משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה סח
שאלה איש אחד היה לו חשד על אשתו מאדם אחד. ואמר לה שלא בעדים בזה הלשון דו זאלשט מיט איהם נישט גיין. אין זאלשט מיט איהם קיין מחזקות מאכין. ואירע אח״כ שהלך לרחוב ושכח איזה דבר ושב לביתו. ומצא שהיה הנחשד עם אשתו בחדר אחד מוגף אבל לא נעול. ומצא הנחשד בפישוט מכנסים והיא היתה חשופי שת. אך לא מצא אותם רק בריחוק ולא קרב זה אל זו. ומענה בפיה שלא נעשה עדיין מעשה. וקיבלה עליה שלא לעשות כזאת. והבעל דר עמה זה כמה שנים. ויש להם בנים. גם הוא כהן. ומאז והלאה לא מצא בה עוד ערות דבר. ועתה תפעם רוחו בקרבו. ושאל השואל אם אסורה עליו:
תשובה אם נאמר שזה לשון קינוי תליא הך מילתא בהא דאיתא בסוטה דף ב׳ ע״ב אמר רבי חנינא מסורא לא לימא אינש לאתתיה בזמן הזה לא תסתרי בהדי פלוני דילמא קיי״ל כרבי יוסי ברבי יהודה דאמר קינוי ע״פ עצמו. וליכא האידנא מי סוטה למבדקה. וקאסר לה עלויה איסורא דלעלם ע״כ. ונדקדק תחילה אם הלכה פסוקה היא. ובטוש״ע אה״ע סימן קע״ח הועתק ג״כ. ולא מצינו חולק על זה אלא שראיתי ברמב״ם סוף הלכות סוטה שכתב אין ראוי לקפוץ ולקנות בפני עדים תחילה אלא בינו לבינה ובנחת כו׳ וכתב בכ״מ שם הך מימרא וסיים ואע"ג דלפום דינא לא קיי״ל אלא כרבי יהושע דפליג על ר״א דמקנא ע"פ שנים למד רבינו מדברי רבי חנינא לדידן שלא יקפוץ לקנאות בפני עדים ע״כ. ובודאי לישנא דהרמב"ם הכי משמע דהא רבי חנינא אמר דלא לימא. והרמב״ם כתב שיקנא לה בינו לבינה. אלא דיש לתמוה טובא. שהרי הרמב״ם גופיה ספכ״ד מאישות כתב ז״ל א״ל בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני. וראה אותה שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה. הרי זו אסורה עליו בזמן הזה. שאין שם מי סוטה וחייב להוציא ויתן כתובה. ואם הודית שנסתרה אחר שהתרה בה. תצא בלא כתובה. ע״כ. הרי בהדיא פסק שאסורה עליו. והיינו כרבי יוסי בר׳ יהודה ודבריו סותרים זא״ז. וראיתי להכ״מ שתמה שם עליו. אפילו בזמן דאיכא מי סוטה נמי לא יוכל להשקותה. כיון שאין כאן עדי סתירה. וכבר עלה בדעתי דבזמן שיש מי סוטה אפשר לקנאות לה שנית ותסתר בפני עדים וישקנה. ומצאתי גם בחמ״ח כן בסימן קט״ו ס״ט. אך זה דוחק. ואפשר דס״ל להרמב״ם הא דבעינן שנים לסתירה היינו באין האשה מודה שנסתרה ובהא פליגי ר״א ור׳ יהושע אבל אם היא מודה שנסתרה ורוצה לברר שטהורה הא ע״י שתיית מים המאררים הודאתה כעדים ויכול להשקותה ולא פליגי ר״א ור׳ יהושע. רק לר״א נאמן הוא שקינא לה ויכול להשקותה ע״פ עצמו. משא״כ לר' יהושע אבל אם היא מודה ורוצה לשתות לברר הספק שפיר יכולה אלא שזה דחוק. דא״כ למה אמר ר׳ חנינא דילמא קיי״ל כר׳ יוסי. אפי׳ לר׳ יהושע תאסר עליו מאחר שהוא יודע שקינא לה. אלא ודאי אף בהודאה לא נאסרה ואין יכול להשקותה כלל. ומ"מ י״ל למה לא תועיל הודאה דהא גם בקדושין היה מועלת הודאה. רק משום דהוה חובה לאחריני א"כ קשה גם לר׳ יהושע אם מודית שקינא לה ונסתרה למה לא יועיל מטעם הודאת בע״ד ולכן אפשר לומר כיון דלא הוה קינוי בעדים לא מתסרא כלל. דאין לנו אלא כמה שכתוב בתורה ולא נאסרה רק במקנא לה בפני עדים דהוה פריצותא טפי. וא״כ בסתירה אפשר לומר שאם הודית בסתירה שפיר יכול להשקותה. ומה שכתב הרמב״ם בהלכות סוטה בראה שנסתרה יוציא ויתן כתובה. ע״כ איירי במכחשת. דבמודית הרי כתב בהלכות אישות שתצא בלא כתובה. וא״כ אפשר דס״ל להרמב״ם דאם הודית בסתירה שפיר יכול להשקותה מטעם הודאת בע״ד. מיהו זה דחוק. דהא גם כאן איכא חובה לאחריני דנאסרה לזה שנסתרה עמו. וא״כ משמע ודאי דאפילו בהודית אין יכול להשקותה. ולכן י״ל דמ״ש הרמב״ם וראה אותה שנסתרה לא בא למעט דדוקא בראה יחידי דכ״ש בראו עדים. וא״כ אפשר שהוא ראה וימצא עדים על זה שראו ג״כ. אבל האידנא דליכא מי סוטה אפילו ימצא עדים לא יועיל להשקותה ותאסר עליו. וליישב הסתירה בדברי הרמב״ם דמ״ש בהלכות סוטה שאין לקנאות בפני עדים רק בינו לבינה. היינו דקיי״ל דמצוה לקנאות. אלא דרבי חנינא מסורא חשש שתאסר עליו. וא״כ י״ל דמ״מ כיון שצריך להזהירה למען לא תלך בדרך חטאים. א״כ יש לו לקנאות לה בינו לבין עצמה. ומשום חשש שתאסר עליו. הרי יכול למחול על קנויו דקיי״ל בעל שמחל על קנויו קנוייו מחול כמ״ש הרמב״ם בפ"א מסוטה דין ז׳. ולכן בפני עדים אין לקנאות לה שהרי תאסר עליו. ואפילו בזמן דהוה מי סוטה. שמא יראה הסתירה ולא ימצא עדים ותאסר עליו. ואם יבאו עדי סתירה לא יהיה נאמן שמחל לה קודם כיון דנאסרה ע״פ העדים. ושימחול בפני עדים יש לחוש פן יוודע לה ולא תווסר לעשות כמעשיה. אבל כשמקנא בינו לבין עצמו שפיר יכול למחול לה מיד. וא״כ אין לחוש לדברי רבי חנינא מסורא. דאדרבה כיון דקיי״ל וקינא את אשתו מצוה כל כי האי מילתא לימא ורבי חנינא דאמר לא לימא אפשר דס״ל כרבנן דרב אשי דאמרי ועבר עליו רוח היינו רוח טומאה. אבל לדידן דקיי״ל כרב אשי שפיר יש לקנאות בינו לבין עצמו. ואם חושש שתאסר ימחול לה מיד בינו לבין עצמו ויהיה הכל מתוקן וזה נכון. ותמיה גדולה על הכ״מ שלא הרגיש בסתירה זו. ובש״ע סי׳ קט״ו ס״ו העתיק לשון הרמב״ם. וכן הוא בטור שם. ומ״מ נ״ל שאין דברי הרמב״ם מוסכמים. דהרשב"א בתשובה סימן תקנ"ז כתב ז״ל קרוב בעיני לומר דמי שאמר לאשתו אל תסתרי עם פלוני אלא בעדים ונסתרה בפניו בלא עדים אע״פ שבדין תורה אינה מתגרשת. מ"מ מצוה לגרשה כו' עכ״ל. והועתק גם בב"י סימן קע"ח רק שבב״י הועתק אל תסתרי עם פלוני בלא עדים ויש להסתפק אם כוונת הרשב"א לומר שאמר אל תסתרי בינו לבינה ולא היה עידי קינוי אלא שהכוונה שלא תסתר עמו ביחוד בלא עדים כמו שמשמע לנוסח דידן שכתוב אלא בעדים. ובאמת אמר כן בפני עדים. וכן משמע באמת דאם לא קינא לה בפני עדים למה נקט הרשב״א ונסתרה בלא עדים אפי׳ נסתרה בעדים אינה אסורה. כיון שלא קדם קינוי בעדים אין יכולין לאסור אותה ע״פ הדין אלא ודאי מיירי אפילו היתה הקינוי בעדים רק שהסתירה היה בלא עדים אינו מחוייב לגרשה ואפילו נפרש דברי הרשב״א שבין הקינוי ובין הסתירה שניהם היו שלא בעדים. עכ"פ הוא חולק על הרמב״ם שהרי להרמב״ם מחויב לגרשה. דכיון דהוה קינוי אם כן נאסרה עליו. ואף שאין עדי סתירה הא כיון שראה שויא נפשיה חתיכה דאיסורא וכמו שכתב הרמב״ם. ונראה דס"ל להרשב״א דלא שייך שויא נפשיה חתיכה דאיסורא כיון שאמרה לא נטמאתי. ודוקא היכא דיש עדים אסרה התורה עליו שזקוקה לשתות מי סוטה. אבל ע״פ ראייתו אינה אסורה. והכי משמע פשטא דלישנא דרבי חנינא מסורא שדייק לומר לא לימא אינש לאיתתיה בזמן הזה כו׳ ואי מיתסרא ע"פ ראייתו בלא עדים הא אף בזמן שהיה מי סוטה הוצרך לאזהרה זו שמא לא ימצא עדי סתירה ולא יוכל להשקותה. ואפילו תימא שיש תקנה שיחזור ויקנא לה ותסתר בעדים כדברי חמ״ח מ״מ מי לא סגי לאזהורי שלא יבא לידי כך. ולמה דייק לומר בזמן הזה. אלא ודאי בזמן מי סוטה ליכא חששא כלל דע״פ ראייתו לא תאסר וע״פ עדים איכא לברורי במי סוטה ועיקר החשש שלא תאסר שלא כדת. וא״כ דברי הרמב״ם שסובר דשויא חתיכה דאיסורא ע״י ראיית הסתירה. וכ״כ בפ"א מסוטה בראה הסתירה אחר הקנוי בעדים דיוציא ויתן כתובה. דס״ל דגם בסתירה מקרי שויא חד"א וצ״ע מנ״ל הא כיון שהיא צווחת שלא נטמאה מנ״ל דאסורה. ואין אשה נאסרת על בעלה רק על עסקי קנוי וסתירה. ואי משום דחשיב ליה רגלים לדבר הא אפילו בעדי כיעור שכתב הרמב״ם בפ״ד דין ט"ו ברוכל יוצא כו׳ ואינך עיין בש״ע סימן י"א שאינה אסורה בע״כ אפילו דברים מכוערים ביותר. ואפי׳ נסתרה ע״ד זנות או שלא ראו קירוב בשר עיין בב"ש אף שיש רגלים לדבר יותר מנסתרה על ידי קנוי ומ"מ לא אסרינן לה בפרט ביש לה בנים. א״כ אין לך אלא מה שאמרה תורה. היכא דהוה קנוי וסתירה כדין דהיינו סתירה בעדים שהיתה זקוקה ליבדק במי סוטה. ואפשר דבלא עדים לא מקרי רגלים לדבר כל כך. דבעדים הוה פריצותא טובא דיתפרסם הדבר. וכעין זה חילק הר"מ רוטנבורג בענין בעל שראה דבר מכוער עיין ברא"ש פ"ק דיבמות ותשובת מיימון סימן כ״ה בס׳ נשים. ואין אשה נאסרת ע״פ הדין רק כשיראו כמנאפים. ועיין תשובת רש״ל שאפילו שכבו במלבושים כל שלא ראו קירוב בשר אינו אלא דבר כיעור. אף שקרוב הדבר שזינתה דאפשר אש בנעורת כו'. אפ"ה לא מיתסרא רק על עסקי קנוי וסתירה א״כ כשאינו סתירה שראויה לשתות נראין הדברים שאין לאוסרה. וקשה על הרמב״ם מנ״ל לאסור בראה הסתירה לבדו. ועוד קשה דמוכח בש״ס ריש סוטה ע״ב דכשאין דין להשקותה לא נאסרה ג״כ דאיכא התם מתני׳ דלא כי האי תנא דתניא רבי יוסי בר׳ יהודה משום ר׳ אליעזר אומר מקנא לה ע"פ עצמו ומשקה ע״פ שנים. הושיבו חכמים לדברי רבי יוסי אין לדבר כו' מאי ניהו דזימנין דלא קני ואמר קנאי ופרש״י כשכועס עליה אומר קנאתי מפלוני ומביא עדים שנסתרה עמו סתירה כל שהוא. דכיון דלא קינא לה לא נזהרה בו. ופריך הא למשנתינו יש לדבר סוף. הא זימנין דלא איסתתר ואמר איסתתר ופרש״י דהיינו לר״א דמתני' דסובר דמקנא על פי שנים ומשקה ע״פ עצמו כו׳ אמר רבי יצחק בר יוסף לדברי ר"י ברבי יהודה אף למשנתינו אין לדבר סוף פירוש דס״ל לרבי יוסי ברבי יהודה דיש לחוש גם במשנה אם מקנא ע״פ שנים ומשקה ע״פ עצמו יש לחוש שיאמר איסתתר ומשמע ודאי דעיקר הקושיא שאין לדבר סוף היינו בשביל שתאסר עליו על ידי מה שיכעוס ויאמר שקר שקינא לה דאין לומר דהקפידא שלעולם ישקנה דפשיטא כשאומר בכעס שקינא לה ובאמת לא קינא דבודאי לא ישקנה כיון שלא קינא לה וכי יביא חולין בעזרה וימחה שם הקדוש על המים ופשיטא שאם חוזר אח"כ ואינה משקה אותה לא תשתה. ומשנה מפורשת ר״פ ארוסה דף כ״ד שאם אמר איני משקה נוטלת כתובתה ולא שותה אלא ודאי עיקר הקפידא בשביל שתאסר עליו אח"כ ויוציא ויתן כתובה ואין לדבר סוף דבקל תאסר עליו שלא כדין. ואם כן משמע דלא קאמר אין לדבר סוף רק לר"א. אבל למאן דס״ל דמשקה ע"פ שנים לא קשיא כלל שאין לדבר סוף. ולדברי הרמב"ם גם לרבי יהושע אם יאמר אסתתר אף שלא יביא עדים מ"מ תאסר מכח שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וגם לרבי יהושע אין לדבר סוף. אלא ודאי פשטא דמילתא היא דכי היכי דפליגי לענין שישקנה ה״ה לענין לאוסרה שאינה אסורה אם אינה סתירה שראוי' להשקות על סתירה זו. וכי היכי דלר״א משקה אסורה ג"כ דהיינו עסקי קנוי וסתירה. ולר׳ יהושע כיון דאינה שותה רק בקנוי בעדים וסתירה בעדים ה"ה נמי אינה נאסרת רק אם יש עדים על הקנוי ועל הסתירה. וכדברי הרשב"א בתשובה שהבאתי. ואולי הרמב״ם מפרש באמת למשנתינו אפילו לרבי יהושע דעל סתירת הבעל לבדו נאמן לשוויה חד״א ושלא כדברי רש"י. אבל באמת פשטא דש"ס לא משמע הכי. ועוד לפ"ז ה״ל למימר משום חתיכה דאיסורא. אלא ודאי לא קאמר רק כשהיא בת השקאה דפשיטא דנאסרה. וכדמוכח נמי מדברי רש"י. אבל אם ראה שנסתרה לא שייך שווי' חתיכה דאיסורא כיון שאומרת שטהורה הוא. וליישב דברי הרמב"ם אפשר ע"פ מאי דקשיא לי עוד על מ"ש הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סימן יו"ד באמר לאשתו בפני עדים שזינתה והוציא עליה קול אז היא מותרת. והשיב אם נתן אמתלא לדבריו ואמר מרוב שיחי וכעסי דברתי והוצאתי עליה שם רע ואינו אמת נאמן עכ"ל. והביאה בטור סי' קע״ח וקשה לדבריו מאי קאמר זימנין דלא קני ופרש"י שמתוך כעס יאמר קנאי. ואם כדברי הרא"ש מה בכך הלא כשינחם אח"כ יוכל ליתן אמתלא שמתוך כעסו אומר כן ויהיה נאמן בדבריו. וצ"ע לכאורה וליישב זאת נראה על פי מה שכתבו הפוסקים בהוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה וכתבו דבעשתה מעשה לא מהני אמתלא. ועיין ביורה דעה ס"ס א' וא"כ נראה כיון דדין סוטה שמביאה לב"ד כדאיתא בסוטה ד' י"ו דמוליכה לב"ד ומוסרין לו שני ת"ח להוליכה לירושלים. ואחר כל המעשים ודאי לא יועיל אמתלא כשמביאה לב"ד בעידן ריתחא ונוהג בה דין סוטה. אין לך מעשה גדול מזה ולא מהני אמתלא. ואם כן י"ל דדוקא בזמן הרא"ש דלא הוו מי סוטה. ולא הוה רק דיבורא בעלמא מהני אמתלא. משא״כ בזמן שהיה מי סוטה כשמביאה לב"ד לנהוג בה דין סוטה לא מהני תו אמתלא. ומזה מיושבים דברי הרמב"ם דאף דיכול לאוסרה כשיאמר ראיתי שנסתרה. מ"מ יועיל אמתלא אחר שאין לה דין סוטה וכשירצה מכעסו יתן אמתלא כי ברוב כעס אמר כן. משא"כ כשיאסרנה שיועיל לה השקאה ויביאנה בתורת סוטה. לא תועיל אמתלא וא"ש. ובהכי ניחא דלא חיישינן שמתוך כעס יאמר שזינתה וצ״ל דכולי האי לא חשיב להוציא עליה שם רע. אבל לומר שנסתרה נקל בעיניו שלא ניתן לברר כ״כ. אבל לפ״ז ניחא דכיון שלא ישקנה מי סוטה שפיר יועיל אמתלא וא״ש. וקרוב אני לומר שאם בא לב"ד וטען על אשתו שזינתה שלא תועיל שוב אמתלא וסימנין לזה בריש כתובות שתיקנו בתולה נשאת ליום רביעי משום אקרורי דעתא שיבא לב״ד. ואם איתא דמהני אמתלא אף אם יבא לב"ד יש לחוש לאקרורי דעתא שאחר כך כשיתפייס יתן אמתלא לדבריו. אלא ודאי אם הוציא עליה שם רע בב״ד אינו מועיל שוב אמתלא. ומ״מ יש לומר כשיאמר שזינתה הרי יודע שבלא עדים לא יהיה נאמן להפסיד כתובתה ולא יבא לב״ד. ואם ירצה יגרש לרצונו. אבל כשיש דררא דהשקאת מי סוטה צריך לבא לב״ד ולא תועיל אמתלא. וא"כ נראה דודאי אם תאסר מכח שראה הסתירה לאו כ״ע דיני גמירי א״כ ודאי יבא לב"ד כמו בטוענת בתולים וכ״ש לדברי הרמב״ם שאם תודה תצא בלא כתובה אף שיש לה מיגו דהיתה כופרת צ"ל הטעם או דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה או דהוה מיגו להוציא. א"כ מסתמא יבא לב״ד להפסידה כתובתה. א"כ גם לדברי רבי יהושע אין לדבר סוף. אלא ודאי שאינה נאסרת ג״כ בלי עדים וכדברי הרשב״א. עוד נ״ל ליישב דברי הרא״ש ע"פ מאי דאיתא ב״ב דף ק״ס ע״ב דתיקנו גט מקושר משום כהנים דמגרשי נשייהו ופירש רשב"ם שאין יכול להחזירה אחר גירושין. וא״כ יש לפרש שכועס עליה באומרו שנסתרה ומגרשה. ואחר שגרשה בשביל שם רע ודאי שוויה נפשיה חד״א ולא מהני אמתלא להחזירה דהוה מעשה טובא וא״ש. ועוד בעניותי לא ראיתי שום הכרח אם תאסר מכח הך חששא דילמא הלכה כר׳ יוסי ברבי יהודה דלעולם קיי״ל כסתם משנה דאינו מועיל קינוי בינו לבינה וי״ל שלא אמר רבי חנינא רק לחומרא לחוש לכתחילה כיון דלר"י בר"י קאסר איסור עולם. אבל בדיעבד אפשר שאין לאוסרה. ועוד דאפילו אי הוה ספיקא שמא הלכה כרבי יוסי הא י"ל מספיקא לא אסרינן לה ומוקמינן לה בחזקת היתר כמ״ש התוס' בשמעתא דפתח פתוח ובטענה ברי דעת הרא״ש דמהימנא. וא״כ כאן אף דאיכא ספיקא שמא הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה איכא לאוקמה בחזקת התירא. בפרט דלרבי יוסי נמי אינה אסורה אלא מספיקא. וא״כ הא גופיה לאו מילתא דפסיקא הוא לאוסרה בקינוי בלא עדים. אלא שהפוסקים לא פסקו כן. וגם אפשר לומר דהרמב״ם דס״ל בראה שנסתרה אסורה היינו בזמנו שלא היתה נאמנת במיגו דהיתה מכחשת שהרי ביד בעל לגרשה. אבל בזמן הזה שאסור לגרש בע״כ שפיר יש להאמינה שלא נטמאת במיגו דהיתה מכחשת הקינוי. וכ״כ בהגמ״יי בשם ה׳ יוסף בפרק כ״ד מאישות בזמן הזה הטוען על אשתו שזינתה אינה אסורה עליו. די״ל עיניו נתן באחרת לפי משנה אחרונה כו׳ א״כ י״ל דכאן יש לה מיגו דהיתה מכחשת ולא היתה אסורה עליו ואפילו נימא דלגבי בעל לא תיקנה משנה אחרונה מ״מ י״ל דטענה מעלייתא הוה טפי כמו במשארסתני נאנסתי דמהימנא במיגו דמ״ע אני תחתיך. וכתב הב״ש סימן ס״ח סקכ״ב אף דלא מהימנא טענא מעלייתא מיהו הוה א״כ כאן טענה הוה טענה מעלייתא להכחיש לבעל ואפשר דלא שייך אינה מעיזה בכה"ג. ותוכל לגלות לו בינה לבינו שמוכרחת להכחיש כדי שלא תפסיד הכתובה על חנם. וא״כ י״ל גם להרמב״ם יש להאמינה בזמן הזה ואין לאוסרה עליו. אף שסתם בטוש״ע סימן קט״ו כדברי הרמב״ם לענ״ד צ״ע לדינא שהרי הרשב״א חולק ופשטא דש״ס כוותיה. וכן משמע מן הירושלמי הובא בתוס׳ סוטה שם שכתבו טעמא דרבי יהושע דכתיב כי מצא בה ערות דבר ובממון כתיב דבר מה להלן בעדים וקרא דערות דבר לא מיירי בסוטה כלל ש״מ דגם לאסרה אינה נאסרת בסתירה בלא עדים כדפרישית לדעת רשב״א. ועוד נ״ל דגם הרמב״ם שכתב לאיסור הנה ביאר בדבריו וראה שנסתרה ושהתה כדי טומאה משמע דוקא שיודע ששהתה כדי טומאה. אבל באין יודע ששהתה כדי טומאה אפילו יש עדים שיצאו מבית הסתר ואין יודעין אם שהו כדי טומאה לא מקרי סתירה אם אין העדים יודעין ששהו כדי טומאה וכן משמע בסוטה דף ב׳ ע״ב דקאמר לכמה שיעור סתירה כדי טומאה הוא דאתא ואם איתא דבסתם סתירה אפי׳ אין יודעין ששהו כדי טומאה חשיב סתירה ע״כ קרא אתיא אם העדים יודעין שלא שהו בודאי א״כ פשיטא צריכא למימר מהיכא תיתי לחוש לטומאה. אלא ודאי בעינן שידעו העדים ששהו כדי טומאה. וא״כ בנ״ד שלא נודע לבעל אם שהו כדי טומאה ואם ביצאו מעצמן מבית הסתר בעינן שידעו ששהו כדי טומאה אף דהיה לנו לומר מסתמא אדעתא דניאוף אסתתר ולא היה פורשים קודם מעשה כ״ש בנ"ד שהופסק היחוד בע״כ דיש לתלות שלא נעשה מעשה כיון שלא ראה רק דבר מכוער. ולכ״ע בראיית הבעל לבדו בדבר מכוער אינה אסורה כמ״ש הרא״ש פ״ק דיבמות דף כ״ה. ובתשובת מיימוני לספר נשים סי׳ כ״ה. ועוד דנראה דלשון אל תלכי עמו לא עדיף מאל תדברי עמו בריש סוטה דלא הוה קינוי אף דסתמא דמילתא לאפרושי מאיסורא ומחשד קמכוין ובודאי יש קפידא על הסתירה טפי מעל הדיבור. לא אמרינן דהסתירה בכלל הדיבור וה״ה בנ"ד. וכ״כ בתשובת מהרי"ו סימן ח׳ דלא יהיה לך עסק עמו לא הוה לשון קינוי. ועוד יש סניף להתיר דבתשובת רשב״א סימן אלף רנ״א כתב דפתח מוגף ואינו נעול אינו יחוד עד שיהיה נעול בירושלמי תרעא טרוק סוטה מוגף צריכא וטעמא כל שאינו במנעול ירא הוא שמא יכנס אחר שלא ברשות. ומשמע מלשון ירושלמי שגם לענין סוטה לא מקרי יחוד. וא״כ אין כאן סתירה רק דבר כיעור בראיית הבעל דלכ״ע אינה אסורה. אלא שצל״ע בדברי רשב״א הא בירושלמי הוא בעיא ואיך החליט הרשב״א דלא הוה יחוד. גם רמ״א סתם כוותיה בסימן י״א. אף דבנ״ד לא שייך טעמו של רשב״א שהרי ראינו שאין פחד לנגד עיניהם ממה שפשט מכנסיים שלו. מ״מ כיון דלא הוה יחוד וסתירה ליתא תו לחששא דקינוי וסתירה רק דבר מכוער לבד. ואף דכתב בתה"ד סימן רמ״ד דגם בבעלה בעיר בקינא לה חיישינן בשם התוס׳ ומשם למד לפתח פתוח לר״ה דיש ג״כ משום יחוד. וכן הוא בש"ע סימן כ״ב לענין בעלה בעיר והך דבעלה בעיר ודאי פשטא דש״ס הכי משמע שא״כ נוקמה כל קינויים של הבעל באינו בעיר. והרי כתב הרמב״ם בראה שנסתרה אסורה עליו. מוכח בהדיא אף שהוא בעיר הוה סתירה. ומ״מ בפתח פתוח לר״ה אינו מוכרח ולא הועתק בש"ע. והואיל ואתא לידן אמינא דתמיה לי מ״ש הרמב״ם פ״א מסוטה שאפילו קינא לה משני בני אדם כאחד ונסתרה עם שניהם שותה ותמיה לי דבנזיר דף נ״ו ר״פ שני נזירים איתא בהדיא קתני שני נזירים והנך דקאי גבייהו ה״ל תלת והא כל ספק טומאה מסוטה גמרינן מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה באיכא בי תרי ותלת לא הוה ספק טומאה א״כ מוכח בהדיא מן הש״ס דילן דבתלתא לא הוה סתירה וא״כ לא היה לו לפסוק נגד ש"ס דילן. ולפום גמרא דידן בתרי לא הוה סתירה דה״ל תלת. וכ״כ הרמב״ם גופיה בהלכות אבות הטומאות פי"ו הלכה א׳ דספק טומאה ברשות היחיד כשם שהסוטה ובועלה בשנים. כך ספק טומאה בשנים. אבל היה שלשה כו׳ עכ״ל. וא״כ יש לתמוה איך פסק כאן בירושלמי דגם בשני בני אדם הוה קינוי א״כ ספק טומאה בג׳ נמי טמא וצ"ע ואין להאריך בזה. ואחרי כתבי כל זה עיינתי בירושלמי שכתב על דברי חכמים שאין לדבר סוף הכל ממנו לקנאות לה (מפיו) ולהביא עדים שנסתרה ולפוסלה מכתובתה אמר רבי יוסי מה טיבה להסתר אלא אתיא על דמתני' הכל ממנו לקנאות לה בשנים (צ״ל ונתחלף לעיל צ״ל מפיו כמי שהגהתי) ולומר שנסתרה ולפוסלה מכתובתה ופירש בעל קרבן עדה ד״ה ה״ג שפעמים לא קינא לה וכשיכעוס יאמר שקינא לה כו׳ ומביא עדים ומפסדת כתובתה בזמן הזה. א״נ דשויא נפשיה חד״א ונאסרה לו ע״כ ואמתני׳ פירש שיקנא לה בפני שנים ויאמר מפיו שנסתרה ולא תרצה להתבזות ולשתות ומפסדת כתובתה ע״ש. ולא נהירא דכבר כתבתי שאין לחוש שירצה להשקותה שלא כדת ולמחות שם הקדוש על המים להביא חולין בעזרה ולא יועילו לו מעשיו שהרי תמצא טהורה. אלא נ״ל דשיטת הירושלמי הוא כי היכי דלר"א נאמן להשקותה ע"פ עצמו. הכי נמי נאמן להפסידה כתובתה ולאוסרה ע״פ עצמו כמו שנאמן להשקותה. אף אם כופרת שלא קינא לה. ולכן קשיא ליה לרבי יוסי ברבי יהודה כשאינה בת השקאה או בזמן הזה יהיה נאמן לאוסרה וגם להפסידה כתובתה ומשני מה טיבה להסתר. דכיון דעשתה שלא כהוגן אין אנו אחראין לה. ולכן עיקר הקושיא על משנתינו שמקנא לה בשנים ואפשר שלא נסתרה ויאמר שנסתרה לאוסרה ולפוסלה מכתובתה דס״ל כי היכא דמהימן להשקותה נאמן נמי להפסידה ופשוט שאין שיטת תלמודינו כן דהא פריך אדרבה במשנתינו איכא עיקר והיינו שקינא לה בעדים עכ״פ אי משום הפסד כתובה קאמר באמת כ"ש במשנתינו שיש לחוש שתפסיד על חנם שהרי לא נסתרה כלל. ושיטת הירושלמי כס"ד דש"ס לא מיבעיא למשנתינו אלא ס"ל להש״ס דילן דלהפסידה אינו נאמן כלל רק לשוויה נפשיה חתיכה דאסורא ומאחר שאסורה עליו ס״ל דצריכה לשתות לברר ספיקא שלא תאסר עליו. וכן משמע מפרש״י שפירש כשכועס עליה. ואם החשש בשביל הרווחת ממון כתובה. אפילו בלא כעס יאמר לה כן. כמו שיש כמה חששות שרוצה לעשוק כתובה שלא במשפט. אלא ודאי לענין כתובה אינו נאמן כלל כמ״ש הרמב״ם בהדיא. אבל אם טהורה היא למה לא תשתה וא״כ מוכח כמ״ש. ועוד נראה לי סברא גדולה להתיר דהא קיי״ל בכל דוכתי לא מפקינן אדם מחזקתו וכמ״ש בש״ך יורה דיעה סימן א׳ ססק"ח דאפילו במי שהמיר אינו חשוד למפרע. אלמא דכל זמן שנוכל לאדם להעמיד על חזקתו מעמידין אותו ואמרינן השתא דאיתרע. וא״כ זה שבא ומצאה אותה בדבר מכוער. ע״כ אמרינן השתא דאתרעי ולא מחזקינן להו בלמפרע וחזקה זו מועלת אפילו נגד חזקת איסור שאינה זבוחה. א״כ לא נוכל לומר שנטמאה כבר. שא״כ אתה בא להוציאם מחזקתם ולומר שכבר נטמאו והא לא אמרינן. דבכל דוכתי אמרינן השתא דאיתרעי א״כ הוה חזקה גמורה שלא נטמאו. שאם באת לומר שנטמאו קודם. צריך אתה להוציאם מחזקתם קודם שנודע להם ריעותא והא לא אמרינן בשום דוכתי. וכ״ש כאן שגם עכשיו אין ריעותא שאין כאן טומאה רק דבר מכוער. והרי אפילו אם מצא אותם מנאפים לא נחזיקם למפרע. כ״ש כשלא מצא רק דבר כיעור. מכל הלין טעמי נ״ל ברור שאין לאסור אשה זו כלל לבעלה. ולענין ליעץ אותו בדרך מצוה לגרשה נ״ל אף שהרשב״א כתב שמצוה לגרשה היינו דוקא בנדון דידיה וכמו שסיים באותה תשובה כל דמהימן כבי תרי מצוה לגרשה. אבל בנ״ד יש להעמידה בחזקתה שלא היתה שם טומאה כלל אפילו מצוה ליכא ויש לחוש ללעז הבנים כמו שמצינו שאין מלקין על היחוד שלא יוציאו לעז על בניו כ״ש כאן שהוא כהן ודר עמה כמה שנים. ולא מצא בה עוד עול. שפיר יכול להחזיקה ולדור עמה כדת משה וישראל ולא כתב הרשב״א רק בראה דברים מראים באשתו שזינתה. אבל כאן לא היה מראה מן הכיעור שזינתה. די״ל שבא קודם מעשה. עיין תשובת רש״ל סימן ל"ב ובתשובתי וד׳ יצילנו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות: