אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה סד

תשובה סג

תשובה דבר פשוט הוא מאחר שכתוב בתנאים שיסלק במזומנים דוקא שצריך ליתן לו מזומנים ולא שוה כסף. דהא בשבועות דף ל״ט אע״ג דאמרינן בדינר זהב דשוה משמע מ״מ שמואל ס״ל דווקא קתני. ואם כן מוכח היכא דכתב דוקא אין שוה בכלל וכ״ש שכתב במזומנים ובמזומנים משמע ודאי מטבע בעין דהא בח״מ סימן פ״ח סעיף ט׳ משמע דטעמא אף שכתב מטבע הוא מפני שאדם עשוי לשום כל דבר במטבע. ואם כן כיון שכתב ר״ט וגם במזומנים משמע ודאי מטבע דוקא קאמר. וכ״ש שכתב בפירוש במזומנים דוקא ודאי פשוט שצריך לסלק במטבע דוקא. ואם בשביל צוק העתים אפילו שיהיה בזה טענה לפטור מן הקנס צ״ע דהא ביורה דיעה סי׳ רל״ב סעיף ט״ז מבואר דאם אין לו ממה לפרוע פטור מן הקנס. ועיין בש״ך שם דאף אם יש לו קרקעות וחפצים אינו פטור מן הקנס כי הווה שאדם מוכר מקרקעותיו וחפציו להשיא בתו ע״ש. אם כן ביש לו מטלטלין מחוייב ליתן. ואף אם יהיה טענה שיפטר על ידה מן הקנס מכל מקום אין מקום להכריח שכנגדו מפני אונסו של זה שהרי מ״מ לא מילא לו התחייבות שהתנה. ונ״ל שאין מזה ענין למאי דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש בירושלמי שהובא בש"ך סי׳ כ״א באם אמר מקדש אני לך ע״מ שאני מכניסך עד יום פלוני ואירע לו אונס דאפילו לריש לקיש דס״ל אונסא כמאן דעביד היינו משום דהתם אינו אלא תנאי בעלמא וי״ל מסתמא לא היה קפידא כשיהיה העכוב ע"פ האונס. אבל פשיטא שאם קידש אשה והתנה שיתן לה מנה מטבע דוקא ורוצה ליתן לה שוה כסף שאינה מקודשת אפילו נאנס ולא היה לו כסף דהא לא נתן לה דמים שהתנתה עמו ועיין קדושין דף ח׳ באמר התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת ובדינר רע יחליף ומסיק דמיירי בנפיק ע"י הדחק. אבל באינו יוצא כלל אינה מקודשת אף שהיה בענין שאין הוא חייב בדבר ולא ה״ל למידע מ״מ הרי לא נתקיים תנאי הקדושין ולא קיבלה דמים שהתנה. וכאן נמי כיון שלא נתקשר רק ע"מ שיתן לו מזומנים. לא שייך לומר שבשביל אונסו של שכנגדו מופחת הקצבה שעשה עמו. וגם ממ״ש בח״מ סימן ק״א ס״ו בשם הריטב״א דבמוכר סחורה אינו מורידו לשומא אלא נותן לו מעות שהתנה ומטבע שהתנה וכתב בסמ״ע דאם התנה אפילו בהלואה צריך ליתן לו מעות מזומן. ועיין באורים ותומים שהקשה מהא דכתבו התוספות בריש המניח במכר לו כד ולוקח אומר חבית שהקשה דלימא שקול כדך בזוזך. וקשה הא מכר סחורה וצריך ליתן דמים. וכן מהא דשקול תורא בזוזי. וכן עלה בדעתי גם כן להקשות. אך נראה דלא קשה מידי ולפי זה מוכח מדברי התוספות שאפילו התנה בפירוש שיתן לו מעות מ״מ לא מהני מדנדחקו שהקנה הדמים אגב קרקע. וכתב בתומים דפליגי על הריטב״א וגם הריטב״א לא איירי אלא בהתנה בפירוש. ולענ״ד נראה דלא פליגי כלל דהא בלא״ה צריך להבין במה נשתעבד לטרוח ולמכור. בשלמא תשלומין חייב למ״ד שיעבודא דאוריית׳ נשתעבדו נכסיו. וכן למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא כופין אותו דפריעת ב״ח מצוה כדאיתא בפרק הכותב. אבל כיון שיוצא בפרעון שוה כסף למה נכוף אותו לטרוח ולמכור. אך נראה דהריטב"א ודאי מיירי שהתנה בהדיא כדמוכח מראיה שהביא מפרק הזהב דף מ"ה אי דאמר ליה מארנקי חדשה. וא״כ נראה כיון שנתן סחורה ע״ד כן שיפרע לו במזומנים. א״כ אם אינו מקיים תנאי הסחורה גזולה בידו למפרע ושלח יד בשל חבירו. לכן צריך לקיים התנאי להציל עצמו מדין גזל למפרע. וא״כ תו לא קשיא מהך דכד וחבית שאם מכר לו כד והלוקח אומר לחבית נתכונתי שאינו רוצה במקחו כלל. ואף אם אמת שכד קנה שפיר קשה יתן לו הכד במעות המכירה שנתחייב לו. ואף שהתנה ליתן לו דמים לא מהני שעבוד. כמו שאם התנה שישכיר עצמו בפועל. ואין לומר שהכד גזל בידו שהרי אינו חופץ בו באמת. וכיון דלא שייך לומר שהכד גזל בידו ה״ל כהתנה להשכיר עצמו שאינו חייב בכך כמ״ש בח"מ סימן צ"ו סט"ו. ולפ"ז האמת שאין חילוק בין הלואה לסחורה אם התנה עמו ודאי תנאו קיים ואף שלא נשתעבד אם אין לו מעות למכור מ״מ אם אינו מקיים הרי המעות גזולים בידו למפרע שלא ע״ד כן הלוהו וזה נכון וברור. אלא דלפ״ז צ״ע מ״ש שאינו חייב להשכיר עצמו הא צריך לקיים תנאו שלא יהיה גזל בידו למפרע אם התנה כן בהדיא. עיין באה״ע סי׳ ע״ג סעיף ג׳. וכיון דבהתנה בהדיא אמרינן ע"ד כן הלוהו ממילא בנ״ד ע״ד כן נתקשר עמו שיסלק לו כפי התנאים ואין שום חיוב עליו לקיים התנאים. ועפ״י מ״ש אפשר ליישב קצת מ״ש הריטב"א דמוכר סחורה אינו מורידו לשומא דיש לחלק בין הלואה כיון דמצוה להלוות ומבואר בתורה דיוציא אליך העבוט וא״צ לטרוח וכך מצוותו. שפיר י"ל דלא אמרינן מסתמא לא נתן לו אלא ע"ד שיפרע לו במזומנים דכך הוא המצוה. והרי הזהירה התורה שלא ימנע מלהלוות עבור השמיטה אף שמפסיד חובו לגמרי. משא״כ במוכר סחורה שאינו מוזהר על כך:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה