אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה סה

תשובה סד

שאלה עשיר אחד השיא את בנו לבת רב אחד מרבני הזמן ופסק נדוניא רבה גם מזונות להזוג משך ד׳ שנים. ואתרמי שהבן נעדר בתוך שנה שניה והניח אשתו מעוברת. ובתוך ימי עיבורה התפשרו בעסקי תביעות כתובה מזונות. ונעשה פשר דבר וסילקו לאשה כפי הפשר. ועל המזונו׳ נעשה פשר שתשאר האשה אצל חמיה עד אחר לידתה. ואחר תשוב לבית אביה והנולד ישאר אצל אבי אביו כי הוא עשיר גדול. ותהי זאת נחמתו והוא יפקח על צורכי הנולד. והאשה ידה מסולקת לגמרי מן הנולד כי אין לה מקום בבית אביה להחזיק הנולד שם. ואפילו לא תנשא תוך כ״ד חודש לנולד. כי די להפקיע את עצמה אצל אביה. כי אין אם לאשה רק אשת אב. ושאל השואל אם יש היתר לאשה זו להנשא תוך זמן יניקת הולד אחר שאינו אצלה כלל. רק אצל אבי אביו. ושם הוא טובת הולד:

תשובה אם אמנם מעודי לא הלך לבי אנה ואנה לאהדורי אטצדקי להקל בדברי חז״ל אשר גדרו גדר בדברים של דבריהם. אולם מזקנים אתבונן אחרי אשר כבר הורה זקן הגאון בעל שבות יעקב והסמיכו עמו גאוני הדור במעוברת שילדה אחר מיתת בעלה ולא הניקה מעולם בצירוף סניפין אחרים. אמרתי אבא אחריו ומלאתי את דבריו. בפרט שכבר הורה זקן בתשובת גבורת אנשים להקל בזה. הגם שהגאון מ׳ מאיר אבי הש"ך והגאון מוה׳ יהושע חלקו עליו. כבר כתב הרב בעל שבות יעקב שאין דבריהם מוכרחים ואני אבא אחריו ומלאתי את דבריו. הנה תחילה אומר דמן הש"ס אין ראיה אם לא היתה מניקה מעולם ונולד אחר מיתת בעלה ואינה רוצה להניק כלל אפשר שאינו נכנס כלל בסוג מניקת חבירו. אף דהריב״ש בסי׳ תס״ג מחמיר לא הביא שום ראיה לדבריו. ולזאת נוכל לצרף כאן סניפין אחרים דכ״ע מודו בנ״ד. תחילה נאמר דמפשט הסוגיא דיבמות דף מ״ב דתניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ושקיל וטרי טובא בטעמא דמעוברת ומסיק לבסוף אלא סתם מעוברת למניקה קיימא. והדבר תמוה וכי לזו הוצרכנו וכי לא ידע שאם תלד תניקהו וכי יעלה על הדעת שישא מעוברת וכשתלד יגרשנה וגם לשון סתם מעוברת למניקה קיימא הל״ל בפשיטות כיון דמעוברת מסתמא תניק. הגם שישבתי קצת בספרי יעלת חן המודפס דאתי לרבויי צמקו דדיה. מ״מ אינו נוח לי דאין לזה רמז בש"ס. לכן לפענ"ד ברור דמעוברת ומניקת תרי מילי נינהו להכי פלגינהו בתרתי דודאי לא מקרי מניקת חבירו רק היכא דמשעבדא להניק. וא״כ אם נשא מעוברת לאחר שנשאת כבר בטל השיעבוד שנשתעבדה להניק מאחר שנשאת ואין לה מזונות עוד מבעלה הראשון. וכדברי ר״ש הזקן שהובא בתוספות ורא״ש ואם כן לא שייך דין מניקת על מעוברת שנשאת. ואין שום שיעבוד עליה. לכן אין לאסרה כלל מטעם מניקת ולהכי שקיל וטרי טובא בטעם הדבר ומסיק בסיף גזירה חדשה היא במעוברת דיש לחוש איפכא דסתם מעוברת למניקה קיימא אף דלא משעבדא מ"מ כיון דעדיין לא נעשה שום תקנה לולד שלא בא לעולם. ולא שייך שתשכור מינקת דאפשר דהאשה עצמה יהיה נוח לה יותר להניק את בנה אף בלא שיעבוד ומיעכר חלבה כו׳ כדאיתא בש״ס. נמצא אף שאינה משועבדת עבדינן תקנת הולד איפכא שכיון שכבר נשאת אינה חוששת עוד לשכור מניקת לטפל בדבר להוציא הוצאות ויראה לה תקנת הולד שתניקהו וחיישינן דמיעכר חלבה כו׳. נמצא לפ״ז בלא התחילה להניק ונתנה בינה למינקת י״ל דלאו בכלל מניקה היא כלל. כיון שלא התחילה יכולה לעשות תקנה לולד על ידי מניקת ואינה בכלל איסור מניקת חבירו כלל רק היכא שהתחילה להניק. וא״ת אכתי חששא דשמא תחזור בה המניקת היכן אזלא י״ל דכל שאינה בכלל מניקת מאחר שלא התחילה להניק אינה מחוייבת לחוש לכך כמו שלא מצינו באשה אחרת שאינה אם הולד. אם נתנה לה בן להניק ואין לו אֵם שתהיה אסורה בשבילו להנשא. או שתהיה אסורה לחזור מן ההנקה אחר שפסק חלב האם. הא אין לך אלא מה שאמרו חכמים. וכל שאינה נכללת בכלל מניקת חבירו אין איסור. ואם כן י״ל דבלא התחילה להניק הוה כאשה אחרת ובאמת תקנת הולד הוא השבת גופו ומוטל על כל ישראל. רק אם כבר התחילה להניק. כבר חל חיוב עליה וכעין שאמרו בזקן ואינה לפי כבודו הכישה נתחייב בה. ונתנו חז״ל החיוב על האם יותר משאר נשים אחר שכבר התחילה להניק. ומטעם זה יש לאסור אפי׳ גרושה לדעת החולקים על רבינו שמשון. אבל בלא התחילה להניק כלל יש לומר שאינה בסוג מניקת חבירו כלל. ולא מצינו רמז לזה בש״ס כלל ועיין תשובתי לחכם אחד בסופה שמבואר בראיה ברורה הפירוש שכתבתי בש"ס. ויש לתמוה על התוס׳ שטענו על רבינו שמשון שכתב הטעם משום דלא משעבדא להניק מטעם דבתחילה אמר משום דחסא וכן מאלמנה שאמרה איני ניזונת ואיני עושה. דכל זה יש לדחות בקל דכיון שכבר התחילה להניק וחל החיוב עלה לא פקע. ואמאי לא טענו מהך גופא דמעוברת אסורה לינשא משום דלמניקה קיימא. הא אם כבר נשאת בטל חיוב ההנקה ממנה ואפ״ה אסרינן לה ולדברי ר״ש אפי׳ כבר ילדה אחר נשואין אין עליה חיוב הנקה. מיהו לדברי רבינו שמשון גופיה לא תברא מהא די״ל כמו שכתבתי בספרי יעלת חן. דטעמא דרבינו שמשון משום שהבעל בעצמו ממציא לה בצים וחלב בלי תביעה. ואם כן אין קושיא דתיהוי כמו בנשא מעוברת חבירו מאחר דבאלמנה ליכא מאן דממסמס ליה ואשה בושה לבא לב״ד. לכן אלמנה אסורה אף דלא משעבדא להניק ע״ש שהדברים נכונים בדעת ר״ש. מיהו על הרשב״א שסובר דדוקא גרושה שאינו מכירה מותרת להנשא דאי בעי לא תניק כלל וקבע דבריו בש״ע סימן י"ג סי״ד יש לתמוה טובא כיון דסובר דבמכירה אסורה להנשא אם כן איך תנשא באין מכירה. הא בגמרא פרכינן דאפילו דידיה תהיה אסורה דשמא מיעברא ומיעכר חלבה. ומשני דממסמס ליה. ופריך דחבריה נמי ומשני דלא יהיב לה בעל. וא״כ קשה ממה נפשך אי ס״ל הך סברא דבגרושה הבעל נותן מעצמו אם כן אפילו מכירה נמי. אלא ע״כ לא ס״ל כלל הך סברא. א"כ איך שרי באינו מכירה. הא אם תתעבר מהשני אז יהיה הולד מכירה דהא הכרה הוא שלשה חדשים כדאיתא בכתובות דף ס' ואז מיעכר חלבה וליכא דממסמס ליה ויבא לידי סכנה. וראיתי להב״י שמביא תשובת הרשב״א ששאלו ממנו באשה שנתאלמנה ונתנה בנה למניקת תוך למ״ד יום קודם שמכירה. והשיב ז״ל נ"ל שלא נאמרו דברים אלו אלא בגרושה שיצאה שלא לרצונה ושיש לו אב למסמס ליה בביעים. אבל אלמנה לא עד כ״ד חודש עכ״ל. ואם כן תמוה טפי איך כתב ה״ה בשמו דבמכירה אסור כיון דכופה ומניקתו ומה בכך הא דידיה נמי לא שרינן רק משום דממסמס ליה ואם כן מה טעם לאסור במכירה אף שכופה להניק מ״מ כיון דאיכא תקנתא למסמוסי ביעי ה״ל כדידיה דלא אסור אפילו מכירה מהך טעמא דממסמס ליה בביעי וזהו קושיא עצומה על הרשב״א ולא מצאתי דרך להמלט ממנה וגם קשה דהא הרשב״א שמחלק בגרושה בין מכירה לאינו מכירה אף דלענין מסמוסי ביעי אין חילוק ע״כ ס״ל להרשב״א דכל מה שנכלל בכלל מניקת חבירו אפילו בגרושה אסירא ולא מהני מסמוס. לכן ס״ל במכירה אפילו גרושה אסורה. ובאינו מכירה ע״כ לאו בכלל מניקת חבירו הוא כלל. ואם כן ודאי דמעוברת חבירו אפילו גרושה בכלל הוא שאין לך להוציאה מכלל מעוברת חבירו בשביל שהיא גרושה. ואם כן תקשי איך מסיק משום דסתם מעוברת למניקה קיימא. איך יהיה תחילתה חמור מסופה והא אם כבר נולד אין כופין להניקה ויכולה להנשא ולמה תאסר כשהיא מעוברת. אלא ודאי במעוברת הוא תקנה אחרת דעבדינן תקנתא לינוקא בהיפוך דשמא לא תחוש ליתנו למניקת ובאם אינה ניתנת למניקת לעולם איכא חששא דמיעכר חלבה וגם בגרושה לא סמכינן אמסמוסי ביעי אלא משום דאינה בכלל מניקה ויכולה ליתן בנה למניקת ג״כ. אבל שתנשא ובנה עמה יש לחוש שמא תניקהו ומיעכר חלבה דזהו תקנת מעוברת חבירו אף שאינה בכלל מניקה לכן מעוברת בכל גווני אסורה דיש לחוש שאחר נשואין לא תהדר אחר מניקת אחרת כיון שדשלב״ל הוא לא שייך לעשות תקנה ולא שריא בגרושה רק אחר שתתן בנה למניקת דכיון דלא משעבדא יכולה ליתן למניקת אחרת. אבל שתנשא ובנה עמה יש לחוש דמיעכר חלבה ואין לסמוך שיתן לה הבעל כיון דחזינן דמעוברת אסורה. ע״כ גם בגרושה לא שייך דיהיב לה בעל. זהו לפענ״ד המחוור בשיטת הש"ס ולרשב״א צ״ל דהך דלא ישא אדם מעוברת חבירו דוקא באלמנה היא עיין בספרי יעלת חן סי׳ מ״ם וצ״ע. ועיין תשובתי לחכם א׳ לקמן אות אב״ג מבואר היטב. סוף דבר מה שנראה מדברי הפוסקים דמתירין גרושה לרשב״א באינו מכירה אפי׳ בנה עמה וקבע הב"י בש״ע בסתם לפע"ד צ״ע טובא דהא יש לחוש דמיעכר חלבה עכ״פ. ומ״ש הרשב״א דבעל יהיב לה צ״ע כיון דמשמע דמעוברת אסורה אפילו בגרושה ע״כ אין לסמוך בגרושה על מה שהבעל יתן לה מעצמו. ועוד אי מיירי באלמנה דוקא א״כ מאי כל הטורח הלזה בש״ס פשיטא אם תלד תניקהו ואיך יעלה על הדעת להתיר מעוברת. אלא ודאי כדפרישית דמעוברת לאו בכלל מניקת היא כלל כיון שלא התחילה ההנקה. ואם בא לעולם שפיר יכולה ליתנו למניקת בלא התחילה להניק אבל לינשא ובנה עמה אסורה אף בגרושה מטעם האמור בש״ס. אבל בנתנה למניקת לא החמירו בה. כיון דלא משעבדא להניק. ולא הניקה מעולם. וגם הרשב״א י״ל דמודה היכא דהיא עשירה דלא משעבדא להניק ולא הניקה כלל י״ל דמודה דשריא לאינסובי. מיהו מעוברת אין להתיר דחיישינן איפכא שמא תניקהו ויעכר חלבה ואין קולא בגרושה או אלמנה עשירה. רק בנתנה בנה למניקה ולא הניקה מעולם. ואם תאמר אכתי חששא דשמא תחזור בה היכן אזלא לאו קושיא הוא כלל. דאטו נימא אף אשה אחרת שינקה בן אלמנה. ופסק חלב של אם היתום או שמתה אמו אטו נימא דאין יכולה לחזור כיון דליכא אב והא ליתא. דלא מצינו רק במניקת חבירו. אבל לא אם אשה קיבלה תינוק להניק. אינה אסורה להנשא בשביל זה. הכא נמי כיון דלא משעבדא לא גזרו בה להחמיר כולי האי וסגי שתתן למניקת דלא אחמור עלה רק כשהיא משועבדת להניק וכן אם נימא בלא הניקה מעולם אין יכולין לכופה שתשתעבד להניק אין מחמירין עליה משום שמא תחזור המניקת דהרי מוטל על כל ישראל להחיותו ואינה חייבת יותר כיון שלא התחילה להניק. וכן משמע לישנא דש״ס כתובות דף ס׳ ת״ר מניקה שמת בעלה תוך כ״ד חודש ה״ז לא תתארס כו׳ עד כ״ד חודש ע״כ ואמאי לא קאמר רבותא טפי במעוברת שמת בעלה לא תנשא עד כ״ד חודש מיום שנולד הולד. אלא ודאי לא קרי מניקה רק בהתחילה להניק אבל בלא התחילה אין חיוב עליה להכניס עצמה בכלל מניקת. ועיין לקמן בתשובתי לחכם א׳ אות ויו טעם נפלא לילדה אחר מיתת בעלה ונתנה בנה למניקה יש להתיר טפי. וגם יש לעמוד בדברי התוס׳ והרא״ש כמ״ש על הר״ש דאלמנה נמי לא משעבדא להניק מכי תבעה כתובה וכו'. וקשה ממה נפשך אי ס״ל בגרושה שייך ג״כ טעמא דאשה בושה כמ״ש במרדכי דמותבינן שליחא בינייהו. א״כ תקשי להו בפשיטות איך שריא לאנסובי הא י"ל דילמא מיעברא. ואי ס"ל דלא שייך בגרושה אשה בושה או שאביו ממציא לו מעצמו. א״כ מאי קשיא להו מאלמנה אגרושה. ונראה שזהו בעצמו כונת התוספות לסתור הדיוק של רבינו שמשון דס״ל דלא מקרי מניקת חבירו רק כשמשועבדת להניק. א״כ גם אלמנה תוציא מן הכלל מכי תבעה כתובה וזה אי אפשר דהא באלמנה ליכא דממסמס ליה ובודאי אסור משום סכנה אם כן מה שאמר מעוברת ומניקת חבירו. לא תליא כלל במה שמניקה ע"פ שיעבוד רק כל שמניקת בן חבירו כיון שהוא בנה בכלל מניקת חבירו הוא. אם כן ממילא גם גרושה אין להוציא מכלל מניקת חבירו. דגם בגרושה שייך אשה בושה כדאיתא במרדכי. ואכתי יש לדקדק בסיום דברי הרא״ש ביבמות שסיים אלא חכמים עשו תקנה זו שלא יבא הולד לידי סכנה. דרוב נשים חסות על בניהן ומניקתו אפילו אינה משועבדת. אבל אם היתה מותרת להנשא לא היתה מניקתו כלל עד כאן לשונו. ולמה לי האי טעמא כיון דסבירא ליה דשייך גם בגרושה אשה בושה כו׳ אם כן מהאי טעמא גופיה אסורה להנשא. דאם לא תנשא אף אם לא תניקהו תוכל למסמס ליה. מה שאין כן אם תנשא שייך אשה בושה. ודוחק לומר דס״ל הפירוש כדברי הרמב״ם דממסמסא ליה הוא רפואה להחלב א״כ משמע דלא מהני שאר מאכלים רק דוקא שתניק. לכן שפיר הוצרך לומר דתניק אותו דוקא דאין דרך הרא״ש להיות נגד פרש"י ולא יביאו. ונראה דהרא״ש לא קאמר רק דלא תימא איך נכלול גרושה בכלל מניקת חבירו הא אינה משועבדת להניק. ולזה אמר הרא״ש דשפיר יש לכלול בלשון מניקת חבירו שמסתמא תניק משום דחסות על בניהן. אבל בלאו הך סברא פשיטא לן אם אינה בכלל מניקת חבירו כגון אשה שמניקת בן אחר לא מצינו בה שתאסר להנשא אפילו מכירה. והיינו מטעם דלא משעבדא. אם כן ע״כ גרושה דאסורה והיא בכלל מניקת חבירו הוא משום דבסתמא משעבדת עצמה ברצון למניקה ושפיר נקראת בלשון מניקת חבירו. ולפ״ז איכא לשדויי נרגא במ״ש הרא״ש בצמקו דדיה מותרת להנשא דמ״מ קשה איך תהא מותרת להנשא הא כשהיא פנויה אף אם תחזור המניקת תוכל למסמס לו ביעי. משא"כ אם תנשא לא יהיב לה בעל. וכן קשה על מה שהתירו הגאונים נתנה למניקה בחיי הבעל ג׳ חדשים וברא״ש בפסקיו משמע דכל שגמלתו בחיי הבעל או שכרה לו מינקת בחיי בעלה. אם פסק חלבה בחיי בעלה מותרת להנשא. וקשה למה תהא מותרת לינשא דבשלמא כשהיא אלמנה וניזונת מנכסי יתומים ומוכרת שלא בב״ד וגם יש לה שלה בפני עצמה שפיר ממסמסא עליה בביעי. משא״כ כשתנשא הכל של בעלה ולא יהיב לה בעל. ועוד דגם לדעת הרמב״ם לא א״ש לפי מה שכתב הרא״ש גופיה בנתנה בנה למניקה ודאי מינכר רק דחיישי׳ שמא תחזור בה המניקת. א״כ גם בצמקו דדיה ונתנה בנה למניקה אם אין לה בעל שפיר תוכל להדר אחר מניקת אחרת כמ״ש הרא״ש בתשובה כלל נ"ג סי׳ ב׳ ותוכל לפרוע משלה או למכור נכסי המת דנכסי בחזקת אלמנה קיימי. משא״כ אם תנשא לא יהיב לה בעל ובושה לתבוע היורשים. לכן ברור דס״ל להרא״ש מאחר דלא מצינו שאם אשה פנויה קיבלה להניק יתום אחד שתהא אסורה להנשא מחמתו. אף שיש לחוש לכל הדברים שחששו במניקת חבירו. דאין לך אלא מה שאמרו חכמים דודאי חשש הסכנה הוא בדרך רחוקה ועילה מצאו היכא דיש להטיל עליה חיוב היניקה כמו מינקת חבירו שכבר נכנסה בעול השיעבוד עשאוה כאילו היתה מחוייבת בדבר להניקו כ"ד חודש והחמירו בה אפילו נתנה בנה למניקת. אבל צמקו דדיה שאינה בכלל מניקת חבירו אע״ג דודאי משעבדא לחזור אחר מניקת דהא היא גופה משעבדא להניק. אלא דפומה כאיב לה והוא מן הנמנע. לכן אף שניזונית מנכסי יתומים ומוטל עליה לאהדורי אחר מניקת. מ"מ כל שאינה נכללת בסוג מניקת לא גזרו עליה. ולפי זה אין רחוק שיודה הרא"ש שאם הניחה מעוברת ונולד אח"כ. ואין האשה רוצה להטפל בו כלל לקבל עליה השתעבדות זה. יש לומר דלאו בכלל מניקה היא כלל ואינה בכלל גזירת חכמים. והנולד מוטל על כל ישראל לחיותו. ואין חיוב על האשה להאסר בכבלי העיגון כ״ד חודש. ונסתרה ראיית המחמירין בתשובת מהר"ם פדואה סימן ל׳ דמדאיכפל הרא״ש לאשמעינן בצמקו אף שבודאי לא הניקה דשאני ושאני. דבצמקו דדיה מוטל ההשתעבדות עליה וכבר נתחייבה בתקנת הנולד וגם לא ברור שאינה בכלל מניקת שהרי ההשתעבדות עליה שהרי בשביל מזונות שאוכלת מחוייבת להניק. אלא שאי אפשר עכ״פ כבר נתחייבה בתקנת הולד. אבל אם אינה רוצית ליכנס בעול החיוב כלל י"ל דפשיטא טפי שאין כפי' עליה ואינה בסוג מניקת חבירו כלל. אלא שהיורשים יכולים לומר שינכו לה ממזונותיה סיפוק הולד. או אפשר שאין צריכים ליתן לה מזונות כלל כיון שחייבת להניק. גם מצינו גבי רבקה שכתיב ואת מניקתה ותרגם יונתן פדגוגה והיא אומנת. הרי שגם זה בלשון מניקה לפעמים. ובהכי אתיין דברי הטור אה"ע סימן פ׳ שכתב דאינה מניקה אפילו בנה. ותמה הב״י היכי משכחת לה שנשא מניקת חבירו ולפמ"ש א״ש בפשיטות דנולד אחר מיתת בעלה ופרקה החיוב מעליה. מיהו בלא״ה לא ידעתי למה הוצרכו לידחק די״ל בפשיטות ששכרו לו מניקת בחיי בעלה ראשון ופסק חלבה ומת הבעל דאז שריא לאינסובי ונתנה הבן למניקת ואח״כ ילדה מבעלה השני ועדיין הולד מבעל ראשון תוך כ״ד חודש ורוצה להניקו בעצמו ולק״מ. ואף דכבר עבר זמן הכרה של מניקת שניה י״ל שחזרה בה או מתה והולד רוצה לינק שדי אמו. וכן יש להוכיח מדברי הרמב״ם וסמ״ג שכתבו טעם במעוברת חבירו משום שיזיק לולד. ויהיה מאיזה טעם שיהיה. או שהיה לו גירסא אחרת תקשי ל״ל האי טעמא הא בלא"ה למניקה קיימא. ודוחק לומר דאי משום למניקה קיימא היה יכול לישא אותה דשמא תפיל דלא מסתבר כלל שיהיה לו היתר לינשא. ואחר כך יצטרכו הב״ד לכפות ולהוציא. אלא ודאי ס״ל דמעוברת חבירו אינה בסוג מניקת חבירו כלל. וס״ל דודאי בס״ד פריך שפיר דידיה נמי אלא חייס הכא נמי חייס. אבל למסקנא דמסיק דאינו מוציא הוצאות בשביל בן חבירו. שפיר יש לקיים הטעם משום דיחסא ולא קשיא דידיה נמי דדידיה אם פעמים יקרה לו היזק מוציא הוצאות לרפואתו. משא״כ דחבריה. ואם כן למסקנת הש״ס א״צ לדחוק משום דלמניקה קיימא דהא יכולה שלא להניק. אלא דלמאי דמסיק שאשה בושה לתבוע תקון הנולד. א"כ שפיר יש לקיים התירוץ שמא יזוק לולד ואינו מקפיד על בן חבירו להשתדל ברפואתו. וע״כ לפום מאי דמשני דמיעכר חלבה ס"ל להש"ס כדפרישית לעיל דאף דאם תוליד לא תהא בכלל מניקת חבירו חיישינן דאחר נשואין לא תשתדל בתיקון הנולד ותניקהו בעצמה ויש חשש ולא שייך תיקון לשכור מינקת קודם שנולד. דשמא היא בעצמה לא תהדר כ״כ שרחוק הנזק בעיניה דלא חיישת כלל לעיבור וסכנת הולד מחמת עיבור או שלא יתן לה הבעל צרכי הולד. שבאמת חשש רחוק הוא. ואינו אלא סניף לדחסא ויש לחוש לשניהם. ואם כן שפיר איתא לטעמא דדחסא למסקנא וצדקו דברי הרמב״ם. אבל אם בנולד אחר מיתת אביו. דין מניקת גמורה יש לה א"כ לשוא עט סופר ואין צורך לטעמא דדיחסא כלל דהיינו מניקת ממש. וכן יש להוכיח דהיכא דלא מקרי מניקת לא גזרו בה גם לשיטת הרא"ש והרמב״ם דסובר דממסמסא ליה בביעי הוא רפואה לעכירת החלב א״כ קשה איך תהא אשה מותרת ליתן בנה למניקה. שמא אחר שיופסק חלבה תחזור המניקה ויסתכן הולד. דלהרמב"ם משמע דלא סגי בלא יניקה אע״כ גם הרמב"ם מודה דדוקא אם רוצה להנשא חיישינן שתחזור המניקה ולא יהיה מי שיהדר אחר מניקה אחרת וכמ״ש תשובת הרא"ש כלל נ"ג סימן ב׳. וא״כ ע"כ עיקר התירו של הרא״ש בצמקו דדיה. אף דהך סברא גופה איתא בצמקו כשתנשא לא תהדר אחר מניקה אחרת. אלא ודאי כיון שאינה בכלל סתם מניקת לא גזרו בה כדפרישית. ואחר שבררנו שדעת תורה נוטה בלא הניקה אחר מות בעלה אינה בכלל מניקת חבירו ולא נשאר רק דעת ריב״ש סימן תס"ב שמחמיר בזה ובתשובת שבות יעקב התיר בצדדין אחרים אף שאין מוכרחים למעיין. הסכימו עמו דעת גאוני הזמן חמיו וגיסיו הגאונים. אמינא בנ"ד יש לצדד עוד טעמא דעדיף מכולהו טעמי דשבות יעקב. ותחילה אומר אחר שלא מצינו בגמרא רק נתנה בנה למניקה י"ל דהיינו אם האם היא המפקחת בתקנת הנולד רק שנתנה למניקה ומידה היא פיקוח תקנת הנולד. אבל אם הוטל הולד על אחד מקרוביו ונסתלקה האם ממנו לגמרי. ומי שמקבל הילד הוא נותנו למניקה ולא ישוב אצל האם כי אם אליו. בפרט בנ״ד שאבי אביו עומד ומצפה שהוא עשיר גדול ואיש אמיד עתיר נכסין ותהא זאת נחמתו על יגונו וצערו על נפש בנו אשר עודנו באבו יקטף במשך שני מזונות שנתחייב להזוג. ובני בנים הרי הם כבנים כמו שכתוב אם תשקור לי ולניני ולנכדי. ע״כ רחמי האב על הבן. אם כן אין ספק שבודאי כיון שבתחילה מחזיק בו והוא כבנו. שגם הוא יהדר אחר תקנת הנולד כמו אביו ממש. ולא חיישינן לחזרה. בפרט שהוא עשיר גדול ורמיא עליה לכפות מדין צדקה כמו שמבואר ביורה דעה סימן וגם נעשה על פי בית דין וסימנין לזה בדברי תשובת הרא"ש כלל נ״ג סימן ב׳ שכתב ז״ל אבל בנתנה בנה למניקה כו׳ משמע בכל ענין אסור. והטעם כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל משום דאי הדרא בה המניקת תחזור אחר מינקת. ואי מנסבא לאו אורח ארעא לאהדורי. ועוד דלא שביק לה בעלה. וגם יורשי הבן לא יחזרו אחר מינקת אחרת דאדרבה חשידי עליה דקיי״ל אין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו. הילכך כיון שמת אבי הילד אין לך מי שיחזר להניק הולד אלא האם. הילכך החמירו בה חכמים שלא תנשא בתוך כ"ד חודש עכ״ל. וכן משמע בש"ס דפריך ולתבעינהו ליורשים. ומשני אשה בושה כו׳. אם כן משמע דאם היורשים מקבלין הנולד על עצמן פטורה האשה מן הולד. אלא דאין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו. לכן א"א. אבל אי מתרמי שאבי אביו של הנולד חי ויהיה לו לבן. וכל מחסור הולד עליו ואין להוסיף בגזירה אב אטו שאר יורשים. דכבר כתבו התוספות בפרק אע״פ דלא גזרינן בר״ג אטו שאר אינשי. ועוד דהא אין מניחין אותו אצל שאר יורשים. וא״כ היכא שאבי אביו מקבלו אצלו ושוכר לו מניקת. אין לחוש לכלום. ואפי׳ הדרא בה כמו שחושש עתה לתקנת נולד. מסתמא יחוש אח״כ. כי מי יחוש חוץ ממנו. אחר שהולד הוא לו כבן. וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא בכתבי הקודש בסוף רות ותאמרנה הנשים אל נעמי ברוך ד׳ אשר לא השבית לך גואל כו׳ ותקח נעמי את הילד ותשיתהו בחיקה ותהי לו לאומנת ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי ע"כ. ויש להבין מאי כוונת סיפור הלזה שיחת הנשים שאמרו יולד בן לנעמי. ועוד אותה צדקת רות שנצמח ממנה זרע המלוכה. והיה הבן יחיד לאמו. מה הוצרכה לאומנת. וכי לא סגי לה לגדלו בעצמה. אלא נראה דגם לפנים בישראל היה מנהג לאסור מניקת חבירו. ובירושלמי מסמיך לה אקרא ובשדי יתומים אל תבא. ואולם כפי דברינו בלא הניקה מעולם ויש אחד שיכנס בעול הגדלת הנולד. שפיר שריא לאינסובי וא״כ כיון דאיתא במדרש דכשנתעברה רות מת בועז ורות היתה נערה והיתה כונת נעמי הצדיקת שלא תאסר רות בכבלי העיגון עד תום כ״ד חודש כיון שהוא נערה. וכבר אמרנו שאם הנולד נשאר אצל מי שיפקח בתקנתו אין לחוש עוד. כיון שלא קיבלה בתחילה עליה עול הנולד שריא לאינסובי ולזה רמז הכתוב טעם ההיתר וכונת נעמי שלקחה הילד מיד בחיקה שלא תתחיל רות כלל בפיקוח תקנת הילד. ולזה אמר ותקח נעמי את הילד ותהי לו לאומנת ונקרא על שמה בשביל זה כמו שקראו השכינות לאמר יולד בן לנעמי ולא לרות. כיון שקיבלה לגדלו הרי הוא כבן נעמי. ואל ירחק דבר זה בעיניך דליכא מידי דלא רמיזא. עיין ט"ז י"ד סימן קצ"ב שהקשה על בועז מתבעוה לינשא אף שהוא גם כן חששא דרבנן. וגם מפשטא דקרא שהמגדל נקרא מוליד. ואין לחוש לתקלה אם הוא מגואלי הנולד. וסיוע לדברינו עכ"פ באבי אבי הילד דכ"ש הוא. וכן יש להוכיח מן הש״ס דהיכא דאיכא מאן דמפקח בתקנת הנולד לא אסרינן משום לא פלוג. דהא פריך ולתבעינהו ליורשים. ומאי קושיא נימא דלא פלוג בין איכא יורש לליכא יורש. אלא ודאי לא אמרינן בהא לא פלוג. וכ"כ הגאון מהר"י בספר גבורת אנשים. כללא דמילתא בנ"ד יש לומר חדא בלא התחילה להניק י"ל כ"ע מודו שאין דין מניקת עליה. כמו שעשינו סמוכין מדברי הרמב"ם וסמ"ג. ולא מצינו רק הריב"ש שאוסר בזה. וי״ל בעשירה שאין גם שיעבוד עליה יודה הריב"ש דעדיף האי התירא מצמקו דדיה דחל עליה פיקוח תקנת הנולד. וזו אינה בכלל מניקה כלל. ומצורף לזה שמוטל על אבי אביו והוא עשיר והוא תיקון הנולד יותר משיהיה אצל אמו. ואמו אין לה מקום להיות עושה ואוכלת לעצמה ושבה לבית אביה ולאשת אב שאין לה שום מקום להיות שם עם בנה. ועיקר תיקון הנולד להיות אצל אבי אביו ואשתו שהיא אם אביו כידוע למי שיודע בטיב הענין. ואפילו לא תהא מותרת ג״כ לא תוכל להחזיק הילד אצלה. ומאחר שאין תועלת לנולד בעיגונא אין לאסרה בכבלי העיגון על חנם כמ״ש הר״ן בתשובה סימן י"ב בטעם דברי הגאונים בנתנה בנה למניקה ג׳ חדשים בחיי הבעל. אף דיש לשדות בו נרגא מ"מ עדיף שלא תנשא שתהדר אחר מניקה כ״ש בנ"ד שנשאר הנולד במקום אבי אביו והוא ישגיח עליו לטובה יותר ממה שיש יכולת ביד אמו. ועוד נ"ל דהא בלא"ה הב"ש בסימן י"ג סקל״ז הביא דברי אמונת שמואל שמתיר באלמנה עשירה משום דלא משעבדא להניק. והב"ש הקשה עליו דהא מסתמא היו עשירות. מ"מ אמרינן שאני דבי ר"ג דלא הדרי בהו. ואני אומר מהא לא איריא. ותחילה נבאר דעת ר״ש הזקן שהתיר בגרושה. והתוס׳ הקשו עליו. דגם אלמנה לא משעבדא מכי תבעה כתובה. ונראה לבאר דר״ש הזקן ס"ל ודאי מניקת חבירו לא מקרי רק היכא דמשעבדא לחבירו. והנה באלמנה ודאי בסתם נשתעבדה להניק. והחילוק שבין גרושה לאלמנה דודאי גם גרושה כיון שהניקתו בחיי בעלה משתעבדא להניק. אלא דאמרינן בש״ס בנתגרשה אינה כופה דאף דהניקתו בתחילה מ"מ לא עדיף מפועל שחוזר אימת שירצה. אלא דקי״ל בדבר האבד אין יכול לחזור. וס"ל לר"ש דבגרושה לא מקרי דבר אבד שהרי מוטל על האב. לכן יכולה לחזור. משא״כ באלמנה שכבר התחילה להניק. א״כ אף דיכולה לתבוע כתובה ולומר איני נזונית ואיני עושה. מ״מ אין לה היתר לינשא ע"י זה. דגם בפועל בדבר אבד אין יכול לחזור בו. ובאלמנה שיש חשש שתחזור המניקת והוא תנשא ויעכר חלבה. א"כ כיון דיש לחוש לקלקול הולד מקרי דבר אבד ואין יכולה לחזור לכן נכללת בכלל מניקת חבירו שיש עליה ההשתעבדות אחר שכבר קיבלה עליה והתחילה במלאכה אין יכולה לחזור בו. ואף דבלא רוצה לינשא אין איסור שתתן בנה למניקה. היינו משום דבזה אין היזק לנולד. אם תחזור המניקת ישוב לאמו לא שייך דבר אבד. אבל אם נתירה ע״י זה להנשא. הרי הוא דבר אבד דיש לחוש לתקלת הנולד ולא תוכל לחזור. משא"כ בלא התחילה להניק. הוה כלא התחיל במלאכה. ואין לה לחוש על הולד יותר מכל הנשים. ואין חיוב עליה להיאסר בכבלי העיגון שאין לכלול אותה בכלל מניקת חבירו שאין עליה שום השתעבדות לבנה. ומעתה ודאי עשירה שהתחילה להניק אמרינן דכבר נשתעבדה דבאלמנה מקרי דבר האבד. ואף שיוכלו ליתן למניקת. כיון דיש לחוש שמא תחזור בה. שפיר אית ליה דין דבר אבד שאין יכולה להנשא. שכבר נשתעבדה לנולד ובכלל מניקת חבירו היא. ולא קשיא מר"ג שהיו עשירים דשם כבר התחילו להניק ונשתעבדו ליניקה בשכר עכ״פ אלא משום דלא הדרי בהו לא מקרי דבר אבד. אבל בלא התחילה להניק ודאי אינה מחוייבת לקבל השתעבדות זה. ואינה בכלל מניקת חבירו כלל ועדיף מצמקו דדיה ונתנה בנה למניקה בחיי בעלה. ואפילו אינה עשירה. כיון שילדה אחר מיתת בעלה ואינה חפיצה להניק אינה חייבת כלל כדמשמע בש"ע ס"ס י"ג דדמיא לגרושה. ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת. נוכל לומר דגם התוס׳ ורא״ש וסייעתם שחלקו על ר״ש הזקן שמתיר בגרושה אע״ג דלא שייך לכוללה בסוג מניקת חבירו היינו דס״ל דגם גרושה בושה לתבוע כמ"ש במרדכי. וא״כ שפיר הוא בכלל מניקת חבירו ויש לה דין דבר אבד ואינה יכולה לחזור כדי שתנשא. שע״י זה יקרה נזק לולד והוה כמו דבר אבד. אבל אם לא הניקה כלל לא נכנסה בשיעבוד כלל ואינה בגדר מניקת חבירו כלל שלא התחילה במלאכה ולא רמיא התינוק עליה כלל. כמו שכתבנו לעיל. מלישנא דברייתא דנקט מת בעלה והיא מניקה. משמע דוקא שהיא מניקה. אבל בלא הניקה כלל אינה בגדר מניקה. וזה היתר מרווח יותר ממה שכתבו הגאונים בנתנה למניקה בחיי בעלה וכן הרא"ש בצמקו דדיה דיש לפקפק טובא. דמ״מ כיון דמשעבדא עכ"פ לגדל התינוק ולהמציא לו מניקת. כמ"ש בתשובת הרא"ש גופיה כלל נ"ג סימן ב׳. א"כ כשתנשא יש לחוש לסכנת הולד. ובפרט שדבר מוכרח הוא לשיטת החולקין על הר״ש וס"ל גם בגרושה יש דין מניקת חבירו. א"כ קשה מה שכתבתי בספרי שו״ת יעלת חן שאלה ל״ט דקשה אשה גרושה מניקה לא יוכל בעלה לשלחה שמא מעוברת היא. וכ"ש אם מכבר היא מעוברת ויסתכן הולד. ואשה בושה לתבוע לבעלה כמ"ש ר״ת במרדכי. אע״כ כיון שהיא פנויה תפקח בעצמה בתקנת הנולד להשתדל לו מינקת כמ״ש הרא״ש בתשובה הנ״ל או למסמס ליה בביעים. ואיך נתיר בצמקו דדיה. וע"כ כל שאינה בגדר סתם מניקת לא גזרינן בה. דהסכנה בדרך רחוקה. א"כ הך התירא דלא הניקה מעולם ודאי מרווח טפי ואינה בגדר שם מינקת חבירו בשום אופן. עוד רגע אדבר והיה לבאר במהות המניקה. כי ראיתי בתשובה כנסת יחזקאל סימן נ"ט שכתב דהמניקת צריכה להיות דווקא פנויה. דאל"כ מאי אולמא דמניקת מינה. דגם למניקת יש לחוש דילמא מיעברה. גם בתשובת נודע ביהודא חלק אה״ע סימן כ"ה הביא דברי הגאון מהר״ם ברבי שתמה על תשובת מיימוני סימן כ״ד שהיתה מניקת אשת איש. והגאון המחבר הודה לו. והתנה בכ״מ התירא בנתינה למניקת שתהיה פנויה ואני בעניי לא כן אנכי עמדי דלא מסתבר כלל לאוקמה הך ברייתא בנתנה בנה למניקת הוא דוקא בפנויה. ואפילו בפנויה לא מיתוקמא אם שלמו ימי מניקתה של המניקת קודם הרי יש לחוש שתנשא. או שכבר מת בנה. הרי יש לחוש שתנשא. ואיך שרי רב נחמן לדבי ר״ג וצ״ל דוקא בפנויה ויש לה בנה שאסורה להנשא מחמת בנה. ולא ישלמו ימי מניקתה קודם כ"ד חודש של זה הילד. ובעיני דברים אלו רחוקים מאד מדעת נוטה לפום פשטא והוא כמעייל פילא בקופא דמחטא. ולפום רהיטא הייתי אומר דתשובת מיימוני ס״ל בפירוש ממסמסא ליה כפי׳ הרמב״ם שהוא רפואה לעכירת החלב. א״כ כיון דמבואר בש״ס דדידיה ממסמסא ליה בביעים וחלב. וא״כ שפיר י"ל דמיירי במניקת נשואה ויש לה בן שלא שלמו כ"ד חודש קודם השלמת היונק. אם כן אין לחוש שאם תעבר הא הבעל חושש לרפאות החלב משום דידיה ואין לחוש לשיטת הרמב״ם אם ניתן לנשואה שיש לה בן שהרי אביו ע״כ מרפא החלב בשביל בנו. אלא שזה רחוק בעיני דתשובת מיימוני יסבור כהרמב״ם שדרכם למשוך אחר פרש"י. איברא דלא קשיא כלל דאפילו לפרש״י שפירש ממסמסא ליה שמאכילתו הא פרכינן התם ליתבעינהו ליורשים. ומשני אשה בושה לבא לב״ד כו׳. ונראה דזה לא שייך רק באם הילד שאין דרכה להקפיד בשכר הנקה וחסה על בנה כמ״ש הרא״ש לכן בושה לתבוע צרכי הולד בב"ד וגם שכר הנקה אפשר שהיא בושה למיקם עם היורשים בדינא ודייני דמשמע לה שהיא מחוייבת להספיקו. וכן באמת אין אשה משליכה בניה. אם אין להם ירושה תתגלגל עמהם כפי יכולתה. אבל מניקת אחרת דאדעתא דאגרא נחתא א"כ בנתנה בנה למניקה או שממחית המניקת שתתבע מן היורשים או שהיא ובעלה שתנשא לו נכנסים בחיוב תשלומי המניקת. ודאי המניקת לא תבוש לתבוע צרכי היונק. ואם תתעבר ויעכר חלבה לא חשידא אשפיכת דמים ובעד שכר הנקה יספיק לה עכ״פ למסמס ליה בביעי ובדבי ר״ג דלא הדרא בהו קיבלה המניקה עליו להחזיק היונק כבנה ממש ופסקו ליתן לה שכר הנקה ומסמוסי ביעי אם תצטרך להם ואין לחוש לכלום. רק שמא תחזור המניקת כמ״ש הפוסקים. וכן הך תשובת מיימוני קיבלה גם כן להחזיקו כבנה. ודברים אלו ברורים ונכונים. ואין לבדות חדשות שלא שערום הראשונים. אלא שאני נבוך איך נזהיר למניקת אם תתעבר דאנן מספקא לן אי כפרש״י לא תניק אי מעברא דהחלב מזיק ליונק ואין לו רפואה ואי כפירוש רמב"ם בהכרח צריך יניקה. ולא סגי בהאכלת הביעי וחלב. מיהו נראה דבשביל זה אין לבדות גזירה חדשה דא״כ דידיה נמי נאסור דבש״ס משני דממסמסא ליה בביעים וחלב. ואנן דמספקא לן היכי תעביד וחמירא סכנתא. אלא ודאי מהא לא איריא. גם רוב מפרשים ס״ל כפרש"י דכן נראה מתשובת רשב״א שהביא ב״י סימן י"ג. וכן נראה מפירוש הר״ן בכתובות ושאר מפרשים ס״ל כפרש״י. וכן מעשים בכל יום לגמול ילדים בתוך משך זמן הנקה. ואין שטן ואין פגע רע. ובודאי גם דברי הש"ס הם לחוש בדרך רחוקה לאיזה סיבה. אבל אינה סיבה קרובה לחוש ח"ו לסכנה. וכל דברי תשובת כנסת יחזקאל אינם מכוונים כלל לענין הלכה רק דרך פלפולא בעלמא. ולא נגע בקצהו של דין זה. אם נולד אחר מיתת אביו יהיה בכלל מינקת חבירו. וכבר בררנו הך הנלע״ד בזה. גם יש להביא ראיה מדברי התוס׳ סוטה דף כ"ו ד"ה מעוברת לפי פירושם שאין מעוברת שותה כי אם לאחר שתלד. וביארתי כונתם בספרי יעלת חן סי׳ מם דף ס"ב ע״ב דקשיא להו דאח"כ בלא״ה אינה שותה בשביל שהיא מניקת וכתבו דנ״מ במת או הפילה. וקשה למר בר רב אשי דאסור גם במת תקשי מאי נ״מ במעוברת. הא בלא״ה היא מניקה אחר שתלד ולא שתיא שהיא מניקת חבירו ולפמ״ש א״ש בפשיטות דכיון דלא הניקה מעולם אינה בכלל מניקת חבירו. לכן גם למר בר רב אשי משכחת לה בלא התחילה להניק כלל דאינה מחוייבת להניק לכן לא יחמיר אם מת או הפילה. אחר שהיה הברירה בידה שלא תניק. ובהפילה שלא הניקה מעולם. אינה בכלל מניקת חבירו כלל כיון דלא התחילה להניק. והברירה בידה שלא תתחיל. אחר ימים לא כבירים האיר ד׳ את עיני וראיתי שכדאי להכריע כדברי רש"י בפירוש ממסמסא שמאכילתו לתינוק. והוא ע"פ שעלה ברוחי להתבונן בלשון רש"י בפרק במה בהמה דף נ״ג ע"ב דמייתי מעשה באחד שמתה אשתו. והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן. ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כו׳ והניק את בנו כו׳ א״ר נחמן תדע דמתרחיש ניסא ולא איברו מזוני. ופרש"י דמתרחיש ניסא להצלת כמה בני אדם ולא איברו מזוני ואין נס זה רגיל לצדיקים שימצאו חיטין גדילין באוצרותיהן עכ"ל. והוקשה לי לפרש"י לשיטתיה דס"ל דלינוקא סגי במאכילתו ביעים א״כ היה לו לרש״י לפרש כן דקאי אהך עובדא שנעשה לו נס הלזה ולא נברא לו ביצים וחלב ליזון הולד. וכן עלה בדעתי הפשט כפשוטו. ואמרתי לכאורה שהוקשה לרש״י דהא כבר אמר א"ר יהודה בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם שנשתנו עליו סדרי בראשית. ופרש"י ולא זכה לפתוח לו שערי שכר. וא"כ קשיא ליה מאי קאמר ר"נ היינו הך דרב יהודה. לכן משמע ליה דר"נ אתי לאשמעינן דכיון דאיכ' פלוגתא בגמרא ואיכא מ״ד כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. א״כ אין ראיה דאפשר דלצדיקים גמורים היה מברו מזוני. ולזה קמ"ל ר״נ דאפילו לצדיקים לא מברו מזוני וא"ש ולפי שעלה בדעתי שאין נוגע לנדון לא העלתי על ספר. אמנם אחר שעלה ברעיוני איזה בקיאות שנאמר ברביתיה דינוקא ולפום רהיטא חפשתיו ולא מצאתיו כי העברתי עיני מזה לפום רהיטת החיפוש וחזרתי לבדוק אחר זה ומצאתיו בפ׳ יום הכיפורים דף ע״ח ע״ג אמר אביי אמרה לי אם רביתיה דינוקא מיא ומשחא גדל פורתא ביעי בכותחא גדל פורתא תבורי מנא כו׳ ומזה נראה להכריע כדברי רש"י. דהא הרמב"ם ס"ל דממסמסא קאי ארפואת החלב. א"כ משמע דלא סגי בביעים וחלב וצריך לינק דוקא שיעור יניקה כ"ד חודש. אם כן איך יפרש גדל פורתא ביעא בכותחא ויצטרך לפרש גדל פורתא היינו כ"ד חודש. א״כ איך יפרש גדל פורתא תבורי מנא היינו אחר כ"ד חודש דוקא משמע שקודם כ"ד חודש עדיין אינו בר הכי ליהנות מתבורי מאני וזה נגד המציאות דודאי אם כבר הוא יותר מכ״ד חודש כבר הוא בר אזהרה שלא להשחית ולחבל לשבר כלים. וקודם כ״ד חודש טובא כבר הגיע לשכל זה לשבר כלים. ועוד דאם קאי אאחר כ"ד חודש דאז רביתיה דוקא מביעי בכותחא. אם כן איך תנשא לאחר כ"ד חודש. הא הבעל לא יהיב ליה ביעי בכותחא אלא ודאי אחר כ"ד חודש. כבר הוא בר אכילה לאכול מזונות פשוטים. ועליהם אין הבעל מקפיד רק על מסמוסי ביעי שהוא מזונות יתירים ויקירי הערך בזמן הש״ס אבל אחר כ"ד חודש כבר הוא יכול לאכול ממה שהוא לפי ברכת הבית. לכן אין הבעל מקפיד כל כך. ואם כן נראין הדברים כפרש״י דגדל פורתא משמע כמשמעו והיינו ודאי תוך שלשה חדשים לא סגי בלא יניקה לכן אמר משחא ומיא שהם לרחיצה וביניקה בלא״ה הכרח הוא שיניק שדי אמו. אבל כי גדל פורתא היינו שלשה חדשים סגי ליה ג"כ בביעי בכותחא. לכן במעוברת חבירו שאין חשש רק דילמא מיעברא ומיעכר חלבה והחלב אינו נעכר כי אם לאחר הכרת העובר. ואז כבר הוא בר מסמוסי ביעי בכותחא ואין סכנה עוד אי איכא מאן דיהיב ליה. ומעתה בהך עובדא דפר׳ במה בהמה דמשמע הלשון שהניחה לו בן לינק משמע שמתה מיד שילדתו מדלא קאמר והניחה בן יונק. לכן בהכרח היה צריך למניקה דכשהוא קטן מאד לא סגי ליה בלא יניקה. ולכן לא סגי בלא יניקה והוכרח רש"י לפרש שלא נפתחו לו שערי שכר. וניכרין דברי אמת ברש״י וחסדאין מילין. ולפי זה צ״ל הא דאיתא בפרק אע״פ דף נ"ט ע״ב במכירה כופה ומניקתו מפני הסכנה ואיכא מ"ד שלשה חדשים. וקשה למה כופה להניק הא סגי במסמוסי ביעי וצ״ל דעיקר כוונתה לדחות היונק להשליכו על אביו. דאל"כ מסתמא ניחא לה טפי ביניקה מטירחא דמסמוסי ביעי. ולזה קאמר דכופה ומניקת כיון שכבר הורגל בצוותא דאמיה אינה יכולה להשליכו מעל פניה ליתנו לאביו. ואם הוא בר הכרה קודם כדמסיק כל חד לפום חורפיה מניקתו ממש כל זמן שצריך. ועיין מ״ש בשו"ת יעלת חן סימן ל"ט והנה דברים מוכרחים כמ״ש. אמנם נראה יותר דשיעור יניקה הכרחית עד דמקרי גדל פורתא עודפת אף על שיעור הכרה של שלשה חדשים בזמן לא נדע להגביל שיעורו. ועם זה יהיה כפשוטו אם היה מכירה כופה ומניקתו מפני הסכנה שהוא עד זמן הכרח היניקה דלא סגי בביעי בכותחא. ומעתה א"צ לידחק גם בדברי ר״ש הזקן מ״ש ביעלת חן סימן ל״ט דא"ש כפשוטו דיש זמן שיניקה הכרחיית לו ואז כופה. ומ"מ לא תקשי איך שרינן בדידיה משום דממסמסא ביעי וחלב ניחוש שמא תתעבר בזמן שעדיין אין ראוי למסמוסי ביעי. י"ל ודאי לא שכיח כלל שתתעבר מיד אחר לידה ובימי הנקה. ואף דמצינו בכריתות בילדה כמה ולדות תוך מלאת. אין קושיא דהמשנה מדברת גם מה שהוא על צד הזרות כמו יוצא דופן וכה״ג. ועוד ידוע מצד טבע המציאות שאשה מניקת לא תמהר להתעבר כאשה שאינה מניקה. וגם יש לחלק בין ילדה נפלים לבן קיימא שיש פירוק וריסוק אברים ואין לחוש כלל שתתעבר ויעכר חלבה בטרם היות לנולד זמן שראוי למסמוסי ביעי וכן מוכרח דהא מעשים בכל יום שאלמנה וגרושה גומלים בניהם תוך כ"ד חודש ואין פוצה פה ומצפצף אם לא תרצה להנשא ונימא דאסור משום סכנה. אלא ברור דאין הכרח כלל לתינוק לינק דוקא כ"ד חודש וסגי ליה במסמוסי ביעי לאחר שגדל פורתא ומכל מקום חשבינן יניקה כ"ד חודש דבזמן זה צריך ליונק מזונות קלים כעין חלב היונק משדי אמו. ולפי זה היכא דשרינן בנתנה בנה למניקה מאיזה סניפין יש להדר שאם תהא נשואה לא יהיה הבן הניתן קטן הרבה מבן המניקה אם עדיין לא יהיה השיעור שאם תתעבר לא יספיקו לנולד מסמוסי ביעי ולבנה יספיק מסמוסי ביעי. גם צריכה שתקבל עליה זאת שאם תתעבר תגמלנו באם לא ינתן למניקת אחרת. והיא אינה בושה לתבוע כדפרישית לעיל. העולה מזה בלא התחילה להניק כבר הביא הרב בעל שבות יעקב סימן צ"ה המתירין בשם שלטי הגבורים שראה מקילין בזה בנולד לאחר מיתת בעלה ולא התחילה להניק. ומה שהכריע בעל ש״ג לחומרא מראיה דצמקו דדיה כבר בררנו דליתא ואין זו ראיה של כלום. ובשם תשובת הגאון מהר״מ פריוונצאל והגאון מהר"ן מאיברא והגאון מהר"י אב"ד דק״ק הוראדנא בתשובת גבורת אנשים ואף שיש כמה מחמירין. כבר בררנו בידים מוכיחות מן הש״ס דעדיף האי התירא מכל התירים שהם הלכה רווחת בגמלתו ונתנו למניקה בחיי בעלה שהכרחנו שאין זה היתר מספיק. דמ״מ כבר התחילה בפיקוח צרכי הנולד. ועשינו סמוכין מדברי הרמב״ם וסמ״ג. וגם כתבנו דברי אמונת שמואל שמיקל באלמנה עשירה כמו בגרושה. וקושית הב״ש מריש גלותא כתבנו ליישב בטוב. ובלא״ה לא ידענא מאי קשיא ליה מלשון רש״י על אמונת שמואל. שהרי לא אמרה רק בשיטת ר״ש הזקן וגברא אגברא קרמית. ובלא"ה אין דברי הב״ש מוכרחים דיש לפרש מ״ש רש״י אלמנות שבבית ר״ג. אין הכוונה דוקא בנות ריש גלותא שהיו עשירות. די״ל אלמנות עניות קרובות שפרנסום ב׳ ר״ג. ולפי שהיה ר״ג עומדים בעדם לא הדרי בהו. ואין מקום לראיית הב"ש. וכמו כן מהר"ם מינץ שמיקל במזנה לפמ"ש אין ראיה דמ״מ אף שתתעבר כשהיא פנויה מהדר אחר מינקת כדפרישית לעיל. ואפשר באלמנה עשירה שלא הניקה מעולם יודו כולי עלמא כדפרישית לעיל. וכבר כתבתי דאפילו לדעת המחמירין כאן שלא הוטל הנולד על האשה כלל לכ"ע שרי וזה עדיף מכל סניפין של בעל שבות יעקב כי מה שצידד מכח צוואת הבעל אין בו טעם כלל לומר מצוה לקיים דברי המת נגד תקנת חכמים ותיקון הנולד. ועוד אי בן שבעה לא מהני משום דלא מינכר כ״ש הני מילי דשתי מניקות וצוואת הבעל. ואם בא לסמוך משום דנשבעה המניקת לצרף א"צ סניפין אחרים. ועוד לפמ״ש התוס׳ איכא שבת גם באשה שהיא מצוה רבה ואפ"ה לא שרינן. וברור דעיקר סמיכת הרב בעל שבות יעקב בשביל שנראה לו היתר בלא הניקה מעולם. וגם מלשון הרשב״א בתשובה בב״י סימן י״ג שכתב ומדקתני שמת בעלה תוך כ״ד חודש. משמע כל שמת תוך זמן זה ואפילו ביום שנולד עכ״ל משמע דוקא ביום שנולד. אבל נולד אחר מיתת אביו. אינו בכלל מניקת כמו שמורה לשון הברייתא. ועוד יש סניף בכאן שנעשה ע״פ ב״ד שלא הוטל התינוק על האשה כלל. ומעשה ב״ד קלא אית ליה ודמיא לריש גלותא מכל הני מילי מילתא פשיטא ואין להחמיר במילתא דרבנן. ועוד דמפרסמא מילתא שהנולד אצל אבי אביו ולא היה אצל אמו מעולם. כי אבי אביו שכר לו מניקת מיד ואף צרכי אם הילד כל ימי לידתה היה ג״כ על אבי אבי הילד וקיבל לפקח על עניניו. פשיטא אפילו תחזור המניקה יהדר אחר אחרת. ואין לומר דלא מינכר דהא כתב הרא״ש פרק אע״פ דגם בנתנה בנה למניקה ודאי מינכר. רק דגזרינן שמא תחזור בה. וא״כ כשהוא בבית אבי אביו כ״ש דמינכר. ואם תחזור כמו שהשתדל אחר זו ישתדל אחר אחרת. ואם לא ימצא ימסמס ליה בביעי וחלב. דבני בנים הרי הם כבנים. ואין לחוש לכלום. ולפי דעתי אילו ראו המחמירין הדברים שבררנו לא היו מחמירין בלא הניקה מעולם. אולי מקום הניחו לי מן השמים לפקוד על תקנת בנות ישראל:

תשובה לחכם אחד שביקש להשיב על דברי:

א) מה שביקש מע״ל להשיב על קושייתי על התוס׳ שהיה להם להוכיח מגופא הא דאסרו מעוברת חבירו משום דלמניקה קיימא הא לשיטת ר"ש לפי מה שהבינו בליכא שיעבוד לא שייך מניקת חבירו וביקש לדחות די״ל ודאי מעוברת לא הוה בכלל מניקה מטעם שכתבתי דאם תנשא לא משעבדא להניק. ולמאי דמסיק סתם מעוברת למניקה קיימא הוה כאילו כבר היתה מניקת. ואין דבריו נכונים כלל. דודאי הר״ש שסובר בלא משעבדא לא הוה מניקת חבירו כלל. לכן התיר בגרושה. והתוספות שהקשו עליו מאלמנה שאמרה איני ניזונית ע״כ לא ס״ל לחלק בתקנת הולד בין גרושה לאלמנה. דאל״כ לא הוו מקשו מידי מאלמנה. וע״כ ס"ל דטעמא דבגרושה שייך נמי באלמנה. אלא שטעמו של הר״ש משום שלא נקראת מניקת חבירו. א״כ תמה על עצמך למה אסרוה להנשא בתוך ימי עיבור הלא אם תנשא לא תהא בכלל מניקת חבירו כלל ומה חטאה לכנות לה שם מניקת חבירו להכניסה בכבלי העיגון אחר שאם תנשא לא תכונה בשם מניקת חבירו בשום פנים. וכ"ש שלפי הדברים שכתבתי שאין מעוברת נכנסת בכלל מניקת חבירו כמו שמורה פשט הסוגיא. א״כ פשיטא שאין טעם כלל להכניסה בשם מניקת וזה ברור. והקושיא שהקשה על פירושי שיתקנו שלא תניקהו אינה קושיא כלל. שאחר שגזרו חכמים אין לנו עסק בגזירתם ואיך שייך שכל מעוברת תהיה אסורה. ולא סמכו על תיקון שלא תניקהו שהרי הילד מסור לאמו. ואין זו קושיא כלל.

ב) מה שביקש ליישב תמיהתי על הרשב״א אגב חורפיה לא עיין שפיר בדברי שהרי כתבתי כמורה באצבע שהרי אפילו דידיה נמי הוה אסרינן דהכי פרכינן אפילו דידיה נמי תהא אסורה מטעם דילמא מיעברא. א״כ ודאי תמיה גדולה איך תנשא באינו מכירה כיון דאיכא חששא שמא תתעבר ואז יהיה מכירה ואי ס"ל לרשב״א דבגרושה אינה בכלל מניקה. לא היה צריך לטעמא שכתב דיש לו אב למסמס לו בביעי. הא אינה בכלל מניקת חבירו כלל. וע״כ ס״ל דגם גרושה היא בכלל מניקת חבירו רק משום שיש לו אב. וא"כ אי אסרינן במכירה ולא סמכינן אמסמוסי ביעי. איך שרינן באינו מכירה. הא סופו להכירה ועיקר קושיתי לפי דברי תשובת רשב"א שהביא בב״י ותמיה עצומה הוא לית נגר דלפרקינה.

ג) ומה שדחה מה שהקשתי על הרשב"א למה תאסר גרושה מעוברת למה יהיה תחילתה חמור מסופה דשרי באינה מכירה. וכתב מע״ל שלא הבין די״ל דס״ל כהר״ש דגרושה מעוברת שריא ג"כ. הנה כבר מבואר זאת בתשובתי ומה שהנחתי בצ״ע ולא ניחא לי בכך היינו דודאי כיון דתני לא ישא אדם מעוברת חבירו ומשמע שכל שהוא בכלל מעוברת חבירו לא ישא ואי אתה יכול להוציא גרושה מעוברת שלא תקרא מעוברת חבירו עכ"פ. ובשלמא לדברי הר״ש הזקן כפי מה שהובא ברא״ש צ״ל הך דלא ישא מעוברת חבירו ומניקת חבירו מיירי בגרושה דומיא דמניקת חבירו דלא איירי בגרושה דגרושה לאו בכלל מניקת הוא. אבל לדברי הרשב״א דבמכירה גם גרושה מניקת חבירו כיון שכופה. ואף שלא פירש בברייתא חילוק זה צ"ל דסמך על פשטא דלישנא כל שנקראת מניקת חבירו אסורה אפילו בגרושה. א"כ בודאי תמוה לפרש מעוברת חבירו באלמנה דוקא ומניקת חבירו אפי׳ בגרושה. שהרי אי אתה יכול להוציא גרושה ממעוברת חבירו. דודאי מעוברת חבירו היא. ומזה הטעם לא הספיק לי ליישב דברי הרשב״א עפמ"ש בספר יעלת חן דמודה הר"ש בגרושה מעוברת שהחששא בגופה ולא מינכר. דהא ע"כ הרשב״א לא ס״ל הך סברא דהא מתיר בגרושה גופה באינו מכירה ואוסר במכירה. נמצא שב׳ גרושות אחת הניקה מעט יותר עד שהכירה. ואחת לא הניקה. זו מותרת וזו אסורה. ומ״מ ראיתי ליישב קושיא זו. דודאי הרשב״א שמתיר באינו מכירה. היינו ע״כ בנתנה בנה למניקה ובנתנה בנה למניקה לאו בכלל מניקה רק שמא תחזור בה כמ״ש הרא״ש בכתובות פ׳ אע״פ. וא״כ באינו מכירה כיון דמשמע דהכרה היא ג׳ חדשים כדמשמע בכתובו׳ דף ס׳ וא״כ כיון שצריכה להמתין ג׳ חדשים משו׳ הבחנה. אם הניקתו בעצמה הרי כבר מכירה ואסורה להנשא שכופה ומניקתו ולא משכחת לה רק בנתנה בנה למניקה קודם הכרה. א״כ אין חשש רק שמא תחזור ובזו ס״ל להרשב״א כיון דיש לו אב ממסמס ליה. משא"כ במכירה לא מהני מסמוסי אלא דעדיין אינו מיושב. דהא מוכח בש״ס דהיכא דממסמס ליה בביצים אפי׳ מכירה שרי כמו דידיה וא״כ מה מקום לחלק בין מכירה לאינו מכירה היכא דממסמס ליה ואי לא מהני מסמוסי במכירה. הרי יש לחוש שתחזור בה המניקת אחר הכרה ולא יועיל מסמוס וברור דמהני מסמוס אפילו במכירה. וא״כ מאי טעמא אסור במכירה. וא״כ לדברי הרשב״א לית ליה פתר לחלק בין מכירה לאינו מכירה. וכ״ש דמ״ש בש״ע סתמא להתיר ובש"ע גופיה סימן פ״ב לא נתן שיעור להכרה ואם כן משכחת לה שיעבור זמן הבחנה ולא יהיה מכירה וא״כ משמע דשרי אפילו בנה עמה. וכן משכחת לה כגון שהפסיקה בתוך זמן הכרה מלהניקו לאיזה סיבה. א״כ גם אחרי עבור שלשה חדשים אינו מכירה. ומכל מקום עתיד להכירה ואיך תנשא ובנה עמה זהו תמיה עצומה. ובאמת הדברים ברורים כמו שכתוב דמעוברת לאו בכלל מניקה הוא כדמוכח לשון סתם מעוברת למניקה קיימא ואחר שהכרח לפרש לפי לשון הש״ס דמעוברת לאו היא בכלל מניקה. היינו שעדיין לא התחיל שיעבודה כלל. אם כן בלשון סתם מעוברת למניקה קיימא אין להעמיד כלל דנתנו למעוברת דין מניקה דא"כ הל"ל כיון דסתם מעוברת למניקה קיימא כמניקה היא. אחר שלפום שקלא וטריא דש"ס לא חשובא בכלל מניקה הרי לא חזר מסברא זו רק משום דסתמא למניקא קיימא גזרו שלא ישא מעוברת. כדי שלא נצטרך לב״ד להזדקק אחר הלידה לכופו להוציא אם תניקהו. שאחר שתניקהו ודאי תהיה בכלל מניקת חבירו ותאסר אפילו תתן בנה למניקה וכך הוא מדת חכמים לעשו' חיזוק לדבריהם. אבל אם ילדה קודם שתנשא אחר מיתת בעלה. הרי כבר יצאה מסתם מעוברת אם נתנה בנה למניקה מיד לאו בכלל מניקת היא כלל כמ"ש הרא״ש כתובות פרק אע"פ. והדברים ברורים למבין. וזהו קצת בענין אחר ממ״ש בתשובתי. והרי גם זה נכון.

ד) ומה שדחה קושיתי על הרא״ש דל״ל טעמא דנשים חסות הא בלא״ה כיון דס״ל גם בגרושה לא שייך מסמוס א״כ פשיטא דאסירא ודחה כת״ר דהוצרך להרא״ש טעמא דנשים חסות דאשה בושה לא שייך אם מחזירתו לאביו. במח"כ לא דק כלל דהא באמת אם מחזירתו לאביו אין טעם לאסור אותה שהרי אביו ממסמס ליה. והרי בדידיה נמי התירא משום דממסמס ליה וא״כ א״צ לתקנה שתניקהו. ואדרבה איפכא קשיא לי למה נאסור בגרושה כשמשלכת הולד על אביו. הא אין שום חשש כשיהיה אצל אביו דממסמס ליה בביעים. ואין לומר משום לא פלוג. דהא כתב הרא"ש בנתנה בנה למניקה לא שייך לא פלוג דמינכר. רק שמא תחזור. ובאב לא שייך חזרה שהרי מוטל עליו והיא אינה מחוייבת להניק אפילו בשכר אם לא תרצה ליזון כמ"ש בחמ"ח סימן י"ג ס״ק י״ג וב״ש סקל״ה וצ״ל לזה כמ״ש בתשובתי הראשונה דבמכירה לא סגי במה שממסמס בביעים דהא כופה ומניקתו ולא סגי במסמוסי ביעי. רק היכא שכבר היא בצוותא דמניקתו. ולהכי במכירה כופה ומניקתו. והרא"ש ס"ל דלא מפלגינן בין מכירה לאינו מכירה. וכיון דבמכירה אסורה שאינה יכולה להשליכו על אביו לא פלוג רבנן בין מכירה לאינו מכירה. והר״ש שאמר משום דלא משעבדא להניק א״כ אינו מכירה היה לנו להתיר באמת דאי בעי לא תניק ליה כלל וע״כ משום לא פלוג. וא״כ כ״ש דקשה קושיתי על הרא״ש ל״ל לטעמא דחסות נימא משום לא פלוג בין מכירה לאינו מכירה. ולזה כתבתי שם שבא ליישב איך תכנס בכלל שם מניקת חבירו כיון דלא משעבדא להניק. ובאמת היה אפשר לפרש בפשיטות דקשיא להרא״ש מה הועילו חכמים בתקנתן לעגן האשה. הא אף אם לא תנשא לא תרצה להניקו. ולזה כתב הרא״ש דמסתמא חסות ומניקות.

ה) ומה שעלה בדעת כת"ר דלהרא״ש דס״ל שכיון שחסות אסרוה להנשא כדי שלא תמנע מלהניק כדי להנשא. וא"כ ממיל' בילדה אחר מיתת בעלה נמי שייך אם לא היתה רוצה להנשא היתה מניקתו לאו מילתא הוא דהך התירא דכתיבנא דילדה אחר מיתת בעלה ולא התחילה להניק גם הרא״ש מודה ביה דלאו בכלל מניקת חבירו היא כלל. ובשביל שתחוס לא אסרוה. כמו שלא מצינו איסור באם מניקה בת אחותה (דמצינו ג״כ דחייס כמו שמא יחפה על בת אחותו) וכן בן בנה או בתה. אף דאמרינן ע"כ רחמי האב על הבן אטו נימא דתהא אסורה להנשא תוך ימי הנקה דבסתמא תניקהו. אלא אין לך אלא מה שאמרו חכמים. וכל שאינה מניקת חבירו אינה בכלל איסור. וכן י״ל בילדה אחר מיתת בעלה ולא הניקה מעולם דלא גזרו בה. וכן משמע בש"ע ס"ס י"ג דמדמי לה לגרושה שאינה משועבדת.

ו) ועוד אני אומר מטוניה ממקום שהביא טעמו של הרא״ש שלכך אסרוה באלמנה שאמרה איני ניזונית ואיני עושה כדי שלא תאמר כן במכוון מכאן יש להביא ראיה בילדה אחר מיתת בעלה ולא נתנה דד בפי התינוק בכה״ג אדרבה לפי טעמו של הרא״ש ודאי יש להתיר. כיון דאינה רוצה להשתעבד. ואין לומר שאינה רוצה להשתעבד כדי שתנשא. דהא מבואר בס"פ המפלת שאלו תלמידיו את רשב״י מפני מה יולדת מביאה קרבן מפני שבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה כו׳ זכר מתחרטת לשבעה כו' ע"כ. הרי ירדו חז״ל לסוף דעתן של נשים. שבשעת לידה אין דעתה כלל להזקק לבעל. א"כ ע"כ מה שמיד נותנת בנה למניקה ואינה מתחלת להניק אינו בשביל שנותנת דעתה להנשא שהרי אינה מתחרטת רק לשבעה בזכר וי״ד לנקיבה. ואין להתעקש ולומר שזה יהיה נגד המציאות בזמן הזה. שהרי כל סכנת מניקת חבירו ג״כ נגד המציאות בזמן הזה. והרי אנו מביאין מדברי חז"ל על דברי חז"ל ואין להרהר אחר דבריהם. הרי מזה נתחזקו דברינו דילדה אחר מיתת בעלה ואינה רוצה להניק כלל לאו בכלל מניקת חבירו היא בשום פנים. לא מצד השיעבוד ואף לא מצד שתרצה להניק כרבנן אם לא תהא מותרת להנשא. וגם לא שכיח כלל שלא תתחיל להניק. דהא משמע בשבת בבן ח׳ שוחה ומניקתו מפני סכנת חלב. א״כ י״ל מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן והרי נתחזק דברינו ביתר שאת וניחא בזה נמי שלא התירו מעוברת שלא תתחיל להניק שהרי לפעמים סכנה בדבר אבל אי אתרמי שלא נתנה דד בפי התינוק אין לאסרה כלל:

ז) ומה שחתר לדחות ראייתי מנתנה בנה למניקה דמיירי שמידה פקוח הנולד ודחה מע״ל דהיא מקרי הנותנת תמהני וכי עלה על דעתו שיהיה משם ראיה שהרי הך ברייתא דנתנה בנה למניקה אהתירא מהדרא דמותרת ואנן פסקינן דאסורה רק די״ל דנהי דלא קיי״ל כהך בריית׳ י״ל דוקא בנתנה וזה פשוט ואין להוסיף במחלוקת ובודאי שלא נסמוך על הדקדוק רק על עיקר הסברא:

ח) מה שתמה על ראייתי מגרושה מניקה לא יוכל בעלה שלחה שמא מעוברת היא ודחה מע״ל דלשמא לא חיישינן דאל״כ נימא דטעמא דהבחנה משום שמא מעוברת חבירו היא. תמהני הגם שלא ראה ספרי יעלת חן. היה לו לשפוט משכלו שהקושיא ג"כ על הוחזקה מעוברת והיא מניקה ג״כ ואשה בושה לכן אף שהייתי יכול ליישב דברי גם בספר אינני נזקק להאריך בזה. ובעיקר הקושיא שקשה ל״ל טעמא דהבחנה תיפוק ליה משום מעוברת חבירו. כבר הרגיש בזה חכם א׳ בתשובת שבות יעקב ס״ס צ״ז. ומה שתירץ דצריך לטעמא דהבחנה במזנה לא דק כלל דקיי״ל דמזנה א"צ להמתין דמתהפכת שלא תלד כדאיתא בש״ע. ויותר היה לו לתרץ דנ״מ בצמקו דדיה שכתבו הפוסקים להתיר. וא״כ אין ראיה למ״ש מע״ל שלא חששו לספיקא. ומכל מקום גם זה דחוק איך שתק מלהזכיר בש״ס חשש זה שאם תנשא תוך ג׳ חדשים הרי היא מעוברת חבירו. לכן נ״ל להוסיף נופך על מ״ש דודאי בלא הניקה מעולם ולא התחילה להניק אינה בכלל מניקה כלל. לכן לפי האמת אין לכלול מעוברת בכלל מניקת ולאסור מעוברת בשביל שסופה להיות מניקת. דכיון דאסרו חז״ל מניקת חבירו ואם תתחיל להניק היא בכלל מניקת ואסורה. א״כ סתם מעוברת חבירו שנשאת בחזקת שלא תנוק. אם כן אין לכלול כלל מעוברת בגזירת מניקת. לכן שקיל וטרי טובי לאשכוחי טעמא אחרינא דרויחא טפי ולא אשכח ומסיק דגזרו בה כיון דסתם מעוברת למניקה קיימא והיינו מעוברת שאינה בכלל איסור מסתמא תניק אפי׳ עשירות שאינן מחוייבות דרכן להניק. לכן כל זמן שהיא מעוברת מקרי קיימא למניקה. אף שזו תמנע מפני האיסור לא חילקו חכמים בכך. לכן ודאי כל זמן שלא נתברר שיצאה מכלל סתם נשים שמניקות בניהם אין ליתן עליה היתר אינה מניקה. אבל אם ילדה ולא הניקה. כלל בין בעניה ובין בעשירה הרי נתברר שאינה בכלל מניקת. שהרי לא התחילה להניק כלל. וא"ת אכתי נאסור אותה לינשא כדי שלא תמנע מלינק ואשה בושה לבא לב״ד והרי הוא מת ברעב י״ל דלא שייך אשה בושה אם מסתלקת מחיובה ואינה בכלל מניקת פשיטא שלא תניח בנה למות ומטלת אותו מיד על היורשים שישכרו לה מניקת ולא אמרינן סברא דאשה בושה רק אם כבר הניקה ונתעברה. שאז בושה לבא לב״ד בטענה שהיא הרה וחושבת שאין היזק לנולד. כיון שיש לו לינק עכ״פ חלב עכור לכן אף בזו חששו שמא אחר שתלד לא תמנע מלהניקו ולא תחוש על האיסור. ומעתה לא קשיא תו דילמא טעמא דהבחנה משום מעוברת חבירו כיון דזהו גופה חששא רחוקה היא שתניקהו אין להחמיר בחששא בעלמא. שהרי אם לא יתברר לבעל שאין העובר ממנו. מסתמא חייס עליו. רק שמא יתברר ויוכר עוברה וכיון דאף מעוברת חבירו אינה רק גזירה בעלמא. פשיטא שלא היו גוזרין משום הכי איסור הבחנה. משא״כ לפי מה שחשבו האחרונים שמעוברת היא כמו מניקה גמורה. לא היה צריך לטעמא דהבחנה כלל וזה מסייע לדברי. מיהו בזה אין דעת הראשונים כן דבעו גמלתו בחיי בעלה ג׳ חדשים. מיהו בנולד לאחר מיתת בעלה ולא התחילה להניק י״ל כ״ע מודו כדפרישית בתשובה ראשונה דהיא לא היתה בכלל מניקת חבירו כלל. דעכ״פ כן מוכרח מן הש״ס דמעוברת אינה בכלל מניקת. וכ״ש בזה שהוספנו טעם לשבח להתיר בנתנה למניקה לאחר מיתת בעלה:

ט) מה שתמה על דברי שהקשיתי למר בר רב אשי דס״ל מת נמי אסור ודחה מע״ל דבמפלת לא שייך מעשה דשטיא והביא דגם לר״מ במפלת א״צ להמתין יותר משלשה חדשים. הנה הוסיף מיא ואוסיף קימחא. כי עיקר הטעם שמא תמיתנו כמבואר בכתובות. אם כן כל שכן שיש לחוש בהפילה שמא תשתה סם שתפיל או שתמיתהו בשעה שעומדת על המשבר דנקל יותר. עיין תשובת חות יאיר שנשאל אם אשה זונה רוצה לשתות סם להפיל. אם כן פשיטא דשייכא חששא דמר בר רב אשי. וא״כ אחר שהעירני מע"ל דבברייתא דר״מ מפלת א״צ להמתין רק ג׳ חדשים. א״כ הרי נתחזקו דברי ביתר שאת לראיה ברורה. שאם נולד אחר מיתת בעלה דאינה בכלל גזירת חכמים:

י) מה שביקש כת״ר לסייע לדברי ממה דקשה למה אמר אשה מחפה על בנה כדי שירש בנכסי בעלה ולא אמר כדי שימסמס ליה ביצים וחלב אם תתעבר הגם כי ניחא לי במה שחפץ צדקי להצדיק דברי. מ״מ אין משוא פנים בדבר והאמת אהוב מן הכל. כי ודאי מה שתירץ לסייע לדברי דאתי לרבויי כה״ג הוא רחוק והקושיא אינה קושי׳ כ״כ. דאכתי לא ס״ל הך מילתא. מיהו בלא״ה נראה דצריך להמציא סברא זו שמחפה שירש בנכסי בעלה. דהא יש להבין למה תחפה בשביל שירש הוא מנכסי בעלה הא הוא מפסיד כנגדו בנכסי אביו האמיתי. ודוחק לומר דמיירי בלא נשאר לו ירושה. דהא לקמן בסמוך פריך בפשיטות ולתבעיניה ליורשים. משמע דבסתמא איכא ירושה. וצ״ל דלפעמים השני עשיר מן הראשון וניחא לה בירושת השני. ואם כן לא שייך לומר שתחפה כדי שיתן לה ביעים וחלב דמשום הך מילתא לא היתה מפסדת לו הירושה מאביו. אבל אחר שכבר המציא הסברא שירש בנכסי בעלה השני לא קשיא לן כלל. כיון דניחא לה טפי בירושת השני וכ״ש דמה שעלה על דעת כת״ר שבאם יוכר עוברה צריך להפרישה שהוא דבר שאינו עולה על הדעת שיתירו לו לישא ואחר כך יכופו להפריש. אלא הדבר ברור כדפרישית לעיל. דאם מתירין אותה לישא אין מפרישין אותם שחששא רחוקה הוא ואם נשאה בהיתר לא יכופוהו להוציא. דיכולין לתקן שתתן בנה למניקה ולא תניקהו כלל. ומ"ש לדחות ראיה שכתבתי מדאמר מניקה שמת בעלה. ולא קאמר רבותא במעוברת שמת בעלה. וכתב מע״ל דמעוברת כ״ש מן מניקה. דברי תימה הם. וכי עלתה על דעתי שלא יאמר דין מניקה כלל. רק כוונתי דה״ל למימר מעוברת שמת בעלה לא תנשא עד כ״ד חודש לולד. וא״כ אין מקום לדבריו. והנה גם מדברי הרב בעל שבות יעקב סימן צ״ה שישב דברי רמב״ם וסמ״ג שתפסו במעוברת טעמא דדחסא שנדחה בגמרא וכתב הרב בעל שבות יעקב מתחילה קודם דאסיק אדעתיה דסתם מעוברת למניקה קיימא שפיר קאמר דחייס עליה. אבל לפי האמת דאמרינן למניקה קיימא י"ל דלא חייס כדי שלא יצטרך להוציא כשתלד ותניק. ומה שהוצרכו לטעם דחסא הוא משום דקשיא להו למה אם כנס מעוברת יוציא מיד ימתין עד שתלד ותניק. כמו שאמרו חודש אחד יקיים. והנה דבריו דחוקים בודאי אם הדין שלא ישא מעוברת חבירו. למה נמתין עד שתלד ונזדקק לכופו. ודאי יש לכופו מיד. דהא לנפלים לא חיישינן. ולא דמי כלל לחודש אחד שי״ל שימצא פתח לנדרו. אכן לפי מ״ש הדברים ברורים. דכיון הא דמעוברת אינה בכלל מניקה כלל אם לא הניקה כשתלד באמת מותרת. א״כ שפיר קשיא להו למה נכוף להוציא הא כשתלד ותתנהו למניקת יהיה מותר להחזירה. אם כן למה נכוף אותו לגרש מיד. הא אם תתנהו למניקת יסלק האיסור. אלא ע״כ הטעם משום דחסא ואינו חס עליו. כי חושש פן תצטרך להניקו שלא תמצא מניקת. או מפני סכנת חלב. לכן אינו חס עליו. ואינו נשמר מהזיקו. דהא מר בר רב אשי אפי׳ להמיתו בידים חושש והדברים ברורים. ותמהני לפי בעל שבות יעקב דלא נחית למ״ש לפי דבריו נהרס כל בנינו. דלפי דברי הרמב״ם וסמ״ג מוכח דבלא הניקה בחיי בעלה ג״כ בכלל מיניקת היא. אבל לפמ״ש ניחא טובא. דודאי אם תלד ולא תניקהו לא תהא בכלל האיסור כלל. וא״כ ממילא לא היה לנו לכופו במעוברת אם לא משום דיחסא והדברים ברורים. ותימא גדולה על שבות יעקב שעלה בדעתו להתיר לישאנה כשהיא מעוברת לפי׳ בדברי הרמב״ם משום דחסא דלפי דבריו דנוטה בילדה אחר מיתה לא מקרי מניקת חבירו. א״כ איך יש לומר דלא ניחוש לדחסא כמו בכל מעוברת כדפרישית כיון דאפילו מותרת לו חיישינן לדחסא. ואחרי כתבי כל הנ״ל. העיר ד׳ את עיני ומצאתי ראיה ברורה לפירושי זה שכתבתי דטעמא דמעוברת דשמא תניקהו בעצמה והוא דהא מבואר בפרק החולץ דף ל"ו דגם לרבנן דר' מאיר בנשא מעוברת ומניקת חבירו מוציא בגט. והנה בכתובות דף ס׳ ע״ב מבואר ברייתא דתנו רבנן בנתנה בנה למניקה כו׳ מותרת לינשא מיד. רב פפא ור״ה סבור למיעבד עובדא כהך מתניתא כו׳ אמר להו רב פפי ואתון לא תסברו עד אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כרבי מאיר בגזירותיו מבואר מזה דלרבנן דר״מ איתא להך מתניתא דנתנה למניקה מותר'. וא״כ תקשי לרבנן איך במעוברת חבירו יוציא בגט. הא איכא תקנתא דתתן למניקת כשיולד דלדידהו לא גזרינן ושריא בנתנה בנה למניקה. וא״כ תקשי במעוברת אמאי יוציא. אע״כ הפירוש כדפרישית כיון דאכתי לא נעשה תקנה לולד שהוא דשלב״ל גזרו שמא תניקהו. וזהו ראיה ברורה ומופת חותך על אמיתת פירושי שמעוברת אסרו פן תניק. הגם שיש לדחות ולתפוס מתוך דברי ולומר דהסוגיא דפרק החולץ דשקיל וטרי בטעם מעוברת הוא לרבנן דוקא דס״ל בנתנה בנה למניקה לא גזרינן ובזה הפירוש כמ״ש דחיישינן שתניקהו בעצמה. אבל לר״מ דאין היתר למניקת אף אם לא תניק היינו מעוברת היינו מניקת. ואין שאלה עליה דפשוט הוא שאין רוח חכמים נוחה מזה הפירוש דכולה שקלא וטרי׳ באיסור המעוברת יהיה לרבנן דוקא ואין זכר מזה בש״ס ואדרבה אמרי׳ אי למ״ד במוך במוך והיינו ר״מ. וברור דאף למאן דאינו מתיר בנתנה בנה למניקה לא ס״ל שיהיה מעוברת אסורה בשביל שסופה להיות מניקת. ועוד דבש״ס מייתי אלמה תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית. והדין סברא דר״מ היא בפרק החולץ דף ל״ו. הרי דגם לר״מ לא קים לן איסור מעוברת משום מניקה. וכל השקלא וטריא לר״מ שם. לכן הדבר ברור כדפרישית דמעוברת לאו מניקה היא. רק שגזרו בה שמא תניק. ועם המעט שכתבתי נדחה הרבה מדברי הגאון מהר״ם בספר גבורת אנשים. ואין לי להאריך בזה כאשר יבין המעיין מעצמו. ותמיהני על הריב״ש מאי דמייתי בסימן תמ״ג ממעוברת שנתגרשה אע״פ שיש לו אב למסמס ליה צריכה להמתין. זה תימא דבש״ס פריך ולתבעיניה ליורשים. משמע היכא דמסמס ליה לא חיישינן. ואין דרכי למיעל פילא בקופא דמחטא אפילו ליישב דברי הראשונים. וגם רחוק לומר מאד שאסרו גרושה אטו אלמנה שהרי כמה חלוקי דינים ביניהם. ולא קרב זה אל זה כלל. ואפילו בריש גלותא התיר בש״ס. ולענין הבחנה באשה מזנה משום סברא דמתהפכת והרי כל הראשונים והר״ן גופיה שהוא רבו של הריב״ש בפרק אע״פ נתן טעם בשם ר״ת גופיה משום דגם גרושה בושה. וגם מסקנת הר״ן להתיר בגרושה שאינה מכירה כדברי הרשב״א. וכל זה היפך דברי הריב״ש תלמידו. ונראה שלא ראה דברי הר״ן רבו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב שהרי לדעת הריב״ש ה״ה לגרושה שאינו מכירה אסור כמ״ש המחבר ש״ע בס״ס י״ג. א״כ בודאי תמוה שהריב״ש יחלוק על הרשב"א והר"ן רבו ולא יזכירם וראוי לומר שאין הלכה כתלמיד במקום הרב. גם רבינו המחבר ש״ע הביא דעתו של הריב״ש בשם יש מי שאומר ומשווה אלמנה שילדה לאחר מיתת בעלה לגרושה. וגם לשון זה משמע שאינו חושבו רק לדעת יחיד. וכן הוא באמת שהוא נגד דעת הר״ן ורשב״א וכ״ש במה שבררנו דכאן עדיף שלא הוטל על אמו בשום פנים אף מבלעדי איסור מניקת. וגם מעשה ב״ד שדבר פשוט להתיר לכ״ע. ובאמת דבר מוכרח הוא דלרשב״א והר״ן פרק אע״פ שנתנו טעם דבגרושה מניקה ואינו מכירה שריא לאינסובי משום דאי בעי לא תניק ליה אפילו בשכר והרי הר״ן גופיה כתב לעיל בסמוך דברי ר"ת. דגם בגרושה שייך אשה בושה. וא״כ מה טעם להתיר באינו מכירה דמ״מ שייך אשה בושה. שהרי סופו להיות מכירה. וע״כ איירי כשתתן בנה למניקת כדפרישית לעיל ותקשי מ״מ שמא תחזור בה וצ״ל כיון דאינה בכלל מניקת חבירו לא גזרו בה. והרשב״א גופיה בחדושי יבמות כתב ג״כ סברת ר״ת דגם בגרושה שייך אשה בושה וצ״ל באינו מכירה לא שרי רק כיון דלא מקריא מניקת חבירו תוכל ליתן בנה למניקת וא״כ תקשי הא גם אלמנה יכולה להסתלק גם כן מן השיעבוד שתאמר איני נזונית ואיני עושה כדברי התוס׳. וע״כ עיקר החילוק דבאלמנה שכבר נשתעבדה להניק אינה יכולה לפרוק עצמה מן החיוב. כיון שכבר התחילה להניק כדפרישית לעיל. ואפילו לא הניקה כבר התחילה להטפל בנולד כדפרישית לעיל משא״כ במעוברת שילדה אחר מיתת בעלה. ואינה חפיצה להתחיל כלל ודאי עדיף מגרושה שהתחילה להניק. ויפה כתב רבינו המחבר דלריב״ש ה״ה לגרושה. וא״כ הרשב"א והר״ן חולקין על הריב״ש. ובשל סופרים הלך אחר המיקל. כ"ש בתלמיד נגד רבו:

תשובה תמהני על כת"ר שרוצה ליכנס בדחוקים שונים לדחות כי מ״ש בתחילה לדחות הקושיא וכי לא ידע דאם תלד דתניקהו. וביקש לדחות דס״ד דלא מקרי מניקת כיון דלא משעבדא ומשני דסתם מעוברת כו' והטעם משו׳ חסות. תמיהני איך יעלה על הדעת כי סברא דחסות לא ידע ולא התחדשה לו רק מהא דמעוברת. הלא שפתי הרא"ש ברור מללו שלכך הגרושה אסורה. וכן באמרה איני ניזונית אסורה משום דרוב נשים חסות. וא״כ כבר ידע מסברא זו. ואפ״ה קשיא ליה מעוברת ויותר הוא נכון מ״ש בילדותי בספרי יעלת חן דמשמע דמעוברת אפילו בצמקו דדיה אסור כמ״ש בספרי יעו״ש ואע״פ שאינו נוח לי מטעם שכתבתי בתשובתי דכל שיש לנו לקרב הדברים לפום פשטא דש״ס נכון יותר. שהרי דבר ידוע שאין ראיה ברורה מצויה כמ״ש הרמב״ן בהקדמתו למלחמות. רק לפי פשטא דמילתא ושכל נוטה. ואחר שיש ידים מוכיחות מן הש״ס שסבור דאין מעוברת בכלל מניקה. מי מכריחנו לומר שחזר מסברא זו. ויש לפרש בריוח כדפרישית בתשובתי בראיה ברורה ומה לנו לחפש דחוקים להחמיר במלתא דרבנן שהתיר רב נחמן לבי ר״ג בסברא כל דהו. ור״ש בגרוש׳ בלא שום ראיה כ״ש שבררנו היטב הכל ומעכ״ת שקל עלינו קלות כחמורי חמורות. וכ״ש שנתננו טוב טעם דבנתנה למניקה מיד לא שייך שתעשה כן. שהרי אמרו ס״פ המפלת שנשבעת שלא תזקק ואין זה לימוד הלכה מפי אגדה שתלמוד ערוך הוא בשבועות דף ח׳ ובכריתות דף כ״ו יולדת נמי חוטאת כר״ש ואפילו לרבנן על כל פנים נלמד שאין נותנת עין להנשא עכ״פ בשעת לידה. והרי זו טעם נכון. אבל דברי כ״ת אין נכונים כלל דכיון בש״ס לסברא דחסות. ומה שביקש ליישב קושייתי על מה שלא הקשו התוס׳ על הר"ש ממעוברת גופיה וכתב מע״ל דיש לומר במעוברת הטעם שאסרוה להנשא דמסתמא תניק שלא תפסיד מזונות ולזה לא מקשו התוספות רק מאשה שאינה חסה במח״כ ריפא שבר הקושיא על נקלה ואין דבריו מובנים. דאם ניחא להתוספות שאסרו מעוברת להנשא כדי שיחול עליה אח״כ שיעבוד מניקת אף שלא התחילה כלל. כ"ש שיש לאסור באמרה איני ניזונית להנשא דאם נאסור אותה להנשא לא תפקיע שיעבודה כלל ולהפסיד מזונות. אבל בשביל חיבת נשואין אינה חוששת לבנה. ובכוונה אומרת איני ניזונית. משא״כ בגרושה שאין הפקעת השיעבוד ממנה כלל ואיני חושד למעכ"ת שנעלם ממנו זה רק שחפצו לסתור דוקא אין שם לבו לבנות כי אם לסתור. ועוד ידוע לכל מבין דרך הראשונים שאין דרכן לבנות על הסברא רק מה שיסבול הלשון בש״ס ובודאי לא סמך הר״ש על סברא שאביו ימצא לו וכדומה כי מאן חכים להמציא זאת מסברא. רק עיקר סמיכתו לפי לשון הש״ס שאין גרושה בכלל מניקת חבירו כיון דלא משעבדא וע״כ אנו צריכין ליתן טעם כדי שיסכים עם לשון הש"ס. ואחר שמשמע לשון הש״ס שאין גרושה בכלל לכן העתיק הרא״ש דגם מעוברת גרושה מותרת להר״ש. והוא משום דאינה בכלל מניקת חבירו אחר שתלד גם כשהיא מעוברת שריא. וא״כ כ"ש דקשה איך אפשר שאסרו מעוברת חבירו לישא משום שסופה להיות מניקת חבירו. הא אם תנשא לא יהיה סופה כלל מניקת חבירו שלא תשתעבד. ומה בצע להאריך הלא ידוע שבנקל לדחות ראיית התוס׳ מאלמנה שאמרה איני ניזונת מן הקושיא שכתבתי ממעוברת. ומה שדחק לדחות תמיהתי על הרשב״א דבגרושה דס"ל דאב ממסמס יהי' מותר אפילו במכירה. וביקש לחלק השוין דס"ל להרשב״א דבאלמנה כופה ומניקתו אפי׳ בשכר אפילו אמרה איני ניזונית. ובאמת אין דרכו של רשב״א לחלוק על סברת התוס׳ כ״ש במה שתפס התוס׳ והרא״ש למושכל ראשון להקשות ממנו על ר״ש ואיזה הכרח יש לרשב״א על זה מן הברייתא דנקט נתגרשה אינה כופה. הא נתאלמנה כופין אפילו אמרה איני ניזונית דלא מיירי הברייתא בהכי כלל. וגם לא מסתבר שיתוסף שיעבודה לאחר מיתת בעלה טפי מבחיי בעלה. ולא מצינו כלל שתהיה אלמנה אסורה ליתן בנה למניקה דמפורש בברייתא נתנה למניקה מותרת מיד ואנן לא מחמרינן רק להנשא. אבל אם רוצה ליתן בנה למניקה ולשלם משלה. בהא ליכא מאן דפליג על הברייתא. ואם אינה רוצה ליזון לא עדיף מבחיי בעלה. שאין יכול להכריחה להניק. ועיקר דקדוקו שהוצרך הרשב״א להביא ראיה רק לאפוקי מדעת השואל שסובר דבלא הכירה לא מקרי מניקה. ולזה כתב הרשב״א כיון דכופה אף באין מכירה באלמנה הביא לו הרשב״א שלא יאמר השואל שאין חיוב ההנקה רק בחיי בעלה. שאינו בכלל מעשה ידיה הביא לו מן הברייתא ואין שום נדנוד דקדוק. גם י"ל כוונת הרשב״א אפי' לדעת הירושלמי דגרושה שלא פרע לה כתובה חייב במזונותיה דהך דנתגרשה אינו כופה הוא בירושלמי גם כן ולמה נעשה עליה כפי׳ בשכר כיון דאשה בושה לבא לב"ד ומחמת הולד ולא תוכל לעשות צרכי פרנסתה ותמות היא ובנה ברעב הא ודאי ליתא. ולא ידעתי למה הוצרך ליכנס בפרצה דחוקה די"ל בפשיטות דהרשב״א ס״ל בגרושה שייך אשה בושה. רק כיון דאיתא בש״ס במכירה כופה ומניקתו אלמא דלא סמכינן אמסמוס והטעם כמ״ש בתשובתי דינוקא שמכיר לאמו ניחא ליה בצוותא דאמיה וקשה עליו פרידתה. לכן אמר כופה ומניקתו שעיקר כוונתה להשליך הילד כמ״ש בתשובתי אלא שאינו מספיק דמשמע בנדרה שלא להניק כופה. ואי סגי במסמוסי ביעי למה לא יחול נדרה. לכן צ״ל כדפרישית שם שיש זמן ליניקה בהכרח עודף על שיעור הכרה ואותו זמן כופה מ״מ י״ל דהרשב״א ס״ל נהי דסגי במסמוסי ביעי. גם החמ״ח אפשר דמיירי במקום שאין מניקה דרמי׳ עלה מדין צדקה מ״מ צוותא דאמיה בעי לכן נקט ממסמסא ליה היינו האם ואם כן א״ש בפשיטות דגרושה מכירה אסורה להנשא דבושה לבא לב״ד ואי אפשר להפרידה ממנו אפילו על ידי מסמוס. ומ״ש כ״ת דבגרושה כשנתנה למניקה במכירה אסורה להנשא כיון דאסורה ליתן למניקה הוה כאילו לא נתנה וצריכין להחזירו אצלה הוה כאילו לא נתנה אין דבריו מובנים כלל דהא ע״ז אנו דנין והא גופא קשיא למה לא תוכל ליתן למניקה כיון דסגי במסמוס. ובאמת אין קושיא זו לרשב״א דתקשי כן בש״ס כדפרישית בתשובתי. ולפי סברת כ״ת דלעולם מהני מסמוס אין טעם כלל לאסרה במכירה שהרי הולד מוטל על אביו. ודבריו תמוהים מאד. גם מ״ש בכוונת הרמב״ם שקאי שירפא התינוק מחלב עכור. לא ידעתי מי הכריחו לפרש ברמב״ם ששפתיו ברור מללו ולשונו לשון הזהב ואינו סובל כלל פירושו שכתב והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילים לחלב כשיתעכר. ולדבריו ה״ל לומר לרפאות התינוק. ואיך שייך שירפא החלב אחר שכבר נכנס עכור במעי התינוק. ובאמת בספרי יעלת חן כתבתי דמשמע בש״ס כדברי הרמב״ם דממסמסא לא מצינו על אכילה. לכן מפרש שממסמסא ליה ר״ל החלב. ופשוט בכוונת הרמב"ם וא״צ לדחוק כלל. ומ״ש ליישב מה שהקשתי איך תנשא באינה מכירה ובנה עמה. הא סופו להיות מכירה. מאד אתפלא מכת״ר איך דרך בדרך הנהוג אצל עולם מה שכתוב בספר סובלין כל הדחוקים לפסוק כן אף דאית ליה פירכי טובא שלא זהו הדרך לפני חבר חבורים מחוכם כמוהו. כי נודע שלא ניחא להקדושים אשר בארץ לשאת פנים לדבריהם. היעלה על הדעת לסמוך שתנשא עם בנה שסופו להיות מכירה. הא אפי' דידיה הוה אסרינן אי לא שייך ממסמס. ומ״ש דלאו בכלל מניקת היא שאפשר דבלאו הכי לא תניק תמוה מאד. שהרי אם תניקהו עד הכרה כופין ואסורה לינשא ואם תתנו למניקה אין סכנה. אבל שתנשא ובנה עמה ודאי יש כל החשש דמיעכר חלבה. ומה שביקש לדחות קושיתי על הרא״ש בצמוק דדים. הא כשאין לה בעל תתן משלה ודחה כ״ת דדוקא מניקה משום דחייסא. אבל אינה מוציאה משלה. דברים תמוהים הם שהם נגד המוחש והמציאות לגמרי דאם מניקה דאמרינן סתם מניקת חולות בס"פ אף ע"פ איך נימא דלא חייסא ליתן מזונות קלים. ועוד שהרי מוכרת שלא בב"ד ונכסי בחזקת אלמנה קיימא וא״צ ליתן משלה כלל. ובוודאי אילו היה מפורש בש"ס כן היינו צריכים לסבול כל הדחוקים. אבל הרא״ש שבא ללמוד מסברא דנפשיה. ודאי תימא גדול הוא. ועוד דהרא״ש כתב בתשובה בשם רמ״ה דאי הדרא המניקת תחזור אחר אחרת. ונשואה לאו אורחא לאהדורה. הרי אין תירוצו כלום. מה שביקש לדחות הראיה ברורה לרבנן שאסרו מעוברת אף שתוכל ליתן למניקת ודחה כ"ת דלכתחילה לא סגי שתתן רק אם נתנה דיעבד אפילו יהיבנא ליה כדבריו. עיקר ראייתי לאפוקי מדעת המחמירין דפשיטא להו ממה שאסרו מעוברת דלא מהני שלא תניק. וע"ז כתבתי דע"כ מעוברת גזירה אחריתא היא דאם לא כן לא היה לנו לכופו להוציא לרבנן כיון דמהני עכ"פ בדיעבד שתתן. אלא ודאי טעמא אחרינא איכא במעוברת. ועוד דהרא״ש כתב דנתנה בנה למניקה לא מקרי מניקה דמינכר רק משום גזירה שתחזור. ואם כן מה מקום להחמיר לרבי יוסי דמתיר לינשא מיד ולא גזר. והרי רב נחמן התיר לר״ג אפילו לכתחילה. ועוד תמוה דאיך שייך איסור שתתן למניקה. דלא מצינו כלל רק שלא תנשא וא״כ פשיטא שאם רוצה ליתן למניקה ונותנת טעם ואמתלא שלא תוכל להניק וכי נכריחה לינק בפרט ביש מניקה פשיטא שלא יאמר שום אדם להכריחה וכיון שתוכל ליתן למניקת אם כן וכי גזרו חכמים על דברים שבלב. שהרי תוכל ליתן למניקת סתם ואח"כ תהא מותרת ממילא להך ברייתא לא שייך איסור כלל לגזור שלא תתן לכתחילה וזה ברור ובלא״ה מה שר"ל שכבר פסק חלבה לא נהירא דדומיא דמת קאמר. ומה שביקש להביא ראיה ממה דלרבנן יוציא ולא אמרינן תתן למניקה לאו ראיה היא כלל די״ל באינו רוצה לשכור או שאינו בנמצא ולפי שכת"ר אינו מקבל אפילו תירוצים שבריוח ונוח לו לסבול כל הדחוקים לקיים הכתוב בספר אלקים ראה בעניי ויוכח להוכיח ממה שמפורש בגדולי פוסקים להתיר בנשבעה ורמ"א הביאם בש״ע סעיף י"א א״כ תקשי יתן למניקת ותשבע אלא ודאי מיירי בליכא כה"ג. ועתה אחזור על הדחיות שדחה כ"ת ופקפוקים. הנה מ"ש כת"ר על מ"ש שלא התחילה להניק לא נתחייבה בו ודחה כ״ת דמ״מ שייכים בה הטעמים ובאשה אחרת לא גזרו דאל"כ לא נמצא מניקת בסברא זו אני מודה לו שנכונה היא ודרכי להודות על האמת וישר אפילו לפחותים הרבה מערך רום כת״ה. אבל אין דרכי לקבל דוחקים אפילו ממי שיהיה כגובה ארזים גבהו. ומ״מ כבר התבאר לכת"ר חילוק ישר בין נתנה בשעת לידה למניקת שאין דעתה על נשואין כלל כמפורש בש"ס דנשבעת כדפרישית לעיל ועוד אני אומר שהרי המעיין ברא״ש פרק אף על פי עיקר ראייתו בצמקו דדיה מלשון הברייתא מינקת שמת בעלה שהיתה מניקתו כשמת בעלה. וזהו הלשון ימעט בלא הניקה מעולם ונולד אחר מיתת בעלה. ובאמת הר"ש הזקן והרשב״א והר״ן והמ״מ דשוין להתיר עכ״פ באינו מכירה לא ס״ל כלל טעמא דחסות. וגם לשון הרא"ש משמע כן דהיכא דאינה בכלל מניקת לא גזרו בה. והוכחנו כזאת מן הש"ס בהוכחות ברורות. ואי משום סברות לחלק הלא ת״ל שערי סברות לא ננעלו מלבד מ"ש י״ל בלא"ה כבר מילתא אמורה בתשובתי להוכיח ממר בר רב אשי דגזר שמא תהרגנו תקשי ליה ברייתא דר"מ גופיה מתיר בהפילה ולמה לא ניחוש שבשביל חיבת נשואין תעשה פעולה להפליט העובר על ידי סמים וכדומה כמו שמפורש בש״ס דחיישינן לדחסא והיזק הולד. וע"כ לומר דאם נולד לאחר מיתה. בלא״ה יכולה לפרוק עול הנולד שלא תכנס בחיובו כלל. וא"ת הא גופא קשיא למר בר רב אשי אמאי לא גזרו בהפילה דנקל יותר שתפיל העובר. שאין דין הורג נפש כהורג בן קיימא. לכן נראה לומר איפכא דאדרבה גם לדידן גדר גדול גדרו בזה שאם נולד לאחר מיתת בעלה שתוכל להשליך החיוב מעליו. דהא אמרינן בגמרא הוה עובדא וחנקתיה. ונהי דאנן לא חיישינן דלא עבדן נשי דחנקן בנייהו. מ"מ אם לא היה הברירה בידה שלא תניק לא היתה נשמרת עם העובר. כי היה נוח לה שתפיל כדי שלא תאסר בכבלי העיגון. שהרי אפילו לבעל היה ס"ד שנחוש שיזיק לולד וכ״ש באשה שרדופה להנשא אף שלא תהרג נפש. מ"מ נקל לה לעשות פעולות להפיל. וא״ת אמאי לא גזרו אפילו הפילה שתמתין די"ל בודאי בהא אי אפשר לגזור. דהא לפעמים שמתגרשת או נתארמלה בטרם יוכר העובר. בפרט תוך ארבעים יום דלא משמע לה איסורא כ"כ להפליט הזרע כמ״ש בתשובתי ונקל זאת בעיני אשה לעשות כדי שלא תאסר בכבלי עיגון קרוב לשלש שנים. וא״כ היה ההיזק יותר מחשש סכנה שלא יהיה לה ביעים וחלב דחששא רחוקה היא למאד שיקפיד הבעל על מסמוסי ביעי אם תחזור עליו. אפילו יקפיד שמא לא תיבוש לתבוע מן היורשים. ואם כן היה יוצא שכרן בהפסדן שלזה יש לחוש יותר שתפעול פעולות שתפליט הזרע אחר מיתת בעלה. לכן לא גזרו עליה אם ילדה לאחר מיתת בעלה. ובשביל זמן מועט של ימי העיבור לא חששו כ״כ שתזיק לולד שאינה מקפדת כ״כ. ובזה אורו עיני בחמלת ד׳ עלי בחיזוק דברי הראשונים דקשה טובא אמאי שקיל וטרי באיסור מעוברת חבירו אטו לא ידע שתניק. שהוא באמת פלא בעיני כל מעיין. ומעכ"ת בודאי יודה בתמיה רק שלא נתפייס בסברא שחילקתי בין לא התחילה מעולם וכתב ששניהם שקולין. ואולם לפמ״ש נכון הדבר מאד דודאי קשה בעיני הש"ס כתורמוס איסור הגזירה דמעוברת דמסתעף מזה הפסד עצום שמא תהא רדופה להנשא ותעשה פעולה להפליט העובר שהרי בהפילה מותרת. ועל זה שקיל וטרי בש״ס באיזה טעם שיהיה יותר תיקון הולד ובעי למימר שמא תעשה עוברה סנדל או דחסא שזה יש לחוש יותר למזיק בידים ולא עמדו הטעמים עד דמסיק סתם מעוברת למניקה קיימא והיינו מעוברת נשואה מסתמא תניק ויש לחוש דמיעכר חלבה דאחר נשואין אין חוששת בתקנת הולד ליתנה למניקה שסבורה שלא תתעבר או שמא לא יהיה לה שכר הנקה. ובשביל עיכוב ימי העיבור אין לחוש שתפעול בימי העיבור להפליט הולד. שהרי כשתלד תוכל לפרוק עול הנולד מעליה לגמרי להשליכו על היורשים והב״ד יחושו לו. לכן אין לחוש לקלקול העובר. משא״כ אם היתה צריכה להמתין זמן רב קרוב לשלשה שנים היה לנו לחוש לקלקול העובר. לכן גם למר בר רב אשי בהפילה מותרת דאי אפשר לתקן ולאסרה. דאל"כ תתחכם בטרם הכרת העובר להפליט העובר. לכן לא גזרו בילדה אחר מיתת בעלה כלל וכפשט לשון הברייתא מניקה שמת בעלה שנסתייע ממנה הרא״ש פרק אף ע״פ לנדון דידיה. ומעתה פשיטא שבזה נהרס כל בנינו של מהר״ם פדוואה בסימן ל׳ שכל עוצם ראייתו מן הרא״ש שטרח להתיר בצמקו דדיה אע״פ שלא הניקה. דלפמ״ש אין מקום לכל דבריו. ואין ענין זה לזה כלל די״ל פשיטא מעוברת לאו בכלל מניקה היא כלל. ולא גזרו בה מטעמא דפרישית דיש לחוש לקלקול הולד. לכן אפילו למר בר רב אשי לא גזר בהפילה מטעמא דפרישית ואם כן אפשר ללמוד בה קולא טפי בנשארה מעוברת. אפילו התחילה להניק אחר מיתת בעלה כיון דלא גזרו בה יכולה לעשות תיקון לנולד ליתנו למניקת או להשליכו על היורשים כיון דלא גזרו. ואדרבה הקילו עלי׳ שתחוס על העובר. אלא שבזה בטלה דעתי שלא מצאתי לי חבר בזה וי"ל דאיכא למיגזר בה אטו מניקה דעלמא. אבל נולד לאחר מיתת בעלה ולא הניקה מעולם. אין מקום לאסור כמו שבררנו ת״ל. ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו. וכן הוא פשטא דש״ס דדחק בטעם איסור הבחנה ולא קאמר מטעם שמא מעוברת ותהא מעוברת חבירו. אלא ודאי באמת חששא רחוקה למאד ודי לאסור בודאי מעוברת ולא בספיקא. וכ״כ הרשב״א בחידושיו איכא למימר כולי האי לא גזרינן בספק מעוברת. וברור שכיון ליישב הקושיא דנימא משום מעוברת אסורה. ולדעת המחמירין דמעוברת ה״ל מניקה גמורה. איך ישא אשה שיש בה חששא מעוברת חבירו שיצטרך להוציא אחר כך אלא ודאי חששא רחוקה היא ואם כנס בהיתר לא היה מוציא. גם מה שכתב בצמקו דדיה אין חיוב עליה לטפל בנולד כלל. תמה הוא בעיני דאשה מניקה לא תשתעבד בגידול הבן ורחיצתו ולסוכו וכדומה. רק יניקה דוקא דאם כן לעולם לא סגי לה בלא שפחה לחתל הבן. ומשמע שמלאכות שעושה בלא שפחה כלל היא שמניקה את בנה. וכן אמרו דיינו שמגדלות בנינו. ואם קם לה בדרבה מיניה להניק אותו אף דסתם מניקות חולות מי פטרה מטורח וטיפול הנולד וזה פשוט. מה שפקפק על מה שצדדתי שאין האם מפקחת שהוטל על אבי אביו וכ׳ מע״כ שאין נוח לו דמה לי שכרה מניקת מ״ל שכרה לאיש דברי תימה הם וכי קיבל ע״ז אבי האב שום שכר על זה הויתור לא היה רק נגד היתום רק לפי שאמו סלקה ידיה עשו הב"ד לטובת היתום והאב מקבלו מנדבת לבו לגדל ותהי לו לבת. גם יש לחלק כשאין איש מקבלו רק עד עבור ימי הנקה נראה כטצדקי לאפקועי גזירת חכמים אבל כשקיבל לגדלו כל הימים עד שיגדל פשיטא שאין איש עושה זאת רק למי שחביב לו ביתר שאת. וכיון דלא מקרי מניקה כשאין בנה עמה רק חשש חזרה ופשיטא מי שמקבל לגדל יתום מנדבת לבו לגדלו ששוקד בתקנתו כמו אב וכ״ש בדברים קלים כביעים וחלב שלא יכבד עליו שאתו ואינו דומה למניקה העושה בשביל קיבול פרס ואונסא דזוזי. ובאבי אביו ודאי י״ל דמהר״ם פאדוואה יודה שהרי הרא״ש נתן טעם דאין מניחין אותו אצל יורשין. ולא שמענו בשום מקום שאם אחד יש לו בן שנפלה לו ירושה מאבי אמו שלא יניחו אצל אביו פן יהרגנו. דלא מצינו רק באחין שהקנאה והשנאה בהם מצויה ואמרו במדרש אם תשקור לי ולניני ולנכדי ע״כ רחמי האב על הבן. ואין זו לימוד הלכה מפי אגדה. שהרי פשטן של דברים כן שלכך חשש דוקא על אלו. גם מה שכתב לדחות דברים הנאמרים בהשכל בטעם מניקת נגד דבר אבד אין דבריו מוכרחים והוכח בדברים לא יסכון בודאי גלוי לעין חכמתו אם ישים לבו לבנות ישוב הדברים כהוגן ומה בצע להאריך בזה כי המשכיל יבין מעצמו. והנה מהר"י מינץ התיר מניקת גמורה במזנה אף שאין דבריו מוכרחים כלל ואפילו לדעת הר״ש הזקן אינו מוכרח דדוקא ביש לו אב מיקל. ואם יאמרו הראשונים כבני אדם ואנו בעוורון השכל אפילו נגד המוחש לא נתיר שום הוראה אפילו ביעא בכותחא והיה כעם ככהן. אקוה תקוותי אמרתי הצרופה. את והב בסופה. פרי למאכל ועליהו לתרופה. ובהדיא כתב הריב״ש דמשום קלקול הבחורה לא עקרינן תקנתא דרבנן ואין חולק מן הראשונים על זה:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה