אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה סב

תשובה סא

הנה מה שהביא הך דאיתא בקדושין דף ו׳ כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהיה לו עסק עמהם. ואמר בגמרא אפילו לא שמיע ליה הא דרב הונא. ופירשו התוס׳ אי שכיחא. והקשה מהרש״א דמה בכך אי לא שמיעא ליה יחמיר כחומרי שניהם. וכתב מע״ל דאשתמיט למהרש״א דבגט שייך שיוציא לעז על גיטין ראשונים ואינו רשאי להחמיר במח״כ הרחיב פיו על דברי רבינו מהרש״א כי אמת אם כי י״ל כדברי מע"ל דרך פלפול שאין מזיחין אותו. אבל רחוק ממרכז האמת הנרצה. דהא ודאי יש לחוש לתקנת עגונות יותר מהך סברא דאתה מוציא לעז. ואם כן מאי הקשה מהרש״א דיחמיר כשניהם הא ודאי אין סברא להחמיר שלא כדין ותעגן ותיתיב. הלא מצינו בריש כתובות שהפקיעו קדושין משום עגונא ובכמה דוכתי שחששו לתקנת עיגון. ואיך יאמר שלא יזיק בזה החומרא למינקט חומרי שניהם זה יש יותר חשש מהך סברא דהוצאת לעז. דלא מצינו רק בדבר קבוע כגון לעמוד על כל אות ואות דשייך בכל גט ע״י שליח. לא בדבר הבא במקרה אפילו אי שכיח. אלא פשוט כוונת מהרש״א שעיקר הזהירות שלא להתיר איסור ערוה וכמו שמבואר בש״ס וקשין לעולם יותר מדור המבול כדאי׳ בדף י״ג. א״כ פשוט דהפלגת האזהרה בשביל חשש היתר ערוה. וע״ז שפיר הקשה דמספיקא לא יתיר ערוה ואין מקום לדברי מע״ל. ובאמת ליישב קושית מהרש״א להעמיד הגירסא שלפנינו י״ל דנ״מ בקיבלה קדושין מאחר ואותן קדושין יש בהם ספק ג״כ כגון ספק קרוב לו ספק קרוב לה וכדומה הרבה ספיקות דאי מספקא ליה יפסוק שאין קדושי השני תופסין דאיכא ספק ספיקא שמא לא היה גט ואין קדושין תופסין באשת איש. ואת״ל הלכה כרבי יוסי שמא קרוב לו ובתרי ספיקי קיי״ל להקל ולא יחוש לקדושי שני. אבל אם ודאי הלכה כרבי יוסי הוה ספק קדושין ואסורה לחזור לראשון וא״ש. עוד נ״ל בענין פשוט ע״פ מה שנסתפק במשנה למלך פ״י מאישות דין ך׳ אם עשה שליח לקדש אשה וקדשה קדושי ספק אי מקרי עוות בשליחות ע״ש וא״כ י״ל גם בגירושין אם עשה שליח לגרשה וגירשה בשתיקה א״כ לפי סברת הסובר שהוא ספק א״כ מקרי עוות בשליחות ואין בגירושין כלום ויתיר אשת איש אם קיבלה קדושין מאחר. יפסוק המורה שסובר כיון דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ספק גירושין הוה. וא״כ מקרי עיוות בשליחות. דבסתמא לא יחשוב להכריע הלכה כרבי יוסי וא״ש. ומ״מ דבר זה אין נוגע לנ״ד דשם פירשו שלא יהא דיין בדבר. אבל לכתוב גט כמו שנהוג ענין הסדור אין לו עסק לזה ולא שמענו בשום מקום באומר לשנים תנו גט זה לאשתי. כמה משניות דיכתבו ויתנו והכל כשרין לכתוב הגט אפילו חרש שוטה וקטן ולא חיישינן שנזדמן להם פסול. ובריש גיטין אמרינן דלא חיישינן שאין בקיאין לשמה. דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי משמע בסתמא הוה חיישינן דלא נכתב כהלכתו. וצ״ל דבכל מקום שהוזכר בשנים יכתבו ויתנו היינו אם יודעין בעצמן שראוין לכתוב. וחרש שוטה וקטן דכשרין לכתוב היינו כשציוה הבעל ונתן להם קלף וכדומה אי לא בעינן עומד ע״ג. גם י״ל אי לא בעינן עע״ג ליכא רק חששא דרבנן דע״כ עידי חתימה כרתי למאן דלא בעי עע״ג. ואמרינן סתם מצויין אצל גיטין מומחין הם. ומכל מקום לא יתחייב שיהיו בקיאים בכל הענינים רק מה שהוא ממושכלות ראשונות כמו שצריך לשמוע מפי הבעל. שאם נאמר שצריך שידע כל הדינים. יכילנא למיפסל כולהו גיטי בפרט בדור היתום הלזה. וכבר צווח מהרש״ל שהמורים מרובים והיודעים מועטים. ומ״ש רמ״א בסימן קמ״א ס״ל שנראה שהיו מסדרי הגט ע״ה צריך לומר דוקא בנדון שהוא זיל קרי בי רב. שאין הבעל עושה שליח לקבלה. אבל אם טעה באיזה דין לא נפסול גיטין שנתן. הרי עיני מע״ל רואות כמה דינים שתפשתי על סדר הגט. ומי לנו גדול מן החמ״ח וב״ש שהעתיקוהו ולא הרגישו בכמה ענינים. והנה מצאתי לו רב ותנא דמסייע. הוא הרב מהרי״ו בתשובותיו סימן פ״ה וכתב דגרע טפי מהלכות שחיטה דאם אין יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ובסימן קכ״ח נראה שערערו עליו בזה. ומייתי ג"כ הא דאמרינן רוב בקיאין הן בריש גיטין. ומ״ש מהרי״ו שם לבי מגמגם דשם אמר כן לרבה. אבל אנן קיי״ל כרבא וא״צ לומר אליבא דרבא רוב בקיאים הם עכ״ל. ודברים אלו מרפסן איגרי דכ״ש דלרבא שלא נתקן בפני נכתב רק משום קיום. ובאתיוה בי תרי א״צ וכמה נ״מ דבש״ס. א״כ מוכח טפי דלא חיישינן לפסול. ומ״ש דלרבא ס״ל סתם ספרי דדיינא מגמר גמירי תמוה מה ענין זה לפלוגתא דרבה ורבא. דבהא לא פליגי כלל. ובאמת יש לומר רוב בקיאין הם הוא ממש כמו רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם. מסתמא מי שמזדקק לגט מסתמא בקי הוא. אבל אם ידעינן שאינו בקי. שפיר מצינן למימר דאפילו דיעבד פסול. ובאמת משמע איפכא דלרבא מסתמא בקיאין הם ולא היו צריכין לתקן בפני נכתב כלל. וגם לרבה משמע דלרבנן סגי ברוב בקיאין הן. וא״צ לסברא דסתם ספרי דדייני לרבנן אלא משום דרוב בקיאין הם מדינא לא הוה צריך בפני נכתב כלל ורבנן הוא דאצרוך לפירוש התוס׳ משום ערעור הבעל. אבל בלאו הכי לא הוי חיישינן כלל למיעוטא. וכן מפרש"י שפירש רבנן הוא דאצרוך דאיכא דאשכח כתוב ועומד. וקשה אמאי לא פירשו בפשיטות דרבנן הוא דאצרוך לחוש אפילו למיעוטא דלא שכיח כמו במים שאין להם סוף כיון דאיכא נמי חזקת אשת איש וכמ״ש הרא״ש בפ״ק דחולין דמיעוטא דנמלטין לא שכיח להכי במים שאין להם סוף אם נשאת לא תצא. ומזה הביא מע״ל ראיה דלכתחילה חיישינן שלא תנשא אפילו במיעוט דלא שכיח. וא״כ קשה אמאי לא פירשו כפשוטו ורבנן הוא דאצרוך לחוש למיעוט דלא שכיח דסמוך מיעוטא להדי חזקה. ועוד תימא א״כ בארץ ישראל שא״צ לומר בפני נכתב ע״כ לומר שכולם בקיאין ואין גם אחד שאינו בקי ואפי׳ מיעוטא דלא שכיחא לא הוה וזה תימא. ועוד דאנן נמי פסקינן כרבא כמו שהוא דעת רוב הפוסקים וכדפסקינן בש״ע אה״ע סימן קמ״ב א״כ ע״כ לומר שכולם בקיאין ואין אפי' מיעוט דלא שכיח שאין בקיאין דאל"כ נימא סמוך מיעוטא. ואם כן ממילא נופלים דבריו שהרי כולם בקיאין ואפילו מיעוטא דלא שכיחא ליתא. אבל באמת זה דבר תימא שיהיו כולם בקיאין. ועוד אם נימא סמוך אפילו במיעוטא דלא שכיח מטעם שהביא הרא״ש דמים שאין להם סוף מותר בדיעבד משום דמיעוט נמלטים לא שכיח אם כן תקשי לדעת התוס׳ שפירשו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ושוחט אפי׳ לכתחילה. והרא"ש גופיה הביא דעתם בריש חולין תקשי מ״ש ממים שאין להם סוף דלא תנשא לכתחילה ומעגנא ויתבא. ועוד תימא לדבריו איך לא יהיה עיגון האשה דומה לעוף הקל שנשחט ואין השוחט בפנינו שמתירין אותו. ובמים שאין להם סוף נשארת עגונה לעולם. ובאמת ממים שאין להם סוף אין ראיה כלל די״ל דשם איכא תרתי חזקי חזקת אשת איש וחזקת חי של גברא וכמבואר בתשובת הריב״ש סימן שע״ט ומההוא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין דצריך לבודקו לכתחילה ג״כ אין ראיה דלכמה פוסקים אפילו לכתחילה א״צ ולכ״ע הכא דנתגרשה האשה כבר ודאי כדיעבד דמי ואי בדיעבד כשר הרי לפי דברי מע״ל גופיה לא נצטרך גט אחר. דאם כבר נתן כמה גיטין ונשאו אם כן תוציא לעז על גיטין ראשונים אם לא שידחה דלא שכיח שסתם אדם יתן גט כל שלא נודע המחאתו ולא נהירא. וגם מדברי מהרי"ו מוכח דהביא ראיה להכשיר הגט שנתן זה שלא נטל רשות מרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם מוכח דפשיטא ליה אי דמיא לרוב מצויין שהגט גט בדיעבד עכ"פ אלא דמהרי"ו חילק דהלכות גיטין גריעי טפי ולא נהירא דפשטא דש״ס דסגי ברוב בקיאין הם שלא להצריך כלל בפני נכתב. ואפשר דמהרי״ו מפרש דלא אהני טעמא דרוב בקיאין רק דמשום הכי חד נמי מהימן דתו ליכא חזקת אשת איש. ואכתי לא נהירא דהא בארץ ישראל אפילו לכתחילה א"צ לומר בפני נכתב ואפי' נימא משום סברא דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ע"כ מוכח דעכ"פ לא חיישינן למיעוטא דלא שכיח. וכן מוכח במהרי"ו גופיה שהביא בשם המרדכי דחיישינן למיעוט המצוי כמו גוסס ומים שאין להם סוף. הנה משמע דמודה דלא חיישינן למיעוט שאינו מצוי. ובמים שאין להם סוף הוה מיעוט מצוי. ולא ראה דברי התוס׳ בכורות והרא"ש בחולין דמשוו ליה מיעוט שאינו מצוי. ולדבריו תיקשי אמאי בדיעבד לא תצא במים שאין להם סוף נימא סמוך מיעוטא להדי חזקה. אע״כ כדברי הרא"ש דמקרי מיעוט שאינו מצוי. ולפ״ז מוכח דאפילו בתרי חזקי וכגון חזקת אשת איש וחזקת חי לא חיישינן למיעוט שאינו מצוי בדיעבד על כל פנים ועמ״ש בחדושי נדה באריכות וסבלונות וחלב י״ל מיעוט מצוי הוא. וכן מוכח מדברי הר"ן שסובר דלא אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים רק באתחזק איסורא. ואם כן קשה לדבריו מאי קאמר אפילו לר״מ דחייש למיעוטא סתם ספרי כו׳ ול״ל האי טעמא דנהי דחייש למיעוטא מ״מ לא הוה רק ספיקא ואם כן עכ"פ הרוב מרע לחזקת איסור ושפיר ראוי שיהיה ע״א נאמן וצ״ע לכאורה. ונראה דס״ל להר״ן דפשיטא לן דמן התורה א״צ בפני נכתב כלל דרוב בקיאין הם. דאם תאמר דמן התורה צריך בפני נכתב משום דאין בקיאין לשמה וספיקא דאורייתא הוא רק ע״א נאמן כיון דאיתרע חזקה אם כן קשה כי אתי בעל ומערער אח״כ אמאי לא משגיחין ביה הא ה"ל ע"א בהכחשה ונשארת בחזקת אשת איש ולא ס"ל דהראשון נאמן כשנים. דדעת כמה פוסקים הוא דדוקא היכא שמצינו שנאמן כשנים כגון דאהני עדותו לדבר שבערוה בזו האמינוהו כשנים. משא"כ באיסורין שע"א נאמן בהם כדאיתא בי"ד סימן קכ״ח ובספרי יין המשמח הארכתי למאד בזה. אלא ודאי מן התורה א"צ שום עדות לדבר רק מדרבנן בעלמא. א״כ בלא״ה אין הבעל נאמן מן התורה. לכן שפיר אי אתי בעל ומערער לא משגיחינן ביה. א"כ מוכח ג"כ דבלא שום עדות נמי לא חיישינן שהיה גט פסול. רק רבנן דאצרוך משום ערעור הבעל. ולדידן דקיי"ל כרבא לא חיישינן כלל לעירעור הבעל רק משום קיום ומחזקינן להגט כשר בלא שום עדות. ובנתקיים בחותמיו א״צ שום עדות. ואף דדעת הרמב״ם לענין קיום הוא שאם לא אמר בפני נכתב וערער הבעל אינה מגורשת. ואם אמר בפ"נ ובפ"נ מהני שלא יוכל הבעל לערער כבר צווחו עליו בזה. וגם לדברי הרמב"ם יש לחלק דקיום שטרות דבלא שום ערעור הוא דרבנן אפילו בחד וחד הימנוהו רבנן לשליח נגד הבעל. אבל אי הוה חששא בסתמא לאין בקיאין לא היה מועיל עדות השליח נגד הכחשת הבעל ובודאי מדינא דש״ס ודאי מוחזק דמחזקינן בכל גיטין בחזקת כשרות דאמרינן רוב בקיאין הם. ואפילו לדעת הרי״ף וסייעתו דבשחיטה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם מ״מ לכתחילה צריך לשואלו וא״כ לפמ"ש הרא"ש בפ״ק דחולין דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם והמיעוט לא שכיח חזינן דאפילו במיעוט דלא שכיח צריך לבדוק לכתחילה. על זה י״ל דבגיטין אפילו לכתחילה א"צ בדיקה. כיון דאם אינו בפנינו א״צ לבודקו ומכשירין הגט א"כ א"ת לבדוק למי שהוא בפנינו אתה מוציא לעז על גיטין שהכשרנו בלי בדיקה לכן לא בדקינן אפילו לכתחילה אם נכתב לשמה וסמכי׳ ארובא אם הוא מקויים. ועוד נ״ל דמה שהחמירו במים שאין להם סוף ולא סמכו ארובא לכתחילה. היינו משום דאם ניחוש למיעוט הרי הדבר עתיד להתברר ואתי גברא וקאי לכן החמירו לכתחילה. ובהכי ניחא דהתוס׳ ב״מ דף ך׳ כתבו דבאיסורא יש להחמיר לחוש לשני שוירי כמו במים שאין להם סוף היינו דשם העיר הוא מילתא דאפשר למחר יתברר שיש עוד עיר לכן החמירו ג"כ אף דכבר כתבנו דבמים שאין להם סוף איכא תרתי חזקי ולא דמי. מ"מ החמירו בשני שוירי בגט. אבל אי רובא בקיאין לא שייך שיתברר שאינו בקי דאין דבר זה עתיד להתברר שיבורר עליו שאינו בקי בדין שיפסל גט זה על ידו בבירור דאפילו אם למחר יתברר שאינו בקי בדין חק תוכות אין לעז דמכל מקום אפשר שלא היה צריך הגט תיקון כלל בתורף ואף אם אינו בקי לשמה מ״מ אין דרך שיכתוב בלי ציווי הבעל. א"כ ממילא לא מקרי לשמה כמו שבררתי בספרי ואפילו יהיה איזה דבר הפוסל או מבטל ליכא לברורי כל כך על הגט שהיה פסול. לכן ולא חיישינן ליה כלל וסמכינן ארובא. ועיין תוס׳ חולין דף י״ב ויבמות דף קי״ט. באמת מ״ש מהרי״ו בסימן קכ״ח דפשיטא ליה דבגט יש לחוש טפי משחיטה לענ״ד בהפוך היא דגט לא דמי לשחיטה כלל דבשלמא שחיטה אם אינו בקי למה ידקדק שלא ישהה ולא ידרוס ויעקור וכדומה שאם אינו יודע הנך הלכו׳ שחיטה המפורשי'. לכן אמר ואלו הם הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקר. דבהני אם אינו יודע מה לו לדקדק בהם. אבל בגט אם יודע שאין לכתוב רק מפי הבעל ושיכתוב לשמה דלא בעינן הבקיאות רק פן יארע איזה מקרה ויצטרך תיקון ובשביל שאין יודע כיצד מתקנין אין לפסול הגט דמהיכא תיתי לחוש שאירע בו קרי שהיה צריך תיקון ושהיה מתקנו מדעת עצמו ושלא כהוגן בסתמא לא מחזקינן ריעותא כלל וא״ת שיהיה בקי בכל הספיקות יכילנא למיפסל כולהו גיטי בזמן הזה. וגם בשחיטות א״צ לידע רק דברים הרגילים וחלילה להוציא לעז על עם קדוש. וכן בשחיטות דבר שמסתפק ושואל לא איכפת לן. ועוד אפילו אינו יודע שום דין ליכא לדמויי לשחיטה דאפילו אם שואלין אותו ונראה מתוך תשובתו ששחט כהוגן אמרינן דלא רמיא עליה לא דמי לנ״ד דלא אמרינן מילתא דלא רמיא עליה לאו אדעתיה רק ברבר שעשה המעשה ממש ולא השגיח כיצד יעשה. אבל בנדון דגט אף אם אין יודע שצריך לכתוב מפי הבעל אם אמר שהבעל ציוה לכתבו לא שייך לומר כיון דלא רמיא עליה נדמה לו שציוה הבעל דאיך נימא שנדמה לו שהבעל ציוה והוא לא ציוה ושיטעה ביש מאין. רק בשחיטה שי״ל שעשה מעשה השחיטה בשהייה ולא רמיא עליו באיזה אופן עשה המעשה ולא אמרינן לאו אדעתיה רק על העדר מעשה כמו עבר בצד עמוד ואומר שלא עבר דמאחר שלא רמיא עליה לאו אדעתיה. אבל שיאמר שציוה לו הבעל מה שלא ציוה הא לא אמרינן וכ״כ אם לא היה הגט צריך תיקון לא נאמר משום דלא רמיא עליה אמר שלא היה צריך תיקון. ואי איכא לדמויי ללא רמיא עליה היינו בנפלה טיפת דיו לתוך האות למאן דמכשיר באות ניכר והוא לא ידע ואח״כ אמר שהאות היה ניכר בזו י״ל דלא רמיא עלי׳ כיצד היה המעשה מאחר שלא ידע מזה החילוק עכ"פ ברובא דרובא דינים לא דמי גט לשחיטה כלל. שאם כתב מפי הבעל מהיכא תיתי שאירע בו פסול במקום הפוסל ותיקנו שלא כדין. ונידון שם לאמזי שכתב ביוד כבר נודע בספרי שאין הולכין אחר הערכי רק השם הנקרא בפי כל. הגם שהרבה תשובות וכמה קולמסין נשתברו בדקדוקים כאלו בתשובת האחרונים. כבר ביררנו בספרנו מה שנראה עפ״י עיקרא דדינא וכבר היה מעשה שנשלח גט לכאן והאשה היתה עומדת כאן וכתבו מקום עמידה של אשה וכתבו העומדת בווארשי ביוד ושאלו את פי אם הוא שינוי והשבתי דאין כאן שינוי בין יוד לא׳ שבמבטא רגיל יוד במקום א׳ כמו גרושי קלייני וכן בשמות שבש״ס אין חילוק בקריאה בין רב אסי אשי ודומיהן ובין אחא לאחי ואדא הכל מבטא א׳ להם. וגם הבאתי מתינוק דל״ח דסמכינן עליה שהוא קורא כהוגן אפילו בתורף כ״ש בשינוי כזה שיבינו הכל שהוא עיר ווארשא. ומי שלא נמסר לו בקיאות זה לכתוב שם לעז באלף רגיל לכתוב ביוד שאין דרך להדגיש היוד. וגם הגאון ר׳ עקיבא הסכים להכשירו כאשר הוגד לי. וגם בפוסקים אין חילוק בקריאת אלפסי אשרי לבין רשב״א וריטב״א. וגם שם היה בשינוי מקום עמידה. אבל כאן חמור יותר דבמקום עמידה יש מכשירין. אבל כאן שיש שינוי מקום העדים דמשנה שלימה שפסול. וב״ש סי׳ קכ"ח הניח בצ״ע אם נשאת אם תצא ודאי חמור טפי. ועוד שזה קלקל יותר ודאי אילו לא כתב רק לאמזי לחוד ביוד היה מקום יותר להכשיר. אבל זה שכתב לאמזא דמתקרי לאמזי מורה בעליל שיש לה שם אחר שהיוד נדגשת בחירק. ואם אינו כן ודאי הגט פסול. עוד ראיה אחת נשמטה לעיל לסתור דברי מע״ל דס״ל דחיישי׳ למיעוטא דלא שכיח בצירוף חזקה. א״כ קשה אמאי לא בדקינן נקובת הושט שמא ניקב הושט או נפסק הקנה והוא נבילה. וכן אין נוהגין לבדוק אחר שמוטה בבהמה משום דלא שכיח. ואף דאי אפשר לבדוק לגמרי דיש לומר במקום נקב שחט מ״מ עכ״פ נבדוק השאר דאפשר. ובעוף נשחט הקנה לבדו. אלא ודאי לא חיישינן כלל למידי דלא שכיח. והנה אח״כ ראיתי שמע״ל מרמז לספר נודע ביהודה אהע״ז סימן מ״ג שדחה סברת הריב״ש שכתבתי לעיל. והנה מ״ש מסימנין ת״ל בקי אני בסימנין ויש כמה דחיות. וגם הרב בעל נ״ב לא החליט מראיה זו. לכן לא ראיתי להאריך בזה רק בעיקר ראייתו הוא מדברי רבינו חיים כהן שסובר בחולין דילפינן רובא וחזקה רובא עדיף מפרה אדומה דאיכא חזקת טמא נגד הרוב וקשה לפי האמת בפרה איכא תרי חזקה נגד הרוב חזקת טמא וחזקת שאינה זבוחה ובמקום נקב קשחיט ונקובת הושט נבילה אלא ודאי רוב מהני אפילו נגד תרתי חזקה דהכל אחד מכח חזקת טמא מוקמינן בחזקת שאינה זבוחה. ולפום רהיטא היה נ״ל גברא אגברא קרמית דהריב״ש ס"ל דלא מקרי כלל חזקת טמא נגד הרוב דלא אמרה התורה רק שהפרה תהיה דבר המוכשר לקרבן וחטאת קריא רחמנא. ואחר דאזלינן בתר רובא והפרה בחזקת כשירה היא לכל דבר שוב לא נאמר דתנעור חזקה שאינה זבוחה בהיותה מצטרכת להזות על הטמא שכבר הוכשרו להזות ונעשו בחזקת כשרות. כן היה נ״ל לכאורה. אבל אחר קצת ישוב ראיתי שדברי הרב נ״ב תמוהים בראיה זו דמייתי דאם כדבריו רבינו חיים ס״ל דאין לחלק בין חזקה אחת לשתים מכח דניחוש דילמא במקום נקב שחוט. אם כן הא גופיה תקשי ל״ל למילף מפרה אדומה אי ס״ל ג״כ לחוש דבמקום נקב שחט הרי מוכח משחיטה עצמה רובא וחזקה רובא עדיף כדמסיק רב אשי באמת דאתיא משחיטה עצמה. וא"כ לא צריך כלל למילף מפרה אדומה להך מילתא דאפילו משחיטת חולין נמי נפיק. ואם לא בא ללמוד מפרה אדומה רק להורות דעדיף רובא מתרי חזקי. א״כ עיקר סמיכתו למילף מפרה אדומה דיועיל הרוב אפילו נגד תרי חזקי. ולא משמע כן מלשון הש״ס שהרי כל האמוראים הקודמים לא אתו רק למילף עיקר מילתא דאזלינן בתר רובא. ואם אית' דלרבה בר שילא דיליף מפרה אדומה סמך ג״כ ע״ז דניחוש דבמקום נקב שחיט. א״כ ל״ל למילף מפרה אדומה זה מוכח משחיט׳ עצמה. ועוד דמוכח בהדיא דכולהו אמוראי לא אסקו כלל לחוש לסברא דבמקום נקב קשחיט דהא כ״א מייתי קרא דלא נימא דנבדקה. א״כ ע״כ להנך אמוראי לא חיישינן כלל לבמקום נקב שחיט. וע״כ עיקר ראייתו דלרב אשי דחייש לבמקום נקב קשחיט תקשי צא ופרנס לי פרה אדומה להזות על הטמא לטהרו מחזקת טומאתו. וע״ז ודאי י״ל דסברת רבינו חיים לא תברא להריב"ש דהא בלא״ה הקשה מהרש״א בפרה אדומה נימא סמוך מיעוטא דטריפות לחזקת טומאה דגברא. ותירץ דלא שכיח. וקשה לדבריו מאי פריך ורבי מאיר היכי אכיל בישרא הא בריש בנות כותים איתא בהדיא דר״מ לא חייש למיעוטא דלא שכיח. וע״כ צ״ל דוקא היכא דליכא חזקת איסור אבל אי איכא חזקת איסור לא גרע ממיעוטא דשכיח. אם כן י״ל דרב אשי ס״ל ודאי דבמקום נקב קשחיט לא שכיחי רק בצירוף החזקה ס״ל דהוה מיעוטא דשכיח. וא״כ כבר אהני החזקה לעשות הך דבמקום נקב שחיט למיעוטא דשכיח. וא״כ י״ל להכי לא מצרפינן שני החזקות דחזקה במקום נקב קשחיט הוא מילתא דלא שכיחא כלל ולא מצרפינן לה לחזקת טומאת גברא. אלא דצריכין אנו לנוד מדברי מהרש״א שאם נאמר דטריפות לא שכיח כלל היכי מוכח רובא וחזקה רובא עדיף במיעוטא דשכיח דפרה מיעוטא דלא שכיח הוא לדברי מהרש״א ובשכיחא באמת אמרינן סמוך מיעוטא. ובאמת אין קושית מהרש״א קשה כלל דלא אמרינן סמוך מיעוטא להדי חזקה רק כשהם מסוג אחד כגון מיעוט חולבות אף ע״פ שלא ילדו ונשארו בחזקת מבוכרות. אבל לומר סמוך מיעוטא דטריפות לטומאת גברא זה לא אמרינן כלל ואם כן א״ש ודאי שאר טריפות מיעוטא דשכיח הוא. אבל במקום נקב שחיט לא שכיח ולא מקרי מיעוט אלא בצירוף חזקה דאינה זבוחה וא״כ א״ש דברי רבינו חיים אפילו לסברת הריב״ש דלא שייך לתלות שבמקום נקב שחיט או שיש נקב בסימנין דהא לא שכיח כלל אלא בצירוף חזקה נקרא מיעוט. ואע״ג דאיכא מיעוט במקום נקב בהדי חזקת איסור ואיכא נמי מיעוט טריפות דשכיח מ״מ רובא עדיף. א״כ אין לצרף החזקה דאינה זבוחה כיון דלא שכיח נקב בסימנין לחוד כמאן דליתא היא הך חזקה ולא נשאר רק חזקת טומאה דגברא ורובא עדיף. אבל היכא דאם ניזל בתר מיעוטא דשכיח נשארים שני החזקות שפיר חיישינן להו ונותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים כמ"ש הריב״ש ונמצינו למידין לפי דברי הריב״ש היכא דאיכא מיעוטא דשכיח ששני החזקות מחזיקים המיעוט דשכיח שפיר חיישינן ליה ומחזקינן ליה בחזקת חי. משא״כ בהך דפרה אדומה אף דמיעוט טריפות שכיחי לא שייך לצרפינהו לחזקת שאינה זבוחה שאינן מסוג אחד ולחוש דבמקום נקב שחיט בצירוף אינה זבוחה ג״כ לא הוה כיון דלא שכיח לא הוה ג״כ רק מיעוט אחד ורובא עדיף מחזקה ותרי מיעוטי אבל מתרי חזקי לא מוכח. ובמים שאין להם סוף דמיעוט דלא שכיח הוא מחמרינן לכתחילה. ובפשיטות י״ל לפי דברי מהרש״א שסובר דמיעוט טריפות מקרי מיעוטא דלא שכיח א״כ לק״מ מר״ח כהן על הריב״ש דהריב״ש ודאי ע״כ לא אמר רק במיעוט דשכיח דל״ל דאפילו במיעוטא דלא שכיח ס״ל להריב״ש דחיישינן בתרי חזקי דחזקת אשת איש וחזקת חי דתקשי ממים שאין להם סוף דלא תצא וע״כ לומר במיעוט דלא שכיח אפילו בתרי חזקי לא חיישינן ליה וא״כ לק״מ על הריב״ש דגם הך דבמקום נקב שחיט בצירוף טריפות הכל בכלל מיעוטא דלא שכיח ובצירוף החזקות הוא דחייש ליה רבי מאיר דוקא כדפרישית לעיל בדברי מהרש"א. ועפ״ז יש להליץ בעד מהרש״א מה ששמעתי בילדותי מקשין עליו לפמ״ש התוספות בכורות דגם ר׳ מאיר לא חייש למיעוט דלא שכיח מהא דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי א״כ מוכח דאפי׳ לר״מ לא אמרינן סמוך מיעוטא להדי חזקה בלא שכיח א״כ מאי פריך ור״מ היכי אכיל בישרא הא לר״מ נמי לא חיישינן למיעוטא דלא שכיח כדמוכח מספרי דדייני דאמרינן כן אפילו לרבי מאיר. ולפ״ז י״ל דאדרבה מסייעא למהרש״א דקשה קושית התוס' אמאי לא פריך מבשר תאוה אלא דהא דקאמר וכ״ת ה״נ אין קושיא כ״כ שיאמרו שום מיעוטא דלא שכיח יודה ר"מ כיון דעיקר הקושיא מפסח וקדשים לא מתרצא. וכיון דעיקר הקושיא מפסח וקדשים י״ל כי היכי שכתבתי דבתרי חזקי מחמרינן אפילו במיעוטא דלא שכיח דהוה כמו מיעוטא דשכיח עכ״פ ומחמרינן לכתחילה. וא״כ ממילא לר״מ בתרי חזקי יודה עכ״פ להחמיר אפילו במיעוטא דלא שכיח. וא״כ פריך שפיר מפסח וקדשים מאי איכא למימר והיינו פסח וקדשים היכי אכיל אם נטמא פעם א׳ למת דצריך הזאת מי חטאת. ומקרא מלא דטמא עושה פסח שני וגם אוכל בקדשים. מיהו הוה מצי לאקשויי מביאת המקדש ויתר דברים שלא יועיל מי חטאת לטהר לר״מ כלל וי״ל דעזרה ר״ה וה״ל ספק טומאה בר״ה. עכ"פ מבשר תאוה לא קשיא דשפיר י״ל דלא חייש למיעוט דלא שכיח ולא פריך רק מאכילה היינו לפמ״ש התוס׳ דלא יכול להחמיר בזה מדרבנן. ובפסח וקדשים איכא תרי חזקי ולא יכול להטהר. כל זה כתבתי לפי הבנת הרב בעל נ״ב וגם ד״ז בכו״פ כתב ג״כ סברא זו דשייך חזקת איסור בנקובת הושט. אמנם בחדושי ליורה דעה שכתבתי בילדותי סתרתי דברים אלו מש״ס ערוך פרק אלו טריפות דף מ״ג ע״ב דאמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא. ופריך מ״ש מספק דרוסה קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ופריך ומ״ש משני חתיכות ומשני התם אתחזק איסורא הכא לא איתחזק איסורא. הרי בהדיא דאף דנקובת הושט נבילה ואין שחיטה מועיל בו. מ"מ מקרי לא איתחזק איסורא וגרע משני חתיכות. אלא ודאי לא אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת רק באם נקרה הספק בשחיטה עצמה אם שחט כהוגן דנהי דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. הרי עומדת להתיר במעשה שחיטה הכשירה כפי ההלכות שנמסרו עליה. ובודאי בספק אם שהה או דרס וכן בהך דחולין דף ך״ח בשחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה כיון דחזינן שמוטה בפנינו הרי לא נשחט כהוגן ומקרי ספק בשחיטה עצמה אבל בישב לה קוץ בושט הרי השחיטה נעשה בהכשר. ושחיטה כזו מוציאה מידי אבר מן החי. אלא שהספק בא מצד אחר שמא ושט נקוב. בזו שפיר מקרי חזקת היתר שהרי השחיטה היתה כדין שהרי היתה עומדת להיות ניתרת בשחיטה שהיא בהכשר ויצאה מחזקת איסור וקיימא בחזקת היתר. לכן בספק דרוסה כתבו התוס' ג״כ דשייך נשחטה הותרה כיון שהשחיטה כדין והיתה עומדת להיתר ע״י שחיטה כראוי. לכן כשנעשית השחיטה בלי פסול. שהשחיטה גופיה מקרי חזקת היתר. והדברים ברורים. ואין ראיה כלל נגד דברי ריב״ש. וכן מוכח מדברי רבינו חיים שלא כתב דמוכח למסקנא דרובא עדיף משחיטה עצמה דניחוש שמא במקום נקב קשחיט ולמה הוכיח ר״ח מפרה אדומה. אלא ודאי הך דבמקום נקב קשחיט לא מקרי חזקת איסור. כיון שאין ספק במעשה השחיטה המתרת איסור שאינו זבוח וזהו ברור. אלא דקשה לי על דברי רבינו חיים כולהו אמוראי דילפי ממקומות אחרים מנ״ל דרובא וחזקה רובא עדיף. כיון דלא ילפי מפרה אדומה ובהכרח ללמוד מפרה אדומה וא״כ לשוא עט סופר במה שלמדו ממקומות אחרים. דאכתי מנ״ל רובא עדיף מחזקה דליכא מאן דפליג בהא. ולפ״ז אפשר בגט שכתוב לפנינו לגרש והוא כשר כמו שהוא לגרש בו וספר כריתות כזה ראוי להתיר אשת איש. רק לחוש שמא אירע בו קלקול לא מקרי חזקת איסור אשת איש. שהרי הספר כריתות בפנינו כהוגן. משא״כ בשחיטה שלא נודע אם שהה או דרס הרי אין מעשה שחיטה בפנינו כלל. שחתיכת הצואר אינו תואר שחיטה. שאף בדרסה והחלדה כן הוא. ולא נודע אם נעשה בה מעשה שחיטה אבל בגט הרי מעשה הגט לשמה ושלא לשמה שוין. א״כ מעשה ספר כריתות כהוגן. ותו לא הוה חזקת איסור לחוש שלא נכתב כהוגן:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה