אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה פט

תשובה פח

שאלה ע"ד האשה קשת רוח אשר בעלה הלך זה כמה שנים. שמה אסתר מלכה בת הר"ר קלונימוס קלמן כ"ץ מק״ק גלאוונא. ולא נשמע ממנו. ואח״כ בא כתב ממדינות אונגרין מעיר פעטשקע מהגריכט דשם איך שהיה שם איש אחד מבע"ב דשם ושמו רבי דוד. ואצלו היה איש אחד ונחלה בחולי גדול ר״ל ומת. קודם מותו אמר לרבי דוד הנ״ל איך שהוא מק"ק גלאוונא ושמו יצחק בן יקותיאל. למען לא תתעגן אשתי. וכן עשו הגריכט הנ״ל ושלחו לק״ק גלאוונא ונחתם בחותמם כמנהגם ובגופן שלהם. ולא היו יכולין לסמוך על כתב הנ״ל. לזה כתב הרב מק״ק קוטנא להרב דק״ק מטושדארף. שהוא יכתוב להרב דעיר מאקאווי. שיעמוד על המקור הדבר ויגבה עדות כי עיר פעטשקע סמוך לעיר מאקאווי. וגבה עדות הנ״ל כדת. ושלח הגב"ע וגם שאר הכתבים אשר היו באמתחת האיש אשר מת וגם הפאס שלו והביכל שלו. כל אלה הביא רבי קלמן להרב דק"ק סטריקוב ושאל השואל אם יש להתיר העגונה הלזו. וכבר פתח הרב הגדול החריף אב״ד מסטריקוב ושלחו לכאן עם דעתו להתיר. רק שביקש שיסכמו עמו:

תשובה ודאי מילתא דפשיטא היא שיש להתיר העגונה ע״פ גביית עדות ששלח הרב דק״ק מאקאווי עם ב״ד שלו וגם ע״פ חותם יד הקהל וחותם הרב בחותם הנהוג חקוק בעט ברזל על מתכת כנהוג בחתימות אשר הם זכין לאשה להתירה מכבלי העיגון מאחר שמבואר בש״ע בסימן י״ז סעיף י״א במצאו כתוב בשטר פלוני מת. משיאין את אשתו אפילו אינו מקויים רק להרמב״ם צריך שיהיה ידוע שהוא כתב ישראל וכתב המ"מ שלאפוקי אם הוא כתב עכו״ם שלא הוכשר כותי אלא מל״ת ולא כתב לפ״ת. והב״י השיג עליו דגם בכתב מהני לפי תומו. ולכאורה דברי המ״מ תמוהים. דמה ראה ברמב״ם למעט מל״ת בכתב. ואי משום שכתב שידעו שהוא כתב ישראל. י"ל דהרמב"ם לשיטתיה אזיל שצריך שיהיה מסיח לפי תומו ע״י סיבוב דברים וכמ״ש הרמב״ם בדין י״א. וא״כ כשנמצא כתוב בשטר מת איש פלוני סתם אפילו בע״פ אינו מועיל. ואפשר דהמ״מ ס״ל כדברי הריב״ש דלאו דוקא קאמר הרמב״ם קשר דברים. וי״ל עוד דבלא״ה הקשה הריב״ש לשיטת הרמב״ם מהא דהקשה בש״ס דלמא צרה היא. ולא פריך דילמא עכו״ם מל״ת הוא ולזה י״ל דודאי טעמו של הרמב״ם דבלא קשר דברים מה לו לעכו״ם לספר במיתתו ואמרינן מסתמא נתכוון לאיזה מכוון או להעיד לכן לא מהני. וזה דוקא כשידוע שהעכו״ם הוא האומר ובלא קשר דברים דאיכא ריעותא בעידותו דמה לו לספר מזה. אבל כשאינו ידוע כלל אם הוא עכו״ם כשתמצא לומר שאין דרך העכו״ם לספר לפי תומו בלא קשר דברים. אדרבה משום הא גופיה נאמר שלא היה עכו״ם כלל. דמאי חזית להחזיק העכו״ם כדי שיהיה ריעותא בסיפורו. אדרבה נימא שלא היה עכו״ם. ולא החמיר הרמב״ם רק כשידוע שהוא עכו״ם. אבל התם דאינו ידוע רק לתלות בעכו״ם כדי למצוא ריעותא בספורו. בהא לא תלינן. והשתא דברי המ״מ דשם שהוצרך הרמב״ם שיהיה ידוע שהוא כתב ישראל. א״כ לא שייך לתלות בעכו״ם לבטל המל״ת משום הא כדמוכח מהא דילמא צרה היא ולא חיישינן לעכו״ם שדיבר לפ״ת. והנה לשון הרמב"ם שהוא כתב ישראל משמע אפילו שאינו ידוע שישראל כתבו רק שהוא כתב ישראל הנהוג לא חיישינן שעכו"ם כתבו בכתב ישראל. דאל״כ היה לו להרמב״ם לומר והוא שידעו שכתבו ישראל. וא״כ בנדון דידן שהוא כתב ישראל בגב״ע העדות מב״ד לכ״ע יש לסמוך. אמנם הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא דנפקא מינה לדינא להתלמד במקום אחר. דלכאורה יש לתמוה על מה שהסכימו הפוסקים דלא בעינן קיום והרב מהר״ם אבי הש"ך פקפק בו דלכאורה תמוה דלכאורה בירושלמי יש לפרש דפליגי במקויים דווקא דהא מאן דסבירא ליה אין משיאין מייתי בירושלמי ברייתא יפה כח העדים מכח השטר. שעדים שאמרו מת פלוני משיאין את אשתו. מצא כתוב בשטר מת פלוני. נהרג פלוני אין משיאין את אשתו. יפה כח השטר מכח העדים. שהמלוה בעדים גובה מבני חורין. ובשטר גובה ממשועבדים. ואם כן משמע למאן דאמר דאין משיאין אפילו במקויים. היינו שמכירין החתימות. מכל מקום אין משיאין דהא דומיא דגביית שטר הוא דבאין מכירין החתימות לא גבי ממשעבדי. דטענינן מזוייף. א״כ כיון דמאן דס״ל אין משיאין כו׳ אפילו מכירין החתימות אין משיאין. א״כ מנ״ל להפוסקים דמשיאין בכתב אפילו בלא חתימה כלל. וגם בלא הכרת חתימה ודמנ״ל דפליגי טפי. דאפושי פלוגתא לא מפשינן. משמע דדוקא במכירין החתימות פליגי. וכן משמע מדמייתי בירושלמי סייעתא לרבי ירמיה מהא מתניתא ע״פ עדים ולא על פי כתבן ולא על פי מתורגמן ולא ע״פ עד מפי עד. ועכשיו משיאין עד מפי עד גם ע״פ כתבן וע״פ מתורגמן משיאין ע״כ. והא על פי כתבן ודאי במכירין החתימות מיירי. אם כן משמע דבמכירין החתימות פליגי. איברא דתמוה אם מכירין החתימות מאי טעמא דמאן דאמר אין משיאין. מי גרע מעל פי בת קול ומאי ענין מפי כתבן לדבר שאפילו עבד ושפחה נאמנים וגם משיאין ע״פ בת קול. לכן אפשר לומר לפענ״ד דלא פליגי רק אם מקרי עדות גמורה. ונ"מ לענין שתוכל לינשא בלא רשות ב״ד דבשנים א״צ רשות ב״ד כיון שמן התורה מותרת. וגם נ״מ אם ע״א במלחמה וע״א בקטטה אינו נאמן. והשתא פליגי אם כתוב בשטר דרבי ירמיה ס״ל משיאין כדין נישאת ע״פ שנים. ומייתי סייעתא כיון דודאי מפי כתבן ה״ל עדות גמורה. רק גזירת הכתוב הוא שאינו מועיל ע״פ כתבן. אף שמצד הענין נראה ודאי שאמת הוא. א״כ לא גרע עדותן רק מצד גזירת הכתוב. והשתא בעדות אשה שהקילו עד מפי עד על פי תקנת חכמי׳ לא שייך למעט ע״פ כתבן. דמ״מ עדות גמורה היא. ואפילו בלא התרת ב״ד תוכל לינשא. ויש לו דין שני עדים. וגם לענין הכחשת עד אחד ס״ל ג"כ דמפי כתבן הוי שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים. ויש להוסיף נופך כמו שכתבתי בחדושי. דיש לתמוה בעדות שנמצא אחד קרוב שיתבטל העדות. דמ״מ אמת הוא. וכתבנו דעיקר הנאמנות של עדים מצד שהכשירתן התורה ומוזהרין על עדות שקר. ובאם העדות איננו ככתוב בתורה יכולין אפילו לשקר. לכן אין העדות מועיל. ואפילו נמצא קרוב או פסול אח״כ שלא נודע מתחילה. מ״מ יכולין לחזור ולא שייך כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. כיון שלא הועיל ע״פ הדין. לכן אין סומכין על נאמנות שלהם כלל. לכן ס״ל לרבי ירמיה אם נמצא בשטר. כיון שעכ״פ תורת עדות עליהם מדרבנן שהאמינום כבר הם אי משקרי הוי עדות שקר. לכן אפי׳ מפי כתבן חשוב עדות של תורה א״כ מתיקון חכמים י״ל דכ״ע מודו דא״צ קיום רק שצריכה התרת ב״ד מכל מקום בנ״ד מילתא דפשיטא הוא כיון שנתנו לב״ד והם הושיבו אין לחוש כלל. דהא אפילו לשאלה איכא הרבה פוסקים דלא חיישינן. וא״כ אם תמצא לומר לחוש צריך אתה לומר שא׳ גנב הכתב מן הפאסט וזייף החתימות. והא ודאי לא חיישינן שהרי הדבר ידוע שיש עונש הגוף על זה לשלוח יד במכתב ששייך לאחר וכ״ש לזייף עליו. שהוא יותר לא שכיח דלגניבה ודאי לא חיישינן. והרי זה גרוע מגניבה ליקח כתב של אחר ולזייף עליו. וע״כ לא כתבו הפוסקים בס״ס קנ״ב דמעשה ב"ד צריך קיום. אלא התם דיש לחוש שמא מזוייף הוא. ואף גם זה מדאורייתא אין צריך קיום. א״כ בכה״ג ששולחין מכתב לב״ד והם השיבו לב״ד. אין לחוש כלל. ואפילו בכותי סמכינן אסברא דמירתת. אפילו שחיטה דאתחזק איסורא שרינן ביוצא ונכנס דאמרינן מירתת. ואע״ג דאיכא לברורי בחותך כזית בשר הרי אפילו בשל תורה סמכינן אסברא דמירתת אע״ג דמסל״ת אינו נאמן בשל תורה כלל. כדאיתא בב״ק פרק הגוזל דף קי״ד ע״ב. כ״ש בעדות אשה שאפילו מל״ת נאמן. ועוד דהא רמ״א מיקל אפילו בגט אשה באינו מקויים בשעת הדחק בס"ס קנ"ב. וי"ל דע״כ הפוסקים שמצריכים קיום למעשה ב"ד. היינו לענין גט דצריך עדות גמורה ואין דבר שבערוה פחות משנים. משא״כ לענין עדות אשה שמת בעלה דאפילו עד מפי עד סגי. א״כ פשיטא שא"צ קיום. ומה שמגמגם דמקרי חצי דבר. לדעתי שיבוש הוא לומר כן בעדות אשה שמת. דכל ע״א אינו מועיל. רק בצירוף דייקא ומנסבא. וגם בעינן התרת ב״ד. הרי דלא איכפת לן אף שאין ההיתר נגמר ע״פ העד. וגדולה מזו היה נראה דאפילו במידי דבעי עד כשר מן התורה. לא שייך חצי דבר וראיה ממ״ש הרבה פוסקים דטענו ספק ע״פ העד אינו חייב שבועה. רק בעינן טענת ברי של לוה. וא״כ איך יתחייב שבועה ע״פ העד. הא אין עדותן נספיק בלי טענת הלוה וה״ל חצי דבר. אלא ודאי במידי דע״א נאמן עליו לא שייך חצי דבר. גם נכונה הראיה מיצחק ריש גלותא. ומ״ש החכם החשוב דאשה נאמנת לומר שזהו אין זה כלום. דעכ״פ המעידין על יצחק ריש גלותא. לא ידעו מזה בעל האשה. אם כן עדותן מקרי חצי דבר. אלא פשוט בעדות אשה לא שייך חצי דבר. גם בהגמ״ר פ״ב דיבמות שתמה איך מתירין ע"פ כתב חולק בין היכא שמאיליהן כתבו. וכונתו שאם כותב לצורך מקבלין העדות. והיינו משום דיש לו דין שטר כיון שכוונתו לצורך עדות. והירושלמי איירי שמאיליהן כתבו. הגם שיש לגמגם בפירושו לירושלמי דמשמע דאפילו דומיא דעדים לא מהני בשטר. מ״מ נדחק ליישב המנהג ולא ביקש לבטלו. וכוונת המרדכי דכשכתבו לצורך יש לו דין שטר דמהני מפי כתב כמו בכל שטר וכמ״ש בפ״ג דיבמות שם להביא ראיה דאין לו דין שטר כשאינו בחוב כהוגן ואין שום גמגום בדברי הגמ״ר כמו שעלה ע"ד החכם החשוב וא״צ למבע״ד כלל. דאפילו עד מפי עד כשכתב להעיד בכתב מהני להגמ"ר והוא מבואר למשגיח בעין יפה. מיהו ודאי מעשה ב״ד הוה כ״ש. וגם הסברא תמוה בעצם למה לא יועיל בכתב כמ״ש לעיל וכתבתי לפרש הירושלמי בענין אחר. ונראה שלכך פשוט לפוסקים לפסוק דמהני מפי כתב. ולא חשו לסברת ר' בון משום דסברתו תמוה מי גרע מבת קול. וע״כ צריך לומר דר׳ בון מחלק ודחיק נפשיה וכיון דלא אשתמיט תלמודא דידן האי חדושא לא חיישינן ליה. לכן פשוט דהאשה אסתר מלכה מותרת ע״פ העדות הנ״ל בלי פקפוק. ותושיב ב״ד של שלשה אצל הרב מסטריקוב שהיה מתחיל במצוה ומותרת לכל גבר:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה