אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה סו

תשובה סה

שאלה בתולה אחת שזנתה והרה לזנונים ואמרה שאירע לה זאת כי כבר היתה גדולה בשנים ולא השיאה אביה. ועכשיו יש אחד שרוצה לישאנה. רק שאין רוצה להמתין משך ימי הנקה. ואביה רוצה לשכור לה מינקת והיא עניה:

תשובה הנה עיקר דין מזנה שהיקל רמ״א באה״ע בשם ר״י מינץ כתב ויש להקל במופקרת לזנות ונרשם בשם ר״י מינץ וכ״כ בד"מ שעיקר טעמו בשביל שהיתה מופקרת. ואני אומר בעניותי כי המעיין היטב בתשובת מהר״י מינץ לא מן השם הוא זה. כי אדרבה משמע דלא איירי במופקרת דוק במה שכתב. והאי איתתא בנ"ד להא דמיא דכבר נתפתתה ואיכא למימר כשם שזינתה ונתפתתה לזה כך זינתה ונתפתתה לאחרי׳ שהרי אינו בר ירושה מאביו אם לא בהודאה שמודה שהוא בנו עכ״ל. א״כ משמע דלא מיירי במופקרת דאי במופקרת מאי איכא למימר דנקט אלא שהלשון צריך ביאור. מה רצה בזה ממה שעבר לחוש שנתפתתה גם לאחרים. שאין ענין לדרוש שרצה בו. אבל ברור כונתו שרוצה לחזק סברתו דאם כבר זינתה יש לחוש שתזנה עוד ותצא לתרבות רעה. אחר שכבר החילה באיסור קדשות ור"ל שא״ת נהי דקרה פעם אחת מקרה נאמר שלא יתמיד ולא תזנה עוד ע״ז מייתי ראיה דחזינן דאפילו מודה שבא עליה לא שדינן ליה בתריה דיש לומר כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר. ודבר זה תלוי בלשונות הש״ס ס״פ אלמנה ולחד לישנא מוקי בחבושים בבית האסורין ואין ענינו כ״כ לנ״ד כי אינו מביא רק לדמיון בעלמא שכיון שכבר התחילה בקלקול יש לחוש לקלקול מכאן ולהבא. ואם כן אדרבה מוכח דמיירי בלא נודע כלל שהיא מופקרת רק שיש לחוש לקלקול. וכן משמע למעיין היטב בתשובתו וגם מסברא עד שנתקן המופקרת נתקן אותן שאין מופקרות שלא יבאו לידי הפקר שתנשא לבעל ולא תבא לידי הפקר. עוד כתב מהר״י מינץ שם טעם להתיר בסוף התשובה דזנות כי האי דלא שכיח להתעבר כיון דאפשר באפוכי או במוך לא גזרו רבנן כמו בהבחנה דפסק הרי״ף כרבי יוסי דמזנה א״צ להמתין. מיהו אין דמיון זה עולה יפה דמזנה א״צ להמתין דאמרינן מסתמא לא נתעברה. אבל מניקה שכבר הולד בעולם וצריך לחוש לתקנתו אין חילוק בין שבא הדבר מענין דלא שכיח. וגם בנ״ב חאה״ע סימן י״ח ביקש לומר סברא זו דלא שכיח ותמוה הוא. וכן משמע מפרש״י ותוס׳ ס״פ הבא על יבמתו דף ס״ט ע״ב דדייק מן המשנה ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה. עיברה לא תאכל. ופריך ניחוש שמא עיברה ומשני רבה בר רב הונא בנשואין חששו בזנות לא חששו. ופרש״י ותוס׳ משום דמתהפכת הילכך ליכא ספק. אבל אי הוה ספק גם לזנות היו חוששין ואין הטעם משום דלא שכיח. ומכאן יש להביא ראיה לשיטת הרי״ף וסייעתו שפסקו כרבי יוסי דהא סתם מתני׳ דתני דוקא עיברה לא תאכל אבל בסתמא לא חיישינן אע״ג דתרומה מן התורה לא חששו אלמא דלא חיישינן שלא נתהפכה יפה ומשמע אפילו לתרומה של תורה וי״ל מש״ה לא מהני טעם דלא שכיח. אלא דקשיא לי לשון הרמב״ם שכתב פ״ח מתרומות בת כהן שבא עליה ישראל אין חוששין שמא נתעברה והיה לו לבאר שאם יודעת בעצמה שלא נתהפכה שאסורה לאכול בתרומה דיש לחוש שמא מעוברת היא. דהא רוב נשים מתעברות ויולדות. וגם על הפוסקים קשה שכתבו סתמא שמזנה א״צ להמתין והיה להם לבאר שאם מודה שלא נתהפכה צריכה להמתין דחששות של הבחנה היכן הלכו. מיהו דברי הפוסקים דמזנה צריכה להמתין יש ליישב די״ל הטעם כמ״ש במאור ורא״ש כיון דמחמרינן בהבחנה אפילו בקטנה כ״ש דיש לגזור גם בזו שמא לא נתהפכה יפה. מיהו לענין תרומה י"ל דלא גזרו בה. כיון דאינו אלא מטעם גזירה. אבל מדינא אין לחוש לעובר. ואפשר לצדד היתר חדש במזנה והוא למאי דפסקו דא״צ להמתין משום דמסתמא מתהפכת ולא חיישינן שלא נתהפכה יפה. והשתא דחזינן שהיא מעוברת וכריסה בין שיני׳ לא נאמר שלא נתהפכה יפה אלא שפרוצה ביותר ואין חוששת להפך כדי שלא תתעבר ואחר שהיא כן י״ל דלא שייך בה תקנת מיניקת שאין כאן תיקון במה שלא תנשא כדי שלא תתעבר שהרי יש לחוש שתתעבר בזנות כאשר הרתה כבר לזנונים. וכ״ש אחר שכבר הוחזקה ויחשבוה לזונה שיהיה לה מצח אשה זונה ולא תחוש להתהפך אם כן אין כאן תקנת ולד. ועוד אפשר לצדד טעם במזנה והוא דמה דגזרו לאסור מניקת מפני תיקון הולד היינו משום שיהיה תיקון הולד טפי במה שלא תנשא. אף דבאמת זו חששא רחוקה שתתעבר ולא יתן לה הבעל ביעים וחלב דודאי חששא רחוקה היא. מ״מ גזרו בה. א״כ י"ל דזה דוקא באלמנה דיש לה מזונות ופרנסה משל בעלה. ואפילו מאן דמחמיר בגרושה היינו משום דבעלה צריך לשלם לה שכר הנקה ותוכל להתפרנס עכ״פ במה שתמצא אבל מזנה שאין לה לקוות שום שכר. א״כ אם לא תנשא אפשר שתמות ברעב גם היא עם הולד אשר אתה וימותו גם שניהם. א״כ יש תיקון יותר שתנשא לבעל ואפשר שלא יקפיד הבעל על דברים קלים כאילו. ואם לא תנשא קם לה בדרבה מיניה שימותו ברעב וטוב שתנשא לבעל ומסתמא לא יקפיד על דברים קלים. וסימנין לזה מהא דפריך ביבמות דף מ״ב ע״ב למאי דמסיק ממסמסא ליה בביעים וחלב. ופריך ולתביענו ליורשים וכבר כתבתי לעל בתשובה דקשה פסקא דילמא לא יהיו יורשים או לא יהיה להם ליתן. אלא נראה דלא אסרו זו אלא מפני זו דאשה שאין לה כלום לא שייך לגזור עליה שלא תנשא דאפשר שלא יהיה לה לפרנס עצמה ותמות ברעב. וזה היזק יותר לולד מחשש דלא יהיב לה בעל דחששא רחוקה הוא. אלא שלא חילקו בין יש לה מאיזו מקום לגבות לאין לה. וא״כ פריך שפיר לתבעיניה ליורשים. שאין לומר הגזירה פן לא יהיו יורשים דאדרבה עיקר הגזירה בשביל שיש לה ממי לתבוע מזונות והצטרכות הנולד. משא״כ אם אין לה ממי לתבוע לא היתה הגזירה מתחלת כלל וא״כ ודאי באלמנה וגרושה שבסתמא יש להם ממי להוציא לא פלוג רבנן אפילו אין להם מקום לגבות. משא״כ במזנה שלעולם אין להם ממי להוציא והנולדים מוטלים עליהם עצמן א״כ אם באנו לחוש לתיקון הולד יותר יהיה תקונו כשתנשא לגבר. ועוד יש להביא ראיה להקל במזנה דהא בש״ס פרק אע״פ דף ס׳ ס״ל למר בר רב אשי דאפילו מת נמי אסור. אלא דמסיק מת מותר דלא עבדן נשי דחנקן בנייהו. א״כ בהני זונות דנחשדו על זה כדאמרינן בשלהי נדרים דכתיב כי נאפו ודם בידיהם. אף דרש"י פירש פ׳ יתרו אין ניאוף אלא באשת איש. גם אלו נחשדות על נדות שהוא כרת. וכן משמע בקדושין דף ע״ג דאיכא פנויות משליכות אלמא חשודות להשליכם וא״כ ה״ל לאסור במזנה גם במת דיש לחוש שתמיתנו. ואין שום א׳ מהפוסקים שיחמיר במזנה יותר. וא"כ מכאן מודעא רבא דבמזנה בלא״ה אינו בכלל מניקת חבירו וכפשטא דלישנא מעוברת חבירו דוקא שידוע ממי. ונהי דבימי עיבור אין קולא. מ״מ אפשר דאיסור מניקת לא שייך לגזור עליה זמן רב דאיכא למיחש לקלקולא וכמ״ש מהר״י מינץ. ואמת אגיד שמצאתי בצ״צ ס״ס נ״ה שזכר ג״כ סברא זו בדרך אם לא שנאמר כיון דרגילין לחנק בנייהו חיישינן דילמא מחמת בושה קטלי להו לבנייהו יש להתיר להם לינשא כדי שיפרנסו לילדיהן ע״כ. אלא שכתב שזה דוחק גדול. ובאמת לפי מה שעלה בדעתו שלא מצא טעם להתיר מזנה הוא דחוק. אבל לפי מה שבררנו שיש טעם להתיר הדבר מוכרע ומוכרח דבכה״ג לא גזרו דאם לא כן היה צריך לחדש במזנה גזירה חדשה אפילו במת והא ודאי ליתא. והנה עם שבררנו כונת מהר"ו מינץ להתיר בכל זונה מ״מ קשה בעיני להקל כי דעת יחיד הוא. ובמרדכי הביא שחלקו על הר"י וורמשא בזה. גם מ״ש מע"ל דנ"ב מתיר ליתא שאינו מתיר אלא בנשא בשוגג אבל לא לכתחילה. וכמדומה שלא ימצא בשום א׳ מספרי שו"ת אחרונים להתיר לכתחילה בלא סניפים אחרים הרבה כי אין דרכי לחפש בתשובות אחרונים שאין מזומנים בידי בפרט התירו של בעל זכרון יוסף שסובר שלא לבטל הטעם אין דעתי נוחה בדברים כאלה אף לפלפל בהם. כי יהיה סיבה ח״ו לפרוץ גדרן של חז״ל ונתקע וניטול לולב בשבת. מאחר שכמה פוסקים סבורין שאין ר"ה בזמן הזה. ואין לנו להתחכם על דברי חז"ל והאריכות בזה למותר שאין ליכנס בדברים וענינים שלא יסבלו דברי חז״ל בעצמם שנוכל לומר שכן הדין ע״פ הש״ס מ״מ יש סניף למה שהארכתי לעיל בתשובה להוכיח באלמנה שילדה אחר מיתת בעלה ולא התחילה להניק שאינה בכלל מניקת וכמה גדולים מתירין א״כ גם בנ״ד צריך להעמיד לה מניקת שלא תתחיל בהנקה כלל שהוכחנו בהרבה הוכחות כדעת המתירין. ולהיות שכל בעלי התשובות מהדרין מן המהדרין אחר סניפים שונים לאפושי בהתירא וכפמ״ש מע״ל לא ימצא מניקת שתשבע שלא תחזור שזה אחד מן הסניפין שנשתמשו בהם בעלי התשובות אמרתי לכאורה לידון בדבר החדש דלדעת המתירין בנשבעה המניקה יש לדון לכאורה להתיר. לפי מה שמבואר בגמרא. אי הכי אפילו דידיה נמי ומשני ממסמסא ליה ביעים וחלב ולחבריה לא יהיב. א״כ אם ישבע הבעל ליתן לו כל המצטרך ליונק עד תום ימי יניקה. ואפילו תחזור המניקת ויושלך על אמה יהיה לה רשות ליקח ממנו מה שמצטרך א״כ ה"ל כמו דידיה. אלא דיש לפקפק בזה לפמ״ש בספרי שו״ת יעלת חן בסי׳ ל"ח ליישב התירא דנשבעת שאין החששא בגופו של האשה. וא״כ כאן לא שייך היתר זה. דאם ישוב הולד לאמו ה״ל מניקת חבירו. ועוד דבשלמא דידיה כשתתעבר אמו מטפלת עמו במסמוסי ביעי וחלב. אבל אם תשליך המניקת הולד על אמו אחר שיהיה מכירה ואמו אינו חסה עליו כ״כ להטפל עמו ויבא לידי סכנה. לכן אם באמת כפי ענין עומק הלכה יש סברא להתיר בלא הניקה מעולם. מ״מ אם לא תמצא מניקת שתשבע שלא תחזור עד ימצא מניקת אחרת שיניק הולד ממנה יש לחוש לסכנה שהדבר ידוע שאין חסין כ״כ על הנולד באיסור ובן הנדה הוא ואין רצון בקיומו א״כ לא יהיה מי שיטפל כ"כ עבורו וקם ליה בדרבה מיניה שאם יניק מאמו אפשר דמ"מ אינה חשודה להמיתו בידים. משא״כ כשיצטרך פקוח וטורח טובא יתעצלו וימות ממילא. נמצא שעם שע״פ הדין יש להתיר יותר בלא התחילה להניק מ״מ בזמן הזה שהמניקות ביוקר ואין מי שיטרח כ״כ עבור השתוקי שכמו זר נחשב. א״כ יותר מעותד הנזק והסכנה כשתתנהו למניקת מאשר אם תניקהו בעצמה. וזה אין כח בידינו להתיר מאחר שהוא נגד רוב פוסקים.

מ״ש כת״ר מספר תפארת למשה לענ״ד מי שלבו נוקפו אומר כן. ולמה נקח ראיה מזה הגדול שנפטר בתוך אותה שנה שמי יודע לאיזה סיבה. ואולי כבר הגיע יומו. ואין גדר בפני המות באשר הוא סוף כל האדם. ולמה לא נקח ראיה מן החיים אשר אז הורו לקולא כאשר נזכר בתשובת גבורת אנשים וכבר הורה להם הזקן מהר״י שהיה לראש ישיבה ואב"ד בעוב׳ ק"ק הוראדנא שלא תניק הילד ושתנשא לאיש וכו׳ וישבה תחת בעלה בשופי ע״כ. והנה הגאון מהר״ם אבי הש"ך אשר מחי ליה מאה עוכלא בעוכלא אילו היתה פוגעת מדת הדין באותו זקן בשביל הוראה זו לא הוה שתיק מיניה שהיה לוקחו לאות על שגגת הוראתו כמ״ש בעל תפל״מ וידענו גם הגאון בעל שבות יעקב בהוראה שהתיר למניקת שהיה שנת תס״ז וספרו נדפס שנת תס״ט וידענו מחלק שלישי של בעל שבות יעקב וכתיב בו שנת תצ"א באה לו השמועה שנפטר אביו אף שהיו חולקין עליו. הרי ראינו שהאריך ימים יותר מעשרים שנה אחר ההוראה שהיקל בזה. ונדון דידי עדיף טפי. ומן הש״ס כתובות פרק אע״פ דף ס׳ ע״ב דקרה לאביי שגגת הוראה והתיר לארס ורהיט בתריה תלתא פרסי בחלא ובמקום רבו ולא גוע בעון זה רק אחר זמן רב שהיה לראש כדאיתא בפרק הרואה בחלומות של בר הדיא וחיי שיתין שנין. גם הגאון ח״צ בסימן ס"ד בחלבה ארסיי דמדמי ליה לצמקו דדיה. והאריך ימים אחר כך שראינו הסכמתו לתשובת רמ״א וגם מסתמא הזקן שהיה ראש ישיבה בק״ק הוראדנא בזמן ההיא שידעתי שהיה דור דיעה ומשתקו ליה גאוני דורו ודאי הוטבה הוראתו בעיניהם. גם מסתמא לא היתה הוראה ראשונה לאותו זקן הגם שהשיגו עליו הגאונים מהר"ם ומהר״י. אולי מקום הניחו לי ליישב ולקיים דברי הגאון הזקן כאשר בררנו ת״ל ע״פ עומק הלכה. ולא יהיה דברי בעל תפל"מ עדיפי מן הזוהר וסבא משפטים בסכנת נשואי אלמנה כאשר טעמו ונימוקו עמו. ידוע למי שטעם בקצה המטה מיערת דבש גוית האר"י ז״ל בטעמא דמילתא ואעפ״כ לית דחש לה ות״ל אין שטן ואין פגע רע כי בכל ענינים יש פרטות ופרטי פרטיות ובחינות שונות. כ״ש שכבר הבאנו שנים ושלשה עדים הגאון מהר״י מהוראדנא והגאון בעל שבות יעקב והגאון ח"צ שהורו קולות בזה נגד המחמירין. וגם הלשון שסיים והמחמיר תבא עליו ברכה ובעל נפש יחוש לעצמו עכ״ל. מעולם לא שמעתי שיחוש בעל נפש לעצמו במה שחב לאחרים ופעמים שאירע לאלמנה זיווג הגון ואם יתבטל אולי לא תזכה עוד לזיווג כזה כי מארסין אפי׳ בט״ב וכמה פעמים הוא סיבה להירוס מצב האלמנה לגמרי. בודאי חלילה להרהר אחר דברי חז״ל ואין אנו אחראין לזה. אבל במקום שדעת תורה נוטה להקל אין לך מצוה גדולה לשמח נפשות עגומות אשר המלך הכבוד חש לעניים וצערם ובשלו אדם רשאי ולא בשל אחרים. עיין תשובת ח״צ סימן ס״ד ובנידון דידי אפשר שגם בעל תפל"מ היה מודה לפי המורגל בפומי דאינשי בני בנים הרי הם כבנים:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה