אור ברסלב
משיבת נפש חלק ב אבן העזר תשובה נט

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

אבן העזר תשובה נט

תשובה נח

שאלה שני נשי כהנים היו במחבואה אחת ובא עליהם פרש א׳ ושהה כדי ביאת אחת מהם ואנס אחת מהן וכ״א אומרת אני טהורה וחברתי טמאה אך על אחת יש עדים שזינתה בעודה פנויה. אם יש לתלות בה הקלקלה:

תשובה בענין מ״ש מע״ל לתלות הקלקלה בשביל שזינתה. כיון שלא נפסלה בזנות זה לכהונה לא שייך לתלות בה דסוף סוף מאי חזית דפסלת להך דזה לא נקרא קלקול לענין איסור כהונה כלל. ואין מעין האיסור שדנין עליו. ומ״ש דהסמ״ג פסק כרבי אלעזר דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אגב שיטפא לא עיין שפיר דליכא מאן דפסיק כר"א שהרי כל הסוגיות דראוה מדברת ומעוברת הם דלא כר"א. והסמ"ג לא קאמר אלא במופקרת. וכן מבואר בב״ש סי׳ וי"ו סקי״ט. ולא ידעתי אנה פנה לב מע״ל בעיונו בב״ש בזה. ולכאורה היה אפשר דדמי לשני שבילין שכל אחד תולה בחבירו. וכן משמע לכאורה בכתובות דף כ״ז דמיבעיא לן באין שם אלא מחבואה אחת. ומדמי לה לשני שבילין. ומסיק בש״ס דלא דמי התם ודאי איכא טומאה. הכא מי יימר דאיטמי. וא״כ בוודאי טומאה יש לדמותו לשני שבילין. מיהו הא ליתא דבדאורייתא לא אמרינן שאני אומר כדמוכח בש״ס פרק הערל ובפסחים בסוגיא דמשרת ושני שבילין טעמא משום ספק טומאה בר״ה דטהור אפילו ליכא חזקה כמ״ש רש״י בריש נדה ועיין חולין דף ט׳ ובמהרש״א שם. ועיין במשנה למלך פי״ט מאבות הטומאות. אלא דלכאורה איכא לספוקי דכיון דכ"א טענה ברי שהיא טהורה וקי״ל כרבן גמליאל דאפילו ברוב פסולין לא תצא כדאיתא באה"ע סי׳ וי״ו סי״ז. וא״כ י״ל דהכא נמי אלים ברי דידה דלא תצא. ואף דאחת ודאי נטמאה מ״מ י״ל שברי שלה מועיל ותוכל לתלות בחברתה ויש לדמות לשני שבילין די"ל שכ"א נאמנת מן התורה מחמת ברי שלה. מיהו נראה דאין ברי שלה מועלת לגבי בעלה. וראיה מהך דפריך בסוגיא דשנים אומרים מת. הבא עליה באשם תלוי קאי. ומשני בניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי מוכח דבניסת לאחד האחר קאי באשם תלוי כדאמרינן איהי גופה באשם תלוי קאי ולא אהני לה ברי דעד ואין לומר דשם איתחזק איסורא דהא מדאמר באשם תלוי קאי על כרחך דלא מקרי חזקת איסור כמ״ש התוס׳ דדייקא מרעא לחזקה הרי חזינן דבאיסור אשם תלוי לא אהני ברי שלו לה. הכא נמי כיון דדמי ג״כ לאיסור אשם תלוי שהרי אתחזק איסורא והאחת ודאי טמאה אסורה לבעלה מספיקא דאורייתא דבכה״ג בשתי חתיכות קאי באשם תלוי דמקרי איקבע איסורא. וכן באשתו ואחותו עמו בבית היא אינה נאמנת על עצמה לומר שלא נטמאת. וכן משמע לכאורה דקל וחומר אם בשבויה שהקילו וליכא חששא דאורייתא אינה נאמנת על עצמה כ״ש בזה דאתחזק ואיקבע איסורא. וגדולה מזה מצינו שאפילו בעלה אין נאמן עליה כמעשה דרבי זכריה בן הקצב. ולכאורה קשה הא אפילו בספיקא דאיסור אשת איש הקלו בנישאת לאחד מעדיה והיא גם היא אומרת ברי לי לא תצא. ואמאי בשבויה דרבנן נחמיר לאוסרה עליו דלא איתחזק איסורא כלל. וא״כ אם בעלה אומר ג״כ ברי שלא נטמאת למה תאסר עליו וצ״ל דכיון שהיא אינה נאמנת על עצמה גם בעלה אינה נאמן עליה כיון שגזרו על השבויה דבעלה כמו היא. משא״כ בנשאת לאחד מעדיה שכבר נתקבל עדותו בטרם שנשאה שפיר מהני ברי שלהם. וגם היא נאמנת לומר מת בעלי כשאין עדים מכחישין אותה. לכן מהימנא שפיר ולא תצא. משא״כ בשבויה שהיא אינה נאמנת גם בעלה אינו נאמן עליה. והא דמכשרינן ברוב פסולין היינו משום דאשה בודקת ומזנה לכן בנאנסה באמת אסורה. וכ״כ הב״ש סימן וי"ו ס"ק ל"א. ואם כן בנ״ד אם נודע שבודאי בא על אחת מהם שניהן אסורות לבעליהן כיון דספיקא דאורייתא הוא אין נאמנין על עצמן. וגם לענין בדיקת חמץ לא תלינן בדאורייתא רק בביטל כמבואר בפוסקים. וכ״ש הכא דליכא מידי למיתלי. איברא דאיכא למידק ממ"ש הרא״ש בשם ה׳ יונה בפ״ק דכתובות בשמעתא דפתח פתוח מצאתי דנאמן לאוסרה עליו דאם טענה שנאנסה דנאמנת מטעם ברי ושמא ברי עדיף אלמא חזינן אף דבלא טענה אסורה אהני טענתה להתיר עצמה לבעלה הא חזינן דאהני ברי דידה להכשיר את עצמה. וגם הרא״ש בסוף דבריו הסכים לדברי הרר״י. מיהו בזה י״ל כיון דרובא דרצון אינו אלא מדרבנן ומוקמינן לה בחזקת היתר מן התורה אפילו לא טענה שפיר מהני ברי דידה דאדרבה איכא לאוקמה בחזקת כשרות וצדקות ונאנסה. מיהו מדברי הה״מ בפ״ח מאיסורי ביאה דין יו״ד מבואר דגם באומרת דלאו תחתיו זינתה באשת כהן מהימנא ג״כ. וכן הביא רמ"א באה"ע סימן ס״ח דעת ה׳ יונה וכתבו הב״ש וח״מ דה״ה באומרת לאו תחתיו זינתה באשת כהן דנאמנת. וא״כ קשה איך מועיל ברי דידה נגד חזקת הגוף דהשתא נבעלה להכשיר עצמה הא בשבויה שאין עדים אין נאמנת על עצמה אפילו אם בעלה טוען גם כן ברי אף דאיכא חזקת היתר מ״מ לא מהני. וגם מנוולא נפשה באפי שבאי ואפילו הכי אין היא ובעלה נאמנים וכ״ש בספיקא דשמא תחתיו דחזקת הגוף איכא כנגדה שאם אסורה בסתם שאין נאמנות שלה מהני. ברא"ש מבואר הטעם דברי מהני אפילו ברוב פסולין ומשמע דטעמו של הרא״ש משום דאלים ליה ברי משמע דברי מהני אפילו נגד רוב. וקשה הא בשבויה לא מהני ברי. וגם קשה על דברי הב"ש שכתב בפשיטות דאם נאנסה לא מהני ברי דידה דלא שייך בודקת ומזנה דהא מדברי הרא״ש שכתבתי מוכח דמשום ברי לחוד שרי לר"ג. ועיין בספרי יעלת חן סימן ט׳ באריכות ביאור דברי הרא״ש שהם תמוהים ובדברי הה״מ אפשר לומר דבשבויה שיש עדים שנשבית החמירו טפי כיון שהוחזק האיסור בעדים משא״כ ע״פ דברי הבעל משום שויא חד״א לחוד הוא דאסורה לכן מהני מה שמתרצת דבריה מ״מ מדמייתי הרא״ש דמהני ברי דידה ברוב פסולין והתם איירי אפילו יש עדים שנבעלה כמבואר בש״ס. ולכאורה היה אפשר לדמות להא דקיי״ל בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו דקיי״ל זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. הרי דסמכינן על חזקת כשרות להוציא ממון. אף דודאי איכא בהדי סהדי שקרי כדאמר רב חסדא. ושם משמע אפילו שני שטרות של שני בני אדם באים כאחד לב״ד כדאיתא בח״מ סימן ל״א. מ״מ לא פסלינן שום שטר ומחזקינן לכל אחת בחזקת כשרות. ואף דבשני שבילין בבאו כאחד שניהם טמאים היינו מדרבנן כמ״ש התוס׳ בפסחים דף ט׳. וא״כ בנ״ד נמי ניחא שכל אחת יש להחזיקה בחזקת היתר לבעלה. מיהו בהך דכתובות שהבאתי לעיל מדמי שבויה לשני שבילין. וכבר כתבתי דבאיטמי אחת מהם הוה ספיקא דאורייתא וכיון שיש עדים על זה לא מצאתי צד היתר בשביל ברי דידה כיון דאפילו בשבויה דספיקא דרבנן בעלמא היא לא מהני ברי כ״ש כאן דאיקבע איסורא כדפרישית. והא דשתי כתי עדים אפשר ליישב ע״פ מ״ש התוס׳ בבכורות דף ל״ו דחשוד בשל אחרים לא מיפסל לעדות רק מטעם גזירת הכתוב דאל תשת רשע עד. וא״כ י״ל להכי כיון דמוקמינן להו בחזקת כשרות שפיר נקבל עדותן. אבל באיסורא בכה״ג הוה ספיקא דאורייתא ואסורות שתיהן ודברי הרא״ש צ״ע לענ״ד כדפרישית. לכן קשה להתירן. ואפשר דגם הרא״ש מודה דכאן לא שייך חזקה להיתרא כיון דאחת ודאי טמאה אינה תולה בחברתה בשל תורה. ועיין בתוס׳ ריש פרק שני נזירים ובריש נדה ד״ה והלל שכתבו בשני שבילין מטהרינן לכל אחד משום חזקת טהרה. וכן בהך דפרק שני נזירין דמסוטה לא יליף רק דבר שיכול להיות כמו סוטה. והכא בודאי חד מינייהו טהור. ועיין בחדושינו בריש נדה מ״ש שם ליישב קושית מהרש״א בחולין וא״כ לכאורה גם כאן יש לדמות לשני שבילין דמוקמינן לכל חדא בחזקת היתר וכפשטה דש״ס בכתובות שהבאתי דבודאי איטמי דמי לשני שבילין ואף דכתבו הר״ש ותי״ט דבשני שבילין איירי בר״ה היינו מטעמא דפרישית בחידושי ריש נדה דברה״י לא מהני חזקה. אבל כיון דטעמא משום חזקה שפיר יש לאוקמה גם בנ״ד כל חדא בחזקת היתר. אלא דמ״מ אי אפשר לומר כן דהא בנזיר לפי סברת התוס׳ דמוקמינן בחזקת טהרה אף דלא נילף מספק טומאה בר״ה ע״כ צ״ל דמקרי לכל אחד חזקת טהרה אף שאין יודעין בעצמם א״כ אין לתלות משום דאלים ליה ברי. ואם כן קשה הך דאיתא בהדיא במשנה פ"ד דכריתות באשתו ואחותו עמו בבית שגג בא׳ מהם ואין יודע באיזו שגג מביא אשם תלוי. א״כ קשה הא אחותו נוקמה בחזקת היתר שלא נעשית זונה ומחזקינן לה בחזקת שלא נבעלה באיסור ואיך יביא הוא אשם תלוי ואחותו תהא מותרת לכהונה מכח חזקה דהתירא. ומזה מוכח ג״כ אף על גב דאשתו היא טהורה ולא מיפסלה ואחותו נעשה זונה אין אחותו תולה באשתו והיינו כדפרישית דבדאורייתא לא תלינן בשאני אומר. ואם כן ע״כ אם שתי נשים בבית אחת אסורה ואחת מותרת הוי ספיקא דאורייתא דבכה״ג בחייבי כריתות חייב אשם תלוי. והרי כל עיקר תמיהת הראשונים על הרמב״ם דס״ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא הוא מהך דחייב על חתיכה אחת אשם תלוי משמע ודאי דאשם תלוי ספיקא מדאורייתא ולחומרא אזלינן. א״כ ע״כ לומר אף דכתבו התוספות דבשני נזירין מקרי חזקת היתר לכ״א מ״מ כיון דא׳ ודאי טמא מרעה לחזקת היתר ולא הוה חזקה גמורה אלא דבספק טומאה ברה״ר דטהור אפי׳ בלא חזקת טהרה וא״כ לא איתרע משום ריעותא דחזקת טהרה דלא גרע מספק טומאה בר״ה בלא חזקת טהרה עמ״ש ריש נדה ליישב קושית מהרש״א מספק טומאה ברה״י דלא דמי ג״כ כיון דא׳ ודאי טהור. ולפמ״ש ניחא בלא״ה דהא לא מקרי חזקת טהרה דאיקבע איסורא רק בר״ה דטהור אפילו בלא חזקה משא״כ ברה״י ודו״ק. ואם כן אין ראיה משם להתירן ויש לאוסרן מספק:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה