משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה עג
שאלה אשה נשואה תחת בעלה. והבעל יש לו אח מומר ואין לה בנים ממנו או שלא נודע מה היה ליבם. אם יש תקנה לפוטרה בג"פ שלא תזקק ליבום ותשאר יושבת תחת בעלה:
תשובה בריש כל מראין ראיתי ונתתי אל לבי לדבר בענין התנאי המוזכר בדברי הרב רמ״א סימן קנ"ז ס״ד ז״ל המקדש אשה ויש לו אח מומר יכול לקדש ולהתנות בתנאי כפול שאם תפול לפני מומר ליבום שלא תהיה מקודשת. והנה הרב ב"י כתב דנשתקע הדבר ולא נאמר ולא ראינו מי שהתנה כן. ובתרומת הדשן כתב יש נוהגין להתנות בשעת קדושין שלא תזקק ליבם אם תפול לפניו וצ״ע בדבר דהמרדכי פרק הפועלים מביא בשם ירושלמי דהמתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל. כמו אם מתי לא תזקק ליבם. אמנם בתלמודא דידן בפרק הגוזל לא משמע הכי דפריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה כו׳ ואין לחלק משום דהתם הוה אנן סהדי ולא צריכא להתנות. אבל המתנה בפירוש לעקור דבר מן התורה לא מהני תנאו דבתשובה במיימון איתא הא דמייתי מור״ם כו׳ ומסיים דהוה כמו שהתנה בפירוש משמע דתנאי בפירוש מהני לגמרי כו' עכ״ל. והנה ראיתי לרבותינו האחרונים אשר המה נבוכים זה מחמיר וזה מיקל. אמרתי לגלות דעתי בזה כאשר יורונו מן השמים. הרב רמ״א בדרכי משה כתב וז״ל ומהר״י ברין כתב אע"פ שאין להתנות שלא תהא זקוקה ליבם דהוה כמתנה עמ״ש בתורה. מ״מ אם מקדשה בתנאי כפול שלא תפול לפני יבם שפיר דמי. והנה דעת הגאון מהרא"ב בתשובת מעיל צדקה שלא סמך רמ״א ע״ז רק ביש לו אח מומר דבלא״ה יש פוסקים שאינה זקוקה לו משא״כ באלם. ותלמידו הרב החסיד מהר״י ל״ס נחלק עליו. והנה מ״ש הגאון מהר"א ברודא לחלק בין מומר כיון דבלא״ה יש פוסקים שאינה זקוקה לא מקרי ודאי עקר. משא״כ באלם. ודאי מלשון הרמ״א בד״מ מבואר ההיפוך שאם מתנה שלא תפול לפני יבם לא מקרי מתנה עמ״ש בתורה כלל וכאמור. אלא די״ל שלא סמך רמ״א על חילוק הלזה רק במומר דיש עוד צד קולא דברי הגאונים המקילין. עכ״פ בדברי מהר״י ברי"ן צריך להתבונן מהו החילוק בין תנאי הנאמר בירושלמי ובין תנאי של מהר״י ברין. והנה הב״ח הביאו הרב בספר מע"צ כתב ז״ל במתנה בפירוש שלא תזקק ליבום דפשיטא דנעקרו הקדושין למפרע כשתפול לפניו ומעות מתנה כמ״ש התוס׳ שם. וממילא יהיה כל בעילותיו בעילות זנות למפרע כו' וגם לא הוה מתנה על מ״ש בתורה. והא דירושלמי פרק הפועלים כו׳ (הנ״ל) מיירי באומר אם מתי לא תזקק ליבום. כיון שהוא רוצה בקדושין אלא שלא תזקק ליבום. אבל במתנה בפירוש שאם תזקק ליבום שלא תהא מקודשת למפרע אין זה מתנה על מ״ש בתורה כיון שאם מת לא היתה אשתו מעולם עכ״ל. והרב החסיד הנ״ל הרבה להשיב אפו על הב״ח. איך יעלה על הדעת שרוצה בקדושין שלא תזקק ליבום. כי איך יהיה זה בגדר מתנה על מ״ש בתורה. וכי יתנה על חמץ בפסח ושאר מצות שלא לקיימם. ולכן דעת התלמיד לחלק בענין אחר בין מזכיר היבום בתנאי נקרא מתנה על מ״ש בתורה. ובין שאם ימות בלא בנים לא תהא מקודשת לו הוה כתנאי בעלמא. וזהו תורף דברי הגאונים רבותינו האחרונים בזה. והנה לכאורה היה תמוה לפענ״ד על מה שיהיה זה בגדר המתנה על מ"ש בתורה שהרי ממה נפשך אין כאן עקירת מ"ש בתורה שאם ימות וישאר ממנו זרע קיימא הרי היא מקודשת ככל הנשים. ואם לא ישאר ממנו זרע קיימא באופן שהיתה זקוקה ליבום אין כאן קדושין מעולם. וגדולה מזה מבואר בגיטין דף פ״ד ע״ב דפריך אהא דאמר הרי את מגורשת ע"מ שתאכלי בשר חזיר הא ה״ל מתנה על מ"ש בתורה. ומסיק כי אמרינן מתנה על מ״ש בתורה תנאי בטל כגון שארה כסות דודאי קעקר. אבל הכא מי קאמר לה לא סגי דלא אכלה לא תיכול ולא תיגרש ע״כ. הרי אפילו כשהמעשה הוא מתקיים על ידי ביטול מ״ש בתורה דוקא וזולת זה לא היה המעשה מתקיים תנאו קיים. כ״ש כאן דכשהמעשה מתקיים דהיינו הקדושין והיינו ביש לו זרע קיימא או שמת אחיו אין כאן עקירת מ״ש בתורה כלל. וכשיש לו אח אמרינן לא תתקדש ממילא לא תהא זקוקה. ואין לכאורה לזה דמיון כלל למתנה על מ״ש בתורה ואמת שגם חילוק הש"ס צריך ביאור. דאם כן בשאר כסות נמי נימא לא תתקדש ולא יעקר מ״ש בתורה. ולפענ״ד צריך נגר להלום הסברא בזה ואומר מה שנלע״ד כי לכאורה בלא״ה מתנה על מ״ש בתורה לא מקרי. רק כשמתנה שיחול המעשה שלא ככתוב בתורה. והיינו שאין המעשה בשלימות לפי תנאו כפי המעשה המוזכר בתורה והיינו במקדש ע״מ שאין לך עלי שאר כסות. אם כן מתנה שיהיה קיום המעשה שלא כמעשה קדושין הכתובין בתורה. שכל קדושין הכתובים בתורה מחייבין שאר כסות. וזה מתנה שיהיה גרעון בקדושיו ולא יחייבו השאר כסות. וזה נקרא מתנה על מ״ש בתורה משא״כ באומר ע״מ שלא תאכלי בשר חזיר לא נקרא מתנה על מ״ש בתורה. אלא מתנה לעבור על מ״ש בתורה. שהרי אין בגירושין עצמן שום גרעון. נמצא כשיחולו הגירושין הם ככל גירושין דעלמא. אלא דמ״מ משמע ליה להש״ס כיון שעכ״פ מתנה שמעשה גירושין שלו יחולו ע״פ עקירת מ״ש בתורה דוקא אף שאין גירעון בעצם הגירושין מ״מ נקרא מתנה על מ״ש בתורה שמתנה שגירושין שלא יחולו ע״פ עקירת מ״ש בתורה. ואם כן גירושין שלו הם שלא ככתובים בתורה שהם דוקא ע"פ עבירת האשה. וע״ז משני דבשביל זה לא מקרי מתנה על מ״ש בתורה. שהרי מעשה הגירושין אין מחייבין שתעקר מ״ש בתורה דלא תיכול ולא תגרש ואם כן לא שייך לומר שמעשה גירושין שלו הם שלא ככל המעשה גירושין הכתוב בתורה כיון דהגירושין הם ככל הגירושין שבתורה ואינו גירעון בעצם הגירושין רק בשביל תנאו שהתנה עליה והרי היא לא נתחייבה לקיים התנאי כלל. וגם הוא אינו מכריחה לקיים התנאי ושתתגרש דוקא וא״כ אם קיימה התנאי ועברה ואכלה שפיר מתגרשת והרי גירושיה ככל גירושין משא״כ בלא אכלה ל"ל דמ״מ תיגרש אף שלא תאכל כדי שלא תצטרך לעבור על מ״ש בתורה דהא בידה שלא תאכל ובאמת לא תיגרש. דבשלמא אם היו הגירושין שלו מכריחין אותה שתעבור על דברי התורה היה מקום לדמותו אף שאינו בגוף הגירושין דמכל מקום הרי הוא מכריחה בגירושין שלו לעבור על דברי תורה. אבל כשאינו מכריחה לעבור רק היא תרצה בגירושין ועוברת על דברי תורה לא מקרי מתנה על מ״ש בתורה כלל. כן נראה ברור ומוכרח בפירושא דשמעתא. וזהו מעין מ"ש התוספות בכתובות דף נ״ו ע״ב ועוד י״ל דאין קדושין לחצאין. והוא כעין מ״ש אלא שבארנו יותר. ולכן נפלאתי על מה שהוקשה להם מהך דע״מ שתאכלי בשר חזיר. דאדרבה משם מוכח הך סברא. דאל״כ גבי קדושין נמי נימא לא תתקדש ולא יתחייב בשאר כסות. וכן יש להעמיס דברים הללו בפרש״י והתמיה קיימת אצלי על התוס׳ בפרק אע״פ שדחקו א״ע בסברות אחרות. והרי הדבר מוכרח. דעיקר הטעם שאינו יכול לגרע המעשה ממה שהוא כתוב בתורה. עכ״פ נראה ברור מ״ש וכעין התירוץ השני דאין קדושין לחצאין. וא״כ בנ״ד אין מקום לעשותו מתנה על מ״ש בתורה. שהרי אם יהיה לו בנים לא יהיה שום גרעון בקדושין. ואם לא יהיה לו אין כאן קדושין כלל. אלא דלפ״ז לא א״ש דברי הירושלמי דמחשיב ליה מתנה על מ"ש בתורה. והגאון החסיד מהר״י ל״ס מחלק בלישנא דאם מזכיר יבום בלשונו הוה מתנה על מ״ש בתורה שהיא המצוה משא״כ באומר אם יהיה לך בנים תהיה מקודשת. שאין מזכיר יבום בדבריו. וגם הוסיף לחלק בין אומר ע״מ שלא שהוא עצם המצוה לאומר אם לא תפול ורבו הגאון חלק עליו ולא דייק לישנא. ובאמת הראיה לזה שהביא מאונאה שיש חילוק בין אומר ע״מ שאין בו אונאה לע"מ שאין לך עלי אונאה אינו עולה יפה הדמיון. דשם הטעם דהוה כמתנה שימחול לו על האונאה ולדידן לא מהני דלא ידע דמחיל משא״כ באיסורא אין מקום למחול. והנראה לענ״ד בזה דהא בלא״ה טעמא בעי באמר ע״מ שאין לך עלי שאר כסות דתנאו בטל אף אי כפליה לתנאי׳ ואמר בפירוש שאם יהיה לך עלי שאר כסות לא תהא מקודשת. נראה דטעמא דמילתא דודאי כל אדם שעושה איזה מעשה נראה מדעתו שמסתמא חפץ במעשה ההוא שעושה. וכשמטיל בו תנאי אמרינן שאינו חפץ במעשה רק כשיתקיים תנאו ואמרינן שעושה התנאי כדי שיתחייב השני בקיום תנאו ויהיה חבירו מוכרח לקיים התנאי בכדי שיקויים המעשה. נמצא שאף שהמעשה הוא עיקר הכונה. אינו עושה המעשה רק כדי שיתחייב ג״כ קיום התנאי. אבל כל שיהיה התנאי מקויים חפץ הוא במעשה ואם כן מחמת המעשה שהיה מחוייב לקיים התנאי מחמת המעשה ואם יתבטל המעשה. התנאי מקויים אם כן אי אפשר לבטל המעשה מחמת שכשיתקיים המעשה ויתקיים אף התנאי יהיה מתנה על מ״ש בתורה. דהא אם נבטל המעשה נתקיים התנאי. ולא שייך לבטל המעשה. ולכן באמר הרי את מקודשת ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות הרי ראינו שגילה דעתו שחפץ בה רק שלא יתן לה שאר כסות. וא"כ אף אם כפל ואמר שאם יהיה לך שאר כסות לא תהיה מקודשת אי אפשר לומר מאחר שהוא מתנה על מ״ש בתורה ואי אפשר לקיים הקדושין מבלי שיהיה לה עליו שאר כסות ע״כ נדון ונאמר שבטלין הקדושין שהרי בביטול הקדושין התנאי מתקיים. שאם אין קדושין אין שאר וכסות. ואם כן כיון שאין לה שאר וכסות עליו אין טעם לבטל הקדושין. שכל שאין לה עליו שאר וכסות חפץ הוא בקדושין. ולכן אנו אומרין שאין במשמעות לשונו רק כשיהיה אפשר שיהיה הקדושין בלי שאר וכסות התנה התנאי. שאם יהיה לה עליו שאר וכסות יתבטלו הקדושין ומקיימין הקדושין וגם התנאי והוא מתקיים ממילא שמקודשת גמורה היא ואין לה עליו שאר וכסות. מה שאין כן אם נימא דתנאי בטל ולא נתחייבה בקיום התנאי כלל לא שייך לבטל הקדושין מפני שאי אפשר לקיים התנאי והקדושין. שהרי אם נבטל הקדושין הרי התנאי מתקיים. ולכן אין בלשונו משמעות שחפץ בצד השני ר"ל שאם אין התנאי מתקיים יתבטל המעשה די״ל שלא נתכוין שיהיה המעשה מבוטל כשלא יהיה באפשר לקיימו בתנאי שלא היתה כוונתו כי אם להכריח התנאי שהוא באפשרי כפי דעתו. אבל זה אינו מוכרח מדבריו. שאם יהיה דין התנאי שלא יתקיים יתבטל המעשה. ולכן גם בנזיר שאמר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין כו' הוה נזיר אפילו אמר בפירוש שאם לא אשתה לא אהיה נזיר. היינו משום שאין לנו להעמיד בלשונו שאם לא ישתה לא יהא נזיר. רק כשישתה דוקא. דהא כשיבטל הנזירות באמת תנאי מקויים א״כ אין טעם לבטל הנזירות. ולכן אין משמעות לשונו רק כשיהיה באפשרי שיתקיים הדבר על תנאי שאומר וכיון שאי אפשר לנו לקיים המעשה בתנאי בע״כ חל המעשה והתנאי מתבטל מאליו. ואחר דלא שייך לפרש שבאם יהיה לה שאר וכסות יתבטלו הקדושין. דא״כ כשנבטל הקדושין באמת לא יהא לה עליו שאר כסות. וא״כ לא שייך לבטל הקדושין כדי שלא יקויים התנאי שהוא עמ״ש בתורה. ולכן אין מעמידין בלשונו רק להכריח קיום התנאי כשיהיה באפשרי. ולכן באמר ע"מ שאגלח בבית חוניו כיון דיצא הוא באפשרות נהי דלכתחילה מורינן ליה שיגלח במקדש דאף שהוא התנה בבית חוניו הרי אי אפשר לבטל המעשה. שכיון שיצא בבית חוניו א״כ עכ״פ נזירות חל עליו שיגלח בבית חוניו. ולכן מורינן ליה שיגלח במקדש כיון דלא שייך לבטל הנזירות מה״ט. וא״כ גם בשאר כסות ועונה נראה אם אמר הריני מקדשך אם יהיה באפשרי ע"פ הדין שתהא מקודשת ולא יהא לך שאר כסות. ובאם שלא יהיה באפשר לקיים התנאי לא תהא מקודשת שפיר מהני גם במתנה על מ״ש בתורה. דלא מקרי מתנה על מ״ש בתורה כלל. שהרי לא חייב עצמו בקדושין. כי אם באופן שפירש דוקא. אבל באמר ע״מ שאין לך עלי. ואם יהי׳ לך לא תהא מקודשת. ע״כ אנו מפרשין שאין כוונתו כי אם אם יהיה באפשרי לקיים התנאי והיינו בשאר כסות לר״מ דתנאו קיים ומ״מ בעי תנאי כפול. ואם אמר ולא כפל הרי היא מקודשת ויש לו עליו שכל שלא כפל לר"מ בע״כ אינו מקפיד שיתקיים בהכרח דבכל דוכתי בעי לר"מ כפילא. א״כ גם בדבר שאינו שבממון אין משמעותו לבטל המעשה שהרי הוצרך לכפול כדי לקיים התנאי כפי כוונתו שאפשר לתנאי להתקיים. אבל ודאי י״ל אף אם היה יודע שאי אפשר לתנאי להתקיים היה מקדשה שהרי הוצרך לכפל אף בתנאי שאפשר להתקיים. וא״כ אין לנו גלוי דעת ממנו שבאם לא יהיה קיום התנאי אפשר יתבטל המעשה ואפשר שאין צריך כלל לסברא דסתירת המעשה הוא קיום התנאי. דבלא זה י״ל בפשיטות דלר״מ לשיטתיה בעי כפילא כדי שיתקיים התנאי. וא״כ אין גילוי דעת מזה שחפץ בביטול המעשה כשלא יהיה באפשר לקיים התנאי. וא״כ א״ש גם בנזיר שאמר ע״מ שאשתה יין. ע"כ שהיה סובר שהוא באפשרי וא״כ הוצרך לכפלות אף שהיה באפשרי לקיים התנאי. ולכן כשאינו באפשרי אין מבטלין המעשה. שהוא לא התנה רק כשיהיה באפשרי. ובפרט שמשמעות הלשון ג״כ מורה ע״ז שאין להעמיד בדבריו שכיון על הפרט שאם לא יהיה לה שאר וכסות תהא מקודשת. דא״כ איך נאמר שלא תהא מקודשת ולא יהיה לה שאר וכסות דא"כ נתקיים התנאי. וזהו תוס' נופך. משא״כ במתנה על הדין ואומר אם אוכל לפטור משאר כסות ע״פ הדין אני מקדשך. ובאם לאו לא תהא מקודשת י״ל גם לר"מ אינה מקודשת ובפרט שכן נראה משמעו׳ הלשון שאומר אם יהיה לך שאר וכסות לא תהא מקודשת א״כ אין שייך לבטלו בשביל שכשיתקיים יהיה לה שאר כסות. דהא כשמבטלין הקדושין התנאי מתקיים ולכן אין דבריו מתפרשין רק שתהא חייבת בקדושין בלי שאר וכסות. ותדע דהא בדבר שבממון תנאו קיים ואטו יש בידה לבטל הקדושין כשתאמר שחפיצה שאר וכסות דהא ליתא רק שנתקיימו הקדושין והתנאי. ואם כן גם בעונה כוונתו כך לקיים הקדושין וגם התנאי. ואף שבאומר באם יהיה לך לא תהיה מקודשת. הרי הוצרך לומר כך כדי שיתקיימו הקדושין. ולא יהיה לה. אבל אין לנו גלוי דעת שרצונו שאף שלא יתקיימו הקדושין בתנאי יתבטלו לגמרי. ואף לרבנן דלא בעי כפילא. י״ל דלא מהני גם כפילא לבטל הקדושין דאין הכפל מורה רק שמקפיד על התנאי שיתקיים בהכרח והיינו כשהוא באפשרי. שהרי מוכח כן לשונו. שלא נתכוין רק על קיום התנאי. דאל״כ איך שייך אם יהא לך לא תהא מקודשת שכשלא תתקדש בודאי לא יהיה לה. משא״כ באומר על דבר שהוא מסופק ותולה הדבר כפי הדין שיהיה. ואומר אם יהיה דין שתפטור אותי משאר כסות ועונה תהא מקודשת. ואם לאו לא תהא מקודשת. וכמו כן בנזיר אם תולה הדבר בדין אם יהיה הדין שאפשר ליזור ולשתות יין יקבל נזירות עליו. ואם לאו אינו מקבל עליו. ודאי לא הוה נזיר. רק באמר ע״מ שאשתה יין אין הכונה כי אם לחזק התנאי. דהא לר״מ בכל דוכתי בעי כפילא כדי שיתקיים התנאי. וא״כ אין הכפל מורה שאם ימנע אפשרות קיום התנאי יתבטל הנזירות כן נ״ל ברור ונכון לפענ״ד ומקום הניחו להתגדר בו. ומעתה נימא בנדון הירושלמי ודאי מיירי כפשוטו שאמר הרי את מקודשת לי ע״מ שלא תהא זקוקה ליבם. ואין צריך לדחוק כמו שדחקו א״ע הגדולים אשר לפנינו רק שי״ל דלשון זה מורה דכל שלא תהא זקוקה תהא מקודשת. ואם כן איך נבטל הקדושין בשביל שלא תהא זקוקה. דהא אם מבטלין הקדושין אינה זקוקה באמת וגם עיקר התנאי אינו מורה רק שרוצה לקדשה באופן שלא תהא זקוקה ואפילו אי כפליה לתנאיה ואמר שאם תהא זקוקה לא תהיה מקודשת. אין זה מורה על רצונו לעקור הקדושין רק לחזק התנאי כשיהיה באפשרי דהא לר"מ אפילו אומר הרי את מקודשת ע״מ שאין לך עלי דברים שיוכל להתנות עליהם בלא כפליה תנאו בטל. וא״כ אף שכפל אין מוכרח כוונתו לבטל הקדושין כשלא יהיה קיום התנאי אפשרי. כיון שלפי דעתו הוא אפשר שיחולו הקדושין באופן הלזה. ושייך שפיר סברא הנ״ל כמו שפירשנו מ״מ אם תולה הדבר במקרה ואומר שאם לא תהא זקוקה תהא מקודשת. ואם תהיה זקוקה לא תהא מקודשת. אינו תנאי כלל רק שאינו מקדשה כי אם באופן שיפרש. אבל על מנת אף שכפלו אינו מורה רק על תנאי ועושה הדבר לחזק קיום התנאי. וכשאינו באפשרי אין הקדושין בטלין משום הכי והן הן דברי מהר״י ברין שאם אומר הרי את מקודשת ע״מ שאם לא תפול לפני יבם תהא מקודשת. ואם תפול לפני יבם לא תהא מקודשת. שאין התנאי תולה כי אם במקרה העתיד לבא שפיר מהני. דהא לא נתקדשה באופן אחר. אבל אם אומר ע״מ שלא תהא זקוקה ליבם. מורה שהקדושין חלין על אופן זה אף שכפליה לתנאו מ״מ נקרא מתנה על מ״ש בתורה. דלשון זה מורה רק שיתקיימו הקדושין על זה האופן מאחר שהדבר ידוע שאין עושה כן כי אם שלא תתקדש באופן אחר ורוצה שיעקרו הקדושין לגמרי כשיקר מקרה שתפול לבני יבם. ודברי מהר"י ברין ברורים ונכונים. אלא דלכתחילה אין הפסד לפרש התנאי כדעת האחרונים שלא יזכור יבום רק אם יהיה לי בנים. או שלא יהיה לי אח באופן שלא יזקקו הקדושין אותך ליבום שתהא מקודשת. ובאם לא יהיה לי בנים באופן שתהא זקוקה ליבום ע״י הקדושין לא יחולו הקדושין כלל. אבל לפענ״ד ברור כמ״ש. ובתה״ד הביא ראיה מהא דפרק הגוזל דפריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה. דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה. ומשני התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו כדריש לקיש דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו. ואין לחלק דהתם הוה כמו אנן סהדי ולא צריכה להתנות כו׳ דבתשובה ראיתי הא דמייתי מור״ם מדברי הגאונים ומסיים דהוה כאילו התנה כו׳ עכ״ל. ולכאורה נפלאתי הפלא ופלא ע״ז מנ״ל לדמות זאת לתנאי דפשטא דמילתא משמע דמדין גלוי דעת וקדושי טעות אתא עלה. וכן מסקנת הרב מהר״י ל״ס. ואם כי מהר״ם אמרו מ״מ לכאורה הוא מחוסר הבנה וביאור. אמנם בתר עיון נראין דברי מהר״ם ברורים דע״כ לאו מדין טעות אתינן עלה. דהא פריך התם אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין. ומשני התם הלכתא גמירי לה. וכה״ג פריך ומשני באשם. ולכאורה תמוה אם הטעם משום דהוה הקדש בטעות איך שייך ע״ז הלכתא אטו הלכתא שיהיה הקדש טעות הקדש דהא קיי״ל באמת דהקדש טעות לא הוה הקדש. ואם נימא דמדהוה הלכתא שמעינן דלאו קפידא מאי פריך תו מאשם. ולכן נראה ברור דלאו מטעם הקדש וקידושי טעות אתא עליה אלא דמשום דמסתמא דעת כל אחד לעשות מעשיו על צד היותר נכון ומועיל לפי כוונתו. ואע״פ שלא התנה בפירוש שסתמא כפירושו ודאי עושה על צד היותר מועיל לטובתו. וא״כ שפיר משמע לן דמסתמא חשיב כאילו התנה שאם ימות תצא לחולין וס״ד שמועיל תנאי בכה״ג דאם ימות לא היה הקדש מעולם. ומהיכא תיתי לא יוכל להקדיש בתנאי זה שאם ימות לא יהא הקדש שאין זה מזיק להקדש כלל. וע"ז משני כיון דהלכתא גמירי לה ע״כ שזהו מהלכות קדושת החטאת שצריך שתפשוט בו קדושה. אף אם ימותו בעליו. ובענין אחר לא היה מועיל. וא״כ אפילו אומר בפירוש שיהיה מקדש לחטאת ע"מ שאם ימות תצא לחולין לאו כל כמיניה לומר כן דאין הקדש לחצאין. וכעין מ״ש התוס' פרק אע״פ דף נ״ו ע״ב סברא שאין אישות לחצאין. דבענין אחר לא הוה קדושה דחטאת. ולהכי הדר פריך מאשם. ולא תקשי מדגמירי לה בחטאת ש״מ דלא הוה בטול ההקדש מה"ט. אלא ע״כ אמרינן היכא דגלי קרא או הלכתא אמרינן ע״כ שזהו מכלל קדושת ההקדש. ובענין אחר אין הענין חל ואפילו אי מתנה ע״ז הוה מתנה על מ״ש בתורה. ואפי' אם נימא דבאם מפרש דבריו שבאם ימות לא יהיה הקדש ומבאר דעתו שאין דעתו להקדיש באופן אחר י״ל דבאמת אין הקדושה חלה כלל לחטאת דאי אפשר שתהא לחצאין ולהכי הדר פריך תו מאשם. דאי לא הוה לן גלוי קרא או הלכתא. יש לנו לומר מסתמא הוא כאילו התנה דליכא מאן דאיכפת ליה בזה שהוא לטובתו. ומשני נמי דהלכתא גמירי וא״כ זהו ג״כ מתנאי קדושת האשם. והדר פריך מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין דתיפוק בלא חליצה. דיש לנו לומר מסתמא הוה כאילו התנה. שאילו היתה משימה אל לבה ודאי היתה מתנה דגם לבעלה לא איכפת ליה בזה במה שתפטור מן המוכה שחין על זה אין לנו גלוי קרא דשיהיה מתנאי הקדושין שתזקק ליבום בהכרח שאין זה מעין הקדושין שהרי אין זה אלא במקרה שיהיה לו אח ולא יהיה לו זרע וע״ז אין לנו שום גילוי דעת שיהיה היבום מתנאי הקדושין. וא״כ ה״ל למימר דהוה כאילו התנה שתיפוק בלי חליצה וע״ז משני דבכל דהו ניחא לה ולא איכפת לה כלל בהא וא״כ גם מהא מוכח דעיקר מילתא תלוי במה שהוא מהתחייבות הקדושין. והוא הטעם בשאר כסות ועונה דמקרי מתנה על מ"ש בתורה כאמור בדברינו למעלה. עכ״פ זכינו להוכיח מן הש״ס דמהני תנאי שפיר לענין יבום. ובזו נכונים דברי התוס׳ שפירשו דמיירי מן אירוסין דע״כ מן האירוסין מיירי דלא מיירי אלא בענין שלא היה לבעל שום קפידא במה שיהיה דעתה כן משא״כ מן הנשואין דצריכה להתנות עמו בתנאי גמור דאולי לא יתרצה בקדושי ספק שתהיה בעילתו בעילת זנות. א״כ היה צריך תנאי גמור. והדברים מבוררים בס״ד. ולכאורה היה נ״ל ללמוד קולא גדולה משם. דלמאי דמסיק טעמא משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה. א״כ אם יש לו אח ונאבד דלא שייך האי טעמא נפקא בלא חליצה. וכבר עלה בדעתי הפירוש בכל דהו ניחא ליה דלא קאי על המוכה שחין רק דבשביל שיש לו אח מוכה שחין לא תמנע מלהתחתן עמו. דכיון דבכל דהו ניחא לה. דעתה גם כן להתקדש אפילו למי שיש ספק שתפול לפני מוכה שחין. א"כ גם בנאבד י״ל דמ״מ ניחא לה בזה. אלא שראיתי למהר"ם שהביא מכאן ראיה לדברי הגאונים דיבמה שנפלה לפני מומר נפקא בלא חליצה. דלגבי מומר ליכא טן דו. דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם לו. כי יעבירנה על דת כו׳ עכ"ל. וא״כ צריך לומר דמפרש דניחא לן בטן דו דמוכה שחין. והיא תימה בעיני מאי טן דו שייך במוכה שחין דכופין אותו להוציא. אפילו רוצה לדור עמו מפני שממקתו. אלא ודאי כדפרישית דקאי על הראשון דניחא לה להתקדש לראשון ומכנסת עצמה לספק זיקת המוכה שחין. וכן נראה מפרש״י. ואפשר דמהר״ם ס״ל דאף דבמוכה שחין תשמיש קשה לו. מ״מ אם אינו רוצה רק לבא עליה ביאה אחת לשם מצות יבום אין קפידא כל כך. דמשום ביאה אחת אין סכנה. וכן משמע מדקאמר אין חוסמין אותה. משמע שאם רוצה להתייבם הרשות בידה. ובתר הכי מצי למימר דיירנא ליה בסהדי. וגם בהא ניחא לה בכל דהו אף שתדור עמו בעדים אך שמו יקרא עליה דכיון שיבמה הרי היא אשתו לגמרי. וא״כ במומר שע"כ יעבירנה לא ניחא לה. או י"ל דהא בלא״ה קשה איך קאמר דתיפוק בלא חליצה. הא אמרינן ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין דאין חוסמין אותה וכופין לחלוץ. ואם כן לא איכפת לה בזיקת המוכה שחין. וכן הקשה הגאון מהר״א ברודא אלא ע״כ שחוששין פן לא תהא יד הב"ד תקיפה עליו לכופו. או שישמט עצמו לפי שעה. ומה לה לצרה זאת שתזקק לו. וע"ז משני שפיר דבכל דהו ניחא לה. וממה נפשך אם נוכל לכופו לא איכפת לה. שהרי נכוף אותו לחלוץ. ואף שלא נוכל לכופו ניחא לה בכל דהו. ולכן ס״ל למהר"ם כפשטא דלישנא דש״ס דטן דו קאי אמוכה שחין וזהו אינו במומר. וא״כ בנאבד לדברי מהר״ם נפקא בלא חליצה. וגם בפרש"י אפשר לפרש כן. שפירש שאינה חוששת מספק להתקדש לראשון שהוא שלם. והיינו כיון דעכ״פ אף אם ימות בעלה אית לה בעל כל דהו. משא"כ במומר וצ״ע. עכ״פ זכינו לברר בס״ד דאין לחוש לבטל התנאי משום מתנה על מ״ש בתורה וכמו שבררנו. אלא שיש עוד חשש אם יהיו הבעילות מותרין ולא ניחוש לביאת זנות כדאמרינן בכמה דוכתי חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכבר דיבר הרב מהר״י ל״ס בזה מה שראוי לדבר בזה. ודעת הרב שאין בזה שום איסור. כיון דבקדושין וחופה בועל כל ימיו ואינו אלא תנאי שאם לא יזכה להבנות ממנה. ואין שום איסור לבעול על תנאי. ומה שאמרו אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. הוא כפי גדר טבע האנושי שדבר שנוי ומאוס הוא שיבעלנה ולמחר תטחן לאחר אשתו. ועוד הוסיף לבאר דבכה"ג ליכא שום חשש כיון דכל ימיו הוא בספיקא ואינו דומה לפילגש שאסורה לדעת הרמב״ם לפי שהיא מותרת לאחר והוה קצת כעין ביאת הפקר. משא"כ זו שכל ימיה בספק אשת איש היא וליכא שום איסור בזה עכ״ד בקצרה ודברי פח״ח עליהם אין להוסיף ולגרוע רק אין מדרש בלא חידוש כי לכאורה נ״ל ראיה לדברי הרב מדברי הרמב״ם שסובר דפילגש אינה מותרת אלא למלך. והרמב״ן השיג עליו דלא מצינו שיהיה חילוק בין מלך להדיוט במצוה זו אם אסרה התורה להדיוט איך מצינו שהוא מותר למלך. ואולם ע״פ דברים הנ"ל נראה שממילא החילוק הלזה נמשך דודאי נכונים דברי החסיד הנ״ל כי מצינו שתקנו חכמים נשואין לקטנה ואם במקום שאין קדושין יהיה איסור קדשות לא הוה מתקני רבנן לעקור דבר מן התורה. אלא ודאי כיון שמדרבנן היא עכ"פ אשת איש ואסורה לאיש אחר עכ״פ כל זמן שהיא תחת בעלה כיון שהיא דרך אישות אין כאן בית מיחוש. וא״כ נראה בהדיוט דומה לקדשות שהרי מותרת לאיש אחר. משא״כ במלך שאין משתמשין בשרביטו ואין שני מלכים משתמשין בכתר אחד. א"כ אינה ראויה לאחר ושפיר מותרת לו. וא״כ כ״ש היכא דכל ימיו היא בספק אשת איש. וכן נראה מדברי מהר״ם שמביא ראיה לדברי הגאונים בנפלה לפני מומר דאמרי׳ אדעתא דהכי לא קידשה נפשה. ונראה מדבריו דאפילו בנשואה ס״ל דהוה כאילו התנה ולא ס״ל כמ״ש התוס׳ דדוקא בארוסה בעי. וכבר פירשנו לעיל דמשמע להש״ס דסתמא הוה כאילו התנה עמו שלא תהא זקוקה למוכה שחין ולאו מכח קדושי טעות אתו עלה. כמו שהוכחנו לעיל בהוכחה ברורה והיינו ע״כ כיון דלא איכפת לשום אדם שיהיה כן. ונראה דמהר״ם לא ס״ל כדברי התוספות דמן האירוסין דוקא בעי דע״ז לא הוה משני מידי דטב לה למיתב טן דו. ומאי טן דו איכא באירוסין לחודה. ולמה תתקדש ע״ד כן כיון דבאירוסין לחודה ליכא טן דו ואם תנשא לא תועיל לה הך אומדנא אם כן אכתי למה ניחא לה באירוסין קודם שתנשא ובפרט אם נימא כפרש״י דניחא לה להתקדש לשלם על ספק שתפיל לפני מוכה שחין.
כיון דעכ"פ בדיעבד לא איכפת לה כולי האי דבכל דהו ניחא לה. א"כ כיון דבאירוסין ליכא טן דו. למה תגמר בדעתה להתקדש לו ולכן ס״ל למהר״ם דאפי׳ מן הנשואין נמי איכא למימר דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ואם כן ע״כ ס״ל דלא איכפת לבעל בתנאי זה. שאם תפול לפני אחיו מוכה שחין דתיפוק בלא חליצה אף שיהיו ביאותיו ביאות זנות. והיינו כיון שלא נתכוין לזנות ליכא למיחש כלל. ונראה עוד ראיה לדברי מהר״ם דקשה אמאי לא פריך מאשה שנעשה בעלה מוכה שחין תיפוק בלא גט. וכן הקשה הגאון מהור״ר אברהם ברודא. ומה שדחק הרב מהר״י ל״ס ליישב דדוקא במיתה דשכיח אמרינן כן הוא דחוק. דאטו חטאת שמתו בעליה הוה מיתה דזמן מועט בין הפרשה להקרבה ולא הוה מילתא דשכיחא כמ״ש התוס׳ ריש יומא ועוד דסתמא קתני לפני מוכה שחין ולא מפליג בין נעשה מוכה שחין אח״כ משמע דבכל גווני קשיא ליה. וגם הסברא אינה נראה בעיני דכיון דאתינן עלה דמסתמא הוה כאילו התנה שאם היתה מעלה על דעתה היתה מתנה עמו אין לחלק בזה דמאי איכפת ליה בשיהיה קדושיה על תנאי זה. אכן לפי מ״ש א״ש דודאי מילתא דתליא בדידיה אין לומר שיהיה כאילו התנה דאולי מקפיד על קדושי תנאי ולא יחפוץ שתפקיע עצמה ממנו בלי גט בחייו שתטחן לאחר אשתו בלי גט. משא״כ במה שיארע אחר מותו לא איכפת ליה מידי אפילו מן הנשואין. משא״כ אם נימא דמן האירוסין דוקא קאמר דלא איכפת ליה כלל. משא״כ מן הנשואין וכמ״ש התוס׳ אם כן הוה ליה לאקשויי מנעשה מוכה שחין אחר שנתקדשה. אלא ודאי כל לגביה דידיה לא ניחא ליה כלל דתיפוק מיניה בלא גט רק במה שיהיה אחר מותו לא איכפת ליה. וא"כ מוכח כדברי מהר״ם דגם אמן הנשואין קשיא ליה דלדברי התוס׳ צ״ל דוקא מן אירוסין לא איכפת לבעל כלל. ואם כן גם מיניה תיפוק כיון דמקדושין אין לה שום טובה עבדה אדעתה דנפשה. אלא ודאי עיקר הטעם דלא תליא בדעת הבעל משום דלא איכפת ליה כלל במה שיהיה אחר מותו ושלא כדברי התוספות ולכן ס״ל למהר״ם דאפילו בנשואה קאמר. ואם היינו יכולין להחליט שאין בבעילות אלו שום חשש ממילא אין לחוש למה שחשו מהר״ר ידידיה ומהר״ר יונה שהביאם הב״ח להתנות בכל ביאה דלא כיון דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות גמור ובעל לשם קידושין. ולפי האמור אין מקום לחוש לזה. כיון דאין שום חשש בביאתו. ואפי׳ דבר שנוי ומאוס לא הוה ואפילו לא נסמוך על הך סברא י״ל דוקא בקידש על תנאי וכנס סתם ובעל בהא אמרי׳ דגמר ובעל לשם קדושין שלא תהא בעילתו בעילת זנות. מה שאין כן במפרש בתנאו שכל ביאותיו יהיו על תנאי הראשון אין לחוש שבעל לשם קדושין. וגם הגאון בעל שב יעקב בחאה"ע סימן ל״ט כתב דדוקא בקידש על תנאי ובעל סתם. אבל אי כנסה או בעל על תנאי אין לחוש ע״ש. וגם בדברי מהר״י ל״ס ותמיהני שלא הביאו דברי התוס׳ פרק המדיר דף ע״ג ד״ה אלא שכתבו בהדיא ז״ל ונראה דאפילו קדשה על תנאי וכנסה על תנאי הואיל ובעל צריכה גט כו' וההוא דהריני בועליך על מנת כו׳ ואע״פ שהתנה בשעת בעילה ולא עביד תנאי לסתור הקידושין אלא משום כתובה עכ״ל וא״כ מבואר בהדיא דס״ל להתוס' דאפי׳ בעל על תנאי נמי צריכה גט אלא די"ל דדוקא מטעמא דהתוספות דלא עביד התנאי רק משום כתובה וא״כ בנ״ד שאין התנאי לגרוע מן ההתחייבות רק לטובתה שלא תזקק ליבום לא שייך האי טעמא ובלאו הכי ממתני׳ משמע דדוקא בכנסה סתם בעי׳ גט ולא בכנסה על תנאי וכן הקשה מהרש״א על דברי התוס׳ לפי מ״ש התוס׳ גופיה לעיל דרבותא דמתני׳ דבעי׳ גט א״כ ליתני כנסה על תנאי. ובחידושי כתבתי ליישב דבמתניתין לא שייך הך סברא דמשום כתובה עביד דאפילו בקדשה וכנסה סתם נמי אין לה כתובה. ואף דבש״ג כתב דאפילו בקדשה וכנסה על תנאי או בעיל נמי צריכה גט כמו בהריני בועליך ע״מ שירצה אבא י״ל דהתם כתב בש"ג הטעם דזהו שהתנה קסבר שלא יעברו על תנאו ואם כן י״ל דדוקא באומר הריני בועליך שהיה סובר שלא יעבור האב על תנאי מאחר שכבר בעל. משא״כ במתנה תנאי כזה שאם ימות שאין בידי אדם כי אם בידי שמים וגם האשה מתנה דוקא משום הכי לא שייך לומר דבעיל בכל אופן. דודאי בתנאי׳ קאי וגם על שאר ביאות אין לחוש כיון שתחילת תנאי על כל ביאות. ולא מצינו בגמרא רק בקידש על תנאי וכנסה סתם. מדלא הזכיר בשעת כניסה שכנסה על תנאי. וכן בהריני בועליך לפי דברי התוס׳ די״ל דתנאי שהזכיר הוא בשביל הכתובה. משא"כ במתנה בשעת כניסה על כל הביאות סגי בהכי. ולא צריך להתנות בכל ביאה וביאה. דהא בגמ׳ פליג שמואל אפילו בכנסה סתם וס"ל דבתנאי קאי. ואם כן כלל גדול הוא בידינו אפושי פלוגתא לא מפשינן. וכל מאי דלא מוכח בהדיא בגמרא דפליגא לית לן למימר דרב אפי׳ בכה״ג מצריך גט עד שיתנה בכל ביאה וביאה. ועוד נ"ל דהכא לא שייך כלל לומר חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קידושין דכיון דאנן שרינן ליה לכתחילה שיבעול על התנאי והוא מותר ע"פ ב"ד שמתירין לו להתנות על כל ביאותיו שיהיו ביאות זנות. וכבר נתרצה לזה ועושה ברשות בית דין. ואנן שרינן ליה לשם מצוה משום תקנת עגונות. א״כ בוודאי לא שייכא כלל הך חזקה דאדרבה מחשיב יותר חזקת כשרות. ושארית ישראל לא יעשו עולה להטעות האשה לזקקה ליבם ותעגן ותותיב. א״כ אין לנו לחוש כלל שיבעול לשם קדושין שחזקת כשירות שלו שיבעול בתנאי וא״כ אפי׳ בעל לשם קדושין בלא עדים לא מהני. אלא שיש לי מקום עיון בזה מאותה ששנינו בפ׳ מי שאחזו גבי שכיב מרע שגירש לא תתיחד עמו אלא בעדים. ופירש רש"י הטעם דחיישינן שמא בעל לשם קידושין. ואפילו לא בעל לשם קדושין מ״מ פנויה היא ואסור להתיחד עם הפנויה. וא״כ מוכח דאף ע״ג דאסורה לאחר כל ימי חייו מכח ספק שמא לא ימות מחולי זה. אפילו הכי אסור להתיחד עמה וחוששין לקדושיו. ותימא על שלא דברו מזה הגדולים אשר לפנינו בב״ח ובש״י ומהר״י ל״ס. ואם נימא דעיקר חששא משום קדושין יש לחלק דהתם מגרש בסתם אם ימות א״כ אינו מתנה על הבעילה כלל ואין דעתו לבעול שמסתמא הדבר עומד להתברר לשעתו אם יחיה או ימות. וא"כ כשנמלך לבעול מאחר שבתחילה גמר בדעתו לגרש יש לומר שאינו רוצה בביאה בלי קדושין מאחר שלא ראינו גילוי דעת ממנו שרוצה בביאה בלי קדושין ואפילו אם לא היה שום איסור בדבר מ״מ כיון דדרך העולם הוא שסתם ביאה בלי קדושין לזנות תחשב אפילו בכה״ג י״ל דלא ניחא ליה בלעז הבריות ולכך בועל לשם קדושין. ומכאן תשובה עכ״פ על דברי מהר״י ל״ס שביקש לומר כיון דבתנאי לטובתה אינה מתרצת להבעל לשם קדושין דהא סתם גט שכיב מרע הוא שלא תזקק ליבום ואפ״ה חיישינן שבעל לשם קדושין והיינו ע״כ לרצונה שאין אשה מתקדשת בע״כ. ומ״מ כאן שמתנה בהדיא שלא תהיה ביאתו לשם קדושין אין לחוש כיון דבתנאי׳ קאי אלא מה שנראה מפרש״י והר״ן דהיחוד אסור אם כן משמע דכ״ש דהביאה אסורה בכה"ג אף שכל ימיו היא אגידא ביה. וצ״ל דדוקא התם שמתחילה מגרש אדעתה שלא יבא עליה עוד. כיון שדבר המתברר הוא מסתמא בשעה שגירשה היה בדעתו לפרוש ממנה עד יבורר אם הגט גט או לא. אם כן ביאתו לזנות חשיב. מה שאין כן אם מיחדה מתחילה שתהיה כל ימיו אצלו מיוחדת וכל ימיה בספיקא עומדת ואינה מותרת לאחר ליכא למיחש למידי. ותדע דהא כמה פוסקים חולקים על הרמב״ם וס״ל דאפי' פילגש מותר. ותקשי להו מתני׳ דלא תתיחד עמו דמוכח דאפי׳ היחוד אסור. וכ״כ בכל יחוד פנויה שאסור. וע״כ צריך לחלק בין שיחדה אצלו לתשמיש ובין ביאת זנות באקראי בעלמא. ואם כן שם שמגרשה כשהוא שכיב מרע מגרשה לגמרי מעכשיו אם יתקיים תנאו ודעתו לפרוש עד שיתקיים. ולכן אין לו לבא עליה. משא״כ היכא שבתחילה מיחדה אצלו לביאה וקדושי תנאי אין כאן בית מיחוש. וגם אפשר לומר שלא התירו כזאת כי אם היכא דאיכא זיקת יבם מומר או אילם שאין לנו לכופה להיות אגידא ביה. אבל בעלמא לא התירו בכה"ג. ולכן התם לכתחילה חיישינן בכל גווני כן נ״ל לקיים דברי חכמים רבותינו האחרונים שהתירו בקדושין ונשואין על תנאי. וכדאים המה לסמוך עליהם ומי ימרה את פיהם אפילו להחמיר במה שהסכימו בו מהר"י ברי"ן ורמ״א וב״ח והגאון מוהר״ר אברהם ברודא ותלמידיו הגדולים ובית דין הגדול דק״ק פראג. והנה לפ״ז נראה לפענ״ד פשוט להתיר אם כבר כנסה לגרשה מעכשיו על תנאי אם תפול לפני יבם תהיה מגורשת מעכשיו. וכל הביאות שיבא עליה אח״כ לא יהיו לשום אישות וקדושין ומרוויחין בזה מה שנבוכו אם יקרא מתנה על מ"ש בתורה בקדושין ובגירושין לא שייך ובענין ביאת זנות לא ידעתי שום הפרש בין קדושין על תנאי לגירושין על תנאי. ועדיף טפי בזה שכבר כנסה בחופה וקדושין שאין בהם ספק. עוד נ"ל בלא״ה לפי דברי מהר"ם דס״ל במומר דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה. ואם כן בכבר ניסת לפי דברי מהר"ם אין לחוש כלל לביאת זנות במה שנותן לה גט על תנאי דניחוש שמא תפול לפני יבם ויעקרו הגירושין ויהיה ביאותיו בזנות דהא אף לא יתנה נמי נימא דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה. ומבואר הוא דמהר״ם ס״ל הכי רק שחשש להחמיר בשל תורה לענין לפטור אותה בלי חליצה. וכתב לא מלאני לבי לעבור על דברי הגאונים. ואם כן בנ״ד שכבר ניסת אין התנאי רק להרווחה דמילתא לחוש ולהחמיר בשל תורה לענין שלא תצטרך חליצה. אבל בלא״ה י״ל אם נפלה לפני מומר אדעתא דהכי לא קידשה נפשה. ולענין חששא דביאת זנות דאינה אלא מדרבנן בעלמא נוכל לסמוך על אילן גדול מהר״ם ז"ל שסובר לדידיה בלא״ה אם ימות ותהיה זקוקה לו נעקרו הקדושין למפרע. וה"ה בנאבד כפי דברינו שלא נודע מה היה לו ליבם וכ״ש הוא כפי דברינו לעיל בנאבד. והנה בהרווחה דמלתא למעט בביאת זנות כפי האפשרי נ״ל ליתן גט על תנאי בזה הלשון בתחילה יאמר שמעו אלי אתם עדים פלוני בן פלוני ופב״פ איך שאני מגרש את אשתי מעכשיו על תנאים שאדבר עמה. ויאמר לאשה אם לא מתי לא יהא גט. ואם מתי בלא בנים שלא ישאר זרע קיימא אחרי וישאר אחרי אח שהיה זוקק אותך ליבום אם היית אשתי ולא אפטור אותך בגט כריתות כדת משה וישראל קודם שאפטר מן העולם הרי זה גיטך והתקבלת גיטך זה ותיכף כשיגיע גט זה לידך תהיה מגורשת בו ממני מעכשיו ומותרת לכל אדם (וכל הביאות שמכאן והלאה לא יהיו ביאות לשם קדושין כלל. ואני מקבל עלי בחרם ובשבועת התורה על דעת הב"ד שלא לבעול לשם קדושין ושלא לבטל התנאי. והריני מאמין אותך כשני עדים כשרים שלא בטלתי התנאי ואני פוסל כל עד או עדים שיעידו שבעלתי לשם קדושין או שבטלתי התנאי אני פוסל אותם ואני נותן הנאמנות לך) ואם לא מתי או שישאר זרע קיימא אחרי ואפילו לא ישאר זרע קיימא אם לא ישאר אח הזוקק ליבום אחרי או שאפטור אותך בגט כריתות קודם שאפטר מן העולם באופן שלא תהא זקוקה ליבום. לא יהיה בגט זה ממש ויתן הגט. ועתה אבאר טעמי ונימוקי אשר עמי בהוסיף דברים הנ״ל למען יגרע ביאות הזנות כי התנאי אשר הוספתי שאם לא יפטור אותה בגט קודם פטירתו מן העולם. מבואר הוא שמרויחין בזה שאם יגרשנה קודם פטירתו בגט שכיב מרע הרי הגט בטל. ואין כאן ביאת זנות כלל ושפיר יכול להתנות בכה״ג והוה כאומר הרי את מגורשת לי היום אם לא אגרשך ביום מחר. וכה"ג מצינו בנדרים קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר. ומה שתולה התנאי בזיקת היבם מרוויחין גם כן שאם לא ישאר יבם או שאינה זקוקה לו ע"פ הדין אין בגט ממש. ולא נעלם ממני שיש בצד זה ענין אחד אשר היה יותר טוב לגרש סתם ויתלה התנאי במיתה לבד והוא ע״פ מה שהוא דעת הרמב"ן הובא בר״ן פרק מי שאחזו שסובר דבהתנה ע״מ שתתן לו מאתים זוז ורצו שניהם לבטל התנאי בטל הגט אף ע״פ שנתנה לו אח״כ שכל זמן שלא קיימתו אפשר לבטלו מדעת שניהם וכשמתקיים התנאי אח״כ הוה כאילו לא נתקיים. וא״ת לדברינו הרי אמרו בראוה שנתיחדה כו' למה אין חוששין לביטול הגט דאמתניתין מעכשיו אם מתי קיימא התם תנאי מתקיים בע״כ הוא ואיך יבטלו אותו עכ״ל. אם כן לכאורה עדיף טפי לגרש על תנאי אם ימות דזהו תנאי המתקיים בע״כ משא"כ אם מטיל בו תנאי שבידו לעשות שיגרשנה אח״כ אפשר לבטלו מדעת שניהם י"ל לזה חדא דאפשר דהרמב״ן לא קאמר רק שבידם לבטל בשב ואל תעשה והיינו ע״מ שתתן לו דהתנאי עדיין מחוסר מעשה ואין הגט חל למפרע כי אם אחר קיום המעשה אז אמרינן דהמעשה שנעשה אחר הביטול כמאן דליתא הוא וכאילו לא קיימתו משא״כ איפכא והיינו בנ״ד שהתנה אם לא יגרשנה למחר תתגרש מהיום אין בטול גט הראשון כי אם במעשה גט שני. לא שייך לומר שיהיה מה שלא יעשה כאילו נעשה וכ"ש בזה שהוא בענין האישות גופיה ואפילו תימא דאף אם התנה תנאי שבשב ואל תעשה והיינו שלא תדבר עם פלוני גם בזו ס״ל להרמב״ן דיכולין לבטל אף שלא תדבר יהיה הגט בטל כאילו דיברה עמו דסוף סוף בידה היא לבטל י״ל היינו דוקא במעשה שאינו מענין האישות שייך לומר דהתנאי שלא נעשה כאילו נעשה או הנעשה כאילו לא נעשה ומעשה קוף בעלמא הוא. משא״כ תנאי שהוא בענין עיקר האישות כמו בנ״ד לא שייך לומר דאף אם לא גירשה יהיה כאילו גרשה וע״י זה יקיים האישות. דאין זו סברא כלל. ואם כן נראה בנ״ד אפילו לדברי בעל העיטור שסובר דיכול לבטל הגט בנ״ד יודה שאין יכול לבטל דלא שייך לומר בזה מה שלא נתן גט אחר יהיו כאילו נתן כדפרישית. ובאמת לדעת הרמב״ן נראה לענ"ד חילוק נכון בין היכא שבידם לבטל הגט ע״פ שב ואל תעשה להיכא דצריך מעשה לבטלו ולא נימא דאשר לא נעשה כאילו נעשה. ובזו מיושב מה שתמה הר"ן היכי מסיק באמר ע"מ שתתני מאתים זוז ואמר מחולין לך לא מהני נימא דאף שלא נתקיים כאילו נתקיים. ולפמ״ש לק״מ דדוקא אם יכול לבטל המעשה בהעדר אין המעשה חל עד שיקויים התנאי. ולכן באמרה שאינה רוצה לקיים אם כן אי אפשר לגט לחול ושפיר מצי למימר אף שנתנה אח"כ הנתינה זו כמאן דליתא שאין הנתינה לקיום תנאי הגט והרי כבר נתבטל באמרה שאינה רוצה ליתן ובהעדר המעשה היה הגט מתבטל מחשבין המעשה שתעשה אח״כ כאילו לא בא על קיום הגט. מה שאין כן היכא דבעי מעשה לקיום הגט. נמצא שאין הגט חל עד עשיית המעשה א״כ אין האמירה מועלת כלום לקיום הגט ע"ד המעשה. ולכן צריך שתקיים המעשה בהכרח. ולכן באמר ע״מ שתתני מאתים זוז ונמצא שאי אפשר לחול כי אם במעשה ולא ניתן לחול בהעדר. משא״כ לבטל הגט כיון שבהעדר מתבטל י״ל שהמעשה הוא כאילו עדיין והוא נכון בעיני. ובפרט דעיקר ראיית הרמב״ן מהך דניחוש שמא פייס והיינו באמר ע״מ שלא אעבור והתם בידו לבטל בשעה שפייס שלא יעבור ממנה. וכ״כ מהך שבדף ע״ו באמר לה ע״מ שתשמשי את אבא וחזר ואמר ע״מ שתתן לי מאתים זוז הוא ג"כ כה"ג שאין הגט מתקיים כי אם במעשה ועדיין מחוסר מעשה היא. ובלא״ה דעת רש״י והתוס׳ דף י״ח ע״ב דבמעכשיו בכל גווני אין יכול לבטלו אף ברצו שניהם ואם כן י״ל דהרמב״ן מודה בכה״ג. ולא נשאר עדיין לבאר רק שדעת בעל העיטור שסובר דאפילו בתנאי על מנת יכול הבעל לבדו לבטל הגט ויחיד הוא נגד כל הפוסקים דאף בדברי הטור בס״ס קמ״ג כבר תמהו עליו האחרונים דלא מוכח כן מדברי הרא״ש עי׳ ב״ש ס"ס קמ״ג וס"ס קמ״ד. ובאמת כבר כתב הרב המגיד בפ״ח מהלכות גירושין שאין יכול לבטל ולא להוסיף. וכתב ע״ז מוסכם מכל הפוסקים ז״ל חוץ מבעל העיטור כו׳ וכבר הכריעו הרמב"ן והרשב״א ז״ל כדברי רבינו בראיות ברורות ע״כ. ועיינתי ברשב״א בחדושיו דף ע״ו אהא דאמר לה ה״ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא וחזר וא"ל ע״מ שתתני לי מאתים זוז. וכתב בשם בעל העיטור דלא אמרו כל האומר על מנת אלא דכשיתקיים התנאי איגלאי מילתא דמההיא שעתא איגרשה כו׳ אבל ביני וביני יכול הוא לומר איני רוצה בתנאי זה ואינה מגורשת מדאמר רבא לעיל מתקנתו של הילל נלמד בא״ל על מנת שתתני מאתים זוז נתנה מדעתו מגורשת בע״כ אינה מגורשת כו׳ עכ"ל. וכתב עליו הרשב״א וראיתו מהלל אדרבה מוכח איפכא דאם איתא דיכול לחזור בו למה לו למילף מתקנתו של הלל. והא אפילו כשתמצי לומר דנתינה בע"כ שמה נתינה מ״מ כ״ז שאינו רוצה בקיום תנאו בטולי מבטל ליה. אלא ודאי ש"מ אי לאו דנתינה בע״כ לא שמה נתינה וע״מ שתתן לי מדעתי קאמר הוה מגורשת אע"פ שאינו רוצה בקיום תנאו. ועוד הביא הרשב"א ראיה מהא דקדושין דף ח' אמר ר״א התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים מ״ט כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כמאן דא״ל ע״מ דמי. ופריך מהא דאמר התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר אחרון הרשות בידו. אלמא באומר ע״מ אין יכול לחזור בו דאי יכול לחזור מאי קשיא דילמא לעולם מקודשת למפרע כשישלים. אבל אי חזרו בהם עד שלא ישלים הרשות בידן עכ״ל. ובאמת שהראיות ברורות כדאי לסמוך עליהם בשל תורה ובאמת לפענ״ד נראה ליישב דברי העיטור דבעל העיטור גופיה מה״ט אתי עלה דלא משמע ליה ברייתא לפרושי בלא מסר לה הגט. ולכן ס״ל כל שאינו רוצה בקיום תנאי כי היכי דאמרינן נתינה בע"כ לא שמה נתינה. דע״מ שתתן מדעתי ורצוני קאמר גם בע״מ שתשמשי י״ל דמרצונו קאמר. ואפשר בע״מ שתשמשי שמוש בע"כ לא הוה שמוש כלל. והא פשיטא ליה טפי מנתינה בע״כ. ולהכי לא פשיט מהך ברייתא אנתינה בע״כ. ולפ"ז אפשר לומר דבעל העיטור לא קאמר רק שאין שאין בידה לקיים התנאי בע"כ של בעל ושתתגרש בקיום תנאו שלא מרצונו של בעל. אבל ודאי אם הבעל נמלך ומתרצה שתתגרש בקיום תנאו שפיר מציא להתגרש דלא נתבטל הגט לגמרי. וא״כ לא קשה ממה שהקשה רשב"א עליו מהא דנתינה בע״כ דההיא בההיא שייכא. והא דקאמר באמר ע"מ שתתני שלש מאות זוז בטלו דבריו הראשונים את האחרונים. היינו כל זמן שאין הבעל חוזר ומתרצה על שני מאות כדמעיקרא. שפיר מצי להתרצות שלא נתבטל הגט רק שאין התנאי מתקיים בעל כרחו. אם כן גם מההיא דקדושין לא קשה דיכול לחזור. משמע שבטלין הקדושין אפילו מתרצין אח״כ לקיים התנאי ואם כן פריך שפיר ולק״מ. ואם כן לפ״ז גם לבעל העיטור לא שייך רק בתנאי שבקום ועשה שיש לו לעשות י״ל שאינו מתקיים בשנעשה התנאי שלא מרצונו. משא״כ אם התנאי הוא שצריך קום ועשה לבטל הגט והיינו כמו בנ״ד שמגרש מעכשיו ומתנה אם יעשה קום ועשה יתבטל הגט. נמצא שמן הסתם היא מגורשת. רק צריך לעשות ענין שיבטל הגירושין כל שלא נעשה המעשה י״ל שאין בידו לבטל ואם כן לכ״ע וכן נראה מן הלשון שמביא הרשב״א בשם העיטור במ״ש אבל ביני וביני יכול לומר איני רוצה בתנאי זה ואינה מגורשת וזהו לא שייך בנ״ד שכל שאינו מקיים תנאו מגורשת היא ומ״ש באם צריך רצוי שניהם הוא תמוה וכבר ראיתי מי שקדמני בזה. ולפ״ז בהך דלא אעבור מכנגד פניך דפריך ניחוש שמא פייס והיינו תנאי שהתנה הבעל על עצמו אין הכרע מבעל העיטור כלל כמאן ס״ל די״ל דס״ל דשם באם ולא בעל מנת דשם התנאי מוטל עליו לעשות ולא שייך האי טעמא. או דמפרש כדעת הרמב"ן והר״ן בזה ואין להאריך עוד בזה. באופן שלפענ״ד נראה בכה"ג אין יכולין לבטל התנאי כלל. ואפילו תימא דיכולין לבטל לא היה לנו לחוש כלל דלמה יבטלו התנאי מאחר שבידו לקיים והיא לטובתה. וגם לא שייך לפ״ז שבועל לשם קדושין כיון דל״ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות שסומך שיקיים תנאו ויגרשנה סמוך לפטירתו וגם איכא ספיקי טובי שמא לא תזקק ליבם. ואם כן אין כאן בית מיחוש כלל. וכן משמע בקדושין דף ס״ד ע״ב דאמרינן מה לו לשקר אי למפטרה מיבם קאתי מצי אמר פטרנא לך בגיטא ואמאי נחשוב זאת למה לי לשקר ועיין בר״ן דכעדים חשיב ליה משום שבידו לעשות ואמאי נחשוב ליה למה לי לשקר כעדים בשעת קדושין הא י״ל דלא תתרצה לכך שמא ימות פתאום. ומה לה לצרה זאת. אלא ודאי גם אחר נשואין מיד מצי פטר לה בגיטא על תנאי כדפרישית. אלא דיש לדקדק דע״כ צ״ל כפשוטה דאל״כ תקשי תינח בישראל בכהן מאי איכא למימר. ואפשר דבכהן מצי מקדש לה בקדושי תנאי וכדברי מהר״י שהבאתי לעיל אלא דנקט על הרוב בישראל וא״ש. ולרווחא דמילתא כתבתי שיתן לה נאמנות. וגם שיקבל בשבועת התורה שלא לבעול לשם קדושין ושלא לבטל התנאי כמ"ש לעיל וגם יתנה בפירוש על הביאות כמש"ל. וא״כ אין כאן בית מיחוש בשום אופן. והשם יצילנו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות. והנה עתה באתי לישא וליתן בדברי קדשו מענין הנידון הנדרש כי כת"ר כתב גם כן לדחות דברי מהר״י ל״ס דכוונת הגמרא מכח קדושי טעות וכתב מר לחלק בין היכא דמעיקרא נמצא המום לנולד אח״כ. והוקשה לו הסוגיא דב״ב ד׳ קל״ב דפריך אהא דאמרי׳ התם דר״נ אמר הלכה כר״ש בן מנסיא על הא דאמר הלכה תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ומאי מקשי בשלמא התם מעיקרא מתנה בטעות. שבשעה שכתב היה בנו קיים משא״כ הך דתקרע כתובתה לאו בטעות מעיקרא הוה די״ל דמסלק ליה בזוזי. וביקש לחלק כמבואר במכתבו. דכיון דאיכא גלוי דעת דמי לטעות וחילוק דחוק הוא לפענ״ד. ובראשית ההשקפה היה נלענ״ד דלק״מ דגם שם האומדנא מתחילה שאילו היתה יודעת שיש עליו שט״ח מה לה לצרה זאת למחול שיעבוד כתובתה. כיון שכתב לה כל נכסיו. וא״כ מסתמא הבע״ח ילך אצל משועבדים. וא"כ שפיר הוה טעות מכח האומדנא דמעיקרא וכמדומה שכת"ר נסמך על מה שכתב הרשב״ם בד״ה ותעמוד וז״ל ומיהו מחילה בטעות לא הוה דההיא מתנה גמורה היתה באותה שעה. דהא אי בעי בעל מסלק ליה בזוזי דקי״ל מכאן ולהבא גובה עכ"ד. ולפענ״ד הרשב״ם לא אמר רק דמה״ט לא הוה מחילה בטעות דהאי שטרא לא הוה אלא חספא בעלמא. שהרי לא נתן לה כלום ובכה״ג מהיכא תיתי לומר שתמחול שיעבוד כתובתה. שהרי לא נתן לה כלום ולא חלה המתנה מעולם ולכן לא סגי ליה בשינויא דש״ס דניחא לה דתיפוק עליה קלא כו' דלא שייך רק אם יש מציאות למתנה בצד מה. משא״כ התם שאין שום מציאות להמתנה. וע״ז כתב דשפיר הוה מתנה על כל פנים כיון דמכאן ולהבא גובה. אבל לענין האומדנא בודאי יש לנו לומר שאילו היתה יודעת שיש שטר חוב לא היתה מוחלת ומסתמא לא מחלה וזה ברור לפענ״ד. אמנם בתר העיון בלאו הכי הגם שדברי כת"ר אין צריכין חיזוק דמקח טעות מיקרי מום שהיה מעיקרא ואומדנא דבתר הכי לא מקרי רק אומדנא דהוה כאילו התנה. מ״מ לא סגי במה שנבדיל ביניהם בקריאת השם לבד שביטול המקח אינו תולה בגזירת הכתוב רק בדעת האנושי כפי מה שיגמרו בדעתם לקנות או למכור. ומ״ש התוס׳ לחלק בין היכא דתליא נמי בדעת אחרת. היינו משום דבלוקח בהמה ונטרפה אף שברור לנו שאילו היה הלוקח יודע שתטרף לא היה קונה. מ״מ איכא למימר שאם היה רוצה שיתבטל המקח בסיבת אונס העתיד. לא היה המוכר מתרצה באופן הלזה כלל. ולכן יש לנו לומר שהלוקח היה מתרצה מתחילתו לקנות ולכנוס בספק הלזה והיינו טעמא דמפלגינן בין היכא דמעיקרא זבוני בטעות הוה. דהיכא דהוה מום מעיקרא אמרינן מסתמא לא היה הלוקח מתרצה שיטעהו המוכר וישטה בו ואפילו במום שגם המוכר לא ידע בו. כי יש לנו לומר שבודאי הלוקח אינו מתרצה לקנות אף אם ימצא בו מום בשעת מכירה. ויש לנו לומר יותר שהמוכר היה מתרצה למוכרו אף שאם ימצא מום בשעת מעשה יתבטל המקח לא ימנע המוכר למוכרה בשביל שיקבל עליו ספק זה. ויהיה איך שיהיה ע״כ עיקר קיום המקח תולה בדעת מוכר ולוקח כפי מה שיוסכם דעתם במכירה וא״כ אם יפרש בגמרא מעיקרא זביני בטעות אפילו גם המוכרים לא ידעו מזה. בע״כ צריך לומר שאין הלוקח מתרצה בשום אופן ליכנס בספק אם ימצא המום מעיקרא דליכנס בספק זה לא היה לוקח מתרצה בתחילתו. ולכן פירשו התוס' הך קושיא דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין היינו באירוסין דמסתמא היא ניחא לה דתיפוק בלא חליצה אלא דמן הנשואין תליא נמי בדעת הבעל שמא לא יתרצה לכך שיהיה בעילתו בעילת זנות. ולכן אמרינן דהיא היתה מכנסת עצמה בספק הלזה שאם תפול לפני מוכה שחין תזקק לו מאחר שלא יתרצה הבעל באופן אחר. משא״כ מן האירוסין דלא איכפת ליה במה שתיפוק מיניה בלא חליצה. דלא איכפת ליה במה שיהיה אחר מותו. והיא בודאי רצונה בקדושין על אופן הנאות לה יותר והיכא דתליא בדעתה לחוד ליכא נ"מ בין מום מעיקרא או נולד אח״כ וא״כ לק״מ בלא"ה מה שהקשה כת״ר דשם בודאי אין הטעם מפני שהבעל נתן לה אדעתא דתמחול דאדרבה אם הערים יש לומר דלא נמחל שיעבוד כתובתה כלל כדאיתא באה״ע סימן ק״ז סעיף ה׳ וע״כ לומר שאין הבעל מקפיד בכך כלל. רק דאמדו חז״ל דעתה שמסתמא היא מוחלת. ואם כן פריך שפיר דכיון דתליא בדעתה לחוד אפילו נימא דזה מקרי נולד אח״כ ממילא קים לן דלא היתה מתרצת כיון דאזלינן בתר אומדנא מה לה להתרצות שיהיה קרח מכאן וקרח מכאן ואין חילוק בנולד אח״כ רק היכא דתליא נמי בדעת אחרת כן נראה לי לפענ״ד ברור. וכפי זה יש מקום לקיים דברי מהר״י ל״ס דשפיר התם ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין מקרי קדושי טעות ולא דמי למתנה על מ״ש בתורה שצריך להתנות וכאן הוה טעות ממילא ואף שנולד אחר כך מ״מ כיון דתליא בדעתה לחוד אין לחלק בין מום מעיקרא למום הנולד. אלא שמ״מ אני רואה בזה דברי כת״ר נכונים. כי מקח טעות לא מקרי רק במה שהוא טעות מעיקרא ואין רצונו בקיום הדבר ההוא בשום אופן זהו מקרי טעות שאין רצונו בקיום הדבר ותחילת המעשה בטעות אצלו. אבל ענין אומדנא וסיבה שנולדה אחר כך כמו במוכה שחין. אינה מתחלת על הקדושין רק בשביל סיבה שנולדה. וא״כ רצונה שיתקיימו הקדושין. אם לא תפול לפני מוכה שחין. ואם תיפול יתבטלו. וזהו קיום מקצת וביטול במקצת וזהו הנקרא תנאי. מיהו בדבר שיכול להתנות אין חילוק בין שהביטול מצד התנאי או מצד מום מעיקרא. ואם כן אם לא מועיל תנאי שלא תפול לפני יבם אם כן לא שייך לומר שיחולו הקדושין אם לא תפול לפני מוכה שחין. ואם תפול יתבטלו. דכיון שיש להם קיום במקצת לא הוה אלא תנאי. אלא דמ״מ אין הכרח דדילמא מתנה על מ״ש בתורה אין תנאו בטל כי אם בדבר שאין סתמו כאילו התנה. משא״כ בדבר שסתמו כפירושו שאינו מתרצה באופן אחר איכא למימר דגם בשל תורה מהני וא״כ אין סתירה לדברי מהר״י ל״ס. אבל הראיה שהבאתי בתשובתי הקדומה לפענ״ד ראיה ברורה היא. ב׳ מ״ש כת״ר שמ״ש לתרץ בעניני התנאי היא נגד הראשונים. ולפענ״ד מקום הניחו לי. ומה שהקשה מר עלי מנזיר. הרי יכול לפרש כוונתו לא נעלם ממני זאת. אבל לפענ״ד נראה דכן משמעות לשונו כמ"ש בתשובה שם שרוצה בנזירות והתנאי אינו תולה אלא באפשרות. דע״כ האי גברא סבר שאפשר בנזירות לשתות יין כשיתנה בפירוש ואם כן כך הוא משמעות הלשון שיתקיים הנזירות וגם התנאי בפרט שכתבתי שם שכן מוכיח לשונו שכ״ז שנתיר לו יין יהיה נזיר. וא״כ אין לבטל הנזירות ולהתירו ביין. דהרי כשמותר ביין קיבל הנזירות ולכן אני איני מפרש שקיבל הנזירות בהחלט והתנאי אם יהיה אפשרי. וא״כ אפילו יאמר בפירוש שלא היה בדעתו לקבל באם שלא יהיה באפשרי להתיר לו. הוה דברים שבלב. ודברים שבלב אינם דברים. ועיין בר"ן ורא״ש ספ״ג דשבועות גבי גמר בלבו ובי"ד סימן ר״י שכתבו שם האחרונים בנתכוין להוציא פת סתם אפילו כיון בלבו פת חשוב הוה דברים שבלב. וכן לר״מ בתנאי שאינו כפול אפילו לא הוה מתנה על מ״ש בתורה אמרינן חל הנזירות בכל גווני אע״ג דהוא צווח ואומר לא נתכונתי לכך שהרי עיקר קושיית התוס׳ מכח תנאי כפול. וע״כ כיון דבעי תנאי כפול הוה דברים שבלב דלא אמרינן מכלל הן נשמע לאו. וא״כ ה"ה במתנה על מ״ש בתורה אפילו כפליה לא מהני מטעמא דפרישית. בודאי אם תולה הדבר בדין ואומר הריני נזיר אם הנזירות אפשר ע״פ הדין לשתות יין. אה״נ דלא הוה נזיר בע״כ. שהרי ביאר ופירש כוונת נזירותו. אבל באומר סתם על מנת ע״כ הוא סובר שהוא באפשרי. ולא שמעינן מלשונו שבאם לא יהי׳ באפשרי לא יהיה נזיר. שהרי הוצרך לכפול אף כשיהיה באפשרי. וכן הדין בכל פתח שמתירין על ידי פתח. והוא שאומר אילו העלית על לבך זאת לא היה נודר ואף שצווח דלא היה נודר מ״מ צריך התרה. וא״כ אף גם זאת שאומר אילו ידע שאי אפשר להתיר לו ע״פ הדין להיות נזיר ולשתות יין לא היה נודר אין זה אלא פתח והתרה מיהו בעי כיון שאינו מוכיח מלשונו ולא מצינו בגמ׳ פירוש נדרים להקל רק כשאומר לכך נתכונתי. והדבר שתלה בו איננו דבר הנדור נמצא שלא הוציא בלשונו נדר כלל. ויעיין מר בש״ך סימן ר״ח סק״ה ובט״ז. אבל מה שאומר על דעת כך. אינו אלא פתח והתרה מיהו בעי. וכמו כן האי דסימן רי״ח גבי קונם צמר עלי. אמרינן שלכך נתכוין מתחילתו. אבל שנאמר ע״ד כך לא נדרתי אינו אלא פתח ובכך עלו דברי כהוגן. ג מה שביקש כת״ר לפרש דברי מהר״ם שכוונתו מדלא מקשינן מנפלה לפני מומר א"ו דמומר אינו זוקק והזקיקו לכך שלא יהיה מהר״ם נגד התוס׳ וזה אינו הכרח לפי פשטות דברי מהר״ם ע״כ הוא נגד פרש״י. דמה שמפרש דהטן דו קאי על השלם. וא״כ אין לתמוה אם יהיה נגד התוס׳ ג״כ. אלא די״ל כדפירשנו שגם רש"י ס״ל דתרתי בעינן טן דו דשלם ומוכה שחין. וע״ז ג״כ סובבת כוונתי בתשובה. דקשיא למהר״ם מה טן דו איכא באירוסין וסרה השגת מע״ל מעלי. וגם ממ"ש ראיה לדברי הגאונים וטעמן של גאונים משום שאינו זוקק וכבר עלה בדעתי להקשות על כת"ר לפי מה שמפרש דמן הסברא מקשינן והיינו ע״כ משום דלא אשתמיט בשום דוכתא דיבמה תיפוק בלא חליצה. ואם כן גם להגאונים תקשי דאפילו נימא מיתה מפלת. מ״מ לפי טעם הגאונים בהמיר אחר שנפלה לפניו. לא נפקא בלא חליצה. ולהך טעמא דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה. גם בכה״ג איכא למימר דתיפוק בלא חליצה. דסוף סוף אדעתא דהכי לא קידשה נפשה אלא שראיתי בהגהות מרדכי השניות דמהא גופא מוכיח ר״ת דמן הסברא מקשה דאלת״ה לימא דקרא איירי בנעשה מוכה שחין אחר שנפלה לפניו. ולפענ״ד צ״ע דמנ"ל דגם בכה״ג לא פריך. אלא דיש לפרש דר״ת הוכיח דע"כ לא אקרא מקשינן דאם נימא דאפילו מן הנשואין פריך. ע״כ לומר דקים לן דלא היתה מתרצה אפילו לכנוס לספק שאם תפול לפני מוכה שחין ואף דתליא בדעת הבעל שמא יקפיד שלא יהיה בעילותיו בעילת זנות. ע"כ קים לן דהיא אינה מתרצת כלל להכנס בספק זה ולהכי לא דמי ללוקח בהמה ונטרפה. דאמרינן שהלוקח חפץ לכנוס בספק. וא״כ מסתבר ודאי דהא מילתא דלא שכיחא כלל שתפול לפני השלם ויעשה אח״כ מוכה שחין. א״כ בודאי לא היתה נמנעת מלהתרצות להתקדש ע״ד כן. וא״כ בכה״ג לאו טעות בקדושין הוא. ואיכא למימר דקרא להכי הוא דאתא. אלא ע"כ לאו אקרא מקשינן רק מסברא. וא״כ שפיר י״ל דלא מקשינן רק בארוסה דלא איכפת לבעל כלל. ועבדה אדעתא דנפשה וכיון דעבדה אדעתא דנפשה. אפילו נעשה מוכה שחין אחר שנפלה לפניו נמי מקשינן. וא״כ לדברי מהר״ם דלא שייך טן דו במומר. אם לא יחלוק על דברי התוספות תיקשי מיבמה שנפלה לפני מומר שהמיר אחר מיתת אחיו כ״נ ליישב דברי ר״ת אלא דלפענ״ד אינו מוכרח. די״ל דהבעל לא קפיד כלל במה שיהיה אחר מיתה כיון דאין איסור בבעילותיו למפרע. וא״כ שפיר מקשינן אקרא דבכל גווני נפקא בלא חליצה. ד מה שתמה כת״ר על תשובת הרא״ש שכתב בטעם התנאי שלא ישא אשה אחרת על אשתו דלא הוה מתנה על מ״ש בתורה מטעם המבואר. וקשיא ליה למר ל״ל האי טעמא תיפוק ליה דלא עקר דלא תנסוב ולא תאסור. ודחק מר לחלק. ולפענ"ד אין צורך לדחוק דהא דאמרינן בע״מ שתאכל בשר חזיר לא עקר. היינו משום דשם מן ביטול מ״ש בתורה נמשכין הגירושין. וא״כ כשחלין הגירושין אין בו ביטול מ״ש בתורה שהרי אין ביטול מ״ש בתורה נמשך מן הגירושין רק דהגירושין הם מחמת שביטלה מ"ש בתורה ואכלה בשר חזיר. ובשביל זה לא מיקרי מתנה על מ״ש בתורה. שהרי לא הכריחה להתגרש. והברירה היתה בידה. שאילו לא רצתה לעבור וגם שלא להתגרש לא איכפת ליה. משא״כ בשאר כסות מקרי ודאי עקר. דאף שאין מכריחה להתקדש מ״מ ביטול מ״ש בתורה נמשך מן הקדושין ולכן אמרינן שיחולו הקדושין והביטול לא יהיה כדי שלא יתבטל מ״ש בתורה. משא״כ מן הגירושין ממה שמתגרשת לא נמשך ביטול מ״ש בתורה. וגם קודם גירושין לא שייך שנמשך ביטול מ״ש בתורה מן הגירושין דבידה שלא להתגרש. משא״כ בשאר וכסות חלות הקדושין הוא בביטול מ״ש בתורה. והביטול נמשך מן הקדושין. ואם נימא שיחולו הקדושין בלי שאר וכסות. הרי הקדושין הם שבטלו מ״ש בתורה וא״כ עיקר המעשה יש בו ביטול מ״ש בתורה. ולכן מקרי ודאי עקר. שהביטול נמשך מן הקדושין. ולכן מקרי ודאי עקר. שמעשה קדושין שלו עוקרין מ״ש בתורה. שהרי אי אפשר לומר שלא תתקדש. שלא מצינו בשביל מתנה על מ״ש בתורה יהיה המעשה בטל רק התנאי בטל. וא״כ כיון שמתקדשת ומן הקדושין נמשך הביטול מכח התנאי שהתנה לכך תנאו בטל שהרי קדושין שלו יבטלו מ״ש בתורה. וא"כ דברי הרא״ש ברורים. דבמתנה שלא ישא אחרת ומתבטל מפריה ורביה. וא״כ אם תתקדש יהיה ביטול מצוה שבתורה. והביטול נמשך מעצם הקדושין שהרי לסיבות חלות הקדושין מתבטל מ"ש בתורה והקדושין יבטלו מ״ש בתורה. אבל הגירושין לא בטלו מ״ש בתורה. שכשהגירושין חלין אין כאן עקירת מ״ש בתורה. ולא נמשך הביטול מן הגירושין וזה ברור. ומ״מ בנדון דידן אין כאן מתנה על מ״ש בתורה שבצד שבקדושין שהוא אם יש לו בנים או שאין לו אח. אין בקדושין שום ביטול ממ״ש בתורה. ה מה שביקש לחלק ולומר דנשי לאו דינא גמירי ואינם יודעות רק הזיקה. אבל זאת אינה יודעת שנכופנו להוציא יעיין מר בש״ך ח״מ סימן ס״ו ס״ק נ״ו אלא שמ״מ כיון שמצינו בפ״ק דקדושין הך סברא היה אפשר לאומרה. אך באמת לפענ"ד אם נימא דאילו היתה יודעת לא הוה איכפת לה בזיקת המוכה שחין. א״כ לפי האמת אין כאן טעות. דהא באמת לא התנתה כלום. אלא דאמדינן דעתה אילו היתה יודעת שתזקק לו. היתה מתנה שלא תזקק לו. דמסתמא כן דעתה. א"כ אף אנו נימא לה שהדין שכופין לחלוץ. וא״כ אין לנו לומר דאילו היתה יודעת היתה מתנה. דאילו היתה יודעת שכופין לא היתה מתנה כלל וא"כ אין זה מספיק. ו ובעיקר הדין שאין דעת כת״ר נוחה במה שחלקתי נגד סתמא דמתניתין דלא יתייחד עמה. בודאי מסברא דנפשי לא הייתי נכנס במשעול הדחוקים לחלוק בחילוקים המבוארים לולי כבר הורו זקנים הגאונים רבותינו האחרונים להתיר בתנאי של מהר״י ברי״ן. ובדברי קדשו כתוב לאמר. כי תנאי של מהר״י ברי"ן הוא בדרך קדושין. משא״כ התקנה שהמצאתי הוא דרך גירושין. אני בעניי לא זכיתי להבין החילוק הלזה. דסוף סוף אין כאן אלא צד א׳ בקדושין. שהרי אם ימות בלא בנים. כל ביאותיו בזנות. ואין כאן צד קידושין כי אם כשלא תזקק. וכמו כן בגירושין אם לא תזקק אין כאן גירושין וקדושין ראשונים בשלימותן דמה לו כשהצד הוא בהתחלת הקדושין או כשהצד הוא בהעדר הגירושין. ואדרבה יותר יש להעמיד הצד הקדושין שכבר היה בבירור. משנמצא צד קדושין שלא היה מעולם. ואיכא חזקת פנויה. ומה שהביא מדברי הרא״ש אם יחליט מר מן המשנה שצד א׳ בקדושין לא מקרי דרך אישות י"ל דלא מקרי דרך קדושין רק בנדון דהרא"ש שהקדושין הם על דעת שתגדל וישארו הקדושין הראשונים ויוסיפו לעשות קדושין גמורין. ואם כן בשעת קדושין אינה עומדת לצאת בלא גט. וכמו כן בקטנה אף דיכולה למאן. מ"מ סתמא אינה עומדת למיאון. ובועל ע״ד שתעשה אחר כך אשתו גמורה כשתגדל. אבל כשבועל ע״ד צד א׳ שתצא ממנו בלא גט כמו בשכיב מרע דכשימות יהיה גט למפרע. וכמו כן בתנאו של מהר״י ברי"ן. שבועל מתחילה ע"ד צד א׳ בזנות. אין כאן דרך קדושין. ובאמת לא ידעתי במה שהפריז כת״ר להחמיר כ"כ דהא באמת רוב פוסקים מתירין פילגש. והרא״ש גופיה מכללן כמ״ש בפ"ק דכתובות סימן י״ב. וכבר הביא הרב רמ״א ב׳ דיעות בזה בסי׳ ר"ו ויעו"ש בדברי האחרונים. וא״כ בע״כ לומר דודאי לדעת המתירין פילגש למה יגרע מפני צד אחד בקדושין וצד אחד בפילגש. וא״כ תקשי מתניתין דלא תתיחד. ועוד הרי גם הם מודים דאפילו יחוד פנויה אסור ופילגש מותרת. וע״כ מוכח החילוק שחילקתי בין שכיב מרע המגרש ע"ד שלא יבעול. שמסתמא עומד להתברר אם יחיה או ימות ודמי לביאת זנות משא״כ כשמיחדה בפירוש לפילגש אין כאן איסור. ואפילו הרמב״ם דאוסר ביאה בלי קדושין. אפשר דמודה כשיש צד אחד בקדושין עכ״פ כמו שהבאתי סעד לזה בתשובה הקדומה וענ״ל דהא בלאו הכי דברי מהר"י ל"ס נכונים דלא אשתמיט לכתוב בגמרא ופוסקים שאסור לבעול על תנאי. ולכן י״ל דלא מקרי ביאת זנות לפי כשבועל סומך על תנאו שמסתמא יתקיים. ואף שאירע אחר כך ביטול ליכא איסורא בזה והוה כמו בקטנה אף שממאנת אין זה אלא במקרה. וכשבועל בועל ע״ד שסובר שלא תמאן. ולכן לא מקרי ביאת זנות. ואם כן י״ל דדוקא בשכיב מרע שתנאו תולה בידי שמים אם יחיה או ימות חשיב ביאת זנות. שהרי ע״כ בועל ע״ד שתשאר פנויה בצד מה ואם כן תקנה שניה שכתבתי להתנות אם לא אגרשיך קודם מותי שרירא וקיימא שכשבועל סומך ע"ד שיגרשנה סמוך למותו ומיתה פתאומית לא שכיח. ואינה אלא במקרה ואין כאן ביאת זנות. דכשבועל סומך שיתקיים תנאו. ואף שבועל עכ״פ על צד אחד כשימות פתאום. מלתא דלא שכיחא הוא. באופן שלפענ״ד התקנה שכתבתי נכונה היא יותר מתקנת האחרונים בתנאו של מהר״י ברי״ן. וגם הב״י מודה בה מטעם שכתבתי בתשובה הקדומה. אבל למעשה חלילה לי להיות נגד רום כת״ר אם לא יסכים עמדי. ועפ״ז נראה ליישב גם כן מה שדעת מהר״ם לפרש דתיפוק בלא חליצה גם מן הנשואין וקשה קושית התוס׳ הא שם תליא בדעת אחרת. שאולי יקפיד הבעל לבלי יעשו בעילותיו בעילות זנות. ולפי הנ״ל לעיל ניחא דלא אמרינן אומדנא שלה רק שאינה רוצה להזדקק למוכה שחין. וא״כ אם יגרשנה קודם פטירתו. אין כאן ביאת זנות כלל. וא״כ אי מתרמי ליה אף מן הנשואין שמת פתאום י״ל דתיפוק בלא חליצה. דלא היה נמנע בשביל כך לנושאה מאחר שבידו לפוטרה בגט פטורין: