משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה פג
תשובה מה אומר ומה אדבר כי נעויתי משמוע מי איכא הוראה לקלקולא כה״ג לפסוק לכתחילה נגד רוב ראשונים. ואינני חושד למורה זה לגס לבו בהוראה לומר שכביר מצאה ידו להכריע כשיטת קצת מקילין כאשר יבואר. כי תמה אני אם יש בדור הזה. מי שיודע להוכיח להכריע נגד ראשונים. למיעבד עובדא לכתחילה. בפרט בעניני גיטין. אשר אימתן הוטלה על הבריות באיסור אשת איש. ואין ספק שהמורה לא ראה מאורות. ואינו בקי בטיב גיטין רק מסדר מתוך הסדר. כמו מצות אנשים מלומדה. ונבא אל הענין כי לפי הסוגיא דגיטין דף נ״ו לא מצינו ראיה להכשיר גט שלא נמסר ביום כתיבה כי ברא״ש בפ״ב דגיטין דף י״ד ע״ב שהקשה איך כותבין גט לאיש ניחוש שמא לא יתן עד תשרי. ותירץ כיון דמוסר בעדים ורואין שלא נמסר ביום הכתיבה קלא אית ליה. ולקמן דפריך מגיטין הבאים ממדינת הים כו׳ ה"ה לכל גיטין שלא נמסרו ביום הכתיבה. רק משום דלא שכיחי. דלא מקדים אינש פורעניות לנפשיה. והוא מדברי התוספות. אלא דלכאורה קשה מאי תירצו בזה. כיון דטעמא דיש לחוש שתטרוף הפירות שלא כדין כמו בשט״ח דחיישינן בכה״ג. א״כ מה תירצו דגט צריך ליתן בעדי מסירה. הא יש לחוש שלא ירצה ליתן הגט כלל שתתגרש בו רק שתוציא מן הלקוחות הפירות. וא״כ בכונה יתננו בלא עדי מסירה שתטרוף לקוחות שלא כדין. וצ״ל דלא חיישינן לכך שיתן לה הגט בכונה לטרוף מלקוחות. ומ״מ קשה למ״ש הרא״ש דכל גיטין שלא נמסרו ביום כתיבה קלא אית להו. א״כ אמאי לא משני אהך דכתביה ואנחיה בכיסתיה קלא אית ליה. ומזה הוכיחו התוס׳ דמ״מ חיישינן שמא יחפה. מדלא משני קלא אית ליה. וא״כ תקשי איך יהא מותר ליתנו. כיון דשייך שמא יחפה. ומזה משמע דלפרש״י דס״ל דהך קושיא דכתביה ואנחיה בכיסתיה קאי גם אליבא דמ״ד משום פירי. א"כ מדלא משני על זה קלא אית ליה. מוכח דבזה לא שייך קלא אית ליה. רק בגיטין הבאין ממדינת הים. ומ״מ קשה להרא״ש כיון דעכ"פ מוכח דבלא נמסר ביום הכתיבה שייך שמא יחפה. א״כ איך יהא מותר ליתנו לכתחילה. בלא נמסר ביום הכתיבה. ועוד קשה לי על הרא"ש דהא טעמא דלא נמסר ביום הכתיבה קלא אית ליה הגם שיש לדחוק דלענין פירות לא חיישינן שימסור לה גט בינו לבין עצמו. כיון שצריך עדי מסירה. מ״מ חששא דחיפוי להיכן אזלא. דמ״מ יש לחוש שיתננו בצנעה כדי לחפות בלא עדי מסירה כלל. לכן היה אפשר לומר דתירוצא קמא דהרא״ש אינו אלא למ״ד משום פירי ונ"מ בשעת הדחק דקיי״ל כר״ש דלא חיישינן לזנות. ולפ״ז לתירוצא בתרא אפילו בשעת הדחק פסול. מיהו הרא"ש פסק דאפילו מכאן ועד י׳ ימים כשר בשעת הדחק ועיין ב״ש שמחלק בין ידע הבעל ללא ידע. ומ״מ אינו נוח לי עדיין כיון דתירוץ ראשון אינו מספיק למ״ד משום חיפוי. וא״כ תקשי להך מ״ד למה כותבין גט לאיש אע״פ שאין אשתו עמו. דודאי שייך שיתננו בצינעה כדי לחפות כמ"ש התוס׳. וע"כ לומר דלא חיישינן להכי. משום דלא מקדים אינש פורעניות לנפשיה כמ״ש התוס׳ א״כ מנ״ל כלל הך סברא. דגט שלא נמסר ביום הכתיבה קלא אית ליה דילמא דוקא בגיטין הבאים ממדינת הים שייך קלא טפי כמ״ש הרא״ש. ובפרט שצריך ב״ד. רק דהשליח מצטרף. אבל בגט שנמסר בעדי מסירה לחוד י״ל דלא שייך קלא כלל כדמשמע פרק השולח דף ל״ג דבתלת אית ליה קלא. ובתרי לא הוה קלא. א״כ א״צ לסברת הרא״ש דע״י השליח יש לו קול. די״ל בפשיטות דמה שנתנו לה בפני תלת אית ליה קלא. מיהו לזה י״ל דהוצרך הרא״ש לסברא זו. דהא בארץ ישראל שא״צ לומר בפני נכתב סגי שיתנו בפני עדי מסירה. וכן בשנים שהביאו גט. לכן הוכרח לסברא דע״י שליח יש קול ע״י הליכת השליח וביאתו. ומ״מ לא ידעתי למה הוצרך הרא״ש לידחק די"ל בפשיטות דליכא קלא טפי. רק שידוע שבא ע״י שליח. וכיון שעכ״פ איכא קלא שלא בא מיד הבעל עצמו. א״כ מסתמא הוא בחזקת שנכתב קודם. לכן מסקו אדעתייהו לחקור מתי בא לידה. וא"צ לומר שידעו זמן המסירה. רק שיש לעמוד על זה. ואפשר גם כוונת הרא״ש כך הוא עכ״פ. כיון דלמ״ד שמא יחפה מוכרח הטעם דכותבין גט לאיש הוא משום דלא מקדים איניש פורעניות לנפשיה. אם כן ממילא אין ללמוד מגיטין שבאו ממדינת הים למסר הבעל עצמו. לכן הטור פסק בפשיטות תירוץ השני דגט מוקדם אין לו תקנה רק ע״י שליח דוקא וכמו שסתם בש״ע ג״כ. וגם הרשב"א אינו מכשיר רק ע״י שליח דוקא. ומלשון הרשב״א בחדושיו שכתב ז״ל ולפ״ז אף גט מוקדם אם נתנו לה ע״י שליח כשר. ע״כ משמע בלא שליח אפי' דיעבד פסול וכן משמע ממה שהקשה הרמב״ן על מאן דמפסיל ליתני נתאחר אחר חתימה מוכח דפסול גמור להך מ״ד. אלא דהב״ש הביא בסי׳ קכ״ז סק״ו בשם הרמב״ם בפ״ב שכתב כותבין וחותמין לו הגט והוא מגרש בו בכל עת שירצה. משמע דס״ל תירוץ ראשון של הרא״ש דרשאי למסור בלא עדי מסירה. משום שעדי מסירה זוכרין. והקשה הב״ש הא להרמב״ם א״צ עדי מסירה. ותירץ דלכתחלה צריך עדי מסירה והא דפוסל בנחתם בלילה הוא מפני דהחתימה היה בפסול. ויש לתמוה עליו דכיון דהרמב״ם פסק הטעם משום שמא יחפה. א״כ כיון דיש לחוש שיחפה עליה. א״כ ימסרנו בצנעה בלא עדים כלל. ואכתי מיפסל משום חששא דחיפוי. ובאמת בנ״י פ״ק דמציעא כתב בשם הרמב״ם דכשר. והרמב״ן נתן טעם כיון דלא מקדים אינש פורעניות לנפשיה. לכן כותבין גט לאיש אע״פ שאין אשתו עמו. ואי אקרי ועביד לא מיפסל ובאמת שבחדושי רמב״ן מס׳ גיטין פ"ב כתב ג״כ דאי אתרמי לא מיפסל דאל״כ לא היו מכשירין גיטין דאתו ממדינת הים שלא ליתן דבריך לשעורין. נראה ביאור דבריו דבגט שנשתהה בידו לא גזרו. כיון דלא שכיח שיכתוב מקודם. משום דלא מקדים פורעניות לנפשיה. ואין הקושיא רק מגיטין הבאים ממדינת הים דשכיחי. ומשני קלא אית להו ומשום הכי שוו לשאר גיטין שנשתהו וניתנין ע״י הבעל עצמו. ויש לתמוה עליו דכיון דבהגט ביד בעל משמע דס״ל אף דליכא קלא כיון דלא שכיחא לא גזרינן אף דאיכא למיחש שתטרוף שלא כדין. וא״כ קשה מאי פריך בב״מ דף י״ט במצא גט אשה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. שמא כתב ליתן ולא נתן עד תשרי וטרפי לקוחות שלא כדין. הא אפילו לכתחילה מכשרינן גט מוקדם ולא חיישינן לטריפת לקוחות. כיון דלא שכיח. א״כ מ״ט לא יוחזר לאשה בזמן שהבעל מודה. דבשלמא לסברת התוס׳ י״ל דבעלמא יש לו קול ממה שרואין זמן הכתיבה קודם המסירה. אבל הרמב״ן שנתן טעם משום דלא שכיח. א״כ למה יגרע גט זה מגט מוקדם שביד הבעל ונותנו עכשיו אף דקים לן שהוא מוקדם. ויכולה לטרוף פירות שלא כדין. וע״כ עיקר הטעם משום קול כמ״ש התוס׳. ושם בנפל י״ל דס״ד דלא מסקי לקוחות דעתייהו לידע יום המסירה כיון שהבעל מודה ובאמת בלשון הרמב״ם שכתב ברפ״ב וכן אם אמר לסופר כתוב גט לאשתי כו' כותבו וחותמו ונותנו לו והוא מגרש בו. ומכאן דייקו דהרמב״ם ס"ל כשיטת הרמב״ן ולפענ״ד נראה ליישב דברי הרמב״ם דהרמב״ם לשיטתיה אזיל דפסק בפ״א דין כ״ד דטעם שתיקנו זמן בגיטין. הוא משום שמא יחפה על בת אחותו. וא״כ נראה דנכתב ביום ונחתם בלילה שפיר פסול מכח חשש שיחפה. אבל הך דכתב הסופר ונותנו לו. כיון דדינא דכותבין גט לאיש. משום דלא חיישינן שישהנו אצלו ולא שכיח וא״כ עכשיו כשיוצא מתחת ידו. ואומר שרוצה ליתנו עתה. בודאי יכול ליתנו אף בלא עדים דלא שייך לתקן שיפסול הגט שמא יחפה. דאם ירצה לחפות. הרי יכול למוסרו בינו לבין עצמו. שלא שייך משום הכי לפוסלו. כיון דכבר איתרמי שנשתהה בידו לא שייך לפוסלו משום שמא יחפה. דלא יועיל מה שנפסל אותו. שהרי יכול למוסרו בינו לבין עצמו. משא״כ בנכתב ביום ונחתם בלילה. שפיר יש לחוש שמא יחפה. שהרי אין בידו למוסרו לה. שפיר מיפסל משום שמא יחפה. וזה ברור. ומעתה י״ל אפילו משום פירי לא חיישינן שתוציא הפירות שלא כדין שהרי כיון שהבעל נותנו בפנינו בפני עדי מסירה. א״כ אם ידע הבעל שמכר הפירות ורוצה שתטרוף שלא כדין. לא היה נותנו בפני עדים. רק בינו לבין עצמו. וכיון שע״כ בשעת נתינה לא עלתה על דעתו לגזול הלקוחות אילו מכר הפירות. אם כן היה מגלה בפני עדי מסירה לכן אין לחוש לרמאות בפני הלקוחות. משא"כ בגט הנמצא והבעל מודה שפיר יש לחוש דעשה קנוניא להפסיד ללקוחות. וזהו ברור ונכון לדעת הרמב״ם והסברא נכונה. ובהכי ניחא מה שנתחבטו בזה דאיתא פרק הזורק דף ע"ט ע"ב דב״ש ס"ל דפוטר אדם אשתו בגט ישן. וב"ה אוסרין משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה והקשה הרא״ש בשם הרמ״ה הא אמרינן בגט ישן דלא תנשא. וכאן אמרו דתנשא ותירץ הרא״ש בשם רמ״ה הא דאם נתגרשה בגט ישן תנשא. היינו בנתנו מידו לידה. דאם איתא דבא עליה לא הוה יהיב לה. והקשו דאם כן בלא"ה ה"ל מוקדם עיין ב״ש סימן קמ״ח שדחק. ועמ״ש בספרי גט מקושר דף ע״א אכן לפמ"ש נראה דאם הגט יוצא מתחת יד בעל לא שייך לפוסלו כלל משום מוקדם והכי דייק לישנא דב"ש אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן. ולא קאמר מגרשין בגט ישן. ולפ״ז ניחא דודאי ביוצא מתחת ידי הבעל שפיר י״ל דפוטר לכתחילה. דליכא למיחש לחיפוי או לפירי כדפרישית. משא״כ בגט שביד שליש ורוצה הבעל ליתנו בעצמו הוה ממש כדין נכתב ביום. דיש לחוש לשמא יחפה או דעבד קנוניא משום פירי. וזה נכון וברור. ומעתה נראה בנ״ד אם הגט היה ביד שליש בודאי אחר שעבר זמנו אין רשאי ליתנו לבעל דשמא לוקחו לחפות או להוציא פירות שלא כדין מאחר שידענו שכבר עבר זמנו וכשכותבין גט לאיש היינו ליתנו מיד לבעל ולפמ״ש שדעת הרמב״ם כך היא א״כ פסול לרוב פוסקים. ואפילו נתאחר ביד בעל שנתנוהו לבעל מיד מ״מ אם אינו שעת הדחק צריך ליתן גט אחר. וכן נראה מדברי הב״ש גופיה דבאינו שעת הדחק פסול כמ״ש בסק״ד שכתב אהא דמכשיר בשעת הדחק וכ״ש בנתאחר בין כתיבה לחתימה. משמע דאינו כשר רק בשעת הדחק. וכן ממ״ש אם לא ידע הבעל שהוא מוקדם. אפילו בשעת הדחק פסול. משמע בהדיא דאנן פסלינן אפילו בדיעבד. ומה שכתב בסימן קמ״ח סק״ה דלרא״ש וטור בנתאחר בין כתיבה לחתימה תנשא. כבר הקשתי עליו בספרי גט מקושר שם דף ע"א וליתא לתירוצו שם. וכתבתי שם ג״כ תירוץ נכון ע״ש. מיהו נראה לדעת הפוסקים דגט מוקדם כשר ע״י שליח. א״כ א״צ לכתוב גט אחר אם לא נקרע הגט. ועדיין הוא בעין דיכול ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה ע״י שליח. כיון דמכשירין ע"י שליח. ואף שהר"ן מחמיר בגט מוקדם. שאין תקנה להכשירו אף ע״י שליח. דלא סמכו על זה רק בגיטין הבאים ממדינת הים. מ״מ כיון דרוב פוסקים מכשירין ע״י שליח וכאן הרי כבר נתגרשה מן התורה אפשר שאין להחמיר ולכאורה היה נ״ל ראיה לדעת הפוסקים. דגט מוקדם כשר ע״י שליח. דבפרק המגרש דף פ״ו דמתני׳ מני ג׳ גיטין פסולין כו' ופריך וליחשוב נמי גט ישן וכו׳ וקשה ליחשוב נמי גט מוקדם דפסול ואם נשאת הולד כשר אלא ודאי כיון דיש לו תקנה ליתנו ע״י שליח לא חשיב ליה. מיהו קשה ליחשוב נכתב ביום ונחתם בלילה שנחתם בפסול. והב״ש סי׳ קכ״ז סק״ז כתב בנחתם בפסול אין תקנה להכשירו ע״י שליח. א״כ קשה ליחשוב נכתב ביום ונחתם בלילה. לכן י״ל דכבר נכלל באין בו זמן. דעיקר הפסול הוא בשביל שאין בו זמן כיון שלא נחתם בזמן הכתוב אין החתימה מוכחת על הזמן. ובאמת נראה ודאי בנכתב ביום ונחתם בלילה אפי׳ ע"י שליח לא מתכשר דהא תנן סתם דפסול. ובהכי ניחא מה שהקשה הרמב"ן בחדושיו אי נתאחר אחר חתימה פסול ליתני נתאחר. ולפ״ז לק״מ דנתאחר לאו מילתא דפסיקא הוא שהרי ע״י שליח הוא כשר. ועוד דכיון דגט מוקדם דרבנן הוא. אם איתא דאית ליה תקנתא ליתנו ע״י שליח ליתני תקנתא דבדרבנן תני תקנתא כדאיתא בריש סוכה. אלא ודאי לית ליה תקנתא אפילו ע"י שליח כיון שנחתם בפסול. עכ״פ בנ״ד פשיטא אם אינו שעת הדחק. שצריך ליתן גט אחר: