אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה עח

תשובה עז

שאלה בדבר מה שזכר הב"ש בקונט׳ עגונות בקצור התשובות מפסקי הרב המבי״ט הוא באות רכ״ח דבר פשוט שלא לסמוך על יהודי שמעיד ואומר כי עכו״ם מל״ת אמר לו שמת פלוני. אלא צ״ל הדברים אות באות שאמר לו העכו"ם. ומהן נדע אנחנו אם היה מל"ת ודלא כתה״ד שכתב להקל בסימן רל״ט דלאו כ"ע דינא גמירי. וגם בין החכמים הפרש בכמה דברים. הנה אין דרכי לבנות יסוד על דברים שאין להם שורש ובנוים על סברא בעלמא שבקל יש לצדד הסברא להיפך כ"ש לחלוק על בעל תרה״ד דרב מובהק הוא. ואם באנו לחלוק על הראשונים בסברות לא תנינן ולא תיפוק הוראה. ובנ״ד ליכא נ"מ כיון דגובה העדות בב״ד אין בודקין אחרי ב״ד. דאיך יעלה על הדעת שאמר בפני ב״ד סתם שהיה מל"ת ולא ישאלו הב"ד כיצד היה המעשה וכיון שנזדקקו לגבות עדות בשביל העגונה. ואם נימא דמה שהעד אמר שהיה מל״ת לא מהני אח״כ יאמר הלשון ששמע מפי עכו"ם דא״כ לשוא עט סופר ואין בו מועיל. והיה להם לשאול על הלשון. ובתר בי דינא לא דייקינן. וכן נזכר בב״ש בסי' נ"ב אם נתקבל העדות בב״ד אין בודקין אחר ב"ד ומסתמא שאלו הב״ד אם היה מל"ת. וכאן דלא מהני אמירה סתם מסתמא שאלו בפרט שכתב המורה שחיפש בתשובות וקונטרס עגונות. אלא שאני דן על עיקר דברי המבי"ט שאין דבריו נכונים לא בגמרא ולא בסברא. ואם לא אמרה המבי״ט רק לכתחילה כשהעד בפני ב"ד יש לשאלו בדבר זה. ודאי לכתחילה יש ליזהר לשאלו כיצד שמע. וכן מבואר ברמב"ם וש״ע אה״ע סימן י״ז ס״ה דבאמר שמעתי שמת פלוני אפילו שמע מאשה כו׳ ה״ז כשר. אבל אם אמר העד או האשה כו׳ שמת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלין אותו איך ראית וכתב הב״י שיצא לו מן הש״ס בהך דיהונתן כו' ובאמת פשט הש"ס משמע להיפוך ע"ש. ולי נראה בהשקפה ראשונה שהרמב"ם למד זאת ממשנה ערוכה בסנהדרין דהא מבואר בש"ס שלהי יבמות דפליגי אם בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה. ומאן דס״ל אין בודקין היינו משום דדמי לדיני ממונות ובדיני ממונות גופייהו איתא בסנהדרין דף כ"ט שאומרים לו איך אתה יודע שזה חייב לזה. והוא פשוט בכל הפוסקים ובח״מ סי׳ כ״ט סעיף ח' הרי חזינן דאפילו בדיני ממונות גופייהו צריך לישאל איך יודעין. ואח"כ ראיתי גם בלח״מ פי"ג מגירושין דין ט"ו שזכר ג״כ גמרא זו דסנהדרין אלא דס״ל להרמב״ם דהך בדיקה אינה אלא לכתחילה אם העד בפנינו. דומיא דמה שנזכר במשנה שמוציאין כל אדם ומשיירין הגדול דאינו רק לכתחילה. דהא אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות. ואפילו בדיני נפשות כדאיתא בסנהדרין דף ס׳. וברמב"ם בפ"כ מעדות דין ד׳ לכן ס״ל דאם העד בפנינו שואלין אותו בב"ד אבל אם אין העד בפנינו ומעיד עד מפי עד. שפיר סמכינן אעדותו הרי אף דחייש הרמב״ם באם העד בפנינו ואומר שמת שמא אין עדותו מועלת ואומר בדדמי מכל מקום באין העד בפני בית דין שפיר משיאין על פי המעיד מפי העד. ומשמע מפשט לשון הרמב״ם דדוקא זה שהוא בב"ד לזה שואלין. אבל אם העיד מפי אחר אע״פ שהוא בעיר א"צ לשלוח אחריו. דהא הרמב"ם בלשונו נקט דוקא מת פלוני ואני ראיתיו שמת בזו שואלין לפי שהוא בב"ד. ואי ס"ל להרמב״ם דכשהוא בעיר צריך לשלוח אחריו הוה ליה לאשמעינן רבותא וליפלוג בדידיה דאם הוא בעיר שולחין אחריו ושואלין אותו אלא הדבר ברור דסבירא ליה להרמב"ם דבעד מפי עד אין שואלין אותו כלל רק כשאומר שמעתי מפלוני שמת פלוני סגי ואפילו הוא בעיר אין צריך לחפש אחריו כלל. ומ"ש ה״ה דאין דנין אפשר משאי אפשר באומר שמעתי מפלוני. אין כונתו דכשהוא בעיר צריכין לשלוח אחריו דהא מוכח מדברי הרמב״ם דאין שואלין לעד השני כלום כמ"ש לעיל. ועוד דא״כ ה״ל להרמב״ם לפרש ששואלין אותו ממי שמע שמא בקל ימצא. אלא ודאי לא קרי אפשר רק כשהוא בב"ד בפנינו. וכ"כ רמ״א שם בהגהה ס״ח שאין צריכין לשלוח אחריו אפילו הוא בעיר ועיין בב"ש שם. ולפמ״ש מוכח כן מדברי הרמב"ם גופיה וש"ע לעיל. דאין שואלין לעד שני ממי שמע. מוכח בהדיא דאפילו השני בעיר א"צ לבא. דאל״כ למה לא נשאל זה שבפנינו שמא הוא בעיר. אלא ברור דא״צ רק לכתחילה לזה שבפנינו דוקא ועיין בחמ״ח וב״ש. וכן משמע בש״ס פרק שבועת העדות דף ל״ב ע"ב הכל מודים בעד מיתה שחייב והכל מודים בעד מיתה שהוא פטור. כגון דאמר לדידה ולא אמר לב"ד ופרש"י באמר לדידה חוץ לב"ד מת בעליך כו' לפי שהיא יכולה לילך לב״ד ולומר מת בעלי ולא תהא צריכה לשום עד ע״כ. ואם איתא דאם הוא בעיר שולחין אחריו. א״כ אפילו היתה באה לב״ד ואומרת ששמעה מפלוני היו שולחין אחריו וא״כ אין אמירתה מועלת כלום שהרי הדין בעד מפי עד אם הראשון מכחישו אין השני נאמן. וכמ״ש הר"ן שם בשם הרמב״ן. וא"כ היה צריך העד לבא לב״ד ולהעיד אלא עיקר הטעם כמ״ש הר"ן שלא היתה צריכה לעד כלל רק לומר בב"ד מת בעלי והנה לדעת הרמב״ם ששואלין כיצד יודעת שמת. א״כ ע"כ היתה צריכה לומר ששמעה מפי פלוני והיו צריכין לשלוח אחריו. אלא ודאי כדברי רמ״א דא"צ לשלוח אחריו כלל. ובאמת משמע לכאורה מלשון הש"ס והרמב״ם דא״צ להעיד המעשה גם במת רק כשאומר שברור לו שמת. דהא במשנה פרק בתרא דף ק״כ איתא אין מעידין אלא עד שתצא נפשו. ואפילו ראוהו מגוייד כו׳ וכן בדף קכ״א סע״א נפל לגוב אריות אין מעידין עליו. לחפירה מליאה נחשים ועקרבים מעידין עליו. וכן בנפל לתוך כבשן אש מעידין עליו ומשמע דמעידין עליו היינו שמעידין עליו שמת וכן הוא ברמב״ם פרק י״ג דין י״ז וי"ח כמה פעמים הרי זה מעיד עליו שמת. ויש לדייק בלישנא למה לא נקט אפילו ראוהו מגוייד ובכולהו אשתו אסורה. ולמה תליא במעידין עליו הא העד אומר הדברים כהוייתן ואנו דנין אם להתירה ולהחזיקו במת או לא. אלא ודאי התנא אשמעינן דבדברים כאלו שחזקתן למיתה יכול להעיד שמת סתם. ומה שכתב הרמב"ם ששואלין אותו היאך ראית ובמה ידעת שמת אם העיד בדבר ברור נאמן אין כוונתו שיספר מעשה שהיה. רק שיאמר סתם שברור לו שמת דאז אמרינן מסתמא ראה דבר ברור ולא חיישינן שמא בשביל שראהו מגוייד או צלוב וכדומה שאין מעידין עליו. דאם איתא שיש בו נדנוד ספק היה מספר מעשה שהיה. והא דשינה התנא במשנה בנפל במים בין שיש להם סוף כו׳ אשתו אסורה. ולא נקט ג״כ אין מעידין. אפשר דקמ״ל בחכמת לשונו כיון דבדיעבד אם נשאת לא תצא א"כ שפיר אהני סהדותיה דעד. אבל באינך שאין מעידין עליו. אפילו נישאת תצא והוא דיוק נכון. ולפ״ז מוכח שלא כדברי המבי״ט שאם אמר בפירוש שהיה מל״ת תו לא חיישינן שיהיה בו שום ספק דאל״כ היה אומר דברים כהוייתן וכ״ש הוא מזה דאם באמר שיודע שבודאי מת אף שאפשר שנפל לגוב אריות וכדומה טובא שאין מעידין עליו. מ"מ לא חיישינן דכל שאומר דבר ברור לא חיישינן דטעי וכ״ש בזה. ואפילו נימא דאין דקדוק זה מוכרח כ״כ מ״מ באומר ששמע מפי מל״ת לא מצינו כלל שנצטרך לשאול אותו כיצד שמע דבסתמא כשאמר מל״ת היינו בלא שאלה דמעיקרא. א״כ אין לחוש שיש לו איזה ספק בעדות הנכרי אם הוא מל״ת. דאם היה איזה ספק היה לו לומר דברים כהוייתן. וגם לא שייכא חקירה על הלשון כלל שאפשר שהישראל שכח כל הלשון שסיפר לו הנכרי ואינו זוכר רק שהיה מל״ת. ואם שכח סיפור המעשה וכי בשביל זה תהא אשתו אסורה ותעגן ותיתוב. לכן סגי כל שאמר שיודע בו שהוא מל"ת ולא חיישינן לטעות. וגדולה מזו מבואר בב״ש סימן י״ז סקנ״ב בשם הט"ז דבישראל שאמר ששמע מכותי אפילו לא אמר שהיה מל״ת מהני. ומשמע דבאמר שהיה מל״ת מהני לכ״ע ולא חיישינן שטעה בדין מל״ת ושלא כדברי המבי״ט. ובאמת כבר נפסקה הלכה פסוקה בש"ע במל״ת מפי כותי מל״ת משיאין על פיו אף שאי אפשר לדעת הלשון וכמה ענינים שאי אפשר לעמוד ע״י הנכרי וכדברי תה"ד ומהרי״ק מיקל יותר אפילו בסתמא וכן הוא ג״כ בתה"ד שם. ובש״ע נרשם מהרי״ק והוא מתה"ד. ועוד יש להוכיח דאפילו במידי דעביד למטעי בסתמא לא חיישינן לטעותא דבב״ב דף קס״ז ע״ב בההוא תברא דחתים עליה רב ירמיה ואמר שטעה ומסיק אף על גב דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. צורבא מרבנן באיתתא לא דק לכן חוזר ומגיד כיון דעביד דטעי. וא"כ תמה על עצמך נפסול כל השטרות שחתם עליהם צורבא מרבנן אם הוא בעדות אשה. וכן בגט אשה שחתום עליו ת״ח נימא דשמע מפי אחרים ולא דק עח״מ סימן מ״ט ובסמ״ע שם אלא ברור דאפילו במידי דעבידא דטעו בסתמא לא מחזקינן בטעותא רק אי אמר בפירוש לאו חוזר ומגיד הוא אם הוא מידי דעביד דטעי. וכן יש להוכיח שכמה גדולי הראשונים שכתבו הא דשטרי מוקדמין פסולין והקשו הא העדים פסולים ותירצו שטעו בכותבין שטר ללוה אע״פ שאין מלוה עמו. או שאמרו טעינו בשנת המלך עיין ח״מ סימן מ״ג ובש"ך שם דס"ל לכמה פוסקים אפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין. ועיין בטח״מ סימן מ"ג ובמה יודע שהוא מוקדם י״א שהעדים נאמנים אפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין לומר על זה לא חתמנו כו׳ וע״ש בש״ך ס״ק י״ט דבטעות שהעדים מצויים לטעות. אפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים לכ״ע כגון טעינו בשנות המלך. וא״כ תמה על עצמך איך נגבה בשום שטר ניחוש שטעו בדבר שעשוים לטעות. אלא הדבר ברור מסתמא כיון שהעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב״ד דמי לא חיישינן לטעותא. אפילו במידי דעבידא למטעי. א״כ כ״ש בנחקרה עדותו בב״ד ואמר בפירוש שהיה מסיח לפי תומו דלא חיישינן שטעה בדין מל"ת. והנה מצינו באמנה אם עדים אומרים אמנה היו דברינו שאין נאמנים אפי׳ אין כתב ידן יוצא ממקום אחר דמשוו נפשייהו רשיעי אפילו צווחי דטעו צ״ל דלא עבידי למטעי וכן באנוסים מחמת ממון כמבואר בש״ס ופוסקים. אלמא אפילו טעו אין נאמנין. וצריך לחלק בסברא. ונראה הטעם דבדבר שהוא טעות בדין אף שנראה להם שיכולין לחתום שטר אמנה שהמלוה אמיד ומפורסם לאיש נאמן. מ״מ מאחר שידענו באמת שאין הדין כן. לא היה להם לסמוך על עצמן מאחר שבאמת עשו שלא כדין עד ישאלו שאלת חכם אם הדבר מותר. אבל בטעו בשנות המלך. וכן בתברא דחתים עליו צורבא מרבנן שאין טעות בדין. ואז נדמה להם שכן הוא מן הסתם. ולא עלה בדעתם טעות כלל לכן מהימנו לומר שטעו. ומעתה בהא דהמבי״ט אם העד העיד שהיה מל"ת אפילו לא פירש אמרינן מסתמא לא טעה בדין. כמו בעדים החתומים על השטר דלא מהימני לומר שטעו וכתבו שטר אמנה דעכ״פ היה להם להעלות על הדעת שלא לחתום מאחר שהענין אינו אמת ותלוי בדין אם יכולין להאמין. א"כ כ"ש כאן שאילו אינו ברור לעד שהיה מל״ת לא היה לו לומר שהוא מל״ת בדבר שאינו כן לפי האמת. אלא ודאי לא היה שום ספק בדבר שהיה מל״ת דאל״כ טפי היה לו לומר דברים כהוייתן. וכן יש להוכיח לפי האמת דהפוסקים מחולקין אם עדיו בחתומיו זכין לו ואם כן צא פרנס לי שום שטר נימא כיון דהפוסקים מחולקים טעו העדים וסברו עדיו בחז״ל וכתבוהו ללוה בלא מלוה. אלא ודאי כיון דאינו הלכה פסוקה. מסתמא לא חתמו עד ישאלו אם יכולין לחתום ויתברר להם שהדין שאין יכולין לחתום. אם כן היכא דמעיד שהיה מל״ת ממילא משמע שברור לו שהיה כן בלי ספק. ולפי זה אפילו חזר העד בפירוש ואמר ששמע בלשון שאינו מסיח לפי תומו מקרי חוזר ומגיד ולא מהימן. וגם מדברי הרא״ש בתשובה כלל י״ח סימן יוד שכתב וכן כל הני עובדי דיבמות דנכרי מל״ת נאמן לא משמע שהנכרי אמר דבריו רק השומעין לדברי נכרי באו והעידו לפני הב"ד וקיבלו עדותן והתירו נשותיהן ע״כ. ואם כן משמע דכל הני עובדי שנזכרו שם בדף קכ״ב מעשה בישראל ונכרי שהלכו בדרך ובא נכרי ואמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת בדרך וקברתיו כו' ושוב מעשה בקולר של בני אדם כו׳ ושוב מעשה בששים בני אדם כו׳ היו דברי הישראל שאמר שהנכרי אמר כך ולא היה הנכרי בב״ד. א״כ משמע כדברי הט״ז שהביא ב"ש בס״ק נ"א דאפילו ישראל ששמע מעכו"ם א"צ להעיד בפירוש שהיה העכו״ם מל"ת דהא לא נזכר בש"ס ששאלו לישראל אם היה הנכרי מל״ת. אח״כ עיינתי בגוף התשובה של המבי״ט שבא לידי וראיתי שלא הביא שום סעד כל דהו לדבריו. רק מתשובה זו של הרא״ש וכתב דמשמע שהגיד כל דברי הנכרי לב״ד. ולא נהירא כלל דאיפכא משמע שלא אמר רק דברי הנכרי. ולא שאלו לו הב"ד כלל:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה