אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה ס

אבן העזר תשובה נט

שאלה בתולה א׳ יצא עליה קול שנאנסה ונשאת לכהן. אם יש לחוש לקלא. גם הכהן אמר שמצא לה בתולים:

תשובה למה זה תשאל לשמי דברים מפורשים בש״ס ופוסקים דלקלא בעלמא לא חיישינן אם אינו כעין הקול המוזכר באה״ע סימן מ״ו. גם בעינן אתחזק בבי דינא כמ״ש רמ״א שם. ומפורש בש״ס שלהי גיטין יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה אימור פריצותא בעלמא הוא שם בעולה אין חוששין לה וכו'. גם באה״ע סימן ז׳ ס״ו מפורש בש״ע אפילו יצא עליה קול שנטמאה ומשמע אפילו איתחזק. ומה שהקשה הב״ש מנ״ל להקל בקול דאיתחזק לק״מ דגריס אם הקילו בשבויה נקל באשת איש. וכתבו התוס׳ בשבויה דאיסור לאו נקל בא״א. ומשמע בהדיא דבשבויה מקילינן בקול עדי טומאה וכמ״ש התוספות כתובות דף כ״ג אם כן ע״כ בקול דאתחזק איירי וע״ז אמר בקדושין אם הקילו בשבויה נקל בא״א ובקלא דלא איתחזק גם באשת איש מקילין וע״כ אפילו אתחזק מקילין בשבויה ומ״ש התוספות בכתובות דגם בשבויה משכחת חיוב סקילה שיעבוד עבודה בשבת. כתבתי בספרי לכתובות שצ"ע דבקדושין דף ס״ו מבואר דחלל שעבד לא חילל אם כן כיון דעבודתו כשירה מסתבר שאין חילול שבת. ואפשר כונת התוס׳ מה שמתירין אותה מיד ושמא נתעברה מכותי אם כן אינו כהן כלל. מיהו בקדושין לא משמע כן מלשון התוספות. ואולם במה שעלה בדעתך להתיר מטעם שמצאה בתולה. ובב״ש ר״ס ז׳ מביא דעת הרד״ך שמותרת אם מצאה בתולה. אישתבשת דהרד״ך לא איירי אלא כשנשאה ישראל שאינו נוגע בדבר. אבל הכהן שנשאה אינו נאמן עליה דקי״ל אין בעלה נאמן עליה בשבויה. ובעיקר הפלוגתא שהט״ז חולק על הרד״ך וס״ל דחיישינן שמא הערה בה. לענ״ד דברי הט״ז מוכרחים דהא בש״ס ופוסקים מבואר דשבויה אפילו בחולה אסורה לכהן. ולא חילקו בזה כלל. וכן מבואר בפ״ק דכתובות לענין כתובה. ובפא״נ לענין קנס דכל שנפדו ונשתחררו יותר על ג׳ בחזקת בעולות הם. וקשה הא יכולין לבודקן ע״פ חבית של יין כדאיתא בכתובות דף י״א ע"ב אם כן אם יראה שהם בתולות שאין ריחן נודף נחזקינהו לבתולות. וע״כ דחיישינן להעראה או לביאה שלא כדרכה והדברים מוכרעים וא״ת לפ״ז בבנות יבש גלעד איך סמכו על בדיקה זו שמא נבעלה שלא כדרכה. י״ל שלא גזרו רק על שהם בעולות ודאי אבל לא מספק. ובקנס ע״כ לומר שמא הערה דבעל דוקא עושה בעולה שלא כדרכה וצ״ל הערה או בעל בהטייה. וצ״ע ברש״י חגיגה י״ד שדחק בכך דבתולה שעיברה היכי נדע וכתב שאומרת בתולה הייתי או שבא עליה ומצאה בתולה וצ״ע למה תהא נאמנת מי גרע משבויה והיה לו לפרש שבדקוה ע״פ חבית של יין וכ״כ התוס׳ כתובות דף ז׳ ע״ב ד״ה רוב וצ״ל דס״ל לרש״י דדוקא בשבויה אין נאמנת דרוב כותים פרוצים בעריות כדאיתא בכתובות ד׳ י״ג. וצ״ע במ״ש בש״ע בכהן שהעיד לשבויה לא ישאנה ובכל הני דאסורין משום חשדא קיי״ל ברננה לא מפקינן. א״כ לכאורה גם כאן הדין כן וצריך לחלק הא אפי׳ כבר נשאה אין בעלה נאמן עליה. ויש לחלק דשם אין עדותו מועיל בתחילה. אבל כאן שכבר העיד בטרם שנשאה לא מחזקינן שהעיד בשביל כן וליכא אלא רננה וברננה לא מפקינן:

מה שהביא בספר נחלת שבעה סימן ר״א ז״ל פסק הרב המבי״ט ח״א סי׳ כ״ז דכמו שלא זכה הבעל במה שלא גבה עדיין. ה״ה אם מת הבעל לא תגבה האשה תוספת כנגד אותו הסך שלא גבה בעלה ולא בא לידו מעולם עכ״ל. על זה אני אומר כבוד הרב המבי״ט במקומו מונח ורחמנא ליצלן מהאי דעתא לעוות דין אלמנה שלא כדת. דהמבי״ט מדמי הא לנדונית חתנים אומדנא דר״ת בלא גבה הבעל אמרינן מסתמא לא כתב האב רק ע"מ שתהנה בתו כמו כן ס״ל כאן דלא כתב לה התוס׳ כי אם ע״ד שיגבה מה שהכניסה לו. ולא דמי כי עוכלא לדנא והדברים תמוהים למאד שהרי משנה שלימה הוא אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף. ואם נתארמלה מן הנשואין גובית הכל שלא כתב לה אלא ע״מ לכונסה עכ״פ בכנסה זכתה בתוספת בכל אופן. ואם במה שכותב לה בחנם זכתה בחיבת לילה ראשון כ"ש אם הכניסה לו חוב ונתן תוספת עליו מה גרע מנותן בחנם. אדרבה יש לנו לומר שגם זה עשה בשביל חיבת חופה שקיבל על עצמו החוב ולה הוסיף בסתמא בין יגבה ובין לא יגבה. ולא שייך כלל אומדנא בזה דהא חזינן בש״ס דגובית הכל אלמא ליכא אומדנא במה שנותן לה בשביל חיבת לילה ראשונה ור״ת מחלק ע״כ דבמה שנותן האב לבתו ע״כ איכא אומדנא טפי. אם כן מה נדנוד אומדנא יש בזה שלא יכתוב לה רק כשיגבה דילמא באמת כתב בשביל חיבת לילה ראשונה בין יגבה בין לא יגבה. ועוד דבלא״ה נמי לא דמי לדר״ת. דבשלמא הך דר״ת שייך שפיר דמסתמא לא כתב רק שתהנה בתו. ואין לומר דה"ל לפרושי דיש לומר דלא אסיק אדעתיה שתמות בתו לכן כתב לו סתם ואם באה הסיבה דנין שפיר מכח האומדנא. אבל כאן מי הכריחו לקבל עליו החוב ליתן תוספת כנגד מה שלא גבה. ועוד דבשלמא מיתה י״ל דמקרי אונסא דלא אסיק אדעתיה כ״כ. לכן לא התנה בפירוש. אבל הכא הוה ליה לאתנויי שאם לא יבא לידי גוביינא לא יתן תוספת. ועוד אם כן איך תגבה תוספת ממשעבדי שמא עדיין לא גבה וכתב ע״ד שפסקה לו ולא נתנה וסבור היה לגבות ולא גבה. ועוד דמבואר בח״מ סימן ל"ט בשטר הקנאה היינו שיש בו קנין כותבין שטר ללוה אע״פ שאין המלוה עמו. ועיין בש״ך ח״מ שם ססקל״ט דכן עיקר דשטר שיש בו קנין כותבין דמשתעבד מיד אע״פ שלא פירש בין ילוה בין לא ילוה אף דהתם שטר חוב בעלמא הוא ואינו כתוב בו רק לשון הלואה דודאי מסתמא דעתו ללות אפ״ה אמרינן כיון דשעבד נפשיה בסתמא בכל אופן דנשתעבד כ״ש בתוספת כתובה שנתן סתם וקיבל עליו דאמרינן דודאי קיבל להוסיף כאשר קיים על נפשו. דהא אחר שקיבלה התוספת מבעלה ונדוניא הוא צאן ברזל הכל ביד הבעל הוא ואינה יכולה לתבוע שהרי הבעל קיבל עליו החוב בצאן ברזל ויוכל למוחלו כרצונו בלא דעת האשה וברשות הבעל הוא לגמרי. אם כן אין לאשה עסק בכך. והרי לרוב פוסקים בשטר הקנאה משתעבד אפי׳ לא מטי לידיה כלל דמשעת קנין שעבד נפשיה. וכל שכן בזה שלא נכתב על חוב כלל. ומה שקיבל עליו קיבל עליו. ועוד הא הב"ש סימן נ״ג סק״י וסי׳ קי״ד חילק בהא דפסק ר״ת דאזלינן בתר אומדנא. ובהא דפוסק לזון בת אשתו דחייב במזונותי׳ אע״פ שגירשה וחילק הב״ש דשם זה שהוא חייב לו הוא חי לכן לא אזלינן בתר אומדנא. וגם בט״ז ח״מ סימן ס׳ וח״צ אף שם חילקו בחילוקים שונים. א״כ כ״ש בההיא דהמבי״ט באשה שנתחייב לה בעלה. וגם חילוקי הט״ז וח"ץ לא שייך בנדון דמבי״ט בתוספת כתובה שקיבל עליו חובות אף שלא ניתנו לגוביינא. ועוד שהרי כל האחרונים שחלקו על רמ״א במ״ש ואין חילוק בין בן לבת. וכתב הח״מ דודאי מדינא אם כתב לבנו היא גובה כתובה ממ״ש לבנו ואותו תלו בטעות ושייך לסוף הסימן בענין תקנת שו״ם. וכן נראה ממה שנרשם ברמ"א הגמ״ר ושם מדבר מענין התקנה הרי פשיטא להו דאפי׳ במה שנתחייב האב לבנו לא אמרינן אומדנא כ״ש בזה שקיבל החיוב על עצמו. וכבר כתבו שאין לדמות האומדנות ועקורות הם ואין למידות זו מזו כמ״ש בח״מ וח"ץ וכל האחרונים. והרי מצינו במכר שדה ולא עייל ונפיק אזוזי שקנה. ואם בא ב״ח מוקדם טורף השדה ולא אמרינן אדעתא דהכי לא מכר שיפסיד שדהו ויפסיד מעותיו. וגדולה מזו מצינו בראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה מדינא דש״ס צריך הוא לשלם ליתומים דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב״ח. הרי שצריך לשלם והשדה נטרף ממנו. ולא אמרינן אומדנא א״ו שאין לדמות האומדנות להדדי. וכן במה שהסכימו האחרונים דאשת הבן גובית כתובתה ממה שנתחייב האב הדברים ברורים גם כן. דבשלמא באב הפוסק לבתו אמרינן שלא נתחייב אלא שתהנה בתו. אבל באב שנתתייב לבנו כיון דאם הבן עצמו פסק והוסיף אפילו מאה מנה גובית הכל ע״כ שחיבת לילה הראשון שוה לו כנגד כל מה שפסק ממילא גם לגבי אב אין אומדנא שהרי שוה לבנו מה שהוסיף. ובהך איכא עוד טעמא דלא שייך אומדנא רק כשמתבטל החיוב לגמרי אבל כאן כיון שהחיוב נשאר על בנו ואילו נשאר לבנו זרע לא היה מתבטל החיוב והיה חייב עכ״פ או לזרעו או לחובו לא שייך אומדנא כלל שהרי עכ״פ הוא חייב וממילא נשתעבד למי שבנו חייב. ואטו אם לוה בנו לא ישתעבד האב כיון שכבר נתחייב. גם מתשובת מהרי"ו גופיה שהביא רמ"א באה״ע סימן צ׳ דלא אמרינן אומדנא בהודאה והקשה הב"ש מ"ש בנדונית חתנים אמרינן אומדנא והניח בקושיא. גם בספר נחלת שבעה סימן ך"א סק״ב הרגיש בזה. רק מה שתירץ דשטר חצי זכר שפיר מקרי דתהנה בתו דנתן לה כדי שתהא חביבה על בעלה לכן אקני גם לבעלה ע״ש. ודברים של הבל הם שהרי בעיקר הנדוניא שדעת הבעל עליה אמר ר״ת דמ"מ פטור האב מטעם אומדנא כ״ש בזה שאין דעת הבעל עליו כ״כ וספיקי טובי אם יבא השטר לידי גוביינא. ואף לפי דברי בעל נ״ש ליתא לדברי המבי״ט דשם אין אומדנא כלל דאדרבה בשביל חיבת ביאה קיבל עליו החוב בין יוגבה בין לא יוגבה. וגם מה שחילק בין לשון הודאה אינו כלום דאם מתחייב בסתמא אין לך הודאה גמורה שנתחייב. אלא דאמרינן אומדנא אדעתא דהכי לא נתחייב הכי נמי אמרינן אדעתא בהכי לא הודה שהרי ידוע שאינו מקבל שום מעות רק מקנה באודיתא וי״ל אדעתא דהכי לא אודי. ובס' שבות יעקב ח"ג סי׳ קכ״ג תירץ דבשטח״ז היה לו לפרש דמחייב עצמו לזרעו קיימא דוקא אחר העדרו אבל בנדונית חתנים מאחר שאבי הכלה מתחייב ליתן מיד רק שהחתן מתחסד עמו להרויח לו זמן ואם יזכיר התנאי בפירוש שאם תמות בתו לא יתן לו לא היה מתרצה להרויח הזמן ויחזור מהשידוכין עד שיתן לו מה שפסק עמו. לכן אזלינן בתר אומדנא ע״ש ואם כן לפי דבריו בהך דהמבי"ט אם נתחייב בסתם פשיטא דלא שייך אומדנא דהיה לו להזכיר התנאי בפירוש דמי יכריחו לקבל עליו מה שלא הכניסה. מיהו גם דברי שבות יעקב אינם נכונים. וכי דינא הכי לשלם רעה תחת טובה. בשביל שהתחסד עמו יטעהו לכתוב על תנאי דבר שלא עלה בלב הבעל כלל אדרבה י״ל דמשום הכי נתרצה לו שיהיה כגבוי אצלו ולא יפסיד תחת רדפו טובות חותנו ואדרבה אם תליא בדעת אחרת לא אמרינן אומדנא כלל וע"כ לומר דגם הבעל היה מסכים לתנאי זה. ואם כן תירוץ השבות יעקב אינו כלום. אלא נראה דבשלמא בנדוניית חתנים אין דרך להזכיר תנאי שאם תמות בתו שאין דרך להקדים פורעניות לנפשו. לכן לא שייך ה"ל לאתנויי דאין דרך להזכיר בתנאי התחייבות בשעת חדוה ליתן אל לבו דברים של מיתה בכתב חיוב הנדן שמתחייב אבי הבת לבתו. אבל בשטר חצי זכר סגי להזכיר לזרע הקיימא אחר העדרו כמ״ש בח״מ דהשטר מדבר מזה. ואם כן אם לא נזכר התנאי נתן בכל אופן וזה נכון. וא״כ בהך דהמבי״ט ממילא לא שייך אומדנא כלל. וא"כ פשיטא דליתנהו לדברים אלו של המבי״ט בשום אופן. ואף המבי"ט נראה דלא קאמר רק לפי זמנו שכותבין שטר נדוניא בפני עצמו כמו שנראה בתשובתו בדף קכ"ז. אבל לדידן דכתבינן כל התוספת לשון מתנה פשיטא שגם הוא יודה דאין לאשה בכך כלום אם סילק אביה הנדן או לא. והמבי״ט לא קאמר רק בכתבה שהכניסה לו שט"ח ואף גם בזה אין דבריו נכונים כלל וליתנייהו ושרי ליה מריה לבעל נחלת שבעה שנתן מכשול למעיינים המבלי עולם המורים הלכה מתוך משנתם והנמצא כתוב בעיניהם כאילו ניתן מסיני קטנים שלא כלו להם חדשיהם ואין יודעין להפלות בין דין לדין. מראות טח עיניהם. ואולם אשר לו עינים לראות בעין יפה הדברים הדבורים אל אופניהם. אין ראוי להפסיד האלמנות. לעוות אלמנה בריבה. לא מצאו ידיהם ורגליהם. ועוד נראה לפי תשובת מהרי״ל סימן ע״ג שכתב ז"ל וכתובת אלמנה לא ידעתי במה נסתפקת כי למה לא נסמוך על הכתוב בכתובה כההיא דהמקבל מקנה ומכפל. וכמה כתובות כותבין דהנעלת ליה חמשים דינרין וגביא להו וכההיא דמתני׳ דסלע נעשה ששה דנרין ע״י שמרויח בו. הכא נמי יש לו שום טעם שמקבלות כ״כ ביותר כמו כל הני דגובה פורנא מהם ואפילו לית לן שום טעמא בהני מטלטלין דעיילת ליה מ״מ הואיל ואם רצה להוסיף להרבות בצ"ב כיון דאין מנהג קבוע אמאי לא ניזל בתר הודאתו מ״ש מכל אודייתות דעלמא כו' דאמרינן שזיכה לה ע״י אחר ומ״ש מבי אביה לאו דוקא דכל נכסים בכלל אלא שהיא באה מבית אביה והביאה הני נכסים שברשותה עמה עכ"ד. הרי כמה דחק לקיים מ"ש בספר כתובה. ובאמת א"צ לידחק בזה דאודיתא גופיה קנין הוא כמ"ש הפוסקים עיין ח״מ סימן מ"ם. ונראה לפי דבריו מה שדחק בנחלת שבעה דף מ״ד בכתובות דידן שאין כתוב כמה הכניסה. ובאמת בכמה דברים יש חילוק בין צ"ב לנכסי מלוג. ומ״ש שסומכין על מ״ש בתנאים אחרונים אין מנהג כלל במדינות אלו לפרט בתנאים אחרונים כמה הכניסה. אלא נראה דתוספת שלנו שמתחיל דהנעלת ליה. הרי יש הודאה שהכניסה לו וע"ז כתב התוספת. וא"כ כיון דבריש אף ע״פ דייקינן מדתנן רצה להוסיף תנאי כתובה ככתובה דמי. א״כ גם כאן שכותבין לשון הוספה על הנדן שהכניסה לו. הרי כיון לרבות בצאן ברזל. ובאמת לא שכיח כלל שיתן תוספ׳ על מה שלא הכניסה. וגדולה מזו כתב ב״ש סי' ק׳ ס"ק למ"ד דבאין שטר כתובה בידה ומצאה תנאים גובה שליש הוספה. הרי דמחזקינן בסתמא שכל כך בא לידו וא״כ כיון שכותבין שקיבל בכל חומר שטרי כתובות ותוספתות וגם דלא כאסמכתא כו׳ דבזה יד בעל השטר על העליונה. וגם כותבין כן בפירוש שפיר מקרי הודאה גמורה שהכניסה כ״כ. ויש להם דין צאן ברזל לכל מילי מחזקינן להודאה שקיבל שני שלישים ככתוב בכתובות שסתמא על תוספת שליש. וגם מ״ש בנ״ש שסומכין על תנאים. לא נהירא כלל. דאיך יעלה על הדעת לתקן שטר שאינו מוכיח מתוכו לכמה ענינים שלא נדע מתוך השטר. וכ״ש במדינות אלו שלא נודע כלל מה שהכניסה. אלא ברור דאם מתרצה בלא סילוק אין דעתו לגרוע הכתובה בשביל זה. אם כן ברור דאין חילוק כלל. דמה שנותן תוספת הוה כאילו קיבל כל כך. שכן קיבל

עליו בחומר זה:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה