אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה עב

תשובה עא

שאלה מי שמת בשנה שניה אחר החתונה והניח אשתו מעוברת. ויש לה תוספת כתובה עם תכשיטין ומלבושים שהוסיף לה בפירוש. מה דין הכתובה ומתנות שניתנו לה מאביה הנעדר. ויתבאר בזה אם יש תקנה להפקיע כתובה. וגם מה דין תוספת שליש. ואם יש טענה על זה. וכמו כן יתבארו שארי דינים כאשר יבואר בתוך התשובה. וגם דין התכשיטין שהוסיף לה. וכמה חילוקי דינים שיתבארו:

תשובה יען כי בדינים אלו מלאו תשובות האחרונים על כל גדותיהם. ואני בעניותי לא אביט רק אל שורש ותוכן הדברים. לא לסמוך על האמור עם הספר כתובה. כסומא בארובה. והנה נבאר בענין התקנה אם התקינו להפקיע כתובה. הרב רמ״א בס״ס י״ג כתב תקנת שו״ם לענין חזרת האיש אם מתה האשה כמבואר שם המנהג. ועל ההיפוך לא כתב שום מנהג ש״מ שאין מנהג בזה. ואפילו למ״ש הב"ש סקט״ו דהך הג״ה שכתב רמ״א ואין חילוק בכל זה בין פוסק לבנו או לבתו שייך לסוף הסימן. נראה שאין הכונה שמנהג קבוע כן. רק דעתו שאין לחלק בתקנה. וכן נראה ממה שנרשם שם ע״ז כן משמע מלשון התקנה. והגמ״ר דקדושין בשם הר״ם ושם בסימן רפ״ז ז״ל כתב תלמידו של הר״ם ז״ל נ״ל מה שתיקן ר״ת להחזיר נדוניא לאב לא על הבת לבדה תיקן אלא על מיתת הבן תיקן. ומה שלא הזכיר הבן משום דבצרפת נוהגות הבנות ליתן הנדוניא ולא החתן אבל אם הבן היה נותן הנדוניא ומת תוך השנה הנדוניא חוזרת גם לאביו עכ״ל. נראה שהיה מנהגן כמו שנהוג גם בזמן הזה. שאין נותנין תוספת כתובה רק שליש הוספה וזה יש לו דין נדוניא כמ"ש הב״ש. וכן באמת לא שכיח כלל שיתן תוספת בתוך שנה ראשונה יותר משליש נדוניא שהכניסה וא״כ לא שייך בזה מנהג דלא שכיח כלל שיתן החתן תוס׳ ושיקרה הסיבה תוך שנה ראשונה. ובמילתא דלא שכיחא לא שייך מנהג. ועוד שאם היה מנהג פשוט איך כתב נ״ל וסיים וכן דנתי לפני הר״ם והודה לדברי פוק חזי מאי עמא דבר. אלא ודאי לא שייך מנהג בזה כלל. ועוד דאם מת בלא ז״ק א״כ לרוב יש בזה תקנת הקהילות בענין היבום שכתב רמ״א סימן קס"ה. וא"כ ברור דמ״ש רמ״א ואין חילוק אינו מצד מנהג כי אם שהעתיק דיעה זו בש״ע. אבל לא שייך בזה מנהג פשוט. וגם מה שהעתיק ב"ש בשם ד״מ הלשון מנהג בתקנות קהלות שו״ם דאין לחלק בין בן לבת. אין כונתו שהמנהג כן רק כמעתיק הדיעה שמנהג בתקנת שו"ם הדין שאין לחלק בין בן לבת. אבל לא שהיה מנהג קבוע. וכן נראה מדברי הב״ש שהביא כמה דעות בזה. והנה בהגמ״ר דקדושין דחה סברא זו של הר״ם וס״ל דאין למדין מן התקנה דר״ת לא תיקן רק על בן ואין סברא לחלק משום דלא שכיח דסוף סוף לא תיקן וכן הסכימו כל החכמים שאצלינו באותו דעת עכ״ל. וא״כ ברור שאין מנהג בזה כלל. וגדולה מזו כתב ב"ש סי׳ קי"ח סקכ״ד מ״ש רמ״א שכן מנהג הקהלות אין כוונתו שהמנהג כן. רק שהעתיק לשון הגמ"יי ע״ש. ואחר שאין מנהג בזה נשימה מגמת פנינו לדעת עיקרה של תקנה מה דעת הפוסקים בה ומה שיעשה השכל להכריע מסברא. מצאנו מחלוקת בזה בין הגהת מרדכי דקדושין ובין הגהת מרדכי כתובות כנ״ל. והנה עדות הגמ״ר שהעיד תלמידו של הר״ם על הר"ם הוא כעדות מוכחשת. דבתשובת מהרי״ל סימן פ׳ כתב ז״ל אבל זכורני שכתב מהר״ם שלא שמע להפקיע כתובה. ואם היתה תקנה מסתמא ידע. גם כמדומה שכך היה לשונו עכ״ל מהרי״ל. ואם נאמר שאחד מהם מהר"ם אחר ואינו סתם מהר״ם רוטנבורג רבו של הרא״ש לא ידעינן מאן הוא דרב גובריה יותר שראוי לסמוך עליו והנה מתוך הסברא דעת הר״ר עזריאל עם החכמים יותר נוטה לדעת של תורה דודאי אין ללמוד מתקנה. וכ״כ הרא״ש בתשובה הוא בטור אה״ע סימן קי״ח והובא בחמ"ח סקכ"ג וב"ש שם דבכל תקנה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה ואפילו קל וחומר אין דנין ע״ש והוא כדעת ה״ר עזריאל ובתשובת ה״ר יקר נסתפק בזה שמא לא תיקנו להפקיע כתובה משום חינא או אם הפקיעו ירושה דאורייתא כ״ש כתובה דרבנן. וכתב ב״ש דמשמע דאפילו מנה מאתים אין לה. ובעניותי פליאה דעת ממני איך נדמה כתובתה לנדן שלו. שאם תקנו להפקיע כתובה הרי לפעמים אדם עשיר נותן עיניו בגדולי יחוסי ארץ ובת ת״ח ומוסיף לה לפי כבודה. ואם מת בתוך שנתו אחר שהפקיעו כתובה גם מזונות אין לה. ואיך יעלה על הדעת שאחר שהיתה ברום המעלות תרד פלאים לחזור על הפתחים וריקם ישלחנה אין לך עגמת נפש גדולה מזו לאשה גדולה ובת טובים. אין ספק שאילו היה מפרשים לה שתנשא על תנאי זה שלא היתה מסכמת. וכבר כתבו התוס׳ דהיכא דתליא בדעת אחרת לא אזלינן בתר אומדנא. ועוד מפורש בש״ס כתובות דף מ״ג דעשו אלמנה אצל הבת בנכסים מועטים כו׳ האלמנה תיזון והבת תשאל על הפתחים ואמרינן לענין זילותא אלמנתו עדיפא ליה וכן אמרו בכתובות דף צ״ז שאלמנה מוכרת שלא בב״ד מטעם דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב״ד. הרי מפורש דהמת לא ניחא ליה בזילותא דאלמנה. ואיך יעלה על הדעת לעשות משקל אחד לתקנה בין בת לבן שהרי אם בתולה היתה אבדה שבח בתוליה עד שאמרו כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקח טעות לגמרי והוה כמו מום. ואם כן זה דבר שאינו עולה על הדעת לתקן שאם נשאה לסיבת כבודה וכבוד משפחתה והיתה בעלייתו של בעל עתה כשמת יציגנה ערומה כיום הולדה ואפילו כבר היתה בעולה מקדם מכל מקום הדבר ידוע שאשה נפגמת יותר כשהיא אלמנה שרבים מקפידין שלא לנשאה כדאיתא בגמרא לא תבשל בקדירה שבישל בה חבירך. ובזהר הקדוש ואם בגפה תצא תעגן ותיתב עד שתלבין ראשה. אשר לדעתי בלתי ספק אם היו מפרשים לה שאפשר שמרה תהיה אחריתה שלא היתה מסכמת לחיתון כלל. הכזונה יעשה את אחותינו חלילה ואין טענה ממה שחז״ל לא תיקנו אלא מנה באלמנה דודאי היה מספיק לה בזמן חז"ל בסתם. וכן אמרו מי שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם לא יטול כו' וכמ״ש בתשובת הריב"ש לכן אמרי׳ שמין מה שעליה יתמא וארמלתא שלח ופוק. וזה היה מנהג מפורסם. ומי שהיה כבודה גדול יותר בתחילה היתה מתנה שיתן לה לפי כבודה. ומה שכותב לה נוטלת הכל מן הנשואין ובאירוסין עכ״פ נוטלת מנה מאתים שלא הפסידה כלום. אבל לתקן שבמות בעלה תחזיר הכל ותיפוק בלא פרן הוא כדי בזיון ואוי לאותה בושה. ולא דמי לאלמן שאינו נפגם במות אשתו. וגם יש לתלות מיתתה בחטא בעלה כמו שאמרו חז"ל אין אשתו של אדם מתה אא״כ מבקשין ממנו ממון וכו׳ וכדומה סברות שונות דלא שייכין בדידה כלל. ואחר שמצינו שכבוד האלמנה הוא כבוד המת ולענין זילותא עדיפא ליה מבתו איך אפשר שהשוו מדותיהם משום עגמת נפש דאב נזלזל כבוד המת. הרי קורת רוחו של האב הוא להתכבד בכבוד המת. ולא להמיר בקלון כבודו ותתבזה אשתו בב״ד. וא״כ אין ספק שאין זה בכלל תקנת ר״ת כלל. ואין ללמוד ממנה כלל. ואפילו היה מנהג כזה אין ראוי לילך אחריו. דאין הולכין אחר מנהג גרוע. אם לא שפרשו לאשה בפי׳. הרי שניהם סברו וקיבלו על זה. ואין אנו אחראין להם. אבל בסתמא הוא מנהג גרוע למאד ואין הולכין אחר מנהג גרוע כמו שכתב רמ״א בח״מ סימן קנ״ז סעיף ד׳ והוא דעת רבינו תם גם כן באופן שלענ״ד חלילה לחשוב שיתקן רבינו תם כזאת דלא דמי כעוכלא לדנא. ולדעת דיינא דדאין כי האי דינא למי שנשא בת גדולים דתצא בלא כתובה. לא ייטב בעיני דיין אלמנות שהוזהרנו כמה פעמים על אונאתה ודמעתה מצויה. ומ״ש מהרי״ל שאין אומרים מי שלא ראה החודש כו׳ הרי כתוב במרדכי ובמיימוני על כל איש ואשה כו' עכ"ל. וכתב ב״ש דמשמע דהכי ס"ל למהרי״ל ואני אומר הגם שאינני כדאי תורה הוא וללמוד אני צריך. ואחר המחילה מכבוד קדושת הגאון מהרי״ל לפי הבנתו שהבין דקאי שאם נעדר האיש מחזרת החצי. הרי סיים יחזרו חצי נדוניא ליורשי המת. והרי סתם נדוניא הוא מה שהכניסה היא כמ״ש שכתבו כולם דלא שכיח שיתן הוא נדוניא. וא״כ תמה על עצמך אם מת הוא וכי תפסיד משלה שזה דבר שלא עלה על הדעת מעולם וכ"כ הב״ש והוא פשוט שא״צ לכותבו. ודוחק לומר דלצדדין קאמר חצי נדוניא של כ״א שזהו דחוק בלשון התקנה שהרי מ״מ היא נותנת נדוניא לרוב פעמים ואיך נקט סתמא חצי נדוניא. ועוד מהרי״ל כתב אין אומרים מי שלא ראה את החדש הרי תלמידו של הר״ם והר"ם וה״ר עזריאל ראו את החידוש ופשיטא להו שתקנת ר״ת לא היתה רק בבת. רק שנחלקו אם יש ללמוד לבן. לכן נלענ״ד דגם כונת המרדכי והגמ״יי שיחזרו חצי נדוניא הוא כפשוטה על נדוניא שלה והיינו כשמת בלא זרע הוא תקנת הקהלות שהביא המרדכי בפרק החולץ וכמ״ש רמ״א ס״ס קס״ה שיחלוקו הנכסים. ולשון המרדכי פרק החולץ תשובת מהר״ם שיחלקו הממון חצי לה וחצי ליבמין עכ״ל משמע שכל האחין שוין מאחר שכולם ראויין לחליצה. ודלא כתה״ד סי׳ ר״ך. ואף דלפעמים יש אב והאב קודם לא איירי בזה ונקט יורשים משום בת דבבת ליכא. וכבר נודע שהספר המרדכי מקצר כמה פעמים בתשובות הגדולים כן נלענ"ד ברור. וגם מהך טעמא גופיה כיון דאיכא תקנת הקהילות להחזיר חצי ליבמין כדי שיתרצו בחליצה א״כ בבן שמת בלא זרע מה צורך לתקנה להחזיר לאב. שהרי התקנה נעשית שיתרצו בחליצה. א״כ מסתמא מחזירין הממון ליבמין שיתרצו לחלוץ. וכ"כ בנ״ש סימן כ״ב דכיון שהתקנה שיתרצו בחליצה אין חזרה כי אם להחליץ ותמיה גדולה על הב״ש שהביא תשובת מהרי״ק סימן ע״ג כבר נהגו אם מת תוך שנה ראשונה מחזירין כל הממון ליורשי החתן לבד מה שנותנין דבר מועט בשביל הכתובה. וכתב עוד בשם מהרי״ק אם מת בנו ונפלו לפני בנו השני לייבום. מ״מ מחמת התקנה זכה האב כו' ומחזירין הכל ובשנה שניה החצי. ובמח״כ של הב"ש נתן מכשול למעיינים להפסיד תקנת בנות ישראל. שהרי מבואר במהרי״ק שורש ע״ג וז״ל מ״מ י״ל מאחר שכבר נהגו שאם מת החתן תוך שנה ראשונה. מחזירין כל הממון ליורשי החתן. לבד מה שנותנין בשביל כתובה דבר מועט. א״כ אנן סהדי שלא נתת המעות לבנך אלא ע״מ כן כו׳ כיון שכל אדם רגיל להתנות כן בין האשכנזים שבאלו הארצות ונראה שבזמן מהרי״ק היו כותבין נוסח תנאים אחרונים שבנ״ש סימן ט׳ שכתב בהדיא שאם יעדר כו׳ אז תחזירי מרת פלונית ליורשי בעלה כל מה שהכניס וכן מבואר מלשון שהביא מהרי״ק ז"ל ואע״ג שכתוב בשעבוד שעשה בנך ע״ד החליצה וז״ל ובענין חלוקת הנכסים יעשו כתקנת שו״ם כו׳ דהיינו שהברירה ביד היבם כו׳ מלבד בשנה ראשונה ושניה יקיימו חזרת הנכסים כפי התנאים שנעשו בשעת החופה וכו׳ עכ״ל. משמע שתנאים שנעשו בשעת החופה לאו תקנת שו״ם הן. ובמקום שכותבין כן בפירוש אין תמיה שתצא בלא כלום מאחר שהאשה יודעת מזה שהוא כתב ומפורסם בתנאים אחרונים וסתמא סברה וקיבלה. ובלתי ספק מי שנושא אשה מצד היחוס ואינה מכנסת לו כלום שהיא מתנה שלא תיפוק בכדי. אבל אנן במדינת פולין שאין כותבין כלום רק יעמיד כתקנת שו"ם וא״כ מה ענין דברי מהרי"ק לדברי תשובת מהרי״ל דהרי מהרי״ק מיירי בהדיא במקום שמתנין כן בפירוש וכי לזו הוצרכנו פשיטא כל תנאי שבממון קיים ואין חשש זילותא מאחר שיודעין. אבל מהרי״ל בא לדון מה שנכלל בכלל תקנת שו"ם וזה מוכח מדברי מהרי״ק דתנאים אלו אינם בכלל תקנת שו״ם שהרי לא הזכיר תקנת שו״ם כלל בהך תנאי. וא״כ אנן דלא כתבינן רק סתמא וכבר בררנו מסברא דהעיקר שלא נכלל בתקנת שו״ם דאיכא זילותא דאלמנה. ומסתמא לא ניחא ליה אם לא במקום שמפרשין הזוג ויודעין התנאים שתוכל להתנות כפי רצונה שלא יהיה זילותא וביזיון המת לכן אין כאן אומדנא כלל. ואין לומר דמ״ש כתקנת שו"ם נסמך על נוסח אשכנזי דהא ליתא דא"כ למה נסתפקו החמ״ח וב״ש בזה אם מפקיעין הכתובה. וגם למה הביא רמ״א שני דיעות בסימן קי״ח הא בנוסח מבואר בהדיא שיוחזר ליורשי בעלה אלא פשוט דליתא ואין לדון רק מה שהוא בכלל תקנת שו"ם. ועיין ב"ש סימן קי״ח בשם מ״ב שרמ״א לא הכריע למי יוחזר. ועפ״ז נ"ל שגם מה שנזכר בתשובת מיימוני ס״ס ל"ה כו׳. והנה גדולי הקהילות וראשיהם שהתקנה והמנהג פשוט שתוך שנתים מחזירין החצי שהכניס הזוג המת לאביו או לקרוביו. היינו שהיה מנהג פשוט להתנות כן בפירוש כמו שנוהגין באשכנז ותקנו להתנות כן בפירוש כמו שהיה בזמן מהרי״ק. אבל סתם תקנת שו״ם אינה כי אם על הבת כדפרישית. ובאמת לא ידעתי טיב תקנה בבן למה לי שהרי בלא״ה נותנת החצי מתקנת הקהילות לחלוץ. ואפשר שאין כוונת הגמ"יי ג״כ שתיקנו הקהלות. מאחר שתוך שתי שנים ראשונים אם מתה הבת מחזיר הבת החצי משום עגמת נפש. א"כ נכון לתקן גם בתקנה זו שתיקנו הקהילות להחזיר ליבמין כדי שיתרצו לחלוץ. ומאחר שהאשה מחזרת החצי בשביל יבום. לכן אף אם לפעמים א״צ ליבום כגון שאין לו אחין וכדומה. מ"מ כבר סברה וקיבלה להחזיר החצי. לכן מחזרת אף במקום שאין יבום ותקנו הקהלות משפט שוה להחזיר לכן נכלל בתקנה של שנה שניה דוקא. וכן משמע ממה שהזכיר בהגמ״יי ומרדכי שהקהלות עשו תקנה כו׳ ויפטר אחד לעולמו תוך שנתים ואמאי לא זכר דין תוך שנה. אלא ודאי היא אינה מחזרת רק החצי אף בשנה ראשונה ועשו תקנה ללא פלוג בין איכא יבם לליכא יבם שלעולם תחזיר החצי אלא דלא מסתבר שאם א״צ ליבום שתתן ממה שהכניסה עכ״פ צריכה ליתן החצי ממה שהכניס הוא היינו מה שנתן לה כתובה. וא״כ ביש לה שטר חליצה שצריך לחלוץ בחנם נוטלת כתובתה משלם באופן שלענ״ד נראה עיקר שלא היה תקנה כלל להפקיע כתובה. ובתשובת מהר״ם דפוס פראג סימן תתקל״ד מבואר שנסתפק הר״ם גופיה בזה. וצוה לחקור אחר המנהג בקהלות. וגם לפי דברי מהרי״ל הרי עיקר סמיכתו על מה שנזכר להחזיר חצי נדוניא ונדוניא הוא מעות שהכניס ופסק לה בכתובתה. והנה תכשיטין השייכין לגופה כיון שכתבם בכתובה פשוט שהם נכסי מלוג ומתנה גמורה. שהרי אם פחתו פחתו לה והותירו הותירו לה. ואדרבה במתנה שנתן לה יפה כחה יותר. שהנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות דבעין יפה נתן כדפירש רשב״ם ב״ב דף נ״ב. ואף דהרמ״ה כתב בטואה״ע סימן פ״ה דבנתן לה בעודה ארוסה כיון שנשאה זכה במתנה זו כשאר נכסי מלוג שלה. נראה דמה שנתן לה בשעת נשואין הוה כמו אחר נשואין דבשלמא כשנתן לה והיא ארוסה י״ל כיון שכבר היה שלה. הרי הכניסה גם מתנה זו. משא"כ בנתן לה בשעת נשואין הוה כמו אחר נשואין שלא נעשו ברשותה רק אחר נשואין. ולא ראיתי להאריך בזה דפשוט אפי׳ יהיה למתנות רק דין נכסי מלוג מ״מ אינם בכלל התקנה של חזרת האשה. דכיון שלשון התקנה הוא נדוניא ואין נכסי מלוג בכלל נדוניא. ואף דלענין חזרת האיש ס״ל לרוב פוסקים שגם בחזרת האיש אין נכסי מלוג בכלל חזרה. ולקמן נבאר שכן עיקר ועיקר מי שסובר דאם מתה האשה שמחוייב הבעל להחזיר גם נכסי מלוג הוא מהרי״ל בתשובה. ומבואר בתשובת מהרי״ל סי׳ פ״ד דעיקר טעמו משו׳ דנכסי מלוג הוה טפי ברשותה וחזקתה מנכסי צאן ברזל. וא״כ י"ל שפיר דכ״ש הוא מנדוניא. וא"כ דוק מיניה שלענין חזרת האשה אם מת הבעל אם אמרו שתפסיד כתובתה שהיא ברשות הבעל לא יאמר שתחזיר נכסי מלוג שכבר נעשו ברשותה קרן כיון דמהרי״ל גופיה כתב דטפי הוה ברשותה מצאן ברזל. וא"כ אחר שכתב בלשון התקנה חזרת נדוניא באשה הבו דלא לוסיף עלה כיון דאפילו כתובה גופיה לא ברירא למהרי״ל. וא״כ פשוט שכל אפין שוין. דמה שנתן לה במתנה תכשיטין ומלבושין שאין בכלל תקנת החזרה כלל. כמ״ש הרא״ש בתשובה כלל נ"ד. ואפילו למ״ש הב"ש סימן קי״ח ס״ק כ"ב דנראה נ״מ שנתן לה אביה מודה הרא״ש דצריך להחזיר דאיכא עגמת נפש. י"ל דלא קאמר רק בנכסי מלוג מטעם שכתב מהרי״ל שהם יותר ברשות האשה מן הנדוניא. אבל לא במתנה שנתן לה הבעל ומת. וגם לא שייך כ״כ עגמת נפש כמו בנכסי מלוג שנתן האב שתתקשט בהם אשה אחרת ותיכול לגירסנא ועזבה לאחרים חילו. משא״כ מתנה שכבר היה לאשה ונהנה הבעל בקישוטיה ודאי גם הב״ש מודה שלא תחזיר דהא אפילו תוספת גופיה לא ברירא ליה שתחזיר. וא״כ הבו דלא לוסיף עליו. ועוד עד שאתה חושש לעגמת נפש של האב. חוש לעגמת של האשה שביום אתמול לבשה מעילים כבנות המלך. ועתה תתפלש באפר. הא ודאי דבר שאינו עולה על הדעת. ולא עוד אלא שבעמדי על העיון ראיתי שאין דברי הב"ש נכונים כלל וסמך על סברא קלישא דלית בה מששא להוציא מן הבעל משום דאיכא עגמת נפש מודה הרא"ש. ולא קאמר הרא״ש רק בירושה שנפלה לה. והלא כה דברי הרא"ש בתשובה סימן נ״ד ודעת שפתיו ברור מללו שכתב בירושה שנפלה לה לא תיקון. ומקל וחומר לא ילפינן השתא ממון שבא לידו צריך להחזיר לא כ"ש שלא יגבה. הא תניא במסכת ידים אין דנין דברי תורה מדברי סופרים כו' עכ"ל ואם כדברי הב״ש הטעם דבירושה ליכא עגמת נפש. אם כן ממילא ק"ו פריכא הוא. דהא עיקר תקנתו משום עגמת נפש ולדברי הב"ש ע"כ בנפל לה בירושה לא שייך עגמת נפש. אלא הדבר ברור דכוונת הרא״ש שאין שום נכסי מלוג בכלל תקון החזרה. ובאמת עיקר סברת הב"ש סברא פריכא היא דאפי' יהיה שייך בזה עגמת נפש וכי אנו מחוייבין להניח לו מכל עוצבו ויגונו. ואין אנו רחמנין יותר מדין תורה. ונהי דר"ת תיקן חזרה ותנחם בחזרת הנדוניא כי ברית כרותה למת שישתכח והממון ישאר לו. ומסתפק במה שנשאר לו מצד התקנה להסיע על דין תורה. וא"כ פשיטא שדעת הרא״ש שאין שום תקנה בנכסי מלוג וחזר הדין לסיני שהבעל יורש את אשתו ואפי' האב מוחזק צריך ליתן לבעל. וזהו ברור בדברי הרא"ש. ותו אמינא טעמא רבה שלא תיקנו רק בנדוניא ולא בנכסי מלוג והוא תלמוד ערוך במסכתא כתובות דף נ"ו ע"ב דפריך הרי פירות דרבנן ולא עבדו חיזוק. אמר אביי לכל יש כתובה. ולא לכל יש פירות. פירות דלא שכיחי לא עבדו רבנן חיזוק וכן כתבו בתוס׳ פרק הכותב דף פ"ג סוף ע"ב דבפירי דלא שכיחי לא עבדו חיזוק. א"כ הרי יש לנו טעם מספיק שלא עשו תקנה רק בנדוניא דשכיחא ולא בנכסי מלוג כמו שלא חשו רבנן למיעבד חיזוק במילתא דלא שכיחא. ואין ספק שלא נעלם בקיאות זה ממאור עינינו הרא"ש. אלא לפי שלקח למושכל ראשון שאין ללמוד דבר מדבר בענין תקנה. לכן לא חשש ליתן טעם בזה שא"צ. והיא ממושכלות ראשונות שלא יפול ספק עליהם. ואחר שמצאנו אילן גדול רבינו הגדול הרא״ש מרא דכולה תלמודא אמינא פשיטא שאף שמהרי"ל בתשובה סימן ס"ד שאין דבריו עומדים במקום דברי הרא"ש ואין ספק שאילו ראה דברי הרא״ש לאשר ידענו מקדושת תורתו וענותנותו שהיה מבטל דעתו. ולא ירים ראש נגד הרא"ש. וראיתי בתשובת שארית יוסף שפסק דצריך להחזיר נכסי מלוג ועיקר יסודתו דמהרי"ל דייק כן מפסקי מהר"ם ומהרי״ו סימן ס״ה כתב מה שכתב שמהר״י סג״ל פסק דלא ירית לא שמעתי ואולי פסק כן דוקא על טבעת קדושין עכ"ל אבל מובן שלא ראה פסק מהר"י סג"ל לכן יש לפסוק כקמא. ואף שהרא״ש פסק דירית. וגם מהרי"ו שהוא בתראה מ"מ הרי מהר"י סג״ל ידע תשובת הרא"ש ושדא ביה נרגא שכתב סימן ס"ד פסק אחד מן הגדולים על נכסי מלוג דהוה ג״כ דינא היכא דקיימו תיקום בפלוגתא דרש"י ור"ת בנדוניא ומכח אומדנא. אבל נכסי מלוג ירית לה בעל. וכ״כ בהדיא בהג"ה מפסקי מהרי"ח. ומי אנכי להכניס ראשי כו׳. אבל בעניותי נ״ל אף ע״ג דמכח פר"ת לא הדרי מכח תקנת הקהלות איתא נמי בנכסי מלוג ומנא אמינא שכתב מהר"ם בתשובה שבמיימוני דלעיל שאין הבעל חייב בקבורתה. ואי ירית נכסי מלוג חייב בקבורתה שתקנת קבורתה גם כן תחת ירושתה. כדמוכח בתוס' פרק האשה שנפלו בסוגיא דשומרת יבם שמתה כו׳ כדאיתא בתוס׳. ואפילו נימא דעובדא דמהר"ם לא היה לה נכסי מלוג דהא לא מפקע תקנת קבורתה. דאם כן מי שפסק להכניסה ערומה מי לא חייב בקבורתה. אלא לא פלוג רבנן אע״ג דעיקר תקנתם משום נדוניא וכתובה כו׳ מכ״מ אי ירית נכסי מלוג מנ״ל למהר״ם לפטור הואיל וירית נכסי מלוג. ואינהו נמי מחייבי בקבורה כו' עכ״ל. הארכתי לשונו להראות לך איך שגה בעל שארית יוסף ומטוניה נהפוך הוא ואזיל בתר איפכא שהבין דמ"ש מהרי"ל שאחד מגדולי המורים דנכסי מלוג ירית להו בעל דיבר מענין התקנה. והבין שכוונתו על תשובת הרא״ש וליתא דשם מיירי מדינא ובסוף כתב שנ״ל שמצד התקנה יחזיר נכסי מלוג. והנה לא ראה תשובת הרא״ש מדאינו מביאה. ולפי דברי בעל שארית יוסף אין הלכה כבתראה כשלא ראה דברי הקמאה. ואם כן לפי דבריו נהפוך הוא דהלכה כתשובת הרא״ש שהרי מהרי״ל לא ראה אותה ומהרי״ו ראה אותה והוא בתרא ואם כן הלכה כדברי מהרי"ו. ומתוך דברי מהרי"ו שדחיק ומוקי נפשיה דמהרי״ל מיירי בטבעת קדושין כמ״ש בתשובת שארית יוסף ובנוסח תשובת מהרי"ו שלנו כתב דוקא אדמי טבעת שנתן בשביל כבוד הכלה דהתם נמי שייך טעמא ותם לריק עכ״ל נראה שהיה מנהג שהאב שילם לחתן דמי טבעת קדושין אם כן מוכח בהדיא דשאר נכסי מלוג שנתן האב אינם בכלל תקנה וי״ל דוקא בטבעת קדושין שמוטל על הבעל לקדש משלו. והאב עביד מילתא יתירתא שנותן לו דמי הטבעת לקדש איכא עגמת נפש טפי לפי שבזה עיקר קנינו של בעל ויראה שיקנה בזה אשה אחרת. מה שאין כן שאר בגדים ותכשיטין. וגם עיקר דברי מהרי״ל שדייק מתשובת מיימוני מדאינו חייב בקבורה ש״מ דלא ירית גם נכסי מלוג כמו שהעתקתי לשונו לעיל דברים תמוהים הם לענ״ד דהא מסקנא דגמרא דיורשי כתובתה דוקא חייבין בקבורה. ובסימן ק"ס פסקינן דהבעל נוטל חצי צ״ב וחייב בקבורה. ובחדושי כתבתי שדעת הרמב״ם כדעת רש״י שקבורה תחת מנה מאתים. ומהר״ם בתשובת מיימוני סימן ל״ה י״ל דלא מיירי כלל בנכסי מלוג. רק כוונתו דלא ירית מידי מנדוניא. דבאמת ליכא נ״מ שדרך כל אדם לשום הכל לבעל בנדוניא. ואי משום שלא זכר מהר״ם מלבושים לומר אע״פ שהם נ״מ שלה מ״מ אינו חייב בקבורה י״ל דפשיטא שקבורתה תחת נדוניתא דוקא. וגם אפשר שהיה דרך שהבעל הלבישה והאב נותן רק נדוניא ולבושין שעשאן הבעל אם לא נתנן במתנה ממילא הם לבעל. דהא אפילו באלמנה קי״ל דשמין מה שעליה. ואם איתא דהוה נ״מ איך שתק מהר״ם מלהזכירם ברמז עכ"פ ותדע לך שאם היה ראיה מתשובת מהר״ם לא היה נעלם מעיני מהרי״ו שכל תשובותיהם רובם מביאים תשובת מיימוני ומהיכי תיתי לאפושי פלוגתא בין מהר״ם להרא״ש. וגם דברי הרא״ש הם ברורים בטעמם. ולשון התקנה דוקא נדוניא ואין נ״מ בכלל נדוניא. גם לפמ״ש הטעם שלא עשאו תקנה רק במידי דשכיח. א"כ אפשר שמלבושים שמלביש האב שהם בכלל תקנת החזרה מאחר ששוה בכל. אבל לא תכשיטין של נכסי מלוג וכפסק החלקת מחוקק שצוה להחזיר המלבושים עכ״פ לא מצינו שום פוסק שיאמר שצריך להחזיר נ"מ רק דברי מהרי״ל שבא מכח הראיה של הרא״ש. וכבר בררנו דאין מקום לראייתו. ומה שהביא מתשובת רבינו יקר הלוי על יתום מאב ואם ונשא ומת ותבעו תקנת הקהלות בנכסי מלוג עכ״ל. נראה שצ״ל ומתה דהא נכסי מלוג שלה הם. ואין לומר דתבעו תקנת הקהילות במה שנתן מתנה לאשתו דכל כה״ג ה״ל לפרושי וגם אפילו בכתובה הביא מהרי״ל סימן פ׳ בשם הר״ר יקר גופיה שנסתפק אם תקנו להפקיע כתובה. והרי מהרי״ל גופיה פשיטא ליה דנדוניא הוה טפי ברשות בעל מנ״מ. וא״כ לגבי אשה נ״מ טפי בחזקתה מכתובתה. ואפשר דמהרי״ל לא מייתי רק כיון דמעשה שהיה שתבעו גם נ״מ והיינו מתנות שנתן לה החתן. ומהר״ר יקר נסתפק בכתובה ומסיק לעשות פשרה אם כן מסתמא נכסי מלוג בודאי נשארו לאשה רק דמייתי ראיה מדתבעו בפני הר״ר יקר משמע דעכ״פ אם מתה האשה. היה מנהג להחזירן. והכי דייק לישנא שתבעו תקנת הקהילות בנכסי מלוג. ולא הביא הפסק שפסקו להחזירם. אלא ודאי לא היה פסק רק לפשר הכתובה ונ״מ היה שלה. אם כן ממילא מוכח דמתנות שנתן לה בודאי הם שלה. וכן מוכח מדברי הר״ר יקר גופיה שהביא בסימן פ׳ ז״ל ונסתפקו אי שייכא התקנה גם כשמת הבעל. כי מסתמא לא תיקנו להפקיע כתובת אשה משום חינא. או שמא מאחר שהפקיעו ירושת הבעל שהיא דאורייתא כ״ש כתובה שאינה אלא משועבד לה ולא ניתנה לגבות מחיים. והעיקר שיש לעשות פשרה לפי חכמי המקום עכ״ל משמע בהדיא במתנה שנתן לה שכבר גבוי ועומד הוא והוא שלה לגמרי בפרט תכשיטין דאפילו פירות לא שייך בהו דפשיטא שהם שלה לגמרי. כללא דמילתא אחר שדברי הרא״ש ורי״ו ברור מללו שאף באם מתה האשה אין צריך להחזיר נ״מ וטעמם ונימוקם עמם כמו שבררנו ודברי מהרי״ל תמוה. שוב ראיתי בתשובת מהר״ם דפוס פראג סי׳ תתקל״ד ותתרכ״ב כתוב בהדיא במתה תוך שנתה שיחזיר כל נדוניא ותכשיטי האשה כו' ותמהני איך לא הובא באחרונים. ושם בסימן תתקצ״ד הביא ג״כ תקנה זו על איש ואשה שיעשו נשואין ומת אחד מהם תוך שנתים שיחזרו חצי הנדוניא ע״ש. וכאן לא הזכיר תכשיטין כמו בתקנה ראשונה א״כ י״ל דשנה שניה כמו שהקילו בה שאינו מחזיר אלא החצי. כמו כן הקילו שלא יחזיר התכשיטין כלום. ומכל מקום אחר שלא מצינו שום מ״ד במת האיש שתצטרך האשה להחזיר התכשיטין שנתן לה שהם נכסי מלוג שניתנו לה במתנה. א״כ גם כל הטעמים שיש באחרונים לא שייכין בזה נראה דלית דין ולית דיין שתצטרך להחזיר מה שנתן לה בעלה במתנה. וכמו שביררנו מכמה טעמים. ומדזכרו בתקנה תכשיטין משמע דנכסי מלוג לא היו בכלל תקנה דאם גם נכסי מלוג צריך להחזיר א״כ מאי קמ״ל בתכשיטין הא פשיטא דלא עדיפא מנ״מ שלה אלא ודאי דוקא תכשיטין דשייך בהו עגמת נפש. אבל נכסי מלוג לא. ועוד אפילו בספיקא שיש להסתפק בתקנה יד בעל התקנה על התחתונה אפילו להוציא. וכמ״ש הרא"ש בתשובה כלל נ״ה סימן ז׳ בענין התקנה שהאלמנה והיתומים חולקין כל עזבון המת ויצא שט"ח על המת אם יפרעו אותו מתפוסת הבית קודם שתיטול האלמנה החצי או יתנו לאלמנה תחילה חצי עזבון ומחלק היורשים יפרעו החוב. והשיב אחר שאין מפורש בתקנה יד התקנה על התחתונה כי התקנה באה להוציא מדין תורה שהדין נותן שתטול האלמנה כל כתובתה כו' עכ״ל. הרי בהדיא שאף שבאה להוציא מן היתומים והיורשים הם מוחזקים. מכל מקום יד בעל התקנה על התחתונה וכן מבואר בתשובת הרשב״א שהביא בב״י ח״מ ס״ס י״ג ז״ל שכל שיש ספק במשמעות התקנה הולכין להקל לנתבע חדא שכל מה שהוא חוץ מגדר הדין אין אתה יכול להכניסו עד שיהיה ברור וכל שאינו ברור העמידנו על דין התלמוד. ועוד שכל המע״ה עכ״ל. משמע דטעמא קמא מספיק אפילו היתה התקנה כדי להחזיק וכדברי הרא״ש כיון שזה זוכה מעיקר הדין אין אתה יכול להוציאו מעיקר הדין בספק תקנה. ונראה דמוכח כן מר״פ הכותב דפריך ותימא מכל מילי סליקת נפשך. ומשני אביי יד בעהש״ט על התחתונה. ורב אשי לא פליג עליה בהא כמ״ש מהרש״א שם ובשיטה מקובצת לכתובות בשם רש״י וריטב״א ע״ש. הרי דאע״ג דהאשה מוחזקת בנכסים מ״מ כיון שיש לבעל זכות מדרבנן אמרי' יד בעהש״ט על התחתונה וכ״ש בזה שאין בא לזכות רק מכח התקנה דכל מה שאינו ברור מוקמינן אדינא וכן פסק באה״ע סימן קי״ח ס״ו. וגם אפשר לדמות בשנה שניה כל ספיקא לספק ויבם בנכסי סבא דהוה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ואע״ג דכתבו הפוס׳ בריש ב״מ דמשום שהוא ודאי בחצי אינו ודאי בחצי השני. מ״מ כאן שהחיוב ודאי וכשיש ספק בתקנה כיון דפלגא ודאי אית ליה א״כ הוה החיוב ודאי וכן בבעל הוה יורש ודאי והאב ספק אם הוא יורש. א״כ אפילו האב מוחזק לא מהני דלא מצינו חילוק בספק ויבם אפילו הוא מוחזק. וכן הוא בש״ע אה״ע סימן קס״ג ס״ג דלא מהני חזקה. וא״כ כיון דהאשה יש לה כתובה בודאי וחציה בודאי שלה והיורש ספק אין ספק מוציא מידי ודאי דשם אין לו כלום בכתובתה. וגם קיי״ל נכסי בחזקת אלמנה קיימי ומוכרת שלא בב״ד. ותו אמינא דהא טעמא בעי בזה התקנה שתיקנו תוך שנה ראשונה אם תעדר בלא זרע שמחוייב להחזיר. ועיין בתשובת שבות יעקב ח״א סימן ק״ט שנחלקו האחרונים אם מת בתוך שלשים. והרב בעל שבות יעקב ס״ל דמדינא לא חיישינן לנפל דרוב נשים ולד קיימא ילדן וכמ"ש בש"ס יבמות ובתוס׳ שם דף ל״ו ע״ב דהא בחולצת בתוך שלשים הוא משום דחיישינן למיעוט המצוי. כמו במים שאין להם סוף. ובח״מ סימן רפ״ד מבואר דלענין ממון אזלינן בתר רובא וא״כ לא חיישינן לנפל ובסוף הדר ביה דזרע קיימא משמע לפי לשון בני אדם שהוא אחר שלשים שאין מתאבלין קודם שלשים ע׳ש. ולענ״ד מספקא לי טובא דהא בעיקר תקנה לכאורה תמוה דכיון דתיקון משום עגמת נפש שיחזיר תוך שנה. א״כ במה נרפא שברו על נקלה במה שהניחה זרע וגם הזרע חלף הלך לו תוך שנה א״כ כ״ש שנכפל צערו ובמה הונח לו מעוצבו. ולכאורה היה נ״ל הטעם דעיקר עגמת נפש הוא בימי אבלו של בתו. אבל אם חיה הזרע שלשים יום. הרי כבר נשכח צרת הבת אחר שלשים ששלמו ימי אבלה וברית כרותה לשכוח לכן בעינן שיחיה הזרע שלשים יום אחר העדר הבת ולפ״ז אפילו אם היה בן קיימא צריך שיחיה שלשים יום אחר פטירתה כפי הטעם שכתבתי. ולפ״ז בנשארה מעוברת שיש לה עוד איזה ירחים עד עת לדתה כבר יצא הצער מלבו ואינה בכלל התקנה אפילו אם הפילה אח״כ. אלא דהב״ש בסימן נ״ג כתב בסקי"ח דכשהוא בן שלשים אפילו מת מיד אחר מיתתה זכה הבעל. והדבר תמוה מה טעם לחלק בזה וצ״ל כיון דתנוק בן יום אחד נוחל ומנחיל א״כ לא זכה האב מעולם בירושה והבעל הוא יורש של זרעו ולא חיישינן תו לעגמת נפש כי אם כשהירושה באה מצד הבת עקרו לנחלה מן הבעל ונתנו לאב. אבל לעקור שני פעמים הנחלה לא תקינו היינו לעקור הנחלה מן הבעל שירשנה זרעו. וגם להוסיף עוד עקירת נחלה לא תקינו אע״ג דאיכא עגמת נפש דלא תקינו לעקור נחלה שני פעמים. וכמו כן מדידיה לדידה שהיתה התקנה ג״כ אם ימות בלא זרע תוך שנתים כמו שזכרתי לעיל צ״ל ג״כ הטעם דלא תיקנו שתפסיד כתובה רק שלא תגבה אם אבי הבעל הוא היורש משום עגמת נפש. משא״כ אם נשאר זרע קיימא אחריו אף שמת מיד הרי לא זכה אבי הבן ולא היה עומד לירש כלל ומן הבן היה לה לתבוע כתובה. לא תקינו עוד להפקיע הכתובה. דאין לתלות הטעם דליכא עגמת נפש כשנשאר זרע דהא אפילו מתה הזרע מיד אחרי העדרו של בן לא תקנו להפקיע כתובה אף דאיכא לאב עגמת נפש והוכפלו צרותיו צ״ל דלא תקינו כי אם כשבאה להפקיע מן אבי הבן שתגבה כתובה ממה שנתן. אבל אם נשאר שום זרע יורש. כבר היה דינה לגבות הכתובה מן הזרע אשר השאיר ואפילו מת מיד לא פקע זכות הכתובה שהיה לה לגבותה אפילו שעה אחת תו לא פקע החיוב. והנה אבות העולם נחלקו אם העובר יש לו זכיה בירושה הבאה מאליה שהרי"ף בפרק הבא על יבמתו סבירא ליה דאין לעובר זכיה אפילו בירושה הבאה מאליה. והראב״ד והרא״ש חלקו עליו וסבירא להו דיש לעובר זכיה בירושה הבאה מאליה. וכן סתם הטור יורה דעה סימן של״א ואין להאריך בפלפול בזה. כי מי יכריע בין אבות העולם. והנה מבואר בפרק מי שמת דף קמ״ב דפריך למאן דאמר עובר יש לו זכיה מהא דתינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל הא עובר לא. ומשני משום דאיהו מיית ברישא ואין הבן יורש את אמו להנחיל לאחין מן האב בקבר. אם כן עובר יש לו זכיה בנכסים אפילו הפילתו אח״כ. ועיין שם בתוס׳ ד״ה נוחל במ״ש ועוד יש לומר. וא״כ ממילא לפי מה שביארנו למ״ד עובר יש לו זכיה. הרי יש לה לגבות כתובתה מן העובר. ואפילו אתרמי שהפילה אח״כ כבר זכתה שעה אחת לתבוע כתובה ואפילו יהיה הדין כשיטת הרי״ף מ״מ י״ל דמתקני התקנה ס"ל כשיטת הרא״ש. וא״כ לא היה כונתם רק כשעדיין לא היה שום זכיה ליורש וא״כ עובר דיש לו זכיה שפיר גביא כתובה מיניה. וסימנין לזה שבתשובת מהר״ם דפוס פראג סימן תתקל״ד בתקנת ר״ת נזכר בלא זרע קיימא. ובהך תקנה דאיש ואשה שהובא גם במרדכי ובהגמ״יי נזכר סתמא בלא זרע ולא זכר קיימא והיינו כדפרישי׳ דבהעדר האיש ונשאר' האשה מעוברת נמי מקרי זרע. כיון דיש לעובר זכיה. לכן לא שייך לדייק שיהיה זרע קיימא. שאפילו הפילה אח״כ כבר זכה העובר בנכסים. משא״כ בעידור האשה כיון דהוא מיית ברישא. שפיר נקט זרע קיימא. וכבר בררנו דבספק בתקנה מוקמינן אדינא. ומעתה תראה דמ״ש בשבות יעקב שם דבמת בתוך שלשים לא מקרי זרע קיימא כיון שאין מתאבלין עליו לפי מה שכתוב ליתא דמכל מקום כיון דלענין דינא אזלינן בתר רובא וכן כתב רמ״א בסימן ק״ס בילדה ספק נפל נוטלת כתובה מיד. אף על גב דאסורה להנשא מכל מקום נוטלת כתובה מיד. ואם כן בסתמא חשבינן לבן קיימא. ולפי מה שבררנו טעם התקנה בבן קיימא דלא עקרו שתי ירושות. אם כן ממילא כל שראוי לירש אין בכלל תקנה. ומה שכתוב בשבות יעקב מתקנת טוליטולא. כבר כתב הרא״ש בתשובה שאין למדין ק״ו בתקנה כ״ש מה מצינו. וגם שם התקנה שיחלוק עם הזרע. לכן כל שאינו בן שלשים יום לא תיקנו לחלוק עמו. אבל כאן שאין טעם לחלק בטעם התקנה דעגמת נפש שייך ביש זרע ומת תוך שנה איכא עגמת נפש טפי. ועיקר הטעם דירית מבריה. וא״כ כל שהוא חשוב בן קיימא ע״פ הדין האב זוכה בירושה. ולענין אבילות כתבו התוס׳ ביבמות דף קי״ט שלא פטרו לענין אבילות רק כדי שלא יבאו להקל בערוה. וא"כ לענין תקנה לעקור דין תורה. ודאי אין לדייק כולי האי. וא״כ נראה עיקר דאפי׳ מת בתוך שלשים בטלה התקנה. וגם נראה לפמ״ש רמ״א בילדה נפל צריך לסלק הכתובה. אם כן גם במעוברת כ״ש דצריך לסלק הכתובה דרוב נשים ולד קיימא ילדן. והכי איתא בב״ב בפרק מי שמת דף קמ״ב בגר שמת ובזבזו ישראל נכסיו. ושמעו שאשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו ואח״כ שמעו שמת או הפילה אשתו המחזיק בשניה קנה. ומסיק הטעם דרפויי מרפיא הרי אף דשם הוא ממון שאין לו שום תובעין מ״מ כיון דמעוברת היא חייבין להחזיר. ומשמע אפילו מטלטלין שכבר היו תחת ידם חייבין להחזיר. וליתן ליד ב״ד או אפטרופס. ולא יוכלו לומר שיעכבו הם שמא תפיל דלא חיישינן להכי. א"כ כ״ש באשתו מעוברת שתוכל לתבוע הכתובה. ואם ח״ו יארע מקרה די לתקנה בשעתה להחזיר אז. עוד אחת היא ופרסמה הכותב לבטל ערעור וטוען מדין אלמנה אשר הקב״ה הוא דיין אלמנות. והנה הלום ראיתי אחרי רואי הדבר אשר שגגה יצאה מלפני השליטים אדירים מהרי״ו ומהרי״ל והאחרונים שנמשכו אחריו ולא ניחא להו למרייהו לעות אלמנה בריבה. הנה כתב רמ״א בסי' ק' ס״ב האב שצווה לתת מתנה לבנו לאחר ב׳ או ג׳ שנים מקרי ראוי ואין אשת הבן גובאת כתובתה מזה. ובעל חמ״ח הוסיף דמשמעות דברי מהרי״ו דמדמי ליה לשכר שכיר כיון שלא בא לידו מקרי ראוי. לכן אף שציוה ליתן לו מיד מקרי ראוי וכן הסכים הב״ש רק שכתב במתנת שכ"מ שציוה ליתן מיד הוה ככתובין ומסורין ע״ש. והנה אני בעניי אין דרכי לסמוך על האמור עם הספר מבלי הבחנה במאזני השכל והדין האמיתי. והנה ראיתי שאחר מחילת קדושת תורתם שגו וטעו בזה. ובטרם עמדי על העיון לא יכולתי לעמוד על דין זה דהא מבואר ברא״ש ס״פ האשה שנפלו. שהראב"ד ביקש לומר דבכתובה לא פסקינן דרב נתן דתרי חומרי בכתובה היא לפסוק דרב נתן. וגם תקנת הגאונים לא עדיפא מדר"מ והשיג הרא״ש עליו דאין כאן רק דרב נתן. ומסיק דכתובה גובה ממלוה. ולא מקרי ראוי לגבי כתובה. והכי קי"ל בש״ע שם. אם כן מה טעם שלא תגבה ממה שנתחייב האב סוף סוף משועבד לכתובה מדרבי נתן. ועיינתי במהרי״ו סימן מ״ם וראיתי שכל דבריו מופרכים ואין להם שום סמיכה ודחיק ומוקי נפשיה לבטל זכות האשה בכתובתה. ומעשה שהיה בא׳ שהמיר ותבעה האשה כתובה מחמיה בהיות שנדן שלו נשארה אצל חמיה. וכתב ז״ל יש לי להשיב כיון דלא באו הנכסים ליד המומר כו'. אם כן אבי המומר קודם לזכות בנכסים דהא מפורש בשטר לפרוע אחר זמן המפורש בשטר. ואין להמומר שום זכיה במעות עד כלות שנתים כאשר כתב ראובן בעצמו שלא היה רשות לשמעון ליתן מאומה מהקרן והקרן יהיה קיים עד כלות שנתים. ודומה להא דאיתא בפרק האשה שנפלו אמר רבי יוחנן האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה לך עד אחר ל' יום קנה אפילו עומדת באגם. אבל עומדת בר״ה לא קני אפילו אמר מעכשיו. דכיון דאמר לאחר ל׳ יום לא קא גמר הקנין עד לאחר ל׳ יום. ובשעה שגמר הקנין עמדה במקום שאין ראוי למשיכה משום הכי לא קני. ה״נ כיון שפירש לפרוע לאחר שנתים לא גמר החיוב עד לאחר שנתים. וכיון דהכי הוא לא חל שעבודא דאיתתא אלא לאחר שנתים. וכבר הופקר הממון כו׳ וזכה חמיה מן ההפקר קודם שחל שעבודא דידה. ול״ל כיון שכתב בשטר והם עלינו בהלוואה וברשו א״כ משמע שהלוה להם המעות כו' איברא לאו הכי היא דהא פרישנא כבר דאותן מעות הם הנדוניא שפסק שמעון ליתן לנדונית בנו ולא בא מעולם ליד המומר. והא דכתב לשון הלואה הוא ליפות כח לחייב שמעון באונסיה כו' עכ"ל. הנה מ״ש ראיה מאם אמר לא תקני לך אלא לאחר ל׳ דלא קני בעומדת בר"ה עיין ש"ך ח״מ סוף סימן קצ״ז דאפילו בעומדת בר״ה קני במעכשיו. אבל באמת דברים אלו מרפסן איגרי. דמה ענין זה שלא תקנה עד לאחר ל' יום. דכיון שנתחייב לו הרי נתחייב לו מיד אלא שהתנה בזמן פרעון שיהיה לשנתים. וכי הקנה לו המעות בעינן והרי כתובה גובה ממשעבדי מזמן הנשואין אף שלא ניתנה לגבות מחיים וספיקא אם תבא לידי גוביינא. ולפי סברת שמדמה החיוב לאומר לא תקני אלא לאחר שלשים יום שלא קנה בעומדת בר״ה מפני שאין המקום ראוי לקנין. א״כ כ״ש כשעומדת ברשות מוכר. וכ״כ בסמ"ע ס״ס קצ"ז להדיא והוא פשוט. א״כ לעולם לא יקנה אפילו אי מטי זימניה. אלא הא לא דמי כעוכלא לדנא. דאין התנאי רק בזמן הפירעון וכ״ש שכתב כן בהדיא והם עלינו ברשו. ומ״ש עוד ראיה מנדונית חתנים לפי׳ ר״ת שאם האב נתחייב לחתנו ומתה בתוך שנה שלא זכה הבעל הואיל ולא בא ליד החתן אע״ג דמונח ביד שליש. כ"ש הכא דהנדוניא עדיין ביד אבי המומר ע"ש. נראה מ"ש תוך שנה הוא טעות סופר וצ״ל אחר שנה דתוך שנה איכא תקנה אפילו גבה כבר. וגם ראיה זו תמוה וליתא. דהא הר"ת לא פסק רק מן האב לחתנו אבל מהבעל לדידה אפילו כתב לה מאה מנה אף שלא בא לידה מן הנשואין גובית הכל. וכן השיגו כל האחרונים על רמ״א. עיין בחמ״ח סימן נ״ג סקי"ט ואותו תלה הב״ש בטעות וצ"ל בסוף הסימן מטעם תקנה. ומסיק בחמ"ח דכשפסק לבנו מדינא דגמרא אשה גובה כתובתה מזה. ותמהני איך לא זכר מ״ש בסימן ק׳ ס"ב דלמהרי"ו בלא גבה עדיין מקרי ראוי אלא דהא ליתא וכמו שאפרש בס״ד. וליתנייהו לדברי מהרי״ו בזה. ומ״ש עוד ראיה כיון דלא בא לידו מעולם מקרי ראוי ואין האשה גובה כתובתה ודמיא לפרעון שכר שכיר דמקרי ראוי כמ״ש המרדכי הואיל ולא בא לידו מעולם. ואע״ג דאשה גביא כתובתה ממלוה אע״ג דהוה ראוי היינו משום שהמעות שהלוה כבר היו בחזקתה וחל עליה שעבודא דאיתתא קודם שהלוה המעות אבל בנ״ד ובשכר שכיר שלא החזיק מעולם בהני זוזי ולא באו לידו מעולם לא חייל שעבודא דאיתתא עכ״ד. בם בזה אזיל בתר איפכא דהא עיקר הטעם דכתובה נגבית ממלוה הוא משום דלא מקרי ראוי דמשעבדא לה משעבודא דרבי נתן כמ"ש הרא״ש בפרק האשה שנפלו ובפרק יש בכור שכן עמא דבר. ולדידן נראה דאפילו הראב״ד מודה דגובה ממלוה דהא כתבינן בהדיא מטלטלין בכתובה ושעבוד בפירוש וליכא תרי חומרי. ובמרדכי פרק שור שנגח ובהג״א כתב איפכא דשעבודא דרבי נתן ליכא רק באם לוה לוי משמעון מנה. ואח״כ לוה שמעון מראובן. אז מוציאין מלוי ונותנין לראובן. אבל היכא שלוה שמעון מראובן ואח״כ לוה שמעון ללוי לא ע"כ. הרי זה בהדיא היפך סברת מהרי"ו דטפי שייך שעבודא דרבי נתן כשכבר הלוה המעות ללוי. דאז כבר נשתעבד לשמעון. ובשעה שלוה שמעון מראובן נשאר לוי משועבד לו היפך סברת מהרי״ו. וגם הסברא תמוה דבשביל שהמעות בידו וכי מעות משועבדים הם. מיהו קיי״ל דאין חילוק כלל כמ״ש בח"מ ר״ס פ"ו וכל שנתחייב לזה חייב לשני ג"כ מדרבי נתן. ועיקר הטעם שלא בא לידו מעולם אין בו טעם כעיקר דאורייתא דמה בכך ס"ס כיון שזה חייב לזה וזה חייב לזה מוציאין מדרבי נתן. ומפורש בש"ס פסחים ל"א וכתובות דף צ"ב אהא דאמר רמב"ח ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ואתי ב״ח דראובן וקטריף לה משמעון ופייסיה בזוזי דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלין שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדא לב"ח. אמר רבא אי פיקח הוא מגבי להו ארעא דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם ב"ח חוזר וגובה אותה מהם ופריך לרבא דס״ל מכאן ולהבא ומסיק משום דאמר דכי היכי דמשתעבדנא לאבוכן משתעבדנא נמי לב״ח דאבוכון. הרי מפורש דאף שלא באו המעות ליד ראובן לעולם רק נשאר חייב לו דמי השדה. מ״מ שייך ביה שעבודא דר' נתן ואין סברא לחלק מפני ששמעון עצמו גובה מהם דלא נהירא כלל. ובש"ס מדמי להו בפשיטות לדר׳ נתן ואין טעם לחלק בכך כלל. ופשיטא דהוא הדין אם היתומים חייבין לאחר. שמוציא מיד שמעון מה שנתחייב ליתומים אם הוא קרקע. ולא קיהה אדם בזה מעולם וכמו שנבאר עוד. והנה לישנא דהמרדכי אטעיתיה למהרי"ו במה שכתב דשכר פעולה שמעולם לא בא לידו ולא גבה זה נראה דהוה ראוי והבין מהרי״ו דתליא בבא לידו. ואני אומר דזה ליתא דהמרדכי לא בדה זאת מלבו. ונראה שיש לזה מקור במסכת קידושין דף ט״ו דדרשינן לו ולא לב"ח גבי הענקה ואמרינן ת״ק בעלמא לא ס״ל כרבי נתן ותמהו התוס׳ הא קי״ל כרבי נתן ותירצו התוס׳ ע״ש. והר״ר נתנאל תירץ בשכירות לא קי״ל כרבי נתן משום דטרח ע"ש. וא״כ י״ל זהו כוונת המרדכי דשכר פעולה כיון דטרח לית ביה דרבי נתן אלא דבא לידו וחזר והלוהו הוה כשאר ממון דהחיוב בא מחדש כשהחזירו לו. אבל בלא בא לידו מעולם. כיון דבשכירות לא אמרינן דרבי נתן. אם כן לא היה צריך ליתן לאשה ממילא כשגבו היתומים הוי ליה ראוי שלא היה משועבד לב״ח ואם כן מינה תדין אדרבה דהיכא דנשתעבד בשיעבוד גמור ונתחייב לו בכל גווני איתא דרבי נתן. וכן מוכח מדברי כל הפוסקים עיין ש״ך ח"מ ר"ס פ״ו שנדחקו בהא דהענקה דכתיב לו ולא לב"ח ולא עלה על הדעת לשום מפורש לתרץ כיון שלא בא לידו אינו חייב דומיא דהענקה. אלא ודאי ליתא להך סברא. ומעתה תראה שגם רמ"א שסתם כדברי המרדכי שאינה גובית משכר פעולה שלא בא לידה הוא תמוה דהא המרדכי גופיה סותר דבריו דבפ״ק דב״ב סימן תס"ח מוכח בהדיא שהאשה גובה משכר פעולה. וכבר העירו על זה מהר״ם וג״מ ולפמ"ש אין זה קשיא דבעל סברא זו ס״ל כסברת ה"ר נתנאל בתוספות דבשכירות ליתא לדרבי נתן. אבל ראיתי שמה שסיים וכן נמצא בתשובת רבינו יהודה בר קלונימוס ורבינו משה ברבי מרדכי ורבינו אפרים מבונא. וכיון דהנך רברבי גופייהו הביא תשובתם בפ"ק פשיטא דתובעת השכירות למזונות נראה דיש חסרון במרדכי. והיא סברת אחת שדחה אותה וסיים דאין לחלק ומסיק וכן נמצא בתשובת רבינו יהודה כו' והיינו אותה תשובה שבפ״ק כן נראין הדברים וסימנין לזה בסימני המרדכי כתב בקיצור דמלוה אינה ראוי לגבי כתובת אשה. א״כ נראה שסתם ולא הזכיר חילוק בין שכר פעולה שלא גבה מעולם שכן מסקנת המרדכי ויש חסרון במרדכי שלפנינו. אם כן נראה דגם משכר פעולה גביא. וכן סתם בח"מ ר״ס פ״ו דאין חילוק בין נתחייב בשכירות. וכמו שמסיק בש״ך שם דבכל חיובים שייך דרבי נתן. ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת. ממילא גם מ״ש רמ״א בשם תשובת מהרי"ל באב שצוה לתת מתנה לבנו לאחר שנים או שלשה שנים. או שצוה שלא ליתן לו חלק ירושתו עד ב' או ג' שנים מקרי ראוי. ומזה הביא מהרי״ו ראיה לדבריו. הנה מצאתי בתשובת מהרי"ל סימן ע״ט ושם תמצא שעיקר ראייתו מדברי המרדכי משכר פעולה שלא בא לידו. וסובר הטעם בשביל שלא בא לידו מעולם כמ״ש בהדיא. ומשמע מדבריו דבלא בא לידו לא שייך דרבי נתן. וכבר בררנו דליתא. דדוקא בשכר פעולה איכא סברת ה"ר נתנאל שסובר בשכירות דטרח לא קיימא לן כר' נתן. לכן שכר פעולה דוקא נקט וגם יש סתירה במרדכי ונוטין הדברים שיש חסרון ומסקנת הגדולים דגם בשכר פעולה שייך דרבי נתן וכן הוא בהג״א פרק שור שנגח שאין חילוק בין נתחייב בשכירות או בהלוואה וכן פסק בטוש״ע ח"מ בפשיטות מבלי חולק. וא"כ אפי' בשכירו' ליתא לדברי המרדכי וכמ"ש בש״ך שם. כ״ש בחיוב שנתחייב. וק"ו להך שצוה שלא ליתן חלק ירושתו דתמוה מה ראוי הוא זה הא גוף ופירות שלו מיד ואפילו במהיום ולאחר מיתה ס״ל למהר"ם דלא הוי ראוי לגבי בעל. וכ"ש בזה שגוף ופירות של היורש. וכבר בררנו שעיקר יסודו על המרדכי יסוד נופל הוא ואין לו ענין ובסתירת היסוד נפל הבנין. וסבור הייתי לקיים דברי מהרי"ל ע"פ דברי הר"ן בפ"ב דכתובות דס״ל דבכתובה דלא הגיע זמנה לא שייך דרבי נתן. וא"כ יש לומר כיון דעדיין לא הגיע הזמן שיש לבן לגבות. לא הוה שייך דרבי נתן. וכיון דמת קודם זמנו מקרי ראוי. מיהו כיון דחזינן דמהרי"ל לא אתי עליה רק מדברי המרדכי. וכבר בררנו דליתא. וגם הש״ך מסיק דאפילו תוך זמנו שייך דרבי נתן כמ"ש בסימן פ"ו סקי״א. גם נראה דהר״ן לא קאמר רק אם מחל קודם שהגיע הזמן בטל החיוב דרבי נתן. אבל אם לא נמחל החוב אף שזמן הפרעון התחיל קודם שיגיע זמן פרעון אפילו מת הלוה מ״מ שייך דרבי נתן וראיה לזה הך דרמי בר חמא שאין זמן תביעת האחריות עד שתטרוף הקרקע ממנו דהא לרבא בעל חוב מכאן ולהבא גובה. ומ״מ אי טריף מיניה קאמר דמשתעבד מדרבי נתן. אחרי כתבי כל הנ"ל ראיתי בסמ״ע ח״מ סי׳ ק״ד סקל״ה שהעתיק בשם המרדכי פרק יש נוחלין דאין בע"ח גובה משכר פעולה שלא בא לידו מעולם. וגירסתו במרדכי דהוה ראוי לבע"ח. ולדידיה ודאי מוכח דדוקא שכר פעולה קאמר. כיון דלא מפליג בין בע"ח לכתובה. ובש"ך השיג עליו וכתב שצ״ל לבעל ואין זה נכון. דאי לבעל כל מלוה הוה ראוי. ובמרדכי שלי הוגה לכ״ע. מ״מ גם שכר פעולה תליא בדרבי נתן. וגם נעלם מן הסמ״ע דברי רמ״א באה״ע סימן ק׳ שכתב דנדוניא גובה משכר פעולה ובאמת נראה עיקר דתליא בדרבי נתן אי שייך דרבי נתן בשכר פעולה. ומצאתי בתומים שם תמה על רמ״א ומהרי״ל בתשובה שנעלם מהם דברי מהרי״ו סימן מ״ם שדעתו דכתובה אינו גובה ממלוה שלא בא לידן. ובאורים מסיק גם כן דבע״ח גובה משכר פעולה רק כתובה אינו גובה משכר פעולה. ותמהני אחר שהודה דבע״ח גובה משכר פעולה. לדידן דלא פסקינן כרבי נתנאל דמפליג לענין שיעבודא דרבי נתן בין שכר פעולה. א״כ אין שום ראיה מדברי המרדכי לחלק בזה בין כתובה לשאר דהרי המרדכי גופיה מסיק בסמוך דלכתובה לא מקרי מלוה ראוי מדרבי נתן א״כ מאן ספין לבדות מלבו חילוקים זרים להפסיד לאלמנה והרי כבר נתבאר דמהרי״ו נמשך אחר דברי מהרי״ל ובמהרי״ל סימן ע״ט דף כ״ז ע״ג בסופו ז״ל אע״ג דגבי אפילו ממלוה דנכרי היינו טעמא כדמסיק משום דרבי נתן. מ״מ צריך לחלק מ״ש משכר פעולה. אלא צריך לומר כדפירש׳ דלא זכה בה עכ"ל. והא ודאי ליתא דשפיר יש לחלק דס״ל למרדכי כרבי נתנאל דלא שייך שיעבודא דרבי נתן בשכר פעולה. גם בסימן ע״ד דף כ״א ע״ד שכתב טעמא דהרא״ש הואיל ומוחזק וחל שיעבוד אשתו עליו ז"ל בא״ז פרק שור שנגח דוקא דקדים שיעבוד שמעון על לוי ואחר כך הלוה ראובן לשמעון אבל איפכא לא עכ״ל גם שם ע״ב כתב גם כן ז״ל ועוד דלא תלי טעמא דראוי בהא דהא קמן ממלוה גביא דלהוצאה נתנה ולכל מילי קיימא ביד הלוה. אלא במוחזקת תליא מילתא ומלוה היא מוחזקת בה פעם אחת. אבל שכר פעולה מעולם לא זכיא כדפירש בא״ז לפי׳ התוס׳ בכורות עכ״ל. ודברי תימה הם שהרי עיקר טעמן של התוס׳ והרא״ש ומרדכי פרק יש נוחלין דמלוה לא מקרי ראוי לגבי כתובת אשה משום דרבי נתן א״כ איך יתכן החילוק שכתב דמלוה היתה מוחזקת בה פעם אחת הא לפי דברי הא״ז ליכא שיעבודא דר׳ נתן רק בקדים ללות קודם שנשאה. ואם כן עיקר דר׳ נתן היינו בלא בא לידו מעולם. ואם כן דברי מהרי״ל סתורים מעצמם מדברי הא״ז גופיה. ומצאתי בתשובת מהרי״ל בסימן ב׳ על הא דאשה גובה ממלוה מדרבי נתן כתב מהרי״ל תמהתי דר״י פסק דלא כרבי נתן בפרק בתרא דכתובות. ובתשובה פירש הרא״ש דמלוה בזמן הזה הוה כמו אשלי דקמחוניא דעיקר אסמכתייהו עלייהו עכ״ל. ואם כן אין תימה על מהרי״ל במאי דחשיב שכר פעולה ראוי כיון דמשמע ליה דלית הלכתא כרבי נתן. ועיקר הטעם משום דאסמכתייהו עלייהו. א״כ י״ל בשכר פעולה שפיר חשוב ראוי דלא סמכה ע״ז שלא בא לידו. רק על מה שיש בעין תחת ידו אחר נשואין כיון דלא ס״ל לרבי נתן בסברא כל דהו דחי ליה. ועפ״ז אפשר ליישב הסתירה במרדכי דבפ״ק מיירי בסופר שאומנתו בכך דסמכה האשה עליה. משא״כ בפרק יש נוחלין איירי משכר פעולה שהוא במקרה ולא סמכה עליה. לכן בלא בא לידו מעולם לא סמכה האשה עליה ולא גביא. ועפ״ז אפשר ליישב הסתירה בחמ"ק וב״ש דבסימן נ״ג משמע דפשיטא להו דהאשה גובה כתובתה מנדן שנשאר ביד אביו. ובסימן ק׳ כתב דלמהרי״ו במלוה שלא בא לידו לא גביא. ועל פי זה דשם מיירי בנדן שנתחייב אביו שעיקר סמיכתה עליו מה שאין כן בסימן ק׳ איירי במלוה במקרה שלא סמכה האשה עליו. ודי בזה לבטל סברא רעועה כזו. וממילא לדידן דהלכה רווחת כרבי נתן שאין מקום לדברי מהרי״ל כלל ואין חילוק וגביא מכל מלוה כמ״ש התוס׳ והרא"ש ומרדכי דכן עמא דבר. גם אין לחלק בין שכר פעולה שלא גבה כיון דלא קיי״ל כרבי נתנאל כלל ואין חילוק במלוה לענין כתובה יותר משאר חוב וכן עיקר לדינא דלא כהרמ״א:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה