משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה עז
שאלה אשה אשר החזיקה עצמה בחזקת עגונה מבעלה כמה שנים. גם לקחה כתבים מהרב ומהקהל באמרה שתחפש את בעלה. ובאתה בחזרה ואמרה שפשפשה ולא מצאהו. וכעת באתה לפני ב"ד ואמרה שמעולם לא נתקדשה ולא נשאת לאיש והיא פנויה מעודה. ואמרה אמתלאות טובות מקובלים לאוזן שומעת נראין ונכרין לב"ד שיש בהם ממש. ויש ממש בדבריה על החזקה שהחזיקה עצמה בחזקת עגונה. וגם על מעשה לקיחת הכתבים. איך שהוכרחה לזה. וכעת סר ההכרח אומרת האמת שהיא פנויה. וכאשר שאלו לאותו הב״ד על מעשה כיסוי האשה כדרך הנשואות אמרה שקרה לה מקרה בלתי טהורה בעת השערוריא נתפסה בידי אנשי חיל ואנסו אותה והחזיקו אותה בידיהם והתעללו עמה עד שנתעברה לכך כסה ראשה מחמת הבושה. ומה גם להיותה בעולה אמרו לה שאסורה לילך פרוע ראש. מצורף לזה באו נשים כשירו׳. והעידו בח"ח בעונש אליו"ט איך שהם יודעים שראשית החזקתה לעגונה היתה ע"פ עצתם שהם השיאו לה עצה זו מפאת אותן אמתלאות שהגידה לפני ב"ד. והם היו במעמד כיסוי ראשה ובעצתם נעשתה כל הנ"ל והם יודעים מהמקרה שאינה לה. וגם הם השיאו אותה ליקח כתבים מהרב ומהקהל מחמת אותן אמתלאו' שהגידה לפני ב״ד כי הם יודעים מכל אמתלאות שהם כנים ואמתים ועוד שאלו הב״ד לאותה אשה לפי דבריך אין קץ לדברי שקר והבל אולי אמרת נתקדשת לפלו׳ דהיינו שפרשת שם הבעל כדי לאמת שקרך. והשיבה שאינה זוכרה. וכמדומה לה שלא אמרה כן. רק סתם החזיקה עצמה בחזקת עגונה ועתה באתה לשאול בדבר ד' זו הלכה למעשה. אם האשה הזאת מותרת להנשא אם לאו:
תשובה היתר אשה זו קשה מאד דאם באנו לדון מצד האמתלאו' שנתנה על שהחזיקה את עצמה באשת איש. הנה ודאי מה שנסתפק מעלתו מצד שצריכה לתרץ דיבורה על כיסוי ראשה. הנה אין דרכי מעולם לתפוס עצמי בסברות שאין להם יסודושורש ולא לעייל פילא בקופא דמחטא. רק מה שהוא מסכים עם פשטי השמועות בפוסקים לא להפליגן בדרך רחוקה כי בדברים שהם למעשה צריך לעיין בדברים שהם קרובים לאמת וכ״ש באיסור אשת איש החמורה. מ״מ אחר שבגמרא ופוסקים מפורש המעשה באשה שאמרה מקודשת אני דמהני אמתלאה וכן מבואר באמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני היכא שנתנה אמתלא נאמנת וכל הפוסקים סתמו ופסקו כן משמע ודאי דלא מיירי דוקא בבתולה אלא אפילו בעולה או אלמנה אף שהלכה בכיסוי ראש. מ״מ כיון דבחזקת פנויה קאי כל זמן שלא אמרה מקודשת אני שפיר מהני אמתלא. לכן אין דעתי להכניס עצמי אם אומר שכיסוי הראש מגרע חזקת פנויה. ונחשוב זאת לרובא שאחר שאין מפורש חילוק בגמרא ופוסקים אין לבדות חילוק חדש. דהאי מעשה דוקא בבתולה איירי או כמו שביקש מעלתו לומר שהאשה היתה ידוע שכיסתה ראשה והיתה פנויה שאין זו דרך להעמיד בש״ס וכל הפוסקים בסתמא ולא חילקו בכך ומה שהביא מיבמות דף קי"ז דכתבו התוס׳ דלא מהני אמתלא. לא דמי להך כלל דשם היתה בחזקת אשת איש בחזקה גמורה הבא עליה בחנק אף דמהימנא לומר מת בעלה. כל כמה דלא אמרה בחזקת אשת איש קאי. ולא יאמר שום אדם שאם בא על אשה שהלכה בכ״ר שתהיה בחזקת אשת איש לענין לחייב הבא עליה. ומאחר דחזינן פשטא דש״ס ופוסקים שאין חילוק בין הולכת בכ״ר שמ״מ מועיל אמתלא א"כ ממילא אין לספק בדברים שלא שערום הקדמונים לחלק בין ענין לענין. וגם לא היתה צריכה לומר דנתעברה. רק דעבדה כדין שדין הבעולה לילך בכיסוי ראש. ובשביל שהוסיפה לא יגרע אמתלא שלה. והעיקר מה שלבי מהסס בזה. הוא כיון דחזינן בש״ס מפורש בקדושין דף ס"ג ע״ב איתא בהך דהאב נאמן. ופריך מהו לסקול על ידו. ומסיק אין סוקלין כי הימניה רחמנא לאב לאיסורא. לקולא לא הימניה. ובקדושין דף פ׳ מפורש דמלקין על החזקות וסוקלין ושורפין על החזקות. א״כ צריך לחלק למה ע״פ אב לא תועיל החזקה למיקטל על ידו. ובתשובת רמ״א מחלק דשם החזקה היא ע״י אחרים. לא הבנתי דאיך מקרי ע״י אחרים. הרי באה גם כן מצד שנתגדלו וגידלתו בחזקת בנה. ואם החזיקוהו אחרים בבן. מ״מ סוף סוף הדבר בא מכחה. וגם הך דאמר האב שהיא אשת איש ג״כ ע״י האב מתחזקת לאשת איש. ומה לנו ליכנס בסברות שונות ובדויות אחר שמצינו מפורש בירושלמי החילוק דבעינן הוחזקו שלשים יום. וכן מפורש ברמב״ם וש"ע אה״ע סימן י״ט דבשלשים יום מקרי חזקה. א״כ י"ל דהך דמתחזקת במה שגידלה אותו הוה חזקה מזמן רב. משא״כ נאמנות האב אף שנאמן מ״מ כל זמן דלא איתחזקא באשת איש ל׳ יום לא מקרי אתחזקא באשת איש. אבל ודאי באתחזקא ע״פ מאמר האב באשת איש שלשים יום לא גרע מחזקה שהוחזקה ע״פ עצמם דודאי הוה חזקה גמורה. ומעתה י״ל בהך אשה שנאמר בגמרא לימים קדשה עצמה. מיירי שלא הוחזקה באשת איש אצל העולם. או שעדיין לא היה ל׳ יום שהוחזקה ע״פ דבריה. או שלא היה העולם מחזיקין אותה ע״פ דבריה לאשת איש. ונראה להם ג"כ שדחיה בעלמא היא וכדומה. אבל בהוחזקה שלשים יום בחזקת א״א הוה חזקה גמורה אפילו לסקול על ידו. ומעתה נראה ודאי כיון דסוקלין על חזקת ל׳ יום ודאי לא מהני אמתלא כמו שדייק הרשב״א מהך דהוחזקה נדה בשכנותיה. דהיכא דאיכא חזקה לא מהני אמתלא. דאל״כ איך לוקין. הא אם תתן אמתלא תהא נאמנת. נראה דאין הקושיא מהתראת ספק דהא קיי״ל התראת ספק שמה התראה כרבי יוחנן בריש יבמו׳. אלא דכיון דמהני אמתלא אף אם לא תתן אמתלא כיון דאינה ראיה ברור׳ מלבישתה כיון דמהני אמתלא אף אם לא תתן אמתלא מספיקא אין להלקותו. אלא ודאי מחזקינן לה בחזקה גמורה. והיכא דאיכא חזקה גמורה לא מהני אמתלא. ובהכי ניחא מה שהביא בחמ״ח סימן י״ט בשם הב״ח שהקשה בהוחזקה נדה לא בעינן למד יום. ובב״ח ביקש לומר דלא בעינן ל׳ יום רק דקודם למד יום יכול לומר לא ידעתי שהיא אשת איש וכבר השיגו עליו. וגם קשה למה לא תתחזק ע״פ האב כיון שהאמינתו התורה. ודוחק לחלק בין שהיא חזקה מחמת עצמה או מחמת האב כיון שיש לו נאמנות אין לחלק ועוד דמבואר בהך אשה שאמרה נתקדשתי לימים קדשה עצמה. ולא אמרינן שהוחזקה ע״פ עצמה לאשת איש דגם ע״פ עצמה מתחזקת וכ״כ בתוס׳ רי״ד דף ס"ג שהביא הירושלמי דמחלק בין תוך שלשים לאחר שלשים וסיים אבל אם הוחזקה שלשים יום הורגין אע״פ שאותה חזקה לא היתה אלא על פיהן עכ״ל. ומה שחילק בח״מ דשם א״א לומר למד יום. דאין דרך ללבוש בגדי נדה רק לימים אחדים אין בזה טעם. דמ״מ למה תתחזק ע״י כן. אלא נראה דהוא הדבר אשר דיברו הרשב״א ורמב״ן דודאי ע״פ עצמן אינו חזקה באמירה בעלמא. אף דשויא נפשה חתיכה דאיסורא לעלמא. וכן הוא ליאסר בקרובותיה. מ"מ אינה חזקה להרוג על ידה. וכדמסקינן נמי באב שנאמן רק לאיסור ולא לקטלא. וע"כ אינו ודאי גמור א״כ לא מקרי חזקה בפחות משלשים יום. דמה שהחזיקו אותה בחזקת בנה לא הוה חזקה גמורה. שהרי אפשר הוא שגידלה שתוקי או אסופי או יתום. לכן בעינן למד יום שאינו מתחזק מקודם. ועיין בספרי גט מקושר מה שאין כן בלבישת בגדי נדות הרי אתחזקה מיד בנדה לכל עולם ע"י מעשה זה. לכן ס"ל להרמב״ן ורשב״א דלא מהני תו אמתלא. משא״כ באיש ואשה. אין כאן מעשה יורה שהיא אשת איש ואפילו נהגו קרבות. אולי אין זה מפני אישות וקדושין. לכן בעינן למד יום. ומה שהביא רמ״א בתשובה סימן ב׳ ראיה לזה מיצחק שאמר עליה אחותי ושימש עמה בסתר אף שהוחזקה באחותו. ודאי אין להעמיד יסוד על זה. דאפילו תימא שהוחזקה באחותו שלשים יום. אין זו ראיה. דודאי קודם שהיו ב"ד מכין ועונשין על זה בודאי לא נאסרה עליו. וקמי שמיא גליא. ופשיטא שאם אחד בא על אשה שהיא מוחזקת באשת איש וזה יודע שנתגרשה שאין לו עונש בידי שמים. דקמי שמיא גליא שפנויה היא. מ״מ בב״ד של מטה אין מאמינין לו על זה. וקטלינן ליה וכופין לפרוש. ופשיטא שאין להעמיד שום יסוד על זה לסתור הירושלמי דבשלשים יום הוה חזקה וכן שיטת תלמודינו. דהא לא משכחת לן חזקה אחרת. וכן מבואר ברמב״ם וש״ע סי׳ י״ט דמי שהוחזק שאר בשר דלוקה ע״פ חזקה זו. והרמב"ם כתב ראיה לזה ממקלל ומכה אביו שאין ידוע שהוא אביו רק מחמת החזקה. ומה שהקשה הב״ש לפ״ז למה לא יליף בריש חולין מהכא דאזלינן בתר חזקה. ולק״מ דכבר כתבו התוס׳ בדף י״ב ע״ב דמנגע מוכח אפילו היכא דיש ריעותא בחזקה נמי אזלינן בתר חזקה כגון שראה שחסר הנגע אח״כ. א״כ זה לא מוכח ממכה אביו דשם ליכא ריעותא לחזקה. ומה שהקשה הב״ש מר״ס קי״ט דאם נשא אותה ס״ל לכמה פוסקים דהוה כאילו ראינו שבעל. א"כ מנ״ל להביא ראיה ממכה אביו ואמו דילמא מיירי שנשאה בפנינו מזה ידוע לנו שהוא בעלה. ואמרינן רוב בעילות מבעל. ומזה הוכיח דהרמב"ם ס״ל כן. ודבריו תמוהים דהא הרמב״ם גופיה כתב בפ״ג מה״א דין ה׳ דמקדש אותה בביאה באמר לה הרי את מקודשת לי בבעילה זו. ומתיחד עמה בפני עדים. וא״כ משכחת לה גם כן לשיטת הרמב״ם שקידשה בביאה. והרי אנו יודעין שבעלה. ועיקר הקושיא תמוה דהבין שדעת הרמב״ם דלא חיישינן שמא ממזר הוא. ובאמת עיקר כוונת הרמב״ם הוא דלא מצינו שיהיה צריך ראיה על הבן שזה נולד מאם זו רק שהוחזק בחזקת בנו אף שלא נודע שמא גידלה אסופי מן השוק. אלא כיון שהוחזק בחזקת בנו לא תלינן שאינו בנו. ואין לו ענין כלל להך דנאמר בגמרא דילמא לאו אביו הוא דהיינו שיש לחוש שזינתה אמו. א״כ אין ראיה שמחזיקו כבנו מכח חסרון ידיעה. וכוונת הרמב״ם שמא אינו בנו כלל. ולא ילדה אותו מעולם. ומה שהזכיר הרמב״ם מקלל אביו לחוד ולא אמו. אף דגם על אמו צריכין לחזקה. דשמא אינו בנה דלא בכתפי תלי לה לידע שזה נולד מאם זו היינו דמאביו יש ראיה יותר אף שאינו ודאי אף אם נולד מאם זו שמא זינתה. ואף דאזלינן בתר רובא. מ״מ לא מצינו שיצטרך ראיה שזה הנולד מאם זו. אלא ודאי בכל מילי אזלינן בתר חזקה והוחזק בבנו נהרג ע״י אביו ג״כ. ועוד דגם הך דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. נמי מטעם חזקה אתינן עלה. דלכל מילי שאדם מחזיק עצמו. מחזקינן לו בהך. וכן בהך דהוחזקה נדה. כיון דמחזיקה עצמה בנדה מחזקינן לה בסתמא לנדה ומלקין על החזקות. ובזה אפשר להוסיף על דברי הנ"ל ליישב הך דיצחק דודאי עיקר החזקה לפי האמת שמסרה התורה לדון ע״פ החזקה. א״כ מזה לא היה לו להחזיק עצמו באיסור שאחר שהעולם הולכין אחר חזקה. א״כ מזה עצמו הוכחה דמסתמא כן הוא באמת. אחר שכבר נעשו משפטי התורה לדון ע"פ החזקה. שהרי כך דין משפט התורה דאל״כ לא תמצי לבער הרע מקרבינו לכן אזלינן בתר חזקה שכן חוקי התורה האלקיית. לכן ממילא אחר שכבר היה משפט התורה לדון ע״פ חזקה. ממילא אין אדם מחזיק עצמו לאסור במה שאינו אמת. משא״כ בזמן יצחק שלא היו הדור דנין ע״פ ענינים כאלה. ממילא לא איכפת ליה להחזיק עצמו אפילו יהיה זה שקר. מאחר שלא היה דין הדור ההוא לענוש ע״פ. ובזה יובן מה שאמר אבימלך. אך הנה אשתך היא. איך אמרת אחותי היא והשיבו כי אמרתי פן אמות עליה. והוא דשם שלא היה דין לדון ולענוש על עוברי עבירה עד שנחשדו על שפיכות דמים בשביל אשה. וכמו שאמר אברהם רק אין יראת אלקים במקום הזה א״כ לא היו דנין על ענין אחותו. עד שהיה מוחזק לאיסור ולענוש על זה באופן שלא היה לו להשמר שלא ליחשד באיסור אחותו. דלא איכפת להו כלל בזה. אבל אחר שניתנה התורה לדון ולענוש עושי רשעה ע"פ החזקה ולהפריש מאיסור אין אדם מחזיק עצמו בדבר שאינו כן לפי האמת שהדין לילך אחר החזקה. וכ"כ אין אדם מחזיק לבנו למי שאינו בנו. לכן אמרינן סתמא כן הוא האמת ודנין ע״פ זה. כללא דמילתא דטעמו של הרמב"ן והרשב״א הוא דהיכא דאיכא חזקה לא מהני אמתלא לסתור החזקה. והיינו טעמא דהוחזקה נדה בשכינותיה לוקה משום נדה הטעם הוא שהוחזקה בכך על פי לבישת בגדי נדות. כדמוכח בהש״ס דקרי לה חזקה ולא מהני אמתלא לסתור החזקה. ובשאר חזקה שאינה ע״פ מעשה דידה מתחזקת בשלשים יום כמו שכתבנו. ממילא גם בהוחזקה ל׳ יום לא מהני אמתלא. ולפ״ז י״ל גם באמרה טמאה אני והוחזקה בחזקת טמאה שלשים יום. נמי לא מהני אמתלא אלא דכאן לא שייך חזקת טמאה. כיון דאינה חזקה שתטמא לעולם. ואם בא עליה תוך שלשים לא אתחזקה בשעת ביאה. והך דהוחזקה נדה. היינו ע״פ מעשה לבישת בגדי נדה. ולא היה שהות שתטבול. ולכן לוקה עליה משום נדה דבשעה שבא עליה הוחזקה עדיין בבגדי נדה. ומה שהקשה בפלתי איך לוקה דדילמא מצאה כתם. ומה שתירץ בזה דמיירי בהגיע שעת וסתה. ובזה תירץ השאלתות דלא פליג עם הרמב״ן והרשב״א דברי תימה הם. איך עלה בדעתו לעיולי פילא בקופא דמחטא שאין שום אחד מהפוסקים שהביא דברי רש״י. א"כ היה לו לרשב״א לחלק. דאם לא הגיע שעת וסתה מהני אמתלא. ולא חילק שום פוסק בכך. וגם עדיין ריפא שבר קושית הרשב״א על נקלה. שהרי הרשב״א דייק מזה דלוקה עליה ש״מ דלא מהני אמתלא. והרי השאלתות ס״ל דלוקה ומ"מ מהני אמתלא. ומה בצע להאריך בדבר שאין לו שורש כי לא פורש לא בשאלתות ולא ברמב"ן ורשב״א. ומה שמצא פרש״י במהדורא קמא שפי׳ שיודעים שהגיע שעת וסתה ולבשה בגדי נדות והוחזקה נדה. זהו נגד כל הפוסקים. יש לתמוה על רש״י מה ראה על ככה. ואפשר דמשמע ליה דמוקי מתני׳ פרק המדיר דמשמשתו שהוחזקה נדה בשכנותיה קשה כיון דהוא לוקה א"כ הוא פשע במה שבא עליה דהא לא מהימנא לומר טהורה אני. לכן משמע ליה דמשום בגדים לחוד אין ראיה. די״ל דאתרמויי אתרמי ליה. רק השכינות שיודעין בכך שהגיע שעת וסתה והבעל לא ידע. לכן היה יכול לסמוך עליה. מיהו זה נגד כל הפוסקים. וי״ל דמ״מ עוברת ע״ד היא אף שלא ידע בעלה שלבשה כל היום בגדי נדות והשכינות יודעין. וגם דברי רש״י אינם ענין כאן דרש״י ס״ל דבלא הגיע שעת וסת אין זו חזקה גמורה דאדרבה אוקי לאשה בחזקת טהורה וי״ל דמקרה הוא ואינה חזקה גמורה. אבל בחזקה גמורה שפיר מודה רש״י דלא מהני אמתלא. וליישב הקושיא שמא כתם הוא אפשר היה לומר דמיירי בלא הגיע זמנה לראות שכתמיה טהורים ומשכחת לה שפיר דלוקה. והך דפרק המדיר ניחא דאפי׳ משום כתם נמי עוברת ע״ד מקרי. או דמיירי דיש לה מכה בגופה שתולה בה כתמיה וע"כ ראיה גמורה היא. מיהו לענ״ד נראה עיקר למאי דמשמע בכתובות דף דבלאות הם שמתכסה בה בימי נדותה משום שלא תתגנה על בעלה. א״כ בכתם לא לבשה בגדי נדות. ואף דלשון הטור והש״ע שכתבו בסימן קצ״ה ס״ה ראוי שתיחד לה בגדים בימי נדותה. כבר כתבתי דאין זה מוכרח מן הש״ס כמ״ש בחדושי כתובות. ואפילו תימא דמדינא דש"ס יש לה ללבוש בגדי נדות כדי שיהי' זכרון י״ל דהאי זהירות לא צריך בכתם. די״ל בכתם עבדו היכרא דלא נשרף עליה תרומה וקדשים. ועוד שלא תטעה להשלים ימי ראייתה שתראה אח״כ על הכתם. ויבא לידי איסור כרת שתטבול בשביעי לכתמה תוך שבעה לראייתה. וא״כ לק״מ דלבישת בגדי נדה על נדה דוקא אמרו ולא על כתמה. ודברי רמ״א בתשובה צריך לעמוד עליהם בשאלה שלו שהסכים בעלה שתאמר טמאה אני אם מותר לבא עליה. והשיב רמ״א דאע״ג דאמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה כו' מ״מ נראה דיש לדקדק מדברי ר״י עצמו דשרי. מדאמר בעלה לוקה. ולא אמר היא לוקה. ש״מ דוקא בעלה שאינו יודע לוקה. אבל היא אינה לוקה שיודעת שהיא טהורה. ולא ידעתי לאיזה תכלית אמר הרב דברים אלו. דמה בצע במה שהיא אינה לוקה. סוף סוף כיון שהוא אינו יודע האמת לוקה. איך ישמש עמה. ואם נאמר מאחר שהקדימה רפואה למכה יש להאמינה וכסברת הט״ז בסימן קפ״ה. בלא״ה אין לו עיין להך דרב יהודה כמו שחילק הרב הט״ז באמת. ובאמת אפשר לומר בהיפוך דהיא פשיטא לוקה. ולא שייך אמתלא שהרי אין לוקין עד שיקבל התראה. וכיון שקיבלה התראה ואמרה ע״מ כן אני עושה. ודאי תו לא מקבלינן אמתלא מינה. ולכן קמ"ל דהוא לוקה אף ע״ג דממה שקיבל התראה אין ראיה דהא הוא אין יודע באמת. רק שאנו אומרין פן תתן האשה אמתלא ואינה טמאה ודאי כדפרישית וקיי״ל דחזקה כודאי משוינן לה כן אמרתי במושכל ראשון בטרם שראיתי דבריו כלל. ואח״כ שעיינתי בדבריו ראיתי שנשתמש מעלת כ״ת בסברא זו דקיבל התראה לענין הבעל ודברי תימה הם. ולפמ״ש לעיל דהא י״ל שלבשה משום כתם וצ״ל דאיירי בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שכתמיה טהורים כדאיתא בסימן ק"ץ ס"ב. א״כ לאו בת עונשין היא. שהרי עדיין היא פחותה מי״ב. גם אפשר דרבותא היא דבעלה לוקה אפילו במקום שאין היא לוקה. כגון שהיא קטנה דמשכחת בה אישות. וקמ״ל דמ"מ מהני ע״י החזקתה אף שהיא קטנה. כיון שיודעת לנהוג במנהג נדות. וכעין שכתב הרשב״א במשמרת הבית דף טית שסומכין על הקטנים ומדין חזקה נגעו בו שמשמרין תפקידן. ובעיקר דברי השאלתות שסובר דאמתלא מהני מ״מ לוקין. יש לנו כיוצא בזה בתוס׳ יבמות דף קי״ו דבור המתחיל הכא שכתבו בשם הר״ר מנחם דבעדים זוממין לא תלינן בגמלא פרחא מדלא טענו ומדלא אמרו הכי ש״מ דשקר הם מעידין. א״כ י״ל גם כאן כיון דהוחזקה נדה. והיא אינה טוענת אמתלא ש״מ שאין לה שום אמתלא. אף דיש לחלק קצת. דשם היו להם לטעון בעד עצמן. אבל כאן אי מיירי בענין שאין האשה לוקה אין ראיה כ״כ מ״מ עכ״פ היה לה לטעון שלא תוחזק בנבעלת נדה. ואין קושיא רק דהוה התראת ספק שמא תטעון אמתלא. וזה אינה קושיא. דקיי״ל כרבי יוחנן דהתראת ספק שמה התראה. ובאמת גם דברי התוס׳ יבמות יש לעמוד עליהם כמ״ש בתשובה. ואין כאן מקומו. גם י״ל בלא״ה דלא שייך התראת ספק. דמסתמא מוקמינן אחזקה שלא תחזור וכעין מ״ש התוס' גיטין דף ל״ג ד״ה אפקעינהו. מיהו נ״ל סברת השאלתות די״ל דס"ל בודאי הך דהוחזקה נדה. היינו משום דמקרי חזקה ע״פ דבריה. כיון שהתורה נתנה לה נאמנות שנאמר וספרה לה מתחזקת ע״פ דברי עצמה. וכמו שהביא כת״ר ג״כ דברי הרמב״ם בפט״ז מסנהדרין ופ״ג משגגות דהאיסור עצמו מתחזק ע״פ ע״א. וא״כ כבר אתחזקה בנדה. אלא דס״ל דמ״מ מהני אמתלא אף על דבר שהוחזק על ידה. מ״מ מהני שפיר אמתלא דבאיסורין שע״א נאמן וכמה פוסקים ס״ל אפילו באתחזק איסורא ע"א נאמן כמ״ש בספרי יין המשמח בסי׳ קכ״ז סקי״ז. לכן שפיר מהני אמתלא. וא״כ נראה ודאי אם אחד אמר חלב כליות הוא ודאי אם נתן אמתלא לדבריו נאמן. מ״מ אם כבר אכלו אחר שהתרו בו אחר שכבר הוא חייב בדין. אם כן לא ינצל כי אם ע״פ עדים ברורים. ולא מהני אמתלא שלו לסתור הדין. וזה מוכרח ג״כ מדברי הרמב״ם דתקשי קושית הרמב״ן והרשב״א עצמו איך האיסור מתחזק ע״פ ע"א שיאמר חלב כליות שילקה עליו. פן יתן אמתלא לדבריו. וגם איך יביא חולין בעזרה. ודוחק לומר דע״א שהעיד אין יכול לחזור בו. דהא כבר כתב הר"ן בתשובה סימן מ״ז דכל שהגיד חוץ לב"ד יכול לחזור. ועמ״ש בחדושי ובתשובה הארכתי בזה. ואם כן תמה על עצמך שהיא קושית הרשב״א והרמב״ן עצמם. אלא ודאי אחר שאכל זה ע״פ החזקתו לחלב כליות או שהיא גרושה. אין אמתלא של העד מוציאתו מידי עבירה וחיוב שחל עליו. וזה מוכרח בדברי הרמב"ם ואין לדחות דמשום דשתק קאמר דפשיטא דבשביל שתיקה אינו חמור מן העד עצמו שיוכל לאוכלו. וגם מדברי הרמב״ם משמע דלא מיירי כלל משתיקה כהודאה. דא״כ אפילו אומר שאינו יודע מקרי הכחשה. ומדברי רמב״ם משמע דוקא בהכחישו לעד אינו נאמן עליה אח״כ. אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי. דבתחילה אין כאן רק גלוי מילתא מתחזק האיסור ואחר שנתחזק האיסור ובא א׳ ואכלו באופן שמתחייב ע״י זה איזה דבר. שוב אין יכול העד לפטור אותו באמתלא שלו. שכיון שכבר נתחייב על ידו במעשה שעשה. אינו נפטר באמתלא של העד. ועיין ברמב״ם בהלכות נזירות פ״ט. ומעתה בהך דאשה גדולה צריך להבין אחר שקידשה עצמה. איך נאמנת לומר שלא נתקדשה מעיקרא אחר שהוחזקה ע״פ דבריה. מי גרע מעד שאומר על חתיכה אחת שחלב כליות הוא זה. ונראה דתחילת מעשה הקידושין הם עצמן החזרה. דפשיטא כשקידשה עצמה. הרי בודאי תאמר שלא נתקדשה מעולם. ואף שלא שמענו עדיין אמתלא שלה. לא איכפת לן דהאמתלא אינה אלא פירוש החזרה. למה קדשה עצמה לאחר. משא״כ בעד שאמר חלב כליות הוא זה ולא חזר בו וזה אכלו. שגם אחר חזרה לא ינצל מן החיוב שאין חזרתו עדות לפטור מה שנתחייב. דלפטור מן חיוב צריך עדות ולא אמתלא לחוד וא״כ ממילא ניחא דאדרבה מוכח כדברי השאלתות דקשה למה לא נקט היא לוקה. אלא ודאי היא יכולה ליתן אמתלא דמיד שנבעלה לו מקרי חזרה דלא מחזקינן אותה ברשעה ושפיר יכולה לפרש דבריה על מעשיה. שמעולם לא היתה נדה. אלא מיירי בענין שאין עליה אשם. כגון שהוא ישינה ולא ידעה שבא עליה או שבא עליה באונס. שלא התחיל מעשה החזרה עדיין. לכן לא מהני אמתלא שלה לפטור אותו ממלקות שנתחייב מן הסתם כמו שנתחזק האיסור ע״פ ע״א שאומר חלב כליות הוא זה. או שאר דברים שזכר הרמב״ם שם. וא״כ נראה דהשאלתות לא קאמר רק שיכולה לחזור בטרם בא בעלה עליה. שאין מי שנתחייב על ידה. או שאם בא עליה בעלה מדעתה. כבר התחילה החזרה ואמתלא הוא פירוש החזרה. ועיין ברמב״ם בפ״ב משבועות דין י״ב שכתב וז״ל וכן שאר מיני שבועות אינו חייב עד שיהא פיו ולבו שוין. לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום. וטעה לשוני והוציא אכילה ה״ז אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע. או שקיבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה אע״פ שטען אח״כ אין שומעין לו. וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי אלא על דבר זה. ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היו פי ולבי שוין. או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה ע״כ. ויש לדקדק בדברי הרב איך כתב אינו לוקה עד שיודה בפני עדים. הא בלא״ה לא משכחת לה מלקות עד שיקבל עליו התראה ובעינן בענין שיתיר עצמו למיתה כמ״ש בסנהדרין פי״ב דין ב׳ ע״ש בכ״מ וה״ה למלקות. וא״כ ממ״נ אם אמר ע״מ כן אני עושה. הרי קיבל עליו התראה ולא טען שטעה. ואם חזר בעת התראה וטען שטעה. אף שאינו נאמן מ״מ לא ילקה מטעם שלא קיבל עליו התראה. ונראה דס״ל להרמב״ם דמשכחת קבלת התראה אפילו בטוען והיינו שאומר ע״מ כן אני עושה אם נשבעתי על אכילה שאלקה. אלא שלא נשבעתי על אכילה מעולם ה״ל קבלת התראה. שהרי כבר הודה שעל אכילה נשבע. וכן סיום דברי הרמב״ם באמר מעולם לא נשבעתי על דבר זה. צ״ל ג״כ אע״פ שאמר בשעת התראה שלא היה פיו ולבו שוין או תנאי מ״מ מקרי קבלת התראה ומוכח מדברי הרמב״ם דבהודה תחילה שעל אכילה נשבע תו לא מהני אמתלא על ההודאה שהודה תחילה וצריך לחלק בין הך דאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני דנאמנת בנתנה אמתלא לדבריה וכמ״ש הרמב"ם גופיה ספ״ט מהלכות אישות. וא״כ איך כתב הרמב״ם דלוקה. הא מ״מ יכול ליתן אמתלא על הודאתו בפני עדים. לכן נראה דס״ל להרמב"ם דאין מקבלין אמתלא כי אם בדבר השכיח ורגיל להיות מצד עצם הענין כמו זו שאמרה מקודשת אני ונתנה אמתלא מפני בני אדם שאינן מהוגנין. כיון דאפשר שכן הוא לפי הענין ממילא לא אתחזקה ע״פ דבריה. שטבע הענין מחייב אפשרות זה. לכן שפיר מהימנא דאחר שנודע לנו האמתלא לא אתחזקה בא״א כלל. שגם בלא דבריה היה אפ״ל שלכך אמרה מקודשת אני. רק מדלא טענה לא אמרי׳ הכי. והשתא שטענה כן איגלאי מילתא למפרע שלא היה לנו להחזיקה בדיבור זה לא״א כלל אבל אם אמרה אמתלא שאינו נודעת לנו כגון בהוחזקה נדה בשכנותיה ולבשה בגדי נדות ואמרה שנקרעו בגדיה או נאבדו והוצרכה ללבוש בגדי נדות. אף שהוא אמתלא טובה. מ״מ אין מאמינין לה על כך. אם לא שמבררת שנאבדו בגדיה. ולכן ס"ל להרמב״ן ורשב״א בהוחזקה נדה לא שייך אמתלא. כיון דעבדה מעשה שמורה על ענין זה שהיא נדה. מיהו ודאי אם מבררת שנאבדו בגדיה. ודאי גם הרמב"ן ורשב״א מודו שהיא אמתלא טובה. אבל אם אינה מבררת שכן הוא. כיון שהוחזקה באיסור אין מאמינין לה להפקיע איסורה באמתלא. שאין מקרה האמתלא נודעת לנו. ולכן שפיר כתב הרמב״ם בשבועות דאם הודה לא מהני אמתלא מאחר שמצד עצם הענין אין אמתלא לא מהימן בלא עדים. מעתה לפ"ז לא פליגי השאלתות ורשב״א ורמב״ן לדינא כלל. דודאי גם השאלתות לא מיירי רק באמתלא מבוררת. אבל אין אנו מאמינין אותה בדבר שלא נודע לנו. ואם אמרה אמתלא שהיה די שתאמר בפה טמאה אני. לא סגי דאין זו אמתלא על לבישת בגדי נדות אם אמרה שלא מצאה בגדיה. אין מאמינין אותה בלא עדים. וא״כ ממילא ניחא דלוקה דכיון דאין אמתלא מבוררת על לבישת בגדי נדות. רק צריך להמציא עוד מקרה שאינה נודעת לנו ואין לה נאמנות ע״ז. מיהו אם מביאה עדים שראוי לספק בלא״ה. כגון שמביאה עדים שנאבדו או נגנבו בגדיה עד שאנו דנין זה לאפשרות כפי הטבע שתתכסה בבגדי נדותה. גם הרשב״א והרמב״ן מודו דמהני שפיר. ולכן גם בהך דטבח שעשה סימן בראש כבש שפיר מהני אמתלא שהוא אפשרות מצד טבע הענין. אם רוצה שלא יחטפו הקונים הבשר. הוא אמתלא מצד טבע הענין. ואינו תולה במקרה חדשה שלא ידענו לה. אף שאם היינו יודעין שהמקרה אמת היתה האמתלא נכונה. ובהכי ניחא הך דאיש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו שסוקלין זה על זה. אף דאפשר שיהיה לזה מציאות שתגדיל יתום או אסופי. ודאי אם ביררה שאספה אסופי לביתה אף שלא נודע אם זה הוא. שפיר אפשר שיהיה אמתלא. אבל אחר שמקרה האמתלא לא נודע לנו. ממילא אין מאמינין על המקרה ושתעלה האמתלא במקרה. דבכל דוכתי אזלינן בתר חזקה. וא״כ ממילא בהך דאמר אחד חלב הכליות. אף דאמתלא מהני. מ״מ כיון שלפי שטחיות הענין. אין טעם שיתן אמתלא על כך ממילא לא שייך אמתלא. שאם יאמר אמתלא שבאה מצד מקרה. והמקרה לא נודע לנו. אין מקבלין אמתלא כזו. ומעתה בהך תשובת רמ״א שכוונה להסתיר עיבורה בודאי אם הביאה עדים על כך. היא אמתלא טובה. אבל אם לא נודע זאת והוחזקה נדה אין להאמין שעשתה זאת להסתיר עבורה. שאין דרך לדחוק כ״כ ולא מהימנא אם אינה מביאה עדים שגילתה דעתה מעיקרא לעשות בשביל כך לא מהמנינן לה אאמתלא דידה. ובהכי ניחא ממילא הך דיבמות דף קי״ז דלא מהני אמתלא בצרה דהיינו אמתלא שאינה מבוררת מצד הענין עצמו. אם תאמר לקלקולי צרה וכדומה אין זו אמתלא מבוררת שתעשה כן מצד הסברא לקלקל עצמה משום דתמות נפשי עם פלשתים ולק״מ. ומה שתירץ מעלתו דשם טעמא משום דברי הרא״ה דבאמרה נתקדשתי לפלוני אינה נאמנת באמתלא להפקיע עצמה ממנו. ושם נמי לא מהני אמתלא לומר שמת. משום שמפקעת עצמה ממנו. במח״כ דבר זה מביא לידי גיחוך. דבשלמא הרא״ה כתב שפיר. שהרי במה שאמרה נתקדשתי נכנסה לרשות בעלה וחזרה בה ומפקעת עצמה ממנו. אבל בהא שאמרה מת. אם לא מת אין כאן הפקעה שהרי כשהוא חי נשאר בזכותו אם הוא חי וקיים. וגם מה שדייק דהתוספות לא ס״ל כדברי הרא"ה וביקש ליישב קושית התוס׳ בקדושין דף ס״ג דלהכי לא הימניה לקטלא משום שיכול ליתן אמתלא ושם מיירי שאמר שקידשה לזה לא מהני אמתלא.
הנה מלבד דלשון הש״ס דקאמר כי הימניה רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא הימניה לדברי מעלתו הרי איסורא וקטלא שוין. שעיקר נאמנות של האב אפילו לקטלא. ואם נותן אמתלא גם לאיסורא לא מהני ולא שייך לא הימניה. שהרי נאמנות שלו חזק רק שיוכל לחזור. ועוד אם מדין אמתלא נגע בה מ״ט דרב אסי דאמר סוקלין. וכי חולק הוא על דין אמתלא וכל הסוגיא דקדושין שם מוכח דמדין נאמנות נגעו בה. ולאו מטעם חשש חזרה ע״ש. גם בהא דנאמן לנדרים והקדשות. ועוד דהרא״ה לא קאמר רק שאין יכול להפקיע חיובו של אחר. אבל לענין קטלא מה בכך שאומר קדשתי לפלוני נהי דאינו נאמן לחזור ממה שהודה באמתלא לחוב לאחרים. מ״מ כיון דאין עדים ברורים אין סוקלין על ידי אב. דלקטלא לא הימניה רחמנא ואין מזה ענין לדברי הרא"ה. ועוד לדבריו מנ"ל מקרא דנאמן לאסור את בתו מקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה דילמא אינה אסורה רק באמר לאיש הזה שאז יש לסמוך על דיבורו. שהרי לא יועיל אמתלא וחזרה. אבל באמר סתם דילמא כיון דיכול לחזור על ידי אמתלא לא נאסרה כלל. דשמא יתן אמתלא ולאו דיבור ברור הוא אלא ודאי אין ענין מזה לחלק בכך. וראיתי שגם כ״ת ביקש לומר דרב אסי ס״ל כדעת חכמי פרובינצא דהיכא דנאמן מדין נאמנות לא מהני חזרה ואין זה נוח לי כלל. וראיתי שמעלתו החזיק בסברא זו ליישב דברי התוס׳ בענין אמתלא וכבר כתבתי דאין ראיה כלל מיבמות. ובמח״כ שגג בכוונת חכמי פרובינצא שהביאם מהריב״ל ח״א סי׳ ל"ט שהבין דהיכא דיש נאמנו׳ מן התורה לא מהני אמתלא וזה תמוה. דאטו נאמנות של שויא חד״א אינה תורה. וכן נדה דכתיב וספרה. וכל מה שאדם אוסר על נפשו מן התורה הוא. דנאמן הוא לעצמו. ואדרבה אמרו בריש כריתות אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. ולא חידשו חכמים בדבר זה. אלא כוונת חכמי פרובינצא הוא באב לגבי בתו. כיון דבדבר שבערוה בעינן שנים. ורחמנא הימניה לאב. הרי דבריו עומדים במקום עדים. ולכן משמע להו כמו שאין מועיל אמתלא בעדים. אינו מועיל אמתלא לגבי אב האוסר בתו דיש לו דין עדים. אבל בדברים שע״א ובע״ד נאמנין כענין איסורין. ודאי לא אמרו חכמי פרובינצא כלל. דפשיטא דכל נאמנות דין תורה הוא. וגם בנאמנות ע"א אם העיד בת"ע בב"ד ג"כ אין יכול לחזור דבעד אינו מועיל אמתלא כדאיתא בח״מ סימן כ׳. אלא דקשיא לי על סברת חכמי פרובינצא שסוברים דנאמנות שנתנה התורה הוא כעדים. קשה מאי פריך בקדושין דף ע״ח יכיר ל״ל למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים הא מצי למיתב ליה במתנה. וקשה הא טובא קמ״ל קרא אי מדין מתנה הרי יכול לחזור אח"כ ולומר שאינו בכור. אבל השתא דהאמינתו התורה הרי הוא כשנים. דשם נמי דבר שבממון הוא שצריך שנים. אם אין האב מעיד עליו. אם כן קמ״ל טובא. שאין יכול לחזור בו עוד כיון שהוא כשני עדים אף דיש לו מיגו שהיה נותן במתנה לאחר. דאין לבכור בחיי אביו. מ״מ ה"ל מיגו במקום עדים. כיון דנאמן כשנים. וכיון דמחזקינן אותו בבכור ממילא נוטל פי שנים. ואפילו תימא דמסברא נמי אין יכול לחזור אם העיד עליו שהוא בכור לא יועיל לו עוד מיגו לומר שאינו בכור כמ״ש הנימוקי יוסף פרק יש נוחלין בשם הריטב"א דלא מהימן משום מיגו אם אמר עבדי ואח"כ אמר בני דלא אמרינן מיגו בהודאה אף שיכול ליתן לו במתנה. מכל מקום נ״מ דאמתלא היה מועלת. משא"כ השתא דהאמינתו תורה כשנים אף אמתלא אינה מועלת וצ"ע לכאורה. וראיתי לכת"ר שהאריך לומר דהיכא דשויה חד״א אין איסור על אדם אחר שא"צ להאמין לו. והנה לא כן אנכי עמדי. דודאי אדם נאמן על עצמו. ואם שויה נפשיה חד״א עכ"פ איסורא איכא לאחר לבא עליה. ומה שהביא ראיה ממ״ש התוס' בשם ה׳ אליעזר בנדרים דבאמרה טמאה אני לך כיון דאיהו לא מוזהר. איהי נמי לא מזדהרא. הדבר פשוט בשביל שהוא א״צ להאמין לה שאינה נאמנת להפקיע שעבודו וא"צ להאמין לה וממילא ס״ל דגם היא לא מיזדהרא. וכן לענין ממון נמי לא מהני הודאה לחוב לאחרים ואין חיוב על הבעל להאמינה. וס"ל דלכן גם היא אינה מוזהרת. משא"כ בקונם תשמישך עלי הרי האיסור ידוע ואין מאכילין לאדם דבר האסור. ומה שביקש לומר דאשה אומרת טמאה אני נאמנת בתורת נאמנות. לפי שהוקשה לו הך דהיה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי איך נאמנת אי בעינן שיאמר נתנסך בפניך כבר כתבתי דאין חילוק בזה. וחכמי פרובינצא לא אמרו רק במקום שנאמן כשנים הוה כמו עדים ולא מהני אמתלא לדידהו. והך דאמרה לא נטמאתי לא קשיא כלל. דאפילו לשיטת התוס׳ דע״א אינו נאמן רק היכא דיש לומר שתיקה כהודאה לאו הודאה ממש הוא. רק מדשתיק רגלים לדבר שכן הוא האמת. וכמו שהוכיחו התוספות ר״פ האשה רבה והוא מוכרח. דהא בקדושין מפורש דבדבר ערוה אפילו דומיא דנתנסך יינך אינו נאמן. וא״כ לאו משום הודאה ממש הוא רק ששותק ונראה לו שהוא כן ואיכא רגלים לדבר. מכ״ש בזה שאמרה לו נטמאתי דהוה כמו איסור דמהני שתיקה דידיה שיתחייב חטאת. ועוד נראה דפשיטא דבמהימן ליה שפיר יכול להביא חטאת. דאין איסור רק משום חולין בעזרה. ותמה על עצמך איך יאמין הכהן לבעלים להקריב קרבנותיהם באמרם שחטאו. ובכמה דוכתי כתיב והתודה משמע ודאי שא״צ עדים על כך. אלא ודאי הבעלים נאמנין ע״ז. וא״כ אי מהימנא ליה פשיטא שמביא חטאת. ועפ"ז אפשר ליתן סמוכין לדברי הרמב"ם שסובר דאם כבר נתחזק האיסו׳ ע"פ ע"א דכן מוכח מדחייבין על פיגול ונותר וטמא בכל קרבן אף שלא הוחזק הקרבן רק ע"פ הבעלים. ואף דביד הבעלים להקדיש. עכ״פ מוכח היכא דנאמן עונשין על ידו ג"כ. וגם קרבן חטאת אינו בא נדבה. ומ"מ א״צ עדים על כך. ועיין תוס׳ קדושין ד׳ ס״ו ד"ה רבא וכ״ש אם אמרה לו נטמאתי שהוא קודם האיסור שאסור לפרוש באבר חי. ואי בשעת וסתה פשיטא דמהימנא כיון דעלולה לראות ובודאי מתחייב קרבן על ידה. ועוד דאז עבידא לגלויי דיכול לבדוק עד שלו ומסתמא ימצא דם עליו. ואם לא תאמר כן הרי לעולם לא תהא נאמנת לפרוש עצמה מבעלה כי יאמר איני מאמינך. והא ליתא דהרי התורה אמרה וספרה לעצמה והיינו דבסתמא לא משקרא בהכי ונאמנת על כך. ומ"מ אין לומר דבנדה מהימנא טפי דהא כתבו התוס׳ ריש גיטין דכל נאמנות ע״א באיסורין ילפי׳ מוספרה לה משמע שאין נאמנות שלה יותר משאר עד ועוד דהא חזינן במידי דהיה פעם א' בידו נאמן לכ״ע כדאי׳ בי"ד סי' קכ"ז. וע"כ עיקר הטעם כיון שסמך עליו פעם א׳ נאמן אף עתה שאינו בידו אף דאין לו מיגו. ע״כ עיקר הטעם כיון שנתן לו נאמנות פעם א' מי שהיה בידו. אין יכול עוד לומר לו איני מאמינך על דבר זה. א"כ כ"ש בזה שבע״כ צריך לסמוך עליה. שהרי ידענו בבירור שעכ״פ עלולה היא לראות. וטפי עדיפא משומר שהרי בע"כ אין לו סמיכה רק עליה. וחזינן שעיקר הדין תליא באם סמך עליה וכאן בע"כ צריך לסמוך עליה. שאל״כ אף להיתר לא יסמוך עליה. א״כ כיון שאין יכול לומר איני מאמינך. בודאי היא נאמנת. לכן פשיטא לן דלאיסור ודאי מהימנא. וכל זה פשוט לדעתי. וגם במה שנתחבט בדברי הרא"ש שכתב באומרת טמאה אני לך. שנראה לחכמים כן שרוב האומרות כן משקרות נראה לחכמים להתירן. ודומה זה ליש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. ודברי תימה הם. איך נקרא שב ואל תעשה מה שמתירין לו לבעול. שהרי מ"מ אם האמת אתה. הרי אסורה לו. ואף לפי דבריו צריך הוא לומר כיון שאין צריך להאמינה אין אחריות זה עליו. כמו שאין אחריות על אדם אם אכל טריפה בטריפות שלא היה צריך לבדוק אחריו. או אם אשתו זינתה והוא אין יודע. וכמ״כ גם לה התירו חכמים לשמש לפי שלא האמינוה על כך והיא משועבדת לבעלה ואין בידה להפקיע עצמה והרי היא אנוסה על כך. ולא מקרי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. דגם מן התורה הדין כן. כיון שהיא משועבד' לו ואינה יכולה להפקיע עצמה ממנו. אם אינה מבררת האיסור ואנוסה מקרי׳ כיון שאין דין להאמינה. ובש״ס ס"ל לרב ששת דאוכלת בתרומה וזה קום עשה. אלא פשיטא שאין ענין מזה ליש כח ביד חכמים לעקור דבר מה״ת רק בדבר שהתירו דבר אסור. אבל כאן התירו מצד שנראה להם שאין איסור כלל. ואם לפעמים הדבר אמת אין היא חייבת במה שאין מאמינין לה על כך. לכן לפי תירוצו של הר״ן בשם אחרים לא זכר כלל הטעם שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. ולפי התירוץ שתירץ דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. כתב בפשיטות דמקרי קום ועשה. ומה"ט נראה במה שהקשה ד״ז הגאון מהר״י דתוכל להפקיע עצמה שתאמר שראתה דם מחמת תשמיש נלפענ״ד דהיא היא דכיון שאין לה נאמנות רק במה שע״כ סומך עליה א״כ בטוענת להפקיע עצמה ממנו שהיא נגד רוב וסתם נשים תליא באמת אי מהימנא ליה. ואי לא מהימנא ליה צריך בירור. וכן באומרת טמאה אני לך אי מהימנא ליה ודאי תצא. ואל תשיבני מדעה שכתבו התוס׳ שלהי נדרים והביאם רמ"א בסימן קע"ח דמשמתין אותו אם אומר שמאמין לה. דגורם לבטל תקנת הגאון. א"כ אין רשאי להאמינה דבלא״ה דברים אלו מרפסן איגרא אטו הוא מבטל הרי לפי דבריה צריך ליתן לה גט וכופין להוציא אילו היינו יודעין האמת א"כ במהימנא ליה א״כ מה ביטול תקנת הגאון איכא בזה. ומעולם תמהתי על דיעה זו. ועוד דאנן אמרינן שרוצה בגט ועיניה נתנה באחר. א"כ אין כאן ביטול תקנת הגאון. ועוד דמאי הוא חייב בזה שמאמין אותה. שהרי דבר המסור ללב הוא. ואם הוא מאמינה הרי היא אסור' עליו. ולמה ינדוהו האי דישנא להאי פרדשנא. עכ״פ נראין הדברים דהיכא דשויא נפשה חד״א נאמנת לגבי דידה. דהא אפי׳ לקולא אמרי׳ בפר׳ אמרו דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. וגם לאחר אסורה מספק עכ"פ דיש לחוש לדבריה. ומידי ספיקא לא נפקא. ועיין במהרש"ל ביש"ש יבמות פרק החולץ ס"ס מ״ח כתב בפשיטות שאם אמר שנתגייר בלא עדים מיד כשנעשה חד"א בהודאת פיו הבנים בחזקת נכרים הם. ואף דהב"ש בסי׳ וי"ו סקכ"ז באמרה טמאה אני ונשאת לכהן בניה כשרים. שאין לה נאמנות על הבנים אין דבריו מוכרחים. דהא הבנים שנולדו אחר ששויא נפשה חד"א הם כמותה. ובתשובת שאלה הבאתי ראיה לדברי מהרש״ל. ומה דאיתא בריש מכות דמעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה שאין דנין כאשר זמם שנאמר לו ולא לזרעו. וקשה הא משכחת לה שאומרים מעידין אנו באיש פלוני שהודה שהוא בן גרושה שאינו נאמן על זרעו לרבנן דרבי יהודה. או באשה שהיא חללה לכ"ע שאין פוסלין רק אותה. א"כ נימא שיעשו גם כמותם חללים וזהו דבר שלא שמענו מעולם. אלא ודאי מקרי לזרעו שהבנים שיוליד אח"כ הם באים מן האיסור. ודוחק לומר דאין הכי נמי דלא אשתמיט בשום דוכתא לאשמעינן חידוש גדול כזה. והרי זה סיוע לדברי רש"ל. ואף לדברי הב"ש י"ל שמודה שעכ״פ כהן אסור לבא עליה דיכולה לאסור עצמה בדבר שבידה שלא להבעל לו. ולפי דעתי שזה עדיף ממי שנאמן בעבור שהיה פעם אחת בידו כ״ש שהיא נאמנת על עצמה וכן משמע בש״ס קדושין דף ס״ג דקאמר רב אסי ומודינא באומרת נתקדשתי שאין סוקלין. ורב חסדא אמר אחד זה ואחד זה אין סוקלין. ואזדא ר"ח לטעמיה דאמר בני זה בן י״ג שנה בתי בת ג׳ שנה כו׳ נאמן לנדרים וחרמים והקדשות. אבל לא למכות ועונשין משמע שמועלין בהקדישן. ולרבנן דס״ל הזיד במעילה באזהרה לוקין שמתחזק האיסור ע״י האב. א״כ מה שאין נאאן למכות. היינו משום שאינו דבר ברור כל כך ללקות ולהעניש עליו. א"כ הך דשויא חד"א דדמי ליה. משמע נמי שנאמן גם לגבי אחרינא. רק לעונשין אינו נאמן. ואפשר דיש חילוק בזה בודאי בדבר שבערוה שאינו פחות משנים לא מהני שויא חד"א לאסור על אחר מטעם ודאי לסקול על ידו. אבל באיסורין שנאמן אחד בהם מן התורה אם אמר על חתיכה שלו שהוא חלב. כבר למדנו הרמב״ם שהאיסור מתחזק בע״א וממילא מתחייב אח״כ אף למלקות. א״כ ממילא לא קשיא מה שהקשו המפרשים בהך דכתובו' למה חזר ומיבעיא באומרת טמאה אני לך. מ"ש מאשה שאמרה מקודשת אני דמהני אמתלא. ולפמ״ש לק״מ דודאי בהך דנתקדשתי שהוא דבר שבערוה ע"כ לספיקא נחשב. שהרי לעונשין לא מהני הודאתה. משא"כ בטמאה אני לך. אם לא חזרה הרי מחזיקין דבריה גם לעונשין א״כ דבריה הם ודאי יותר וקמ״ל טובא דמ״מ אמתלא מהני אפילו שהיה מועילין דברים מעיקרא אף לעונשין. ומעלתו צלל במים אדירים. ומ״ש הוא נכון ופשוט. גם ראיתי כי ברוב דברים לא יחדל השגיאה במ"ש מעלתו עוד לתרץ דהרמב״ן ורשב"א כתבו במעשה לא מהני משום דאיכא מיא בנהרא והוא שגגה שפלטה הקולמוס. שהרי עיקר ראייתם מדלקי עלה כמו שהביא מעלתו עצמו כמה פעמים. ובאמת שלענ״ד צ"ע אם מקבלין אמתלא בהודאה בפני ב"ד דהא בח״מ סימן פ״א סכ"ב פסקינן בהודאה בב״ד אין יכול לחזור. הרי דלא מהני אמתלא בהודאה בב״ד. וכן מסתבר דהודאה בב״ד אלימא טפי ואף דמהריב"ל הביא ראיה מדברי בעל שגם באמר קדשתי את בתי בב״ד צריך עיון מנ״ל הא דהא חזינן דהא דמהני אמתלא אינה מהלכות שהם ממושכלות ראשונות כדאיתא בכתובות דף כ"ב וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא. וא"כ אכתי מנ"ל לומר שיועיל אמתלא בהודאה בב״ד. והרי בעל העיטור גופיה ס״ל דבהודאה בב"ד לא מצי לחזור הובא בש"ך ח"מ שם א"כ אין לדמות שלא בב"ד להודאה בב״ד. ולא עוד אלא שלדברי הר"ן בתשובה סימן מ"ז שהביא התוספתא דיני ממונות הטומאות והטהרות משנחקרה עדותו אין יכול לחזור בו. וא"כ נראין הדברים ק"ו אם ע״א שמעיד בדבר איסור חוץ לב״ד יכול לחזור אף בלא אמתלא. ואפ״ה בב"ד כיון שהגיד אינו חוזר אפי' באמתלא א"כ כ"ש אם שויא נפשיה חד"א בב"ד שאמר על דבר שהוא שלו שהוא אסור ושויא נפשיה חד"א כיון שנאמן על הדבר כמו אב שהגיד שבתו מקודשת אם הגיד בב"ד לא גרע מהעיד על דבר איסור בב״ד אף שהיה יכול לחזור חוץ לב״ד אף בלא אמתלא מ״מ בב"ד אין יכול לחזור. א"כ כשאמר שבתי מקודשת שאין יכול לחזור אפילו חוץ לב״ד בלא אמתלא אם כן אם הגיד בב"ד לא גרע מדבר איסור שנאמן עליו גם הבע״ד ולא מצי לחזור אם הגיד בב״ד כיון דחזינן דבב״ד לא מהני חזרה. א״כ מה שהוא נדון בשויא חד״א הוא להחמיר עליו יותר מעד דעלמא שיכול לחזור אף בלא אמתלא משום שאין לו עסק בדבר ההוא אבל הבע״ד חשדינן ליה שמשקר להנאת עצמו ולא מהימן בלא אמתלא עכ״פ מנ"ל להקל עליו יותר מעד דעלמא שבדיני איסור והיתר אין חילוק בין כשר לפסול א״כ נראה דלא מהני חזרה בהגדה בב״ד. ואפשר דבעה״ע דייק לה מדיליף דנאמן לאסור את בתו מן התורה מקרא דאת בתי נתתי. ואכתי מנ״ל דמהימן חוץ לב״ד דילמא דוקא בב״ד דאלים דיבוריה דלא מהני תו אמתלא הוא דנאמן. משא״כ חוץ לב״ד אינו נאמן כלל וצ״ע אם יש לסמוך ע״ז. ונראה דיש להוכיח מדברי הרמב״ן ורשב״א שדייקו מהך דהוחזקה נדה בשכינותיה דבעלה לוקה עליה משו' נדה דלא מהני אמתלא. א״כ יש להוכיח ג״כ דבהודאה בב״ד לא מהני אמתלא דאל״כ מאי קמיבעיא לן מהו לסקול על ידו פשיטא דאין סוקלין. ורב אסי ס״ל סוקלין כיון דאמתלא מהני אלא נראה דשם איירי בב״ד ובב״ד לא מהני אמתלא. וכן בהיא שאמרה נתקדשתי דשקלינן וטרינן אם סוקלין מיירי ג״כ בב״ד. אבל אם אמרה חוץ לב״ד דמהני אמתל׳ ודאי אין סוקלין. ואפ״ל דבאמרה נתקדשתי היינו לענין שתסקל אם זינתה. בלא״ה לא שייך אמתלא שהרי קיבלה עליה התראה ובקבלת התראה לא מהני אמתלא כמ״ש הרמב״ם בפ״ב משבועות. אבל בהך דבעלה לוקה לא שייך קבלת התראה שהרי אינו יודע מזה דייקו שפיר כיון דאין ראיה מקבלת התראה ע״כ לא מהני אמתלא. ואם כן ממילא בהך דאב שאמר קדשתי את בתי אם איתא דמהני אמתלא תקשי איך סוקלין כקושית הרמב״ן ורשב״א אלא ודאי האב שאומר דבריו בב״ד לא מהני אמתלא כדפרישי׳ דאל״כ איך מיבעי׳ לן בזה. ורב אסי ס״ל סוקלין לפי האמת מוכח דלא מהני אמתלא. והיינו משום דבב״ד לא מהני אמתלא. ודיוקן של הרמב״ן ורשב״א מהוחזקה נדה בשכינותיה דהוה שלא בב״ד הוכיחו שפיר דלא מהני אמתלא בלבישת בגדי נדה. מיהו אפ״ל בזה כעין סברת חכמי פרובינציא דודאי בעדות גמורה לא מהני אמתלא. וא״כ פליגי בהא גופיה דמ״ד אין סוקלין היינו משום שאין דברי האב בעדות גמורה א״כ ממילא כיון דלא מהימן רק לאיסורא אין לו דין עדות שלא יועיל אמתלא. ורב אסי ס״ל לכולה הימנא רחמנ' א״כ ממילא הוה עדות גמור׳ שאין מועיל אמתלא לחזור בו. לכן ס״ל לבה״ע גם בב״ד מועיל אמתלא לדידן דקיי״ל אין סוקלין לא מחזיקין דברי האב לודאי גמור. מיהו ודאי דבכל גווני אין סוקלין אפילו אמר האב דבריו באופן שאין מועיל אמתלא או שנשבע עליהם כדברי מהריב״ל ח״א סימן ל״ט דבכל גווני אין סוקלין אמר אף בלא טעמא דאמתלא ואם כן לדידן דקיימא לן אין סוקלין שפיר מהני אמתלא אפילו היכא דהימנא רחמנא לאב כיון דאינו ודאי גמור. אבל ודאי אין לתלות טעמא דאין סוקלין בשביל שמא יתן אמתלא כדברי מעלתו שאין זה נכון כדפרישית לעיל. העולה מתוך מה שכתבתי דאמתלא לא מהני בהוחזקו שלשים יום אף שהחזקה תהיה על פי עצמן כמו באיש ואשה תינוק ותינוקת שג״כ הוחזקו ע״פ עצמן. וגם בר"פ האשה שלום מצינו החזיקה היא מלחמה בעולם. הרי מצינו חזקה ע״פ עצמה נמי מקרי הוחזקה וא״כ מצד שהוחזקה זמן רב באשת איש יש מקום לומר דלא מהני אמתלא. והך דאין סוקלין מיירי בלא הוחזקה כדפרישית לעיל. וכן מבואר ברמב״ם ספ״א מאיסורי ביאה שכתב וכן האשה שאמרה מקודשת אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק עכ"ל. הרי שיש מציאות שתוחזק בלא עדים ומדנהרגת מוכח דאין מקבלין ממנה אמתלא כשתוחזק. וגם בררנו שאין אמתלא מועלת אם הדבר מבורר שכן הוא רק שאנו מסופקין אם עשתה כן בשביל זה כמו באמרה מקודשת אני בשביל בני אדם שאינן מהוגנין שכשתאמר אמתלא זו אנו אומרין שאפשר שלא הוחזקה כלל בשביל מעשה זה ע״פ דבריה. אבל אם אמרה אמתלא ע״פ דבר שלא נודע לנו אין מאמינין לה על אותה דבר שכן היה עד שתביא עדים על דבריה. וכ״ש שתאמר דבר שהוא רחוק במציאות אף שאם היה מציאות זה אמת היה מקום לאמתלא זו ודאי אין מקבלין ממנה. דאם אין מאמינין לה בלי אמתלא. אין להאמין לה סיבת האמתלא. ונראה שכן ג״כ דעת הש"ך והב״ח ופרישה שתירצו בהך דטבח שעשה סימן הוא מעשה. ותירצו שצריך למעשה. והוקשה לכת״ר א״כ הדרא קושית הרשב״א למה בהוחזקה נדה לוקין שמא תתן אמתלא שהיתה צריכה לבגדי נדות ולק״מ דמשמע ליה להש״ס דאין אמתלא על זה כלל שכל מה שפועלין בגדי נדה להרחיק. יפעל הדיבור ג״כ. ואם תאמר איזה מציאות רחוק שהוצרכה ללבוש בגדי נדה. אין מקבלין ממנה במה שלא היו נהוג בזמן הש״ס. אבל סימן בראש כבש א״צ סיבה חיצונית לזה. שאפשר שנדון כן מסברת עצמינו. ובאמת לא ידעתי ל״ל לרמ״א כל אריכות זה הא רמ״א לא הזכיר שם שלבשה בגדי נדות ובדיבורא לכ״ע מהני אמתלא. ואי ס״ל כשתוחזק לא יועיל אמתלא. באמת לא מהני כדפרישית. וגם באמרה בב״ד אפשר לא מהני אמתלא כדפרישית. ובענין מה שהאריך מעכ"ת להוכיח דמהני אמתלא אף במעשה והביא ראיה מתשובת הרא״ש כלל ל״ח דין ד׳ ומובא בהגהת רמ״א סי׳ מ״ו ס״ה וחמ״ח שם ששכרו קרובי האשה עדי חמס לכתוב גט שנתגרשה מזה שהוציא קול עליה שקידשה קודם שקדשה ר׳ משה וכתב הרא״ש שיש אמתלא טובה שהבינו מתשובותיו של ר׳ יעקב שהיה מחזר אחר עדים שקרים וחשבו גם הם מחשבה לא טובה לבטל מחשבותיו. וכתב דמכאן ראיה דמקבלין אמתלא על מעשה וכתב שהוא ראיה שאין עליו תשובה. ולא ידעתי צדיק מה פעל בזה יותר מהלכה פסוקה שבש״ע שטבח שעשה סימן בראש הכבש. דכאן נמי לא סגי בלא״ה לבטל מחשבת ר׳ יעקב. ועוד לדברי החמ״ח אין זה רק שלא יצטרך להתנהג במידת חסידות לגרשה. וא״כ סגי באמתלא כל דהו. ועוד דודאי מסתמא אותן ששכרו עדים שקרים לכתוב שנתן רבי יעקב גט. בודאי לאו בשופטני עסקינן שיודו בפני העדים שנתקדשה לזה ושיכתבו שקר להתיר אשת איש. שכל מי שמחזיר אחר דבר שקר מיפה הדבר להקטין העול א״כ מסתמא אמרי לפני העדים שעושין כזאת מחשש התעולל עלילות ברשע לבטל קלא של ר׳ יעקב. אם כן מסתמא כבר אמרה כזאת לפני עדי שקר שבאו לשוכרן. א״כ בכה״ג שפיר מהני אמתלא כיון שגילתה תחילת המעשה לעדים כמ״ש הט״ז על נדון תשובת רמ"א. ועוד נראה דדוקא בהוחזקה נדה שהמעשה מורה על האיסור עצמו הוה חזקה שהיא נדה. אבל מן כתיבת הגט הרי לא הודית מסתמא שנתקדשה ולא אמרה האיסור בפירוש. ומצד שכירות עדים על כתיבת הגט הוא שאנו באין להוכיח האיסור. וכיון שאנו דנין שעשתה זאת לבטל מחשבת און של רבי יעקב. הרי לא היה הודאה מעולם שנתקדשה. משא״כ באמרה האיסור בפירוש שנתקדשה ועשתה מעשה להכתיב הגט. אפשר דבמעשה לא מהני אמתלא. לכן בהך דטבח שעשה סימן בראש הכבש שמבואר בש״ע י״ד סימן א׳ מבואר שאמר בפיו שהוא טריפה. ס"ל לרשב״ץ דמהני אמתלא. והקשו מ״ש מלבשה בגדי נדה. דלא מהני אמתלא. וכבר כתבתי מה שנדחקו בזה למאד. אכן לפענ״ד הדבר ברור דבהוחזקה נדה בשכינותיה אפילו לא אמרה כלום. מ״מ הוה מעשה ברור. שבודאי מחזיקין אותה לנדה ע״י מעשה זה. אף אם לא תאמר כלום. וא״כ אין הוחזקה ע"י אמירה רק ע"י מעשה ולא מהני אמתלא. אבל בהך דסימן בראש הכבש אילו לא אמר כלום נמי לא היינו מחזיקין הכבש לודאי טריפה. דאפשר לנו לומר מעצמינו שכיון שלא יקחו ממנו וישאר לו. וסברא זו יש לה מקום. ומבואר בש״ס יבמות דף קט״ו בכלי שכתוב עליה תרומה. דאמרינן לפנחיה שבקיה. ופרש״י שיבדילו ממנו בני אדם. ואף דשם נשאר מקדם אין לחלק בזה. דגם כאן איכא סברא זו דלכך עשה רושם. ואם כן בלא אמירתו גם כן לא היה הדבר ודאי דמספיקא לא נפקא מסברת עצמינו. ואין האיסור מוחלט רק ע״י אמירתו. ושפיר מהני אמתלא. משא״כ בנדה המעשה בלא אמירה מחליט האיסור. לכן מקרי חזקה. וכן בתינוק ותנוקת החזקה מצד עצמה חזקה. וזה ברור ונכון מכל מה שכתבנו בזה. ובפרט שכבר בררנו בפתח דברינו דהאי דינא דאשה שאמרה אשת איש אני דנאמנת באמתלא. מיירי אפי׳ היתה הולכת בכיסוי ראש כשהיא בעולה. וא״כ ה״ל מעשה גם כן אלא שאין המעשה מחזיקה לא״א גמורה. א״כ בטבח נמי דכוותיה כמ״ש. ומה שביקש לתרץ דברי הרא״ש ממה שהקשו עליו. למה תהא נאמנת לומר שנתקדשה לזה מ״ש מהא דכתב הרא״ש שלהי גיטין מעשה באחד שאמר קדשתי אחות אשתי קודם שקדשתי את אשתי. וכתב הרא״ש דאינו נאמן לאוסרה על בעלה. אפילו תודה לו האשה. וחילק מעכ"ת דרבי יעקב הוא עד מאחר שנאסרה עליו והוא כע״א. ובהא ס״ל כמ״ש מהרש״ל הובא בב״ש סימן קט״ו דבכה״ג נאמנת אם הודית לדברי העד. משא"כ בקדשתי אחות אשתי לא הוה עד. דשוויה נפשיה רשע שקידש אחות אשתו. הנה נטה אחר פלפולים שאינם אמתים ורחוקים למאד. חדא דארוס פסול להעיד לארוסתו כדאיתא בח״מ סי׳ ל״ג. ואף דבגמרא פרק זה בורר דף כ״ח איתא משום אקרובי דעתה הוא. ודאי פשוט בכל הפוסקים דאפי׳ לחוב אינו נאמן כמו שאר קרוב. ודוחק לחלק בזינתה פסק הקרבות. ועוד דאפשר שנוגע הוא מאחר שרוצה שתחזור אחר הגט ליתן לו תרקבי דדינרי. וגם צריכה להחזיר כסף קדושין. ועוד גם בהך דקדש אחותה מה רשע הוא זה. אם קידש אחות אשתו. אדרבה אמרינן במקדש אחותה. אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה. ואין להאריך בדברים שהם רחוקים מן האמת. וגם תירוץ השני אינו נכון. ואין דרכי להאריך בסברות בדויות שאין להם שורש. כל שכן להעמידן בכונת הרא״ש שיעמיד יסוד על זה. ומשנה שלימה היא בפרק הזורק דף פ׳ כתב הסופר וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה. ואחר זמן הרי גט יוצא מתחת יד האיש. ושובר מתחת אשה תצא מזה ומזה כו׳ ר׳ אליעזר אומר אם לאלתר אינו גט. ולאחר זמן לא כל הימנו של ראשון לאבד זכותו של שני. ופסקוה כל הפוסקים בניסת ודאי אין נאמן כדאי׳ באה״ע סי׳ קנ״א הלכה פסוקה מבלי חולק. מוכח ודאי אפילו היא צווחת שהיה טעות מעיקרא. מ״מ אינה נאמנת להפקיע כח הבעל וזה מורה בבירור כדעת אחרים שכתב הר"ן בשלהי נדרים שאף למשנה ראשונה אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה. ולא נביא אל מראה הפנים אם הוא פנים שוחקות או עצבות פרש״י דאמרינן קנוניא הוא ביניהם והחליפו השטרות ועיין תוספות דף פ״א שהקשה בנישאת מה קנוניא שייך הא אסורה לו. ותירצו דלפעמים אין שם לבו שאסורה לו. ודברים דחוקים הם דאטו נחלק אם אומר בפירוש יודע אני שאסורה עלי. אלא נראה דשורת הדין אינם נאמנים להפקיע מחזקת השני. כמו שאין ע״א נאמן או קרוב אף בדבר שאינו נוגע לו כלל. וכל שיכול לתלות באיזה ענין שיהיה. שמא רוצה שתתגרש מן השני. אין להם נאמנות כלל. שכן משפט התורה. שאין מוציאין דבר מחזקתו בלא עדים. וכיון שכבר הוחזקה מגורשת. אינו מחויב להאמין. דשמא משקרים לאיזה סיבה שתהיה שאין אנו מעלין על לבנו כלל. או שמא שכיר הוא וכדומה. ובעיקר הקושיא שהקשו על הרא״ש ונתחבטו בה. לדידי לא קשיא כלל. דיש לומר דהרא״ש כתב טעם אמתלא. דאילו מטעם שאינם יכולה להפקיע עצמה. מ״מ אם רוצה לגרשה בלא כתובה רשאי כיון שמאמין לה. כדאיתא בסימן קט״ו באמרה טמאה אני לך. ועל זה נתן הרא״ש טעם דמהני אמתלא ואף אם ירצה לגרשה. לא יגרשנה בלא כתובה.
ועוד מועיל לה אמתלא לפמ״ש הרמב"ם בפי״ח מאיסורי ביאה באשה שאמרה נאנסתי אף שאינה נאמנת לאסור עצמה לבעלה. אם מת אסורה לכהן דשויה נפשה חד״א וא״כ נ״מ טובא באמתלא שאינה זונה כלל ומותרת לכהונה כיון דנתנה אמתלא לדבריה. וגם הראב״ד אינו חולק על הרמב״ם רק בנתנה אמתלא לדבריה ואם כן נ״מ טובא באמתלא. וגם דברי החמ״ח נכונים במה שרמז דבמאמינה חייב להוציא. ואם כן צריך לטעמא דאמתלא. גם מה שתירץ דברי רמ"א בסימן קע״ח שכתב שאינו נאמן היו מנדין אותו שהוא תרתי דסתרי. ואחז מעלתו החבל בשני ראשים דאינו נאמן ואסורה עליו מטעם חד״א. ולא נהירא כלל דאם אינו נאמן הוה כמו באינה מאמינה ודרה עמו שהיא כאנוסה כמ״ש לעיל. ובראשית ההשקפה לא עלה על דעתי לחשוב מחשבות לשית עצות לתרץ דברי רמ״א כי קשה להשוות שני הפכים בנושא אחד ואין אחריות כל הקושיות עלינו. אמנם אחר מעט התבוננות יראה שזה ההיקש הוא בדברי הדעה שניה גם כן. שסוברין שנאמן והיו מנדין אותו שגרם לבטל תקנת רגמ״ה והוא מאמר סותר עצמו כיון שנאמן ואנו מתירין לגרש אותה בע״כ. הרי לכולי עלמא לא היתה תקנת רגמ״ה בזה ומאי גורם הוא. וע״כ לומר שאנו אין אומרים לו לגרש. רק מאחר שלפי דבריה אסורה לו אין יכולין לומר לו לא תגרש. ומ״מ היו מנדין אותו על שאמר שמאמינה שלא היה חיוב לומר שמאמינה אחר שיש תקנת רגמ"ה. נמצא שעיקר הנדוי הוא על מחשבתו אשר חשב. אבל אין לומר שעובר בפועל על תקנת רגמ״ה. שהרי ברשות ב״ד מגרש ומנדין אותו על שאומר דברים כאלה ודנין שמחשבתו לבטל תקנת רגמ״ה אם כן כל שכן כשאינו נאמן מכל מקום לפי דבריו בא לגרשה בע״כ ומוציא לעז עליה שלא לתועלת כלל כל שכן שמנדין אותו מפני שהוא גורם בדבריו שטוען טענה לבטל תקנת רגמ"ה לגרשה בע"כ שאין אנו מאמינין לו על זה. ואף שאין יכול לגרש היו מנדין אותו עליה. העמיקו עצה לסתור דברי רגמ"ה וכנזכר בתשובת מהרי״ק שורש ק"י על ענין אחר. ובפרט שנראה שעיקר הנדוי אין לו מקום כמ״ש לעיל אם לא שנאמ' שע״י זה יודה על חטאתו שעשה כזאת כדי לגרשה בע״כ. ואם יודע האמת שמאמינה בתום לבבו לא יחדל מפני הנדוי ויקבל עליו הנדוי שלשים יום וקמי שמיא גליא שעשה כן בתום לבבו. אם כן כ״ש שיש לנדותו אם אינו נאמן. שלא יהיה לעז על תקנת רגמ״ה דלקרייה שריה איסורא לפי דבריו ומיושב על נכון. דוק בזה ותראה כי יש מקום לדברים אלו. ומה שהביא מדברי תה"ד בסימן שכ"ו בכתוב שנשבע מצי להתנצל שלא נשבע בפועל נראה דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו דודאי כשהענין מוכיח מצד עצמו לא איכפת לן. והנה מי שנשבע לחבירו לא ימנע כי אם בשביל בקשת חבירו או למצוא חן להשיג איזה מבוקש מחבירו. אבל בודאי שיהיה לבו שלם לישבע מעצמו. אין דרך כלל שנמנעין אפילו משבועת אמת. ומפורש בפרק שבועת העדות ד׳ ל"ב בעד שכנגדו חשוד על השבועה. דלא הוה רק גורם לממון. דמי יימר דמשתבע דאפילו שבועת אמת נמנעין מלישבע. אם כן פשיט לן אם חבירו יסתפק בכתיבתו שנשבע מה לו לישבע בפ"מ וא״כ בלא"ה קרוב הדבר שלא נשבע רק להפיס דעתו של חבירו לזרוזי בעלמא עביד שיעשה חבירו יותר בקשתו. וכן דרך ג״כ לכתוב לשופרי דשטרא עיין ח״מ סימן ר״ז סי״ט ובסמ״ע ס״ק נ״ד ועדיף טובא מטבח שעשה סימן בראש הכבש דאם חבירו מסתפק בכתיבה מסתמא לא ישבע בפועל. א״כ רגלים לדבר שלא עשה כן בפועל. בפרט אם חבירו מודה שלא נשבע בפניו. וא״כ אין ראיה מזה. ולא קרב זה אל זה. ומה שהביא תשובת מהר״ם פדואה סימן ל״ד וברמ״א סימן קט"ו דאם אמרה שזינתה וגירשה שאסורה לחזור. ומשמע מדברי ב״ש וחמ״ח שאם נתנה אמתלא לדבריה יכול להחזירה אמת שכן משמע בדבריהם (ולקמן יתבאר דגם לדבריהם אין ראיה) אבל התמיה קיימת איך לא זכרו אבות העולם שדברו בדברים כאלה ומשם בארה דודאי אסור להחזירה. הנה רבינו הגדול הרמב״ם בפי"ח מאיסור ביאה שפתיו ברור מללו באשה שאמרה נאנסתי אף על פי שהיא מותרת לבעלה אם מת אסורה לכהן. דשוויא נפשה חד״א. וא״כ בזה נמי שאמרה שאסורה עליו שזינתה ברצון. הרי שויא נפשה חד״א. ומה לי מת או גרשה שתחזור לו דכיון שגרשה ועמדה ברשות עצמה יכולה למשוי נפשה חתיכה דאיסורא גם הראב״ד לא השיג עליו רק משום שלא נתקבלו דבריה יכולה ליתן אמתלא עיין מ״ש בספרי גט מקושר דף ס״ד סוף ע"א ביאור סברת הראב"ד. ונראה סברת מהר״ם פדואה כסברת הראב"ד. אבל המחבר סתם באה״ע סימן וי״ו סי"ג ועיין בב״ש שביקש לחלק דבשאר אמתלא מודה הרב המגיד דמהני. ואני אומר בהיפוך דע"כ לא קאמר הראב"ד רק באמתלא זו שאנו דנינו כן מסברת עצמינו וכמ״ש בספרי גט מקושר שם וכמ״ש הרא״ש שרוב האומרות כן משקרות. ומה״ט אין ראיה אף לדבריו דנחשוב קבלת הגט למעשה שהרי אנו דנין כן תכלית כונתה שתקבל גט ותנשא לאחר לכן מהני שפיר אם נתנה אמתלא זו. אבל אמתלא אחרת אין לנו לאחר מעשה קבלת הגירושין וכ״ש אם נתגרשה בלא כתובה. הרי החזיקה עצמה לזונה. וכ״כ הב״ש גופיה סברא זו בסימן וי״ו. ואם כן פשיטא שלמעשה אין לסמוך להתירה לחזור אפילו באמתלא. גם ראיתי תמיה בדברי הב"ש שכתב בסימן וי״ו סי"ג דלכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא. ודברי תימא הם כיון דשויא נפשה חד"א בעודה ברשות עצמה איך תדור עם בעלה הכהן. וכיון דהוצרך להשמיענו בש"ס קדושין דף ס״ג דאם אמרה נתקדשתי שאין סוקלין ודאי משמע דאיסורא איכא. ועוד א״כ למה הוצרכו כ״כ באשה גדולה שאמרה מקודשת אני שעמדה וקדשה עצמה לאמתלא הא אינה אסורה רק מטעם חד״א. וכיון שכבר נתקדשה לא תצא ואין סברא לחלק בין קדושין לנשואין בזה. לכן ברור דליתנייהו לדברי הב״ש בזה. וכמה כרכורים כרכרו על שאינה אוסרת עצמה כשהיא תחת בעלה דשויא חד״א ועיקר תירוץ הר״ן דאינה נאמנת לחוב לבעלה וכשעמדה בדבריה אחר שמת בעלה פשיטא דאפילו נשאת תצא. אם לא שנתנה אמתלא לדבריה. תליא במחלוקת הראב"ד והרמב״ם. ואם עמדה בדבריה גם אחר מיתת בעלה כגון שדברו עמה שתנשא לכהן ואמרה שאסורה לכהן שנאנסה תחת בעלה. אפשר דגם הראב"ד מודה דלא מהני אמתלא כיון דמיד שהודית אחר מות בעלה. שבאמת החזיקה עצמה לזונה כל ימי חיי בעלה. כבר הוחזקה ע״פ דבריה ולא מהני אמתלא על שלא נתנה אמתלא. דבשלמא אמתלא ראשונה היתה מבוררת. שהרי אנו מסברת עצמינו היינו דנין כן. אבל ליתן אמתלא על זה אין מקבלין שוב. וגם נראה טעמו של הרמב״ם מאחר שכבר הוחזקה ע״פ דבריה לגבי נפשה כל ימי חיי בעלה לזונה. תו לא מקבלין אמתלא וראב״ד ס"ל דלא הוחזקה כלל. שאנו אומרין שבשקר דיברה ולא היתה נאמנת להפקיע עצמה. אבל היכא דנאמנת להפקיע עצמה שפיר הוחזקה ע״פ דבריה והיכא דהוחזקה פשיטא דתצא דהא מלקין ושורפין על החזקות ואפשר לומר דמהר״ם פדוואה ס"ל על זנות דרצון מקילין יותר אמתלא דלא משויא נפשה רשיעא. וי״ל שהרמב״ם מודה בזה לראב"ד דיכולה להתנצל שעיניה נתנה באחר וצ״ע. עכ״פ איתתא דנ״ד עבדה מעשה רב ואלים לקחת כתבים שהיא עגונה ואתחזקה בכמה מקומות. ואילו היה בא אחר וקדשה הייתי קרוב לומר דאין קדושין תופסין באשת איש. ולא שמעתי מעולם לעשות כזאת אשה מבנות ישראל. ואם בשביל לדלג על ההרים לקבץ. הצרי אין בגלעד לקחת כתוב איזה גזירה אחרת מה שהוא בשקר והוחזקה בחזקה גמורה יותר מל' יום. והרי כלל דכל מי שהוחזק בשאר בשר סוקלין על ידו אף דשאר בשר לא שייך ביה קרבות כמו איש לאשתו מ״מ מקרי חזקה אף בלי מעשה. ומאן מפיס לחלק בין שהחזיקו אחרים שאינו מובן כלל. וכבר כתבתי דהיינו כשהדבר מתחזק אצל עולם למושכל ראשון בלי ספק שזו אשת איש. ואין העולם מסופקין בדבריה. וזה אינו מכח הוכחה רק חזקה בעלמא כמו איש ואשה תינוק ותינוקת. שאם שואלין לאדם מי הוא זה. אומר בנה של זו וכדומה. אבל בירור לא שייך כלל בחזקת שאר בשר. וגבי אשה גדולה אפילו תימא שהיה יותר מל׳ יום לא אתחזקה אצל העולם שהיא אשת איש. רק שאמרה מקודשת אני. אבל כאן אשה יש לה כתוב וחתום מב״ד בודאי הכל אומרין שזו שהולכת לחפש בעלה ואין אדם מעלה ספק על לבו בזה כלל. ועוד שהב"ד שנתנו לה כתוב וחתום שמחפשת את בעלה. הם עדים שהיא אשת איש שאין דרך ב״ד לדייק. שנתנו לה ע״פ דבריה ועדים החתומים על השטר אין יכולין לומר מוטעים היינו. כדאיתא בח״מ סימן כ״ט אם לא בדבר מוכיח. אף שנראין הדברים שהב״ד לא שמו על לבם כזאת מ״מ מי יסמוך על זה באיסור אשת איש החמורה. גם דעת מהרי״ק שורש פ״ז דחזקה ע״י קול נמי מקרי חזקה. ומעכ"ת כתב שאין דברי מהרי״ק מוכרחים. ובנקל יש לתרץ דיוקיו באופנים שונים שאין להעמיד יסוד על זה. אלא דלענ״ד עדיפא קאמינא דאפילו סוקלין נמי אמרינן על חזקה דהא הרמב״ם וכל הפוסקים כתבו כל מי שהוחזק בשאר בשר ומשמע אפילו אשת אב או אשת אחי אביו וכדומה שאין שייך בהם לומר שכרוכים אחריה כמו שעלה על דעת מהרי״ק בתינוק ותינוקת. אם כן משמע דחזקה שהוחזק הדבר בקול בעלמא שהעולם מחזיקין הדבר שכן הוא. ונראה להביא ראיה לזה מהא דקדושין ד׳ ס"ד ע״ב דמוקמינן הך דפליגי רבי ור׳ נתן בשעת קדושין אמר אין לי אחים. ובשעת מיתה אמר יש לי אחים נאמן להתיר ואינו נאמן לאיסור. ר׳ נתן אומר נאמן לאיסור ומוקמינן דמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני רבי סבר מה לי לשקר כעדים דמי כו׳ מצי אמר פטרנא לך בגיטא. ורבי נתן סבר מ"ל לשקר כחזקה דמי ולא אתי חזקה ומרע לחזקה לגמרי ופרש״י דמוחזק לן כך שמענו עליו שיש לו אחים ולא שיש עדים בדבר. והוא מוכרח דאם יש עדים ממש שיש לו אחין איך נאמן לומר אין לי אחין דאפילו לר׳ דכעדים דמי. פשיטא דדוקא נגד חזקה מקרי כעדים. וכמו שכתב הר"ן דחזקה דבידו לעשות עדיפא משאר מיגו אבל נגד עדים גמורים. ודאי אין דבריו מועילים. א״כ חזינן דהוה חזקה מצד קול בעלמא שכך שמענו עליו ולא מהימן לטעון נגדו בלא מגו דמה לי לשקר. ומדלא פרש״י שמוחזק לן באחי. היינו שהוחזקו לו אחין שיש אנשים שמוחזקים בעיר שהם אחין משמע ודאי בכה״ג כעדים דמי. אפילו אין עדים שהם אחיו. ולא מהני מה לי לשקר נגדו. ולכאורה החילוק בזה באם הקול הוא על דבר שאינו בפנינו. לא אלים כ״כ כמו הקול שהוא על דבר שהוא בפנינו שהעולם מחזיקין לאחין זה עם זה. הוה חזקה כעדים. ואם כן נימא דאשה שהוחזקה לאשת איש ולא נודע בעלה הוה כמו חזקה מכח קול דמהני מה לי לשקר עכ"פ נגדה אבל אין זה מוכרח דיותר נראה הסברא לומר דלא הוה חזקה רק כשהאדם נידון על זה בשם פרטיי כמו אשת איש שהוחזקה בקלא שהיא אשת איש. הרי דנין עליה ונקראת אשת איש והכל אומרים שזהו אשת איש או פנויה. אבל בענין אחין. שאין לאדם עסק אם יש לו אחין אם לא לענין מקרה היבום שאפשר שיארע או לא יארע. א״כ אין ענין שיש לו אחין לדון על גוף האדם. רק בדבר חיצוני לו. משא״כ בשני אחין בעיר אחד דנין ואומרים שזה אחיו של זה לא מצד המקרה של היבום לבד. לכן הוה חזקה טפי. וכ״ש באשה שמוחזקת אצל העולם לאשת איש שזהו חזקה גמורה מחמת הפרסום והידוע לכל שזהו אשת איש. אף שאין אחד יודע עד מה מי הוא בעלה. מ״מ חזקה גמורה היא מחמת הידיעה והפרסום. וגדולה מזו נראה מפרש״י גיטין דף כ״ב ע״ב ד"ה אלא בגיטין דכשהותרה בב"ד א״צ לגט דיש זכרון וקול לדבר. ועיין בתשובת מהר"י ווייל סי׳ פ״ו כתב הטעם שנהגו לקרוע הגט משום שאנו מתי מעט וכשאשה מקבלת גט יצא הקול וידעו הכל שקיבלה גט וא״צ להראות הגט. הגם שדברים אלו צ״ע כמו שהארכתי בתשובה עיין סימן קנ״ב באה"ע דלא מהני קול עכ״פ בהוחזקה ע"פ הקול לחומרא ודאי יש לדון בחזקה גמורה שהוחזקה לאשת איש. וגם דעת ר״ת דחזקה ע״י שכינות מהני שלא להצריך אפילו בדיקה ובמ״ש נתחזקו דבריו. ואף רבינו יואל דחולק עליו לא חלק עליו אלא להחמיר וכמ״ש תימא לרבינו יואל אם עשה מעשה ודחה דמהוחזקה נדה אין ראיה דקול לא הוה חזקה. רק מעשה הוה חזקה בדבר שלא הוחזק מתחילה לא איסור ברור ולא היתר כמו הוחזקה נדה שעושה מעשה ולובשת בגדי נדה ותחילה אינה עומדת אלא בספק נדה. הלכך סמכינן אחזקה להחמיר עכ״ל. הבין מעלתו שר״ל דמיירי סמוך לוסתה ולא נהירא דאין זכר מזה ועוד היה לו לדחות דשם מיירי סמוך לוסתה. אלא נראה סברת רבינו יואל דנהי דאמרינן בריש נדה דאשה בחזקת טהורה היא. היינו כשדנין על המקרה אם קרה לה טומאה או לא אבל בסתמא לא נדון על האשה שהגיע זמנה לראות שלעולם תהא טהורה שהרי בודאי יקרה לה דרך נשים בשום פעם. אם כן בלבשה בגדי נדות אין הבגדים מוציאין אותה מחזקת טהרה. דהא ידענו שאשה זו בודאי הוא מהנשים שעכ״פ יש זמן שרואין דם א״כ בגדי נדות מבררין ומגלין שזו זמן טומאתה. ולא שייך בה חזקת טהרה. שידענו עכ״פ שיש זמן שהיא טמאה. א״כ לבישת בגדי נדות גלוי הזמן הוא. ולא שייך חזקת טהרה. שהרי לא נדון בשביל חזקת טהרה שלא תטמא לעולם. וא״כ ממילא מיושב מטבח שעשה סימן בראש כבש דודאי אם אינה טריפה הרי ישאר לעולם כשרה. ולא אפשר שתארע הריעותא בשום זמן. ולא שייך גילוי בזה וזהו נכון וברור. ומ״מ גם רבינו יואל סיים דסמכינן אחזקה להחמיר והיינו לענין שלא תמאן. ומ״ש תחילה אינו עומדת אלא בספק נדה. היינו מבלעדי לבישה כשהשכינות אין יודעין זמן וסתה היא בספק אצלם זמן וסתה מתי הוא. ומעתה בנ״ד דלא שייך שתהיה לעולם בחזקת פנויה שהרי אשה עומדת להנשא. עיין במאור ורמב״ן במלחמות ר״פ האשה שנתארמלה. אלא כשדנין על הפרט יש לה חזקת טהרה ובעשתה מעשה ולקחה כתבי עגונה מורה שכבר יצאה מחזקתה שהיתה עומדת לכך. ולא דמי לטבח שעשה סימן בראש הכבש שהיא חזקה קיימת. עוד ראיתי בדברי מע״ל ששגג לפום רהיטא במה שעלה בדעתו שהבין דהמחבר בסימן קס״ט הביא דעת ר״ת בשם י״א דחזקה ע"י שכינות מהני ולא דק בזה דר״ת מתיר בלא בדיקה. והמחבר אינו מיקל רק בבדיקה והכי פסקינן גם בס״ח של מהר״ם שהוא מחמיר ביותר ואין כלל זה מסור שדיעה ראשונה עיקר רק במקום שדעה ראשונה חולקת. אבל י״א אלו אינם לחלוק על דעה ראשונה רק לפי שלא פירשו ענין חזקה זו רק י״א הביאה בשם י״א ואנן נקטינן כהך דיעה באמת דא״צ עדים על שנים אם הוחזקו גדולים. וכן ביצא קול הרי דסמכינן נמי על קול שלא להצריך עדות על שנים. אלא דיש לדחות דסמכינן אקול לענין שנים. כיון דחזינן סימנין ג״כ. ומה שהאריך ליישב התמיה על הטור דסבר דאמירה הוה כמו הוחזקה ודאי דברי הטור תמוהים דמפורש בש״ס באומרת נתקדשתי אין סוקלין ובחזקה סוקלין ושורפין. ומה שתירץ מע״ל לא נכנסו דבריו באזני כלל ואין רצוני להאריך. ועל הרשב״א לא קשיא כלל. דזהו קושית הרשב״א למה לא תתחזק על אמירה כמו על מעשה. לכן חילק בזה. ומה שהביא דברי הרמב״ם בפ״כ מאיסורי ביאה דין י״ג באמר כהן אני שלוקה ע״פ עצמו ותמה במשנה (לילך) [יש לתקן: למלך] הא פסק בספ״א מאיסורי ביאה דאין סוקלין ע״פ עצמן ופירש דמיירי בהוחזק ומעלתו תמה עליו במה הוחזק. כיון שאינו נאמן לקרות בתורה ויתר דברים. ואין זו קושיא די״ל שהוחזק בדברים שבינו לבין עצמו שראינו שנזהר מטומאת מתים וכי ימות מת עליו הוא בורח מן השכונה. ומוחזק אצל העולם שמחזיק עצמו לכהן. גם אפשר שאוכל תרומת עצמו דמהימן לגבי נפשיה. ולדידי קשיא איפכא דאי בהוחזק אמאי לא תלקה גם היא. דהא בהוחזקה נדה. אהני חזקה דידה שגם בעלה ילקה עליה. ואי ס״ל דחזקה זו גריעה טפי מכל מקום מנ״ל שילקה הוא דילמא גם הוא לא לקי. דבגמרא לא קאמר רק דמלקין על החזקות ומייתי מהוחזקה נדה בשכינותיה. ולכן נ"ל כעין דברי מע"ל דודאי עיקר אמירת כהן אני שמחזיק עצמו לכהן. הוא כמו ענין איסור ואינו דבר שבערוה. שהרי יש בו איסור שבינו לבין עצמו לטמאות למת ואכילת תרומה וקדשים. אף שאינו נאמן על זה. היינו משום מעלת יוחסין. אבל מן התורה אפשר שהוא נאמן. כמו שכ״א נאמן באיסורין לעצמו. א״כ עיקרו הוא לענין איסור ומחזקת כהונה. וכבר למדנו הרמב״ם שהאיסור מתחזק ע״פ ע״א וכמ״ש בפט״ו מסנהדרין ובפ״ג משגגות. א״כ כי היכי שמועיל חזקתו שמחזיק לעצמו שלא יטמא למתים ושילקה אם יטמא. ממילא מועיל לענין אם נושא גרושה שהוא איסור שכבר החזיק לו לעצמו. ועיקר הנאמנות לענין איסורין. ולכן בנדה ע״כ בעלה לוקה עליה שהרי יכולה להחזיק איסור. משא״כ בקדושין שהוא דבר שבערוה שאין ע״א נאמן גם לעצמה לא הוחזקה כלל במקודשת. שעיקר הקדושין דבר שבערוה הם לאוסרה לעלמא וזה נכון. וכן משמע ממ״ש בפ״ב מהלכות שבועות שמתחזק ע״י מה שנהג נזירות ע״פ העד. ונזירות אינו רק בשב ואל תעשה. אלמא דאהני ללקות ע״י שהחזיק עצמו בנזיר והוא מהירושלמי. ומה שביקש לומר דגרושה לא מקרי דבר שבערוה. ממ״ש הרמב״ם פט"ו דאם אמר לו אחד אשה זו גרושה או זונה לוקה. דברי תימא הם. כיון דאין נאמנין על האשה לאוסרה לכהונה בע״א ומותרת לכהונה. אם כן איך ילקה הוא. ומפורש בקדושין דף ס״ו דבשבויה אין ע״א נאמן אפילו שתיקה כהודאה לא אמרינן לדידן דהוה דבר שבערוה ובודאי דברי הרמב״ם תמוהים. ובירושלמי פרק מי שקינא איתא להך דינא בחלב ונזירות ומייתי נמי לענין זונה בפלונית כהנת ונסתרה בפני שנים אמר א׳ אני ראיתי שנטמאת ובא עליה כהן לוקה. משמע ודאי דלוקא בכה"ג דעד טומאה רחמנא הימניה כשנים. אבל בלא"ה פשיטא דע״א לא מהימן. והרמב״ם גופיה העתיק מציאות זה של הירושלמי בפ"א מאיסורי ביאה. ואם איתא אפילו אמר בפשיטות שנטמאת לוקין על ידו מאי קמ״ל בזה. ודוחק לומר דשם אפי׳ האשה מכחשת דלא ביאר הרמב״ם בזה. לכן נ״ל דמיירי במקום שהוחזקה שם זונות או גרושות. ואמר לו העד שזו גרושה או זונה היא דבזה שפיר יש להאמין לע״א שאינו אלא מברר הספק אלא דקשה לפ״ז משכחת גם לענין חיוב מיתה שיהיה ע״פ ע״א כגון שהוחזקה אשת איש ופנויה ואומר שזו אשת איש. ואפשר דס״ל כמ״ש מהרי"ק סימן פ"ז דיש חילוק בין מלקות למיתה. ולענין מיתה בעינן חזקה אלימתא טפי. ואפשר שגם דעת הטור הוא כן כדברי מהרי״ק וס״ל ודאי אמירה עדיף ממעשה דהוחזקה נדה ומייתי ראיה מדפליג לתרי מלקין על החזקות וסוקלין ושורפין על החזקות. ופירש מהרי״ק דמלקין הוא על חזקה כל דהו. וסוקלין בעינן חזקה אלימתא שכרוך אחריה ע״ש. ולפ״ז כיון דמייתינן על מלקין הוחזקה נדה בשכינותיה לענין מלקות. משמע דזו נמי חזקה כל דהו הוה. וא״כ שפיר י״ל דודאי אמירה עדיף מחזקה כל דהו מהא דבאמרה נתקדשתי אין סוקלין. היינו משום דאמירה לא אלים כחזקה גמורה לסקול על ידה. וא״כ צדקו דברי הטור אם מהני אמתלא באמרה טמאה אני בפירוש כ״ש דמהני בלבשה בגדי נדות דלא מקרי רק חזקה כל דהו כמ״ש מהרי״ק. דאולי לא נזדמנו לה בגדים וס״ל דמהני אמתלא ומיושבים דברי הטור דס״ל חזקה דאמירה כמו חזקה דלבישה ואי קשיא אמאי לקי שמא י״ל תתן אמתלא. יש לומר בודאי דס״ל להטור דלא לחנם נקט הוא לוקה משום נדה ולא היא. אלא נראה דהיא אינה מזידה לא חשדינן לה ברשיעה אף שמקבלת התראה. י״ל כיון שיודעת האמת יכולה ליתן אמתלא גם על קבלת התראה. אבל אם בא הוא עליה בע"כ ועמדה בחזקתה ולא חזרה ואמרה האמתלא. אז אין מקבלין אמתלא לאחר שנתחייב מלקות על ידה כדפרישית לעיל. גם י״ל דמיירי בלא אמתלא ומשום שמא תתן אמתלא. לא מקרי התראת ספק דמוקמינן לה אחזקתה כיון שלא אמרה אמתלא בסוף. איגלאי מילתא דנדה גמורה היתה וכעין מ״ש התוס׳ פרק השולח דף ל״ג ד״ה ואפקעינהו. ומיושבים דברי הטור. מיהו אין דברי מהרי״ק מוכרחים כדפרישית לעיל. ועיין ב״ב דף קכ״ז בפרשב״ם ד"ה היו מוחזקין שפירש לאו בעדים אלא בקול בעלמא כעין שאמרו למעלה דהוה קרו ליה בוכרא. משמע דקול נמי הוה חזקה. מיהו הרמב״ן השיג עליו. דאדרבה אפילו יש לו עדים שזה נולד ראשון. מ״מ הוא נאמן שאינו בנו. ובאמת יש לעיין במה שמבואר בגמרא דסמכינן על שאמר האב דרוקיה מסיא וכדומה כדאיתא שם דף קכ״ו ע״ב ומשמע שכל שאמר שהוא בכור סמכינן עליו וקשה גם כן איך נסמוך עליו להוציא ממון. הא אדיבורא מהני אמתלא לכ״ע ואם כן איך נסמוך אדיבורא שאמר כן הא אפשר דלאו מילתא דפסיקא שמא יתן אמתלא. ובנימוקי יוסף פרק יש נוחלין דף רי״א ע״ב דפוס ז״ב שאם אמר על אחד שהוא בכור. אין יכול לחזור אפילו תוך כדי דיבור. וגם הרמ״א בח״מ סימן רע״ז כתב שאין יכול לחזור אחר שאמר עליו שהוא בכור ומשמע דאפילו אמתלא לא מהני והיינו כדפרישית לעיל. שכל שנתנה לו התורה נאמנות. אין יכול לחזור מדבריו. וכן משמע מדסמכינן על דיבורו של אב להוציא מחזקת ירושה של היורשים. מזה נראה ודאי שכל שיש נאמנות לאב תו לא מהני חזרה דאב. שכבר הימניה רחמנא ולדברי הנימוקי עדיף טפי מעדים. שהרי אפילו תוך כדי דיבור אין יכול לחזור ומה שהקשתי לעיל דמאי פריך יכיר ל״ל נימא דקרא אתא שלא יוכל לחזור אפילו אם יתן אמתלא לדבריו לפמ״ש מיושב דודאי לר׳ יהודה דיש לו נאמנות גמור אפילו נגד חזקה. י״ל דלא מהני חזרה. משא״כ לרבנן שאינו נאמן רק כשצריך הכירא אינו נאמנות גמור. ושפיר יכול לחזור כשיתן אמתלא. עכ״פ משמע לדידן דקיי״ל כרבי יהודה לא מהני אמתלא. דאל"כ איך נסמוך על מה ששמעו מן האב דברים שהם מורים שהוא בכור הא יכול לחזור. ואפשר לסייע מזה לדעת הטור די״ל אע״ג דמהני אמתלא. כל כמה דלא הדר ביה לא מחזקינן שיחזור ע"י אמתלא. וא״כ א״ש דהוחזקה נדה לא מקרי התראת ספק. דמוקמינן אחזקה כל שלא שמענו ממנה אמתלא. ויש לתמוה על רמ״א באה״ע סימן ד׳ סכ״ט שהביא דברי מהר״ם מריזבורק שאם אמר על בנו שהוא ממזר שהוא נאמן כשיתן אמתלא לדבריו. ואיכא לתמוה כיון דקי״ל כרבי יהודה ופסקינן בח״מ שאין האב יכול לחזור אף דמסתמא לאו בשופטני עסקינן. שלא יתן טעם למה משויא נפשיה הדריינא משמע ודאי שאין יכול לחזור כלל. דהא אפילו תוך כדי דיבור אינו חוזר ומגיד כמ"ש הנימוקי יוסף בשם רמב״ן. וכן משמע פשטא דש״ס דאי מהני אמתלא איך נוציא מחזקת ירושה. אם אמר עליו שהוא בכור. שמא יתן אמתלא לדבריו משמע ודאי דאין יכול לחזור כלל. דהא עדים דגריעי שיכולין לחזור תוך כדי דיבור לא מהני אמתלא כ״ש בזה שאין יכול לחזור אפילו תוך כדי דיבור. וכיון שאין יכול לחזור מן ההכרה. איך יחזור לענין נאמנות שהאמינתו התורה שהוא ממזר. ודאי לא מהני אפילו באמתלא. וצ״ע בזה למעשה. והוא דבר שלפעמים אומר כן בכעס. ומהר״ם מריזבורק לא הביא שום ראיה לדבריו. ואחר שנתברר מן הש״ס דלא מהני חזרה בהכרה. איך נסמוך על זה באיסורא. ועיין בש״ס דף קכ״ז ע״ב באמר בני וחזר ואמר עבדי שאינו נאמן ואיפכא נאמן. וכיון דלרבי יהודה ילפינן מיכיר דנאמן לומר שבנו ממזר. איך יועיל חזרה אפילו באמתלא וצ״ע. עכ״פ מצינו לפעמים חזקה אפילו בדיבורא בעלמא שדיבר האב. ולרשב״ם מהני חזקה ע״י קול. ואין לדייק מהך דאיתא בקדושין דף י״ב וכתובות וב״ב דף קל״ה הא דאיכא סהדי באידית ופירשו התוס׳ דיצא קול שיש עדים ואפ"ה אמרינן עדים בצד אסתן ותאסר דלא דמי להכא כלל דקול שהעולם מחזיקין הדבר שכן הוא כמו בבכור שהעולם מחזיקין אותו לבכור שנתאמת הדבר אצל העולם שמחזיקין אותו בדבר זה. משא״כ בקול שיש עדים על דבר זה מפי השמועה אינה חזקה. וכן הך קלא דפרק המגרש לא דמי לחזקה וא״כ פשיטא דבנ״ד מקרי חזקה שכבר הוחזקה ע״פ הכתב שלקחה וסיבבה על הערים ודאי מקרי חזקה גמורה וקרוב הדבר אפילו לקטלא. וראיתי מע״כ הציב וירה אבן פינת יסודו רק לדחות בדחיות שונים מקומות המורים להחמיר. ובאמת על המיקל להביא ראיה להקל בזה. כ״ש בדברים שנוטים פשטי השמועות. והסברות להחמיר. כאשר בררנו בראיות נכוחות. ותשובת פני יהושע אינה תחת ידי. ולא אחשוב שיהיה בו דבר מחודש מאשר לא כתוב כאן. וראיתי למע"ל עוד בענין דבר שבערוה אי בעינן אתחזק. הנה הביא הוא דברי התוס׳ ר״פ האשה רבה דף פ״ח ד״ה בידו שהקשו איך שייך למילף מטבל והקדש הא הוה דבר שבערוה. ותירצו דאי הוה שייך למילף ה״א להתיר ע״א נאמן. ולדידי דברי התוס׳ תמוהין דהא הך דבאתחזק ע״א לא מהימן קאי בש״ס בספיקא. ואילו בע״א בגירושין הלכה רווחת שאין ע״א נאמן. כדאיתא בכתובות דף כ״ב ע״ב ולא שמעינן בשום דוכתא שיהיה ספק בע"א בגירושין. ועיין בתוס׳ ד״ה תרווייהו בכתובות שם סוף ע״ב וכ״כ התוס׳ בגיטין ב׳ ע״ב בהדיא דלהכי אמרינן הכא איתחזק איסורא ואין דבר שבערוה פחות משנים. וכתבו התוס׳ דלהכי נקט דבר שבערוה דאתחזק איסורא מבעיא לן משמע ודאי בדבר שבערוה ואתחזק ליכא שום ספיקא כלל. וגם בפרק האשה רבה נקט גם כן האי לישנא דאתחזק איסורא ודבר שבערוה משמע דפשיטא לן בדבר שבערוה ואתחזק ודאי חד לא מהימן וצריך לומר דלדחיה בעלמא כתבו כן. ומה שהוקשה לו בדברי הר"ן דבקדושין דף ס״ג כתב דלא מקרי דבר שבערוה באם אמר אני קדשתיה שאינה אלא מעידה על חזקתה. ובגיטין סוף שמעתא דשליש כתב דאין הקרובות נאמנות לומר שלא קידשוה. דמקרי דבר שבערוה אפילו לא אתחזק נראה דלא קשיא כלל דכך שיטת הר"ן דכל שאנו אוסרין אותה מספק בכל הנשים אין הקרובות נאמנות להתיר בדבר שבערוה דמממון ילפינן ובממון אפי׳ לברר הספק אין אחד נאמן כמו בההיא ארבא שאין שום א׳ מוחזק ע״א לא מהני ג״כ. והא דאמר אני קדשתיה דנאמן היינו משום שמעמידה בחזקתה ואפי׳ בממון אפשר אם א׳ אמר גזלתי מאחד מנה. או הפקיד לי מנה. ובא אחד ואמר אני המפקיד. ראוי שיהיה נאמן דהא ברי ושמא ברי עדיף וחזקת ממון לא שייך. כיון דבודאי הוא חייב. אלא דבירושלמי איתא דבשדה לא מהימן. וכיון דחזינן הטעם ע״כ משום דמרתת י״ל בממון אינו מרתת כ״כ ומקרי ברי גרוע. ושמא יבא אחר למחר שהוא קנאו. אבל באיסור דמרתת טפי שפיר סמכינן שאין זה להתיר איסור רק לברר האיסור. ותדע דהא באתחזק איסורא אין עד א׳ נאמן. כדאיתא בי״ד סימן קכ"ז. ובאמר א׳ שקנה בשר כשירה. אף שרוב חניות מוכרין נבילה. או שנתערב היתר ורוב איסור א׳ נאמן לומר שמכיר האיסור או שזו היתר אף דרובא וחזקה רובא עדיף. אלא ודאי כיון שאין עדותו מנגד לרוב שאינו אלא מגלה שהרוב הוא בנשאר. כמו כן כאן שאמר אני קדשתיה הרי אנו יודעין שא׳ קידשה. ואומר שהוא המקדש. ובלא״ה היינו מסופקין ואפשר שזה קידש אין נאמנות רק לדבר שגם אנו היינו חוששין לו מספק. ושפיר אהני ברי דידיה לכנוס. משא״כ בהך דאומר לשלוחו שאין יודע בעצמו ומסופק בדבר בכה״ג בממון נמי לא מהני לאפוקי מספיקא אפילו בעדות ע״א. לכן אין הקרובות נאמנות לברר ספיקו מאחר שבעצמו מסופק. ובזה אפשר לדחות גם מה שהביא תשובת מהר״ם ספר נשים סימן ג׳ באמר השליח לו ואמר שטעה דנאמן כיון דלא אתחזק דאף דהוה דבר שבערוה. מסתברא גם בממון אם שלחו לקנות שדה ואמר שהוא שליח ואמר המוכר שדה זו מכורה לך שנאמן ג״כ שטעה ור״ל לראובן המשלח דבכה״ג הוה ברי טוב ורגלים לדבר כיון שהוחזק שליח וחזקה שליח עושה שליחותו. אבל היכא דאסורה מספיקא אין אחד נאמן. וכן נראה להוכיח מדברי התוס׳ כתובות דף כ״ב ובפרק האשה רבה דף ס"ח ע״ב ד״ה הבא שכתבו בשנים אומרים נתגרשה איתרע חזקת אשת איש דדייקא ומנסבא שמא יוזמו עדים או יופסלו בגזלנותא. וקשה כיון דליכא חזקה למה אין ע״א נאמן בגירושין הא בע"א כ״ש די״ל דדייקא ומנסבא ואתרע חזקת אשת איש כיון דירא פן יוכחש או יוזם. וכן ממה שכתבו שם ע״א ד״ה מתוך חומר שאין נאמן מן התורה ואמאי לא כתבו שנאמן מן התורה. כיון דדייקא איתרע לחזקת אשת איש. וכיון דליכא חזקה לא הוה דבר שבערוה ע״א נאמן מדינא. אלא ודאי ס"ל להתוס׳ דאף בספיקא דלא אתחזק אינו נאמן בדבר שבערוה. ומ״ש בד"ה מידי דהוה ע״כ לדחייה בעלמא כתבו כן. דהוה אמינא למימר הכי ובמסקנא לא קאי כדפרישי׳ לעיל וא״כ בנ״ד כ"ש שכיון שהוחזקה כבר דודאי בלא עדים כשרים אין להאמינה. ועלה בדעתי לבקש תרופה שתהא נאמנת לומר שהחזיקה עצמה מחמת איזה אמתלא. כיון דלא נודע למי שהחזיקה עצמה. היה אפשר להאמינה במיגו דאי בעיא אמרה שמת בעלה. דבשלמא בנודע מי היה בעלה לא שייך שתהא נאמנת לומר גרשני במיגו דאי בעיא אמרה מת. שהרי למחר יבא. אבל זו שאמרה סתם שהיא עגונה. אפשר דאם חזרה ואמרה שהיה שקר נאמנת במיגו. דאי בעיא אמרה שכבר מת. כיון שלא הוחזק למי שהחזיקה עצמה. אלא דגם זה ליתא. חדא כיון שכבר הוחזקה אין להאמינה במגו נגד החזקה. דהא בש״ס קדושין דף ס״ד אמרי׳ דמה לי לשקר כעדים דמי. ומשמע דאי לאו כעדים דמי לא מהימנא נגד חזקה. ודוקא התם מה לי לשקר דהוה בידו הוא כעדים כמ״ש הר"ן ובאה״ע סימן קט״ו בחמ״ח ס״ק ה׳ כתב בהוחזקה נדה בשכינותיה לא מהני מיגו אם אמרה שטהורה אני. מיהו אפשר דאם נתנה אמתלא ויש לה ג״כ מיגו מהני. אלא דלפי מ״ש כיון דיש חזקה גמורה ודאי לא מהני מיגו. ועוד דהא דאשה נאמנת לומר מת בעלי. היינו משום דדייקא ומינסבא. וא"כ ע"כ הא דנאמנת היינו משום דבסתמא לא משקרא בהכי. ועוד דהא מוקמינן פרק המדיר מתני' דמשמשתו נדה בהוחזקה נדה בשכינותיה ודייקו מכאן דלא מהני אמתלא. דאל"כ אכתי תוכל לומר טהורה אני. וא״כ מסתמא אין עדים שבא עליה רק שהיא מודה ואפ"ה תצא בלא כתובה. ולא מהימנינן לומר שתתן אמתלא במיגו דלא בא עליה דגם במיגו לא מהני אמתלא נגד חזקה שהוחזקה. א״כ בנ״ד שהוחזקה ע״פ כתב שלקחה. מסתבר שהיא חזקה גמורה יותר מחזקת שאר בשר שאי אפשר ג״כ בראיה ברורה רק ע״פ קלא והחזקה בעלמא ואפי׳ הכי סוקלין על ידה א"כ באשה זו שהוחזקה מכמה שנים עגונה. לפי דעתי שאין שום מקום להתירה ע״פ אמתלאות. ונראה להביא עוד ראיה לזה. דהיכא דלא מהני אמתלא גם במיגו לא מהני. דהא כתבתי לעיל דמשמע מכל הפוסקים בהכירו לבכור אין יכול לחזור אפילו באמתלא. והתם יש לו מיגו שיתן נכסיו במתנה. אלא ודאי לא מהני מיגו. מיהו אפשר לומר דדוקא לדידן דקיי"ל כר׳ יהודה דיכול לומר אפילו על מי שמוחזק לאינו בכור והיינו שהראשון ממזר לא מהני חזרה דהוה כמו עדים. וא"כ דוקא היכא דהוא כעדים אין יכול לחזור. ובהכי ניחא דקשה בש"ס קדושין דף ע"ח ע״ב דמוקי לרבנן יכיר בשצריך הכירא ופריך למאי הילכתא לפי שנים. הא מצי למיתבא לו במתנה לא צריכא לנכסים שנפלו אח״כ. ופריך לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל מאי א"ל וקשה דילמא קרא אתא שאין יכול לחזור. דאילו מדין מתנה קודם שבאו לעולם יכול לחזור לכ״ע כדאיתא בפרק איזהו נשך גבי פירות דקל. ואמת שיש ליישב ע״פ קושית הכה"ג שהקשה בסימן ס׳ הובא בתומים שם שהקשה כיון דיכול לשעבד ולחייב בדבר שלא בא לעולם. א״כ יכול לחייב עצמו בדשלב״ל. ותירץ דמ"מ יכול לחזור. משא"כ כשאומר שהוא בכור אין יכול לחזור עוד. ושאלני אחי החריף נ״י דא״כ איך קאמר לר״מ לא צריך קרא. הא גם לר״מ יכול לחזור קודם שבא לעולם. והשבתי לו ע״פ דברי הנימוקי יוסף פרק איזהו נשך שכתב דבשיעבוד דאקני לרבנן יכול לחזור. דנהי דלר״מ דס״ל אדם מקנה דשלב״ל בשעבוד אין יכול לחזור דבהא שעבוד עדיף מקנין לענין שאין יכול לחזור אף קודם שבא לעולם. משא״כ לרבנן דס״ל דגם משבאו לעולם יכול לחזור נהי דשעבוד עדיף מ"מ יכול לחזור קודם שבא לעולם אם כן א״ש דיש לומר ודאי לרבי מאיר לא קשיא הא יכול לחזור דיכול לשעבד עצמו בחיוב כקושית הכה״ג. משא״כ לרבנן נהי דיכול לשעבד נכסיו לדבר שלא בא לעולם. הא לרבנן יכול לחזור קודם שבא לעולם. ודברי ד״ז הגאון בתומים נכונים ע״פ דברי הנימוקי יוסף. ולדבריו לא מהני חזרה כלל אף דיש לו מיגו דיכול ליתן במתנה. מיהו פשטא דש"ס משמע כפשוטו דלר"מ מטעם הקנאה הוא. וקשה מאי קושיא הא צריך יכיר לענין חזרה שלא יוכל לחזור. אלא נראה דלרבנן שפיר יכול לחזור מן ההכרה ונאמן במיגו דאי בעי היה נותן במתנה וא״כ ע״כ מיירי באינו חוזר בו. ופריך שפיר ל״ל קרא. מ"מ בחזקה גמורה כנ״ל אין להאמינה אף במיגו. ומה שנסתפק אולי אמרה נתקדשתי לפלוני. נראה דבזה ודאי כיון שאין יודעין אף שהיא היתה אומרת נתקדשתי לפלוני. מודה הרא״ה דנאמנת כיון דעכשיו אין ידוע כלל שנתקדשה. והיא אומרת לא נתקדשתי לו מעולם שפיר מהימנא במיגו דאי בעי׳ הוה מכחשת אותו כמו בנ״ד שאין עדים בדבר. ואף שאמרה איני יודעת מהימנא במה שאמרה שלא נתקדשה מעולם במיגו דאי בעי׳ הוה אמרה שלא אמרה מעולם לפלוני ומה שהקשה הח"מ דתהא נאמנת במיגו דגירשני. אפשר ליישב כמ״ש התוס' ישינים כתובות דף כ״ב ע"ב דאין רצונה לפסול עצמה מכהונה. משא״כ בזה לכ״ע נאמנת במיגו דלא אמרתי לפלוני. ולפ״ז בנ"ד שהודית שלכך כסתה ראשה בשביל שנאנסה ונבעלה לפסול לה. פסלה מן הכהונה אף אם היה בפנינו היתה נאמנת במיגו דגירשתני וגם הרא"ה יודה בזה. אחר כתבי כל זה ראיתי בתשובת פני יהושע בחא״ה סימן א׳ שכל דבריו אין מוכרחים שאין בהם כדי סמיכה להקל בנושא זה. רק באתי להשיב על מה שהביא מתשובת הרא״ש ריש כלל ל"ב הובא בב״י סימן ט״ו וסימן מ״ז בראובן שהיה לו פלגש כו׳ אבל אם אמרה קדשני בסתם ולא אמרה בפני עדים לאו קדושין נינהו כו׳ ע"כ. מכאן הביא ראיה דבאמרה קדשני סתם מפרשינן דבלא עדים קאמרה. ודברי תימה הם דמאן חכים למימר הכי מסברא דבסתמא קדושין כדין קאמרה. ובהך דאשה גדולה לא אמרה רק מקודשת אני ואפ"ה היתה צריכה אמתלא. ולא אמרינן דבלא עדים קאמרה. ואם אמרה מקודשת אני בפני פלוני ופלוני. א״כ קשה למה תועיל אמתלא. אטו אם אמרה סתם לא סגי לדחות בני אדם שאינם מהוגנים. וכן בקלא דקדושין ובפ׳ המגרש ובאה"ע סימן מ"ו משמע אפי׳ איכא קלא שנתקדשה ואינו מפורש בעדים נמי הוה קלא דאין דרך לקדש שלא בעדים. דהא אמרינן בכתובות דף כ״ג דס"ד דקלא אית לה קמ״ל דעבידי דמקודשת בצינעא. ודברי הרא"ש בתשובה כוונתו בנדון שהוחזקה בפילגשות וטעמא קדשני שבא עלי לשם קדושין ובהא לא מהני עדי יחוד בסתמא כל שלא אמר בפירוש. ולכן באמרה קדשני בסתם הכוונה שאמרה בזו הפלגשות באה עליה לשם קדושין וזה לא מהני כיון שהוחזקה בפילגש אפילו אמר לשם קדושין בינו לבינה לא מהני. ואם אמרה מקודשת אני סתם צ״ע אם תהיה אמתלא שלא ידעה שקדושין צריכין עדים. דכבר כתבתי דאמתלא שאינה נדונית מצד עצמה אין סומכין עליה. גם מה שהביא תשובת ריב"ש סימן וי״ו שישבה בביתו כאשתו לכל דבר. ולא אמרה מטעם חזקה שהוחזקה יותר משלשים יום. גם בזה דבריו דברי תימא הם דתקשי הא גופא למה לא אוסרה מטעם חזקה. אלא פשוט דחזקה שאנו דנין עליה אינה אלא שאנו דנין דמסתמא בא התקרבות על פי קדושין. משא״כ בנדון דריב״ש שדרך האנוסים היה לדור יחד על פי קדושיהם שאין מזה חזקה כלל. רק אם נימא אדם יודע שאין קדושין אלו כלום. מפני שבאמת היה ישראל. ובזו פלפל הרב ואין ענין לנדון דידן שהוחזקה א"א לפי נימוס הישראלי ואין שום סמיכה בכל מה שכתב בזה בכחא דהתירא במח״כ. גם בענין מעשה מצינו בריש פרק האומר דנתינת מעות ליד האשה כמעשה דמו ורבי יוחנן לא פליג רק דמ״מ אין חלות למעשה עד בא הזמן שקבע אבל ודאי מקרי מעשה טפי מדיבורא בעלמא. וכ״ש כאן שהוחזקה וקיבלה כתב עגונה ודאי הוה מעשה טובא לכן אין להקל כלל בזה הנלענ״ד כתבתי. דברי ידידו דו"ש בכל לב נאום אריה ליבוש: