משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה פה
שאלה ברמ״א מבואר אפילו אמרו שמענו שהיא מגורשת לא מהני. ועיין גיטין דף כ"ג ע"ב בפרש״י ד"ה אלא בגיטין דאין עשויין אלא להתירה. וכיון שהתירוה ב"ד יש זכרון וקול לדבר. ומשמע בזמן הזה שמגרשין בבית דין סמכינן אקלא. ודוחק לומר דע״י זה מוצאה עדים ועיין ב"ש סי׳ ד׳ סס״ק כ״ז בשם ד"ח בשם אור זרוע ע״ש. ראיתי נתתי אל לבי לחקור בענין מי שהוחזקה בא״א. ובאה לפנינו ואמרה שנתגרשה אי מהימנא מן התורה. והנה במשנה בפ׳ האשה שנתארמלה מבואר באשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת מכח הפה שאסר הפה שהתיר. ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת. ובסיפא תני אם משניסת באו עדים לא תצא. ובגמרא איכא תרי לישני. איכא דמתני לה אסיפא דוקא דבשבויה הקילו. אבל ארישא לא. ואמר בגמרא לימא בדרב המנונא קמיפלגי. דמאן דמתני לה אסיפא לית ליה דרב המנונא. ומשני מר סבר כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה. ומר סבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה. והנה למ״ד דס״ל דארישא נמי קאי ואית ליה דרב המנונא נמי שלא בפניו צ"ל הא דלא שריא לכתחילה באית עדים שהיתה אשת איש אינו אלא חומרא בעלמא ומדינא מהימנא אף שלא בפניו. והשתא לפי הכלל המסור בידינו אפושי פלוגתא לא מפשינן. אין לומר שחולקין האמוראין על צד הרחוק שזה יסבור שגם מן התורה אמרינן שאסורה. רק דיש לחוש שלא בפניו יותר להעזה אבל לא שיאמר שאין בדבריו כלום רק חששא בעלמא ותצא מדרבנן. ולא עוד אלא דלפי המסקנא דניסת דמתני' היינו התירוה להנשא. א״כ יש לומר דהך דמתני אסיפא אבל ארישא לא. היינו דברישא לא מקילינן כולי האי די״ל דמעיזה וחששא בעלמא הוא. אבל אם ניסת ממש י״ל גם הך מ"ד מודה שלא תצא אף שאין כן הסכמת הפוסקים על פי הסוגיא. אין לנו ראיה לומר בזה שתצא. דאין להוסיף מחלוקת ולומר דהך מ״ד ס"ל שלא בפניו יכולה להעיז לגמרי ואין ממש בדבריה כלל אלא לחששא לבד. וכן משמע לישנא דש״ס דהכא אמר שלא בפניו מעיזה ולעיל בדף הקדום אמר היכא דאיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה. וכן בגיטין דף ס"ד הרי דבזה אמר לדבר פשוט מעיזה ומעיזה בהחלט. וכאן לא אמר רק מעיזה. מזה מורה שאינה בבירור אלא לחששא להחמיר. ולא שנאמר שהוא בירור דקאי בחזקת א״א. ובזה אפשר ליישב מה שתמהו בתוס' ישינים אהך דתרווייהו באשת איש קמסהדי. דמה לנו לאותו שאומר לא נתגרשה הך דאמר שנתגרשה הוי חד ובגירושין לא מהימן. ולפ״ז אפשר לומר דודאי להך מ״ד דס״ל שלא בפניו נמי אינה מעיזה ע״כ ליכא חזקת אשת איש באשה שאמרה גרשתני דהא בדיעבד לא תצא. ואפילו לאידך מ"ד דמחמיר דתצא. מ״מ יש לומר דמ״מ מן התורה ליכא חזקת א״א. וא״כ אפשר דסגי בעד אחד שאומר נתגרשה אי ליכא דמכחיש ליה. כיון דע״כ הורע חזקה דאשת איש. ואפשר מכאן דייק הטור בסימן י״ד שסובר שאפילו ע״א מסייעה נמי אינה מעיזה. וב"ש תמה מנ"ל. ולפי זה י״ל דהטור הוכיח כן מדלא מצינו שע״א יועיל בגירושין. ואמאי הא ע״כ באומר נתגרשה לחוד נמי איתרע חזקת א״א. דאיכא מ״ד דשריא ולא תצא בניסת א״כ אמאי לא יועיל ע״א. אלא ודאי דאפי׳ בחד דמסייע לה מעיזה. א״כ ליכא חזקה דאינה מעיזה כלל. אלא בגיטין דף פ״ט ע״ב משמע דשלא בפניו מעיזה ומעיזה ולא צריכה גט משני לשמואל ושם אמר באמת כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה משמע ג״כ שמעיזה בהחלט ולא צריכה גט משני. ובתוס׳ שם הקשו מהך דאם יש עדים שהיתה א״א אינה נאמנת. אמאי אינה נאמנת. ותירצו דלכ״ע לא אמר רק בפניו יש להחמיר. ועוד הקשו למ״ד אפילו שלא בפניו אינה מעיזה וכתבו התוס׳ היינו דנאמת עם מיגו שהיה לה ע״כ ואין דברים אלו מובנים דכיון שבאו עדים מה מועיל המיגו שהיה לה מקדם. דאדרבה כיון שיש עדים אין כאן מיגו כלל. ונהי דלא מרעינן למיגו שלה במה שאומרת א״א הייתי ולא אמרינן שמפני שיודעת שיש עדים לכך אינה רוצה לומר שלא היתה אשת איש. שיודעת בבירור שיש עדים. אלא שכל זמן שאין עדים לפנינו אין חוששין לכך. אבל אחר שבאו עדים מה יועיל המיגו שהיה לה בטרם באו העדים וגם התם גופיה מוכח כן. דאף בשיצא הקול לא נתברר ואח״כ נתברר ס״ל דמאן דאית ליה דרב המנונא שלא בפניו צריכה גט משני לפי דברי התוס׳ גופיה דלחומרא צריכה גט משני. ובאמת מדברי הרשב״א פרק התקבל דהך דאם יש עדים אינה אלא חומרא בעלמא למאן דס״ל דרב המנונא איתמר נמי שלא בפניו. ולכאורה היה נ״ל לחלק דבלאו הכי צריך להבין דאמרינן בקדושין פרק האומר דאין דבר שבערוה פחות משנים. דילפינן דבר דבר מממון. ופריך אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אף כאן. ומשני התם ליכא חובה לאחריני הכא איכא חובה לאחריני שאוסר הקרובות. וקשה למ״ד ברי ושמא ברי עדיף. א״כ מדינא יאסרו הקרובים מאחר שהם טוענין ברי והקרובים אין טוענין אלא שמא. וצ״ל דהוה ברי גרוע ושמא טוב שאין לקרובים לידע אמיתת הדברים. עכ״פ יש מקום לחלק בין ברי ושמא לברי וברי. שגם לדידן חילוק זה באיני יודע אם החזרתי חייב ובטוען ברי שפרע שפטור. וא״כ י״ל גם חילוק זה ס״ל לרב המנונא להך לישנא דשלא בפניו נמי אינה מעיזה והוה ברי דידה טוב וכיון שאין הבעל כאן סמכינן אברי דידה. ואמרינן דמסתמא לא היתה מעיזה גם שלא בפניו. ומ״מ לא אלימא הך חזקה כולי האי לומר שגם אם יבא בעלה ויכחישנה לא יהיה נאמן. ואם בא והכחישה באמת איגלאי מילתא דשלא בפניו בודאי מעיזה משום שהוא שלא בפניו. ובזו לא יסתרו הלשונות דבגיטין פ׳ המגרש שפיר אמר מעיזה ומעיזה. דכיון שהבעל בא בפנינו ומכחישה לא מהימנא אבל שם בכתובות ס"ל לחד מ״ד דשלא בפניו נמי אינה מעיזה דאמרינן דברי דידה טובה היא שמסתמא לא תעיז. וכשיבא בעלה יודה לה. אבל אם בא והכחישה באמת לא מהני ואינה נאמנת. ולהכי לאידך מ״ד נמי לא נקט אלא מעיזה. ולא נקט מעיזה ומעיזה רק לחששא בעלמא. דכיון שבעלה אינו בפנינו לא נאמר שיכחישנה בבירור כשיבא. דמ״מ אף שאין החזקה אלימתא כ״כ כמו בפנינו מ״מ עכ״פ איתרע טובא חזקה דא״א ולא תצא רק לחומרא בעלמא. וכן מצינו במביא גט בארץ ישראל אצ״ל בפני נכתב ובפני נחתם. ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו הרי דבסתמא מחזיקין אותו לכשר. ואם יש עליו ערעור צריך קיום. ובלאו הכי פסול ולדעת הרמב״ם הובא באה״ע סימן קמ״א סעיף נ״ג מדאורייתא בטל בבא הבעל ואומר מזויף הוא. מ״מ כל זמן שלא בא וערער מחזיקין אותו לכשר. וכמו כן בדקדוקי הגט לכתוב ודן ולורכיה לויו דתירוכין כתבו כמה פוסקים דדוקא בא וערער חיישינן אבל בסתמא לא חיישינן וא״כ י״ל גם בהך דשלא בפניו דאמרינן בכתובות אינה מעיזה היינו מסתמא לא מחזקינן לה במעיזה. אבל אם בא בעל והכחישה לכ״ע לא מהני שלא בפניו. ובהכי ניחא דביש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת. דלכתחילה החמירו רבנן שמא יבא הבעל ויכחישה ואז תצא. אבל אם משנשאת באו עדים. משום הך חששא לא מפקינן לה מבעלה וזה נכון וברור. וא״כ אין לנו ראיה דגם לאידך לישנא דקיימא לן לחומרא. מ״מ י״ל דמן התורה לא חיישינן שמא יבא בעלה. וכל זמן שלא בא בעלה שפיר מהני גם שלא בפניו שלא להחזיקה באיסור אשת איש דגם שלא בפניו איתרע חזקת א״א. מאחר דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה גם שלא בפניו אינה מעיזה. פן יבא בעלה ויקם בפניה כחשה. ולכן מחזיקינן מסתמא דבריה לאמת. ואמרינן מסתמא לא יכחישה וקושטא קאמרה. אבל אם בא בעלה אף שעומדת בדבריה לא מהני. מאחר שתחילת דבריה שלא בפניו היה וי״ל דמעיזה גם בבא בעלה שוב לא תחזור מדבריה ואפשר דלהכי נקט נמי בגיטין הך דמעיזה ומעיזה. דכיון דכבר העיזה פעם א׳ שלא בפני בעלה. גם בבא בעלה תעיז שעת לעמוד בדבריה. ולכן מחזיקינן לה בחזקת בעלה הראשון. אבל כל זמן שאינו מכחישה לא חיישינן דמשקרא כיון דבבא בעלה לא מהימנא מירתתא לשקורי. ולפ״ז גם ללישנא קמא הא דאמרינן שלא בפניו מעיזה היינו משום דכיון דלא סגי בהך חזקה כשיבא בעלה ויכחישה. גם עכשיו תצא פן יבא ויכחישנה ואינו דומה לגט שאינו מקויים דלא אסרינן לה פן יבא בעלה ויערער דשם אמרינן מסתמא יתקיים בחותמיו. אבל הכא שאין בידה שום ראיה חיישינן שפיר מדרבנן. איברא דאיכא למידק דבשלהי נדרים איבעיא להו אמרה לבעלה גרשתני מהו אמר רב המנונא ת״ש האומרת טמאה אני לך. דאפילו למשנה ראשונה דלא מהימנא משו׳ דלא ידע בה בעלה ומשקרא. אבל גירשתני דידע בה מהימנא א״ל אדרבה אפילו למשנה ראשונה כו׳ משום דלא עבידא לבזויה נפשה. אבל הכא בגירשתני זימנין דתקיף לה מן גברא מעיזה ומעיזה ע״כ. וקשה מאי פשיט רב המנונא ממתני׳ דילמא במתני׳ טעמא משום דלא מכחיש לה אבל בגירשתני דמכחיש לה אימא דלא מהימנא. ולכן נראה דפשיטא ליה להש״ס בטוענת טענה דלא הוה ליה למידע לאו בכלל ברי ושמא הוא. והרי זה דומה למי שיש לו שטר חוב על חבירו. וזה טוען פרעתיך ע״י שהנחתי לך מעות בתיבה שלך. ואתה הוצאת המעות שבתיבה שנתערבו עם מעותיך שלא הוצאת במנין שאין זה בכלל טוען ברי פרעתי. והמלוה טוען איני יודע שהיה השטר בטל. רק מאחר דלא הוה ליה למידע אנן טענינן בעדו מה שהיה יכול לטעון. ולא נפיק שטריה מחזקתיה. ולכן ס״ל נמי לרב המנונא מאחר שכל אשה משועבדת ומוחזקת לבעלה. והיא בעיא לאפקועי נפשה מחזקה דבעלה וטוענת להפקיע חזקה באופן שאין לבעל לידע. פשיטא לן דלא אלים ברי דידה כלל להפקיע עצמה מחזקה ידועה. דפשיט לן במידי דלא ה״ל למידע טענה דשמא כברי חשיבא. ומה״ט נמי יורשים מוציאים בשטר שבידם מן לוה שאומר טענת ברי שהוא פרוע. ולא חשבינן לשמא. אף שאין יודעין. משום דברי דלוה גרועה היא ולא ברי הוא. ולכן שמא דיורשים כברי חשיבא. וכאן נמי חשבינן לשמא דבעל כברי. וברי דידה שאומרת מה שאין לבעל לידע לאו ברי הוא כלל. משא"כ בגט שאינו מקויים אף דהבעל מצי טעין מזוייף וכמו כן בדקדוקי הגט שכתבו הפוסקים דאי מערער דוקא הם. ובאינו מערער לא חיישינן היינו משום דכיון דידעה דהבעל מצי לערער. מדייקא פן יבא הבעל לערער ולכן מסתמא ידעה שבעלה חפץ לגרשה בלב שלם ולכן באינו כאן לא טענינן בעדו מה שהיה יכול לערער. אבל בדבר שאין לו לידע כלל שפיר טענינן בעדו שמא משקרא. אלא דהא גופא קשיא כיון דרב המנונא לא ס״ד טעמיה דלא עבידא לבזויה נפשה. אמאי ס״ד דתהימן בשמא גרועה דידה לאפקועי נפשה מבעלה. ולכן צ״ל דגם רב המנונא נמי פשיטא ליה טעמא דלא עבידא לבזויה נפשה. ומ"מ ס״ל מסברא דהך דאינה מעיזה אלימא טפי מהך דלא עבידא לבזויה נפשה דאפשר דסמכה דידעו העולם שאין רצונה כי אם להפקיע עצמה מבעלה וטענה מידי דלא ידעי וס״ל לרב המנונא דסברא דאינה מעיזה אלימא טפי. ולכן פשיט ליה שפיר ממתני'. ונוראות נפלאתי על שני המאורות הגדולים הרשב״א והר״ן דהרשב״א כתב אהך דקשיא להו איך אמרו במשנה אחרונה דאינה נאמנת טמאה אני לך. והקשו הא שויא נפשה חתיכה דאיסורא. ותירץ הרשב״א דעקרו חכמים דין תורה למיגדר מילתא. וגם הר״ן ביקש לומר דאפקעינהו רבנן לקדושין וא״כ תימא מאי מייתי רב המנונא ראיה לאומרת גירשתני נימא דבמתני׳ הטעם משום דשויא נפשה חתיכה דאיסורא. ואינה רשאה לדור עם בעלה. וכמו שהוקשה להם באמת על משנה אחרונה וחתרו למצוא טעם. מיהו טעמן של אחרים שכתב הר״ן דמדינא לא מהימנא להפקיע עצמה מבעלה שמשועבדת לו. אלא משום דכסיפא לה מילתא תקינו במשנה ראשונה להימנוה דאי לאו דקושטא קאמרה. לא הוה מנוולא נפשה. ולכן תקינו דלהימנוה וכי חזו רבנן דיש לחוש שעיניה נתנה באחר אוקמיה אדינא ע״כ. וגם לזה קשה מאי מייתי ראיה ממתני'. הא בע״כ הטעם משום דלא הוה מנוולה נפשה. אך לזה י״ל כמ״ש דמשמע ליה מסברא דאינה מעיזה עדיפא טפי מיהו בר״ן אפשר לומר דמאן דס״ל דאפקעינהו רבנן לקדושין. צריך לפרש הך דרב המנונא נמי באשת כהן דשויא נפשה חתיכה דאיסורא אך זהו דחוק. והרשב״א ודאי לא ס״ל הכי. מאחר דס״ל גם לפי האמת הך דרב המנונא א״כ אם איתא דשייך מעיקר הדין שויא נפשה חתיכה דאיסורא מאי ראיה ממתני׳ דטמאה אני לך במשנה ראשונה נימא הטעם משום דשויא חתיכה דאיסורא ואין ענין כלל לאומרת גירשתני. והסוגיא מוכחת דלא חיישינן כלל לשויא חתיכה דאיסורא. ועיקר הטעם דאין יכולה להפקיע עצמה מבעלה. אף שלפי דבריה אסורה לו מכל מקום מאחר שהוא להפקיע מבעלה אין לה נאמנות ולא שייך שויא חתיכה דאיסורא לחוב לאחרים ואין הבעל מחויב לחוש לדבריה כלל. כמו למ״ד אין ע״א נאמן באיסורין אף שהעד צווח שהוא אסור. וכאן אף שגם האשה מוזהרת מאחר שאין לה נאמנות מעיקר הדין אונס רחמנא פטריה. והרי זה דומה ללוה שטוען שהמלוה נשבע שלא יקבל פירעון מן הלוה והלוה נשבע גם הוא שלא יפרע לו או שאסר עליו נכסי הלוה וגם הלוה אסר נכסיו על המלוה דמ״מ כופין אותו לפרוע אף שלדבריו עביד איסורא. מ״מ כל זמן שאינו מברר לא מהימנינן ליה. ולכן פשיט ממתני' כיון דחזינן דאית לה נאמנות לומר טמאה אני לך רק מטעם שמא עיניה נתנה באחר לא מהימנא. ובגרשני דאינה מעיזה שפיר מהימנא. עכ״פ ראינו מפורש בסוגיא דמשום סברא דלא עבידא לבזויה נפשה מהימנא א"כ כ״ש שאם אמרה גירשני בעלי ואמו בפנינו לפי מאי דאמרינן דאם בא והכחישה תצא ומחזקינן לה בחזקת אשת איש שיש לנו להאמינה דכדי בזיון וכסופא גדולה היא לה שתצא מבעלה בתורת אשת איש שעשתה כזאת במרד ובמעל ואין חזקה גדולה מזו. אלא דיש לומר דהא בהא תליא אי אמרינן בבא בעלה אינה נאמנת ודאי לא עבידא לבזויה נפשה מאשר שיודעת שבעלה יכחישה מסתמא. אבל אם היה הדין שנאמנת אף אם יבא בעלה ויכחישה ושלא בפניו יכולה להעיז בזו אפשר לומר דמעיזה שפיר. ולכן אין לומר שיועיל הנאמנות שלא בפני הבעל למ"ד שלא בפניו מעיזה לענין שלא יוכל הבעל להכחישה. ולכן ביש עדים שהיא אשת איש אינה נאמנת לכתחילה פן יבא בעלה ויכחישנה. אבל אם באו עדים משניסת והבעל לא מכחישה שפיר מהימנא מדינא דלא עבידא לבזויה נפשה מאחר שאם יכחישנה בעלה תצא. אלא שזהו שקשה עלי מאד מה שמבואר בגיטין פרק המגרש דף פ״ט דמאן דלית ליה דרב המנונא אי מגלי מילתא דקדושין קמאי קדושי מעליא הוו לא צריכה גט משני דשלא בפניו מעיזה איך נחליט הדבר דבודאי משקרא מאחר דלפי האמת תצא משני. אם כן ודאי איכא סברא דלא עבידא לבזויה נפשה ואף שהבעל מכחישה למה לא ניחוש על כל פנים לחומרא בפרט דלפי פשט הסוגיא הכחשת הבעל עדיפא מאילו לא הכחישה דמ״מ יש יותר העזה. וגם מאחר שיש לו נאמנות עכ"פ לענין שתצא משני. א״כ לא הוה מבזיא נפשה לטעון מה שאינו. ולא שייך בזה עיניה נתנה באחר. מאחר שאינה נאמנת בדבריה להיות ניתרת לאחר. ולכן לענ״ד אפשר לומר דמה שמסקו שם בגמרא דאי מגליא דקדושין קמאי הוו קדושין לא צריכה גט משני לאו משום דבודאי לא מהימנא. אלא משום דזה קידשה בחזקת מגורשת. וכיון דשלא בפניו מעיזה ולא מהימנא לאחזוקי נפשה במגורשת. ודאי חשבינן לקדושי השני קדושי טעות. כיון שהיא ספק אשת איש וזה קדשה בתורת גרושה על פי דבריה הוו קדושי טעות. וכמ"ש הב״ש סימן קי״ז סוף סק״א לענין רואה דם מחמת תשמיש. ועוד י״ל דהתם שאני שהרי אם תודה לדברי הבעל ותאמר אמת שלא גירשתני רק שהעיזה פניה שלא בפניו בזו ס״ל דלא הוו קדושין דשני מאחר שהיא אומרת כן בפירוש ושלא בפניו לא אלימא החזקה לאפקועי מחזקת אשת איש מאחר שגם היא מודית לו. ולכן גם באינה מודה לו שלא גרשה אין קדושי השני כלום. כיון דתלי בהודאתה לבעלה ראשון הוה כמקדש בלא עדים. ואין חוששין לקדושין דלהכי אהני סברא דשלא בפניו מעיזה. אבל אם נישאת שלא בפניו. הן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה. ולא שייך שתודה שניסת באיסור. דאין אדם משים עצמו רשע הך חזקה שלא היתה נשאת באיסור אשת איש לקלקל עצמה כל ימי חייה. ודאי הוה חזקה אלימא לכ״ע ולא יאמר שום אדם שאין צריכה גט משני דלא שייך לומר דהוה כמקדש בלא עדים אם תודה דהיא ודאי בחזקת שלא תודה ותאמר שזינתה באיסור אשת איש. ולא נאמרו דברים הללו רק בקדושין דוקא. וגם ברא״ש שלהי נדרים מבואר שכתב עוד נ"ל טעם טוב דהלכתא כרב המנונא. דאפי׳ למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה. וחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל ודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר ולהיות באיסור אשת איש כל ימיה עכ"ל. הנה לפי טעמו של הרא״ש משמע דחזקה טובה היא אפי' שלא בפני בעלה. דהא מדמי לה למשנה אחרונה ובאומרת טמאה אני לך לא שייך אינה מעיזה. ומ״מ אי לאו טעמא דעיניה נתנה באחר היתה נאמנת. א"כ נראין הדברים קל וחומר דשלא בפני בעלה וניסת שלא בפניו בטענה שגרשה בעלה דודאי יש להאמינה אלא דחז״ל לא רצו להאמינה באמרה גרשתני משום דשמא יבא בעלה ויכחישנה וכשיכחישנה למ״ד דשלא בפניו לא אלימא החזקה יש חששא דאיסורא ובפרט די״ל דגם הבעל אינו חשוד לקלקלה ולהעליל עליה עלילות דברים שלא כדת ולכן איתרע החזקה קצת. ואפשר גם זה אינו דין תורה רק חששא בעלמא ולהכי נמי אפילו מאן דאית ליה דרב המנונא שלא בפניו מ"מ לכתחילה לא תנשא דמ״מ יש לחוש פן יבא בעלה ויכחישנה ואיכא לעז. אבל בדיעבד לא תצא. ואפי' מאן דס״ל תצא לא הוה אלא מכח חששא דרבנן. ולא שיהיה כן מדין תורה וכמו שהוכחתי מהך דטמאה אני לך דמשנה ראשונה ואחרונה דהכא לא שייך עיניה נתנה באחר מאחר דתצא משני ללישנא דלא מהני שלא בפניו. ובפרט דלא שייך לומר משום עיניה נתנה תהיה באיסור אשת איש לזנות במרד ובמעל לאסור עצמה על בעלה ועל בועלה. וכן יש להוכיח מהך דיבמות ד׳ קי״ו דמפרש היכי דמי קטטה אמר רב יהודה אמר שמואל כו׳ אלא באומרת לבעלה גרשתני ולהימנה מדרב המנונא כו' ומאי קושיא הא שמואל לשיטתיה ס״ל דשלא בפניו מעיזה. א״כ י״ל שאמרה גרשני שלא בפניו ולא מהימנא וע"כ משום דחשדינן לה במשקרת. וכיון דחשדינן לה במשקרת ממילא גם מת אינה נאמנת דה״ל קטטה. ואי חשדינן לה במשקרת גם במת לא תהימן. אלא ודאי הא דאינה נאמנת לומר גרשתני אינו אלא חומרא החמור באשת איש. אבל לא חשבינן לחזקה דילה גרועה כ״כ שנחזיקה במשקרת שלא תהא נאמנת לומר שמת לאחר שגירשה. וגם רש״י בכתובות דף ק״ז דאשה שאמרה גרשני בעלי כתב בלשון דבגירושין לא הימנוה רבנן והיינו דהחמירו בגירושין משום חומרא דאשת איש. אבל לא שנעמידה בחזקת אשת איש לגמרי. ועם מ״ש ניחא מ״ש הטור בסימן קנ"ב ביש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת. אבל חוששין לדבריה ופסולה לכהונה לעולם. ואם מת חולצת ולא מתיבמת. ותמהו על הטור דבסימן י״ז כתב הטור שאם נתקדשה לאחר אין צריכה גט. וכבר תירץ בסקי״ב בשם הב״ח משום דאם יגרשנה יאסרנה על הראשון ולאו כל כמיניה לאוסרה עליו. ואם מת בעלה קודם שהחזירה אסורה לכל אדם. ובב״ש הקשה עליו למה בניסת א״צ גט. שהרי בלאו הכי אסורה לראשון. ואין זו קושיא דהטור באמת לא אמר כן רק בנתקדשה ולא בנישאת והב״ש בעצמו כתב דאינה נאמנת בשום דבר. רק שיכולה לעשות חתיכה דאיסורא. אבל להצריכה גט אין שייך חתיכה דאיסורא אלא אם היתה נאמנת היתה צריכה גט. וכיון שאינה נאמנת א״צ גט. ולכן אפילו מת הבעל א״צ גט. ואין זה מובן כלל. דהא הב"ש הקשה על הב״ח דגם בניסת אין צריכה גט משני. ובניסת שכבר נאסרה לראשון בלאו הכי צריכה גט מראשון. ואיך תהיה מותרת לעלמא ע״פ הגט. שהרי לפי דבריה נעשית חתיכה דאיסורא לכל עולם. ולכן נראה לפענ״ד ברור טעמים שכתבתי לעיל אי משום דבאם מכחישה הוה קדושי טעות אצל השני אי משום דהוה כמקדש בלא עדים. וזהו דוקא באם בעלה מכחישה אבל בסתם שאינה מכחישה לא נחזיק דבריה שבודאי משקרא ובודאי חוששין לדבריה וכ״ש אם ניסת כבר שבודאי שייך סברא דלא מבזי נפשה במילתא דאיכא לברורי. ולכן גם בבאו עדים אחר שניסת לא מחזקינן לה דמשקרא רק דמחמרינן דלא תהא נאמנת ותצא ואינו אלא משום חומרא דאשת איש. ולפ״ז אין לנו הכרח ברור לפסוק כאידך לישנא דבאשת איש אפילו ניסת תצא וכמ"ש לעיל. דאפשר לומר דכיון דמילתא דרבנן היא אזלינן לקולא. אלא שכל הראשונים החמירו בדבר עכ"פ נ״ל שאינה מן התורה דבניסת לא מחמרינן אלא מדרבנן. וכן נ״ל עוד הוכחה מדברי הרשב"א והרא״ש בתשובה כלל מ״ה סימן א׳ וגם ברשב״א פרק התקבל דף ס״ד שהביא ראיה דהלכה כרב המנונא מדפריך על אוקמתא דהיכי דמי קטטה שאמרה לבעלה גרשתני. ופריך ונהימנה מדרב המנונא דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. ומזה הוכיחו דהלכה כרב המנונא. ותקשי להו ולטעמיך אף אי הלכה כרב המנונא מ״מ הא מרא דהך מימרא הוא שמואל ושמואל לשיטתיה ס"ל דשלא בפניו מעיזה. א״כ י״ל שאמרה גרשני בעלי שלא בפניו ולא מהימנינן לה דמשקרא. ולכן גם באומרת שמת אינה נאמנת. כיון דע"כ חשדינן לה בקטטה. אלא ודאי ס״ל באמרה גרשני וליכא דמכחיש לה לא חשדינן לה במשקרת. רק להחמיר חיישינן פן יבא בעלה ויערער אחר נשואין וגם אם בא וערער צריכה גט מדבריהם. ולכן פשיטא לן דמהימנא אח״כ לומר מת דבליכא דמכחשה לא מחזקינן בקטטה. ואחרי הודיע ה׳ אותנו את כל זאת דאין חשש דאורייתא בלי הכחשה אפשר לומר דכל מה שהחמירו הפוסקים לפסוק כלישנא קמא דמתני לה אסיפא וברישא לא סמכינן על שלא בפניו אינה מעיזה י"ל דוקא בזמן הראשונים שמוסרין הגט לאשה בכדי שתהיה מותרת להנשא. אם כן איכא ריעותא בטענתה וכנזכר ג״כ בדברי הריב״ש בסימן תק״ד. אבל בזמן הזה שאין מוסרין הגט ליד אשה וגם האשה אין דרכה לתבוע מעשה ב״ד לפי שבעיניה היא נאמנת אין כאן ריעותא בדבר אפשר דגם שלא בפניו ראוי להאמינה אף שזה נגד כל הפוסקים ראשונים ואחרונים. מראשונים אין ראיה דזה המנהג נתפשט בזמן האחרונים. ואף דבודאי אין לסמוך על זה כי דבר חדש הוא. מכל מקום לסניף יש לצרפו. אחר זמן רב ראיתי תשובת מהרי״ו סימן פ"ו שכתב מה שנהגו לקרוע הגט כו' דעכשיו אנו מתי מספר וכשמקבלת גט יצא הקול ויודעין הכל שקיבלה הגט ואין צריך להראות הגט עד כאן לשונו. משמע אפילו ממדינה למדינה דהא לעולם קורעין ולא כותבין עליו. הן אמת כי גם בש״ס יש להבין מאי מייתי רב המנונא ראיה ממתני' לאומר גרשתני נימא באומרת גרשתני איכא ריעותא בטענתה שעל כרחך צריכה לומר שאבדה הגט ולנפילה לא חיישינן. שהרי גם הבעל אם אומר ממני נפל הגט אינו נאמן אף דקיימא בחזקת אשת איש והאשה שהגט בידה הרי היא כשובר ובטוענת אבד איתרע טענתה אם כן יש לומר מהאי טעמא לא מהימנא בגירשתני כיון דאין גיטה יוצא מתחת ידה. ואפשר לומר דהא גופיה דייק ממתני' דמהימנא לומר גרשתני. וכיון דמהימנא לומר גרשתני ממילא ליכא ריעותא מה שאין הגט תחת ידה דסמכה על זה דמסתמא תהא נאמנת ואין ריעותא מה שאין גיטה תחת ידה ורבא דחי זימנין דתקיף לה מן גברא וא״כ היה לה לשמור גיטה. אלא דאכתי קשה לרב המנונא הא צריכה לשמור גיטה לראיה שלא בפניו וצ״ל כיון דבעלה בעיר נמי חשיב בפניו. א״כ יש לומר שסמכה שתקדש עצמה בעיר בעלה וליכא ריעותא ממה שאין הגט בידה וצ״ע. ומ"מ נראה באם אומרת שנתגרשה במקום קרוב י״ל לכ״ע במילתא דעבידא לגלויי שפיר מהימנא. דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי. וכדאיתא במסכת בכורות דף ל״ו אמר רב יהודה אמר רב נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו מ״ט כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי ומייתי ראיה מהך דאומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא נאמן כו׳ אינו נאמן מאיש פלוני נאמן הרי זה נאמן. ומשני התם כיון דאית ליה תובע מירתת ע״כ. והתוס׳ כתבו ואע״ג דהכא פסקינן דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקר מ״מ לא הימני לאחד אלא משום דדייקא ומנסבא. אם כן כיון דרחמא ליה לא דייקא ולמ״ד הכא אינו נאמן אפילו במילתא דעבידא לאגלויי. יש לחלק בין האי כהן לעד. אי נמי גבי אשה הקילו משום עיגונא ועוד דדייקא ע"כ לשון התוס׳ ונראה שיש קצת ט״ס בלשון וכוונתם דביבמות דף צ״ג מיבעיא לן טעמא דע״א משום דעבידא לגלויי או משום דדייקא וכתבו התוספות שם דודאי עיקר הטעם משום דייקא רק דמיבעיא לן אי משום דסמכינן אדיוקא דידה דוקא משום דעבידא לגלויי וזה עיקר הטעם ולכן יש לסמוך אדיוקא זוטא או טעמא דדייקא עיקר ולכן ביבמה דרחמא ליה לא דייקא וא״כ התוס׳ בבכורות נראה דס״ל הפירוש כפשוטו דמיבעיא לן אי טעמא משום דמילתא דעבידא לאגלויי לחוד ומהימן ע"א ביבמה. או טעמא משום דדייקא וכיון דרחמא ליה לא דייקא. והתוס׳ רצונם ליישב איבעיא דש״ס לשתי הלשונות ללישנא דבעבידא לאגלויי מהימן צ״ל באשה לא האמינו ע״א משום עבידא לאגלויי אלא משום דדייקא. וגם בעו ליישב לאידך חלק האיבעיא והיינו אי מהימן משום עבידא לאגלויי אפילו ביבמה ותקשי לאידך לישנא דלא מהימן אמילתא דעבידא לאגלויי. ועל זה כתבו דיש לחלק בין כהן לעד והחילוק אפשר משום דעד גופיה מדייק שלא לשקר משום חומרא דאשת איש ויש חילוק לשקר בדבר חמור כאיסור אשת איש ולשקר בהך דבכור זה נתן לי במומו דאף אם מכחישו הישראל מ״מ מצי לאישתמוטי דלא עביד איסורא מאחר שיודע באמת שלא עשה בו המום וגם יכול להכחיש את הישראל. אבל אין יכול להתנצל על אמרו על החי שהוא מת. והנה מ״ש דבאשה לא מהימן משום עבידא לאגלויי לא ביארו טעם הדבר. וע״פ פשוטו י"ל דבאיסור אשת איש דחמיר לא סמכינן אפילו אמילתא דעבידא לגלויי אלא דלא מסתבר אחר שמצינו באשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת משום חזקה שאינה מעיזה פניה בפני בעלה. ולא תהיה מילתא דעבידא לאגלויי כמו הך חזקה דאינה מעיזה בפני בעלה. הן אמת שיש לעיין גם בעדות אשה שמת בעלה והיינו באמרה מת בעלי תהיה נאמנת מכח הך חזקה דמילתא דעבידא לאיגלויי ותהא נאמנת מדינא. ובאמת התוס׳ ביבמות דף קי"ו ע״ב ד״ה באותה הקשו וא״ת אמאי לא מהמנינא לה במיגו שהיתה אומרת גרשתני. למ״ד שלא בפניו אינה מעיזה ומהרש״א תמה כיון דאינה מעיזה אין כאן מיגו שהרי אינה יכולה להעיז וכבר כתבתי בחדושי כתובות ליישב דודאי גם במת כ״ש דאינה מעיזה לומר על החי שהוא מת ואם כן אם אינה מעיזה בגירושין כ"ש במיתה וע״כ לומר שאינה נאמנת לומר מת משום דיש לחוש שאומרת בדדמי. אלא דהתוס׳ סבירא להו כמ"ש בפרק כל הנשבעין ובריש פרק האשה שלום דהיכא דיש לה מיגו לא אמרינן שאמר׳ בדדמי כמו בשכיר ולכן כיון דלפי דבריה שסבורה שמת ודאי יכולה להעיז שלא בפניו מאחר שאין אימת בעלה עליה דאפילו למ״ד שלא בפניו אינה מעיזה היינו משום דיראה פן יבא בעלה ותצטרך להכחישו בהכרח בפניו. ובכי האי גוונא ה״ל להיות נאמנת מאחר דיש לה מיגו מסתמא קושטא קאמרה מאחר שאומרת שיודעת בבירור וע"ז תירצו התוס' דמ״מ חכמים ירדו לסוף דעתה שהיה ראוי לחוש שתאמר בדדמי ולכן לא האמינוה אי לאו דחייש לעגונה. וע״פ זה אפשר לומר דדוקא במת לא הוה עבידא לאגלויי כל כך. דמצי למימר דאמר' בדדמי. וכמו כן בהיא אומרת מת בעלי. משא״כ באמרה נתגרשתי בפני פלוני ופלוני וכ״ש לדידן שאין מגרשין אלא בפני חכם העיר. היכא דאיכא לברורי יש לומר שנאמנת דודאי בכה״ג אין העזה גדולה מזו פן תתבדה בב"ד ובמילתא דעבידא לאגלויי יש יותר דייקא מבמת דהא רב המנונא בעי לסיועי ממתניתין דאומרת טמאה אני לך ורבא מודי ליה דלא מבזי נפשה. אם כן ק״ו בן בנו של ק״ו בכה״ג דעבידא לאגלויי שתהא באיסור אשת איש ובזה יש סברא להאמינה יותר מגירושין מבמיתה. דבמיתה אף אם בא אחר כך מצי לאישתמוטי שאמרה כן מפי השמועה ואומד הדעת. אבל בגט שהיא בעצמה צריכה לקבלו ודאי אי קאמרה נתגרשתי בב״ד פלוני הוה עבידא לגלויי. ואף דאמרינן בגמרא בגירושין יכולה מכחישתו ומיתה אין יכולה מכחישתו היינו בענין דקאמר התם בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה. אבל באומרת נתגרשתי בבית דין פלוני הוה עבידא לאגלויי בגירושין טפי ממיתה דמצי לאישתמוטי. ובזה יש לחזק דעת הרמב"ם שסובר בסוף פ״ד מגירושין דבאשה שהביאה גיטה אע״פ שלא נתקיים אין חוששין שמא מזוייף הוא ומותרת להנשא חזקה שאינה מקלקלת עצמה. ועוד שהעדים החתומים על הגט כמו שנחקרה עדותן בב״ד עד שיהא שם מערער. וסיים שאין דין האיסורין כדיני ממונות ע"כ לשון הרמב״ם. ונראה ראיה ברורה לדבריו מהך דשלהי נדרים שהבאתי דמשום הך סברא דלא מבזי נפשה מהמנינן לה לומר טמאה אני לך וכופין הבעל להוציא. וא״כ כ"ש דאיכא סברא שלא תביא גט מזוייף ותנשא בו ולאחר זמן יבא בעלה ויערער ותצא באיסור אשת איש שהוא כדי בזיון יותר. ונראה סברת הרמב״ם יותר דבשלמא לענין ממון צריך ראיה ברורה שהוא דבר שאין לדון בו מאומד הדעת. שעל עניני ממון יש הוראות התירים שונים וכל דרך איש ישר בעיניו. אבל בעניני האיסורין הדבר מסור לחכמים מאחר שיודעין שלא נחשדו על איסור זה. הרי זו כמו חזקה ברורה ואלימתא מאחר שאינו מצוי כלל שהאשה תזייף גיטה להתגרש שלא כדת. ולכן מעמידין הדבר בחזקתו שכדין נעשה שכבר ירדו חכמים לסוף דיעות האנושיות שאין לחושדן על כך. ולכן כל זמן שלא בא וערער מעמידין הדבר על חזקתו ולא טענינן מזוייף שמאחר שמקלקלת עצמה כשיבא הבעל ויכחיש. אבל בעניני ממון הצריכו קיום שהרי הוא רוצה בממון זה לפי שעה. ואף שלא בפניו טענינן מזוייף ולא ירא פן יבא דעכ״פ אינו מפסיד בכך. ויש לו כמה תירוצים שחייב לו כזאת אף בלא שטר ואינו מפסיד עכ"פ אף אם לא ימצא קיום. אבל בגירושין שאם לא תמצא קיום מקלקלת עצמה ותצא ויחשבוה לזונה. בכה״ג ודאי איכא חזקה אלימתא ולכן מהימנא. ועפ"ז יש לבאר גם מ״ש הרמב״ם רפ״ז מגירושין בשליח שהביא גט בארץ ישראל. אם בא הבעל וערער כו׳ ואמר מזוייף הוא יתקיים בחותמיו. ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר שהרי אינה מגורשת. אבד הגט הוה ספק מגורשת ע״כ. ותמהו עליו הא מבואר בריש גיטין דלכך חד מהימן משום דמן התורה לא בעי קיום ורבנן הוא דאצרוך קיום ואם נימא בבא בעל וערער מן התורה אינו גט למה יהא ע"א נאמן ועיין ש"ך ח"מ סימן מ״ו שהאריך בדבר זה אי קיום שטרות דאורייתא במכחיש. ולפ"ז י״ל דודאי הא דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב״ד והיינו משום דלא חציף אינש לזיופי וזהו חזקה אפילו על בע"ד עצמו שאינו מזייף. א״כ י״ל דשם מיירי שהבעל טוען מזוייף הוא שמודה שמסרו לשליח רק שמסר לו גט מזוייף ומעולם לא גרשתיה. וא״כ י״ל ודאי באומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם מידק דייק ואיכא חזקה זו נמי על השליח שלא יזייף גט ויתן לאשה דלא גרע מבע"ד עצמו. שיש לומר בו חזקה זו. ולכן גם באומר בפני נכתב מידק דייק והוה הך חזקה אלימתא טובא שבודאי האמת אתו והוה כמו חזקה דלא חציף לזיופי דכיון דהשליח אומר שנכתב בפניו. אין לחושדו שזייפו או שמשקר בזה. ולכן גם באתי בעל ומערער לא משגיחינן ביה. אבל הך מילתא דניחוש שמסר לשליח גט מזוייף אינו אלא דמסתמא לא חיישינן להכי שיעשה כזאת. וכמ״ש בספ״ז דמעמידין הדבר על חזקתו. אבל אם הבעל עצמו אומר שמסר לשליח גט מזוייף על זה ס״ל להרמב״ם שצריך קיום מן התורה אף שבסתם אין חוששין לכך. דעליו לא שייך סברא דלא חציף לזיופי. וכן בקיום שטרות אין החזקה כי אם על מוציא השטר שלא זייפו דמירתת לזיופי להוציא שטר שהוא שקר. אבל השליח שאינו אלא עושה שליחותו במה שמסר לו הבעל. ומאי איכפת ליה לשליח מה מסר לו. ולכן לא אלימא החזקה כ"כ ולא מהני בלא נתקיימה החתימה וא״כ מן הדין בשליח שאומר בפני נכתב ואינו מזוייף יש להאמינו דגם זו חזקה אלימתא שלא יזייף גט ליתן לאשת זולתו. וכיון דנותנו לה ג״כ בפני שנים או שלשה מידק דייק ולא חיישינן לערעורו של בעל כלל. ואפשר לומר עוד כי לא לחנם הוסיף הרמב"ם וכתב ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל. ומ"ש לא נודעו עדיו כלל נראה דס"ל הא דעדים החתומים כמי שנחקרה עדותן. היינו משום דלא חציף אינש לזיופי. והיינו משום דהוה כמו מילתא דעבידא לאגלויי שיוכלו לשאול פי העדים ואף אם אינן קיימין יוכל להתברר אם זאת חתימתם ע״פ דרישה וחקירה ואף שלבסוף אי אפשר מ״מ מאחר שידוע לנו שמות העדים שהיה מציאות אפשרי שיבורר הדבר מחשבינן ליה למלתא דעבידא לאגלויי. אבל בלא נודעו עליו כלל שלא נודע במקום הכתיבה שהיו שם אנשים אשר שמם ככתוב בגט ודאי זה ריעותא גדולה שאין מכיר החתימות ואף לא אנשים כאלה לא שמותם ולא כתיבתם. ודאי יש לתלות שזייף אנשים לא נודעו בכדי שלא יוכל להתכחש מפי האנשים הנקובים בשמותם על הגט. וכיון דאיכא ריעותא גדולה כזו הגט בטל וקיימא בחזקת אשת איש. אבל אם יש לתלות בדבר מה על שאין הקיום בנמצא. גם הרמב״ם מודה שא״צ קיום מן התורה רק מדרבנן תצא. וראיה לזה ממ״ש הרמב״ם באבד הגט הרי זו ספק מגורשת. ואם איתא דס״ל דבמערער הקיום מן התורה. א״כ באבד הגט למה נימא שיהיה ספק אלא ודאי עיקר טעמו של הרמב״ם משום דאיכא ריעותא דלא נודעו עדיו כלל הוא דהגט בטל. אבל אם נימא דטעמו של הרמב״ם משום דבמערער צריך קיום מן התורה. גם באבד הגט לא תהיה מגורשת. ואיך נתלה דאי הוה קמן הוה מתקיים אלא ודאי ס"ל להרמב״ם דדוקא משום דאיתי׳ לגט ואין מוצאין קיום ואין אמתלא לתלות על שאין הקיום בנמצא הוא דהגט בטל. ועפ״ז אפשר לומר בפשיטות דודאי מן התורה אין צריך קיום ואין צריך לחוש לזיוף ואמרינן שמסתמא ימצאו קיום עליו דכנחקרה עדותן דמי. אבל אם מבקשין הקיום ואיננו בנמצא איתרע חזקתיה. ולפ״ז י״ל דודאי מן התורה א״צ קיום. וא״כ א״צ לחפש אחר קיומו מאחר דמוקמינן ליה אחזקתיה. ואפילו איכא לברורי א״צ בירור כלל כמו דמוקמינן כל מילתא אחזקתיה דרוב אנשים אין מזייפין. אבל אחר שהצריכו חכמים קיום ומבקשין הקיום ואיננו בנמצא איכא ריעותא בפרט כי י"ל מאחר שמדינא צריך קיום מסתמא מידק דייק שנוכל לקיימו כשיבקשו הקיום ולכן היכא דאין צריך קיום והימנוהו רבנן לשליח לחוד אין צריך לדקדק על הקיום כלל ותו ליכא ריעותא ולכן לא משגיחינן בערעור הבעל כלל. ומדברי המ״מ יראה דדוקא שם בשליח שהיא אינה יודעת בעצמה אם הגט אמת בזו ס״ל דהגט בטל אם כן ממילא לא דמי לקיום שטרות דעלמא שהבע"ד טוען ברי שאינו מזויף רק דוקא היכא שאין האשה יודעת. וראיתי לרבינו באורים ותומים סימן מ״ו שדייק מהרמב״ם פי״ב דין ג׳ שכתב ואם לא נתקיים אינה מגורשת להיות מותרת לאחרים. אבל פסלה נפשה מכהונה כמו שביארנו שהרי פסלה עצמה בהודאת פיה ועשתה עצמה כחתיכה של איסור ודייק מזה דמן התורה אינה מגורשת. דאי מגורשת מן התורה ל״ל טעמא דשויא חתיכה דאיסורא ת״ל בלאו הכי שהרי מן התורה היא מגורשת. ואפשר לומר דהוה ספק מגורשת מן התורה. ולכן נתן טעם דפסלה נפשה מכהונה דלגבי דידה הוה כמו ודאי וכהן הבא עליה לוקה. וכן משמע מדכתב כמו שביארנו. והיינו כמ״ש בריש הפרק ובריש פרק כ׳ אינה נאמנת להתיר עצמה לשוק. אבל פסלה נפשה מכהונה. משמע דוקא להתיר אינה נאמנת אבל לא שתהא אשת איש ודאי. וכן משמע דבפ״ז דין ז׳ כתב בשליח שהביא גט בח״ל ואם לא נתקיים ונתן לה. ה״ז פסול עד שיתקיים. ואם בא הבעל וערער אינה מגורשת. אבד הגט הרי זו ספק מגורשת. וכאן כתב אינה מגורשת להיות ניתרת לאחרים. משמע דמ"מ לאו ודאי אשת איש היא. ואין להאריך בזה יותר. עכ״פ אני תמה על הש״ע סימן קכ״ב שסתם בסעיף ט׳ כהרמב״ם דהוציאה גט כו' ותנשא בו אע״פ שאינו מקוים. ובס״ס כ' אשה שיש בידה מעב״ד אינה יכולה להנשא בו כו' דנראה דלשיטת הרמב״ם כ״ש בקיום ב״ד שמותרת וכן נראה מדברי רשב״ץ גופיה בסימן קמ״ב דקיום ב"ד עדיף מגט שלא נתקיים. וגם יש קצת סתירה ברשב"ץ גופיה דשם משמע דמיקל בקיום ב״ד. עכ״פ נראה לסמוך בקיום ב"ד באשה עצמה שהביאה אף בלא דחק ע׳ רמ״א ס״ס קמ״ב. בפרט דלפמ״ש י"ל דדוקא באומרת גרושה אני סתם אינה נאמנת דלא עביד לאגלויי. אבל באומרת נתגרשתי בב״ד פלוני ויש לעמוד על הדבר. אפשר דכולי האי לא מעיזה במילתא דעבידא לאגלויי. ואף שאיני סומך על זה שאינו נמצא כן בשום פוסק. מ״מ נראה אם ניסת ואומרת נתגרשתי בב״ד פלוני ונוכל לברר שמה אין מוציאין אותה מבעלה ונותנין זמן לברר. וכן משמע ברמב״ם שכתב בערער הבעל יתקיים בחותמיו. ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו תצא משמע דלא מפקינן לה מיד ונותנין זמן לברר הקיום. וכ״ש בהך דשלא בפניו די״ל דאינו אלא חששא דרבנן כמ״ש לעיל באורך והנלע״ד כתבתי: