אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה סא

תשובה ס

שאלה הנה מע״ל ידידי שיחיה כבר ביקש ומצא בספרי האחרונים כל הצדדין שבנדון הלזה. והנה בענין שאלה כבר מילתא אמורה בשו״ת שכתבתי בזה באריכות גדול בפלפול עצום ורב בענין הדיעות והחששות בזה ואשר יצטרך לכאן יובא אי״ה בקצרה הנוגע למעשה עם תוספת נופך כי אין מדרש בלא חידוש כאשר אבאר. ואולם בנ״ד שהיה הכרה גמורה והיה שלם בכל אבריו רק שנשחט ר״ל הנה יש לנו ג׳ צדדין שוין להתירא דהאי איתתא העלובה. ולהיות שעדיין לא בא מעשה לידי בספק תוך שלשה. הנה נדבר מזה כי בנ"ד ודאי מספיקא לא נפקא אף דלפי המאורע נראה שנהרג עדיין באדר אין זה ריעותא שהרי מה שאין אנו מתירין את האשה ע"כ הוא לחוש שמא הלך לו לעלמא ואם כן על זה הנמצא יש ספק זה עכ״פ שמא נהרג תוך שלשה. הנה תחילה אני דורש מה שהביא בשם עבודת הגרשוני סימן ע״ב שכתב מלשון הריטב״א שכתב לקולא כיון שאין נראה לנו שום שינוי פנים. ושמא נתפח חששא דרבנן הוא וכתב שיש חוששין להחמיר אף בזה עכ"ל. הרי קמן המקילין אין מקילין אלא כשאין אנו רואין שינוי פנים. אבל כשאנו רואין שום שינוי פנים כמו בנ״ד שנשתנה לשחרות אין להקל ולומר שהוא עדיין תוך ג' ימים להריגתו כו' עכ״ל. ובנ״ד העידו הראשונים כשמצאוהו איז מעט דאש פנים רוטער גיוועזין וויא בחייו. ולפענ״ד גם דברי עה״ג אינם נכונים בעיני דמשום שינוי מראה אין הוכחה כלל שהוא קודם ג׳ ימים דפשיטא דכל מת משתנה מראיתו כמ״ש ממנו מת. ממנו פניו מוריקות. ואפילו בחיי האדם אין תואר מראיתו שוה ולפי המקריים משתנה מראיתו וכמ״ש מדוע פניך רעים היום וצהבו פניו וכדומה. והנה הריטב״א דייק בלשונו שאין נראה לנו שום שינוי פנים. ולא כתב בפנים כי בודאי מן הנמנע שלא תשתנה מראית המת רק שינוי פנים בעצם שיהיה ספק קצת פן אינו זה. אף שידמה לו שהוא זה. אבל שינוי מראה הלא אפילו בשעת החולי ר״ל רגילות להשתנות תואר פניו לפי המקרה והחולי. ומ"מ גם לדברי עה"ג אודם אינו מורה על קדימת זמן. אדרבה יותר מורה שעתה נהרג. והתאספו הדמים בפנים. או מחמת שביקש להציל עצמו בכל כחו ונתאספו הדמים בפניו ואין בזה בית מיחוש. והנה נודעו דברי ר״ת שסובר דמתני׳ דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם מיירי באין גופו שלם ואין שם רק פרצוף פנים עם החוטם. והרא״ש העתיק כשאין שם אלא הראש. אבל אם כל גופו שלם מעידין עליו אפילו אחר ג׳ ימים. וכן העתיקו התוספות ורא״ש בלי שום חולק. הגם שהרשב״א וריב״ש דחו דבריו. ועיקר ראייתם מההיא דטבע בדיגלת ובכרמי. דפריך בגמרא ארבא מההיא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואנסביה רבא לדביתהו אפומיה דשושביניה לאחר חמשה ימים ופריך כמאן עביד. ולדברי ר"ת מאי מוכח לימא שאני התם שהיה גופו שלם. אלא ודאי ליתא. וכן השיג עליו הרשב״א עכ״ל. ובחלקת מחוקק סקנ״ד כתב הרי אתה רואה שדחו דברי ר״ת בגודא רבא ואני תמיה איך אפשר לחשוד לר״ת שיעלם מעינו הבדולח הסוגיא שבמקומה שלא יוחשד בו שום בעל עיון כל שכן מאור הגולה אשר נהירין ליה שבילא דכולא תלמודא ועכשיו שנדפס ספר הישר הנה מצאנו תשובה זו בדף פ״ה רק שהלשון מוטעה הרבה לפי רוב הזמן מנעתק למעתיק כי לא נדפס עד זה זמן איזה שנים. אבל מובא שם הך מעשה ומפרש לה ז״ל וההיא דאנסביה אפומא דשושבינא לבתר חמשה יומי לא היה בו טביעת עינא אלא בסימני חוטמו ופדחתו ופרצופו אע״ג דלא היה ניכר בתר דנח נפשיה אכלוה כוורי וכו' אבל לא היה בו טביעת עין רק מדמה מילתא למילתא ואע״פ ששושביניה היה וט״ע לא היה בו לא חשדו ע״כ. והנה דקדק ר״ת וכתב בתר דנח נפשיה אכלוה כוורי הוא ליישב דלא תקשי הא אמרינן בש״ס שם והא אמרת מיא מרזו מכה. ומשני הנ״מ היכא דאיכא מכה. אבל ליכא מכה מיא מצמת צמתי. והוקשה לר״ת אם לא נשאר רק צורת הפנים הרי אין לך מכה גדולה מזו. לכן דייק בלשונו לשון הזהב דבתר דנח נפשיה לא שייך לומר מרזו מכה וזהו ברור בכוונתו. והנה ר״ת עשה מעשה רב וסיים וכל המחמיר בזה אינו אלא חוטא כו' ולא משום עיגונא פרשתי כן אלא מפני שהוא אמיתה של תורה עכ״ל בספר הישר. ומבואר בלשון ר"ת שאפילו בטביעת עין של הראש כולו נמי ניכר. ומתני׳ לא מיירי רק שלא נשאר הראש רק פדחת וחוטם. ומייתי ראיה לזה מדלא נקט התנא אין מעידין אלא א״כ ראו פרצוף פנים וחוטם אלא ודאי מיירי שלא נשאר מן הגוף בשלימות כי אם פרצוף פנים וחוטם והכי פירושו על מעידין על הכרת מה שנשאר מן הגוף אלא אם נשאר פרצוף פנים עם החוטם. והנה הלום ראיתי לשון התוס׳ מוקשה וקשה להבינו. וכבר ראיתי להגאון בעל נודע ביהודה סימן נ״א שלא ירד לכונת התוס׳. ולזאת אמרתי כי ת״ל עמדתי על כונת התוס׳ וז״ל התוס׳ דף ק״כ ד״ה אין מעידין אלא על פרצוף פנים. ואין מעידין אלא עד ג׳ ימים ואומר ר״ת דהיינו כשאין שם אלא הפרצוף. אבל כל גופו שלם. אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא היטב על ידי סימני הגוף. ועוד דשמא דוקא בסימנין הוא דקאמר הכי. אבל על ידי טביעת עין ניכר הוא היטב על ידי סימני הגוף כיון שיש כל גופו ואפילו לאחר כמה ימים. והיכא שאינו נחבל בפניו נראה ודאי דבר פשוט שיכולין להעיד אפי' לאחר כמה ימים כו' עכ״ל. הנה דברים אלו סתומים דסימנים מאן דכר שמייהו. והגאון בעל נ״ב ביקש להרכיב ענין סימנין לכאן ואין זווגן עולה יפה. גם אחר שת״ל זכינו לאור ספר הישר של ר״ת לא זכר שם מסימנים כלל. ולפי שקשה לעמוד על לשון התוס׳ הוכרח לשית עצות מרחוק בהבנת לשון התוס׳. אבל הדבר ברור שסימנין בכלל טביעת עין ואין טביעת עין בכלל סימנין שהרי בודאי העין לא תבחין בשני דברים שהם דומים ממש. וכן איתא בסנהדרין פרק אד״מ דף ל״ח שהקב״ה הבדיל שכל בני אדם אין פרצופיהן דומין זה לזה. כדי שיכיר אדם אחד או שאר חפץ. אף שנראה דומה לחבירו ואין בו סימן ידוע ע״כ מה שהעין מבחין בו. הוא לפי שחוש הראות הוא דק יותר ומרגיש בהבדלים רבים שבין זו לזו אשר לא יפול ספק עליהם. רק שכח הדמיון אינו תופס לזכרון בפרטות או שהוא מצד שינוי גמור שיש בזה מבזה והוא סימן גמור או על ידי צירוף שינויים רבים שלא יכזיב הדמיון בלי ספק לומר שזה הוא. ואם שואלין לאדם לאחד אם מכירו. משיב אני מכירו היטב אף שלא ידע סימן בו. והוא עצמו אינו יודע במה יובדל זה. ע״כ האדם שאינו מסופק שזה הוא ע"כ יש בו סימנים גמורים שלא יפול בחוש הראות שום ספק. כי נבדל הוא מן הזולת. וכן בגט אשה אמר רבב״ח אי סימנא אית לי׳ בגוויה. או טביעת עינא. והנה במה תבדיל העין בין גט לגט. וע״כ מאחר שעין טובעת אותו לומר שזה הוא ולא יפול ספק בעיני על שזה הוא ולא אחר. ע״כ יש בו שינויים רבים מן הזולת. אשר לא תוכל האיש שאתו לדברן בפרטות. כי הם שינויים דקים למאד אין הדמיון תופס לדעתם בפרטות. אבל אי אפשר שתבחין העין בדברים שוין לגמרי. בודאי לא יבחין העין. וכן אמרו בחולין דטביעת עינא עדיף מסימנא דע״י טביעת עינא קטלינן משום דודאי אין מראה בני אדם דומין זה לזה. ולא יפול שום ספק אצלנו אשר יאמר כי הוא זה שזה הוא. מסתמא לא נמצאו באחר סימנים הללו. שחוש הראו׳ יקבץ כל שינויים והבדלים דקים שמיוחדים בזה לבד עד שלא יפול שום ספק עליו. וזהו ביאור לשון התוס׳ תחילה אמרו אם כל גופו שלם הראש וכל גופו רק שנשחת תואר פניו מחמת החבלה שהרי כן אומרת המשנה אין מעידין לומר שהכירו כי זה האיש המתבקש להתיר העגונה אין מעידין שזה הוא רק על פרצוף פנים עם החוטם שראו פרצוף פנים וחוטם שלו אז סומכין עליהם שבודאי זה אם אין שם רק הפרצוף לבדו ועל זה אמר ר"ת שאם כל גופו שלם ניכר היטב על ידי סימני הגוף שאחר שמכירו בטביעת עין שזה הוא ע״כ הוא יודע שזה הוא ומסתמא יש בו סימנים שונים שהעין תופס שזה הוא. וכתבו עוד ועוד דשמא בסימנין הוא דקאמר הכי ור״ל כיון דאמר אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו משמע כי פרצוף אין כאן כלל שאין הראש כלל אף שנבדל הרבה בשינוי אדם שלם עם הראש מ״מ כיון דקאמר אף על פי שיש סימנים בגופו משמע דט״ע בגופו שפיר מהני אפילו בלא הראש כלל והילך לשון ר״ת בספר הישר אין מעידין אלא פרצוף פנים עם החוטם אדם שנהרג ולא נשאר רק פרצופו וחוטמו כו' אין מעידין אלא עד שלשה ימים בהני סימנין דקאמרינן דבע״כ האי הוא אין מעידין אלא עד ג׳ ימים לא קאי אאדם ידוע חי וניכר למעידין דאפילו עד מאה כו׳. אבל בע״כ באין ידוע לאחר שלשה על ידי סימני פרצוף ופדחתו וחוטם וראשו מקום שיער ושפתו וצוארו וסנטרו ופיו ובקומתו ובעוביו וברגלו אינו ניכר. ותמה על עצמך האיך ניכר בתוך ג׳ על ידי פרצוף פדחת וחוטם. אבל בטביעת עין מעשים בכל יום אפילו אחר י״ב חודש מת ניכר כו׳ עכ״ל. הנה ר״ת שחשב כל האברים בודאי לא נתכוין לסימנים שנמצאו באברים. אבל הדבר ברור שכוונתו כי הכרת האברים הם הטביעות עין וכאמור. עכ״פ יש ללמוד מדבריו שלא נתכוין לסימנין האמורים בש״ס רק כדפרישית. וכבר עלה בדעתי להקשות על פר״ת ממה דאיתא במדרש פרשת בהר ויכה בהם אביה מכה רבה. איתא שהעמיד שומרין עליהם עד שלשה ימים עד שנתקלקל צורתן וכן הוא בירושלמי. ולפר״ת הא משיאין ע״פ סימנים של שאר הגוף. עכשיו ראיתי בפירוש קרבן עדה שהניחו בצ״ע. ובאמת לק״מ דכי אמר ר״ת שלעולם הוא ניכר כי בודאי מצוי שישתנה ולא יוכר. כי כן משחת מאיש מראהו בפרט במלחמה. אלא דר״ת לא אמר רק אם מכירין אותו לא ניחוש שנשתנה ואחר הוא. כי מסתמא הוא זה מאחר שניכר אמרינן מסתמא לא נשתנה כי רחוק שכל הגוף ישתנה מן הקצה אל הקצה. שכל כך יגרום ההשתנות שיהיה גופיה של ראובן נדמה לשמעון. ואם כן בודאי יש רבים שלא הוכרו ע״י השהייה. ובזה ניחא מה שהביאו בגמרא מעשה דאבא בר מרתא שלא הכירוהו. דודאי אין הכרח להכירו מהר כ״כ כמו בתואר פניו שניכר לפום רהיטא. אבל מי שאומר שמכיר זה ע״י טביעת עין של גופו. שפיר סמכינן עליו. והירושלמי לא מייתי אלא דלאחר שלשה ימים דרך להשתנות לדרוש הפסוק מ״ש עצמו לי אלמנותיו. ובהכי ניחא לדעת הפוסקים שסוברין מן התורה אין חוששין שנשתנה וכמו שצידד הרשב״א א״כ תקשי איך דריש הירושלמי על הפסוק. אלא נראה דעיקר הדרשה הוא שבודאי אחר שלשה ימים משתנה לפעמים ואינו ניכר כלל. אבל לחילוף לא חיישינן שלא יהיו ניכרין ונשארו נשותיהם עגונות. וכן קרא דהכרת פנים הוא גם כן על דרך זה שעיקר ההכרה בפנים ומי שמכירו בטביעת עין של פנים. לא יחוייב שיכירו בלא פנים. אבל אם הכירו כ"כ עד שמכיר בטביעת עין של גופו שפיר דמי. וכן מה שהושיב עליהם שומרין עד שלשה ימים בודאי ימצאו אנשים שלא הורגלו כל כך עמו שיכירהו בט״ע בלא פנים. ואהני ליה מעשיו טובי. אבל מי שמכירו בטביעת גופו נמי ט״ע הוא. וממוצא דבר אתה למד מ״ש הב״ש באה״ע סימן י״ז סעיף כ״ה ס״ק ע״ז דבתוס׳ והרא״ש משמע דצ״ל סימנין עם ט"ע והיינו סימנים שאין מובהקין. גם בשם ב״י בתשובה הביא שהגירסא ברא״ש או ע״י סימנים. ובמחילת כבודם העצום והקדוש שלא ירדו לכוונת התוס׳ וכוונת הרא״ש גם כן כמ״ש בתוס׳ שפה אחת ודברים אחדים. והאמת יורה דרכו. כי אין כערכו. ויצא לנו מזה דלר״ת לא צריך רק טביעת עין אם הגוף שלם. ולא נשחת תואר פניו בחבלה. מעידין אפילו לאחר שלשה. ואפילו אין פרצוף פנים ניכר סגי בט״ע של הגוף שאומר שקרוב לו שזה הוא ע״י כללות תמונת אבריו וכאמור. ואין שום קושיא על ר"ת. ואין להקשות על ר״ת דמפרש אין מעידין על פרצוף פנים עם החוטם. שלא נשאר רק פרצופו וחוטמו. איך אפשר שבתוך ג׳ ימים למיתתו יחסר ממנו כ״כ. דהא לאחר ג׳ לא מהני הכרת פרצוף וחוטם לחוד. דלאו קושיא הוא דאפשר שחיה גררתו וכדומה טובא. הנה התבאר שכבר נדחה גודא רבא שכתב בח״מ מר״ת עצמו. א״כ פשיטא שאין לדחות דברי ר״ת והתוספות ורא״ש וטור בשתי ידים. שהרי לא חלקו הבאים אחרי רבינו תם רק מפני הראיה שרבינו תם גופה הרגיש בה ודחאה בשתי ידים. ועמד על דעתו שהוא פירוש אמיתי מה שהעידו התוספות ורא״ש. שדבר נראה לעינים שהוא ניכר ואם כן הבא לסמוך על פיר״ת ותוספות ורא״ש וטור בספק תוך שלשה ימים. אפשר שאין מזיחין אותו. ועתה נדבר בענין זה אם יש להסתפק אם הוא תוך שלשה ימים אם יש להקל. הנה כבר מבואר בריטב"א בנ"י יבמות דשמא נתפח חששא דרבנן הוא. ובספק חשש לא נחמיר ולקולא דיינינן ליה. אלא דהרשב״א בחדושיו דייק מלשון המשנה דתנן אין מעידין אלא על שלשה ימים ולא קאמר כל שעברו עליו שלשה ימים אין מעידין משמע דבספק נמי חיישינן והניח הדבר בצריך תלמוד. גם התוס׳ לא כתבו אלא דאפשר עכ״ל הרשב״א. ובאמת מלשון התוס׳ אין ראיה להחמיר דהתוספות מיירי בנחבל בפניו ואפשר דגם הרשב״א לא יחמיר אלא בכה"ג. ובעיקר הכרעת הרשב״א מלשון המשנה דלא תני כל שעברו כו'. הנה יודע אני מך ערכי מול קטני קטני תלמיד תלמידי הרשב״א. ומה כחי כי איחל להכריע בדבר שאבות העולם לא הכריעו בו. עם כל זה תורה היא וללמוד אני צריך. ולמען תקנת עגונות לא אחשה אולי מקום הניחו לי רבותינו הקדמונים כי אדרבה מלשון המשנה מוכרע איפכא כי הרבה יש לתמוה על סידור לשון התנא אין מעידין אלא על פ״פ עם החוטם כו׳. הנה זו הבבא מדברת בשאין ספק במיתת הנהרג אבל יש לחוש שאין זה בעל העגונה. ובאמצע הפסיק התנא אין מעידין עד שתצא נפשו זו באין ספק על האדם אם הוא רק ספק במיתתו. והדר תנא בבא דאין מעידין אלא עד ג׳ ימים שהספק הוא מענינו דרישא שמא נחחלף תמונתו ותוארו והוא פלא גדול ששני בבות המדברות בהכרה ראוי לסומכן לא להפסיק שלא מענינו. אמנם הוא הדבר אשר דברתי כי רבינו הקדוש הורה לנו בחכמת סדורו שלא נאמרה הך דאין מעידין רק בודאי לאחר שלשה והוא דאם נימא דבספק לאחר שלשה נמי אין מעידין. הנה רישא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם לא יצוייר מציאתה כפשוטה על ההרוג הנמצא שאם ניחוש שמא כבר עברו עליו שלשה ימים ולא מהני הכרה. וע״כ לא יצוייר אלא בנודע שנהרג אחד במקום זה ולא הכירו מי הוא ובא ואמר הנה אחד נהרג בדרך שראה שהרגוהו. או שמצאו מפרכס. וזה שמצאו אינו מכירו והלך אחד להכירו אז לא יעיד אלא אם מצא פ״פ עם החוטם או כה״ג מציאות שאינו פשוט שיקרה שיועיל עדות פ״פ עם החוטם. ואם היה כן היה מתחייב שיקדים התנא זמן תועלת ההכרה רצוני לומר שאין מעידין אלא עד שלשה ימים שבזמן הזה ראוי שיפורט הודעת ההכרה על איזה אופן תהיה והיה צריך להקדים אין מעידין אלא עד שלשה ימים. ואף גם בזמן הזה לא יעיד אלא על פ״פ כו' ולזה שנה לנו רבינו הקדוש בהיות בבא ראשונה אינה נמשכת מן הבבא אחרונה דהרישא דאין מעידין על פרצוף פנים הוא בכל הרוג הנמצא שלא נודע זמנו כל שאנו מכירין אותו בפרצוף פנים לא מחזקינן ליה בקודם שלשה. וחכמה יתירה הורה לנו התנא בהפסיקו הרישא מן הסיפא מענין שלא מענין ההכרה רק בירור מיתתו כדי שלא נסתפק דרישא נסמכת על הסיפא דבידוע שהוא תוך שלשה ימים. ומעתה גם דקדוקו של הרשב״א יצא להקל ולא להחמיר. שאילו שנה התנא כל שעברו עליו שלשה ימים אין מעידין עליו היה משמע שמצאו לאחר שלשה ימים שקדמו השלשה ימים כשבא להכירו להעיד עליו. וזה אינו במציאות פשוטיי כיון דבסתמא הרוג הנמצא לא חיישינן שמא עברו עליו שלשה ימים ולזה שנה לנו התנא שאם הודיעו לו שהרוג מוטל בדרך וכשקדמה לו ההודעה שנמצא חלל נופל בדרך לא יעיד עליו אלא עד שלשה ימים יוכל לשהות כי עדיין יוכל להכירו. אבל ביותר מג׳ ימים לא תועיל לו ההכרה ולזה תלה בזמן נמשך שהעדות נמשך כל זמן ההכרה שהוא ג׳ ימים בתוך אותו זמן יוכל להעיד עליו. ויתר על כן שהיה אסורה כי לא תועיל ההכרה עוד ודבר ברור ונפלא הוא וידים מוכיחות להקל הלא נודע בבירור שעברו עליו שלשה ימים. אמנם פקחתי עיני וראיתי בהעתק הרי״ף שתי הבבות סמוכות ז״ל אין מעידין אלא על פ״פ כו׳ אע״פ שיש סימנין כו' ואין מעידין אלא עד שלשה ימים. וגירסת רש״י ור״ת בספר הישר וכן בנימוקי יוסף הוא כמ״ש לעיל. וכן נראה מן הש״ס שהרי בתחילה מפרש בש״ס הך דמגוייד. ובתר כן מפרש דברי ר׳ יהודה בן בבא. משמע כגירסת רש״י. ולבי אומר לי שגם גירסת הרי״ף כך היה רק שבחכמתו סמך ענין לענין ששניהם מדברין בהכרה. והראיה שהעתיק דברי רבי יהודא בן בבא בסוף המשנה. ואיך שייכין דברי ריב"ב אחר מגוייג וצלוב ואין מעידין עד שתצא נפשו. אלא נראה דבכונה שינה לשון המשנה לסמוך ענין הכרה לענין הכרה. וריב״ב דלא קיי״ל כוותיה שלשלו לאחר כל המשנה. ומ״מ גם לגירסת הרי״ף יש להוכיח ממה שהקדים הך דאין מעידין על פ״פ להך דאין מעידין עד שלשה ימים. משמע דהכרת פרצוף שייכא בסתם מדלא הקדים זמן ההכרה לטיב ההכרה שהיה הסדר נאות ומוכח בכל אופן דתלינן להקל תוך שלשה ימים. ובמשניות גם כן הגירסא כגירסת רש״י. ולפ״ז נראה בהך עובדא דטבע בכרמי ובדיגלת דפריך מיניה על אחר ג׳ ימים. נראה דגם שם אם ידוע שבעלה של זו שאנו דנין עלי׳ להתירה נטבע בים ואסקוה לאחר שלשה ודאי לא חיישינן שמא בעלה של העגונה הלך לו. וזה שנמצא הוא איש אחר דומה לבעלה של זו. דכיון דבסתמא מחזקינן ליה לתוך שלשה. אם כן לא גרע מאילו לא ראו כלל שנטבע ומצאוהו כך דתלינן ליה בתוך שלשה ואפילו קים לן דעלה ליבשה. אם מצאוהו אח״כ תלינן ליה בתוך שלשה. אלא נראה דשם מיירי שידוע שנטבע איש אחד ולא ידעו מי הוא וחפשו אמריו ומצאו לאחר שלשה והכירוהו שזו בעלה של זו העגונה דבוודאי מחזקינן ליה לקודם שלשה ימים. כיון שידוע להם שנטבע אחד וחפשו אחריו. ואפשר שפירשו מצודות לתופסו וכדומה שאין לתלותו באחר. ובעיקר מה שנסתפק הרשב״א הנה הריטב״א כתב בפשיטות דשמא נשתנה חששא דרבנן הוא. אלא שנסתפק שמא ספיקא דאורייתא הוא. ועיין בי״ד סימן שצ״ז שהט״ז בשם מהר״י מינץ הביא בספק תוך שלשים דמוקמינן ליה עד עכשיו בחזקת חי. והט״ז השיג עליו. וכבר סתרתי בחידושי ריש נדה כל ראיותיו. אך מה שהביא ראיה מדלא תלינן שמת תוך שלשה דנוקמא בחזקת חי על זה כתבתי בחידושי ריש מס׳ נדה. דאין ראיה מזה דהכא איכא תרתי לריעותא חזקת אשת איש והרי מת לפניך. ודומה למקוה שנמדד ונמצא חסר דמטמינן אפי' ברשות הרבים. משום העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך. מיהו נראה דכאן לא הוה תרתי לריעותא. דבשלמא במקוה ריעותא דחסר לפניך. מבטלת חזקת כשרות של המקוה לגמרי שהרי כל מה שטבל בו עכשיו בודאי הוא טמא. אלא שעל הנטבל מקודם היה אפשר לומר העמד מקוה על חזקתו. ובזה אמרינן כנגדו העמד טמא על חזקתו. והמקוה כמו שהיא לפנינו אינה מטהרת. אבל במיתה אם היה קים לן שעכשיו מת. היתה חזקת אשת איש נפקעת. רק חששא הוא שמא מת קודם שלשה ימים. ואף שנראה פלוני שמא אחר הוא ונתחלפה צורת אחר לצורת פלוני. ואם כן אדרבה איכא למימר שלא היה מעולם בצורה אחרת רק כפי מה שנמצא ולא נשתנה כלל. דלמה נחזיק שנשתנה צורתו. כיון דאפשר שלא נשתנה כלל עדיין. ואם כן אדרבה איכא למימר איפכא כיון דכל הטומאות כשעת מציאתן כדאיתא בנדה דף ד׳ במחט שנמצאת מלאה חלודה ושרץ שרוף אם כן כיון שנמצא בצורת בעלה של העגונה מחזקינן ליה שלא נשתנה צורתו כלל. ונהי דבידוע שהוא לאחר שלשה ימים אין סומכין בשביל שדרך להשתנות. אבל בספק י"ל דמחזקינן ליה שלא נשתנה כלל. ולכל היותר אין מקום להחמיר רק בשביל חזקת אשת איש שהיא כנגד הך חזקה. וא״כ בנ״ד כבר הביא מע״ל בשם בעל נודע ביהודה דבכה"ג שיצא ע״ד לחזור לסחורה דאתרע חזקת אשת איש טובי. אם כן י״ל דגם הרשב"א מודה דתלינן להקל ומוקמינן ליה בחזקת חי עד עכשיו ושלא נשתנה צורתו כלל. ובאמת ענינים אלו עמוקים וצריך אריכות גדול כמ״ש בריש נדה בבירור החזקות ובסתירת דברי הח"ץ גם כן אלא שלענ״ד אין אנו צריכין לזה לבד כי יש הרבה עמודים לסמוך עליהם. גם במ״ש נסתרה סברת הט״ז דכל חי עומד למות די"ל חזקת הגוף שלא נשתנה ובלא״ה כבר השגתי עליו. ועוד שמצד שיקול הדעת י"ל שאין ספיקו של הרשב״א מוציא מידי ודאי של הריטב"א דמשמע ליה דשמא נשתנה חששא דרבנן בעלמא הוא אפילו הוא ודאי לאחר שלשה ימים. ולפענ״ד יש להכריע כן מיניה וביה שאת״ל שלאחר שלשה יש חשש דאורייתא שמא נשתנה ונדמה לזה שדנין עליו. אם כן תמה על עצמך הא ודאי דברי ר״י בן בבא הם אמיתיים מצד המציאות שאי אפשר להכחישו. כי בודאי בחמה ממהר להסריח ולהשתנות. וכמו שמצינו בפרק במה מדליקין אבא מת ומוטל בחמה. ובפרק כירה מת המוטל בחמה. ובס"פ שואל ומטילין אותו על החול בשביל שימתין משמע אפילו מת בו ביום. והדבר ידוע מצד המציאות לפי ענין החולי והטבע. יש ממהר להתנפח אם הוא אדם שמן. ולפעמים אדם מת מחמת חולי ניפוח ר״ל. והמציאות לא יוכזב. אם כן תמה על עצמך אדם שמן ומוטל בחמה לא ישתנה צורתו טרם כלות ג' ימים. ואדם כחוש מוטל בקור ישתנה צורתו מיד בג' ימים. זה דבר שאין הדעת סובלתו. ובר"ה גבי ירקא ומתיא דוקא לבני בבל דחביל להו עלמא עבדינן להו טיבותא במתיא. ודבר ידוע הוא שיש שישתנה ביום אחד יותר ממה שישתנה אחר בכמה ימים. וגם חלילה להכזיב עדות המאור הגולה ר״ת ובעלי תוס׳ ורא"ש שניכר האדם הגם שפשט המשנה והגמרא נאמר שמורים כדברי הרשב"א דבכל גווני אין מעידין אחר שלשה ימים. יראה להעמיד עכ״פ דברי המשנה שלא יכזבו המציאות לפי ראות עינינו ודבר ברור לפענ״ד שגם מה שהחמירו חז"ל שאין מעידין אלא עד ג' ימים הוא ג״כ לחומר אשת איש כי לפעמים אחר ג' ימים כשהזמן והמקום וטבע המת גורם שישתנה צורתו ותתחלף לצורה אחרת. אבל בתוך ג' ימים קים ליה לתנא שלא יארע אפילו בזמן ומקום וטבע המעותד לקלקול יותר לעולם לא ישתנה כ"כ תוך ג׳ ימים עד שתתחלף צורתו צורת איש אחר. וכך שיעורן של חז"ל. אלא שאפשר שיקרה לפעמים מת עלול לניפוח בזמן חם ובמקום חמה אפשר שישתנה. לכן לא חילקו חז״ל והחמירו משום חומרא דאשת איש שלא יעידו אחר שלשה ימים והמסתבך בלשון הירושלמי דאחר ג' ימים זיוו משתנין. אין ראיה שישתנה לדמות אדם אחר לגמרי אחר ג׳ ימים. רק הירושלמי מפרש טעם החומרא. ועוד אם כן צא תאמר לו אף אתה אחר שהביא הירושלמי דלאחר שלשה ימים כריסו נבקעת. א"כ כל זמן שלא ראינו בו ריעותא זו שלא נבקע כריסו יש להחזיקו לתוך שלשה. ואפשר שיודה הרשב״א בזה עכ״פ הדעת מכרעת כדברי הריטב״א שאין זה רק חששא דרבנן דרובן אין משתנין ואם כן בספיקו יש להקל. וכבר הבאנו סעד לזה מלשון המשנה וכן יש לסייע מן הלשון דלא תני אין מעידין אלא תוך שלשה ימים. ומדנקט עד משמע נמי כדפרישית דמורה לנו שכבר נודע הזמן שנמצא. ואחר שבררנו ת״ל דעת תורה נוטה להקל בספק תוך ג' ימים. נשוב לצרף שאר סניפין. הנה הביא מע"ל דברי עה״ג סי׳ ע״ב שצדד דהיכא דיש סימן אפי׳ אחר ג׳ ימים מעידין עליו אף שהוא סימן אמצעי ואינו מובהק להתיר עליו לחוד. ונסתייע מלשון המשנה דלא נקט אע״פ שיש סימנין בגופו ובכליו בתר הך דאין מעידין עד ג' ימים דהוה קאי אתרווייהו. ובודאי דיוק נכון הוא. אבל מ״מ התולדה היוצאת מזה קשה לומר דא"כ להך תירוצא דמוקי גופו דאריך וגוץ כליו בחיורי וסומקי דזו לאו סימן הוא כלל ולא מסתבר שיועיל לאחר ג׳ ימים. ובאמת כבר נתרץ הדקדוק לפי מה שפירשנו לעיל דהך דאין מעידין אלא עד ג׳ ימים. מיירי בנודע לו שנמצא הרוג שיזהר לראות מיד קודם שיעברו ג' ימים. וא״כ מיירי קודם שראה ההרוג כמה זמן שיש לו לילך להעיד עליו ומתורץ הדקדוק בטוב. אלא דמ״מ אם נחליט כדברי הריטב"א דלאחר ג' ימים נמי חששא דרבנן הוא מסתברא דמהני סימן אמצעי. וכבר בררנו זאת בתשובתינו כי למדנו מתורתו של הרא״ש בתשובה שהקשה על הרמב״ם שסובר דטמאה עם טמאה דרבנן מהא דחולין דף ע״ט סע״א דאמר רבי אבא כדמעיילת לי כודניתא לעייל בדמיין אהדדי קסבר סימנין דאורייתא. ולדברי הרמב״ם דטמאה עם טמאה דרבנן אפילו אם סימנין דרבנן יש לסמוך. הרי מוכח דבדרבנן סמכינן אסימנין אמצעים. וכן הבאתי ראיה מן הפוסקים במצא חבית של יין בעיר שרובה עכו"ם אסורה בהנאה. בא ישראל ונתן סימנים מותרת בשתיה למוצאה. והוא ש״ס פרק אלו מציאות דף כ״ד ע״ב. ומדלא חילקו בש״ס ופוסקים משמע דסגי בסימנין שמחזירין עליהם אבידה. אלמא אפילו אי סימנין דרבנן סמכינן עלייהו באיסורא דרבנן. אמנם לשון הרמב״ם בפ״ג מגירושין דין כ״א שכתב מצאו הרוג עם פדחתו ופרצוף פניו קיימין כו'. ואם ניטל אחד מכל אלו אין מעידין עליו ואפילו יש להם סימנין בגופו ובכליו ואפילו שומא כו׳. בד״א שראוהו תוך ג׳ ימים אבל אחר שלשה אין מעידין עליו. מפני שפרצוף פניו משתנה וכו׳. ולשון זה מורה בפירוש שאחר ג' ימים לא מהני נמי סימנין. ואפשר דהרמב״ם לשיטתיה אזיל דס״ל טמאה עם טמאה דרבנן. ומוכח בש״ס מ״מ אי סימנין דרבנן אין סומכין עליהם. כמו שהקשה הרא״ש עליו. ותימה על בעל עה״ג ונודע ביהודה שלא ראו דברי הרמב"ם. ולענין ספק תוך שלשה אין להכריע מלשון הרמב״ם לא לקולא ולא לחומרא כי העתיק לשון הרי״ף. וא"כ בספיקא ודאי אין להחמיר אם יש סימן אמצעי בגופו והחבלה שנמצא ממעל לאזנו נראה ודאי דסימן אמצעי מיהא הוי ולא גרע מנקב סתם שנמצא בגט. ומה שפקפק מע״ל מדברי רש״י נראה דרש״י ס״ל מדאמרינן סימנין עשויין להשתנות ע״כ לומר דשומא ודאי מצויה רק העדות במראית השומא. אבל הגוז שנמצא ממעל לאזנו ודאי סימן אמצעי מיהו הוה. ואין לנו לחוש כולי האי להחמיר מכח לשון הרמב״ם. שהרי בפ״ז מהלכות נחלות משמע דס״ל דגם סימנין אמצעים דאורייתא הם ומותרת מן התורה. ואין להאריך כאן בזה מאחר שלא על זה לבד נסמוך. כי הרבה צדדין בזה שיש בהם כדי סמיכה. הרי יש לנו צירוף דאורייתא הסימן שנמצא בגופו עם הכרת פניו. השלישי הכרת הבגדים בט״ע רק חששא דשאלה שמא השאיל לאחר. ובדברים הללו כבר הרחבתי והעמקתי ת"ל בתשובה ארוכה ערך ששה בוגין כל הצדדין שיש לומר בזה. ולא הנחתי לי עוד מקום לחדש דבר כמעט. וכבר הבאתי שם דברי הב״ח בתשובה סימן פ״א אף אי לא נימא כדברי מהר״ל מפראג שסובר דסימן מובהק בבגדים וסימן שא״מ בגופו מהני מכח ממה נפשך דע״ז י״ל סברת הב״ש דאי סימנין דרבנן כ״ש דחיישינן לשאלה. אלא די"ל דזה מקרי שאלה דיחיד שהשאיל בגדיו למי שיש בו סימן זה ועשיתי סמוכין לדבריו. דהא קשה לדעת הב״ש שסובר דאי סימנין דרבנן כ״ש דחיישינן לשאלה. א״כ מאי פריך ואי חיישינן לשאלה. חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. וקשה ולטעמיך להך תירוצא דסימנין דרבנן כ״ש דקשה ניחוש לשאלה. וכן מצאתי לבעל נודע ביהודה שהרגיש בזה. ולדברי הב"ח ניחא דאי סימנין דרבנן שפיר י״ל דיש לו סימנין בחמור. אלא דע״פ סימנין לא מהדרינן. וא״כ י״ל שעל האוכף יש לו עדים שהוא שלו. ועל החמור הוא נותן סימנין א״כ לא ניחוש שהשאיל למי שיש לו חמור בסימנין אלו דהוה שאלה דיחיד. משא״כ למ״ד סימנין דאורייתא ל״ל דנותן סימן בחמור דא״כ לא צריך לאוכף כלל. וא״כ בכה״ג לא חיישינן לשאלה. גם בעיקר חששא דשאלה כבר כתבתי שם דהב"י שכתב על דברי נ״י שהרי״ף והרא״ש והרמב״ם שהם עמודי ההוראה סוברין דחוששין לשאלה. דברים תמוהים הם. דאדרבה מתני' משמע דגוף וכלים שוין. והב״ח בתשובה כתב דבשלמא בסימני הגוף סמכו על מה שהביאו בשומא סימן מובהק. משמע דבסימן מובהק בגופו מהני. אבל אבגדים שלא הביא משמע דחששו לשאלה. וכבר כתבתי שם דאינו מוכרע דאדרבה כיון דמתני׳ בסימני הגוף ע״כ לא איירי במובהקין. א״כ ה"ה כלים. ועוד נ״ל דע״כ איכא גוונא דסמכינן אבגדים כגון שראוהו נטבע בבגדים כמ״ש רמ״א בסעיף ל״ב וא״כ אין ראיה לזה. ואדרבה מדהשמיטו הרי״ף והרמב״ם הך דמצאו קשור בכיס וארנקי. והב״י סימן ל״ב תמה על זה אבל אי ס״ל דלא חיישינן לשאלה לא קשיא כלל דע״כ אי סימנין דרבנן ע״כ בסימן מובהק מיירי וכמ״ש באורך. וא״כ קשה מאי קמ״ל מ״ל סימן מובהק בגט או בכיס. וע״כ קמ״ל דלא ניחוש לשאלה או דבהני כלים דלא מושלי לא חיישינן לשאלה. וא״כ י״ל שכבר סמכו על המשנה דיבמות דגוף וכלים שוין ולא הוצרכו להביאו כלל. וא״כ מוכח דלא חיישי׳ לשאלה והארכתי למאד להראות פנים לכל צד והעלתי שדברי מהר״ל מפראג עיקר בטעמים שונים ונכונים וכ״ש בנ״ד שאין לחוש ששאל כל בגדיו לאיש אחר וזה שמת נדמה צורתו לו וגם יש לו סימן שהיה לזה. ועוד המצאתי שם קולא ע״פ תשובת הרא״ש במכלוף בן מלול ותשובת צ״צ סימן נ״ח בהלך בדרך זה סמכינן אשמו ושם אביו לחוד. וכתבתי שם דכ״ש בנמצא בו סימן שאינו מובהק ביותר דעדיף משמו ושם אביו. גם הב״ח מדמי ליה לשאלה דיחיד. ויש לסמוך בכה״ג על סימן שאינו מובהק ביותר וכל הטעמים שוין לטובה בנ״ד מצורף לזה שאין סברא כלל שהשאיל כל בגדיו לאחר וגם מלבושים של מצוה. והרי הב״ש סקנ״ז הביא בשם רשד״ם לסמוך על ר"ת בספק תוך ג׳ ימים. ומ״ש הב״ש דלתוספות ורא״ש בעינן סימנין אמצעים גם כן כבר התבאר דליתא. ועוד בנ״ד הרי יש סימנין אמצעים ופשיטא שאין לחוש לכל החומרות להיות כסיל בחושך הולך לתפוס כל החומרות בעגונה באופן דלית דין צריך בשש דאשת רבי אפרים קרעמר מותרת לכל גבר דתצביין.

ועתה באתי בשביל דבר שנתחדש לי עוד ראיה שלא לחוש לשאלה. דר״ת הביא ראיה בספר הישר דטביעת עין מהני בגופו. וכתב תדע דתני אע״פ שיש סימנין בגופו אבל טביעת עין עדיף ומעידין עליו עכ"ל (וזה נזכר בתוס׳ בלשון שמא בסימנין) וקשה איך דייק מסימנין דט״ע מהני דא״כ תקשי ליה לישנא דחיישינן לשאלה א״כ אמאי נקט סימנין בכליו. הא אפילו ט״ע לא מהני כיון דחיישינן לשאלה. וע״כ ליכא למידק מזה מידי. אלא נראה דרבינו תם סבירא ליה כמו שכתבתי בתשובה הארוכה דלא קאמר חיישינן לשאלה רק ללישנא דסימנין דאורייתא. ומה שתפסו על מהר״ל מפראג דאי סימנין דרבנן כ״ש דחיישינן לשאלה דלא הוה ס"מ ביותר כתבתי שם דיש לפרש דודאי אין סברא לחוש לשאלה רק בסימנין אמצעים שיש בכליו כיון דסימן אמצעי אינו בירור כ״כ אלא דמ"מ מהני לסמוך עליו לענין אבידה. וכן לענין היתר עגונה. מ״מ באיכא סימנים אמצעים בכליו לא מהני כיון דיש חששא דשאלה בכה״ג מגרע כח הסימנים דגרוע אפילו מסימנים אמצעים שבגופו דבגוף ליכא למיחש לשאלה. רק שמא יש עוד אחד בסימן זה. משא״כ בכלים כיון דאיכא תרתי חששא שמא יש עוד אחד בסימן זה. ואפילו אינו שמא שאל בגדיו לאחר. משא״כ בט״ע דכלים דמהני מטעם בירור לא חיישינן כלל לשאלה. והארכתי ליישב שם ע״פ עומק הלכה הא דפריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. דהא י״ל לפמ״ש דמיירי בסימן מובהק ומ״מ נ״ל ע״פ פשוטו שאין זו קושיא כלל. דודאי אם שמלה לסימנין אתי וסימנין דאורייתא משמע נמי דמרבינן חמור דומיא דסימנין וסגי באוכף הך סימנין דסגי בשמלה. וכן לישנא דרבא. אבל חמור בסימנין דאוכף. וכתבו התוספות דסימנין נקט אם סימנין דאורייתא וא״כ א"ש דברי ר״ת דלעולם מהני טביעת עין בכלים אף ללישנא דחיישינן לשאלה. ובהכי ניחא לי מה שהקשה הב״ח בתשובה למה המציא כלל חששא דשאלה. הא טפי ה"ל לאוקמה גוף וכלים בחד גוונא כדמסיק כליו בחיורי וסומקי. ולפ״ז ניחא דודאי בס״ד הוה סבר כיון דסימנין אמצעים חידוש הוא שחידשה התורה שיועיל וסימנין שאין מובהקין ביותר די בחששא כל דהו של שאלה לבטל כח הסימנין שאין לך בו אלא חידושו. וזה לא נלמד מן התורה שיועילו סימנין אף כשיש חשש שאלה. אבל למסקנא דדייק מחמור בסימני אוכף והוכרח לדחוק דלא משאיל אינש אוכפא. וזה נראה לו דוחק דמידי אוכף כתיב באורייתא דמשמע דאוכף לאו דוקא ה״ה מרדעת וכדומה. לכן הדר משינויא דשאלה לגמרי ולא חיישינן כלל לשאלה. ומתני׳ איירי בחיורי וסומקי גוף וכלים בגוונא חדא. ומה מאד התחזקו בזה דברי הגאון בעל נודע ביהודה שהבאתיו בתשובה שדייק מדברי הרמב״ם שכתב חמור בסימני מרדעת דלא חייש לשאלה. מדלא העתיק אוכף. וכתבתי שם שסותר עצמו בתשובה אחרת. ומ״מ לפמ״ש נראה כי בודאי הרמב״ם אין דרכו לשנות לשון הש״ס אלא הוא הדבר אשר דברתי כי הרמב״ם סובר דמסקנא דש״ס לא ס״ל דאוכף דוקא. ולהכי מסיק כליו בחיורי וסומקי. בפרט לפי מה שנראה מדבריו בהלכות נחלות דס״ל סימנין דאורייתא מעיקר הדין ולא חשש רק לחומר אשת איש. א״כ אפשר דשינויא דחיורי וסומקי עיקר ולא חיישי׳ לשאלה כלל. ויש עוד מקום לומר דמעיקרא נראה לחוש לשאלה דמגרע סימן שאינו מובהק. ולמסקנא דמסיק דאוכף לא משאיל א״כ א״א לומר בכלים לחוש לשאלה דכלים משמע אפילו כל הבגדים. ובכל בגדים אין לחוש לשאלה דכ״ש הוא מאוכף. ולהכי הוכרח לומר דמיירי בחיורי וסומקי דמשמע אפילו יש סימן בכל בגדים שהיה לבוש. לכן ע״כ לא איירי רק בחיורי וסומקי. עכ״פ בנ״ד פשיטא דשריא הך איתתא:

אחר ימים קרוב לשנתים בא שאלה בענין עגונה כעין עגונה הנ״ל רק יש איזה שינויים כמו שאבאר. כי בא בגביית עדות ז״ל אז ער איז גלעגין על צד ימין במים וצד שמאל עם החוטם איז גיוועזין חוץ למים ועל החלק שבתוך המים אין לחוש לשינוי דמיא צמתי אלא שלא היה בחלק ההוא שיעור הכרה דהיינו פרצוף פנים עם החוטם שצריך לשיעור ההכרה. ויש לדון בזה דודאי יש להבין למה דוקא בעינן פרצוף פנים עם החוטם. הא אפילו בדבר קטן נמי מצינו טביעות עין ורבב״ח אירכס לי׳ גיטא ואמר שיש לו בו טביעת עין. ולמה לא נימא שאפילו בלחי אחד או בלא חוטם נמי ניכר בט״ע. אלא נראה דבשלמא בגט הטביעות עין הוה ביה כמו שהוא עכשיו. לכן הוה ט״ע שפיר שכך שבעתו העין. (ועיין בתוס׳ ב״מ דף כ״ד דגט לא שבעתו העין) משא״כ זה הטביעת עין שהורגל בו הוא פרצוף פנים עם החוטם. לכן בעינן תרווייהו שכך היתה הטביעות עין שבא ממנו ההכרה. ומאחר שלא ראה החלק מהפרצוף לבדו לא שייך ביה ט״ע אם אינו עם החוטם כמו ששיערו חז״ל שזהו המצטרף בראיה ומה שראוהו מצטרף לא יוכר היטב נפרד. וזהו דוקא כשלא ראה רק חלק מפרצוף וחוטם אבל כאן שראו כל פרצוף פנים עם החוטם רק שמקצת היה חוץ למים ויש לחוש לשינוי שפיר י״ל דהחלק יעיד על הכל כי זה שהוא במים שלא נשתנה והוא מצורף למה שראוהו תמיד כמו מחיים. א״כ הטביעות עין של זה החלק שלא נשתנה יעיד שזהו אותו שדנין עליו ולא ניחוש לשינוי. ועוד נראה דהא דאמרינן מיא מצמית צמתי. אין הכונה דוקא כשמונח עם פרצוף פנים במים. דהא מבואר בפוסקים ובש״ע סימן י״ז סכ״ו אם טבע במים והשליכוהו המים ליבשה מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים אם לא נשתהה ביבשה. וקשה ניחוש שמא צף על המים ופרצופו היה למעלה מן המים שידוע שאחר שפקעה המרה צף למעלה וא״כ ה״ל אשתהי. וגם לא חילקו הפוסקים כלל אם נמצא במים ופניו למעלה כדרך הצף על פני המים. אלא ע״כ אם קצתו תוך המים כיון שמונח עכ״פ במקום מים מעמידין צורתו שלא תשתנה וכל שכן למה שבררנו לעיל דהכרה תוך ג׳ ימים הוא דרבנן. וגם לפי הטעם כשמונח במקום שראוי להשתנות וכאן שנמצא קצתו במים אינו מקום עלול להשתנות ושפיר י״ל דמהני לכ״ע. ועתה נבא לדון על סימנים שבגופו. הנה הסימן שהיה לו צוואר ארוך זה לא ניתן לדון מפי הכתב רק מי שלמראה עיניו ראוהו. אם היה דבר יוצא מסתם בני אדם ודאי סימן אמצעי עכ״פ הוה. וכן משמע בש״ס ס״פ הפרה דאמר שמואל אווז ואווז הבר כלאים זה בזה ופריך אילימא משום דהאי אריך קועיה והאי זוטר קועיה וכו׳ הרי דס״ד לעשותו כשני מינים בשביל אריכת הצואר וצ״ע על רש״י שפירש קועיה חרטומו ועל אלים קועיה פירש צוארו. וכן בש״ס בכל מקום קועיה צוואר בר אווזא דמסמס קועיה ורבים בש״ס. וא״כ ודאי סימן אמצעי הוה. מיהו סימן מובהק אפשר דלא הוה. דהא בחולין דף ע״ט אמרינן רברבן אודניה וזוטרן אודניה כו׳ משמע שם דדוקא אי סימנין דאורייתא מקרי סימן. אבל סימן מובהק לא הוה דסימן מובהק לכ״ע דאורייתא. וגם הסימן שבחוטם גם כן ניתן לשפוט למראה עין מיודעיו ומכיריו אם היה ניכר לשינוי בעיני הרואים בהשקפה ראשונה שאינו כן בסתם בני אדם הוה סימן אמצעי עכ״פ ולא גרע משומא דחשיב בש״ס לסימן אי לאו דשומא מצויה בבן גילו. וצריך לבאר עוד כי לפי דברי עד השני ר׳ ליבוש בן ר׳ מרדכי שהעיד אז דיא זייט וואש במים איז גוועזין איז נישט גוועזין גישוואלין נאר צו ראצט. אם כן לכאורה בטל הצדוד שצדדנו שמים צומתים דהא באיכא מכה אמרינן מיא מרזו מכה. מיהו נראה לפי מה דאיתא בסכ״ו דמים מקלקלים המכה ונופח ומשתנה. א״כ נראה כשהמכה גרמה ניפוח אם כן הפה שאסר הפה שהתיר שהרי אמר שלא היה בו שום ניפוח נאר צו ראצט. וגם י״ל דזה לא נקרא מכה עיין בחמ״ח סס״ק נ״ה אלא שראיתי הכחשה בין העדים שהעד הראשון העיד שמה שהיה בתוך המים איז עט וואש גשוואלין גוועזין. וכמו כן בהא דמבואר בסעיף כ"ח בשם ר״ת דהא דאין מעידין עליו אחר ג׳ ימים היינו היכא שנחבל בפניו א״כ צ״ע אם נדמה מה שאומר צו ראצט נידון לחבלה מיהו נראה דזה לא נקרא מכה דמכה לא מקרי רק היכא שנפצע ונשחת הבשר ונפסד. אבל משום הא לאו בכלל מכה הוא. וכן משמע בש״ס שבת ד׳ ק״ט דקאמר גב היד וגב הרגל הוה כמכה של חלל ומחללין עליה השבת והתם ודאי משום כה״ג שקורין צו ראצט אפילו שבות אינו דוחה ולאו בכלל מכה הוא כלל וכלל. וכן הוא ברמב״ם הלכות שבת ובטור וש״ע סימן שכ״ח מכה שעל היד ורגל וגם בע״ז דף כ״ח נראה שכן גירסת התוס׳ מכה שעל גב היד משמע דכל דהו לא מקרי מכה. מיהו מ״ש לעיל לצדד שאינו נפוח אינו מוכרח לפמ״ש בהך דאשתהי מתפח תפח איירי אפילו נפוח כמ״ש בב״י דאמרינן שאינו ניכר הנפוח עיין בב״י שהביא דברי המפרשים שהשיגו על הרמב״ם במ״ש אם שהה:

דבר תימה ראיתי בתשובת מהרי״ט אה״ע סי' ל״ה שבא לסתור דברי השואל על דוד אלבעלי שכתב להוכיח שאחר ג׳ ימים היה מאחר שלא חזר ליום הששי כדרכו ושאר אומדנות על הנהרג שדנו שהיה לאחר ג' מדלא חזר. ותמוה דהא אם ידענו שהוא דוד אלבעלי שהוא בעל העגונה פשיטא שהיו מתירין אלא שחוששין שמא זה אחר. ודוד אלבעלי בעל העגונה נתעכב לרצונו ולא חזר כפי רגילות שלו. אם כן שפיר יש לספק שמא תוך ג' ימים הוא שנהרג ומחזיקין תוך ג׳ ימים ממה נפשך שאם לא חזר מפני שנהרג הרי ודאי הוא הנהרג. ואם תאמר שאין ראיה ממה שלא חזר עכ״פ נאמר שתוך ג׳ ימים נהרג:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה