אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה סט

תשובה סח

שאלה מה ששאלת על מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים. אם תיקן רבינו גרשון בהא שלא לגרש בעל כרחה ואיך יש להורות למעשה:

תשובה הנה תחילה אומר מה שכתבת דאם יש תקנת הגאון בזה העדים פסולים שחתמו גט זה. הא ליתא דמה ענין העדים לכך שרגמ״ה לא תיקן אלא על הבעל שלא יגרש בע״כ. אבל מה ענין העדים לכך. ואפילו באונס שהוא לאו מן התורה אם גירש מגורשת בדיעבד כדאיתא במכות דף ט״ו ובשילהי גיטין. ולכן אפילו גירש הבעל באיסור אין ענין לומר אי עביד לא מהני. שלא תהא תקנת הגאון עדיפא מלאו הנאמר בתורה לא יוכל שלחה ואפ״ה מהני בדיעבד. ואין כאן מקום להאריך בזה כי אינו מן הנדון. ובעיקר השאלה אם יוכל לגרש בע״כ. הנה לא נמצא דבר ברור באחרונים. ע״כ אמרתי להרחיב הדיבור קצת לקבוע בו מסמרות בהלכה למעשה. ויש כמה תשובות בדברי האחרונים אך שאינם בידי. וגם אין דרכי להעמיד יסוד על תשובת האחרונים. אך אל זה אביט מה שיש למצוא מקור בש״ס וראשונים. והיו לי לאב. וממקורם מים חיים אשאב. בעזר מושיע ורב. והנה הרב רמ״א באה״ע סימן א׳ ס״י כתב על תקנת רגמ״ה שלא לישא אשה על אשתו כתב על מ״ש המחבר שביבמה וארוסה לא החרים. וכתב הרמ״א וה״ה בכל מקום שיש דיחוי מצוה כגון נשה אשה ושהה עמה כו׳ ולא ילדה. אמנם יש חולקין דחר"ג נוהג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום יבום וצריך לחלוץ ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהיא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו יש להתיר לו לישא אחרת ע״כ. ונראה מדברי רמ״א דהפוסקים דס״ל שהחרים ביבמה ונוהג חר״ג במקום יבום כ״ש בנשא אשה ושהה עמה יוד שנים ולא ילדה. וכיון שנוהג לענין שאין יכול לישא אחרת. ה"ה שנוהג שאין יכול לגרש בע״כ גם בשהה עשר שנים דמצוה דיבום עדיף מפ״ו. ואני בעניי לא כן אנכי עמדי. והנה דברי רמ״א נראה שנמשך אחרי דברי מהר״י מינץ בסימן יו״ד אשר שפך כאש חמתו על אחד שנשא אשה אחרת על אשתו בשביל ביטול פריה ורביה. ומבואר שם שזה האיש נתלה באילן גדול. הגאון רבי אליה מזרחי שאמר שלא גזר הגאון במקום מצוה. והגאון מהר״י מינץ הרבה להשיב אפו על זה. והטיח דברים נגד הרא״ם ורדף האיש עד חרמה כמבואר למעיין שם. והנה הגם כי אין משיבין את הארי בפרט שהיה קצת קדמון בערך שלש מאות שנה. עם כל זה אני אומר מי יגלה עפר מעיניך שהרי הגאון מהר״ם פאדווא שהיה חתן בנו בסימן י״ג וי"ד כתב שרגמ״ה לא תיקן במקום שמצוה לגרשה. והביא תשובת רבינו שמשון שכתב בהדיא בשהה עשר שנים ולא ילדה שלא תיקן במקום מצוה הן לגרשה בעל כרחה או לישא אחרת. וגם פסק כן שלא תיקן רבינו גרשון במקום מצוה וכמו שאבאר עוד בע"ה. ותמיה גדולה על הגאון מהר״ם פאדוואי שהוא צירף ואסף התשובות של חמיו מהר״י מינץ והוא הדפיסם. ולא הגיה על תשובה הנ״ל כלום. והנה ראיתי שמהר״י מינץ מקטין מצות פ״ו ופשיטא ליה שגזר הגאון רגמ״ה אף במקום פריה ורביה. ועיקר עוצם ראייתו ז"ל מרבי אמי דאמר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה וכי לית ליה מצות פריה ורביה והאריך בזה לצדד דהלכה כרבי אמי. ואם הילכתא כרבי אמי פשיטא דמצות פריה ורביה אינה דוחה גזירת הגאון ע״ש. ודברים הללו מרפסן איגרי דהא רבי אמי קאי אמתני׳ דנשא אשה ושהה עמה עשר שנים אינו רשאי לבטל ופרש״י או יוציא או ישא אחרת עליה. ובשלהי פרק המדיר פליגי אי כופין בנשא אשה ושהה עמה עשר שנים וקיי״ל דיוציא דאפי׳ אי אמר דיירנא בסהדי לא מהני וכן פסקו הפוסקים באה״ע סימן קנ״ד סעיף יו"ד. משום דכיון דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתא. נמצא לפ״ז דרבי אמי דס״ל דאין יכול לישא אשה אחרת כופין אותו להוציא זאת ולישא בת בנים. מאחר שעכ"פ מצות פריה ורביה מוטלת עליו אלא שרבא בא להקל עליו שלא יצטרך לגרש הראשונה וישא אחרת ויבנה ממנה. ור׳ אמי ס"ל שמחויב דוקא להוציא ואח״כ ישא בת בנים. ועתה לפי מה שתיקן רגמ״ה שלא יגרש בע״כ של אשה וגם שלא ישא אשה אחרת עליה אם לא נתיר אחת משתים או לגרש בע״כ או שישא אחרת עליה נמצא שיבטל לגמרי מפ״ו. ובודאי לא תיקן הגאון לבטל מצות פריה ורביה לגמרי מכל וכל. ואין למהר״י שום סמיכה מדברי רבי אמי להקל במצות פריה ורביה. דאדרבה רבא מיקל טפי. שאין כופין אותו לגרש מיד. ולרבי אמי בע״כ צריך להוציא הראשונה. וגם במה שהאריך מהר״י מינץ להביא מן הפוסקים שסוברים שאף ביבמה יש חר"ג וס"ל דאפי׳ מאן דס״ל ביבמה ליכא חר״ג במקו׳ מצוה. מ״מ במקום פ"ו ודאי גזר. וז״ל ותמהני מאד איך יעלה על הדעת לדמות מצות פ״ו למצות יבום. והלא מצות יבום כ״כ גדולה שמייבם אותה בע״כ. ואילו אשה דעלמא דוקא מדעתה מקדשה עכ״ל. לא ידעתי מה דמיון הוא זה. דהתם משום דאשה הקנו לו מן השמים יש לו כח ליבמה בע״כ. ולפענ״ד הדבר ברור דאפילו מי שסובר שגזר במקום יבום. היינו משום דבדידיה תלה רחמנא אי בעי חלוץ אי בעי מיבם. ואם כן לאו כל כמיניה לבטל תקנת רגמ״ה וצריך לחלוץ וכדאיתא בכה״ג בכתובות דף מ״ם דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל. אבל מצות פ"ו דהוטלה עליו בע״כ לא יאמר הגאון רגמ״ה לבטלה ואע״ג דאיתא ביבמות דף כ״א דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא. מ״מ בדידיה תלה רחמנא. ואם רוצה לחלוץ אינו עובר שום דבר. ועוד דבענין יבום בלאו הכי איכא פלוגתא דתנאי אי מצות יבום קודמת או מצות חליצה קודמת משא״כ לבטל מפריה ורביה ליכא מאן דאמר. ותו אמינא ביה טעמא דאף אם גזר רגמ"ה גבי יבמה כיון דעיקר גזירת רגמ״ה הוא משום שלא יהיה קטטה בתוך ביתו. וכמ"ש בהגהת מרדכי פרק המדיר סימן תנ״א תשובת רבי אביגדור. ובפרק מצות חליצה דף ק״א ע"ב איתא וקראו לו כו׳ שמשיאין לו עצה הוגנת מה לך כו׳ אצל ילדה כו' ואל תכניס קטטה בתוך ביתך. והנה עיקר תקנת הגאון שלא לישא שתי נשים הוא משום צוק העתים. ואי אפשר להו למיקם בסיפוקייהו. וכיון שראינו שטעם זה מספיק אפילו מן התורה שלא ייבם. כי דרכיה דרכי נועם. ואם כן ממילא תקנת רגמ"ה אף שלא ייבם לפי הדורות תיקן שלא יכניס קטטה לתוך ביתו. אבל לבטל מצות פריה ורביה לגמרי ודאי לא אמר הגאון. ועוד תמיה על מהר״ם מינץ איך פשיטא ליה דמצות יבום עדיפא ממצות פריה ורביה הרי משנה שלימה שנינו בפרק השולח דף מ״א מי שחציו עבד וחציו בן חורין דבית הלל סבירא להו דעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד. ולבסוף חזרו ב״ה והודו לדברי בית שמאי משום לישא שפחה אינו יכול לישא בת חורין אין יכול. ונאמר לא תוהו בראה. הרי מצינו גודל כח המצוה להפקיע ממונו של זה בע״כ לכופו. וגם המשחרר עבדו עובר בעשה. ואפילו הכי דחינן ליה וזה עושה עבירה כדי שיזכה זה בפריה ורביה. וזו לא מצינו במצות יבום. ואף דהרשב"א בחדושיו מסכת שבת גבי בעיא דרב ביבי ביקש לומר דבחצי בן חורין ליתא לעשה דלעולם בהם תעבודו. כבר צווחו עליו מן הש״ס גיטין דף ל״ח ע״א דמוכח בהדיא דגם בחציה שפחה שייך העשה דלעולם בהם תעבודו. ואף ששערי תירוצים לא ננעלו ואפשר ליישב בדרכים רחוקים. מ״מ ודאי פשטא דמילתא דלעולם שייך העשה אף בחציה שפחה. ואפילו נימא דליתא לעשה הא נמי לא מצינו בשום מקום להפקיע ממון בע״כ שיצא זה ידי מצוה. כמו שמצינו בשביל פריה ורביה. ואיך פשיטא ליה למהר״י מינץ דמצות יבום עדיפא מפ"ו. הא ודאי ליתא. וכן מצינו שאין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה שהוא מצוה רבה. ועיין בתוס׳ פרק השולח שם ע״ב ד״ה לא וד״ה כופין. ובע״ז דף י״ג דאין יוצאין לח״ל אלא ללמוד תורה ולישא אשה וכתבו התוספות הטעם משום לא תהו בראה. ואפילו להשאלתות שמפרש שהוא ממצות קלות לא בא להקל ממצות פריה ורביה. אלא משום דמסתמא גם בארץ ישראל מוצא אשה. אלא שאינה כרצונו. אבל פשיטא דיודה השאלתות שמצות פ״ו היא מצוה רבה. כדמוכח ממתני׳ דמי שחציו עבד וכדפרישית. ומ״ש מהר״י מינץ עוד מדברי המרדכי על שאין ישיבת ח״ל עולה כתב ואהא ברייתא סמכינן שאנו בח״ל ואין כופין אפילו שהה יותר מעשר שנים. וכן פסק ראב״ן זקני וכן מצאתי בשם רבינו יצחק כרב שמואל וגרסינן ס״פ חזקת הבתים מיום שחרב המקדש דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה. ושלא להוליד בנים. אלא שאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד. הלכך לכל הפחות אין כופין ואפילו בא״י חייב ליתן כתובה ותנאי אביאסף עכ"ל. ומזה הוכיח מהר"י מינץ שמצות יבום גדולה ממצות פ"ו. דהא משום פריה ורביה אין כופין להוציא. ואילו לענין יבום לא אמרינן שיגרום הך דין שנגזור על עצמינו כו׳ וגזירת הגאון שלא יכופו אותה לייבם. או לעשות פשרה עמה אלא יחלוץ. אלא ודאי מצות יבום גדולה ממצות פ״ו ולית דין צריך בשש עכ״ל מהר"י מינץ וגם הוכחה זו אינני מכיר דמה ענין זה לזה. דיבום כיון דאשה הקנו לו מן השמים. למה נכוף אותו לאבד מקחו. ואף דסמכינן בהא שלא לכוף לגרש בשהה יוד שנים. מ״מ ודאי משום הך סברא דדין הוא שנגזור על עצמינו לא נכוף לגרש מי שנושא אשה בת בנים. כדי שלא יפרה וירבה. ואדרבה בכל דוכתי חשבינן למצוה. אלא שהוא סמך כל דהו. שלא נצטרך לכוף. וא"כ למה נכוף היבם לאבד זכותו שיש לו מן התורה ליבמה ולא קרב זה אל זה כלל. וגם עיקר הסברא שלא לכוף בח״ל היא מהלכות של עמומות. שכבר תמה עליה הרא״ש בפ״ק הבע״י דהא אלפים רבבות פרים ורבים בח"ל. ולזה נתלה בעונש ח"ל. ועוד קשה לי דבס״פ המדיר דפריך ליחשב במתני׳ בנשא אשה ושהה עשר שנים יוציא. ומאי קושיא נימא דמתני׳ לא חשיב רק מה שהיא שוה בין בא״י בין בח״ל. משא״כ נשא אשה ושהה דליתא בח"ל. ועוד דאכתי טצדקי למיפטר נפשיה מפריה ורביה. דא״כ כיון שהוטל עליו מצות פריה ורביה. לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה שיתלה בעונש חוצה לארץ. כי לא ישקוט ולא ינוח וילך עם אשתו לארץ ישראל. כדי להבנות ממנה. ואם כן אין התנצלות זה מועיל לו כלל ליפטר מפריה ורביה. והטעם השני שהוא משום דדין שנגזור על עצמינו כו׳ הוא תמוה יותר הפלא ופלא דאם כן לשוא עט סופר כל הסוגיא דיבמות שם. ואמרינן התם דף ס״ד ע"ב אמר רב יהודה משמיה דרב דבדורות האחרונים השיעור שני שנים ומחצה. ורב נחמן אמר שלש שנים ומסיק דליתא דמתניתין בימי רבי איתמר ובימי דוד אימעיט. הרי מפורש שדין זה נוהג גם אחר החורבן. וגם כולה סוגיא דנשאת לראשון וכן רבי אמי ורבא דפליגי אם יכול לישא אחרת על כל פנים מפורש שגם לאחר החורבן נוהג דין זה. וכן הא דפליגי בסוף פרק המדיר אי מעשין בנשא אשה ושהה עשר שנים. ורב ושמואל לאחר חורבן הוה. וגם משם מוכח דמכל מקום כופין. דהא פריך דליחשב במתניתין אף דמתניתין בימי רבי היא שהיה אחר החורבן. וכן כולהו פלוגתא דהיה לו בנים ומתו. וכי כולהו הלכתא למשיחא אשר יבולע המות. וכן יש להוכיח מהך דפ׳ השולח דף מ״א ההוא עובדא דבי תרי דשחרר חדא לפלגא דידיה ואמר השתא שמעי רבנן ומפסדי ליה מינאי. ופרש״י כדאמרינן כופין את רבו והטעם שכופין את רבו הוא משום דמיפקד אפריה ורביה. ולהכי בשפחה אין כופין. אם לא במקום שנהגו בה מנהג הפקר כמפורש בפרק השולח דף ל״ח ע״ב ובפרש״י שם. וא"כ ע"כ הא דכופין היינו משום מצות פריה ורביה. ומעשה זו היה בימי אמוראים אחרונים. הרי מפורש ותלמוד ערוך הוא שגם אחר החורבן נהוג דין זה שכופין את רבו להפקיע ממונו ולעבור בעשה משום פריה ורביה דעבד. סוף דבר הדבר ברור כשמש שאין בטעמים הללו כדאי להקל במצות פריה ורביה. ואחר המחילה מעצמותיהם הקדושים כבודם במקומם מונח והאמת יורה דרכו. ומה שנסמכו בזה על הסוגיא דס"פ חזקת הבתים. כבר תמהו התוס' שם הא כתיב פרו ורבו וכתבו שמא לאחר שקיים. ובאמת לפענ"ד אין צריך לדחוק כלל דזה לשון הש"ס תניא אמר רבי ישמעאל בן אלישע מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור כו'. ומיום שפשטה מלכות שגוזרת עלינו גזירות קשות ומבטלות ממנו תורה ומצות ואינה מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן וא״ל לישוע הבן דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה כו׳. ונראה דרבי ישמעאל לא אמר אלא לדורו שהיה סמוך לחורבן והיה תוקף הגלות וגזר על המצות יבאו לידי סכנה בשביל התורה כמבואר במעשה דרבי עקיבא ופפוס וכן גזרו על מצות מילה וישראל קדושים הם שמוסרים נפשם על המצות כדאיתא בשבת דאמצות מילה מסרו נפשם. ועיין סנהדרין דף ל"ב ע"ב קול רחים בבורני שבוע הבן. ופרש"י שהיה בשעת סכנה שגזרו על המצות. וא"כ לא קשה קושית התוספות דכתיב פרו ורבו. דכיון דבאים לידי סכנה אין לך דבר שעומד מפני פיקוח נפש. ולכן אח״כ שכבר הוקלו הגזירות ויצאו מכלל סכנה ממילא מצות פריה ורביה ככחה אז כן עתה. ולכן כל האמוראים ותנאים שאח"כ לא חששו לכך כלל. ורבי ישמעאל שהוא היה בשעת חורבן שאז היה תוקף הגלות ביתר שאת לדורו אמר כן ולענ"ד נכון. וא״כ ממילא נשמע שאין שום סברא להורות קולא במצות פ"ו כ"ש בזמן הזה אשר ת"ל אשר לא עזב חסדו מאתנו. ולרחמים נתננו. שאין שום טעם להבטל מפריה ורביה. ואחר שדחינו דברי מהר״י מינץ בראיות ברורות נראין דברי תלמידו הגאון מהר"ם פדווא בסי׳ י"ג מתשובותיו הביא תשובת מהר"ם באשה מורדת שאינה רוצה להיות אצלו ולא לקבל גט. והשיב דיש לדבר על לבה אחר שאינה חפיצה להיות אצלו שתמחול כתובתה ויגרשה וישא אחרת. ואם אינה רוצה למחול כתובתה התרנו לו לישא אחרת. והיא תשב באלמנות חיות עד שתרצה למחול הכתובה ויגרשנה. וכתב רבינו אבן כמו כן דבכה"ג לא יעלה על לב איש שיבטל מפריה ורביה כו' עד ושלום מאיר בר ברוך. וכתב מהר"ם פאדאווי ובודאי שה"ה שהיה מתיר לו לגרש בע"כ אך שלא רצה ליתן כתובה ע״כ. הרי מבואר בהדיא דראב״ן גופיה שלמד זכות שלא נכוף להוציא בח"ל מ"מ ס"ל להתיר לישא אחרת. וזה מפורש שלא כדברי הר"י מינץ. וכן מבואר במרדכי בשם ראב"ן פ׳ אע"פ גבי מורדת שכתב בדורות אלו שאין אדם נושא שתי נשים לא משהינן לה ואם בשביל אחרות שתיווסרנה קנסינן לה להתיר לו לישא אשה אחרת והיא תשב ותתעגן ע״כ. וכ״ז מפורש שלא כדברי הר״י מינץ. וכן הביא מהר״ם פדווא שם דברי הנימוקי יוסף שהביא דברי ריטב״א בשם רבני צרפת בשהה י׳ שנים שישא אחרת משום פ״ו ובהא לא גזר הגאון לבטל מפ״ו. אך מ״ש הגאון מהר״ם פאדווא דהנימוקי עצמו חולק על זה שכתב בתחלה ולאותן שקיבל חר״ג שלא לישא אחרת. השתא נמי אינו יכול. וכתב מהר״ם שדעתו בטילה נגד רבני צרפת והריטב״א ע״ש. ועל דא תמוה לי טובא איך יעלה על הדעת שהמחבר הנימוקי יחלוק על מה שמביא בעצמו בשם הריטב"א ולא כתב עליו שום דבר ובאמת אחר בקשת המחילה הראויה מהגאון מהר״ם דאגב חורפיה לא השגיח בעין יפה שדברי הנימוקי אינם סותרים כלל לדברי הריטב״א והנימוקי קאי אמאי דסיים ולכ״ע מיהת אם ילדה כולם זכרים או נקיבות אע״פ שזכר ונקיבה הוא המצוה אין כופין להוציא. וע״ז קאי מ״ש ולאותן שקיבלו חר״ג השתא נמי אינו יכול ור"ל דכיון דילדה זכרים או נקיבות כיון דאין כופין להוציא שמ״מ הוליד. א״כ אין יכול בשביל חר״ג. ואם כן לא פליג כלל על הריטב"א. דהריטב״א מיירי היכא דלא ילדה כלל דכופין. ומה שזכר במהר״ם גזירת רבינו שמשון נסחא מוטעת נזדמנה לו בנימוקי במקום רבינו גרשון רבינו שמשון ונסחא שלנו אמת בנימוקי רבינו גרשון. וא"כ ליתא לחילוקו של מהר״ם בין גזירת רבינו שמשון לרבינו גרשון והנה מבואר מדברי מהר"ם פדווא דטפי עדיף לגרש בעל כרחה משנתיר לו לישא אחרת דלשון התקנה שאין להתיר לישא אחרת רק במאה אנשים משלשה קהלות ושלשה ארצות בטעם מבורר. וכן נ"ל באמת בפרט בנדון דידן לענ״ד אין זה נכנס כלל בתקנת הגאון שהגאון לא תיקן רק כשמגרש מרצונו. אבל זה שחכמים מחייבין אותו לגרש אינו נכנס כלל בלשון התקנה. ועוד לא יהיה כח התקנה עדיף מדין תורה. שהוא אינו מגרש אלא לרצונו וגט מעושה שלא כדין פסול ואפ"ה בשהה עשר שנים כופין. א״כ כ״ש כשהוא רוצה לגרש שכופין אותה ואינה בכלל גזירת רגמ"ה כלל וכמו שבררנו מכל הפוסקים. ואפשר גם הר"י מינץ מודה לגרש בע"כ. ולא מצאתי למי שפקפק בדבר זה רק הגמ״ר יבמות בפרק הבא על יבמתו סימן קי"א שכתב שצ"ע בשהה עשר שנים אם יגרש בע״כ. והאשר"י פסק לגרש וכן באלפס. וא״כ אין ספיקו וצ״ע של הגמ״ר מוציא מידי ודאן של פוסקים הרבים וגדולים שיכול לגרש בע״כ. וכן מבואר בתשובת רבינו גרשון עצמו שהביא שם בסמוך שכתוב אחר ששהה יוד שנים אם לא ירצה לגרש כפינן ליה דכל כמה דאגידא ביה לא נסיב אחריתא עכ״ל הרי מפורש מרבינו גרשון עצמו בעל התקנה שכופין לגרש. ודוחק לומר שתשובה זו כתבה קודם שתיקן התקנה. ומלשונו שסיים דכל כמה דאגידא ביה לא נסיב אחריתא יש סמך ג״כ למ״ש שבמקום מצוה מותר לישא אחרת. והנה לפי מה שבררנו ת״ל דבנשא אשה ושהה עשר שנים שיכול לגרשה בעל כרחה לפי שלא נכנס בכלל התקנה כלל מאחר שאינו מגרש לרצונו כי אם ע״פ חכמים. א"כ לכאורה אין להתיר לו לישא אחרת לעקור תקנת הגאון דמשום ביטול פ״ו הרי יכול לגרש בע״כ שלא היה כלל בתקנת רגמ"ה. וא״כ קשה על מ״ש הנימוקי יוסף בשם הריטב״א בשם רבני צרפת להתיר לו לישא אחרת. דבמקום מצוה לא גזר הגאון הא יכול לגרש את אשתו בע״כ. וכן הוא בתשובת ר' שמעון ב״ר אברהם שהביאו מהר"ם פדווא בסימן י"ג וי״ד שמותר בין לגרשה בעל כרחך בין להשיא אחרת. וקשה אמאי התיר לישא אחרת כיון שיכול לגרש את זו אף שלא מרצונה. וגם במהר"ם פדווא סימן י״ט התיר גם כן לישא אשה על אשתו מרצונה בזמנו. והנראה לענ״ד בזה דפשיטא להו שלא גזר הגאון שיגרש את אשתו בעל כרחך אם אינו חפץ לגרשה שאין זה דרכי נועם להפריד בין הדבקים וריעים אהובים אפילו אין להם בנים. כי קשים גירושים אפילו במקום שאין שייך ביטול פ״ו וראיה לזה מהא דסנהדרין דף כ"ב אמר רב שמן בר אבא בא וראה כמה קשים גירושין שהרי דוד התירו לו ליחד. ולא התירו לו לגרש ופירש״י לגרש אחת מי״ח וישאנה. ואם כן כיון דחזינן בדוד שלא היה בו משום ביטול פריה ורביה שהרי כבר היה לו כמה נשים. וגם היה נושא לזו. מ״מ קשים גירושין. ואף דרצה שתהא אבישג השונמית בתולה. מ״מ היה לו לגרש אחת שמסתברא בודאי כיון שיש לו עוד שבעה עשר נשים. והיו לו כמה בנים דלא שייך ביטול פריה ורביה כלל. אלא ודאי קשים גירושין מצד עצמן. ולכן שפיר התירו הגאונים לישא אחרת אם אין חפצים בגירושין. ועוד נ״ל דהא בלאו הכי תקנת הגאון היתה בודאי לטובת האשה. ואם כן אם היא רוצה מהראוי שתוכל לומר אי אפשר בתקנת חכמים. והיו לנו להתיר שישא אשה מדעתה. אלא שגם זה אינו דאם נתיר לו מדעתה א״כ יש לחוש לקטטה טפי שתקוטט עמו. ולא יהיה שלום בית עד שלא מרצונה תוכרח להתיר לו להסכים עמו ותתבטל תקנת הגאון. ולכן אסור אפילו מדעתה. וזהו דוקא היכא שאינו מן הדין שישא אחרת. משא״כ היכא דשרינן ליה לישא אחרת אם גם הראשונה חפיצה להיות עמו ורוצה שיקח השניה יותר משיגרשנה אין לגרש הראשונה כשאין הבעל חפץ לגרשה. מה לנו לחוש שיתקוטט עמה עד שתתיר לו אחרת שהרי אף שלא מרצונה נתיר לו אחרת כדי שלא יבטל מפריה ורביה. ועפ״ז נ״ל דאם היא אינה רוצה להיות צרתה בצדה מחויב לגרשה וליתן לה כתובתה דהא רבי אמי ס״ל בלא"ה הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה ואף דאנן קיימא לן כרבא דנושא אדם כמה נשים אם אית ליה למיזיינינהו זה דוקא מדינא דש"ס. אבל אחר תקנת הגאון נמצא שכשנשאת לו לא אסקא אדעתה שלא יבנה ממנה. אם כן אם ישא אחרת תתמעט עונתה של זו. ובודאי איכא קפידא טובא במה שתהא צרתה בצדה. ובשלמא מדינא דש״ס כיון דידעה שהאיש נושא כמה נשים לרצונו ע״ד כן נשאת לו וכמ״ש בחמ״ח סימן ע״ו סקי"א. אבל אחר תקנת רגמ״ה שלא שכיח כלל שיבא לידי כך והוה ליה כההיא דפרק אע״פ דף ס"ב דמיבעיא לן חמר ונעשה גמל מהו ופרש״י נישאת לו כשהוא חמר מהו ליעשות גמל שלא ברשות׳ הרווחא עדיפא לה שיתעשר. או עונה עדיפא לה ומסיק רוצה אשה וכו'. וכן פסקינן בסימן ע״ו סעיף ה׳ דיכולה לעכב ואם כן כיון דאמרינן ביבמות דף ס״ג ע״ב בחברתה ולא בסילתא פשיטא שאם אינה רוצה להיות צרתה בצידה דלכ״ע יוציא ויתן כתובה. ולא פליג רבא על רבי אמי רק בזמן הש"ס שכל אשה נכנסת לספק זה אבל לא אחר תקנת רגמ״ה. ובהכי ניחא מ״ש במרדכי סימן נ״ה בפרק הבע״י אהא דאמר רבא נושא אדם כמה נשים. מיהו בזמן הזה יש חר״ג שלא ישא אדם שתי נשים הילכך יתן כתובה ע״כ. ומזה נסתייע מהר״י מינץ דס״ל שאין להתיר לו אשה אחרת. וסיים אביאסף והיינו ראבי״ה וקשיא ליה דהראבי״א גופיה הובא במרדכי פרק החולץ גבי מרת אוגיא שכתב שהיבמין היו אומרים שלא גזר הגאון במקום מצוה. והוא נדחק לפי דרכו דמצות יבום עדיפא. וכבר בררנו דליתא. אלא נראה הדבר ברור דודאי רבי אמי שאמר יוציא ויתן כתובה. היינו כשאין האשה מרוצה להיות צרתה בצידה אבל אם היא רוצה פשיטא מי יכוף אותה לקבל גט. דהא רבי אמי אמר כל הנושא אשה על אשתו אפי׳ כבר ילדה. וא״כ פשוט דרבי אמי מיירי שלא מרצון האשה. וע״ז כתב ראבי״ה דהאידנא דיש חר״ג אין יכול לכוף האשה שתשאר עמו כשיקח צרתה בצדה. ולכן לכ״ע יוציא ויתן כתובה. אבל אין הכי נמי שמדעתה יכול לישא אחרת דלא גזר רגמ"ה במקום מצוה. ומעתה נהרסו וגם נפלו אשיותיו של מהר"י מינץ דמה שדייק מספר התרומה שהביא במרדכי פרק החולץ וז״ל ולא מיבעיא אם אין ליבם אשה דלא כפינן ליה לחלוץ. אלא אפילו יש לו אשה כבר. ואמרינן בפרק הבע״י הנושא אשה על אשתו יוצא ויתן כתובה. וגם יש בינינו חרם קדמונים שלא לישא שתי נשים אפ״ה לא כפינן ליה לחלוץ. דשמא כיון דממילא נפלה ליה ומן השמים הקנו לו לא מקרי ב׳ נשים. וגם לא שבקינן ליה ליבם כיון דמצות חליצה קודמת עכ"ל ומזה דייק דגזירת הגאון אף במקום מצוה. וכבר כתבתי לעיל לחלק בין מצות יבום דבדידיה תלי רחמנא ובין פ"ו דאקרקפתא דגברא מנחא החיוב אף כי גם לפמ״ש י״ל בלאו הכי דהנה לרבי אמי דס״ל דאם נושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה. א״כ נראה שגם אם היבמה באה מחמת טענה זו שאינה חפיצה להיות עם אשה אחרת אין חוסמין אותה. כמו בנפלה לפני מוכה שחין ביבמות דף ד וכדפרש״י בפרק החולץ דף ל״ט דהיכא דאיכא אמתלא אחריתא נמי כפינן לחלוץ. אלא דאנן קיי״ל כרבא דנושא אדם כמה נשים. והגאון רגמ״ה ראה לפי צוק העתים ומיעוט הפרנסה אחז בסברת רבי אמי שלא לישא שתי נשים וכמ"ש מהר״ם פדווא סימן י"ד טעמו של הרגמ״ה. ואם כן יתכן לומר שגם יבמה היתה בכלל התקנה מה״ט גופיה. ולכן אחר דמ״מ אפשר ביבמה לא תיקן. אבל בנשא אשה ולא ילדה י״ל דפשיטא ליה כיון שבע״כ צריך לישא אחרת לפרות ולרבות ממנה לא תיקן הגאון לכוף את האשה להתגרש שלא מרצונה אם מסכמת שתהא צרתה בצידה וכ״ש לפמ״ש מהר"ם פדווא דעיקר הקפידא כי ירבה לו נשים ויוליד בנים הרבה ולא יוכל להספיקן וזה לא שייך באין לו בנים ונושא אשה בשביל בנים ובזה נדחה כל מה שמביא מהר"י מינץ מן הגאונים שאסרו ליבם בשביל גזירת הגאון. דאחר שעשה תקנה לטובת האשה ואם היה הבעל נושא שפי נשים ועבר על חר״ג פשיטא שהיתה יכולה לתבוע ממנו גט אם הראשונה רוצה להתגרש. אם כן גם ביבמה אין חוסמין אותה כדפרישית. אבל ודאי בשהה עשר שנים שאינו רשאי לבטל י״ל לכ"ע אם אינה רוצה בגט רק להיות עמו וישא אחרת לכ"ע שרי וכמ״ש בנימוקי פרק הבע״י בשם הריטב״א ורבני צרפת שהתירו לו לישא אחרת. ומעתה יתבאר לך מ"ש רמ״א בסימן א׳ וה"ה בכל מקום שיש דיחוי מצוה כגון ששהה י׳ שנים כו׳ אמנם יש חולקין כו׳ כבר בררנו ת״ל דליכא מאן דפליג. וכבר בררנו דלכ״ע יכול לגרשה בע״כ בשהה עשר שנים ולא ילדה שלא היתה בכלל תקנת הגאון. וכן נראה מדברי הב״ש סימן קי״ח סקי"ח שכתב ג"כ אם שהה עשר שנים ולא ילדה י"ל דיכול לגרשה בע״כ גם בזמן הזה ועיין בסי׳ קי״ט סעיף וי״ו בהגהת רמ״א שכתבו בשם מהר"ם פדווא דמתיר לגרש בע״כ. אבל לא התיר לישא אשה אחרת. וגם רמ״א י״ל דמ״מ יתיר לגרש בע״כ שהרי מהר״ם פדווא סימן י"ט הביא ראיה בנשא אשה ושהה עמה עשר שנים שיוכל לגרש בע״כ מעוברת ע"ד ובעוברת על דת כתב רמ״א בסימן קט״ו שיכול לגרשה בע״כ. והנה כבר הראינו ת״ל פנים מסבירות להתיר לישא אחרת. ואין להאריך בזה לתקוע עצמי בדבר הלכה זו לעת הזאת. מ"מ סמא דמילתא ומסקנא בהא סלקינא ובהא נחתינא. שויתינן הך שמעתא כגדי מסנקן ושמעתא צילותא כיומא דאיסתנא שיכול לגרשה בעל כרחה ומחויב ליתן לה כתובתה. אלא שצריך חקירה אם אין המניעה מצידו. ולפמ״ש לעיל אפשר ליישב שגם ספר התרומה לא פסק כר׳ אמי נגד רבא רק ס״ל כיון דבזמן הזה לא נהגו לישא שתי נשים ואם כן לכ״ע יוציא ויתן כתובה שהרי נשאת לו אדעתא דמנהגא וכמ"ש הנימוקי יוסף הובא בב״י סימן א'. וא״כ גם ביבמה הוה אמתלא טובה עכ"פ. ובאמת לפי מה שבררנו לא מצינו מאן דאוסר שיקח אשה על אשתו ברצונה כשאינה בת בנים ולא קיים פ״ו. ומה שדייק החמ״ח סימן קי״ט סק״ז מדברי מהר״ם פדווא דכתב מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות לפענ״ד אין ראיה דאפשר בנדון דידיה קאמר שנשא כבר פילגש בלא חופה וקדושין שכמה פוסקים אוסרים. אם כן מסתמא אשה פרוצה היתה ולכן כתב לשון זה דיש לחוש שלא תשמור דת יהודית וכמו שנזכר בשאלה. והוא רוצה עתה להחזיק פילגשו בטהרה שתטבול כמנהג הכשרות כו׳ עכ"ל משמע שמעיקרא לא היתה נוהגת כך. ועוד אפילו תימא שמהר״ם יש לו פקפוק בזה לשיטתיה אזיל לפמ"ש בסימן י״ג שהמחבר נימוקי יוסף חולק על רבני צרפת. ודחק לחלק בין גזירת רבי שמשון לגזירת רבינו גרשון. כי בגזירת ר"ג נזכר על תקנה הנ״ל שאין להתירה רק במאה אנשים משלשה קהילות ומג׳ ארצות. וגם אותם לא יסכימו אם לא יראו טעם מבורר להתיר ושתהא כתובתה צרורה במשכנות או במעות עכ״ל. ובאמת דבריו דברי תימא דגזירת רבינו שמשון זה לא היה ולא נברא ולא נמצא בשום פוסק רק בספר נימוקי יוסף ויש בו טעות שבמקום רבינו שמשון צ״ל רבינו גרשון וכן הוא בנוסחאות שלנו. וגם לפי נוסח המשובש שהיה לפני מהר"ם אין דבריו מספיקין ליישב הקושיא דאיך לא הגיה הנימוקי על דברי הריטב״א בשם רבני צרפת. דמ״מ משום גזירת רבינו גרשון אינו מותר. אלא ודאי הא ליתא. וכבר כתבתי לעיל שאין שום סתירה בדברי הנימוקי רק כוונתו במקום שע״פ הדין אין כופין וזה ברור. וא״כ אפילו תימא שיחמיר מהר״ם פדווא קצת לשיטתיה אזיל דס"ל דהנימוקי חולק אבל לפי מה שבררנו ליכא מאן דפליג. ומה שהצריך הגאון מאה אנשים. יראה היינו כשאינו מצוה על כך. אבל כשלא קיים פ״ו. איך יעלה על הדעת שכל יומא מצות פריה ורביה מוטלת עליו ואיך נצטרך שיחזור בכמה מדינות ויתבטל מפריה ורביה ולא ידע האדם את עתו. ויגרום ח״ו שימות ערירי. הרי אפילו במועד לא אסרו חז״ל לישא נשים משום ביטול פ״ו. אלא ודאי ברור שלא נתכוון הגאון לבטל מצות פריה ורביה רק אם יש לו בת בנים ורוצה לגרשה מאיזה טעם ואמתלא שאינו מוזהר ע״פ ב״ד לישא אחרת בזו צריך מאה אנשים. ולכן בנשתטית אם לא קיים פריה ורביה יכול לישא אחרת וא"צ מאה אנשים כלל אם אפשר לו לדור עמה דלא גרע משהה עשר שנים כדפרישית לעיל וגם אין צריך מאה אנשים דמסתמא לא תיקן לבטל פריה ורביה כדאיתא בתשובה סימן תקנ"ז דכי תיקן הגאון שלא לנהוג מדת חסידות והיינו היכא שלא ילדה לו כלום שצריך להוציא ע״פ הדין. והיכא דכבר ילדה לו בן או בת לדברי הנ״י שסובר בזה יש תקנת הגאון בזה צריך עיון איך נתיר לו אם נתיר בפחות ממאה אנשים ואין כאן מקומו. לכן בנשא אשה ושהה עשר שנים נראה שא״צ מאה אנשים כיון שלא ילדה כלל. ונראה מדברי מהר"ם פדווא שיותר יש להתיר לגרש בע״כ משנתיר לישא אחרת. ומדברי הר״ן בתשובה ל״ח משמע דלגרש בע״כ חמיר טפי שכתב בזה הלשון ולא עוד אלא שאנו מוחזקים שיש חרם הקהלות בדבר או תקנת רבינו גרשון. ודבר זה פשוט איסורו בכל ישראל שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בעל כרחה. ואין אומרים לו לפרוץ גדרן של ראשונים כדי לקיים שבועתו. שהרי אפילו איסורא דרבנן דוחה של תורה בשב ואל תעשה. וכיון דלגרש אינו רשאי אף להניחה עגונה אין רשאי. ונמצא שקרוב הדבר ששבועה זו אינה חלה ובטילה מאליה עכ״ל הר״ן. וראיתי להגאון בעל נודע ביהודא סי׳ ע״ז מחלק אה"ע שהחמיר בה ועשאה כשל תורה. ולדידי צ״ע איך מצינו תקנה זו שתהא חמורה מלישא שתי נשים. והרי בב״י סימן קי״ט כתב בשם הרשב״א והרשב"ץ דאם אין לבעל ליתן כתובה אין יכול לגרשה. וזה ע״כ שלא מרצונה. דאילו מרצונה כפי רצונה צריך לעשות ואפילו תרקבי דדינרי צריך ליתן לה. אם אין יכול לגרשה שלא מרצונה. וגם הטור שהיה בתראה לא הביא כלל בסימן קי״ט שום תקנה על זה רק דין התלמוד. ובסימן א׳ כתב במקום שנהגו שלא לישא שתי נשים ועוד בב״י תשובת הרשב״א במקום שאין מגרשין אלא מדעת האשה. משמע שגם חרם זה לא נתפשט בכל מקום. ובאמת דברי הר״ן גופיה נראים שהדבר מפוקפק בידו רק משמע ליה ממה שלא ראינו אשה מתגרשת בע״כ. והב״י ביורה דיעה סימן א׳ השיג בכיוצא בזה על האגור. דלא ראינו אינו ראיה. והש"ך ישב שם דבמנהג יש ראיה. אפשר שיש לו סיוע מתשובת הר״ן שכתבתי. ומ״מ נהי דשמעינן מנהגא איסורא מי שמעינן. וגם אין ראוי לגרש אם לא מצא בה דבר עכ״פ וגם בזיווג ראשון שנוי המשלח. ואפשר שגם הר״ן עיקר סמיכתו כיון שהמנהג שלא לגרש בע״כ מסתמא ע״ד כן נשתעבד לה נכנס בחיובי המקום ההוא. וכמ״ש הב״ח בשם תשובת הרשב״א שם. ולכן ס״ל להר"ן בזה שאין השבועה חלה דאפי׳ באיסורא דרבנן אין השבועה חלה. וכ״ש בזה לחוב לאחרים כענין מה שאמרו כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה. אבל לעשות כשל תורה אין לנו רק מנהגא בעלמא. ומכח המנהג איכא איסורא. ולכן כתב הר"ן שאפשר שתהא השבועה בטילה דהוה נשבע להרע לאחרים. ואין להאריך כאן בזה. ומ״מ בנ״ד לכ״ע יכול לגרשה בעל כרחה ע״פ הדין כיון ששהה עשר שנים ולא ילדה. ועוד מצאתי בהגמ״ר פרק החולץ סי׳ ק״ז ואשר הצריך רבינו גרשון מאה אנשים אינו אלא להוציא בע״כ בלא גט וצ״ע לשון זה. וכמדומה שטעות סופר הוא וצ״ל להוציא בע״כ בגט. ועוד בפסחים פרק ע״פ דף קי״ג ע״ב שבעה כמנודים לשמים ואחד מי שיש לו אשה ואין לו בנים ובע״י ואינו מגרשה. ואיך יעלה על הדעת שיתקן הגאון להתיר נדוי שמים:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה