משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה סז
שאלה כהן א׳ הכניס אלמנה מניקת לחופה ואותה מניקת כבר גמלה את בנה איזה חדשים מקדם. ועתה היא בערך ט"ו חדשים לימי מניקותה וקודם שהכניסה לחופה שלחו אליו שליח הקהל שלא ישאנה ועבר ונשאה רק עדיין לא ספרה שבעה נקיים ולא טהרה עדיין ממקור דמיה. מה משפט מניקת הלזה. אם צריך להוציא בגט. או סגי בהפרשה. וגם לברר מה היא הפרשה:
תשובה הנה לענין שידור עמה אין כאן מקום שאלה ופשיטא שאסור לדור עמה דאיפסקא הלכתא בגמרא גומלתו אסור. ומוסכם מכל הפוסקים. וכבר ראיתי מ״ש בספר פ"י בק״א שביקש להמציא קולא א׳ לאחר ט"ו חודש בלא התחילה להניק וסניפין אחרים ודבריו לא נהירין. וגם בגמרא מבואר. דאביי בכתובות דס"א ע"ב שגם לאחר ט״ו חודש אסור והוא צריך לחלק בין התחילה להניק דשם התחילה להניק. וא"כ בנדון דידן שהתחילה להניק אסור. וגם הוא סיים שאין להקל רק ביש צדדים הרבה. ולכן לא אדבר מזה כלום. שנלע"ד כל מי שרוצה להתירם לדור יחד אינו אלא מגסי הרוח בהוראה שלא ע״פ הלכה. ואינו אלא פורץ גדרן של חז״ל. אכן בזה יש לעיין אם צריך להוציא דוקא בגט כמבואר בש״ס יבמות דף ל״ו ע״ב דיוציא בגט ואפילו כהן מבואר שם שצריך להוציא בגט. או אם נוכל לצדד להתיר בהפרשה בעלמא. ולכאורה אין כאן היתר רק לפי שהיתה אלמנה ובאלמנה אין חופה קונה. רק יחוד של ביאה כמבואר באה״ע סימן ס"ד אפילו לדעת החולקים על הרמב״ם בחופת נדה. באלמנה מודו כמבואר בפוסקים. עיין בספר קונטרס ב״ח ואם כן הכא ה״ל ארוסה עדיין וא״כ יש מקום לסמוך בכהן ע"ד רמב״ם שפסק המחבר כוותיה באה״ע סימן י״ג סעיף ב׳. ומיהו הרמ״א חולק שם והב"ש הניח בצ״ע אם יש לסמוך בכהן על הרמב״ם ובד״מ משמע דגם כאן יש לסמוך על המקילין. מיהו אפשר דלא היקל הרב רמ"א רק באירוסין ממש דיש לצרף ג"כ דעת הר"י מאורלייניש בתוס׳ יבמות דף ל״ו ע״ב שכתב ג״כ באירס א״צ להוציא בגט. אכן דע שהרמב״ם והר״י חלוקים בטעמם. דטעם הרמב״ם בפשיטות מדנקט נשא משמע לא באירס כמ״ש המ״מ שם. והר״י טעמו משום דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. והתוס׳ דחי טעם זה. והר״י מאורליינש הוציא כן מכח לשון התוספות שהקשו ממסכתא סוטה דנקט יכול הוא להפרישה וחילקו דשם אסורה לו מטעם סוטה לא חיישינן שיבא עליה. והרמב״ם בפי׳ המשנה כתב שם דיכול לגרשנה. משמע דס"ל תירוץ ראשון של התוס' דהפרשה היינו גט. ואם כן מוכח דלא איכפת לן במאי דאסורה עליו ומ"מ צריך להוציא בגט וא"כ בנ"ד שכבר בירכו ב"ח וגם היה חופה תו לא חמירא ליה. מיהו לדעת הפוסקים שמפרשים כלה בלא ברכה בלא חופה וא"כ גם הכא החופה כמאן דליתא כיון דבאלמנה לא מהני. מיהו אפשר דתו לא חמירא ליה. כיון דהוי מיהת חופה כל דהוא. ולכאורה י״ל שגם התוספות יודו כאן שא"צ להוציא בגט דהא התוס׳ השיבו על הר"י מטעם שכיון דגם כלה בלא ברכה היא דרבנן. א"כ מאי אולמיה דהאי איסורא במניקת מהאי איסורא ומשמע דאי הוי איסורא מה"ת שפיר הוי דמי לסוטה. וא״כ הכא שעדיין היא בנדתה דקיי"ל תהא בנדתה עד שתבא במים א"כ י״ל דסגי בהפרשה בעלמא ואין לחלק כיון דהכא בידה לטבול כל שעה אחר ימי נקיים יש לחוש טפי שתטבול ויבא עליה דהא גם בכלה בלא ברכה יש לחוש שמא יעשה אחר כך ברכת נישואין וע"כ דלא חיישינן כולי האי. איפכא דיש להוכיח מן הש"ס דחיישינן להכי כיון דיש לה תקנה שתהא מותרת עליו יש לחוש שיבא עליה. ותחילה נבאר דלכאורה דעת התוס׳ דחולקין על הר"י מאורליינש משום דכלה בלא ברכה ג"כ דרבנן כמו מעוברת ומניקת חבירו. ולכן בסוטה דאסורה עליו מה״ת סגי בהפרשה. א״כ לכאורה ה״ה בהדירה על דעת הרבים דאסורה עליו מה"ת. וכבר תמה מהרש"ל ביש״ש ע״ז דא״כ רבא דדייק מדקתני יוציא דמוציא בגט ולא קתני יפרוש. ואכתי קשה למה יוציא בגט ידירנה ע"ד הרבים מיהו הא נראה לי דלק״מ די״ל התוספות ס"ל כשיטת ריב״א שהביא ריב״ש בתשובה סימן ש״ס דבדרבנן לא בעינן שלא תדור עמו במבוי וסגי שלא תדור עמו בחצר. ולשיטה זו כתוב ומבואר שם בריב"ש דגם במניקת שהיא דרבנן סגי שלא תדור עמו בחצר וא״כ י״ל דלהכי נקט יוציא בגט דהאי תקנתא עדיפא. דכיון דכשיוציא בגט סגי שלא תדור עמו בשכונה. כיון דמעוברת חבירו לא אסירא אלא מדרבנן משא"כ כשידירה ע״ד רבים תאסר עליו מה"ת ותהא אסורה לדור עמו במבוי וא״כ תקנתא דגט עדיפא מהדירה ע"ד הרבים וא"ש. ואי קשיא הא קשיא דמיבעיא לן התם ביבמות במניקת חבירו הנשואה לכהן אי עבדו רבנן תקנתא לכהן כיון דמגרש נאסרה עליו לעולם. וקשה למה צריך תקנתא לכהן הא בלא"ה אית ליה תקנתא כשידירה ע״ד רבים ולא תדור עמו במבוי דהא בכהן ליכא נפקותא. לכן נראה דאפי לדעת התוס׳ דסוברין הטעם בסוטה משום דמדאורייתא מ"מ נדר ע"ד רבים לא מהני והטעם נ"ל דכיון דקי"ל דלדבר מצוה יש הפרה א״כ למאי דקיי"ל בשבועות דף כ"ח בנשבע על הככר ואכלו נמי נשאל עליו אף שכבר עבר שבועתו וא"כ הכא כשיעבור על נדרו ויבא עליה אם נתיר לו אח״כ נמצא שלא עבר כלל על נדרו בביאה זו דהא חכם עוקר נדרו מעיקרו. עיין בגיטין דף ל"ג ע"א ובט"ז ביו"ד סימן שכ"ג וא"כ הכא נמי יש לחוש שמא יעבור ויבא עליה. ואחר שיבא עליה. יוכל להתיר לו אפילו ע"ד רבים דמיקרי דבר מצוה כדי שלא יעבור על נדרו למפרע דהשתא איגלאי מילתא למפרע שלא עבר על נדרו. כיון דחכם עוקר נדרו מעיקרו וא״כ לכאורה בלא"ה לק"מ קושי' מהרש״ל דלהכי לא מהני הדרה עדה״ר כיון דיש לו התרה לאחר שיעבור משום דאז מיקרי דבר מצוה. אך נראה דעדיין צריכין אנו לדברינו הנ״ל דרבא לשיטתיה דס"ל בשבועות בנשבע על הככר ואכלו ונשאר ממנו כזית נשאל עליו. לא שייר ממנו כזית לא נשאל עליו. וא״כ הכא ודאי אם ידירנה שלא יבא עלי' כל כ"ד חודש ועבר ובא עליה פ"א דמי שפיר לשייר ממנו כזית. כיון דעדיין יש איסור נדר כל משך הזמן משא"כ אם לא נדר רק עד ביאה ראשונה שבתוך כ״ד חודש. א"כ תיכף כשבא עליה שוב לא נשאר כלום איסור ודמי לנשבע על הככר ואכלו לגמרי. וא״כ אכתי קשה ידירנה על ביאה ראשונה שבתוך כ״ד חודש. דאם יעבור ויבא עליה שוב אין לו היתר כלל. וא"כ קשיא רבא לשיטתיה דאמר הכא יוציא בגט. ולכן צריך לומר רבא לשיטתיה להכי יוציא בגט כדי שלא תאסר לדור עמו במבוי רק בחצר כנ״ל. ועל הא דאיבעי׳ אי עבוד רבנן תקנתא לכהן ולא סגי תקנתא שידור רק על ביאה ראשונה דדמי לאכלו כולו היינו אליבא דידן. ובזה אפשר להבין מה שפירש רש"י לרבי יהושע בריה דרב אידי קא מיבעיא ליה. לכאורה מאי בעי רש״י בזה. ולדברינו הנ"ל ניחא משום דלכאורה מרא דשמעתא דיוציא בגט הוא רבא. וכמו כן הך שמעתא דעמדה ונתקדשה נמי דרבא הוא כמבואר בש״ס. וא״כ הא דבעיא זו נמי אליבא דרבא הוא והא ליתא דרבא לשיטתיה יש לו תקנתא דהיינו שידור עדה״ר על ביאה ראשונה שבתוך כ"ד חודש. שבאם יעבור לית ליה התרה דדמי לאכלה כולה. לכן פירש רש״י לר׳ יהושע בריה דרב אידי קמיבעיא ליה. ואיהו ס״ל כדק״ל כאמימר דגם באכלה כולה נשאל עליה וא״כ לית ליה תקנתא אפילו בהדרה עדה״ר על ביאה ראשונה דאפילו להכי יש הפרה כנ״ל ודו״ק. ובזה יש ליישב מאי דקשיא להו לתוס׳ שתירצו להכי בסוטה סגי ליה בהפרשה משום דאסורה לו מה״ת. וא״כ תקשי למ"ד התם בסוטה דבעל שמחל על קינויו קינויו מחול אפילו לאחר סתירה ומותרת עליו. וא״כ לדידיה הדרא קושית התוס׳ לדוכתא אמאי קתני יכול הוא להפרישה הא מוציאה בגט ול״ש תירוץ התוס׳ כיון שאסורה עליו מה"ת סגי בהפרשה דהא ליתא דהא אם ירצה לבא עליה יכול למחול על הקינוי ושריא עליו לגמרי וא"כ אמאי לא יוציא בגט ואף דבלא״ה פריך התם להך מ״ד מ״מ טפי ה״ל לאותובי מהך מתני׳ גופא ולפי הנ״ל ניחא די״ל דהך מ״ד ס״ל כרבא דבאכלו כולו אינו נשאל עליו. ואם כן שפיר י״ל יכול הוא להפרישה היינו כשידירנה עדה״ר בביאה ראשונה כנ"ל. ועכ״פ זכינו להוכיח מכאן דלהכי לא מהני נדר עדה״ר כיון שבידו לעבור ולישאל אח״כ על נדרו. וא״כ כ״ש הכא דאיכא למיחש אע״ג דאכתי היא בנדתה מ״מ יש לחוש שתטבול ויבא עליה אח״כ. אלא דיש לדקדק ע"ז מהא דאיתא בגיטין דף ל״ה גבי כהן הנושא נשים בעבירה נודר ועובד יורד ומגרש ופריך למ״ד א״צ לפרט הנדר דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה ובעי למימר דמדרינן ליה ברבים. ופריך למ״ד יש לו הפרה ומסיק דמדרינן ליה ע"ד רבים. ואכתי קשה לפי דברינו ניחוש שיעבור על נדרו ואח"כ ישאל עליו דאז הוי דבר מצוה ויתיר לו החכם. ונראה דבלא״ה יש להבין מיניה וביה הא דהנודר ממ״נ אם חשדינן ליה שיעבור על לאו דגרושה. איכא למיחש שיעבור נמי על נדרו. ודוחק לומר דנדר חמור עליו טפי מהיכא דפוסל זרעו. ולכן נראה דהא בלא״ה יש להבין לדעת הר״ן בשם הרז״ה בשבועות שסובר דהא דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר רשות היינו במצות עשה. אבל על לא תעשה דאסור בלא״ה ונודר ג״כ שלא לעשות לא חיילי נדרי' ג״כ. ומוכח לה מהא דפריך וליתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין בי״ט ואמאי לא נקט נדר דחל על דבר מצוה וא"צ כולל. ולכן ס״ל דעל לאו לא חיילי נדרו ג״כ. א"כ קשה מאי מהני הא דנודר ועובד הא לא חיילי הנדרים כלל כיון דבלא״ה אסור בגרושה וצ"ל דנודר ג״כ משאר הנאות דהוי כולל ובכולל חיילי כמו בשבועה (ואף דמצינו בנדרים ס"פ קונם יין גבי קונם אשתי נהנית לי לא נתכוין רק להנאת תשמיש הכא מדרינן ליה בכל הנאות ועיין ר״פ המדיר בתוס׳ שם). א״כ י״ל כיון דבאמת מצינו במטמא למתים סגי במקבל עליו שלא יטמא עוד אלא דהכא לא סגי בקבלה כמשמעות הפוסקים דבעריות יצרו תקפו טפי וי"ל דודאי הכא נמי כיון דאיירי במקבל עליו לגרש הפסולה מחזקינן ליה מיד בחזקת כשרות אלא דיש לחוש דלמא משהה אותה אצלו ויבא לידי תקלה. ולכן צריך להדיר כל הנאות וממילא לא ישהנה אצלו אבל ודאי מיד שמקבל עליו מחזקינן ליה בחזקת כשרות. וא״כ מיושב נמי מה שהקשיתי ניחוש דיעבור על נדרו דלא חיישינן כלל להחזיקו בעובר עבירה מעתה כיון שכבר קיבל עליו. ובגמ׳ לא קאמר רק דהנדר אינו מועיל כלום אם יקשה בעיניו לגרשה מיד יוכל להתיר וא״צ חכם ואין הד״ר מועיל כלום ומסיק דמדרינן ליה עדה״ר וא״כ לא ישהנה אצלו כיון שאין החכם מתיר לו מיד מסתמא יגרשנה מיד כשירד ולא חיישינן שיעבור במרד על נדרו וא״ש. וארווח לנו בזה הרמב״ם פ״י מביאת מקדש והש"ע א״ח סימן קכ״ח שכתבו שצריך לדור הנאה ע״ד רבים שלא ישא נשים פסולות (ולדעת הש״ע לא קשיא מדברי הרז״ה הנ"ל דנדרים אין חלין על קיום לא תעשה די״ל דנשים פסולות נמי הוי כולל דבכלל פסולות הוי פסולות דרבנן כגון חלוצה ואדרבנן חייל נדרו. וא״כ חייל נמי בכולל על האסורות מה"ת) והקשה המ״א וב״ש דבגמרא לא מצריך ע״ד רבים רק למ״ד שא״צ לפרט הנדר דאיכא למיחש דאזיל לגבי חכם ושרי ליה. משא"כ למ״ד צריך לפרט הנדר. וא״כ הרמב״ם והש״ע שפסקו צריך לפרט הנדר ל״ל ע״ד רבים. ועיין במ״א שנדחק וגם הוא נגד הש״ס דקאמר הניחא למ"ד צריך לפרט ולפמ״ש ניחא דנהי דמצינו בגמרא דצריך לפרט הנדר והסיבה שבגללה נדר מ"מ א״צ לפרט על מה שמבקש התרה רק שמפרט ענין הנדר וא״כ אם יאמר לחכם שכבר עבר על נדרו כדי שיתיר לו החכם דאז הוי דבר מצוה ויתיר לו החכם וא״כ גם כאן יש לחוש שיבא אצל החכם ויאמר לו שנדר הנאה מינה בעבור היותה פסולה ועבר כבר על נדרה לזאת מבקש התרה מן החכם שלא יכשל בעון נדרו. ואף דלא חשדינן ליה שעבר על נדרו באמת. מ״מ יש לחוש במה שיאמר לחכם שכבר עבר כמו דחשדינן ליה שלא יגרשה מיד. וא״כ החכם יתיר לו כיון דדבר מצוה היא. ולזה צריך לדור על דעת הרבים. וכיון דנדר על דעת רבים לא חיישינן שישקר בפני החכם כדי שיתיר לו. דטעמא דע"ד רבים יש לו התרה כתבו הפוסקים משום דמסתמא ניחא לרבים שנתיר לו לדבר מצוה. ובודאי דעת הרבים מסכים לזה. ולזה כתב הריב"ש בתשובה שאם הרבים מוחין בפירוש אין מתירין לו. וא״כ הכא אם כפי האמת לא עבר על נדרו וישקר בפני החכם. ממילא דאפילו בדיעבד אינו מותר לדעת רוב הפוסקים דס״ל בע״ד רבים אפילו בדיעבד אינו מופר לו. ולכן צריך תרתי אף דפורט הנדר מ״מ צריך ע״ד הרבים והא דאמר בגמרא הניחא למ״ד צריך לפרט הנדר ולא חיישינן שיאמר בפני החכם שיעבור על נדרו. היינו די״ל דהך מ״ד ס״ל כרבא דאמר אכלה כולה אין נשאל עליה. וא״כ משכחת שידירוהו רק מהנאה ראשונה וא״כ אם כבר עבר דמי לאכלה כולה ואין כאן שאלה לחכם. משא״כ הרמב״ם לשיטתיה אזיל דפסק כאמימר גם באכלה כולה נשאל עליה. א״כ גם אי נימא צריך לפרט מ״מ צריך עד״ר וא״ש ודו״ק. והא דאמרי׳ בנודרת ליתומים ולא חיישינן שתעבור על נדרה ויתיר לה החכם היינו דהתם מסקינן למ״ד א"צ לפרט דמדרינן לה ברבים וברבים אפילו לדבר מצוה אין לה התרה דטעמא דע״ד הרבים יש לה התרה לדבר מצוה משום דמסתמא רבים מסכימים לדבר מצוה. וברבים לאו טעמא משום דתליא בדעתם רק דהנדר אלים טפי. אם כן אפילו לדבר מצוה אין לו התרה וכ״מ קצת בגיטין מהא דיליף ר״י מגבעונים אף דהתם דבר מצוה היה לא התירו ועיין במכות דף ט״ו ע״ב ואין להאריך כאן בזה. הן אמת כי עלה בדעתי לומר דדוקא בשבועה פליג אמימר ארבא משום דאי בשוגג מחוסר קרבן. אי במזיד מחוסר מלקות. משא״כ בנדר בשוגג לא שייך קרבן ולא מלקות וי״ל דמודה לרבא באכלה כולה אין נשאל עליה. וסימנין לזה יש בדברי תוס׳ בגיטין דף ל״ד שהקשו גבי נודרת ידירה שלא תאכל ככר ותאכלנו בפנינו. וכן הא דפריך דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה נדירה שלא תאכל בפנינו ע״ש. ומאי קושיא דלמא הקושיא לדידן דקיי״ל אכלה כולה נשאל עליה ג״כ וא״כ יתיר לה החכם אף אחר שתאכל בפנינו. אלא ודאי ס״ל להתוס׳ דבנדרים כ״ע מודו לרבא באכלה כולה אין נשאל עליה. ומדברי הרמב״ם בה' נזירות אין ראיה מדהביא טעמא דרב אשי גבי מי שנדר שתי נזירות ונשאל על הראשונה דעלתה לו שניה בראשונה וכתב הטעם דמי גרם לשניה שתחול ראשונה. אך דפסק כאמימר היינו משום דבשלמא בנדר י״ל אף דליכא קרבן סמכינן דאיכא עליה עונש נדרים שפיר הוי משא״כ בנזירות כה״ג וכן מסתבר דהא לא מצינו חילוק אף בזמן הזה דליכא קרבן. אלא עיקר הטעם כיון דעדיין לא נפטר מעונשו שפיר הוי שיור ויכול להתיר ואין כאן מקום להאריך בזה. ולפ״ז צ״ל דהא דהתיר הר״י מאורליינש משום דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ולא חייש דילמא מכניף עשרה ועביד ברכת חתנים. היינו משו' כיון דברכת חתנים בעי עשרה מפרסמי מילתא טובא. משא״כ בנדה שבידה לטבול ולא מפרסמי וענ״ל ראיה דלא מהני מה שעומדת בנדתה מהך דמעוברת גופה דקי״ל דיוציא בגט כמבואר בש״ס להדיא. וקשה הא איכא איסור במעוברת כמבואר ביבמות דף מ״ב משו׳ דסתם מעוברת למניקה קיימא ואי נימא דמניקת חבירו בנדתה א״צ להוציא בגט. כיון שתוכל להיות בנדתה כל כ״ד חודש. וא״כ תקשי במעוברת למה מוציא בגט. דאם משום שיבא עליה בימי עיבורה ליכא למיחש למידי דטעמא דדחסא אידחי (ואף שרמב״ם כתבו כבר תמהו עליו כל המפרשים ואף שיש שכתבו ליישב דבריו מ״מ פשטא דש״ס לא משמע הכי) וא״כ עיקר החשש שיבא עליה בימי מניקותה ואז יש לחוש דילמא מיעברא ומיעכר חלבה כמבואר בש"ס דאם איתא דמניקה שהיא נדה יש לה תקנה שתעמוד בנדתה. למה במעוברת צריך להוציאה בגט. הא כל עיבורה אין חשש אלא בימי מניקתה תעמוד בטומאת הלידה ולא תטבול. ואיך יעלה על הדעת להחמיר במעוברת משום דקיימא למניקת טפי ממניקה עצמה שעומדת בטומאה. אלא ודאי לא מהני כל מה שהיא נדה ולכן לא שקיל וטרי הרא"ש רק בנדר על דעה״ר דוקא שאין לו התרה אבל בנדר שיש לו התרה פשיטא דלא מהני מידי. וא"כ ה״נ פשיטא דלא מהני מה שעומדת בנדתה שלא נכוף אותו להוציא בגט. וגדולה מזו דעת מהר״ם במי שקידש תוך ג׳ חדשי הבחנה. וטרם שעברו ימי נדתה יכלו ג׳ חדשים ואעפ״כ השיב לאיסור. ותשובה זו מבואר בש״ס הנ״ל פרק החולץ. וטעמו דדוקא בסוטה דאיהו שונאתה והיא שונאתו. אבל בעלמא דלא סני לה אפילו באיסור כרת שהיא חמור יבא עליה. ע״כ. הן אמת שאני תמה על סברת מהר״ם הלז מש״ס ערוך בסוטה דף ז׳ דרבנן ס״ל במתני׳ דמוסרין לו ב׳ ת״ח שמא יבא עליה בדרך ור״י ס״ל בעלה נאמן עליה ומפרש בגמרא דיליף לה בק״ו מה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה סוטה שהיא בלאו לא כל שכן. ורבנן היא הנותנת. נדה שחמירא ליה מהימן סוטה דלאו לא מהימן. הרי להדיא דטפי יש לחוש לרבנן בסוטה שיבא עליה מנדה וגם ר״י לא יליף בק״ו רק כיון דנדה חמירא מסוטה. אבל לא ממה ששונאין זא״ז. וכן קי״ל לפי האמת דנדה שריא ליחודי וסוטה אסירא. ולדברי מהר"ם נהפוך הוא. ואי משום דנדה יש לה היתר דאמר התם לאידך לישנא. אם כן גם שם אחר ימי הבחנה יש לה היתר דכשתטהר מנדתה יעברו ימי הבחנה. ולמה החמיר בנדה טפי מבסוטה וצע״ג ליישב דברי הר״ם. ולכן מסתבר כדברי תוספות דהיכא דאיכא איסורא דאורייתא שפיר דמי לסוטה וסגי בהפרשה. אלא דהכא לא נ"מ מידי כיון דיש עוד זמן רב שתוכל להטהר לא סמכינן אמאי שהיא נדה דיש לחוש שתטהר ויבא עליה אח״כ איברא דמ״מ יש לצדד שלא יצטרך להוציא בגט כיון דהוא כהן וכבר גמלתו. ובש״ס מבואר דלהכי לא סמכינן בכהן דליכא אמאן לסמוך שלא להוציא בגט דר״מ אמר יוציא ולא יחזיר עולמית. ורבנן ס״ל יוציא בגט. וא״כ כיון דאיכא ברייתא בכתובות דף ס׳ ע״ב דבגמלתו מותרת להנשא מיד. ונהי דאנן קיי״ל דאסורה היינו משום דקי״ל כר״מ בגזירותיו ואפ״ה באשת כהן יש לסמוך ארבנן עכ״פ לענין זה שלא יצטרך להוציא בגט כיון שתהא אסורה לחזור לו. ומצאתי כיוצא בזה הביא ג״כ בתשובת מיימוני סימן כ״ד שכתב ראיה כזו על נתנה בנה למניקה. ומהר״ם דחה שם דלא דמי דהכא קיי״ל כרבנן בכל דוכתי דאזלינן בתר רובא כו׳ ואין דבריו מוכרחים. דהא משמע ודאי דהך ברייתא דנתנה בנה למניקה וגמלתו דמותרת ודאי ר״נ דאסר לא פליג עלה. אלא דס״ל דאתיא כרבנן דלא גזרו שמא תגמלנו. ולכן הביא ר״פ ראיה מהבחנה דקי"ל הלכה כר״מ בגזירותיו. וא״כ נהי דאמר הלכה כר״מ הא בשבת דף קל״ו נמי אמר הלכה כרשב"ג בלא שהה ל׳ יום. ואפ״ה באשת כהן סמכינן ארבנן ולא מצרכינן חליצה וא״כ כ״ש הכא דיש לסמוך עכ״פ שלא להוציא בגט. דהא דמוציא בגט אינו אלא חשש רחוק. שבאם נתיר לו בהפרשה יש לחוש מ״מ שיבא עליה. וא״כ באשת כהן אין להצריך גט. כיון דלרבנן שרי להנשא אפילו לכתחילה. מיהו נראה דהפרשה עכ״פ בעינן דע"ז לא שייך להקל באשת כהן כיון דמותרת לו אח״כ. אבל בהפרשה יש לסמוך על כל פנים אמאן דשרי לענין שלא יוציא בגט ובפרט כיון דעיקר הטעם בגמלתו כתבו התוס׳ והרא״ש שיש לחוש שמא תגמלנו כדי שתהיה מותרת לינשא. ואם כן כיון דאסורין לדור וצריך הפרשה ואסורין לדור בחצר א׳ אפילו במבוי כמי שיתבאר לקמן בעז״ה ואין לחוש תו שתגמלנו כיון שאסורה להנשא. ואם עברה צריך הפרשה לא חיישינן להכי. ועוד נ״ל ראיה מתחילה אומר כי ודאי ל״ל דאיכא חששא טפי בגמלתו כשהיא נשואה מכשהיא פנויה דהא צריך להבין בתוספות ורא״ש שכתבו טעם האיסור בגמלתו משום שמא תגמלנו ולא כתבו בפשיטות לפי מאי דמסיק בפ׳ החולץ דדידיה ממסמסא ליה בביצים וחלב ופת השרוי שמאכילתו. א״כ י"ל בפשיטות דלהכי בגמלתו אסור משום דכשהיא פנויה יכולה למסמס ליה בביצים וחלב משלה. משא״כ כשהיא נשואה דמה שקנתה אשה קנה בעלה ובעל לא יהיב לה וצ״ל דמשמע להו לתוס׳ ורא״ש דבגמרא משמע דעיקר טעמא דאין הלכה כברייתא דגמלתו שרי משום דהלכה כר״מ בגזירותיו. ואם הטעם משום דכשהיא פנויה יכולה למסמס ליה ביצים וחלב. משא״כ כשהיא נשואה לא תליא בגזירה דר"מ כלל וה״ל לאסור לכ״ע. וזהו כמ״ש למעלה דברייתא לאו משבשתא היא רק דהלכה כרבנן. וא״כ נראה להביא ראיה מתוס' סוטה דף כ״ה שהקשו אמאי דנקט ושאר כל הנשים או לא שותות או לא נוטלות כתובה והקשו בתוספות ד״ה והשאר תימא הא תו ל״ל כו' ואומר רבי דדוקא מעוברת אינה שותה דאיכא סכנת נפשות כדאמר בהחולץ. אבל כנס תוך ג׳ חדשים מאי דהוה הוה ותו לא קנסינן ליה וקרינן בה אשתו היא כו׳ עכ״ל. וכוונת התוס׳ פשוטה דס״ל דכנס כבר תו לא מצינו לתקן לחששא דהבחנה דכבר הוא מעוות לא יוכל לתקן. דאם כבר היא מעוברת מראשון ולד ספק אם הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון וא״א לצאת מכלל הספק דיש לחוש שנתעברה מהשני. וכן עלה על דעת השואל בתשובת הרא״ש כלל י״ג דבכנס אי אפשר לתקן שלא יהא חשש הבחנה. ולכן ביקש לומר דגם באירוסין לא כייפינן להוציא ודחה בזה פי׳ רש״י ע״ש. אבל התוס׳ ס״ל דודאי באירס שאפשר לתקן כייפינן להוציא משא״כ בכנס כבר למה נכוף להוציא אחר שאין תיקון במה שנכוף להוציא. וכבר ביארתי כוונת התוס׳ בסוטה בקצרה בספרי המודפס סימן מ׳ דלדברי התוס' חמיר אירס מנשא וזהו דלא כרב משנה למלך בפרק י"א מהלכות גירושין שהבין כוונת התוספות שסוברי׳ כדעת הרמב״ם שסובר שאין כופין במניקת רק משום דעבר אדרבנן משמתינן ליה וליתא דהא ביבמות ס״ל להתוס׳ בפשיטות כפי׳ רש״י. ולכן הוצרכו לומר דלשיטת הר״י מאורליינש הבחנה חמורה טפי. וגם אין דרך התוס׳ לנטות מפרש״י מבלי שיחלקו עליו בפירוש אבל האמת כמו שביארתי כוונת התוס'. וכן מוכח מדתלי טעמא משום מאי דהוי הוי משמע דעיקר טעמא בכנס שא"א לתקן אין צריך להוציא. מיהו לזה י״ל דס"ל לגמרי כדעת השואל בתשובת הרא״ש. וכיון דבכנס אין כופין להוציא גם באירס אין כופין להוציא ולכן תלי טעמא משום מאי דהוי הוי. ומ"מ הראשון נ״ל עיקר דס״ל דאירס חמור וכמ״ש בספרי הנ״ל מיהו הרא״ש השיב לשואל דהא ליתא דאע״פ שכנס מ״מ אפשר שעדיין אינה מעוברת מהשני ואיכא למיחש משום הבחנה. וא״כ קשה על התוס׳ היכי כתבו בפשיטות מאי דהוי הוי. ויותר תמוה דא״כ גם במניקת חבירו אי ס״ל להתוס׳ דכיון דכבר נתעברה תו ליכא תקנתא לא כייפינן להוציא. א״כ גם במניקת אמאי כופין להוציא הא עיקר החשש במניקת דאם תתעבר יעכר חלבה. ואם כבר נתעברה ג״כ הוא מעוות לא יוכל לתקן ואמאי נכוף. וע״כ צ״ל להכי כופין משום דשמא עדיין אינה מעוברת. וא״כ גם בהבחנה אם עדיין לא נתעברה תתעבר אח״כ אכתי איכא למיחש שלא נדע אם הוא בן האחרון או בן הראשון ובודאי דברים הללו צריכין נגר להולמם. והנלפע״ד בזה דהתוס׳ והרא"ש בתשובה לא פליגי בסברא דפשיט׳ דיש לחוש אף אם עדיין אינה מעוברת דתתעבר. אלא דהתוס׳ ס"ל דהלכתא כרבא דאמר בהחולץ ד' מ״ב דטעמא דהבחנה משום גזירה שמא ישא אחותו מאביו וייבם אשת אחיו מאמו ויפטור אמו לשוק בלא חליצה. וכל חששות אלו הם אם אנו מחזיקין אותו לבן השני ולפי האמת הוא בן הראשון. מה שאין כן אם לפי האמת הוא בן השני ליכא למיחש להכי דהא מסתמא נמי מחזיקין אותו לבן השני והוא בן תשעה לאחרון וא״כ א"ל דבשלמא לענין הבחנה אם כבר כנס תו לא נוכל לצאת מידי חשש הבחנה והיינו אם מעוברת היא מראשון לפי האמת ואנן ניחוש שמא הוא בן שבעה לאחרון. משא״כ אם אינה מעוברת מראשון במה שיש לחוש שמא תתעבר מן השני ולדידן תהיה ספיקא שמא הוא מן הראשון בזה ליכא למיחש לשום חשש אדרבה עיין בש״ס ותמצא שאף אם תתעבר אח"כ ליכא למיחש למידי. ועיקר טעם ההבחנה לרבא מטעם שמא מעוברת היא מראשון משא״כ לענין מניקת נהי דכבר כנס מ״מ יש לחוש שמא עדיין לא נתעברה ותתעבר אח״כ ויסתכן הולד וא״ש והרא״ש בתשובה ס״ל כדעת הרמב"ם דפסק כשמואל דטעמא משום כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני. וכמ״ש בספרי בתשובת ל"ח וא״כ הכא איכא למיחש שתתעבר עדיין ולא נודע אם הוא בן הראשון או בן השני וליכא הבחנה וא״ש. איברא דקשה על התוס׳ מה הועילו בתירוצם הא אכתי תקשי לרב נחמן אמר שמואל דס״ל הטעם כדי להבחין א״כ תקשי ליה קושיית התוס' דמשנה יתירה לאיתויי דלשמואל בכנס צריך להוציא כמו במניקת שיש לחוש שתתעבר עדיין ולא נדע אם בן שבעה לראשון או בן תשעה לאחרון כמ״ש וא"כ גם לענין הבחנה איכא למיחש כמו במניקת אכן נראה דעיקר הקושיא של התוספות לרבא לשיטתיה ולרבא משני שפיר דלשיטתיה אזיל והוא דלכאורה יש לתרץ קושית התוספות ע״פ הא דאיתא ביבמות אמתני׳ דהחולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת באין הולד של קיימא יקיים ואיתא התם דל״ו משום ר״א אמרו יוציא בגט ואמר רבא שם ר״מ ור״א אמרו דבר אחד דגם ר״מ אמר יוציא ולא יחזיר עולמית גבי מניקה ודחי אביי דילמא ע״כ לא קאמר ר"מ אלא במניקת דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. אבל ביבמה דאורייתא מיפרש פרשי מינה. וא״כ יש לתרץ קושית התוס׳ דשאר כל הנשים אתא לרבויי בכנס יבמתו תוך ג' חדשים. דכאן מודה ר״מ כיון דמדאורייתא באין הולד של קיימא יקיים. ואם כנסה תוך ג׳ חדשים מודה ר״מ דלא אמרינן יוציא ולא יחזיר עולמית. ובשל תורה לא עבדי׳ חיזוק. אבל בעלמא גם בתוך ג׳ חדשים אפשר דלר״מ יוציא ולא יחזיר עולמית. וצ"ל דהקושיא לרבא דס״ל דר"מ ס״ל כר״א וא״כ גם ביבמתו אינו מחזיר לעולם ולרבא לשיטתיה תירצו שפיר. דלדידיה טעמא דהבחנה משום גזירה ושפיר י״ל מאי דהוי הוי דהכא ל״ש האי גזירה אם אינה מעוברת מראשון וא"כ ממילא דלא קשה לשמואל די״ל דס״ל כאביי דבשל תורה מודה ר"מ דלא קנסינן להוציא שלא יחזיר עולמית. וי״ל דמתני׳ אתא לרבויי כנס יבמתו ואין הולד של קיימא וא״ש ולק״מ. ודברי התוספות נכונים וברורים ודו"ק. עכ"פ עלה בידינו מדברי התוס׳ דלא כייפינן להוציא אלא כשיש מזה תועלת להוציא מחששא דרבנן. משא״כ כשאין מועיל לצאת מידי חששות חז״ל לא כייפינן להוציא. ועיין בספרי סימן מ׳ ביארתי ג״כ כוונת התוס׳ דף כ"ו דגם במעוברת היכא דהפילה לא כייפינן להוציא אפילו לר״מ ע״ש דלא כבעל משנה למלך שלא עמד על כוונת התוס׳ שם וא״כ גם הכא בגמלתו ונישאת תו לא כייפינן להוציא כיון דעיקר הטעם משום גזירה דתגמלנו וכבר ניסת מאי דהוי הוי ואין תועלת לתינוק בהוציא' בגט כיון דכבר גמול הוא משדי אמו. ואין לומר דיש תועלת דאיהי ממסמסא ליה ביצים וחלב. משא״כ כשיש לה בעל. מאי שקנתה אשה קנה בעלה ובעל לא יהיב לה. דהא ליתא דא״כ למה להו לתוס׳ ורא״ש לטעמא דתגמלנו ת"ל בלא״ה יש לחוש דכשהיא פנויה יהבה ליה מדידה משא״כ כשתנשא. א״ו משמע להו דגם בגמלתו הטעם משום גזירה. וא"כ היכא דאיכא למימר מאי דהוי הוי תו לא קנסינן ליה להוציא בגט. מיהו נראה דהפרשה צריך על כל פנים ודי שלא יוציא בגט. עוד יש לצרף דעת שכתב הריטב"א בשם קצת רבותינו והובא בנ״י ביבמות פרק החולץ וז״ל ודעת קצת רבותי כל שהיא קטנה ואינה ראויה לילד שאין המתנתה אלא משום גזירה דר״מ לא כייפינן ליה לגרש ולא משמתינן אאיסורא דעביד כדי שלא יוציא אלא כופין אותו להפרישה ג׳ חדשים כיון שזמנו קצוב עכ"ל. וא״כ גם בגמלתו דמשמע בגמרא שאינה אסורה אלא משום גזירה דר"מ דהא איכא ברייתא דשרי גמלתו וכמ״ש לעיל וא״כ אין כופין להוציא. מיהו לפי מה שביקש בגיליון הרי״ף שם בשם מהר״ם שפירא להגיה שזמנו קצר. א״כ אין ראיה לענין מניקת שזמנה ארוך אפשר דלא סגי בהפרשה. אך נראה שא״צ להגיה ויש לפרש בריוח בלי הגהה כונתו. דודאי לר״מ דס״ל יוציא ולא יחזיר עולמית. א"כ עיקר הטעם משום קנס שעבר על דברי חכמים. א״כ מהיכא תיתי לחלק בין היכא שראויה לילד לאינה ראויה. דמאחר שכבר אסרוה חז״ל על שעבר על דברי חכמים. ואדרבא עיקר טעמא דר״מ לדברי אביי דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. וא״כ באינה ראויה לילד כ"ש דצריך חיזוק טפי דלא משמע להו איסורא. משא״כ לדברי חכמים שסוברין דכשיגיע זמנו יכנוס. ועיקר הטעם אינו משום קנס. רק משום שמא יבא עליה. וא״כ כאן דאף אם יבא עליה ליכא חששא לרבנן לענין הבחנה. רק דקיי"ל בהא כר״א דגזר אינה ראויה אטו ראויה ולכן לא גזרינן כולי האי שיצטרך להוציא בגט ודי בהפרשה. וזה כונתו שזמנו קצוב היינו שמותר להחזיר לאחר זמן. ואינה אסורה רק לפי שעה שמא יבא עליה. וא״כ גם הכא דמשמע בגמרא דלא אסורה רק מטעם גזירה די בהפרשה ואף שכתב הב״ש בסימן י״ג סס״ק ט׳ דמשמע דאין חילוק בין קטנה לגדולה דלא כי״א שהביא נ"י מ״מ יש לצרף עכ"פ לטעמים הקודמים. וגם לדעת הרמב"ם י"ל ג"כ בגמלתו אפילו ניסת אין כופין להוציא. דהא הרמב"ם פסק באירס אין כופין להוציא וחזינן בגמרא דאירס חמיר מגמלתו. דהא בכתובות דף ס' דתניא לא תיארס ולא תנשא ופליג ר״י ומתיר לאחר י״ח חודש ומשמע דמודה דגם אירוסין אסורין דלא פליג רק אזמן כ״ד חודש. אע"ג דרבי יהודה ס״ל בהבחנה ביבמות דשרי ליארס מיד. ולא מצינו מאן דשרי ליארס במניקת. ובגמלתו מצינו ברייתא דשריא והיינו כרבנן דר"מ. א״כ חזינן דגמלתו קילא טפי מאירס. וכיון דבאירס להרמב"ם אין כופין להוציא כ״ש בגמלתו. ואין לומר דטעם הרמב"ם משום כלה בלא ברכה דכבר כתבתי דהרמב״ם לא ס״ל טעם זה כלל. וא״כ בגמלתו דקילא טפי כ״ש שאין כופין להוציא. וכן יש להוכיח דלהרמב״ם לכ"ע במניקה גם אירוסין אסורה אפילו למאן דשרי בהבחנה ליארס. דהא כתבו המפרשים דעיקר ראיית הרמב״ם דסובר באירוסין אינו מוציא בגט הוא מדנקט ואם נשא יוציא. ולא נקט אירס ואי אמרינן דלמאן דשרי בהבחנה אירוסין גם במניקה שרי. א"כ צריך למיתני נשא משום רבנן דפליגי אר"מ בהבחנה. א"ו לענין מניקה ליכא מאן דשרי לארס כדמוכח מדברי רבי יהודה שכתבתי לעיל. ולכן נפלאתי על הריב"ש בתשובתו סימן ש"ס שכתב דלהכי נקט נשא דבאירוסין פלוגתא דר״מ ור״י היא כו׳ עכ״ל. הרי מוכח להדיא מדברי רבי יהודא דמודה דגם אירוסין אסורין כמ״ש לעיל וכן מוכח מדברי התוס' והרא"ש יבמות דף ל"ו ע"ב ד"ה ולא שכתבו אפילו אי גרסינן לא תיארס ולא תינשא איכא משום רבותא דר"י דאפילו לינשא שרי. ואי ס״ל דר"י מתיר אירוסין לגמרי. א"כ ה״ל לדחות בפשיטות דעיקר הפלוגתא לא שייכא רק בנשואין דאירוסין שרי לר״י מיד. ומה עלה על דעתו של הר"י לדייק כלל. א״ו פשיטא דרבי יהודה מודה במניקת דגם אירוסין אסורין. וטעמא דמלתא אפשר משום שזמן ארוך הוא. או משום דסכנת הולד חמור טפי ודמי למ"ש התוס׳ ביבמות דף מ״א ע״ב ד"ה הא לענין קטנה דביבמה מודה ע"ש. וזהו שקשה לי ג"כ על דברי תוס׳ שכתבו לדעת הר״י מאורליינש דס"ל באירס במניקת א"צ ליתן גט וכתבו דאף בקידש תוך ג׳ לא כו' היה צריך ליתן גט (דהתוס' ס"ל כפירוש רש"י ולא כדעת הרמב"ם דמנדין אותו משום איסורא דעביד ואין כופין להוציא כמבואר בפוסקים ובמשנה למלך פי״א מהלכות גירושין דף כ"ח יש כאן טעות במ"ש שדעת הרמב"ם כהר״י מאורליינש ע״ש) גבי מינקת לא החמירו עכ"ל. והרי לדברי התוס' מוכח דמניקת חמירא טפי. וכן יש להכריח עכ"פ דלא קילא מניקה מהבחנה מדמייתי ר״פ ראיה מהבחנה למניקה כמבואר בכתובות דף ס' ע"ב ודייק מזה לומר דמניקה קילא טפי מאי ראיה מהבחנה למניקה וע״כ דלא קיל עכ"פ מעוברת ומניקה מהבחנה. והנלפע״ד בכוונת התוס' דודאי אין כוונתם דמניקה קילא טפי מהבחנה אלא דהתוס' לשיטתייהו אזלי דס״ל כמ״ש בסוטה דף כ"ה דבכנס בהבחנה אין כופין להוציא דמאי דהוי הוי. וא"כ כיון דהבחנה כשכנס כבר הוי מעוות לא יוכל לתקן ואין כופין להוציא בגט לכן גזרו טפי שיוציא בגט מאירוסין אטו נישואין. משא״כ במניקה דבכנס נמי לא אזלא חששא הנ"ל וכופין להוציא בגט ליכא למיגזר כולי האי אירוסין אטו נשואין כנ"ל. ובזה נידחין דברי הב״ש במה שביקש להשיג על הריב"ש כמ"ש לקמן. ועתה נבאר ענין הפרשה היאך היא. כי בגמרא דכתובות מצינו מפרישין החתן לילי שבת תחילה. ושם אין אסורין רק ביחוד. אבל נראה דכאן יש להוכיח דהפרשה הוי טפי מיחוד לפי מ״ש תוספות והרא"ש לתרץ דלהכי נקט בסוטה יפריש משום דאסורה ליה בלאו. וא״כ התם דנקטו רבנן יכול להפרישה ולהחזיר לאח"ז וע"כ הא דנקטו הפרשה היינו כל זמן שאסורה עליו מצד איסור סוטה א"צ גט. ומשמע דהשתא נמי צריך הפרשה. ואם אין הפרשה רק שלא יתיחדו א"כ כיון דרבנן ס"ל לעיל דגם בסוטה אסורה ביחיד ומוסרין לו שני ת״ח. אם כן הרי היא מופרשת ועומדת כיון שאסורה להתיחד. ומאי הפרשה צריכה יותר. א״ו דהפרשה היא טפי מיחוד (ומהרי"ו הובא בד"מ ס״ל שצריך להפרישה שלא ידור בעיר אחת וסגי במהלך ב' או ג' ימים. ותימא שהוא נגד כל הפוסקים שהרי כתב הב״י דהפוסקים לא ס"ל כשיטת הרא"ש בברח שצריך להרחיק נדוד עד שלא יוכל לחזור. אלא לא צריך כולי האי. רק בברח כל דהוא אמרינן עירוקיה מסתייה וסגי בברח לעיר אחרת. א״כ משמע דהפרשה אפילו באותה עיר שמה הפרשה. וגם הרא"ש לא פליג רק בברח. אבל בהפרשה מה"ת להצריך כולי האי) והא דבסוטה לחודא לא בעינן הפרשה כולי האי רק במניקה צריך הפרשה אח״כ. אבל בסוטה בעלמא משמע דאינה מופרשת ממנו אפשר כיון שהדבר עומד להתברר מיד שתשתה או יגרשנה. לא הצריכו הפרשה כולי האי. ולכן לא מצינו בסוטה רק איסור יחוד אף דהוא דאורייתא ודמיא לכהן שגירש שלא תדור עמו במבוי וצ"ל טעמא דפרישית עכ״פ מוכח דהפרשה דמניקת הוא טפי מיחוד. דאם אינה אלא שלא יתיחדו. לא ה״ל לחכמים לומר אלא יכול הוא להחזיר לחוד. דע״כ מה דנקטו הפרשה היינו כל זמן שהיא אסירא מחמת איסור סוטה. דאם נתיר איסור סוטה לא סגי בלא גט. וע״כ ההפרשה היא כשהיא באיסור סוטה. ש״מ דיש בהפרשה איסור נוסף על הייחוד. והריב״ש בתשובה סימן ש״ס כתב במניקה שגירשה שאסורה לדור עמה במבוי וכבר הביא הרב רמ״א דבריו בסימן י״ג סעיף יו"ד. וכתב גירשה אסורה לדור עמו במבוי. ולפי שהרב רמ״א עסיק שם בתנאים שצריך גט או הפרשה יש מקום למעיין לטעות. דדוקא בגירשה. אבל לא גירשה היכא דבעי הפרשה א״צ הרחקה כ״כ. אבל המעיין בגוף תשובת הריב"ש יראה דליתא. דהא כתב שם דדוקא בשבויה מקילינן שתדור עמו בחצר. אבל לא בשאר איסור דרבנן. והתם בשבויה בעובדא דרבי זכריה בן הקצב איירי שלא גירשה. רק יחד לה בית בחצירו. וע״ז כתב הריב״ש דדוקא בשבויה הדין כן. אבל לא בשאר איסור דרבנן. משמע אפילו בעודה תחתיו. וכד דייקת הדבר מוכרע ממקומו. דהא קי״ל בסימן קי״ט סי״ז דגרושת ישראל אינה אסורה רק לדור עמו בחצר. אבל במבוי שרי. וא״כ אין האיסור של הדירה במבוי מתחדש מן הגירושין. כי אם מצד שהיא מניקה. ואם כן אין לחלק בין גירשה ללא גירשה. דאדרבה בלא גירשה יש לחוש טפי שיבא עליה כיון דאגידא ביה. וכן מוכח מדברי התוס׳ והרא״ש שהקשו על הר״י מאורליינש דסבר באירס כיון דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה א״צ רק הפרשה. והקשו מאי אולמא דכלה בלא ברכה מאיסור מניקת תרויייהו דרבנן נינהו. וא״כ תקשי להו מה מועיל מה שמוציא בגט. הא ביאת פנויה נמי דרבנן היא (לדעת רוב הפוסקים זולת הרמב״ם שסובר שיש לאו דקידשה והיא נגד פשטא דסוגיא כנודע) א״ו בגרושה דלא אגידא ביה אין לחוש. א״כ ודאי אין סברא לומר שיהיה אחר גירושין צורך בהרחקה יתירה מקודם גירושין ואיפכא מסתברא והריב״ש דנקט גירש היינו משום דהתם ס״ל דדינא הכי דיוציא בגט. וכן פסק למעשה והורה להם איך יתנהגו לאחר גירושין. אבל ודאי כ״ש קודם גירושין שצריך הרחקה טפי שלא תדור עמו במבוי. וזה פשוט למעיין בצדוק. הן אמת כי יש להתלמד בדברי הריב״ש וראייתו מדבעי בס״פ האשה שנתארמלה גבי ההיא דרבי זכריה בן הקצב מהו לעשות כן בגרושה ולא אמרינן התם טעמא משום דאסורה מדרבנן (ר״ל גבי שבויה) אלא אמרינן טעמא דבשבויה הקילו אלמא דלא שני לן בההיא בין איסורא דאורייתא לדרבנן כו' עכ״ל. ואני שואל לדבריו לפי האמת היכי קי״ל דגרושת ישראל אינה אסורה לדור עמו במבוי. וכי איסור מניקת חמירא מאיסור פנויה. שלדעת הרמב״ם היא בלאו ולהמ״מ איכא איסור עשה עכ״פ ולכל הדיעות אסור מדרבנן מצד עצמו. וכמ״ש הריב״ש גופיה בתשובה רצ"ז ומניקה נמי לא הוי טפי מאיסורא דרבנן. ומסתברא ודאי דביאת פנויה חמירא טפי. וכן יש להוכיח מדברי הרמב״ם בהלכות סוטה. שסובר במי שבעל ביאה אסורה אפילו ביאת פנויה אינו מנוקה מעון. ובמניקת חבירו פסק דשותה שאין כאן עבירה. הרי דיש עבירה טפי בביאת פנויה מביאת מניקת וא״כ דון איפכא כיון דבגרושת ישראל מותרת לדור במבוי. מוכח דלא חיישינן רק בפנויה דוקא דאיכא איסור לאו. ואפילו לדעת הרמב״ם שבכל פנויה יש איסור קדשה. מ״מ בכהן החמירו טפי משום לאו דגרושה. וגם לאידך טעמא שכתבו משום דחז״ל עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה הא גם ביאת פנויה לרוב הפוסקים מדרבנן. וגם האי סברא לא איתמרא בפרק החולץ רק לר״מ ואם כן איפכא מסתברא כיון דגרושת ישראל אינה אסורה רק לדור בחצרו כמו שפסק באה״ע סימן קי״ט ס״ז לא חמירא מניקת מינה. ובלא״ה הרי דעת הריצב"א דדוקא באיסור דאורייתא לא תדור עמו במבוי. ואם כן במניקת שריא לדור עמו במבוי. ונראה דס״ל להריב״ש לחלק דנהי דבגרושה דעלמא נמי אית בה איסור פנויה דחמיר מאיסור מניקת מ״מ לית בה חששא כ״כ. כיון שגירש מדעתו ושנא שלח ליכא למיחש כ״כ שיבאו לדבר עבירה דממ"נ אם יהפך לבבם לאהוב זא״ז מי ימחה בידו להחזירה ויבא עליה בהיתר. אלא דמ״מ חששו שלא תדור עמו בחצר עכ״פ. משא״כ היכא שאינו מגרש לרצונו כי אם מצד האיסור ואין בידו להחזירה. יש לחוש טפי שיבאו לידי ביאת איסור. ולכן אסורה לדור עמו במבוי. וסברא זו ניתנה לומר לפע״ד. מיהו מלשון הרמב״ם נראה לכאורה שההפרשה האמורה לענין הבחנה אינה אלא שלא יתיחדו שכתב בפי״א גבי מקדש תוך שלשה חדשים היו מנדין אותו. נשא מפרישין אותו. ומדלא ביאר הפרשה באירוסין משמע דס״ל דהפרשה אינה רק יחוד א״כ לא הוצרך לבאר הפרשה באירוסין. דבלא״ה אסורין ביחוד כמ״ש רמ״א באה״ע ר״ס נ״ה. משא״כ בכנס שכבר הם ביחד צריך הפרשה ואפשר שטעמו דמניקה דרבנן לא צריכה הפרשה כולי האי. ואף דגרושה לא תדור עמו בחצר לדעת הרמב״ם. י״ל דהרמב״ם לשיטתי׳ אזיל דס"ל דביאת פנויה איכא איסורא דאורייתא בלאו דלא תהיה קדשה ובזה יש לדחות ראיה הנ״ל מסימן קי״ט דהרמב״ם חולק על הריצב״א דס״ל דהיכא דליכא מלקות על הביאה אין איסור לדור במבוי. ולכן במחזיר גרושתו דליכא מלקות רק לאחר קידושין התיר לדור במבוי. והקשה הב״ש מדעת הרמב"ם דסובר גם בכהן שבעל גרושה ג״כ ליכא מלקות רק בקדש ואפ״ה לא תדור עמו במבוי. ולפ״ז יש לומר דהרמב״ם לשיטתיה דס״ל דביאת פנויה יש בה לאו דקדשה. אלא דמ״מ בגרושת ישראל לא החמירו אף שיש בה איסור תורה. מ״מ כיון דשריא לאינסובי ליה א״כ אם יהפך לבבם לאהבה מאן ימחה בידם להחזיר ויבא עליה בהיתר. משא״כ באשת כהן ממ״נ איכא לאו דאם בועל בלא קידושין יש לאו דקדשה ובמקדש יש לאו דגרושה. מיהו בעיקר הדין ודאי חולק על הריצב״א דגם במחזיר גרושתו יש לאו דקדשה כיון שכבר גירשה. אבל נ״מ די״ל באיסור דרבנן יכול לדור עמה במבוי. ולכן א״ש שלא להצריך הפרשה באירוסין דבלא״ה מופרשין ועומדין הם וא״ש:
איברא בתר עיון דברי רמ״א שכתב דברי ריב״ש על הדין המבואר שם בקידש אינם מכוונים אל האמת כלל בדברי הריב״ש דהמעיין בדברי הריב״ש במ״ש אע״פ שזה לא כנס אלא אירס ואמרינן התם כו' ע״ש בריב״ש. משמע דמדמי לה לגמרי לדין הנאמר בגרושה. שהרי כל ראייתו מגרושה. ובגרושה קי״ל לקמן ס״ס קי״ט דמותרת לדור עמו בנתגרשה מן האירוסין. שאין לבו גס בה אם לא היכא דגיסי אהדדי. וא״כ רמ״א שהעתיק דברי הריב״ש אקדושין לבד דעסיק ביה דבריו תמוהים ויש מכשול למעיינים. ובודאי לדברי הריב״ש גם באירס מינקת מותרת לדור עמו דלא חמירא מגרושה ואפי׳ באשת כהן שרי שלא חילקו הפוסקים כלל. וכן משמע להדיא בברייתא. הובאה ביתה יוסף ס״ס קי״ט דגם בכהנת לא הוי איסור מן האירוסין. וא"כ גם מניקת בודאי לא חמירא ממנה גם בש״ע סימן י״א ס"ז הובאו דבריו והרא״ש בתשובה שכתב כל אותן שאמרו לא יכנוס לא תדור עמו במבוי. נראה דאיירי בנטען כמבואר בתשובה ונטען הוי כמו גיסי אהדדי. וא״כ לכאורה יצא לנו היתר ברור לדור עמו כאן לפי דברינו בפתח התשובה שהיא עדיין ארוסה. דבאלמנה אין חופה קונה. אכן באמת הא ליתא דהרי גם בשאלת הריב״ש לא הוזכר כלל דהוו גיסי אהדדי. והיכי כתב בפשיטות אע״פ שאין כאן אלא אירוסין שייכי אהדדי א״ו מדהוזכר שכבר בירכו ב״ח. ואם כן כ״ש היכא דהוי חופה אף שאינה מועלת מצד הדין. לא עדיף מגיסי אהדדי דיש לה דין נשואה. וגם לפי הדברים אשר סיפרו עליהם כידוע במקום אשר נעשה המעשה. יראה שאין לך גיסי אהדדי גדולה מזו. ועוד אפשר דיש לחלק בין נתגרשה כבר להיכא דעדיין אגידא ביה. ודעתו עליה טפי. ובזה ניחא דברי הב״י דהחמיר בשידך אשה תוך ג׳ מהבחנה. שישבע שלא יכנוס לביתה כלל. ובס״ס קי״ט פסק בנתגרשה מן האירוסין מותרת לדור עמו סתם. ולא התנה שום תנאי משמע דהוי כמו אשה דעלמא ומותר ליכנס לביתה רק שלא יתיחדו כדין פנויה שאסורה ביחוד. והדבר תמוה לכאורה. מי גרעה משודכת מארוסה שנתקדשה קידושי תורה. א"ו ס״ל במשודכת גרע טפי כיון דאגידא ביה ודעתו לכנוס. וא״כ כ״ש הכא בארוסה נמי כיון שאין מגרשה בגט ואגידא ביה ודאי אסורה לדור עמו. ואע״פ שלא נכוף אותו להוציא בגט. מ״מ אם נסמוך על היתר ראשון שכיון דהיא ארוסה א״צ להוציא בגט נראה דעכ״פ בר נדוי הוא ממ״נ דלדעת הרמב״ם גם בקידש תוך ג׳ חדשים מנדין וכ״ש במניקה וכ״כ הריב"ש בתשובה והב״ש השיג עליו למ״ש התוספות דהבחנה חמירא טפי וכבר הוכחתי לעיל דאדרבה מניקה חמיר טפי. ופירשתי כוונת התוס׳ ע"ש. וכן מוכח ממ״ש הרמב״ם נשא וברח ולאח״ז בא וישב עם אשתו אין בכך כלום עכ"ל. וקשה מאי איריא ברח אפי׳ הוא בביתו אם עברו ימי הנקה אין כופין אותו להוציא כמ״ש כל הפוסקים. א״ו דהרמב״ם לשיטתיה אזיל דס"ל בקידש תוך ג׳ חדשים הא דאמרינן ערוקיה מסתייה היינו דמכפר עליו שלא ינדו אותו. וא״כ בלא ברח היו מנדין אותו על איסור שעשה עכ״פ כמו בהבחנה דאפילו עברו ג׳ חדשים מנדין אותו לדעת הרמב״ם וכמ״ש הב"ש ג"כ בזה בס״ק. משא״כ בברח עירוקיה מסתייה. וכן נראה מדברי המ"מ ע״ש ולשיטת שאר פוסקים היו מנדין אותו שיגרש. וא״כ ממ״נ בר נדוי הוא. מיהו אם באנו לסמוך על יתר הטעמים המבוארים בדברינו א״כ י״ל לשיטת הפוסקים דמנדין אותו שיגרש א״כ היכא שאין כופין אותו לגרש לא מנדינן ליה ע"ש. כלל הדברים שאפילו נתפוס כל הקולות שבעולם אסורה לדור עמו במבוי לדעת הריב״ש ורמ״א סתם כוותיה. וא"כ צ״ל שאסורה ליכנס לביתו ולשמשו. ואפילו יש מי שירצה לסמוך על הקולות ועל מה ששדיתי נרגא בדברי הריב״ש וראייתו עכ״פ אסור לדור עמו בחצר כמו גרושת ישראל:
נשמט ממ״ש לעיל בד״ה איברא לצדד באשת כהן כו׳ דאפשר דכאן אין לסמוך אפי׳ באשת כהן דהא יש להבין בש״ס דמיבעיא ליה אי עבדו תקנתא באשת כהן. קשה לפי מאי דקיי״ל בברח ערוקיה מסתייה. וכתבו הפוסקים דלומדין אותו לכתחילה לברוח. וא״כ ל"ל למיעבד תקנתא באשת כהן. שאם מוציא בגט אין יכול להחזיר. הא יש תקנה בלא״ה שילמדוהו לברוח. וזהו היה באפשרי ליישב ע״פ דקדוק לשון הש״ס. דקאמר גבי מניקת הנשואה לכהן. ואמאי לא נקיט דומיא דהך דקאי עלה במת תוך שלשים ועמדה ונתקדשה וע״ז נמי הל״ל נתקדשה. ומזה יש סמך לדעת הרמב״ם שסובר באירס אין כופין להוציא כלל. אבל לרוב פוסקים דגם באירס כופין להוציא. יש לדקדק אמאי שביק דין קדושין דקאי עליה. וכן גבי ברח נקט נתקדשה. מיהו לדעת הפוסקים דדוקא באירס אמרינן ערוקיה מסתייה דגלי דעתיה שאין רוצה לכנוס. אבל בכנס לא אמרינן ערוקיה מסתייה. א״כ י״ל דלהכי לא נקט קדושין דקדושין א״צ לתקנה דבלא"ה יש לומר שילמדוהו לברוח. אך להפוסקים גם בכנס ערוקיה מסתייה. וגם באירס כופין להוציא א״כ יש להבין למה נקט נשואה. ומזה אפשר לסייע דברי החמ״ח בסימן י״ג סקי״ד שדייק מלשון המחבר שם דלכתחילה לא עביד שפיר במה שברח. והא דלומדין אותו לברוח. היינו דוקא בקדש אבל לא בכנס. וא״כ א״ש דקדוק לשון הש״ס דנקט נשואה דבנשואה אין לומדין אותו לברוח וא״כ בנ״ד אם נימא דיש לה דין ארוסה כמ״ש בריש התשובה א״כ אין צריך לעשות תקנה רק שיברח. מיהו דברי החמ״ח לא נהירין לי דהנך פוסקים דס״ל גם בכנס ערוקיה מסתייה. ע״כ לא ס״ל לחלק כלל בין אירס לכנס לענין הבריחה. דאי ס״ל לחלק לענין לכתחילה מנ״ל דגם בדיעבד מהני ברח אלא ע״כ דאין לחלק. וגם בטור נקט לישנא בדיעבד אף דאיירי בקדש לחוד. ונראה דסבירא ליה בכנס לא אמרינן ערוקיה מסתייה. וכן נראה מדברי התוספות בסוטה דף כ״ד שכתבו דאשת כהן אפילו לרבנן אינה שותה. כיון דאין יכול להחזיר. ואי ס״ל בכנס ערוקיה מסתייה הרי ראויה לאישות כשיברח א״ו לא ס״ל הכי. וא״כ לדידן צ"ל דסוגיא אזלא לרב אחא דלא ס״ל הך דערוקיה מסתייה. ואם כן לדידן דקיי״ל כרפרם אפשר דלא שייך תקנה באשת כהן כיון דיכול לברוח. מיהו זהו דחוק לומר דסוגיא דלא כהלכתא. ולכן אפשר דלאו תקנתא היא לעקור סיכיה ומשכניה למרהט וגם בנ״ד כן הוא: