אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה ע

תשובה סט

שאלה אם יש כח בתנאים ראשונים להוציא מן הצדדין מה שנתחייבו אם הם דומים לקנין אתן:

תשובה תחילה נבאר לסתור דברי הסמ"ע אף לפי נוסח שלהם שלא היה כתוב בתנאים לשון חיוב. דהנה עיקרא דמילתא בקנין אתן דפליגי הפוסקים אי מהני. הנה הוא בגיטין דף מ״ם ע״ב האומר נתתי שדה זו לפלוני שדה זו נתונה לפלוני הרי הוא שלו. אתננו לפלוני ר"מ אומר קנה וחכ"א לא קנה ופרש״י שאין זו אלא הבטחה שיעשנו בן חורין לאחר זמן ובשטר אחר ועדיין לא עשה עכ״ל וכן הוא בר"ן. והנה מה שדייק רש״י לכתוב בשטר אחר ועדיין לא עשה ולא כתב בפשיטות שהרי עדיין לא נתן. לכן נראה ברור שדעת רש״י דלא שייך שטר אתן רק כשאינו שייך שיזכה מכח שטר זה. ואין שטר זה שיזכה בגוף הדבר רק צריך עוד שטר אחר לקנות גוף הדבר. וא״כ עדיין אין לו שום זכות בגוף הדבר שהרי לא נדר לו בשטר זה כי אם שיתן לו שטר לזכות בגוף הדבר ולא משמע שיזכה בשטר זה בגוף השדה. דאל״כ היה לו לכתוב לשון נתונה דמשמע מיד. וכיון דלא ביקש ליתן השדה מיד. ע״כ הוא צריך לשטר אחר שאי אפשר לו לזכות בשטר זה. והשתא ממילא לא קני דעל כתיבת השטר שיכתוב לו שטר לא שייך קנין. כיון שלא זיכה לו גוף השדה. ואם כן דמי לאומר זכו בשדה זו לפלוני ע״מ שתכתבו לו השטר דחוזר בשטר ומתנת שדה זו ממילא בטילה. כדאיתא בח״מ סימן רמ״ג ס״ז. ובזו צדקו דברי מהרי״ו דהכותב לאשתו בשעת שידוכין שיכתוב לה כתובה גדולה דלא קנתה. שהרי עכשיו לא נתחייב רק לכתוב שטר חיוב שיתחייב בו והא הוה קנין דברים דדמי ממש לכותב אתננו לך דהכוונה בשטר אחר. שהרי בשטר זה אין לו ראיה שכבר נתן לו השדה. מסתמא כוונתו על שטר אחר. ואין דרך להחזיק שטר ראיה בשדה שכתב לשון אתננו. לכן לא הוה חיוב עליו כלל. משא״כ באמר אתן על דבר שאינו צריך שטר אחר. כגון שאמר אתן לך חפץ פלוני. שפיר יש לו דין חיוב. שהרי אין השטר ניתן לראיה רק על גוף החיוב שאין לוקחין שטר על מטלטלין רק שכתב לשון אתן לפי שאין החפץ מזומן בידו. אם כן אם קנו מיניה בודאי לאו קנין דברים הוא. שהרי הוא מתחייב ע״י הקנין ליתן לו החפץ. כן נראה דעת רש״י. וכיון דמצינו גם בשדה פלוגתא אם כן אפושי פלוגתא לא מפשינן. וי״ל דדוקא במידי דבעי שטר עליו שייך אתן. משא״כ במידי דלא צריך שטר. ועוד נראה לי אפילו נימא דלא כמשמעות דברי רש״י. הרי הטור ח״מ סימן רמ״ה הביא פלוגתא אי קנין מהני בשדה אתננו. ונ״ל ברור אפילו למ״ד לא מהני קנין אתן וכמ״ש הטח״מ דאינו אלא הבטחה בעלמא. זה לא שייך רק בשדה או חפץ מבורר. שאם רוצה ליתנו היה לו לכתוב שדה זו נתונה לך וכדאיתא בש"ס שם. ואפילו תימא גם במטלטלין שייך קנין אתן שלא כמשמעות דברי רש״י והר״ן. מ״מ היינו דוקא בחפץ מבורר שהוא תחת ידו שאין דרך לחייב עצמו בחפץ מבורר שהרי אם רוצה יוכל לקנותו ע״י קנין מיד. לכן אמרינן מדלא הקנה מיד אינו רק הבטחה בעלמא ואף דסתם ק"ס הוא מעכשיו. הרי מזה שאמר אתן לך חפץ פלוני מורה שלא ביקש להקנותו מעכשיו. דאל״כ היה לו לומר חפץ פלוני קנוי לך. שאין דרך כלל לקבל על נפשו חיוב חפץ מבורר. ואם כוונתו ליתנו מקנהו מיד. לכן אמרינן שאין זה רק לשון הבטחה. שבחפץ מבורר דרך לומר חפץ זה נתון לך כמו בשדה. אבל אם אמר אתן מנה לפלוני שאין מקום לומר לשון הווה שאין קנין חל על דבר שאינו מבורר שיהיה נתון לו בקנין זה. וגם מטבע אין נקנה בחליפין. וכל האומר אתן לך מנה אין דרך לסיים כלל שיתן לו מנה הנמצא בביתו שתהא מנה מיוחד. א"כ לא שייך לשון אחר רק לשון אתן. א"כ כשקנו מיניה פשיטא שהקנין על חיוב שמקבל על נפשו ליתן ואין מקום ללשון אחר. פשיטא שאם אמר אתן לפלוני כך וכך וקנו מידו שהוא חיוב גמור עליו ועדיף מאילו אמר חייב אני לך מנה בלא קנין דהא סתם קנין סודר הוא במעכשיו. כדאיתא בח״מ סימן קצ״ה. וכן נ״ל דעת הב״י באה״ע ס"ס נ"א שכתב בשם הרשב"ן והרשב״ץ שמי שנדר לתת לבת אחותו מתנה מרובה. לכאורה נדר כזה אינו כלום. שהאומר אתן אינו כלום אפילו קנו מידו. לפי שהוא קנין דברים ולא תועיל המתנה אלא במעכשיו כו' עכ״ל והב"י תמה עליו דסתם ק"ס הוא מעכשיו. וכ״כ בד״מ שדעת ב״י שהוא חייב אלא דהד"מ כתב בח״מ סימן רמ"ה ופסק דלא קנה ודלא כב"י וחלילה לחשוד למאור עיני הגולה ששכח דברי עצמו בח"מ ושיכתוב בלשון תמיה לדחות דברי זולתו. אלא הדבר ברור דהב״י הבין מלשון הר״ש שאין אתן מועיל בקנין אפילו בדבר שאינו מסויים ובדבר שחייב עצמו ליתן אתן בקנין חיוב גמור הוא ולא לשון הבטחה. וכיון דקנו מיניה סתמא מעכשיו דודאי הכא משמע שמתתייב ע״י הקנין ליתן אח"כ מה שפסק. דבחיוב לא שייך רק לשון עתיד דוקא שאין דבר לקנות עכשיו. אם כן ע״י הקנין מתחייב ליתן מעכשיו ומה שהוציא בלשון אתן אינו מגרע קנין דמעכשיו הוא בסתמא. ובדבר שאינו מבורר אי אפשר להוציא בלשון אחר רק בלשון אתן ופשיטא דקנין אלים מלשון חיוב. דהא אם אמר הוו עלי עדים שאני חייב שדה זו לפלוני לא מצינו שיועיל. דלא שייך לשון חיוב בדבר מבורר וקנין מהני בסתמא ודברי ב"י ברורים ונ״ל שגם הר״ש לא נתכוין רק דאתן לא מהני בקנין והיינו בחפץ מבורר לכן פשיטא ליה בנדון דידיה שלא היה שום קנין אפילו דבר שאינו מסויים מ״מ לא קני כיון דלא הוה קנין. וכיון שאתן בדבר מסויים לא הוה רק לשון הבטחה. כ״ש באתן בלא קנין. שאינו אלא הבטחה בעלמא. אבל אתן בקנין ודבר שאינו מסויים פשיטא שהקנין מחייבו בחיוב גמור. שכן דרך להתחייב בקנין בלשון עתיד בדבר שאינו מסויים וא״צ לשון חיוב כלל בקנין דקנין עדיף טובא מלשון דאפילו ממשעבדי טריף ע״י קנין. וכן נ"ל שהוא סברת הרשב״א שהביא במ"מ בפ״ח מזכיה דין ז׳ אמ"ש הרמב״ם אמר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה כו׳ וכתב במ״מ דאוקמה בשכ"מ כדברי רבו דבבריא לא משכחת לה דא״נ קנו מידו אין מטבע נקנה בחליפין. ועוד אסמכת' היא ועוד דקנין דברים בעלמא הוא ע״כ. ונחלקו עליו דאפילו בבריא משכחת לה ובמקרקעי ושוה מנה קאמר ויטול לא מקרי קנין דברים. ויש מן הגדולים שאמרו דאפילו באתן לך כך וכך לא מקרי קנין דברים ועיקר עכ"ל וה"ה תמה עליו באתן לך איך יקנה שהרי נתבאר בשטר אתננו לך לא קנה ואפשר דטפי עדיף קנין משטר עכ״ל. ולפענ״ד הדבר ברור דהרשב״א פשיטא ליה דבדבר שאינו מסויים ודאי הקנין קאי על חיוב שמחייב נפשו ליתן כדפרישית. ובדבר שאין מסויים לא שייך רק לשון עתיד. ונלענ"ד דגם רבו של הרמב"ם מודה באתן בקנין בדבר שאינו מסויים מהני. שהרי הקנין הוא מעכשיו הרי מתחייב מעכשיו ליתן ולא קאמר רק ביטול לא שייך לפרש שקיבל חיוב על נפשו שהרי לא נדר ליתן כלום רק יטול מעצמו. לכן דייק הרשב״א אתן לך כך וכך שהוא דבר שאין מסויים. דלא שייך להוציאו רק בלשון עתיד שפיר הקנין מחייבו מעכשיו שחוב עליו ליתן לו מה שנדר ומלבד שחילוק זה נאה ומתקבל בטעם וסברא ולא מצינו חולק על הרשב"א והגדולים בזה והאחרונים לא ראו דעת הרשב"א. ואין הלכה כבתראי במקום שלא ראו דברי קמאי או שלא עמדו על דעתם וכמ״ש בתשובת שארית יוסף סי' נ"ב ומלבד שדברי גדולים א"צ חיזוק דהא בגמרא איכא פלוגתא באתן בלא קנין. והפוסקים נחלקו בקנין וכלל בידינו אפושי פלוגתא לא מפשינן. נביא עוד ראיות מן הש"ס דבב"מ ד' מ"ט פריך דאמר ר׳ יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו. ופריך יכול פשיטא ופרש״י הא לא משך ואין כח ביד ב״ד לכופו. וקשה דילמא ר' יוחנן קמ"ל באמר אני נותן לך אפילו קנין לא מהני דהוה קנין אתן שהוא קנין דברים דאף דאמר אני נותן לך לא שייך לומר שנותן לו מיד. שהרי לא נותן לו כלום. רק הכוונה שיתן לו מתנה. ואין סברא לומר שאני נותן היינו שיקנה מיד שהרי הוא דבר שאינו מסויים. ואפילו היה מתחייב בדיבור הרי לא נדר לו רק מתנה ויכול לקנות ממקום אחר. וא״כ אין הקנין נתפס כלל. ועוד לשיטת הרמב״ם אינו קונה דבר שאינו מסויים אפילו בקנין. אלא פשוט באמר מתנה אני נותן לך ג"כ הוא כוונתו שפסק לו ליתן מתנה ובאיכא קנין חייב מדין חיוב. שבכל דבר שאינו מסויים אין הקנין מורה רק על חיוב שמתחייב בכך. ומה שקשה על הרמב״ם שהוא דבר שאינו קצוב אין כאן מקומו. עכ״פ פשטא דש״ס כדפרישית בדבר שאינו מסויים. שהרי הקנין מועיל לחייבו. וכן מבואר בהדיא בסמ״ע ס' ס"ז דאם קנו מידו ליתן או אתן הוה קנין דברים. וא״כ לשון אתן לאו דוקא. וא"כ מאי פריך פשיטא אלא פשיטא דקנין אתן בדבר שאינו מסויים שפיר מהני דבלא קנין אינו מתחייב והקנין חיוב גמור. ועוד מצינו משנה מפורשת בס"פ ג"פ דף קע"ה הרי שחונק חבירו בשוק ואמר לו הנח לו ואני אתן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו. ומסיק בש״ס לאחר מתן מעות בעי קנין. א"כ משמע דבקנין שפיר מתחייב בההוא לישנא דהנח לו ואני אתן לך ולא מקרי קנין אתן מטעם דפרישית. שאין הקנין אלא חיוב. וכן מפורש בש"ס ב"ב דף קע״ד הלוהו ואני ערב הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן כולן לשון ערבות הם וא"כ משמע ודאי דבקנין לאחר מתן מעות משתעבד ג״כ בההוא לישנא. וקנין דערבות גרע טפי שהוא כאסמכתא כמפורש בפוסקים ושם ודאי אני נותן היינו אתן ממש. וכן מפורש בטח"מ וש"ע סימן קכ"ט סי"ז שכתב אם הוא קבלן ואמר מה שנתת לי אני נותו לך והוא דקנו מיניה. הרי בהדיא דמהני קנין בלשון אתן והיינו כדפרישית שקנין זה משמע חיוב. וכן משמע בכתובו' ר״פ הנושא במשנה הפקחין היו כותבין ע״מ שאזון את בתך חמש שנים כ"ז שאת עמי. ומשמע בש״ס שם לרבי יוחנן מתחייב אפילו בלא קנין. והיינו טעמא כיון שהוא בשטר הוה כמו קנין. וכן למאי דמסיק בש"ס בקנו מידו. מוכח בהדיא דקנין מהני להאי לישנא דמתני' ואף שיהיה אפשר לדחות זאת בדרך זר ורחוק הלא נודע מ״ש הרמב"ן בהקדמת מלחמות שאין בחכמה זו מופת ברור כמו יתר חכמות. רק כפי מה שנוטין פשטי השמועות. ולא יתפאר שום אדם אפילו קדמונים בראיה ברורה שלא יהיה לה דחיות בדברים רחוקים. ואי דייקינן כולי האי לא תנינן כ"ש בדברים אלו שבררנו מן הש״ס וראשונים דבדבר שחל החיוב על גופו לא שייך קנין אתן שהקנין מחייב גופו ליתן מה שפסק. כיון שאין מקום לחול כי אם על גופו. שדבר שאינו מסויים אין בו רק התחייבות כמו שבררנו מגמרא וסברא. ולא מצינו שום חולק על זה. רק שבד"מ נמשך אחר דברי מהרי"ו. ואין ספק שאילו ראו דברי הרשב"א וסברתו הנכונה כמו שבארנו שלא היה ערב לבם לחלוק על הרשב״א. ועוד נ"ל אחר המחילה מכ״ת הסמ״ע ואחרונים שחשבו התנאים לקנין אתן לפענ"ד הוראה זו טעות בדבר משנה דהא לכ״ע אם יש קנין וגם מעכשיו לכ"ע מהניא פי׳ בלשון אתן כמו שהודה הד״מ עצמו לדברי רשב"ץ ובסמ"ע סי' רמ"ה בפשיטו'. ומפורש בח״מ סימן רמ״ה בטור וש״ע דבקנין מעכשיו לא הוה קנין אתן וכ"ש בשטר וקנין מעכשיו. והרי תלמוד ערוך ומוסכם מכל הפוסקים באומר שדה זו נתונה לך לאחר מיתה ואמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו. ואם אמר שדה זו נתונה לך לאחר מיתה קנה שזמנו של שטר מוכיח עליו דמעכשיו קאמר וכדאיתא בח״מ סי׳ רנ"ח. והרי הדברים ק"ו בן בנו של ק״ו שאם שם הרי אמר בפירוש נתונה לאחר מיתה אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו שקונה מעכשיו כ״ש בלשון אתן שזמנו של שטר מוכיח דמעכשיו קאמר והך דאתננו לא קנה אי אמרינן מעכשיו מהני בשטר לחוד בלא קנין י"ל דמיירי בלא זמן דלא מיירי רק משטר קנין לקנות על ידו. וכה"ג דחה הרא״ש פיר״ת שכתב דנהגו במתיבתא כר׳ יהודה דרבא מיבעיא ליה אליבא דר׳ יהודה ודחה הרא״ש די״ל דבעיא באין כתוב זמן בשטר. א״כ גם הך יש לפרש כן. ולכאורה יש לתמוה על הטור ג"כ דבסימן רנ״ח כתב בפשיטות כדעת הרא"ש. דאם יש בו קנין זוכה מיד שהגיע השטר לידו אף שכתוב בו לאחר מיתה. ובקנין אתן הביא דעת רמ״ה באחרונה באמר אתננו אפילו קנו מידו לא קנה. ומי גרע קנין אתן ואמר שדה זו נתונה לך לאחר מיתה דקנה בקנין אפילו בלא זמן מיהו כד דייקינן בל׳ הטור ולשון הרמ״ה שהעתיק וז״ל ומיהו אם אמר אתננו לו מעכשיו בין בשטר בין בקנין אין זה לשון הבטחה אלא בהאי שטרא או בהאי קנין מקנה ליה גופא דארעא עכ״ל וא"כ נראה דבלא"ה קשה כיון שהקנה בקנין ל״ל כתב כלל הא סתם קנין לכתיבה עומד. אלא נראה דודאי באומר שדה זו נתונה לך לאחר מיתה ודאי גרע טובא מקנין אתן דבאתן עכ״פ מקבל עליו ליתנו משא"כ שדי נתונה לך לאחר מיתה לא שייך שום לשון ענין חיוב עליו. לכן בעינן שטר וקנין ג״כ והיכא דאיכא שטר וקנין פשיטא כיון ששדה לאחר מיתה קנה כ"ש באתן. ויצא לנו באתן בשטר וקנין אפי׳ בלא מעכשיו קנה כיון דחזינן דקנין בשטר אלים לומר דמעכשיו קאמר אפילו פרט בהדיא לאחר מיתה כמפורש בש״ס כ״ש בקנין אתן שכתב בשטר. דנהי דמצינו דפליגי בקנין אתן מ״מ קנין אתן בשטר לכ״ע קנה וכמו שבררנו בס״ד. העולה מן המורם שקנין האמור בתנאים אפילו לפי נוסח הקדמון של נחלת שבעה שאין כתוב לשון חיוב רק לשון אתן מ״מ הוא חיוב גמור ונגבה אפילו מן היורשים וזה דין אמת וצדק לאמיתה של תורה. וכ״ש בדבר שאינו מסויים כגון שמתחייב ליתן התחייבות דלית דין ולית דיין לדון בו משום אתן מכל הני טעמי מעליא דברירנא ואפשר גם רמ״א לא סתם כהרי״ו רק בכתב לכתוב כתובה דדמי לשדה שהוא דבר מיוחד שיכתוב שטר אחר וכדפרישית לעיל ומ"ש לכן נהגו לעשות תנאים היינו לפעמים שמתחייב בתנאים שנותן בית או חדר לנדן וזה דמי לכתובה שצריך שטר אחר. ויהיה איך שיהיה העיקר לדינא כדכתיבנא. והאחרונים שנמשכו אחר דברי מהרי״ו שחושב גם התחייבות לקנין אתן לא ירדו לעומקא דמילתא ומקום הניחו לי מן השמים שלא לעות יתום ואלמנה בריבם. ועתה אשיבה ידי על דברי הסמ״ע דמה שכתב לתרץ קושית הע"ש שהיה להם לכתוב לשון חיוב וכתוב בסמ״ע ובעיני לאו קושיא הוא כלל דאנן סהדי שאין הצדדין רוצים לשעבד עצמם פן יתחרטו כו׳ ע״ש. ובעיני כל רואה אין דברים אלו אלא דברי נביאות ואין בהם שום טעם וממש במחילת כ״ת דאטו הצדדין דינא גמירי דקנין אתן לא קנה. וגם אין מעלין על דעתם חזרה. וקנין אתן גופיה פלוגתא דרבוותא הוא. ומה צורך להשיב על דברים אלו. שאפילו לומדי תורה פשוט אצלם שחייבין במה שפסקו. ומה שדחקו לזה שאין מוציאין מיד החוזר רק הקנס ואע"ג דאביהן פסק כל הנדוניא וקיבל בקנין. אלא ודאי היינו טעמא משום דקנין אתן הוא דאין חל עליה הקנין כ״א אמאי שקיבל אחר הפסיקה. שאם יחזור א׳ מהצדדין שיתחייב ליתן קנס עכ״ל גם דברים אלו מרפסן איגרי וכי יש תחומין בתנאים אחר שכתב וקנינא על כל הא דכתב ומפרש לעיל. איך יעלה על הדעת שאינו קאי רק אחר הפסיקה. זה דבר שלא עלה על לב מעולם ובכל השטרות סומכין על הקנין ולא נחלוק בסברות דקאי על קצתו. דא״כ כל השטרות וקנינין בטלין. ועוד מה מועיל הקנין יותר על הקנס. דאם במה שכתב פלוני יתן כך וכך (בנוסח נ"ש) אמרינן שהוא קנין אתן כ״ש בקנס שהוא אסמכתא א״כ לשוא עט סופר שכותבין קנין לבלי הועיל לשום דבר. ואם מצד הבושת הוא ל״ל הקנין כלל ופשיטא שהקנין על הקנס הוא ג״כ קנין אתן. וא״כ תמה על עצמך מה מועיל הקנין. ובסמ״ע נראה שלכך אין הקנין קאי רק אמה שנזכר אחר הפסיקה ויראה שמודה שהקנין אינו קנין אתן מה שכתוב אחר פסיקה שבזה רוצה לחייב. וכבר כתבנו שאין בזה שום טעם וממש הרי הוכחנו מיניה וביה שע"כ קנין שבתנאים שריר וקים. ותמה על עצמך איך מעשים בכל יום שמוציאין הקנס. הא כתב רמ״א בסימן ר״ז ס״ס ט״ז דקנין צריך והרי הקנין קנין אתן. ומעשים בכל יום שמוציאין הקנס אלא ברור דרמ"א ג״כ מודה דבמה שנתחייב שחל על נפשו שאינו דבר מסויים לא שייך קנין אתן. ויהיה דעת רמ״א איך שיהיה. הרי בררנו דלא שייך קנין אתן בתנאים כדמוכח נמי מסוגיין דעלמא גם מ״ש על מה שהוצרכו לומר משום בושת ולא סגי בקנין. גם דברים הללו אינם אלא תימה הא אפילו קנין מעכשיו אינו מסלק אסמכתא כמ״ש רמ״א בסימן ר"ז סי״ד סוף דבר לא אאמין שיצאו דברים הללו מפי אותו צדיק. וניחא ליה לאותו צדיק שלא יהיה דבריו למכשול למעיינים לעות יתום ואלמנה בביטול קנין התנאים ע״פ דברים כאלה. שאין להם שום סמיכה כל דהו. ומה שהוקשה לו למה אין מוציאין רק הקנס א״צ לדחוק כלל ומיושב בריווח דודאי כל הפוסק אינו פוסק רק ע״ד לכנוס כדאיתא באה״ע סי׳ נ״ג ס״ב וא״כ כשחוזר ואינו רוצה ליתן לו בתו ממילא א״צ ליתן ההתחייבות ואין דרך הבנים להנשא בע״כ של הצדדין. לכן כשחוזרין מלישא ממילא אין תביעה מהתחייבות ולזאת מתקשרין בקנס. דפשיטא שההתחייבות אינו רק ע״ד נשואין ואם חוזר בנשואין אין תביעה רק על הקנס. אבל אם נשאו זא״ז ע״פ תנאים ראשונים פשיטא שאין הצדדין פטורין ממה שנתחייבו וכה״ג מצינו בתוספות כתובה דמן האירוסין אינה גובה אף שכתב סתם ואם נשאת זכתה בכל. שלא כתב לה אלא ע״מ לכונסה. ומה שכותבין תנאים חדשים ג״כ א״צ לידחק כלל. רק לפי שאין דרך להמתין עד אחר נשואין להצדדין. א״כ נראה ודאי אף דיש לתנאים דין שטר גמור. מ״מ אם נשאו זה את זה אח״כ יכולין הצדדין לטעון שפרעו התחייבות שלהם דמסתמא לא היו הצדדין מתרצין לישא זא״ז כי אם אחר הסילוק. כי קודם נשואין יש לכל א' תקיפות במה שימנע מלישא. וכיון דעומד לפירעון בשעת נשואין איתרע שטרא ואין לו דין שטר. וכה״ג איתא ר"פ הנושא דלבנות לא מהני להו קנין. דכיון דאיתנהו בתנאי ב"ד צררי אתפסינהו. וכ״ש בזה שיש רגלים לטענתו לטעון שפרע כבר בשעת נשואין. ואף במזונות שעדיין לא הגיע זמנו מ״מ כיון שרגילין לכתוב יפויים ונאמנות שאין כתובים בתנאים ראשונים. לכן מקבלין ק"ס מחדש. אבל אם הודו הצדדין שלא פרעו ההתחייבות ודאי מחוייבין לסלק בלי שום ספק. וכ״ש אם לא סילקו צד הכלה להחתן שהחתן נותן כתובה. ומקבל עליו התחייבות חמיו ונותן כתובה על זה. פשיטא שרגלים לדבר שכבר נפרע וקרוב להודאה שנפרע מאחר שמקבלו בסילוק ונותן שליש הוספה על זה. לכן צריך שטר חדש וגם לפעמים פרע מקצת ונשאר חייב מקצת. וא״כ תנאים ראשונים הם כפוגם שטרו. לכך נוטלין תנאים חדשים. אבל אין הטעם שאין חיוב בשביל תנאים ראשונים וכל זה ברור ופשוט למביני מדע ואין סומכין על סברא כתובה. כסומא בארובה. מיהו נ״ד א״צ לכל זה שהרי כתובים בלשון חיוב ובהא כ״ע מודו דלא הוה קנין אתן ונוסח הקדמונים לא היה בלשון חיוב. כדאיתא בהדיא בנוסח נחלת שבעה. ובאמת בזמן הזה נוהגין לכתוב לשון חיוב ואין ספק שבא להם מגדול אחד שהרגיש רפיון סברא זו שחושבין התנאים לקנין אתן שאין בה שום סמיכה לכן בהא אכשר דרי שלא ליתן פתחון פה לבע״ד לחלוק כותבין בלשון חיוב להורות שחיוב גמור שויא עלייהו הצדדין. ובלשון חיוב לכ״ע לא שייך קנין אתן וכמ״ש בסמ״ע קושית הלבוש. וכן מבואר בסמ״ע סימן ס' ס״ו בהדיא שאפילו אם כתב הריני מחייב נפשי ליתן לך לא מקרי קנין אתן. כ״ש אנן דכתבינן התחייב א״ע כו' דקאי על שיעבוד גופו שהוא שטר גמור. וכ״כ ב״ש סימן נ״א סק״ח בפשיטות. וע״ש דעת חמ״ח דקנין אתן ג״כ מהני. וכבר בררנו ת״ל הדברים לאמיתה של תורה. ובתנאים דנ"ד יש עוד יפוי כח שכתוב אחר התחייבות כ״ז נעשה בקגא״ס בת״ך ובקנס מצד העובר לצד המקיים כו׳. הרי בזה גם אי הוה כתוב לשון אתן גם לדברי הסמ״ע הוה לשון חיוב דלא שייך סברת הסמ״ע שהקנין קאי על הקנס שנזכר אחר התחייבות שהרי הקנין הקדים להקנס ובסוף חזר וכתב וקנינא כו׳ כנהוג. וגם נראה דחזרת הקנין הוא יפוי כח ממש וכ״ע מודה דהקנין לטפויי קאתי וכה״ג כתב רמ"א בסימן רי״ב וע״ש בסמ״ע סק״ו לשון תשובה להרמב״ן שליפוי כח כתבוהו דלא בחנם כתבוהו ב״פ ע״ש. ואם בדבר שאין בו ממש הועיל חזרת הקנין כ״ש לענין קנין אתן שלכמה דיעות שהוא מועיל בקנין לחוד וביפוי כח לכ״ע חשוב כמעכשיו ולענ״ד יש די והותר במה שבארנו לחזק דברי התנאים כמסמרות נטועים לבל יפול מהם דבר ארצה. ויש לי עוד בזה טעמים וסיועות שבנ״ד האלמנה מחזקת ע״פ וועכסל סתם שנתן לאחר עידור בנו אלא שא״צ לכל זה. שוב עיינתי בתשובת ריב״ש סימן קכ״ט שכתב על השאלה ראובן כו׳. ולאחר זמן שידך בתו ללוי ונדר לתת לו בנדוניא סך ידוע בכל דבר שירצה כו׳ והשיב אם כששדך ראובן את בתו ללוי ונדר לתת לה בנדוניתה כך וכך נשתעבד לזה בקנין הדבר פשוט שגובה ללוי מנכסי ראובן אפילו ממשעבדי כיון שהוא רוצה לכנוס כדאיתא בכתובות דבשטרי פסיקתא אם קנו מידו גבי ממשעבדי אבל אם לא קנו מידו כו׳ עכ״ל הרי בהדיא ס״ל לריב״ש בקנין נשתעבד ולא חילק כלל בין לשון חיוב שהרי השאלה היה בנדר וסתם נדר לאו בלשון חיוב הוא. ואם אית' דס״ל לריב״ש באמר ליתן לא מהני אמאי לא חילק בזה. שהרי אינו מבואר בשאלה אלא הדבר ברור דגם הריב״ש ס״ל בנדר ליתן התחייבות כיון שהוא דבר שאינו מסויים לא שייך קנין אתן כלל. דהא מדמי ליה לשטרי פסיקתא דבש״ס שלא נאמר כלל בלשון חיוב והרב רמ״א העתיק דברי הריב״ש וכתב ג״כ סתמא שפסק האב וקנו מידו. והב״ש ביקש לפרש דלא מיירי בקנין אתן רק בחיוב. והדבר ברור שדעת הריב״ש אינו כן. אלא שרמ״א סיים אבל אם אמר אתן כך וכך וכן חתן שפסק לעשות כתובה עיין בח"מ אם צריך לקיים מצד הקנין. ולפמ״ש אפשר דלא מיירי רמ״א רק בדבר מסויים כמו שבררנו שכן עיקר. ומ״ש הב״ש סק״י כללא הוא להני פוסקים דס״ל קנין אתן לא מהני. אז אין שום חיוב עליו. וכ״כ הסמ״ע סימן רמ״ה. לכן כל הקנינים שעושין בתנאים א״י לכופו כי הם קנין אתן. רק החיוב מחמת הבושת. לכן אם נותן הקנס הוא פטור. ואם היה הקנין מועיל לא היה פטור במה שנותן הקנס כמ״ש לעיל דבר הנעשה בקנין ובקנס אינו פטור אפילו אם נותן הקנס. אע״כ הטעם משום קנין אתן עכ״ד וכבר סתרתי לעיל דברי הסמ״ע דאם אינו רוצה לכנוס איך נוציא ממנו התחייבות. הא כל הפוסק פוסק ע״ד לכנוס. וגם איך שייך שיתן קנס והתחייבות שאם נותן התחייבות אין קנס. לכן גם עכשיו שכותבין לשון חיוב. מ״מ אם נותן קנס פטור מהתחייבות. שכיון שאינו כונס בטלה הפסיקה. שלא פסק רק ע״ד לכנוס. והנה ראה ראיתי להרב ב״ש ס״ק ט׳ שכתב חילוקים שונים. דבח״מ סימן רפ״ו כתב דמנכין לה מיירי שפסק לה ולא קנתה באמירה אע"ג שקיבל קנין סתם אמרינן דלא קאי הקנין רק על הקנס לצד השני. אבל אם קנתה באמירה או עשה קנין בפירוש ליתן לה זכתה ואין מנכין. וחילוקים אלו נובעים משלש תשובת מהרי״ו דבסימן ק״ה פסק אם האב פסק כך ליתן ומת אין בניו צריכין לקיים. ובסימן ק״ד פסק אם פסק נדן לבנו אין הבן נוטל אותו חלק בראש. ובסי׳ קמ״ב פסק אם היה קנין אין מנכין מחלק ירושתו ע״כ צ״ל כנ״ל מ״ש בסימן ק״ד דמנכין מירושתו איירי דלא היה קנין לזכות לבנו אלא היה סתם קנין אז לא קאי לזכות לבנו מש״ה מנכין מירושתו. ובסימן קמ״ב איירי שהיה קנין מפורש לזכות לבנו או לבתו אז זכין ואין מנכין ותשובה ק״ה מיירי שאין מגיע על חלק הבן כסך שפסק ולא היה קנין מפורש לזכות להם מש״ה אין היורשים צריכים לקיים עכ״ל הב״ש. ולא ידעתי שום רמז לדברים אלו במהרי"ו והרי בסי׳ קמ״ג כתב ועל מי שכתב לאשתו בשעת הקנס ויעשה כך וכך לכתובה לבד מלבושים וצעיפים וכתב נראה דלא זכתה כו׳ מטעם קנין אתן. ולדברי הב״ש ל״ל טעמא דקנין אתן. הא בלא״ה בסתם שטר הקנס לא קאי הקנין רק על הקנס וכמ״ש בסימן ק"ד בהדיא בסופו ז״ל ואי בעית לחיובי הבנים כיון שקיבל אביהן בכתב כאשר הורגלו האי קנין לא קאי אאותו בן אלא אשכנגדו ששידך בתו לבנו. שאם יעבור ולא יקיים המדובר שיתן קנס לשכנגדו עכ״ל. ולפי דברי הב״ש ל״ל לאתויי בסימן קמ״ג מטעם קנין אתן הא בלא״ה הקנין לא קאי רק על הקנס. לכן הדבר ברור שכוונת מהרי״ו בסי׳ ק"ד ג״כ מטעם שהוא קנין אתן אמרינן דלא קאי רק שיתן קנס לשכנגדו והוא ממש כדברי הסמ״ע סימן רמ״ה. לכן מ״ש בסימן קמ״ב דאין כאן שום קנין שתוכל הבת המשודכת לזכות בו יש לפרש דקנין הקנס הוא קנין אתן ולא קאי הקנין רק על הקנס. וגם מ״ש לחלק בין תשובה ק״ד לק"ה המעיין בתשובת מהרי״ו יראה שהכל תשובה אחת. ואין שום סתירה בדבריו רק קצת ט״ס ושיעור דבריו שהמשודך טען שכיון ששאר אחים רוצים ליטול כמותו אינו חפץ בשידוך שאין דעתו להכניס כל חלק ירושתו ועלה בדעתו שאביו יתן לו משלו. אבל חלק ירושתו אינו רוצה להכניס. ואפשר שפסק לה תכשיטין וגם צורכי נשואין אינו רוצה משלו. לכן כיון שאם לא יתן כפי מה שפסק מחוייב ליתן קנס טוען שהם יתנו הקנס. וע״ז השיב כגון זה פתח פיך לאלם הוא שהמשודך סובר שיתחייב ליתן קנס אם לא ירצה ליתן כפי הפסיקה השיב שפטור מן הקנס שאנוס הוא שהיה סבור שאביו יתן אבל משלו לא קיבל עליו ליתן. לכן כתב בסיום דבריו אם המשודך אינו רוצה פטור מהקנס. ולדברי הב״ש שלא הגיה עליו כו׳ איך כתב אינו רוצה הא אפי׳ רוצה אין לו לקיים. אלא ודאי כדפרישית ואין שום סתירה במהרי"ו. ומ״מ גם מדברי הב״ש מוכח דקנין תנאים שלנו הם לבן ולבת מדכתב בס״ק שאח"ז ואין כופין מטעם קנין אתן הא בלא״ה הרי אין הקנין לבן אלא ודאי פשיטא דקנינים שלנו הם לזוג עצמו ודלא כחמ״ח שהניח בצ״ע בקנינים שלנו. ולא ידעתי איך יעלה על הדעת בקנינים שכותבין אפילו לנוסח הנחלת שבעה שכותבין ויתן לבנו כך וכך ומסיימינן וקנינא על כל מה דכתב ומפרש פשיטא שהקנין קאי לבן ולבת ואין סובל שום פירוש אחר. ואפשר שבזמן חמ״ח היה נוסח אחר כמו שנוסח בעל נחלת שבעה משונה הרבה מנוסח הנהוג. וגם על דברי מהרי"ו שכתב דהקנין לא קאי אלא על הקנס אין להעמיד שום יסוד דמי יודע איזה נוסח היה להם. דאפשר בזמן ההוא היה סובל לשון הקנין על הקנס. אבל נוסח דידן פשיטא שאינו סובל לפרשו על הקנס לחוד. וא״כ אצ״ל דמהרי״ו ס״ל כהסמ״ע מאחר שסתרנו דברי הסמ״ע לעיל וסבירא ליה למהרי״ו גם כן דלא שייך קנין אתן רק בדבר מסויים שפסק לכתוב לה כתובה כדפרישית לעיל. ובהכי ניחא בפשיטות מ״ש בסימן קמ״ב שלא היה שום קנין לזכות הבת היינו משום דס״ל גם כן בהתחייבות דבר שאינו מסויים לא שייך קנין אתן. וגם בהא לא ברירא ליה למהרי״ו שלא תטול מן האמצע שהרי כתב ולכל היותר אין ליטול מן האמצע אלא סך המבואר בכתב הקנס. משמע דספוקי מספקא ליה אם מתחייב בטעם הקנס ויצא לנו דלא מצינו שום מ״ד שלא יועיל קנין אתן בדבר שאינו מסויים וכמו שבררנו לעיל רק בסמ״ע ואחרונים שנמשכו אחריו והרי בררנו סתירת דבריו. וגם פשיטא שגם בחמ״ח לא נסתפק רק לפי נוסח נ״ש סימן ח׳ שאין כתוב שום לשון חיוב לבן או לבת רק יתן ויכניס. אבל תנאים דנידון דידן לא נזכר רק התחייב א״ע לסבל ולנדן ואין זכר לשון אתן. והחיוב נזכר בפירוש לבנו. פשיטא שאין חולק בזה דהוה קנין חיוב גמור. וכ״ש שכתב ג״כ קנין קודם הקנס. שאין מקום לומר דהאי קנין לא קאי אלא אקנס שהרי נזכר ג״כ קנין קודם הקנס. ועיין בנ״ש נוסח משונה הרבה ממה שנוהגין עכשיו. וא״כ פשוט שגם מדברי מהרי״ו אין ראיה במ"ש האי קנין לא קאי אלא אקנס דמי יודע איזה נוסח היה בזמן ההוא. ומ״מ אפילו לנוסח שהיה בימים קדמונים אין ספיקו של החמ״ח מוציא מידי ודאי של הלבוש וסמ״ע וב״ש דפשיטא להו דאין חשש בתנאים רק משום קנין אתן. ומ״ש הב״ש שקנינים שעושין בתנאים לאמת הענין כונתו ג״כ מאחר שהם בלשון אתן. אבל לא נהירא כלל כמו שסתרתי לעיל דבריהם. שוב ראיתי בד״מ ס"ס נ"א שכתב אהך תשובת מהרי״ו סימן ק״ה וק״ד דסתרי אהדדי וכתב מיהו יש לתרץ דאם קיבל האב קנין חייבין הבנים ליתן מה שפסק האב וכמ״ש בשם הריב״ש. נראה כוונתו כמ"ש דבסימן ק״ד מיירי שאין הקנין כתוב רק על הקנס. ואל תתמה על זה שהרי בנחלת שבעה בנוסח אשכנז אין נכתב כלל קנין בתנאים. ועוד נראה לי דכל מחלוקת של קנין אתן לא שייך רק אם חוזר קודם נשואין אמרינן דלא נשתעבד בקנין אתן. אבל כתבו תנאים ביניהם אפילו בלא שום קנין ונדר לבנו והיא נשאת ע״ד כן. וכן כל מה שנודר לה מתנות דאם נשאת ע״ד כן ודאי אפילו בלא שום קנין משתעבד כמ"ש הרא"ש בע״ז פ׳ השוכר גבי אתנן אהא דפריך הא קמחסרא משיכה כתב הרא״ש קשה לי הא שכר פעולה לא בעי קנין דפועל העושה עם בעה"ב קנה שכרו. וביאה דבר שנותנין עליו שכר הוא כו׳ עכ"ל וא״כ פשוט אם אמר תנשאי לפלוני ואתן לך כך וכך לא גרע מאתנן זונה וכ״ש באשה שמשועבדת כל ימיה לכמה דברים הוה כמו השוכר את הפועל ואומר לו שכרך עלי שמשתעבד בדיבורא בעלמא כדאיתא ר״פ השוכר את האומנין וכן מפורש בתורה גבי יעקב שנאמר לו מלא שבוע זאת ויעבוד עמו עוד ז׳ שנים אחרות. הרי שנשתעבד לעבודה ע״פ מה שאמר אעבדך שבע שנים. אף שכבר נשאה תחילה. וא"כ ממילא כל מה שנדר לכלתו מחוייב ליתן ואף גם מה שנדר לבנו שהרי עיקר התנאים שנשאת ע״ד כך שיתחייב ליתן לבנו בכדי שיהיה לו לפרנס אותה ולהתחייב נגדה כתובה. וא"כ אין חילוק בשכר פעולה אם אומר אעבוד את פלוני כדי שתתן לו דבר שיהיה לו מה להתחייב נגדו ג״כ בשכר פעולה הוא. דהא מבואר בקדושין דף ז׳ באמר תן מנה לפלוני ואקדש לו מקודשת ג״כ וכן פסקינן בח״מ לענין מכירה באמר לו תן לו מנה ותהא שדי קנויה לו היא קנויה לו. וכ״ש בזה שזה עצמו שכרה שיתן לבנו שיתחייב לה החיובים. ודאי לא גרע משכר פעולה שא״צ שום קנין כ״א דיבור בעלמא. ודברים אלו ברורים למבין. וא״כ כל הפלפולים בקנין אתן אינם אלא קודם נשואין אבל לאחר נשואין קונה מדין שכר פעולה. ולא יהיה שכר היתר גרוע משכר איסור. ואי קשיא לפ״ז מאי פריך לריש לקיש בר"פ הנושא ממתני' דהנושא את האשה ופסק לזון את בתה חמש שנים חייב לזונה. ומאי קושיא נימא התם הוא שכר ביאה כמו שכר פעולה יש לומר כמה תשובות בדבר חדא דלא ימנע אם הנושא הוא נשואין דוקא משמע אפילו אחר אירוסין מועיל הפסיקה ואחר אירוסין תו לא שייך שכר פעולה שהרי כבר נשתעבדה ע״י קדושין להשיא' עצמה לו וכותבין עליה אגרת מרד. ואם הנושא הכונה על קדושין משמע דהפסיקה מהני מיד בשעת קדושין. ולא שייך שכר פעולה רק בביאה. וגם הנושא משמע חופה לחוד גם כן חיוב. וגם משמע דהפסיקה מחייבתו ואין יכול לחזור מיד שפסק. ומעתה כל התשובות של מהרי"ו אינם רק לענין אם מת האב קודם הנשואין יכול לחזור שהרי עדיין לא הותחלה הפעולה. אבל אם כבר נשאה בחיי האב ע״י הפסיקה משועבד מדין שכירת פעולה. ומ״ש בסימן קמ״ג ז״ל ועל מי שכתב לאשתו בשעת הקנס ויעשה כך וכך לכתובה ובשעת החופה לא עשו שטר אחר. נראה דלא זכתה האשה. והביא תשובת מיימוני בספר העיטור דיש מרבותינו שכתבו האומר אתן דבר זה לפלוני אפי' בקנין סודר כו׳ אע״ג דיש מרבותינו דפליגי דאמרי דמהני ק"ס היינו משום דקיבל עליו בק״ס צריך ליתן ולקיים מה שקיבל עליו בק״ס צריך לעשות לה כתובה כמו שהתנה. אבל כל זמן שלא נתן לה זכתה עכ״ל. לא תברא למ״ש דמשמע שגם אחר החופה לא נשתעבד. ולא אמרינן דהוה כשכר פעולה התם לא נשתעבד שום דבר רק להתחייב בשטר. אבל עדיין לא חייב עצמו בכלום. שהרי כח הכתובה בשטר שיכתוב לה והוה כאילו אמר עשה לי דבר זה ואתחייב לך ליתן שטר חיוב דאפילו בלשון חיוב לא זכה כל זמן שלא נכתב שהרי לא נתחייב רק לעשות חיוב אח״כ. ואם מת הבעל קודם שנתן החיוב ממילא לא זכתה שהרי לא יוכל ליתן אז. ובזו מובנים דברי מהרי"ו היטב. ומעתה מ״ש רמ״א בח״מ סימן רמ״ה ומהרי״ו כתב כסברא ראשונה ליתא דדברי רי״ו לכ״ע הם כמפורש בדבריו. ואדרבה בסימן קמ״ב שכתב דאין כאן שום קנין לזכות הבת כו' עכ״ל משמע דכה״ג קנין אפילו באתן מהני והיינו כדפרישית לעיל דבדבר שאינו מסויים לכ״ע מהני קנין אתן שהקנין אינו אלא התחייבות ליתן. שוב מצאתי בב"י סימן ר״ז מחודש מ"ו בחייבו עצמן בשטר בדבר שטענו שהוא אסמכתא וכתב ועוד כל שאומר מעכשיו אי| כאן אסמכתא. וכיון שיש שטר הרי הוא כמעכשיו דקיי"ל כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו עכ"ל. והרי זה ראיה למה שכתבתי שקנין בתנאים קנין גמור הוא בכל אופן. גם בטורים דפוס ברלין דף ר"א בתשובות הרשב"א שהשיב הרמב"ן מוכח ג"כ דביש זמן הוה כמעכשיו. ועיין בב״י שם. הג"ה ועיין תשובת רשב"א בב"י ח"מ סימן קצ"ה מחודש כ' כתב ג"כ דבקנין לא שייך אתן והביא ראיה מסנהדרין באתן לך וקנו מיניה. עוד שם מחודש י״ד דברי רבינו ירוחם דאתן הוה קנין וכן מעשים בכל יום שפסק הנדוניא שקונין מפלוני שיתן לפלוני כך זהובים ע״כ. הרי לא עלה על דעתו כלל שיהיה הקנין שבתנאים שלא ע"ד חיוב כמ"ש האחרונים. ובאמת לפמ"ש י"ל משום זמנו של שטר מוכיח והוה כמעכשיו. ועיין בתשובת הרשב"א סימן אלף ל"ג שכתב שיש מחלוקת אי אתן הוה קנין דברי' וכתב וי״א דאתן לא הוה ק"ד אלא הוה כאילו קנה מידו בחיוב אותו סך וכו׳ וכן אנו עושין מעשה בכל יום שפוסק הנדוניא שקונין מפלוני שיתן לפלו' כך וכך זהו׳ בנדונית בתו ע״כ משמע דס״ל להלכה דאתן לא הוה ק״ד. מיהו למ"ש לחלק י״ל בנדוניא שאינה בעין לכ״ע חיוב הוא:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה