אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה פח

תשובה פז

ע״ד הגט הניתן ביד שליח למוסרו במקום האשה והוחזר מחמת טעות איש א׳ שהיה עולה ע״ד לפוסלו שלא כדת כמבואר בדברי המסדר הרב המורה מקיניקסברג וכל ספיקותיו אשר נסתפק שם. ולפענ״ד אין כאן בית מיחוש בגט זה. וגם המסדר החריד עליו כל החרדה הזאת במה שחשש שביטל השליח השליחו׳ דמהיכא תיתי לחוש לכך. ואי משום שהיה סבור השליח שהגט פסול א"כ ל״ל לבטל השליחות הרי הוא פסול בלאו הכי. וכן משמע בגמרא באמר בטל הוא או פסול ויתר לשונות שאין מועילים לא אמר כלום אף דכ״ע לאו דינא גמירי. ואף דהשליח היה סובר שמתבטל בלשונות הללו כאשר נראה באמת להמון עם אשר לא ידעו בטיב הסוגיא דגיטין. ואפילו הכי מה לו לבטל השליחות בשביל זה. ואי משום שראינו שבסוף נתנו א״כ ודאי לא ביטל שליחותו. א״כ גם בנ״ד מאי חששא איכא הרי בלאו הכי לא ינתן רק ע״י שליח המשולח מן הבעל. וכ״ש שלפי האמת אמר השליח שלא ביטלו כאשר שאל אותו הסוחר ואין נ״מ בזה רק שלחנם החריד עלינו כל החרדה הזאת ללא דבר. ומה גם להגיד בפני הבעל שע״י זה נכנס לבית הספק על לשונות ודיבורי הבעל איך נדברו ונאמרו. אך גם בלשונות הבעל שנסתפק בם המורה אין כאן ביטול על שליחות זה. חדא שאפילו היה אומר בפירוש אחר שאמרו לו שהגט פסול שמבטל הגט בלשונות המועילים י״ל כיון דלא ביטלו כי אם בטעות מחמת שהיה סבור שהגט יש בו חשש פסול באמת אין הגט והשליחות מתבטלין בכך. וראיה לזה דבריש השולח אמרינן הגיעו ואפילו ממילא ולא אמרינן לצעורי קמכוין כו׳. הרי בהדיא אילו הוה ידעינן דלצעורי מכוין אע״ג דקאמר בפירוש שהגט יהא בטל מ״מ כיון דאין פיו ולבו שוין בדבר לא היה הביטול מועיל. והתוס׳ לא הקשו רק מפני שהוא עומד וצווח שביטלו בלב שלם. אבל היכא דהיה אומר דבאמת לצעורי איכוין לא היה התוס׳ מקשין דשפיר ה״א ס״ד לומר כן. ונהי דהתם לא אמרינן לצעורה דמהיכא תיתי לומר כן. אבל כאן שידענו שלא ביקש הבעל לשלוח שליח אחר כי אם ע״פ מה שהוגד לו שגט ראשון פסול הוא. א״כ נראה שאפי' היה ממנה שליח אחר. לא היה ממש בשליחותו דהוה שליחו׳ בטעות. שאילו ידע שהראשון כשר. לא היה עושה שליח שני. והרי זה דומה להך דב״ב דף קל"ב בשמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחר. ואח״כ נודע שהוא קיים דאזלינן בתר אומדנא. והוה נתינה בטעות. ואפילו לת״ק דפליג התם. היינו משום שלא אמר בפירוש בשביל שמת בנו כתב לאחר. ואפשר שחפץ באחר יותר מבנו. כמו שמעשים בכל יום. אבל כאן שלא אמר לכתוב גט אחר כי אם ע״פ מה שאמרו לו שהראשון פסול. וא"כ כי כתב נמי לשני הוה השני גט בטעות. שאילו ידע שהראשון כשר. לא היה כותב שני. וגם ביטול שליחות הראשון בטעות היתה. ועוד נראה כי מה שנסתפק המורה שמא אמר לשון בטל. או לשון שמועיל לבטל הגט. לפי הנראה אין כאן ספק וחשש בזה כלל. שהרי מצאנו זאת מבואר בסוגיא שאם אמר לשון שמשמעותו עבר שהיא בטל מכבר אינו כלום. וכאן שלא אמר כן אלא ע״פ השמועה ששמעו שפסלוהו. א״כ אין להעלות על הדעת שנתכוין הבעל לומר שיהיה בטל להבא מאחר שכל דברי הבעל לא היו אלא ע״פ דמיונו שהגט בטל מכבר. א״כ מה לו לבעל לומר שיהיה בטל מאחר שהבעל מסיח לפי תומו ע"פ מה שנאמר ויהיה באיזה אופן שיאמר ששמע אפילו אומר ששמע שהגט יהיה בטל מ״מ הרי הוא לא התכוין לבטלו כי אם שיהא בטל מחמת פסול והוה ממש כמו פסול שפרש״י דמשמע שמוציא לעז עליו שהוא פסול וליכא ע״כ וכ"ש בנ"ד שבאמת אינו אלא ספור הלעז. ובפרט לפום מנהגא דידן שהבעל מקבל בחרם ובשבועת התורה שלא לבטל הגט והשליחות א"כ אפילו יהיה חשש פסול שצריך ליתן גט אחר. מ״מ הבעל צריך לשמור לפיו מחסום שלא לבטל הגט ושליחות הראשון דשמא הוא כשר ואינו נותן גט שני אלא להחמיר. א״כ אין לחוש כלל לביטול שליחות הראשון. אם כן פשיטא שאין להעלות על הדעת שנתכוין לבטל שליחות וגט ראשון שהוא דבר שאין צורך בו. ואפי׳ לפי דעת הרמב״ם בפ"ו שנסתפק בלשון בטל שהוא פועל עבר. י״ל דמודה בנ״ד דהא כתב הטעם על אמר גט זה אינו גט וכו׳ שאין זה לשון מבטל אלא מודיע אמיתת הדבר והרי הודיע לנו דבר שאינו כן. כמו שאומר על דבר אסור שהוא מותר כו׳ עכ״ל. וא״כ כ״ש כשאמר מפי השמועה שבודאי אינו אלא מודיע מה ששמע שהגט בטל והרי אין הדבר כן. גם מה שנסתפק הרמב"ם בלשון בטל בפתח שהוא לשון עבר. נ"ל דדוקא בכה"ג נסתפק די"ל שאומר שבטל היינו שנתבטל הגט. והיינו מאחר שכבר ביטלו מקודם והוא נאמן על כך. מאחר שעדיין הגט ביד השליח ובידו לבטלו. ולכן נסתפקו בזה בש״ס לפי פירושו ודלא כב״ש שכונת הרמב״ם לרבותא דאדרבה י"ל דוקא לשון עבר. אבל אמר לשון הווה בטל אפשר שהוא לשון בינוני ולא הוה ביטול והכי דייק לישנא דהרמב״ם דלא כב"ש. ומה שחילק בין בטל בצירי לבטל בפתח צ״ע כעת. כי לא מצינו משקל פעל שיורה להבא ואין להאריך בזה. דאין נ״מ בנ"ד כ״כ דהא גדולה מזה מסיק בגמרא אפילו אמר בטל הוא שתי לשונות במשמע משמע דבטל ומשמע דליבטל גבי גט לישנא דמהני ביה קאמר כו׳ ופרש"י דמסתמא כי טעין אינש מילתא דמהני במילתיה קטעין ע"כ הרי בהדיא דאפילו אם אמר בטל הוא לא אמרינן דמשמע דליבטל. רק משום דחזינן שרוצה לבטל לו. משא"כ בנ״ד שאומר מפי השמועה ואינו חפץ בביטולו ואדרבה מחזיר על שליח אחר לקיים הגט אפילו אי הוה אמר בטל הוא. לא הוה משמע דליבטל ואין להקשות על פירושי בדברי הרמב״ם מאי פריך הש״ס אלמא בטל לשעבר משמע נימא דאין הכי נמי לשעבר משמע. ומ״מ בגט מהני מטעם דנאמן על כך שכבר ביטלו הואיל ובידו לבטלו די"ל דמשמע ליה דדבריו קיימין דומיא דאינך דמתבטל הגט בדיבור הלזה לבדו. ולא מה שמתבטל לשעבר. וכאן נראה אפילו היה אומר לשון לא יועיל. ג״כ אין כונתו שהוא מבטל הגט רק ששמע שלא יועיל ואין הטעם מפני שהוא מבטלו. והרי אפילו היכא שמבטלו בפירוש שאילו ידעינן דכוונתו לצעוריה לא היה מועיל הביטול. משום דאין פיו ולבו שוין. וכ״ש בנ״ד שאנן סהדי שהיה מהדר להמציא הגט לאשתו. ואף אם אמר הבעל שרוצה לכתוב גט אחר. לא היתה כונתו לבטל הגט ראשון כי אם שיצטרך לן ע״פ הדין. וגדולה מזו דעת הר״ן בשם ירושלמי בקידשה עצמה לאחר שלשים יום. וחזרה וקידשה עצמה לשני ומת השני שחלו קדושי ראשון דמסתמא היה דעתו שלא לבטל מעשה ראשון רק אם אפשר שיחול מעשה שני א״כ כ״ש בנ״ד שעדיין לא עשה מעשה שני. שאין כוונתו לבטל מעשה ראשון. ואפילו החולקין על הר״ן שם יודו כאן. דלמה לו לבטל שליחות ראשון שאין לו שום נ״מ בפרט באיש כזה שמתהלך בתום ומחזיר לגרשה. וגדולה מזו מצינו בקדושין דף ע״ט וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה וקדשה עצמה אם שלה קדמו קדושיה קדושין ואם של שלוחה קדמו קדושיו קדושין. ומשמע דדוקא קדשה. אבל אם שדוך תחילה ונתרצית לקדש לבד בשביל זה לא נתבטל השליחות דמסתמא לא היה דעתה לבטל השליחות. אם לא שתעשה מעשה המבטל שתקדש עצמה. א״כ גם בנ״ד נהי דהיה מתרצה ליתן גט אחר מ״מ כל שלא נתנו ולא ביטל הגט הראשון שלא נאמר שנתבטל מעשה ראשון כל זמן שלא ביטלו בפירוש וכן מוכח עוד מהא דריש השולח דפריך אהא דמשהגיע גט לידה אינה מגורשת פריך פשיטא ומשני לא צריכא דמהדר עלי׳ מעיקרא לבטולי. הרי מוכח אע"ג דשלח שליח ומסר לו דברים שיבטל הגט בפגעו בשליח. וגם מהדר עליה לבטולי. לא חשבינן לביטול משעה שמסר הדברים לשליח ואמר לו לך אחריו ובטל גט זה. אלמא דלא חשיב ביטול במה שאומר ועושה מעשה ושולח אחריו שליח כל כמה דלא בטליה בפירוש לא הוה ביטול במה שאמר בפירוש שרוצה לבטל וכ״ש בנ"ד. ואין לדחוק ולומר דמה שאמר אם משהגיע לידה אין יכול לבטלו. לא קאי אהך דשלח אחריו שליח. דודאי פשטא דמילתא לא משמע הכי. וכ״כ הב״ש בהדיא בס״ק צ״ז דאף בשלח שליח ולא הספיק לבטלו עד שיגיע לידה לא מהני הרי מוכח בהדיא דאף שהוציא מפיו לשון ביטול ואמר לשליח שילך אחריו לבטל הגט אמרינן מסתמא לא נתכוין לבטל רק כשיפגע בשליח. ולא אמרינן מסתמא ביטלו מיד מאחר שרצה לבטלו. ואין לומר מדשלח אחריו שליח ש"מ לא נתכוין לבטל מיד דאין מזו ראיה די״ל שעושה כן כדי שלא ימסרנו לידה ואם ימסרנו יודיע לה מיד שלא תנשא לעלמא. אלא ודאי כל שלא ביטל בפירוש אין חוששין לביטול רק מה שמוכח בפירוש בלשונו ולשונו לא מוכיח שרוצה לבטל מיד. וא"כ ק״ו בנ״ד שאפילו נאמר שמה שרוצה לכתוב גט אחר רוצה לבטל הראשון מ״מ כל שלא נתקיים דיבור השני לא נתבטל שליחות הראשון. ועוד יש סניף מאחר שנתרצה שישלחו לו שליח יהיה מי שיהיה א״כ חפץ הוא בשליח א"כ כשיומסר הגט ליד השליח יוכל להיות שליח מחדש. כמו באמר השומע קולו יכתוב גט לאשתו. שיוכל להיות שליח יהיה מי שיהיה א"כ יוכל להיות שליח מחדש ומינוי השליח יכול להיות אף שלא בפניו מעיקר הדין. עיין סימן קמ״א סעיף ל"ה וכן מצינו בקידושין דף מ״ה דפריך ודילמא ארצויי ארצי קמיה ופרש״י בן קמי אביו גילה לו דעתו שהוא חפץ בה. והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו עכ"ל. הרי בארצויי קמיה מיחשב שליח והה"ד לענין גט מאחר שחפץ לגרש וכ"ש בנ״ד שכבר נשא אחרת. וכן משמע עוד בפסחים דף צ״ח בחבורה שאבד פסחה ואמר לא׳ צא ובקש ושחוט עלינו. והלך ומצא ושחט והם לקחו ושחטו אם שלו נשחט ראשון. הוא אוכל משלו והם אוכלין עמו. ואם שלהם נשחט ראשון הם אוכלין משלהן. והוא אוכל משלו. משמע דאף שלקחו קודם והכינו לשחוט כל זמן שלא שחטו לא חזרו משליחותן ומתנאה ראשונה וכן בנ״ד אף שאמר שרוצה להמנות שליח. כ"ז שלא נמנה ודאי לא חזר מן הראשון ואין להאריך יותר בזה. וכן משמע נמי מהא דאמר בפרק השולח דף ל״ד דאביי בעי לדייק דגלוי דעתא בגיטא לא מהני. דההוא דאמר אם לא אתינא מכאן עד תלתין יומין ליהוי גיטא פסקיה מברא א"ל חזי דאתאי. אמר שמואל לא שמיה מתיא ורבא אטו לבטולי גיטא בעי לקיומי תנאיה בעי ע״כ. הרי אף דמהדר לבטולי מ״מ כיון די״ל לקיומיה תנאיה בעי לאו ביטול הוא. וכ״ש כאן שמהדר ליתן גט. א"כ ודאי לאו לבטולי בעי:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה