משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה פד
ע״ד הגט הנשלח מפעטרסבורג מישראל א׳ מומר ויש בו כמה ריעותות א׳ בתיבת פעטרסבורג נפסקה הט׳ למעלה כמו יוד מן הטית שנפסק ממנה. נראה דבשביל זה אין לחוש. חדא שאפילו לא כתב מקום הכתיבה כלל יש מקום להכשיר כמ״ש הב"ש סימן ר״ס קכ״ח כ"ש בנ״ד שנראה לכל שהוא טית רק שיש סדק באמצע וניכר לכל שהוא מקום הכתיבה. אין כאן טעות כלל מאחר שאינו נראה כשתי אותיות. וא"א לקרותו רק בטית. ועוד דנלמד ממה שנשנה במקום עמידה. שכתב ג"כ פעטרסבורג ושם לא נפסק וילמד עליון מתחתון כדאי׳ בח״מ סי׳ מ״ב ס״ו דבב׳ אותיו' תלינן בט"ס כ״ש בנ״ד שניכר לכל שנכתב במקום עמידת הבעל ואין דרך לכתוב מקום עמידת הבעל כשאינו במקום הכתיבה. כדאי׳ בסדר הגט אות קי״ח. וא״כ היינו נמי מקום כתיבה. וכל הטעמים ששייכים על מקום הכתיבה שייכים בזה. ופשיטא מאחר שנראה לכל שהוא אותו העיר ואין הענין משתנה שאין לחוש כלל עיין רמ״א ס״ס קכ"ו. ועוד שכבר בררנו בספר גט מקושר לחד פירושא בירושלמי אפילו כל הגט בצורות נקודות כשר. ואין בית מיחוש בזה כלל. ומה"ט נמי אין לחוש לריעותא של מי מעינות שהוי"ו קטנה ונראה כמו יו״ד דכל כה"ג תלינן בקיצור הסופר שאין הענין משתנה. ונלמד ג״כ מתיבת מעינות שהוחזר אצל מקום עמידה. גם בענין קיצור וי״ו דושלטאה אין לחוש ג"כ שכפי הנראה אפילו חסר לגמרי תיבת ושלטאה ולא כתב רק דתהא רשאה בנפשיכי להתנסבא כו׳ ג״כ אין בית מיחוש דהיינו נמי כריתות בפרט לדידן דכתבינן והרי את מותרת לכל אדם א״כ לפמ"ש שכמה פוסקים ובפרש״י ותוס׳ גיטין דף כ״ו ובנוסח הגט של רש״י שמובא דף פ״ו שלא נכתב הא״מ לכל אדם. א"כ ע״כ הטעם דבזמן הש״ס היו כותבין הרי את מותרת ע״כ שלא היו כותבין דהך לישנא ותהא רשאה ושלטאה כלל. דהא בש״ס מבואר שצריך לכתוב הא״מ ל"א וע״כ לומר דבזמן הש"ס לא היו כותבין הני לישני כלל. עמ״ש בספרי גט מקושר אות קנ״ב דף ס׳ ע״ב. וא״כ פשוט שאין לחוש לוי"ו הקצרה שבתיבת ושלטאה גם ניכר משמעות הענין. ברם הריעותא זו שהוי"ו של ספר תירוכין היא קצרה כמו יו״ד בזה יש לעיין דבש״ס מבואר דלורכיה וי״ו דספר תירוכין ובגט הלזה הוי"ו קצרה שהתחיל לעבות ראש הויו כנהוג רק שלא המשיך הרגל הרבה עד שדומה ליוד. ומבואר בש״ע סימן קכ״ו סכ״ב אם לא האריך הווין פסול לדיעה קמייתא והוא דעת הרמב"ם בפ"ד מגירושין. אמנם להיות שכאן מקום עיגון שהדרך רחוקה וגם הבעל מומר. חובה עלינו ללמד זכות משום תקנת עיגון. ונאמר דלכאורה דעת הרמב״ם דעת יחיד הוא. ותחילה נבאר דלדעת הרמב״ם נמי אין כאן חשש דאורייתא שהרמב״ם כתב וז״ל בפ״ד דין י״ד וכן יאריך וי"ו דתירוכין ושבוקין שמא תדמה ליוד ויהיה משמע כו' שהוא אומר לה שהיא שבקה וגירשה אותו. ועל דרך זה צריך ליזהר בכל לשון ובכל כתב שלא יהיה בו משמעות שתי ענינות הרי שכתב בנוסח זה ולא האריך הווין כו׳ פסול עכ"ל. ומשמע ודאי מדברי הרמב״ם שאפילו כתב יו״ד ממש אין גט בטל מן התורה שהרי לא כתב רק פסול ועיקר טעמא שיש בו משמעות שני ענינים דודאי כל נוסח הגט מורה שהוא מגרש אותה ובודאי פירוש רחוק הוא לפרש שהיא גירשה אותו רק שיש בו איזו משמעות אחר א״כ אינו רק פסול אבל לא בטל. וכן מבואר בה״ה שם דין י״א דמ״ש שלא יהיה בו משמעות שני ענינים הוציא מהך דלורכיה לוי״ו דתירוכין כו׳ וגם שם אינו אלא פסול א״כ משמע אפי׳ כתב יוד ממש אינו אלא פסול מדרבנן כמ״ש הרמב"ם ר"פ יוד מגירושין ועוד דאם תאמר דבכתב יוד ממש בטל הוא איך שתק הרמב״ם להשמיענו כזאת אלא פשוט שאין כאן רק חששא דרבנן בעלמא. א״כ כפי הנראה דעת הרמב״ם דעת יחיד דהראב״ד השיג עליו דדוקא בערעור הבעל הוא. וכן הביא התוס׳ שם דברי הרשב"א וכל הגאונים שכולם שוין בכתבו סופר בלא ערעור הבעל דאין לחוש לכלום. וכ"ש לענין יוד. וכן דעת הרא״ש פרק המגרש ובטור סימן קכ"ו הביאם גם כן דברי העיטור ורבינו האי גאון וכתב שכן מסקנת הרא״ש וכן הביא דבריהם הר"ן בהלכות הרי״ף ובהגמ״ר דגיטין הרי כל הגאונים שוין שבלא ערעור הבעל אין לחוש לט"ס. ועיין בספרי אות פ״ב דף מ״ט רק שקשה להקל נגד דעת הרמב״ם ובש״ע הביאו בדעה קמייתא וע״ז אני אומר דבלא״ה כבר כתבתי בספרי אות קנ"ב לספק דשמא סגי בהארכת ויו אחד מכל הני דאי מאריך ויו דשבוקין כבר מוכח שלא כיון לשבוקין דעלמא. והנה רש״י פירש הטעם דתירוכין ביוד משמע גרושות דעלמא. ותמיה לי דא"כ מאי אהני ליה אריכת ויו דפטורין הא פטורין בויו נמי מתפרש אדעלמא כמו בכל דוכתי הם פטורין. ואולי גרסת רש"י כמ״ש הרא"ש פיטורין ביוד. וא"כ אנן דכתבינן פטורין בלא יוד ע״כ לא נקטינן פרש"י רק פירוש הרמב"ם דמשמע שהיא גירשה אותו. וברא״ש מבואר שדיייק למה לא נזכר בש"ס וי"ו דפטורין ומזה הוכיח דכתבינן פיטורין ונסתייע מהא דפרק התקבל דף ס״ה דפיטרוה דבריו קיימים דפטרוה משמע מחוב ע"ש. אלא שאני תמיה דבטור אה״ע סימן קמ"א סתם באמר פטרוה ולא אמר כלום. וכן הוא בש״ע שם סט״ו ובב"י כתוב דלכך לא הביאו הרי"ף ורא״ש ורמב״ם לחלק בין אמר פיטרוה לפטרוה דאנן בתר בני בבל גרירן דלא דייקינן בכך. ותימא דהא הרא״ש כתב לחלק בין פיטרוה לפטרוה שלכך צריך לכתוב פיטורין וכ"כ המחבר בש״ע סי״ב דכתבינן פיטורין. א״כ מחלפא שיטתייהו ודוחק לחלק בין שאמר כן ע״פ לכתב בכתב הגט. גם אני תמיה בעיקר ראיית הרא"ש דמחלק בין פיטרוה לפטרוה די״ל פטרוה מחוב. דבפר׳ התקבל מבואר דבאמר כתבו לה גט ודאי לגירושין קאמר. א״כ כיון דכתב גט פטורין לא שייך כלל לחוש לחוב דהא באמר כתבו גט פשיטא דלגירושין כיון וכמו שפרש"י בדף ס״ה במשנה שכבר החזיקו לקרות לספר כריתות גט וצריך עיון. והנה בנוסח גט של הרמב"ם כתב פטורין חסר יוד הראשון ואף על פי כן לא זכר ויו דפטורין לכן אפשר לומר דכל זה מפני ערעור הבעל ולעז בעלמא הוא. ולפי שבש"ס לא נזכרו רק ויו דתירוכין ושבוקין י״ל דא״צ יותר. דכיון דהני תרתי אין לפרשם שהיא גרשה אותו אין לחוש לויו שלישי דפטורין דאין יכול עוד לערער. דאם כוונתן לכך היה לו לכתוב יוד גם בשבוקין ותירוכין. מיהו בחדא לא סגי. דמאי חזית דתלה בטעות ויו הקצרה כמו יוד. שמא באמת כיון תריכין ביוד. ושבוקין שכתב בויו הוא בטעות אבל אם שנים כהוגן. ממילא תלינן השלישי בטעות וקיצור. לכן לא זכר הרמב"ם ויו דפטורין. ואין לפרש ברמב"ם דה״ה פטורין. דהא ברמב״ם נזכר בנוסח גט שלו פטורין קודם שבוקין ואיך דליג ויו דפטורין שבאמצע. א״ו ס"ל להרמב״ם דסגי בשני ווין לחוד. שהחשש בדרך רחוק לפרש שהיא גירשה אותו. ולפי שבנוסח בש״ס היה כתב שבוקין קודם פטורין זכר שני ווין הראשונים. ובזמן הרמב"ם החזיקו להקדים פטורין לשבוקין. לא ביקש לשנות מהנזכר בש"ס. עכ״פ י"ל דס"ל דסגי בשני ווין. וה״ה בהאריך שני ווין דפטורין ושבוקין סגי. ועוד שהרי בספרי גט מקושר אות פ״א סק״ב כתבנו בגט שע״י שליח אין לחוש לערעור דמידק דייק. וא״כ הני שנויי דטעמן משום ערעור הבעל. יש לצדד להכשיר ע"י שליח. ועוד שכאן ניכר שקצור הסופר הוא שהרי התחיל לעבות הויו כמו בשבוקין וכנהוג. אלא שקלקל במה שחשב לתקן שאילו לא עיבה הראש היתה ויו גמורה. רק עכשיו לפי כמות ראש הויו העבה התקצר רגל הויו וא״כ ט״ס דמוכח הוא וי״ל דלכ״ע כשר. ואע״פ שבאות קל״א והוא בדף נ״ז ע״ג מספרי. הקשתי על הב"ש שפירש דהך מיירי שכתב תואר יוד. דמשמע דבשאר מקומות שכתב יוד במקום ויו כשר. והקשתי עליו דע״י זה שינוי שם לפעמים י״ל דדוקא בהני הוצרך להזהיר לפי דמשמע להו לאינשי דאין חילוק בין תירוכין בויו או ביוד הוצרך להוציא מטעות זה ולהאריך הויו כדי שיפורסם שעיקר הכתיבה בויו דאל״כ לא יקפידו הסופרים בכך כי גם ביוד משמעותו גירושין אבל בעלמא פשיטא שלא יטעה הסופר בכך אבל ודאי גם בכתוב בלשון יוד אין חשש גמור רק לעז בעלמא כמ"ש לעיל. ומיושב בזה מה שהקשו שם דף מ״ט אמאי לא הזהיר השמות ולפמ״ש כאן א״ש דבשמות פשיטא שלא יטעה הסופר אבל באלו תיקן אביי שיפורסם שמשפט הכתיבה בויו. דבאמת גם ביוד לשון גירושין הוא אלא דיש לחוש ללעז: