אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה עא

תשובה ע

שאלה מבואר מתוך התשובה מה שהוסיף לה תכשיטין אם יש להם דין נכסי מלוג:

תשובה תמהני על כת״ר איך עלה על דעתו דמה שכותבין והוסיף לה אין לו דין נכסי מלוג רק דין הכתובה. דלענ"ד הוא דבר שלא עלה על הדעת מעולם שהרי רובא דרובא אין כותבין רק שליש הוספה ותוספ' שליש דין נדוניא יש לה כמ"ש הב״ש בכמה דוכתי א״כ תאמר דמה שהוסיף לה ג״כ נכסי צ"ב וזו לא שמענו מעולם ומשנה שלימה שנינו צאן ברזל אם פחתו פחתו לו. וא"כ נימא דחייב להשלים מה שפחתו. וכיון שהם ברשותה לגמרי פשיטא דלא גריעי מנכסי מלוג שהרי הם שלה לגמרי. ומה שכתב מעכת"ה דכיון דנוטלת תכשיטין שעשה לה אח״כ ע״כ מדין חיוב הוא דמתנה הוה דשלב״ל דברי תימה הם דתלי תניא בדלא תניא דהיכא רמיזא שיהיה הכונה על חיוב עד שתזכה בדברים שלא היה בעולם בשעת כתיבה. היש בדברים אלו כדאי לסמוך להוציא ממה שהוא בחזקת האשה. ומי מכריחנו על זה. נימא כפשוטה שהוא מתנה במשמעות הלשון וגם לדבריו שהוא לשון חיוב. ע"כ לומר שמתחייב ליתן לה התכשיטין כשיבאו לעולם. וא"כ ממילא כשנתנם לו הרי זכתה בהם. שהרי ע"ז קאי החיוב שיתנם לו כשיבאו לעולם. דאין לומר שמתחייב שיתנם לה כשיבאו לגיבוי הכתובה דהא נוטלת בארמלות מה שכתב לה. ואיך יתחייב לאחר מיתה ליתן מה שלא נתחייב מחיים. כמ"ש הכנה"ג בסימן ס' הובא בספר ד״ז הגאון בתומים סק״י באם מתחייב ליתן פירות דקל אם מת המתחייב פטורים היורשים. א״כ גם כאן אם תאמר שלא נתחייב ליתן בחיים במה יתחייבו היורשים אלא פשיטא דאם מתחייב בדבר מיד כשיבא לעולם חל החיוב עליו וצריך ליתן. וא״כ אפילו נימא כדברי כת״ר שהוא בכלל שמתחייב עצמו במה שכתב לה פשוט בבא לידה שזכתה בהם לגמרי כדין נכסי מלוג. נמצא אפילו יהיבנא לדברי מע"ל שהוא מטעם חיוב. היינו משום שמתחייב ליתן מה שיעשה לה אחר כך. ואם כן כל שכן דאלים טפי שמחוייב ליתן מתנה שפסק לה. וכשבא לידה דין נכסי מלוג יש להם לגמרי. וכן מפורש בשולחן ערוך ח״מ סימן צ״ז סעי׳ כ״ג דממה שהכניסה לה. או ממה שפסק לה בשעת נשואין אין ב״ח גובה מהם ולא חילקו כלל בין נ"מ לאותן שפסק לה שנאמר שיגבה מהם לאחר אלמנות וגירושין ופשיטא דליתא. ויאמין לי כת"ר שזה שנים רבות בימי חורפי עמדתי מעצמי איך תזכה בתכשיטין ומלבושים שלא היו בעולם בשעת כתיבה. והתחכמתי לכתוב גם התחייב ליתן לה מלבושים ותכשיטין שיעשה לה אח״כ. ושוב התבוננתי שא"צ לזה. דהא בלא"ה איתא בש״ס כתובות דף נ״ד אהא דשמין מה שעליה. ופריך ממקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו ומשני כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה. וגם מה שחילקו בין בגדים לתכשיטין. הכל הוא בסתם. אבל אם התנה בפירוש שכל מה שיעשה לה יהיה שלה. לא שייך דבר שלב״ל. שאפי' אם אמר חפץ זה כשאקננו מפלוני אתננו לך וקנה ונתן לה. פשיטא דקונה בנתינה. ואין ענין לפירות דקל כלל. ואפילו תפיסה שלא מדעת מהני בדבר שלב״ל אי שמיט ואכיל כדאיתא בח״מ סימן ר״ט. אלא שא"צ לנ״ד כלל. דאין אחר נתינה כלום. אלא דבלא כתב שהוסיף התכשיטין אמרינן שלא נתנם רק להתקשט בהם ומטעמא דכתב המ״מ בפ״א ממלוה שאינו עולה ע״ד הבעל להקנות לה בגדים כאלו שלא יוכל למוכרן. ואחר שכבר הודה כ״ת שהם שלה להתקשט ואין ב״ח גובה מהם מחיים. א״כ לא יוכל למוכרן. וממילא הם שלה לגמרי דע"ד כן נתנם לה. וכמה כרכורים כרכרו גם על זה שלא יהיו שלה הבגדים ותכשיטין שעשה לה. דמסתמא אקני לה כדמשמע במתני׳. רק שחילק ברמב״ם בין בגדי חול לשבת. מטעם שכתב המ״מ ואף בזה נחלקו. אבל בכתב לה בפירוש שמוסיף לה התכשיטין לית דין ולית דיין שיאמר שאינם שלה לגמרי. דמאי איפכת לבעל שתקנה אותם לגמרי כיון דבלא"ה לא יוכל למוכרן ודאי יש להם דין נכסי מלוג. ודוקא בסתם אמרי' אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה. אבל בהתנה בפירוש פשיטא שהם מתנה גמורה. בין שיהיה מכח לשון חיוב או תנאי בעלמא אחר שבאו לידה קנתה אותם לגמרי. ומה שכותבין והוסיף היינו לכלול אותן שלא באו לעולם. ואין נ״מ כלל בזה שהרי ביד הבעל לעשות תכשיטין או יחדל אם לא ירצה ליתנם לה. וגם בלא״ה דקדוק קלוש הוא דגם כפי טבע הלשון אם אחד חייב לחבירו מנה וכותב לו אני מוסיף לך על החיוב שנתחייבתי לך עוד מנה. וגם אני מוסיף לך חפץ פלוני וקנו מידו על זה. אטו נימא דיהיה לחפץ דין חוב. הא ודאי ליתא דכל חד כדאית ליה דבחיוב נותן מתנה החיוב והשעבוד והחפץ שהוא בעין הוא מתנה גמורה לקנותו מיד. סוף דבר מילתא דפשיטא היא שכל התכשיטין הם נכסי מלוג ומתנה גמורה. כיון דבפירוש הותנה דתשקול ותיפוק ומי שאין דן כן לא ידע בין ימינו לשמאלו. ומעתה גם הטעם שביקש לומר דתכשיטין שייך הק"ו ממה שמחוייב הוא להחזיר הנדן. יראה נא כבוד תורתו וישפוט אם יש כדאי בדברים כאלה להוציא נכסי מלוג מחזקת האשה. דכבר בררנו בתשובתינו בידים מוכיחות מלשון התקנה שלא נתקנה על האשה שתחזיר התכשיטין. ובאמת בסברות קלושות בענין עגמת נפש ודאי הוכח בדבר לא יסכון. ודברים אלו מעגן נפש השומען כי אין בהם רק סברת הכרס ובקל יש לחלק דתכשיטי אשה לא תקנו להחזיר. כי לאשה יותר עגמת נפש אחר שאתמול התקשטה במלבושי ותכשיטי כבוד איך תרד פלאים ותוריד עדיה מעליה. לכן התירו לאשה לעשות תכשיטין במועד כדאיתא במ״ק דבת שתין כבת שית לקל טבלא רהטא. והרי אפילו בספק תקנה מבואר בסימן קי"ח ס״ו דנעמידנה על דין תורה. כ״ש הכא שהאשה מוחזקת בנכסי מלוג שלה ומי יוציא שלה מידה בלא סברא מבוררת. וגם לא נזכר באחרונים מפורש שתחזיר התכשיטין. וכבר בררנו דר״ת גופיה לא סמך על הקל וחומר והזכיר תכשיטין בפירוש בתקנה מוכח ודאי דשאר נכסי מלוג שנתן לה אינם בכלל התקנה רק בתכשיטין איכא עגמת נפש שתתקשט בהם אשה אשר לא הכירה בתו מעולם. משא"כ בזה שמצינו שגם הבעל ניחא ליה. ומצינו לענין זילותא אלמנתו עדיפא ליה מבתו ואין כדאי בזיון גדול מזה שתהא אלמנתו תתכסה בבלויי הסחבות כאחד הריקות. והארכתי בתשובה עוד. אלא שא״צ כ"כ בזה דבלא ידים מוכיחות לא נוציא מחזקת האשה. גם ענין נכסי מלוג בשנה שניה דמי ממש לספק ויבם לכל הסברות דאין ספק מוציא מידי ודאי כ"ש בתקנה בעלמא. גם מ"ש כת״ר בענין העיקול לענ"ד יפה כח הדוחה מכח המעקל ומה ענין זה לתקנה דיה לתקנה בשעתה. ומי יפסיד לאלמנה הפסד הזמן דהוא דבר שבממון וחייבין שבועה עליו. ומ״ש כת"ר דהחמירו בממון יתומים כמ״ש התוס׳ ב״מ דף ל"ט ע״ב ד״ה דילמא שכיבא הלא כתבו שני תירוצים. וא״כ הוה ספק בתקנה. ועוד דמה ממון יתומים אם יש יתום אין תקנת שו״ם. ואם מצד עיקול הלא די בערב בטוח לכל היותר. ובלא״ה אין ראיה ממיתה לנפל דסוף כל אדם למות. ואין סוף עוברות להפיל. גם מ״ש כיון דעובר יורש כו׳ ליתא דבב"ב מבואר בהדיא בדף ק"ב אפילו למ״ד אין זכיה לעובר מ״מ צריכין להחזיר. ועוד ראיה מיבמות דף ל״ו הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת הרי זו לא תנשא צרתה שמא לא יהא ולד בן קיימא וחליצת מעוברת לא שמה חליצה. וא"ת הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ע״כ הרי בהדיא דהיינו מתירין להנשא באיסורא משום רוב נשים ולד מעליא ילדן:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה