משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה פ
שאלה אשה אחת היתה בחזקת אשת איש. ובעלה הרחיק נדוד ממנה והניחה איזה שנים עגונה. ונסעה אחריו למדינה אחרת וקיבלה ממנו ג״פ ושבה אל ביתה והביאה אתה כתב פשרה שנתפשרה עם בעלה שיתן לה ג״פ שנעשה בב״ד של שלשה. ומן הרב אב״ד הביאה כתב בזה הנוסח. ממני הח״מ ניתן לראיה ביד האשה איך שנתגרשה מבעלה פלוני בב״ד של שלשה ולראיה בעה״ח נאום פלוני אבד״ק ע״כ. ובמקום ששבה האשה ערער המורה שאין בידה מעב״ד להוציאה מחזקת אשת איש. ואפילו מעב״ד צריך קיום כנזכר בס״ס קנ״ב:
תשובה על זה בודאי צריך שיוכתב מב״ד שלכם לב״ד שהיה שמה הגט שיהיה כמקויים יותר מאחר שבא מב״ד לב"ד. ואולם לא אמנע מה שיש ללמד בזה הא׳ מענין האשה אם היא נאמנת לומר שנתגרשה. מאחר שאין ראיה ממה שאין הגט בידה אף שהוא כנגד הפוסקים לא נמנע ארשת שפתינו במה שיש ללמוד בזה אחר שבעו״ה לא רבים מהמורים יחכמו ליתן מעב״ד לאשה. וכבר פקחתי עיני על זה בספרי גט מקושר להזכירו בסדר הגט כמובא שם. הב' אם כתב הפשרה יהיה תועלת להאמין לאשה שנתגרשה. הג' אם לצדד בנאמנות הרב בזה ביחידי. הנה בפרט הראשון כבר ערכתי תשובה על זה מכמה שנים באריכות גדול ונבלע שם ביני חיטי מה שמצאתי תשובת מהרי״ו סימן פ"ו וז״ל ומה שנהגו לקרוע הגיטין טעם לא שמעתי. ואפשר משום שלא תגבה הכתובה עם הגט. והא דלא קרעינן ליה וכתבינן ע״ג גיטא דנן כו' היינו טעמא דעכשיו בזמן הזה אנו מתי מעט וכשאשה מקבלת גט יצא הקול ויודעים הכל שקיבלה הגט וא״צ להראות הגט עכ״ל. מזה משמע בהדיא דבזמן הזה האשה נאמנת לומר נתגרשתי. ואין לומר כונת מהרי״ו דוקא באותה מדינה. דהא באמת לעולם נהגו לקרוע הגט. והיה לו לבאר דבמדינה אחרת כותבין ע״ג הגט כשאשה הולכת למדינה אחרת כמו נ״ד. אלא פשוט לעולם ס״ל למהר״י ווייל שא״צ להראות הגט מטעם שאנו מתי מספר א״צ עדים כלל ומטעמים שכתבתי בתשובה דעביד לגלויי. והא דמשמע בגמרא בכמה דוכתי שאין אשה נאמנת לומר נתגרשתי למהרי״ו יש חילוק שאנו מתי מעט ובקל מבורר וכמ״ש בתשובה. היינו משום דריעותא דאין גט בידה. וגם לא היה דרך לגרש בב"ד. אבל בזמן הזה י״ל מלתא דעבידא לגלויי ואין להאריך כאן השנות הדברים. אלא בספרתי בספר התשובות שלי. עוד הראיתי שם מדברי רש"י גיטין דף כ"ג שפרש"י שם ע"ב דלא הכשיר ר״א אלא בגיטין פרש"י דאין עשויין אלא להתירה ויכולה להביאו לב״ד ויתירוה ושוב א״צ לגט כיון דהותרה בב״ד יש קול וזכרון לדבר עכ"ל ותימא אכתי צריכה לו למרחקים שלא נתפשט הקול שמה וע״כ לומר כדפרישית. אע״כ דאם אמרה שנתגרשה בב״ד פלוני מקרי עביד לגלויי שהיה הגט בב״ד פלוני והתירוה לה וב"ש באה״ע סימן ד׳ סס״ק כ״ז הביא בשם א״ז באשה שהיתה נשואה ואח״כ היתה בחזקת מגורשת והולידה ויצא הדבר בהיתר ע״כ ועיין בד״מ עצמו ובאמת צריכא רבה אף שהעתיקו הב״ש בסתם ואין כאן מקומו. והנה מעב״ד וכתב הפשרה שנתרצו בב״ד לגרש ושם חתומים ב״ד של שלשה מזה גם כן יש לצדד דכבר איתרע חזקת אשת איש. דהא מסתמא לא חיישינן לחזרה והא דחיישי׳ בגיטי נשים שמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם. היינו דוקא באיתרע בנפילה כמ״ש התוס׳ גיטין דף י"ו ע״ב ובב״מ דף י״ט ולחזרה ע״כ לא חיישינן. דאל״כ איך מצינו ידינו ורגלינו בגט שניתן ע״י שליח. ניחוש שחזר בו וביטלו ואין לומר משום חזקת כשרות דגברא. דכבר כתבתי בספרי גט מקושר דף ע״ח דאפי׳ במומר בנתנו מרצונו לא חיישינן שביטלו. וצ״ל כמ"ש הרמב״ם ספ״ז מגירושין. וסיים שאין דין האיסורין כדיני הממונות וע"ש בלשון הרמב״ם שהאריך. וכן איך מתקיימים כל עניני שליחות ניחוש לשינוי דעת וכדומה. וע״כ לא חיישינן לשינוי דעת אפי׳ בעניני שליחות מכירה ודיני ממונות. אם כן בענינינו שנעשו ע״פ ב"ד אין לחוש לחזרה מן הסתם ואיתרע לה חזקת אשת איש טובא. אע״פ שהאשה אומרת ששינה בפעם ראשונה. אין לחוש שהפה שאסר הפה שהתיר. וכן משמע ממה שכתבו התוס׳ גיטין וב״מ דף י״ט שם שהקשו איך כותבין גט לאשה אע״פ שאין אשתו עמו. ניחוש שמא כתב ליתן וכו׳ ותירצו דלא מקדים אינש פורעניות לנפשיה ומסתמא מגרש מיד. והאי טעמא שייך נמי בנ״ד שכבר התפשר ע״פ ב״ד שנאמר דמסתמא גירש מיד. שבלא גמר דעת לגרש אינו מקדים פורעניות לנפשיה. ואל יתפלא מעל' ליקח ראיה מדבר שעדיין לא נגמר ההיתר דגם בעדות אשה שמת בעלה מצינו בגיטין דף כ״ח ע״ב דרב יוסף אמר דבתר דליחתום פורסי שמהנגו וגמר דיניה קטלי ליה ומעידין עליו שמת עיין באה״ע מחלוקת הפוסקים בסימן קמ״א בטור ובש״ע סעיף ס״ט. ועיקר הענין אין ענין לכאן רק שנראה היכא שאין לדון על חזרה איתרע חזקת אשת איש. דבכי האי גוונא אפשר שאין לחוש לחזרה. ועל כל פנים תהיה נאמנת שנתקיימה הפשרה כיון דאיתרע חזקה דאשת איש ואפילו למי שמחמיר בהריגה. היינו משום שחוששין שמא נמצא לו זכות. אבל כאן שנעשה מעשה ב״ד והאשה אומרת שנתגרשה בב״ד שם יש לומר שנאמנת. וא״כ אפשר לדון על מעשה ב"ד של פשרה אם א"צ קיום שיהיה לאשה נאמנות מכח הפשרה כמו בכח מעב״ד שנתגרשה. ולכאורה יש סתירה בדברי הרשב״ץ דהך דינא דס"ס קמ״ב ברמ״א הוא ג"כ מדברי הרשב״ץ שמיקל. ובהך דס"ס קנ״ב מחמיר שלא תנשא ע״י מעשה ב״ד שאינו מקויים. ולפי מ״ש י״ל דבס״ס קמ״ב דמיירי שהובא גם הגט אין כאן ריעותא מה שאין כן בס״ס קנ״ב יש לומר דאיכא ריעותא שאין הגט בידה מחמיר אפילו בשעת הדחק. ועתה אנופף ידי על הפרט השלישי אם האב״ד נאמן ביחידי על זה על פי הדין כשחתם לבדו שנתגרשה בבית דינו. הנה ודאי לדמות לקיום שטרות שנוהגין שהרב מקיים ביחידי אין ללמוד בכי האי גוונא איסור מממון. וגם לענין קיום אין לו שורש. אלא דיש לדון בזה אחר שמצינו במילתא דעבידא לגלויי אפילו חד נמי מהימן. ואיתא בכמה דוכתי בש"ס ביבמות דף ע״ז בעי לאכרוזי עליה כו' שאני הכא דשמואל ובית דין קיים ופרש״י דעבידא לגלויי ולא משקר. ובראש השנה דף כ״ג ע״ב כי אתא עולא אמר קדשוה לירחא כו׳ לא מיבעיא עולא דגברא רבה אלא אפי׳ אינש אחרינא כו׳ דמילתא דעבידא לגלויי הוא. ובבכורות דף ל״ו גבי בכור וכבר הביא כל אלה הגאון בעל נודע ביהודה באה״ע סימן כ"ז בתשובותיו. אלא שהביא הרב ז״ל סוגיא שמורה היפך זה והוא הסוגיא דיבמות דף ע"ז דאם אמר נתגיירתי בב״ד פלוני צריך להביא עדים. לכן נכנס בחילוקים בין איתחזק איסורא. ובגר שהיה בחזקת נכרי לא היה נאמן אפילו בעבידא לגלויי. והוקשה להרב סוגיא דבכורות דמאי פריך ממעשר הא מעשר איתחזק. ותירץ דבדרבנן אפילו איתחזק מהימן. ואין דבריו נוחין. דאם יש לחלק בנושאים מאי מקשה הש״ס דילמא איתחזק שאני. ובאמת לענ״ד קשיא איפכא. דעל דברי הרב יש לומר דפשיטא ליה דדמאי קיל טובא כנודע. ואדרבה מהא דבעי למיפשט מאיש פלוני וממני הואיל ואית ליה תובע מירתת. וה״ל לשנויי בדמאי הקילו כדמשני בכמה דוכתי. אע״כ אין לחלק בנושאים. והנה לדברי הרב גופיה שמחלק בין איתחזק. והוקשה להרב דנפשוט האיבעיא מגר שלא הימנוהו בעבידא לגלויא. ותירץ דבאשה לא מקרי איתחזק דדייקא מרעא לחזקה כמ"ש התוס׳ יבמות וכתובות דף כ״ב. ולפענ״ד וודאי מעדות החודש שפיר מוכח דעבידא לאגלויי הוה כמו עדים. דהא בעדות החודש חד לא מהימן כדאיתא התם דמשפט כתיב ביה. ואפילו הכי בעבידא לגלויי חד מהימן משמע דהוי כתרי ממש. א״כ אפי' באיתחזק יש לו להיות נאמן. ואין מקום לחילוק הלזה. ובעיקרא דמילתא אני אומר אחר שהרב בנ״ד האיר עינינו מהך דגר. ואפריון נמטי׳ כי ממנו נקח להוכיח להיפך דבמילתא דעבידא לגלויי אפילו איתחזק מהימן והוא דיש לתמוה דביבמות דף מ״ז בסוגיא ת״ר מי שבא ואמר גר אני יכול נקבלנו ת״ל אתך במוחזק לך כו' הרי מפורש דמקרא אתי. ואי נמי דבאיתחזק לא מהימן בעבידא לגלויי קרא ל״ל. ואין סברא לומר דגלי רחמנא האי קרא לענין גירות שנלמוד ממנו בכל מקום. דלמה גילתה התורה דוקא בגר הלזה שבא במקלו ותרמילו ולא ביתר עניני התורה. אלא מכאן מודעא רבה דפשיטא דבמילתא דעבידא לגלויי יש להאמין. שאין מטבע האנושית לשקר במילתא דעבידא לגלויי. אך אין זה אלא בישראל וגילתה התורה בזה שמוחזק בחזקת נכרי יש לחוש לו אפילו בעבידא לגלויי בכה״ג. והנה מותיבנא תיובתא כלפי שנאוי דהרב נ״ב לפי דבריו עצמו שמדמה עדות אשה שמת בעלה למילתא דעבידא לגלויי בהחלט. א"כ לפי דבריו דאי אמרינן משום עלילה לא דמי עד שמעיד שמת בעלה לגר משום דאיתחזק נכרי. אם כן פשיטא ליה דגם נכרי מהימן בעבידא לגלויי. וא״כ תמה על עצמך למה אין נכרי נאמן בעדות אשה. רק במסיח לפי תומו וליכא שום ספיקא בהכי. אפילו אי אמרינן טעמא דע״א משום דעבידא לגלויי. וגם הרמב"ם כן פסק באמת. לכן הדבר ברור כמ״ש בתשובה שהזכרתי אחר שפלפלתי בסוגיא דבכורות ובלשון התוס׳ שם שהוא מגומגם. וכתבתי דיש חילוק בעניני עבידי לאגלויי ובמת לא עביד לגלויי כ״כ דאפשר להרחיק נדוד ושהה זמן רב וחושבין שבודאי לא ישוב וראה את ארץ מולדתו. ופעמים מתוך הענין חושב שאילו היה קיים היה בא כמו שפרש"י בכתובות דף שחושב זה לברי וירדו חכמים לסוף דעת אנשים שעיקר הטעם כפי ענין קירוב הדבר שיתפוס בו. ואין כל עניני עבידא לגלויי שוין ואפילו מיית דמקום מיתתו לא עבידא לגלויא כ״כ כי לא ראינו אינו ראיה. מעתה נתחזקו הדברים שכתבתי בתשובה ההוא דבזמן הזה שאין מוסרין לאשה הגט והאשה אומרת נתגרשתי בב״ד פלוני הוה עביד לגלויי ממש ודמי ממש לגר שאמר נתגיירתי בב״ד פלוני ועדיף מיני' דכאן איכא סברא דדייקא דשייכא נמי בגירושין ומרע לחזקת אשת איש כמ״ש התוספות יבמות דף פ״ח ע״ב דדייקא פן יוזמו עדים אע״ג דחששה רחוקה היא ונתחזקו דברי מהרי״ו בתשובה דלדידן שקורעין הגט משמע דסבירא לן דנאמנת בלי שום ראיה. ובודאי מאן חכים למימר הכי בלי שום ראיה. וגם דברי רש״י שכתבתי דאם כבר היתה בבית דין אין צריך לגט. דאפילו תבא למקום רחוק כל שמבררת דבריה ואומרת נתגרשתי בבית דין פלוני מקרי עבידא לגלויי ממש כיון שיתברר היפך דבריה ממש הוה חזקה גמורה ועדיף מסברא דאמרה גרשתני שמתירין אותה אף על פי שאין הגט בידה דמאמינין לה מטעם חזקה דאינה מעיזה. אלא דמהרי״ו נתן טעם לדידן דעכ״פ לכתחילה היה לנו לכתוב ע״ג גיטא דנן כו׳ דהא משמע מלשון הש״ס אטו כל דמגבי בבי דינא מגבי משמע דבב״ד היו כותבין עליו. על זה כתב מהרי״ו שאנו מתי מעט וקרוב לבירור יותר אין צריך לכתוב כלל עליו. והנה מצינו ענין עבידא לגלויי שאפילו נכרי נאמן על זה והוא פרק אלו טריפות דף ס״ג ע״ב דלוקחים ביצים מן הנכרים היינו באומר של עוף פלוני טהור. ופריך לימא של עוף טהור. ומשני דאית ליה לאישתמוטי. וגם שם הטעם דעביד לגלויי. ולפי שהוא קרוב יותר לבירור. יש גם לנכרי נאמנות על זה. ובפ׳ התכלת דף מ״ג הלוקח מן התגר נכרי כשירה מן ההדיוט פסולה. והטעם דהתגר לא מרע נפשיה ואמרי׳ דמישראל זבנה. הרי מצינו לסמוך על תגר נכרי. ואף דהמג״א בסי׳ ך׳ ביקש לומר דלא שכיח שיעשה הנכרי ציצית. כבר השגתי עליו בתשובתי בחלק י"ד דליתא. דהא אכתי יש לחוש שמא צבעם וצביעה דבר קל הוא ומה שהקשה המג״א דא״כ יקנו בשר מתגר. כתבתי ליישב שאין זו אלא בדבר מיוחד לישראל דלית ליה לאישתמוטי. אבל בבשר שכיח חילוף וכדומה הרבה אמתלאות דמצי לאישתמוטי ואין כל הנושאים שוין. גם בריש חולין כותי נאמן על שחיטה ביוצא ונכנס דמירתת אע״ג דבהמה בחזקת איסור עומדת. אמור מעתה אחר שבדברים שיש לבא לידי בירור אפילו בנכרי אמרינן לא מרע נפשיה היכא דהוא תגר. א"כ ק״ו רב הממונה בקהל עדתו על ענינים כאלה גיטין וקידושין איך נחשוד אותו לשקר בעבידא לגלויי כשכותב שנתגרשה בב"ד לא תהא כהנת כפונדקית. ולא יהיה גרוע מאשה הקלה. שנאמנת לומר גרשתני מטעם חזקה אינה מעיזה. כל שכן הרב שלא ישקר ולא יתיר אשת איש במילתא דעבידא לגלויי ומרע אומנתו. והנה אחר כל הבא מה כחי כי אייחל ומה קיצי כי אאריך להוכיח בדבר. כי ידעתי בדור היתום הלזה. אין איש מתחזק עמדי לקבוע מסמורות בדבר הלזה כי המפורסיים לגדולים בזמן הלזה נוהגין סלסול בעצמם להיות מיראי הוראה במילתא דלאו פשיטא הוא ואיכה אשא לבדי לידון בדבר החדש. ע״כ דעתי מסכמת שישלחו הב״ד דשם על הפאסט דק״ק סלאנימא לב״ד שיבא מעשה ב״ד משלשה דיינים איך שנתגרשה שם ואז דעתי מסכמת להתירה אפילו בלא קיום של הב"ד וכאמור בראשית דברי ואל ישלחו האגרת לכאן. כי חדא שאיני מופנה לטרוח באלה וגם הדבר נגלית יותר כשבא מב״ד לב״ד והאדרעס רצופה פה לב״ד: