משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה סג
ידידי הרבני האברך החריף מו״ה שלמה נ״י
על דברת תשובת ידידי מע״ל שיחיה על האמור עם הספר גט מקושר. ידע לדידי כי הקושיא מנזיר הרציתי גם בפני הגאון דק״ק ליסא. ולהרב המנוח מ׳ יוסף מ״ס ז״ל ואין פותר אלי בישוב נכון. ומה שהביא דברי הר״ן הלא בספרי דף ט״ו ימצא שדברי הר״ן נכונים. וגם הבקיאות מראשית הגז עמדי הוא. אך לפמ״ש שם אין קושיא אך בתרי זימני הוה חזקה לסתור סברת מע״ל שהשפיכה והגיזה שניהם בגופן. לא כן הפדיה. ואם יאמר מסברא דנפשיה דלא ממעטינן רק דומיא דכתיבה שהוא מעשה רב. אין דבר זה מתקבל כלל. דהרי הר"ן עצמו לא נתפייס בתירוץ זה רק מתוך הדחק. ואחר שנמצא בגמרא בשני מקומות להיפך דלא בעינן דומיא. ואם כן מנ״ל לומר בחתך מקלף גדול דהוה מחוסר קציצה שהרי אינו דומה למחובר שהוא מלאכה גמורה שחייבין עליה בשבת לא כן תלוש. וגם מדברי התוס' שהביא ראיה מעפר עיר הנדחת שמחוסר קביצה לקלף גדול. שהרי בעיר הנדחת אין עיקר המעשה אלא הקביצה ולא דמי לגט לפי דברי מע״ל. ועוד דאי מסברא טפי ה״ל למימר דלא ממעט רק מחובר דלא סגי בלא קציצה. מה שאין כן בקרן פרה שאפשר ליתן לה הפרה בשלימות וכמ״ש בהקדמה. הרי לא אזלינן בתר סברא רק דבעינן שלא יהיה רק כתיבה ונתינה מבלי מעשה בנתים. שנית מ״ש מע״ל על מ״ש בדף מ״ו בזו ודאי צדקו דברי מע״ל. וגם באמר ה״ז גיטיך ומותר הנייר שלי שפיר מגרשה אף שעדיין לא החזירה. והלשון מגומגם כי בכמה מקומות קצרתי לפי הטרדא והענינים בהיותי עמוס בעול ציבור ולימוד שיעורין אחרים. ובאמת שדברי התוס׳ מתמיהים. ויראה כוונת הענין האמור עם הספר כי לפי הדמיון דמשמע להתוס׳ באמר בין שיטה לשיטה הוה שני ספרים אף שהגט שלם ע"כ לומר שכיון שאינה קונה מה שבין שיטה לשיטה וקיימא לן בקנין סודר דכמאן דפסיק דמי. נמצא בקבלתה הגט מה שהוא שלה הוא כמאן דפסיק וקצוץ ממה שהוא שלו ולכן מקרי שני ספרים ולכן דימו התוספות גם את זו שבין שיטה לשיטה לשני ספרים דע״כ קבלתה היא כאילו נקצצה שלה משלו ולכן מקרי שני ספרים ולכן משמע להו דחשיב ג״כ מחוסר קציצה בין שיטה לשיטה אבל לא שתצטרך להחזיר המותר שיהיה הגט תלוי בזה וכאמור עם הספר לתמוה על סברת התוספות והקציצה האמורה היא בקבלתה מה שהוא שלה הוא כפסוק וחתוך משלו כפי הכרח סברת התוס׳ ובאמת תמהני עליהם בראיה זו כמ״ש שם. השלישית ממ״ש שמקנה לה הפרה בחליפין ונסתפק מע״ל אי מהני בגט תמהני איך יעלה על הדעת שיועיל חליפין בגט שהרי הוא בכליו של קונה וא״כ איהו לא יהיב לה מידי. אבל כוונתי רצויה דודאי הוא נותן לה הגט מידו לידה דבעינן נתינת הבעל וצריך סיוע הבעל לנתינה. אלא דאכתי איך קנתה הפרה בלא משיכה כיון שצריך ליתן לה מיד ליד שצריך נתינת הבעל עמ״ש דף ס״ט בארוכה דסגי בסיוע כל דהו ואם כן משכחת לה בחליפין דהיינו שהוא נתנה לו חפץ אחד בתורת חליפין שתיקנה הפרה כשימסרנה לה מידו לידה נמצא שנגמר אז הקנין משעת נתינת הבעל מידו לידה דבנתינה זו שנותן לה הפרה מידו לידה קנתה הגט עם הפרה. וגם באגב קרקע הוא גם כן בדרך זה שנותנת לו מעות שתקנה הפרה שימסור לה מידו לידה בעת המסירה אגב קרקע דקרקע נקנה בכסף. ולא ידעתי איך נתיישב לו לפי הבנתו מ״ש באגב. זהו אמתת כוונת הספר רק יש קיצור במובן. וגם יש לפרש שנותן לה הפרה היינו שנותן הפרה בחצרו ומקנה בחליפין החצר עם הפרה וגיטה וחצרה באים כאחד. או באגב הוא גם כן שנותן הפרה ג״כ בחצרו ומקנה החצר בשטר ואגבו הפרה. ומ״ש שתקנה הפרה במסירה מיד ליד מכח קנין חליפין לא ברור לי דאפשר שצריכה לקנות כל הגט מכח נתינה לחוד ואף דבכתב גט ונתן בחצרו מתגרשת. בכתב לה שטר על החצר דהוה נתינה גמורה בחצר כמו שכתב הרא״ש פרק הזורק: