משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה פו
שאלה אשה אחת נשואה לחרש ואח״כ מת בלא בנים ונשארה זקוקה לאחיו שהוא גם כן חרש שאין יכול לחלוץ אם מותרת להתיבם. ובו יתבאר ג״כ אם נפלה מאחיו פקח ועוד יתבאר אם מי שנחתכה רגלו יכול לייבם:
תשובה איברא ודאי בחליצה אי אפשר בחרש אפילו בקדושי אחיו חרש שהם קדושין דרבנן. והוא מפורש במשנה פרק חרש בבבא דב' אחין חרשין. ואם היו נכריות יכנוסו ופרש״י שאין חליצה בחרשת וחרש. שאינן באמר ואמרה. הרי אף דבשני אחין חרשין אינם רק נשואין דרבנן. אפ״ה לא מהני חליצת החרש כיון דבעינן ואמר ואמרה וזה פשוט ולא ניתן ליכתב. רק לפי שראיתי לרב אחד שטעה בדבר משנה זו. ברם יש לשאול אי להתיר היבום בזמן הזה במדינותינו דלא נהיגי ביבום. הנה הרב בעל שבות יעקב בשאלה קכ״ז כתב אף לחומרת האחרונים שלא לייבם. היינו משום דפוסקים כאבא שאול באינו מכוון לשם מצוה אין מייבמין אבל אם אי אפשר בחליצה ודאי מייבמין. והביא ראיה מהא דיבמות דף כ׳ בעי למימר בחייבי לאוין וחייבי עשה. ניתי עשה ונדחה לא תעשה. וקאמר רבא כיון דאפשר לקיים שניהם דאפשר בחליצה. אלא שהש״ס דחי. דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא כו'. הרי דאפילו בחייבי לאוין ועשה ס"ד שיתייבמו וכ"ש בהא דאין מייבמין בזמן הזה שאינו רק חומרת אחרונים באי אפשר ביבום דחי. והוקשה לו ממתניתין דפרק חרש בבא דשני אחין א׳ חרש וא׳ פקח כו׳ מת פקח בעל פקחת מוציא אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם. ולא אמרינן כיון דקדושי חרש דרבנן ידחה מצות יבום איסור דרבנן שקדושי חרש דרבנן. ותירץ דגזרינן אטו מי שיכול לחלוץ משא״כ הכא אין זה רק חומרא בעלמא ע"ש. ולא ידעתי למה לא קשיא מכולהו שניות דרבנן למאי דמסיק בש"ס חליצה במקום יבום לאו מצוה היא. רק דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. וא"כ תקשי ליה כולהו שניות תהא מותרות להתיבם ובשניות הוה גזירה לגזירה. דשניה גופא דרבנן וידחה איסור שניה. אלא פשוט דכל מה שתיקנו חכמים משום דררא דערוה יש לה דין ערוה גופה וגזרינן אטו ערוה גופה וכולה חדא גזירה. אם כן פשיטא שלא יעלה על הדעת להתיר אחות אשה בחרש בשביל יבום דאיכא למיגזר חרש אטו פקח שיותר אחות אשה להתיבם שהוא איסור כרת שהרי שם אחות אשה עליה וזה פשוט. ומ״מ גם עיקר ראיתו להתיר היבום מטעם דחיה. היא דחויה מעיקרא שע״כ עיקר הספק שלא להתיר היבום הוא משום דאבא שאול אמר הכונס יבמתו לשום נוי כו׳ כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר. אם כן המחמירין כאבא שאול הוא משום דאסורה להתיבם. ולאו מצוה הוא כלל א״כ לא דמי לנידון כלל כי עוכלא לדנא דאיך נאמר שידחה מצות יבום החומרא עצמה בשביל שאנו דנין שאינה מצוה כלל אי לא מכוון לש״ש. ואם יאמר מסברא דאבא שאול לא קאמר רק דלהכי מצות חליצה קודמת דוקא לכתחילה. וכדדייק לישנא דקודמת. א"כ ממילא אין מקום לאיסור ולשקול טיבותיה כי א״צ ראיה כלל. אבל להסיר מלב הספק כפי פשטות דברי אבא שאול שיש איסור גמור הנה אין מקום לדברי הרב. ומ"מ נ״ל שהדבר מוכרע דגם לאבא שאול עכ״פ חרש דלא מצי לחלוץ מייבם. דהא עיקר ראית התוס׳ יבמות דף מ"ם דקיי״ל כאבא שאול משום דמתני׳ בריש מכילתין מוקמינן כאבא שאול. ואם איתא דלאבא שאול לא שייכא מצות יבום רק בקים לן שמכוונין לשם מצוה. ובחרש לא שייכא מצות יבום. אם כן קשיין סתמי אהדדי דבמתני' דחרש בבבא דשני אחין א׳ חרש וא׳ פקח נשואין לב׳ נכריות כו׳ מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת כונס ואינו מוציא לעולם. ופרש"י דלא אתי גט דידיה ומפקא זיקת יבומי אחיו הראשון ע״כ. והיינו משום דזיקה דאורייתא היא. ואם כן תקשי לאבא שאול איך שרינן ליה לכנוס הא חרש לאו בר כוונה הוא. ואפי׳ למ״ש התוס׳ דלענין חליצה הוה בר כוונה. מ״מ פשיטא דלא עדיף מפקח שאין אנו מניחין לייבם אי לא קים לן שמכוון לשם מצוה. כ״ש ביבום שודאי להנאת עצמו מכוון. ולא דמי לחליצה שכתבו התוס׳ שנקרא כוונה מה שעומדין על גבו. היינו משום שאין בזה הנאת הגוף וכוונה אחרת רק למצוה. משא״כ לייבם לא שייך כלל ללמדו שיתכוין לשם מצוה. ואם כן קשיין סתמי אהדדי. איברא דאיכא למידק בלשון רש״י שפירש דלא מפקע זיקת אחיו הראשון וכ״כ בגיטין דף ע"א ואמאי לא פירש דכיון שבא עליה נעשית אשת איש גמורה. וכ״כ הרמב״ם בפ״ו מהלכות יבום בהדיא בדין ג׳ שבעילת החרש עושה אותה אשת איש גמורה דהכי קי״ל ביבמה דכנסה הרי הוא כאשתו גמורה. ואף דהחרש לאו בר דעת הוא כיון דביבמה רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד וכן פרש״י גופיה ביבמות דף נ״ו ד״ה אוכלת דלא גרע ביאת חרש מביאת שוגג כו׳ ורביא רחמנא לגבי יבם ע״כ. וא״כ ה״ל לפרושי בפשיטות דהיא אשת איש גמורה. ולכאורה נראה דרש״י סמך עצמו על הסוגיא דקדושין דף י״ט ולטעמיה אזיל דפירש שם דביאת קטן ביבמה קנה מדאורייתא ואפ״ה ממעטינן פרט לאשת קטן שאינו חייב עליה משום אשת איש וס״ל דביאת חרש לא עדיפא מקטן ואינה גורמת אישות לענין איסור אשת איש. לכן הוכרח לפרש דלא אלימא לדחות זיקת אחיו שהוא דאורייתא. אבל אין חייבין עליה משום אשת איש. אבל תימא דרש״י גופיה פירש שם ביבמות דף נ״ו ד״ה ולפוטרה דאם מת בלא בנים כו' או אם היתה לה צרה נפטרה בביאתו של זה ע״כ ושם איירי לענין ביאת שוגג. וא״כ משמע דביאת חרש נמי ביאה גמורה היא כפרש״י כנ״ל. ואם כן אמאי לא תוחשב אשת איש גמורה. כיון דפוטרת הצרה משא״כ בבן תשע שאין ביאתו אלא כמאמר בגדול וצ״ע. ובקטן גם הרמב"ם פסק שאין חייבין על אשתו מיתה אפילו יבמה כמ"ש פ"ג מאיסורי ביאה. ועוז שהרי מפורש במשנה הבא על יבמתו בין שוגג בין מזיד ופרש״י לשם זנות ולא לשם מצוה קנה. ואם איתא דלאבא שאול איכא איסורא אף דיעבד לא יקנה כדאיתא בדף כ׳ בחייבי לאוין אי לאו בני יבום נינהו מדאורייתא וכן בפצוע דכא אי מדאורייתא לא רמיא עליה לא קני וע״כ מדאורייתא קני בלא כונה ואפי׳ לשם זנות. רק לכתחילה מחמיר היכא דסגי בלאו הכי. דאל״כ ה״ל למירמי סתמי אהדדי. אלא ודאי בדיעבד גם אבא שאול מודה דמהני היבום. ומה״ט בחרש נמי מייבם כיון דלא אפשר בענין אחר. ובאמת הדבר מוכרע מצד לשון המשנה עצמה בבכורות ספ״ק דף י״ג דחשיב מעיקרא הני דקדימי כמו מצות פריה קודמת למצות עריפה וכו׳ מצות יבום קודם למצות חליצה בראשונה שהיה מכוונין לשם מצוה ועכשיו שאין מכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום. אם כן כי היכי דמעיקרא דמצות יבום קודם למצות חליצה עכ״פ חליצה נמי למצוה תחשב רק דיבום עדיף. וכן כל הני דחשיב. א״כ גם עכשיו דנקט מצות חליצה קודמת לא שתתבטל מצות יבום לגמרי רק דמצות חליצה עדיפא. ובאמת תמול אנחנו ולא נדע סברת אבא שאול במה שאמר שאם נישא לשם נוי או לשום אישות. שהוא כפוגע בערוה. איך הפריז על מדותיו מה שהתורה התירתו. ובתשובת שבות יעקב חלק שלישי סימן קל"ה כתב דאבא שאול לא קאמר רק דכונתו לשם נוי דוקא אבל אם כונתו גם לשם מצוה וגם מזה לא יניח ידו אין קפידא. וראיה ברורה מיעקב שנשא רחל שהיתה יפת מראה. ואמרינן הנושא אשה לשם נוי ה״ל בנים אינם מהוגנים. ע״כ אין קפידא רק באינו מכוון לשם מצוה רק לשם נוי עכ"ל. ולא נהירא דלפ״ז איך אמרו עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה. הא אפילו בישראל מומר אמרינן לא שביק התירא ואכל איסורא אם כן אין לך ריק שבישראל אפילו אם לא היה מתרצה ביבום אם היתה כעורה עכשיו שמצאה חן בעיניו. מה איכפת ליה שיתכוין לשם מצוה. בפרט שיש ברכה על זה. ומהיכא תיתי נימא שאינו מכוון כלל למצוה ואם יש אחד שלא היה אוכל מצה פת קיבר רק מצה נקיה ומכוון לשם מצוה לאכול מצה נקיה ואילו היתה קיברת לא היה מדחיק עצמו לאכול והיה נמנע מן המצוה לגמרי אטו נימא דבמצה נקיה לא עביד מצוה. וכ״ש בזה אף שאם היתה כעורה לא היה מיבמה. אין זה שמץ חטא כלל שכן ראוי לו. שהרי בשביל זה אסור לקדש אשה עד שיראנה שמא תתגנה בעיניו. ואם כן אף מה שנמנע מליבם אם היתה כעורה. לא יושת עליו עון אשר חטא. כי כן חובתו וכך יפה לו. ובפירוש אמרה תורה וקראו לו זקני עירו שמשיאין לו עצה הוגנת כו׳ שכן דרכי תורה דרכי נועם. ואם כן תמה על עצמך למה בשביל נוי לא יהיה כמקיים המצוה הרי מ״מ עושה המצוה אחר שמצאה חן בעיניו. וכמו כן צריך ביאור סברת חכמים שסוברין אפילו בבא לשם זנות נמי קיים המצוה. לא מיבעיא למ״ד מצות צריכות כוונה שיש להקשות אפילו מביאת שוגג ובלתי מתכוין ואם נאמר שהתורה ריבתה בפירוש נילף מהכא דמצות א״צ כוונה. אלא הדבר ברור כי בדבר שמפורש בתורה תועלת המצוה שהוא להקים לאחיו שם בישראל. אין דנין על הכוונה כלל רק שיתקיים התועלת היוצא. לכן אחר שריבתה תורה יבמה יבא עליה. מ״מ הרי האירה התורה עינינו שכל הביאות ראוים להקמת שם. לכן אין מזה ענין לפלוגתא דמצות צריכות כוונה. (ובזה ניחא מה שטרח בעל שאגת אריה בר"ה בהך דהיה לו בנים בגיותו שקיים פ״ו וחשב מזה ענין למצות צריכות כוונה ולא אמר כלום. שהרי בני נח נמי נצטוו על פ״ו ואחר שהטעם מפורש משום לא תוהו בראה. כבר נתקן תועלת המצוה ומפטר תו מלקיים) ואין להקשות א״כ למה אמר רבא בר״פ הבא על יבמתו נתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קני דלא מתכוין לביאה. היינו משום דביאה כזו לא נתרבתה להקמת שם. ולהכי ס״ל לרבנן אפילו מזיד שנתכוין לזנות ובכה"ג במתכוין שלא לצאת כתבו התוספות בסוכה דבודאי לא נפיק בע״כ בזה לא איכפת לן דמ״מ כיון שהתורה ריבתה ביאה כה״ג ראויה היא להקמת שם שאין לנו עסק רק במה שיורו הכתובים בתורה. הנה סברת אבא שאול יראה כי זאת היא כעין אמרם ז״ל טומאה דחויה היא בצבור. כן ס״ל לאבא שאול כי עם היות אשת אח היא מעריות שהם בכרת והולד ממזר. הנה נדחה האיסור מפני מצות היבום להקים זרע על שם המת. כפי מה שקיבלו חז״ל מצות היבום כפי בחינתה. והנה תיקון נפש המת כמבואר הוא בשני ענינים בחליצה או ביבום. והנה בחליצה אין בה דחיית איסור כי אם ביבום שמייבם אשת אחיו שהיא אסורה לו באיסור ערוה. ע״כ שזה תיקון יותר לנפש המת עד שהיה רצון התורה שיודחה איסור אשת אח בשביל היבום. כי רבה היא המצוה. וכן לפי מה שראינו שמץ מני המצוה בספר הזהר לתיקון נפש המת ולהמשיך רוחו כדאיתא בסבא משפטים ובזהר פרשת חוקת. והנה כי כן המצוה יש לה בחינה בתיקון יתר על חליצה לבנות בית אחיו וזה מעיקרי המצוה ודמיון לזה יפת תואר הגם שהיא מצוה בתורה אמרו חז"ל לא דיברה תורה אלא כנגד היצה״ר. והנה עם כל זה יש להמצוה בחינה בקדושה כמ״ש האר״י ז״ל. ואם נעשה המצוה כפי בחינתה האמיתית ודאי מצוה רבה היא. אבל לאו כל אדם זוכה לכווין המצוה כפי אמיתתה לכן אמרו לא דברה תורה אלא נגד יצה"ר למי שאין כונתו רצויה כפי הענין האמור בתורה. לכן אמרו כל דנסיב יפת תואר ה"ל בן סורר ומורה כנודע מדרש הסמיכות. ומשם ראינו כי יש מצוה שמצד עצמה היא שלימה וקדושה. אבל לפי שהוא מצוה שיש בה בחינת תאות היצר. לכן אם אינו שלם בתכלית הכוונה מוליד בן סורר ומורה. וכן דעת אבא שאול כי מאחר שיתכן התיקון גם בחליצה. הנה מה שהתירה התורה היבום היינו משום שהוא תיקון שלם יותר ומקרי אי אפשר בענין אחר ונדחה איסור אשת אח. אבל מי שאינו ראוי לתיקון שנושא לשם נוי וכדומה הוה כאילו פוגע בערוה שאחר שאין לבו שלם לתיקון נפש אחיו הנעדר יותר היה לו לדבק בחליצה דלא ליפגע באיסור אשת אח. כי מאחר שאינו זוכה לתיקון שלם אף שיעשה תיקון ג״כ מ״מ כיון שאין התיקון בשלימות. היה לו לדבק בחליצה. לכן בבא על יבמתו אפילו בלא מתכוין קנה ואין אבא שאול חולק על זה רק שראוי לו לחוש לעצמו לכתחילה אם אינו מכוין למצוה כמו שאין אנו מחויבין לעכב מי שבא לישא יפת תואר כי מ״מ היתר מפורש בתורה אלא שיש לחוש לעצמו. וכן הענין ביבום כנ״ל ברור טעם התנא אבא שאול. ומעתה ממילא אין שאלה מנושא אשה לשם שמים אף ששתף בה לשם נוי. אין מזה דמיון ליבום שיש בה דיחוי איסור כרת. אמור מעתה יצא לנו כנוגה צדק הדין שבאם אי אפשר בחליצה כמו בחרש וחרשת הרי היבום מצוה גם לאבא שאול בכל אופן. והדברים ברורים לאמיתה של תורה. ומעתה בנ״ד שגם קדושין ראשונים היו דרבנן ואין בו דררא דאשת אח דאורייתא פשיטא להתיר היבום ולית דין צריך בשש ואפי׳ בזיקה דאורייתא כבר בררנו דבחרש מייבם אפי׳ לאבא שאול דס״ל מח"ק. עוד אחת היא ופרסמה הכותב הואיל ואתא לידן במה שהביא בשבות יעקב ח"ג שעלה על דעת חכם אחד לומר דמי שרגלו הפוכה שאין ראוי לחלוץ פטורה גם מיבום. דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום. וגם בתשובת כנסת יחזקאל סימן ס״ט הביא זה. ובאמת ישתקע הדבר ולא יאמר. ואין ראוי ליכנס בראיות על זה שלא ישאר בגדר ספק כי דבר כזה אין להעלותו על הלב כלל. רק הואיל ונתחבטו בו הגאונים בעל שבות יעקב וכנסת יחזקאל נדבר מעט. כי בודאי הראיות של בעל כנסת יחזקאל אינם מכריחות כלל. כי מה שהביא מדברי הגהות אלפסי שכתב בשם הראב״ד מדאמר מאן דמסגי כו' לא חליץ משמע דאי ליכא שם אחר חולצת לכתחילה ודייק מהרשד״ם דע״כ אינו אלא מדרבנן. ואם כדברי הגאון הנ״ל דמותרת לשוק בלא חליצה מנ"ל דילמא היינו טעמא דבאין שם אח אחר חולץ ממ"נ אם אינו ראוי לחליצה מן התורה אינה זקוקה כלל. ואם היא ראויה שפיר חליץ. ובאמת אין זו ראיה כלל רק ניתן לומר בדרך פלפול אבל לא משמע ליה להרשד״ם שיהיה טעמו של הראב״ד בשביל ספק אם הלכה כאמימר דה״ל לפרושי. אלא כפשוטו דלשון לא חליץ לכתחילה משמע. ובדיעבד מהני החליצה. וממילא באין שם אח אלא הוא חולץ לכתחילה ועוד דאהרשד״ם גופיה איכא למיבעי מנ״ל ואין זו ראיה לסתור דברי גאון. ובאמת תמיה לי דבראב״ד פ״ד מיבום משמע דאמימר לא קאמר רק לכתחילה שכתב על הרמב״ם שם דין י״ז לא שמענו שדריסה מעכבת לפסול וכדברי הראב״ד שברא״ש והגהות אלפסי גופיה כתב בסמוך בשם הראב״ד דבלוחתא דכרעא אפילו דיעבד פסול. שאין הטעם בשביל דצריך למידחסיה לכרעא רק משום שאין נעלו נחלצת מעל רגלו. ואפי׳ דיעבד פסולה החליצה וכ״כ הרא"ש בשמו. וא״כ תימא לדברי מהרשד״ם איך יסתור עצמו הראב״ד. והאמת יורה דרכו. שהגהות אלפסי קאי על סומא. שהרי הרב אומר כן בהשגות על דברי הרמב״ם וכ״כ בלח״מ. ותימא שלא הרגיש בסתירה שבדברי הראב״ד בסמוך בש״ג. ובאמת באמור גם בדברי ההשגות הגם שנראה מדברי המ"מ דהך דאמימר לכתחילה לחוד. א״כ הרי יש סתירה בדברי הראב״ד. ואין לומר תרי ראב״ד שהדבר נראה בעליל שמה שהביא הרא״ש לשון הראב״ד הוא מבעל השגות כנודע לרגיל בלשונו. אבל הדבר ברור שכל דברי הראב״ד אחד הם וכל דבריו נכוחים כי מבואר ברא״ש שדייק הראב״ד מדקאמר צריך למידחסיה לכרעא היינו לכתחילה ובדיעבד לא מיפסל. אבל מאן דמסגי על לוחתא דכרעא לא חליץ ואפילו דיעבד פסולה החליצה. וע״ז כונת הראב״ד להשיג שהרמב״ם שכתב היתה רגלו עקומה אינו חולץ משמע בדיעבד כדדייק הראב״ד מלשון הש״ס דנקט אינו חולץ אפי׳ בדיעבד. לכן השיג על הרמב״ם שנתן הטעם שצריך לנעוץ עקיבו וסיים שאם חלצה חליצתה פסולה. ע״ז השיג הראב״ד שלפי טעם זה לא שמענו שדריסה מעכבת לפסול החליצה וע״כ טעמא אחרינא איכא. ולא חש להאריך בטעם שכתב בחדושיו. והרא״ש מייתי טעמו של הראב״ד בחידושיו כנ״ל ברור כונת הראב״ד ודלא כהמ״מ. ונשוב לענינינו שכבר בררנו שאין דברי הראב״ד שהביא הש״ג רק בסומא. וא״כ כשל עוזר ונפל עזור. גם מה שהביא ראיה ממשנה ראשונה דיבמות דמשכחת לה ט״ז נשים והיינו בנפלה לפני מי שרגלו עקומה שלא היתה ראויה לו לא לחליצה ולא ליבום ויבמה אחיו ואח״כ נתרפא ומת ונפלה ליבום עם צרתה וכו׳ אי אמרינן דלא זקוק גם ליבום ע״ש. וגם מהא לא איריא דודאי לא יעלה על הדעת שאם יש לו כאב ברגל שאין יכול לעמוד ועתיד להתרפאות. תדחה ממנו זיקת יבום. דהא ודאי ליתא דלפעמים גם ליבום לא חזי מחמת חולי וכדומה ולא מקרי משום הא אינו עולה ליבום וכן בחרש וחרשת לא מקרי אינו עולה ליבום וכמ"ש התוס׳ א״כ מה בין קיטע לחרש וחרשת וע״כ צריך לחלק דבחרש וחרשת אפשר להתרפאות כמ״ש בגיטין נשתפה החרש כו׳ משא״כ רגלו הפוכה אין לו רפואה. ואף דהא דאתהפוך כרעייהו היה במעשה ניסים. אין מזכירין מעשה ניסים מה שיוצא מהיקש הטבעיי. וא״כ אין ראיה משם. ואי קשיא לי הא קשיא לי לדעת הגאונים שפטרו יבמה שנפלה לפני מומר וא״כ משכחת לה שבשעה שמת היה מומר ויבמה אחיו השני ואח״כ שב המומר ונאסרה עליו שעה אחת. וא״כ אם מת אחיו אח״כ פטורה ופוטרת צרתה כנ״ל ועיין בספרי גט מקושר בקונטרס אחרון מ״ש בביאור סברת הגאונים וצ״ע לכאורה. ונראה ליישב דודאי למאי דקי״ל בקידש ע״מ שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו. וא״כ מה״ט נמי נימא שלא תפטור מחליצה שמא הרהר תשובה בלבו אז אלא דלא מעגנינן לאיתתא שתזקוק לו משום הך חששא. ולא דמי לקדושין שהיא עצמה קיבלתן ברצונה וכמ״ש בקונטרס אחרון באורך וא״כ אם חזר בתשובה לא מיפטרא בלא חליצה כשנפלה לו מאחיו השני. דבכה״ג איכא למיחש להרהר תשובה בלבו. ואנכי לא ידעתי במה נתחבטו הגדולים לסתור סברא רעועה זו שאין להעלותה על לב כלל ומה לנו ליתן מקום לדברים שאין להם שורש וענף. כי לפי דחיות בעל כנסת יחזקאל אין שום ראיה שמי שנקטעה רגלו לגמרי שתזקק לו ליבום אם אין שם אח אלא הוא. ואם כן ניתן פתחון פה לבע״ד לחלוק ולטעות ולומר דקיטע לגמרי לא מייבם שהוא דבר שאינו עולה על הדעת כלל. ובאמת שותא דמרנן לא ידענא מה בינו לחרש שמייבם אשת אחיו דאורייתא כמפורש במשנה ואין לנו רק מ״ש התוס׳ דפומייהו כאיב להו. ומה הפרש בין זה דרגלו כאיב ליה. ובשבות יעקב ח״ג שם נראה שעלה בדעת הרב הלזה. דחרש הוא פסול לחליצה מדרבנן. והרב בעל שבות יעקב טרח לדחותו. ותימא גדולה אחר שהוא משנה מפורשת היא בשני אחין במת פקח בעל פקחת שהחרש כונס ואינו מוציא לעולם. הרי מפורש שהחרש מייבם אשת אחיו הפקח אף שנשא פקחת וכמו שהבאתי לעיל בשם הרמב״ם שנעשית א״א גמורה. וא״כ מפורש דחרש מייבם אף שאינו ראוי לחליצה. ואם מדאוריית׳ לאו בר יבום הוא איך מתירין לו לפגוע באיסור אשת אח שהיא בכרת וגם אם היא פקחת גם היא מוזהרת בכרת. אלא פשוט שחרש מייבם מה״ת מה בין חרש לקיטע ס״ס החיוב עליו אלא שחסר ממנו כלי המצטרך להתיר. ואין זה אלא כאילו חסר מנעל של חליצה. ומה שביקש לומר דחליצת חרש רק מדרבנן לא חליץ נעלמו ממנו דברי הרמב״ם בפ״ד מהלכות יבום דין ג׳ שכתב דחליצת חרש אינה כלום. הגם שהמ״מ תמה עליו. כבר בררנו בקונטרס טיב חליצה אות ע״ט ד״ה ועיין מש״ש שדברי הרמב״ם ברורים ומוכרחים וא״כ מוכח אף דחליצת חרש אינה כלום. מ״מ בר יבום הוא ומה בין חרש לקיטע. וא״ת שחרש יש לו רפואה הא ודאי מסתמא איכא חרשות שאין לו רפואה. ואיך נתיר לו לייבם אשת אח שהיא ערוה דאורייתא. וע״כ צ״ל דלא תליא במה שאינו ראוי לחליצה כיון דבעצם כח בידו לפטור חליצה רק שאין לו דברים המצטרכים לחליצה. ואין הפרש בין חרש לקיטע בשום אופן. ומה דאתי עליה מלשון התוס׳ יבמות דף מ״ד ד״ה וניבם שכתבו כיון דאינו עולה לחליצה דאינו חולץ לשני בתים אינו עולה ליבום. שם ג״כ אין הטעם משום חסרון בפעולת החליצה. רק שהיתר של חליצה לא שייך בה כיון דאינו חולץ לשני בתים ואפילו חליצה ראויה לא שייך בזה יצדק שאינו עולה לחליצה שאין ענין היתר החליצה שייך בה וחליצה שהיא כהוגן במקום אחר. אינה שייכא עוד בה. וכן אינו עולה ליבום הוא ג״כ בדרך הלזה. שאותה ביאה שמתרת במקום אחר אין שייכא בה להתיר היבום. אבל בקיטע ודאי עולה לחליצה רק שחסרון יש בכלי החליצה שהיא הפעולה. ומה לי שאין לו מנעל. או שאין לו רגל. ואם בריאה יברא ה׳ שיהיה לו רגל. הרי ראוי לחליצה. וא״כ אין זה יוצא מגדר יבם שיכול לפטור בחליצה. רק שחסר לו הכלי המצטרך לחליצה. וכמו בחרש וחרשת. ובזה ניחא מה שטרח בעל שבות יעקב לדחות מה שהביא החכם ראיה משבועות גבי שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראוין לאכילה פטור. אבל אכל נבילות וטריפות חייב. ופריך מ"ש ומשני נבילות וטריפות ראוים הם רק אריא דרביע עלייהו. ש״מ דמה שאסור מחמת איסור מקרי ראוי טפי ע״כ ובשבות יעקב טרח לדחותו. ובאמת לא קרב זה אל זה דשם שייך ענין אכילה ג״כ בנבילות רק שהם אסורים מצד האיסור. אבל בענין אכילה כך נקרא אכילת נבילות אכילה כמו כשירות. אבל ענין החליצה שכונת התורה על היתר החליצה דאם אשה דעלמא חלצה נעל אין בגדר חליצה. רק היתר החליצה היא שכתבה התורה שביבמה שייכים בה שני היתרים יבום או חליצה. ולדברי התוס׳ אם אין היבמה ראויה להיתר חליצה. גם ליבום אינה ראויה. וכן להיפוך היכא דאינו עולה ליבום היינו שהיתר היבום אין שייך בה. אף שאין במעשה יבום זה הפרש מיבום דעלמא. אלא שאין ערוה ראויה ליבום. ומקרי ביאת זנות. ואין זה בכלל היתר יבום שכתבה התורה שתכלית היבום להתירה לעלמא. וכמו החליצה תכליתה להתיר. ובעינן בכל יבמה שיהיו שייכין בה שני התירים אילו. אבל אם יש חסרון בפעולה שצריך להתיר. כגון שנחתך שוקו או מי שנחתך הגיד לגמרי לא מקרי בשביל זה אינו עולה ליבום שאינו רק בשביל חסרון הפועל אבל אשה זו ראויה להיות ניתרת בב׳ דרכים אלו רק שזה אין לו כח לפעולה מה שמתירה וכן יש להוכיח עוד מדברי הרמב"ם פ״ו מיבום שחשב אותן שלא חולצין ולא מייבמין ואם איתא דקיטע אינו חולץ ואינו מייבם אמאי לא חשיב קיטע וא״ת לדידי הו״ל למיחשבי׳ בהדי שמייבמין ואין חולצין. די"ל דלא גרע מחרש ומילת׳ דפשיט׳ היא טפי מחרש. אבל לומר שזה אינו עולה ליבום כל כה״ג ה״ל לאשמעי׳. אלא פשוט דליתא:
מ"ש הרמב״ם בהלכו׳ מלכים בפ״ב במלך הואיל ואינו חולץ משו׳ גנאי אינו מייבם עמ״ש בכנסת יחזקאל. ונראה דס״ל דכל שיהיה על המלך השתעבדות טפי מעל הדיוט גנאי הוא למלך. וכיון שחליצה אסורה. א״כ אם לא יחפוץ לייבם. ע״כ משום מצוה יצטרך לייבם בהכרח אף אם לא תמצא חן בעיניו ואף שיהיה הברירה למלך או לחלוץ או לייבם. כדי בזיון הוא לו שאינו חפץ לקיים מצות ה׳ ונמצא שמוכרח לייבם. וזה הוא לגנאי שיהיה עליו השתעבדות לייבמה יותר מן ההדיוט. לכן אפילו רוצה לייבם אינו רשאי שנראה כמוכרח לייבם בשביל המצוה. מה שאין הכרח להדיוט. וא״כ הוא משועבד ליבמתו טפי מהדיוט. לכן עשו שאינו מייבם. ובאמת פשיטא שגם שם אינו פטורה בלא כלום. וכמו שסיים הרמב"ם. אלא תשב בזיקתה לעולם וקאי נמי על יבמה שנפלה למלך. דהא אפי׳ חייבי לאוין אמרינן כיון דתפסי בהו קדושין דצריכה חליצה. ולבא אל תוכן ענין הסברא נברר יותר. כי צריך ביאור לפי מאי דאיתא ביבמות דף כ׳ דחייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו. וחייבי עשה אינם בני יבום כדמוכח התם דאם אינם בני יבום. אם בעלו לא קנו. וכתבו התוס׳ שם ע"ב ד״ה גזירה דאלמנה לכ״ג וחייבי עשה מרבינן מיבמתו. וא״כ חזינן דאפילו באינו עולה ליבום עולה לחליצה. וא״כ קשה טפי על התוס׳ יבמות דף מ״ד שכתבו כיון שאין עולין לחליצה אין עולין ליבום דהא אפילו חייבי עשה שאין עולין ליבום עולין לחליצה ואיך כתבו התוספות דבאינו עולה לחליצה בלא שום איסור אינו עולה ליבום. אבל האמת הברור דמסיק שם בדף כ׳ דבחייבי לאוין ע״כ יש יבום. ודייק מהא דאם בעלו קנו ש"מ דבני יבום נינהו מדקנו. וקשה לכאורה דילמא אע"ג דלא דחו מ״מ י"ל אם בעלו קנו. דאפי׳ יבמתו נדה בעל קני לה כדאיתא בפסחים פרק אלו דברים ומייתי לה התוס׳ ריש יבמות סוף ע"א. אלא נראה דיש חילוק בשלמא בנדה רמיא קמיה ליבום לכן אפילו באיסורא קני לה. משא״כ הני שלא ניתנו לדחות ממילא באיסור אשת אח קאי וא״כ לא קנו כיון דלא ניתן לדחות. ובזה יש ליישב תמיהת התוספות ביבמות שם דבתחילה מקשה רבא מהך ברייתא על הא דקאמר חייבי לאוין מדאורייתא לאו בני יבום נינהו מהא דאם בעלו קנו. ואח"כ מסיק רבא כיון דאפשר בחליצה לא דחי. ומותיב ליה מהך בריית׳ גופה דאם בעלו קנו ותמהו התוס׳ שם ולפ״ז ניחא דרבא ס״ל כיון דיש זיקה עליה רק משום דאפשר בחליצה לא דחי א״כ אף שבעל באיסור מ״מ קני כמו בנדה. והש״ס ס״ל דמ״מ כיון שאין בה מציאות יבום מן התורה לא מסתבר שיקנה בפרט לרבא לשיטתיה דס״ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד. אי עביד לא מהני. וא״כ י״ל ביבמתו נדה לא שייך לא מהני. דהא כתב הרא״ש בתשובה דדוקא בדברים שא״א לבטלן אמרינן דלא מהני. משא״כ בדברים שאפשר לבטלן לכן אין לומר בנדה לא מהני שהרי יתכן בה מצות יבום כשתטהר ממקור דמיה. משא״כ בחייבי לאוין כיון שלא ניתנו לידחות. אין שייך בה יבום ולא קני לה כלל וא״ש. ונשוב למה שאמרנו שאפי׳ אין בה צד יבום מכל מקום עולה לחליצה. ואיך פשיטא להו להתוספו' דבאינה עולה לחליצה אפילו בלא שום איסור אינה עולה ליבום. אלא נראה כיון דבאמת חייבי כריתות אינן עולין לחליצה כיון שאין עולין ליבום ומ"ש מחייבי עשה. אלא הדבר ברור דהכי קאמרינן שהיבמה זקוקה לשני דברים שיש בה להתירה וניתרת באחת מהם ויש עליה זיקת חליצה וזיקת יבום באיזה ענין שתפטר מיבמה. והנה חייבי לאוין אין שייך לומר שאין עליה זיקת יבום. דכמו שאין הקדושין נפקעין בשביל חיוב הלאוין כמו כן אין הזיקה נפקעת בשביל חייבי לאוין כיון דרבי רחמנא יבמתו אמרינן דקאי אחייבי לאוין ואי דחי קאי אחייבי עשה דבזו י״ל שיש עליה זיקה ליבם וצריכה חליצה מאחר שאי אפשר ביבום ואף דממילא אסורה משום אשת אח מ״מ אמרינן שאחר שכבר הותרה אשת אח בשביל יבום אין לנו לומר שאין עליה זיקת יבום כלל כיון דלהכי רבי רחמנא יבמתו שיש עליה זיקת יבום רק שאי אפשר מפני האיסור לכן צריכה חליצה. משא״כ בחייבי כריתות לא שייך עליה זיקת יבום כלל. כיון דלא תפסי בה קדושין. א״כ ממילא אין עליה גם זיקה של היתר של חליצה. והשתא ממילא סברת התוס׳ יבמות דף מ״ד דס״ל באינו עולה לחליצה אינו עולה גם ליבום הוא ג״כ בדרך זה. כיון דאינו חולץ לשני בתים. נמצא שאחר שחלץ לאחת כבר פקעה זיקת החליצה מאידך לכן גם זיקת יבום לא שייך ומעתה דון מינה ומינה בחרשת וכן בקיטע שאין שייך לומר שאין על היבמה זיקת השני דברים החליצה או היבום דאטו משום דהוא אינו ראוי לעשות החליצה כתיקון נגרע זיקת היבמה שהרי היא זקוקה להיות מותרת לו ע"י החליצה. אלא שהוא אין יכול לפעול זאת הפעולה אין זה גורם גרעון בזיקתה שכל שיש לו קדושין בה לא פקעה זיקתה וכ״ש הוא מחייבי עשה. וא״כ ממילא שיכול לייבם וכן בריש החולץ בחליצת המעוברת הכל הוא בדרך זה שאין זקוקה להיות ניתרת ע״י פעולה זו. מעתה הדברים ברורים כשמש אחר שירדנו ת״ל לעומק הדברים דקיטע יכול לייבם וכ״ש ופשיטא דפשיט׳ דלא פקעה זיקה בכדי. והדברים ברורים. כמסיני מסורים. אלא שיש מקום עיון על מ"ש הרמב״ם פ״ו דין יוד דבאיסור עשה נמי אם בעל קנה וכן הוא בש״ע סימן קע"ד וצ״ע הא אין עשה דוחה עשה. ותימא איך לא הרגישו בזה. וכ״כ התוס׳ בהדיא דעשה נמי לא דחי. ותימא איך לא הרגישו בזה מפרשי הרמב״ם וש"ע:
תשובה לחכם הנ״ל
הנה מה שהאריך מעלתו לעשות סניגורין לדבריו שחשש לדעת הרמב״ם שסובר שהחרש אינו מוציא עולמית ואזר חלציו ללחום את מושל רבינו הגדול בית יוסף וחתר כ״ת לשית עצות מרחוק לומר דהרמב"ם לשיטתיה שסובר שאין עדות על חרש ואפילו על קנין דרבנן. תמהני עליו הרי דברי הכ״מ תלמוד ערוך בפרק מי שאחזו כאשר הראה הרב דמסיק מחוורתא כדשנינן מעיקרא ואף בתחילה לא אמרו רק משום גזירה אטו אחיו פיקח. אבל לסברת מעכ״ת אין זכר וכי יהיה הרמב״ם נגד הש״ס ומה בצע להאריך בפלפול ובנין מגדל הפורח באויר שאין לו על מה שיסמוך. וגם מה שהשיב על שמעו שטעה בדבר משנה מעולם אין דרכי לדבר בגנות לנפש אדם ק״ו על מעכ"ת שכבר נתפרסם שמו בטרם היותי לאיש. אבל אני רואה שכ״ת שמע קול דברים ותמונת כ"י לא ראה כי באמת מפורש במשנה כנ״ל דאפילו בנשואין של חרש דרבנן אין חליצה. לכן פשוט להתיר היבום בנ״ד כמ"ש למעלה בארוכה ואין מקום לכל דבריו. אולם אחר שעוררני כת״ר בדברי הרמב״ם בפ״ו מגירושין דין ט׳ שכתב דקטנה אינה עושה שליח לקבלה לפי שצריך עדים. ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמור ע״כ. והנה הוקשה למעכ"ת למה כתב בפ״ו מיבום שהחרש עושה בבעילתו היבמה לאשת איש גמורה ואין גירושיו גירושין. וקשה אי בעינן עדים ליבום אינה אשת איש שאין מעידין על החרש כמו שאין מעידין על הקטן. הנה תחילה נבאר מה שיש לדבר ונ״מ טובא לדינא כי הראב״ד השיג על הרמב״ם בלאו הכי שהרי אין שליחות לקטן. ובאמת תמוה מי הכריח להרמב"ם להמציא סברא חדשה והמ"מ כתב לפי שאין נ״מ לדינא לא ראה להאריך בזה. ובעיני יפלא למאד כי לפענ״ד הדבר ברור שהוכרח הרמב״ם לסברא זו לפי שיטתו שכתב בדין ד׳ שהאשה יכולה לעשות ג״כ שליח הבאה. וכתב המ"מ סיוע לדבריו מן המשנה פרק התקבל דף ס״ה באמרה הבא לי גיטי במקום פלוני כו׳ והנה מבואר ברמב״ם שאין שליח הולכה והובאה צריך עדים. ולפי שיטתו הוכיח הרמב״ם ע״כ שאין הטעם כמ״ש הראב״ד משום דלאו בר שליחות הוא. שהרי שם במשנה דף ס"ה מפורש קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה כו' שאין קטן עושה שליח. אם כן מוכח מדאיכפל תנא לאשמעינן באומרת התקבל מוכח ודאי דבהבא לי גיטי אפילו קטנה עושה שליח הבאה. וכבר כתב הרמב״ם שם דין ד׳ שאין שליח הולכה והובאה צריך עדים. אם כן מוכח דבשליח הובאה שעושה האשה אפילו קטנה יכולה לעשות וא״כ ממילא אי אפשר לומר הטעם בשביל שאין שליחות לקטן דא״כ אפילו באומרת הבא ג״כ אין יכולה לעשות שליח. לכן דייק הרמב״ם דע״כ טעמא דשליח הבאה יכולה לעשות לפי שא״צ עדים. משא״כ שליח קבלה. ושני דינים של הרמב״ם מוכרחים. ואם כן תימה גדולה על המ״מ שכתב שאין נ״מ בין טעמו של הרמב״ם לראב״ד דנ״מ רבתי לדינא לענין שליח הובאה לרמב״ם יכולה לעשות שליח הובאה. ולראב״ד אפי׳ שליח הובאה אין קטנה יכולה לעשות. ובאמת שקשה על הראב״ד אחר ששתק להרמב״ם במה שכתב האשה יכולה לעשות שליח הובאה אם כן מוכח בודאי מדאיכפל תנא דמתני׳ לאשמועינן בקטנה שאמרה התקבל ולא קמ״ל בשליח הובאה מוכח ודאי דשליח הובאה גם קטנה יכולה לעשות. ולפי טעמו של הראב״ד אין לחלק בין שליח הובאה לשליח קבלה. ונראה שהראב״ד לא הבין מדברי הרמב״ם שהאשה יכולה לעשות שליח הובאה מצד עצמה כמו שהבין המ״מ והרמב״ן סוף גיטין. רק דמה שעושה האשה שליח הובאה הוא דכיון שהבעל שמוסרו לו שלוחו של הבעל הוא ואין הכי נמי אם אמר שאינו רוצה שיהיה שליחו רק שלוחה באמת לא מהני ודלא כמ״ש הר״ן. וא״כ לא משכחת לפי האמת באשה שליחות אחר רק לקבלה. ושליח הובאה לא מהני רק מטעם שליחות הבעל ואם כן א"ש שאין צריך עדים כמו בשאר שליחות הולכה. והר״ן ר״פ התקבל הביא ג״כ דברי הרמב"ם כתב ותימא שאם אמרה האשה לשליח שיביא לה גיטה כו' ואמר לו הבעל הוליכוהו לה ודאי מהני. שהרי הבעל עשאו שליח. אבל אם אומר הבעל שאינו רוצה שיהיה שלוחו כלל. היכא מיגרשא הא לא קיבלה הגט לא מיד הבעל ולא מיד שלוחו. וכתב הר"ן ולי נראה דאפשר כיון דשלוחו של אדם כמותו. הוה כאילו קיבלתו אלא שהוא מתנה שאינה רוצה להתגרש מיד עכ"ל. וא״כ לפ״ז מדין שליחות לקבלה הוא. וא״כ לא סגי בלא עדים. וא״כ לפי מה שהסכים הר"ן ר״פ האומר דשליח הולכה א"צ עדים קשה דה״ל לבאר דשליח הולכה של האשה צריך עדים. כיון דלא מהני רק מדין קבלה א"כ צריך עדים ואין קטנה יכולה לעשות גם כן שליח כזה. דהא הר״ן כתב בפרק האומר הטעם שאין שליח להולכה צריך עדים. הוא משום שהגט בידו והשליח נאמן. וא"כ זה השליח שאינו בא מכחו של בעל רק מכח האשה. הוה כמו שליח לקבלה שצריך עדים. ובאמת יש לתמוה על סברת הר״ן. דאם הוא כאילו קבלתו רק שאינה מגורשת מיד מטעם שהתנה שלא תתגרש עד שיבא לידה אם כן אם בא לידה ראוי שתהיה מגורשת למפרע. וא"כ תימא שהרי הר״ן כתב לסיוע לדברי הרמב״ם ממתניתין דגיטין דף ס״ה באומרת הבא לי גיטי ממקום פלוני כו' ע״כ מיירי שהוא שליח מצידה. וא"כ תימא תקשי סיפא דבאומרת הבא לי גיטי מותרת לאכול בתרומה עד שיגיע גט לידה. ואמאי שרי הא כי מטא לידה ה״ל גיטא למפרע והוה לה זרה. ואי ס"ל להר"ן דהוה כאילו התנה שלא תתגרש רק ברגע האחרונה שימסרנו לידה. א״כ תלי בברירה שהרי לא נתבררה איזה רגע שיבא לידה. ולכאורה לפי כל הטעמים שנאמרו בר״ן גופיה פרק כל הגט על גט שכ״מ מורים דבכה״ג אמרי׳ אין ברירה. והא דאיתא בגיטין דף כ״ח באומר ה״ז גיטיך שעה אחת קודם מיתה אסורה לאכול בתרומה מיד. אפשר דאתיא כמ״ד יש ברירה. וגם יש חילוק בין דבר העשוי להתברר כמ"ש התוס׳ והר״ן גופיה ר״פ כל הגט. אבל אם אמרה שלא תתגרש רק ברגע שיבא לידה צ״ע טובא אי מהני. לכן לפענ״ד אין לנו לדון מדברי הרמב״ם והרמב״ן רק בסתמא בעשתה היא שליח להבאה אף שנתן לו הבעל סתמא ולא אמר לו כלום רק מסר לו הגט. דלזה אהני מה שעשתה היא שליח להבאה אבל אם אמר בפירוש שאינו רוצה שיהיה שלוחו רק שלוחה אין להקל כלל. מאחר שדברי הר״ן צ״ע ודלא כב״ש סימן ק״מ סק״ד שהעתיק דברי הר"ן בפשיטות. דודאי פשט דברי הרמב״ם לא משמע כן. שלדברי הר״ן אין זה רק שליח קבלה בתנאי. ובזה הוא שחולק הרמב״ם בין שליח הובאה של האשה שא״צ עדים. לכן אפילו קטנה עושה שליח להבאה. והטעם שא"צ עדים הוא מפני שלענין שתתגרש בבא הגט לידה זה עיקרו בכח שליחות הבעל ולא אהני שליחות האשה רק לענין שמוסר לו סתמא. מ״מ כיון שעיקרו מכח שליחות הבעל. לא תליא בדעתה כ״כ. משא"כ שליחות קבלה שאינו תלוי בבעל כלל צריך עדות גמורה ע"ז ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה. ומ״מ מה שהוקשה לו על הרמב״ם למה מהני ביאת החרש שתהיה אשת איש דאורייתא על ידו אם יבמה. הא אין מעידין על החרש. לא ידענא מאי קשיא שהרי מפורש ברמב״ם שלכך אין מעידין עליו לפי שאינו בן דעת גמורה. אם כן נראה דדוקא בדבר שצריך דעת גמורה. משא"כ בביאת החרש שמטעם ביאת שוגג מהני שפיר מהני עדות שבעלה וקנאה. ותדע לך שהרי לפי לשון הרמב״ם משמע ששליח הובאה יכולה לעשות. ונהי דשליח הובאה א"צ עדים. מ״מ אם כפר המשלח צריך עדים כמ״ש הרמב״ם פ״ג מהלכות אישות דין ט״ז. אם כן לפי דעת הרמב"ם דשליח הבאה מהני מדין שליחות האשה. אם כן אם כפרה ודאי צריך עדים. וכי יעלה על הדעת שלא יהיה עדים נאמנים שעשאתו שליח להבאה. אלא פשוט שהרמב״ם לא אמר רק לדבר שצריך דעת גמורה כמפורש בדבריו. וא״כ לא מוכח כלל מדעת הרמב"ם שיחלוק על הש"ג:
מה שביקש מעלתו לפרש דברי הרמב״ם הנזכר לעיל בתשובה הקדומה שאין מעידין על הקטן הוא לפי שאין מקבלין עדות עליו מי לא ידע כזאת. ות״ל הרבה ראו עיני ומשמשו ידי בזה הענין אבל אין ענינו לכאן שבשביל שאין מקבלין עדות אין העיקר מתבטל. ועיקרא דהך מילתא בב״ק דף קי״ב ע״ב ובח״מ סימן ק״י וכשיגדל מקבלין עדותו. וא"כ נימא שקטנה תעשה שליח לקבלה לקבל הגט כשתגדל שאז יכולין לקבל העדות בפניה וזה דבר שלא עלה על הדעת מעולם. והרי המ״מ כתב שאין נ״מ בין טעמו של הראב״ד להרמב"ם ועוד א״כ איך יעידו עדים על קדושי קטנה אפילו ע״י אביה הרי אין מעידין על הקטן ועיקר העדות נוגע לה שנעשית אשת איש ואסורה בקרוביו ואם זינתה נאסרה לכהן ולרמב״ם אפילו לישראל אם הוא ברצון. ובקדושין דף מ״ה סוגיא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה כל הסוגיא איך מעידין על הקטנה ותו איך קטנה מתגרשת הא קיי״ל עדי מסירה כרתי וצריך עדי מסירה ואין מעידין על הקטנה וגט בודאי חוב הוא כדאיתא בפ״ק דגיטין. ואף דהרמב״ם ס״ל עדי חתימה נמי כרתי מ״מ הרי כתב הר"ן ס"פ המגרש דגם עדי חתימה מועילין מטעם עדי מסירה. ועוד דודאי לא מצינו חילוק בין גט שניתן כתב לקטנה לניתן לגדולה וגם הוא כשר בעדי מסירה ונימא אין מעידין על הקטנה. ועוד כתב הרמב״ם בהלכות עבדים פ״ד גבי יעוד שאומר לה בפני שנים הרי את מיודעת לי והרי אמה עבריה קטנה ואין מעידין על הקטנה. אלא ע״כ כדפרישית דדוקא היכא שעיקר הדבר צריך דעת הקטן בזו אין מעידין על הקטן. אבל בקדושין שאין תולין רק באביה שפיר מעידין וכן בגט שהוא בע״כ שפיר מעידין שאין נקרא עדות זו על הקטנה מאחר שאין דבר זה תולה בדעתה. וכן ביעוד אע״ג דס״ל להרמב״ם דיעוד מדעת בעינן. מ״מ עיקר הקדושין ע״י אביה וא״צ דעתה לעיקר הקנין. ומה שעלה על דעתו שאם נתקדשה ואסורה על היבם קדושין מפקעי זיקה אם קדושין תופסין ביבמה ואתא עליה מדברי התוס׳ יבמות דף ט״ז ריש ע״ב שכתבו הטעם שאפשר ביבום אם יגרשנה. וא״כ היכא דאסורה ליבם. קדושין מפקעי זיקה הא ודאי ליתא. דא״כ תקשי למה חייבי לאוין ועשה חולצין כדאיתא ביבמות דף ך' ול"ל חליצה הא בלא״ה אםי תקדשו לאחר. כיון שאין ראויין ליבם ממילא נפקעת הזיקה וא״כ אם תתקדש למותר כגון חללה לחלל או ממזרת לנתין וכה״ג אחר שתנשא לא תהיה ראויה ליבם. אלא הדבר ברור שאין כוונת התוס׳ ביבמות רק היכא שאינה זקוקה לו כלל כגון דלית בה תפיסת קדושין ואם תתגרש לא תהא זקוקה כלל אבל במה שאסורה איסור דתפסי בה קדושין ואיכא זיקת יבום עליו ואפשר למי שקדשה לגרשה ותהיה זקוקה כדמעיקרא לא פקעה זיקה כלל ע"י הקדושין וזה ברור: