משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה נח
שאלה נשאלתי מחכם א׳ אם חלב בת פקועה שאין צריך שחיטה מן התורה אם חלבו אסור עם בשר מן התורה או דמי לחלב שחוטה:
תשובה מע״ל הביא דברי הרב בעל שער המלך בפ״ג מאיסורי מזבח. שכתב ודע דבפ״ק דבכורות דף ו׳ אמרינן דחלב בהמה טהורה מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשין בשר ולא חלב מכלל דחולין שרי. ויש לדקדק דלמא איצטריך קרא בקדשים דאסור חלב בת פקועה דאינו אבר מן החי דהוי כשחוט א״ו בכה״ג הוה ליה כקדם מומן להקדשן דאין החלב אסור. וכן בהא דדייק מבב״ח דחלב לחודיה שרי. ולא מצי לאוקמי בבת פקועה. דחלב שלה כחלב שחוטה. עכ"ד בקצרה. ומע״ל שפך סוללה על דברי שער המלך. ופשיטא ליה דאסור מן התורה. מהא דאיתא בחולין דף קי״ג ע״ב. ופירש״י דאמו משמע הראוי להיות אם ולא משנשחטה ולזה פשיטא ליה דב״פ שראוי להיות אם חלבו אסור. ולא נתמעט מאמו כלל. וכל שאינו אומר כן אינו אלא מן המתמיהין וכל השומע יצחק לו. עכ"ד. ואני אומר כי לשחוק אמרתי מהולל. ואין לחשוד להרב הגדול בעל שער המלך שלא חשב במקום עיקר מקורן של דין חלב שחוטה. אבל באמת אין ראיה משם כלל ואדרבה נוטין הדברי׳ דמיקרי חלב שחוטה. ותחילה נדבר בדברי או״ה שהביא מע"ל שסובר בחלב טריפה שייך בב"ח דאם היתה מעוברת כבר בשעה שנטרפה ראוי להיות יולדת וצריכין להבין כוונתו איך יהיה הדין בבהמה שנטרפ׳ ולא היתה מעוברת דאז אינה ראויה להוליד ולא יהיה בכלל אם לא יהיה דין בב״ח נוהג בחלבה. וזה וודאי אינו. ונ״ל כוונת האו״ה דלא ממעטינן רק אותה שאין בו מציאת אם דהיינו שחוטה שאף אם היתה מעוברת מעיקרא אין ראויה להוליד משא״כ בהמה טריפה שייך בה מציאת אם אם היתה מעוברת וא״כ ודאי אין לחלוק ולומר שאותה שהיתה טריפה מן הבטן לא יהיה בחלבה דין בב״ח דלענין בב״ח אין טעם לחלוק בין אותה שהיתה טריפה מקודם לנטרפה לאחר העיבור וכיון דעכ״פ יש מציאת בב״ח בחלב טריפה והיינו שנטרפה לאחר שנתעברה וא״כ בוודאי לא נתמעט מקרא דאמו טריפה כלל דלא שייך לחלק בדין בב״ח בין נטרפה קודם שנתעברה לנטרפה אח״כ. לכן גם בחסרה האם מעיקרא מתחילת ברייתה נמי שייך בה בב״ח כמו בחסרה האם אחר שנתעברה. ואם כן י״ל נמי לענין חלב בן פקועה אחר שסתם שחוטה איננו ראוי להוליד ונתמעט מאם הוי גילוי מילתא שלא אסרה תורה חלב שחוטה ואפי' בבן פקוע שראוי להיות אם כיון דהמיעוט בתורה בסתם שחוטה שאין ראוי להוליד וכיון דסתם שחוטה אין חלב שלה אסור עם בשר מן התורה אין טעם לחלק בין השחוטין אף שב"פ ראוי לילד דלאו באם תליא איסור בב״ח. וכן משמע כיון דשריא ביה אמ״ה אע"ג דעיקר לאו דאמ״ה משום לא תאכל הנפש עם הבשר וא״כ איך יאכל אמ״ה אע״כ דמ"מ כשחוט הוא חשוב ודמי למפרכסת. ואין לומר כיון דהתורה התירתו מכל בבהמה תאכלו. לאו משום דחשיב כשחוט ממש רק דאמ״ה כזה התירה התורה. אבל באמת אמ"ה הוא. דא״כ קשה למה אמרינן בחולין דף ע״ה ע״ב לדברי האומר חוששין לזרע האב. בן פקועה הבא אבהמה מעלייתא אותו הוולד אין לו תקנה ופרש״י דסימן א׳ כבר שחוט. והתוס׳ כתבו שאין כאן רק חצי סימן בלתי שחוט. וקשה הא באמת תורת אמ״ה עליו. רק דאמ״ה כזה התורה התירתו וא״כ אטו בשביל שיש בו היתר יותר גרוע וגרע שלא יועיל בו שחיטה הא באמת חי הוא ורהיט ואזיל רק התורה התירה אמ״ה כזה. וא"כ למה לא תתיר השחיטה חלק איסור שיש בו וכי בשביל שיש בו חלק היתר יותר יגרע אע״כ לא מפלגינן כיון ששחיטתו של אמו התירתו נדון חלק אם כשחוט בסכין לגמרי. וכן משמע ממה שכתבו התוספות שהקשו על פרש״י שפי׳ דבן פקועה פסול משום יוצא דופן והקשו אם כן לרבי מאיר איך פודין בו כו' אלא מיפסיל מטעם שחוטה דאין פודין בשחוטה ע״כ. ואני תמיה בדברי התוס׳ דלפי דבריהם משמע דלר"מ דטעון שחיטה מן התורה בן פקועה כשר לקרבן ותימא מי גרע מיתום דאיתא בגמרא חולין דף ל״ד ע״ב תחת אמו פרט ליתום וא״כ פשיטא דבן פקועה שנמצא במעי אמו ונשחטה אמו פשיטא דלא גרע מיתום דהא לאו תחת אמו הוא. וכן פסק הרמב״ם בפ״ג מאיסורי מזבח דין ג׳. ועוד אי בן פקועה לאו בכלל יוצא דופן מנ״ל לרבא לדייק שם דפירכוס שאמרו בסוף שחיטה. דילמא קרא אתי לבן פקועה דמיפסל לקרבן אף על גב דלאו יוצא דופן הוא. אלא פשיטא דגם בן פקועה מכי יולד נפיק ולהכי דייק רש״י מכי יולד פרט ליוצא דופן. דמזה נשמע נמי בן פקועה. ועוד דאפי׳ לרבנן משכחת לה בן פקועה כשר לקרבן דהיינו כשאמו נטרפה דקיי״ל ד' סימנין אכשר ביה רחמנא. אם כן צריך שחיטה ואינו כשחוט ואי לא מיפסל משום יוצא דופן לא יופסל. לכן הדבר ברור שאין כוונת התוס׳ לומר דאין בן פקועה פסול מטעם יוצא דופן. אלא כך כוונת התוספות דודאי כבר ידע הש״ס דתפדה תפדה ריבה כל מילי רק שחוטה ממעטינן כדאיתא בבכורות מקמי הך איבעיא לכן לא מיבעיא ליה רק לענין אי חשיב כשחוטה או כיון דרהיט ואתי לא מדמינן לפסח להך מילתא. אבל משום יוצא דופן פשיטא ליה דלא גמרינן מפסח כמו דלא גמרינן בעל מום ובן שנה. אבל פשיטא דלהקרבה אפילו לר״מ פסול וכן לרבנן אפילו כשטעון שחיטת עצמו משום יוצא דופן. ותימה גדולה על בעל שער המלך שהבין לר"מ דבן פקועה לא מיפסל מטעם יוצא דופן ולא דק כלל. ובאמת נראה גם בדעת רש״י שלא נעלמו ממנו דברי התוספות. דהא רש״י גופיה פירש בבעל הבעיא כבישרא בדיקולא דאין פודין בשחוטה. ואם כן יגדל נא התימא על פרש״י איך שבקיה לסברא זו ופירש משום יוצא דופן. לכן ברור דרש"י לא פירש כן רק לפי מאי דא״ל רב אשי למר זוטרא דאמר מאי דעתיך דגמרת שה שה מפסח. ואותה סוגיא איתא בבכורות על משנה דאין פודין בשחוטה. ואם כן קשה מאי אקשי רב אשי למר זוטרא דהא אמתני׳ גופיה נמי תקשי ליה הכי כדמפרש התם בבכורות דף י״ב וע״כ לומר דרב אשי סלקא דעתיה דאיכא טעמא אחריתא דאין פודין בשחוטה. ומהאי טעמא משמע ליה דבבן פקועה פודין. לכן כי א״ל רב דבבן פקועה אין פודין לא אשכח טעמא אחרינא רק משום דיליף שה שה מפסח. לכן קשיא ליה דניבעי נמי זכר תמים ובן שנה. ואם כן ודאי לפי הבנתו דלגמרי יליף מפסח. א״א לומר דידע דדוקא לרבנן אין פודין. אבל לר״מ פודין. דאם כן איך הבין ממנו דיליף לגמרי מפסח כיון דהוא עצמו ס״ל דלר״מ פודין. וע״כ לפי הבנת רב אשי בדברי מר זוטרא אפילו היכא דטעון שחיטה אין פודין. לכן פרש״י שפיר משום יוצא דופן דהא ס״ל לגמרי אין פודין אפילו אי טעון שחיטה. כיון דס״ד דיליף שה שה מפסח. אבל בס״ד דלר׳ מאיר לא מיבעיא ליה. היינו לפי מסקנא דתפדה תפדה ריבה. אם כן פשיטא ליכא למיבעיא ביה רק משום דהוה כשחוט. והשתא צריך להבין מאי דמסיק תפדה תפדה רבויא והא דס״ל למר זוטרא אין פודין היינו משום דאם כן שה שה למאי אהני. וקשה הא אהני לשחיטה ממש ומנ״ל בן פקועה דרהיט ואזיל. וע״כ לומר דמר זוטרא ס"ל דהיינו שחוטה ממש מכח סברא דכיון דנתמעט שחוטה ממש אף על גב דרהיט ואזיל. מ״מ כבישרא בדיקולא הוא. וזה פשיטא ליה מסברא שאין לחלק בינו לשחוט לגמרי. אם כן לדידיה ודאי דין שחוט יש לו גם לענין בב״ח. אם כן גם לאידך מ"ד לא קאמר רק לענין פדיון. דבאמת אין סברא לחלק כיון שניתן לכהן ואין חילוק בגופים בין שהיה טעון שחיטה או אין טעון. לכן מוקמינן שה שה במסתבר בשחוטה ממש. אבל לשאר מילי י״ל לכ״ע דין שחוטה יש לו דכבישרא בדיקולא דמיא דבהא לא פליג רב אשי אמר זוטרא דחשיב ליה כבישרא בדיקולא. מ״מ בזה שכתב בעל שער המלך על סוגיא דבכורות דלימא דאיירי בבן פקועה דהחלב שרי אלא ודאי דבן פקועה חלב שחוטה הוא. והך מילתא ודאי מיפרכא מעצמה לכשתמצא לומר איסור בב״ח לא שייך רק בבן פקועה אם כן ע״כ מחלב אמו לא תמעט רק חלב שחוטה של בן פקועה. דעיקר האסור בא על בן פקועה. ובעיקר הקושיא שהחמיר בה מע״ל וטרח למאד לתרץ וצלל במים אדירים דמאי דייק מבב״ח דחלב שרי דילמא איירי בבן פקועה ומה שמסיק אין גזירה שוה למחצה והסוגיא לאיסי בן יהודה דיליף מטריפה אין זה כלום דלא שייך בזה אין גז״ש למחצה דבאמת בכל ענין אסור משום בב״ח רק דאהני נמי היכא דלא שייך איסור אבר מן החי כגון בבן פקועה. ולדבריו נימא דאין גז״ש למחצה ולפי האמת דאסור בהנאה ובבישול נימא דאין בב״ח אסור רק בבשר טריפה אלא ודאי ליתא. ואין דרכי לכתוב בדבר שאינו נוגע לדינא. גם איך משני דילמא בהנאה וזה לא מוכח כלל מגז״ש דאיסי עכ"פ עיקר הקושיא אינה אלא כדרך לחדד התלמידים דהא ודאי איכא למידק טפי דילמא בב״ח איצטריך לדעת הפוסקים דטעם כעיקר בכל איסורין לאו דאורייתא אם כן קשה הא צריך בשר בחלב אף דהחלב אסור משום אמ״ה מ״מ צריך לאסור הבשר דבשביל טעם החלב לא היה נאסר מכח אמ״ה דטכ״ע לאו דאורייתא בשאר איסורין. מיהו לפמ״ש התוס׳ ע״ז דף ס״ז ד״ה אמר רבי יוחנן בב"ח כשאוכל הבשר נקרא ממשו של איסור. מ״מ קשה הא בב״ח אפשר לסוחטו אסור ואם כן משום אמ״ה אם נסחט האיסור ואין בו טעם חלב ליכא איסורא מה שאין כן משום בב״ח הבשר הוה גוף האיסור ואסור הבשר לעולם. ותו קשיא דהא צריך בשר בחלב באכל חצי זית בשר וחצי זית חלב. ולדעת הרמב״ם ספ״ט ממ"א בבישל חצי זית בשר וחצי חלב לוקה גם כן וא״כ אי משום דבר הבא מן החי ליכא רק חצי שיעור. אבל משום בב״ח מצטרפין לכזית ואין להאריך ולטרוח בישוב קושיות כאלה כי את כולם ישא רוח ומה מקום להקשות נגד המפורש בש״ס ומילתא דפשיטא לתרץ לענין הנאה ובשול וכמעט שאנו מצטערין להבין הקושיא שיהיה התחלה להקשות מכח בב"ח שמפורש בכתוב שנאמר בלשון בישול ואין זכר לאכילה כלל וכמו שטרח מעכ״ת עד שאנו נקשה שיעמיד הש״ס במציאות רחוק הא ודאי בורכא ואין דרכי להאריך במקום שאמרו לקצר. ויותר היה מקום להקשות על המסקנא דמסיק ודי חלב עזים וכן מחריצי חלב דמסקנא הכי דילמא מחלב שחוטה ובני פקועה וזה אינו זר כ״כ לכשתמצי לומר שחלב אסור אם כן מי שהיה מהדר אחר חריצי חלב או לאכול חלב היה מכוין לשחוט האם בטרם תלד למען יהנה וישבע נפשו מן החלב וצ״ל דלא משמע להש"ס לאוקמה בהך דדי חלב עזים דמ"מ אינו שכיח בשפע כ״כ וכן הך דברכה תהא בכה״ג לא מסתבר להש״ס וכ״ש לפי פרש״י שהחלב של העזים זב על הדבש וא״כ וכי מבן פקועה זב ומשאר בהמות אינו זב אם כן לא משתבח במידי דאיסורא שאדרבה החלב אוסר הדבש. וגם בהא דמייתי מחריצי חלב משמע להו גם כן דבעת מלחמה ומה גם בעת צרה אז לא היה מהדרין אחר דברים יקרים שאין בנמצאים לעשות חריצי חלב מחלב פקועות. וניחא בזה מה שהקשה ד"ז הגאון בפלתי סי׳ פ״א איך ס"ד לאסור חלב משום אמ״ה דאם כן גם לבני נח אסור. ואיך נתן אברהם אבינו למלאכים חמאה וחלב. ולפי זה ניחא דאפרטיות יש לומר שביתו של אברהם אבינו לא חסר כלום ונעשה מחלב פקועות וא״ש. ובהכי ניחא דלא מייתי הש״ס ראיה מקרא דשופטים גבי יעל שנאמר ותפתח את נאד החלב ותשקהו. הא עברה אלפני עור דאמ״ה אסור לבני נח. ולפ״ז ניחא די״ל שהיה חלב בני פקועות. מיהו נראה דבן פקועה שאין טעון שחיטה היינו לישראל דבשחיטה תליא מילתא. משא״כ לבן נח אסור ותליא אם האבות היה להם דין ישראל היה מותר גם לב״נ משום מי איכא מידי עיין פרשת דרכים אין כאן מקומו. איברא דהא דאמרינן בחלב יש דין אבר מן החי. לכן הקשה ד״ז הגאון בסימן פ״א איך אמרינן דילמא לסחורה. מה סחורה שייכא כיון דאסור לבני נח ג״כ. ונראה דאין קושיא זו רק לדעת הרמב״ם בפ״ה ממ״א דבאבר שאין בו עצם איכא אמ״ה בכזית וא״צ אבר שלם. אבל לדעת הראב״ד דאין אמ"ה רק באבר שלם. וכן נראה מפרש״י לקמן דף ק״ב ע״ב ד"ה רבי פוטר. מיהו באיכא כזית לא גרע מבשר מן החי משמע דאמ״ה לא שייך רק באבר שלם. ואם כן בחלב אין שייך בו איסור אמ״ה דליכא אבר שלם ואפילו חצי שיעור לא שייך ביה לאסור מן התורה לטעמא דחזי לאיצטרופי. אם כן החלב שלעולם אי אפשר לבא לצירוף אבר ליכא איסור אמ״ה רק בשר מן החי. ולרבי יוחנן בחולין דף ק״ב בשר מן החי אתי מקרא דבשר בשדה טריפה ואם כן אין החלב אסור לבן נח כלל ושפיר קאמר לסחורה. אלא דלדעת הרמב״ם זה אינו. דבלא״ה לדעת הרמב״ם בהלכו׳ מלכים דלא נאמרו שיעורין לבני נח. ואם כן אי שייך בחלב אמ״ה לבן נח אסור בכל שהו. וליישב סוגיא דבכורות דקשה דקארי לה מה קארי לה הא לא נזכר בב״ח איסור אכילה כלל. ואפשר לומר דעיקר דיוקא מהא דאמרינן בחולין דף ק״ח דרך בישול אסרה תורה והיינו מדאפקיה רחמנא לאכילה בלשון בישול. לכן אי תרי ליה כולה יומא בחלבא שרי. ואם כן י״ל שכך הוא דיוק הש״ס מדאסר רחמנא בשר בחלב מקרא דלא תבשל משמע דשלא כדרך בישול שרי אף באכילה ש״מ חלב לחודיה שרי. דאם לא כן אף שלא כדרך בישול אסור מטעם אמ״ה ודחי דילמא חלב לחודיה שרי בהנאה ועם בשר אסור בהנאה. א״כ שפיר אפקיה לאכילה בדרך בישול להורות שאין איסור הנאה רק בדרך בישול. א"כ א״ש הסוגיא ולר״ש דס״ל דבאמת בהנאה מותר משכחת לה למלקי על בישוליה היינו דלכך אפקיה בלשון בישול אף דבלא בישול נמי אסור באכילה. מ״מ נ״מ שלא בדרך בישול אין מלקות. וע״פ פשוטו יש לפרש דודאי לא בעי הש״ס למיסר לן יונה בחלב שאין פוצה פה לאסרו רק מהדר אם יש בו רמז בתורה להתיר. וע״ז קאמר אילימא מדאסר בשר בחלב והיינו אפי׳ תאמר שעיקר אזהרת הבישול הוא האכילה כלומר לא תבשל כדי לאכול שהוא תכלית הבישול בסתמא ותאמר שלכך תפסו היתר בחלב לפי שסבורין שאין אזהרת לא תבשל רק על האכילה אף שאין כן לפי האמת מ״מ לא תוכיח מזה די״ל דאתי לאסור בהנאה. דבאכילה אסור משום אמ״ה אם כן מסתמא תכלית הבישול רק להנאה ולה"ק ולר״ש דמתיר בהנאה ובאכילה אסור משום אמ״ה משכחת לה שפיר למלקי על בישולו ר״ל דכיון דלר״ש מותר בהנאה א״כ לא תוכל לתפוס הסברא שאין הבישול נאסר רק התכלית הבא ממנו. שהרי גם ההנאה מותרת ואם כן משכחת לה ע״כ לא תוכל לפרש כסברא שאמר שאין הבישול נאסר רק התכלית הבא ממנו. דודאי לר"ש משכחת לה שפיר למילקי על בישולו. אבל למאן דאסר בהנאה היה אפשר לפרש שיהי׳ החלב מותר מהאי קרא ולא נוקים לא תבשל לבישולו כדי שיהיה קשה לך מנ״ל להתיר חלב די"ל שנתפוס הסברא שאין לאסור הבישול כלל מצד עצמו ומהדר הש״ס לפרושי הכי שלא יקשה לפי האמת אחר שנוהגין היתר בחלב ראוי לפרש יותר שמקובל בידם שאין הבישול נאסר רק התכלית הבא ממנו כדי שיהיה נמשך ההיתר על מה שכתוב בתורה ודחי הש״ס כמפורש. ועיין ברמב״ם בפ״ט במ״ש לא שתק לאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול כלומר אף בישולו אסור ודוק היטב. הדרן למאי דאתאן עליה שדעת של תורה נוטה דלענין בב״ח בן פקועה יש לו דין חלב שחוטה. והכי משמע נמי בחולין דף ע״ד ע״ב דאמר רבי אושעיא לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד למעוטי רובעו וחורש בו. וכתבו התוס׳ שם דס״ד דגרע מבהמה מפרכסת דחייב רובע וכו׳. אבל הכא דמשתריא באכילה ס״ד לא מיחייב הרי דאפילו רביעה וחרישה ס״ד דהיכא דמותר באכילה מהני לפוטרו מרביעה וחרישה אף שאין שום סברא לחלק במעשה המתועב בין שהיה צריך שחיטה או לא. וע״כ דכיון דניתר בשחיטה ס״ד אפילו לפוטרו מרביעה וא״כ דוקא לענין רביעה וחרישה ממעט. אבל כל שהוא מעסקי אכילה דין בישרא בדיקולא יש דאל״כ לישמעינן אפילו מעסקי אכילה גופיה אין לו דין שחוט והיינו לבשל בחלבו. וגם כלל כל עסקי אכילה משמע ודאי דדין חלב שחיטה יש לו. וע״פ הדברים האלה יתבארו דברי מהר״ם לובלין שתפס עליו מע״ל שכתב ב״ק דף מ״א על מ״ש התוספות שם ד״ה איני יודע שהוא נבלה וא״ת דילמא איצטריך לבן פקועה לרבנן דר״מ וכ״ת דלא אקרי שור הא לענין פ״ח מקרי שה כו׳ ואפי׳ שחוט מוכח ביומא דמקרי פר כו׳ עכ״ל. ופי׳ מהר״ם לובלין דלא מקרי שור ואינו בדין סקילה ותמה עליו מכ״ת דאיך ס״ד דפטור מסקילה הא לענין סקילה גמרינן שור שור משבת ואפילו חיה ועוף נסקלין. ולכאורה יפלא מאד. אמנם בתר עיון דברי מהר״ם מוכרחין דליכא לפרושי כפשוטו דלא מקרי שור ובקרא נאמר שור ואינו בלשון זה בן פקועה דא"כ לאו דחייה היא כלל דאטו אין הקושיא חל רק אם נאמר דב״פ מקרי שור. דאפילו לא מקרי שור נמי אינו מעלה ארוכה לקושית התוס׳ דהא פשטא דקרא בשור איירי. ואפילו לא מיירי בב״פ מ״מ עיקר קושיא איתורא דמדיסקל א״י שהוא נבלה ול״ל לא יאכל. ומאי קשיא נימא דלא יאכל לא אתי רק להורות שהסקילה אוסרתו. ואף דבשור אין נ"מ באיסור זה מ"מ נ"מ כיון דגמרינן שור שור משבת א״כ שור לאו דוקא ואתי קרא דלא יאכל על בן פקועה שאינו נאסר משום נבילה. וא״כ לא הוה מדחו התוס׳ הקושיא מזה אלא ודאי כוונת התוספות כמ״ש מהר״ם לובלין דאינו בדין סקילה. ומאי דקשיא ליה דהא הוא בדין סקילה דגמרינן שור שור משבת. ונראה דזה ודאי הוא לרבי אושעיא דס"ל דלא הילכו בו אלא על עסקי אכילה. אבל רובעו וחורש בו לא. אבל אי אמרינן דגם לענין רובעו וחורש בו נמי פטור אף דרש״י פירש חורש בו לענין כלאים. הא גם לענין כלאים יליף שור שור משבת. אם כן בן פקועה גרע מעוף וכבישרא בדיקולא דמיא והנה התוס׳ נדחקו לתרץ דבלא"ה פריך שפיר ולמסקנא ניחא וא״כ ס"ד דתוס' וכ"ת דלא מקרי שור היינו דנאמר דלהך ס"ד ס״ל דלא כרבי אושעיא רק דלא מקרי שור כלל ואינו בדין סקילה. ולא ס״ל כרבי אושעיא דלא הילכו בו אלא על עסקי אכילה. וא״כ היה אפשר לקיים דתירוץ הש״ס קמא אתי דלא כרבי אושעיא ולהך תירוצא ב"פ לא מקרי שור ואינו בסקילה. ואם כן היה נוח יותר ממה שדחקו התוס׳ שלפי דבריהם הך תירוצא דלכתוב לא יהנה אין לו מציאות כלל. דהא באמת צריך לב"פ א"כ היה נוח יותר לומר דהך תירוצא הוא דלא כרבי אושעיא. אם כן באמת גם לענין כלאים ושבת לא מקרי שור. וע״ז דחו דמילתא פשיטא הוא דאפי' שחוט מקרי שור. א״כ אין להעמיד כלל בסברת המקשה שיהיה בכלל הוה אמינא לפוטרו דאפילו אחר שחיטה מקרי פר ונתקיימו דברי מהר"ם לובלין. ונוראות נפלאתי על רבותינו הקדמונים שהוא באסיפת זקנים לב"ק שתירץ הרא"ש דכיון דבן פקוע׳ דהוה כשחוט קודם גמר דין אסור כ״ש בשחטו אחר שנגמר דינו וכה״ג כתב הר״ר ישעיה ותלמוד הר״פ והוא פלא בעיני שהרי כך הוא קושית התוספות מנ"ל דגמר דין אוסר דילמא סקילה דוקא אוסרת ונ״מ לב״פ א״כ מה תירוץ הוא זה דהוה כשחוט דמ״מ הסקילה אוסרתו ולא כתבו ב״פ רק דשאר בהמה אינו בדין סקילה אחר שנשחטה. אבל ב"פ אף דהוא כשחוט מ"מ כיון שהמית נדון בסקילה וסקילה אוסרתו. כמו שהסקילה מחדשת בו איסור הנאה מה שלא היה קודם כן י"ל בב״פ דגם איסור אכילה בא על ידי סקילה אף שאינו נבילה וזה פשוט בכונת התוס׳. ולכאורה קשה לפמ״ש התוס׳ ריש חולין ע״ב דמפרכסת הוא כחיה לכל דבריה. א״כ תקשי לפי האמת דילמא אתי קרא היכא דשחט בו רוב שנים ועדיין חי וכיון דמפרכסת כחיה למה לא ידון בסקילה למ״ד בסנהדרין דף ע״א דשור טריפה שהרג חייב וא״כ אינו נבילה. ומ״מ אינו נאסר רק אחר שנסקל. ואם כן קשה אפילו למסקנא דכיון דשחט בו רוב שנים ומותר באכילה ודאי כעין בשר מקרי. מיהו לרב אשי דס״ל שור טריפה שהרג פטור. דמקשינן מיתת השור לבעלים א"כ כי היכי דבעלים אין נסקלין אם נשחטו בו רוב שנים אחר גמר דין לסקילה י״ל גם בשור כן. אבל לרבא דלא מקיש ומחלק בין אדם לשור כמ״ש התוספות בסנהדרין שם. א״כ י״ל בשור גזירת הכתוב לסוקלו אחר ששחט בו רוב שנים כדי שיאסר בהנאה שכך רצון התורה. אבל באדם לא שייך כיון דכבר הוא חשוב כמת. אבל לעולם קודם סקילה לא אסור. ודוחק לומר דאין סברא שיהיה מצוה לסקול שור שהוא נבילה ואין יכול לחיות. דודאי רבא דקאמר בפשיטות שור טריפה שהרג חייב משמע אפילו הוא יום שכלו לו י״ב חודש מ״מ חייב אף שאינו חי. וכ״ש לפמ"ש התוס׳ דאפילו שחוט מקרי שור אם כן אפילו אחר שחיטה י״ל שמצוה לסוקלו. אבל קודם סקילה אינו אסור בלאו (ועיין בסנהדרין פרק חלק דף ק״ב כפרש"י שם גבי בלעם שקיימו בו ארבע מיתות פרש״י לאחר שחתכו ראשו סקלוהו). גם קשה לפמ״ש התוס׳ ס״פ הפרה דגם בדגים שייך איסור שבת. א״כ י"ל דנ״מ לדגים שהמיתו דהם בסקילה וא״צ שחיטה. מיהו לזה נראה דמאת בשרו מוכח אפילו עבדיה כעין בשר משמע אפילו שחטו נמי אסור. ומשמע בכל שוורים הדין כן. ובזה מיושב מה שהקשה בשער המלך על הריטב״א בקדושין שהקשה גם כן קושית התוס' דילמא קרא אתי לבן פקועה. ותירץ דאתיא לר׳ מאיר דס״ל ב״פ טעון שחיטה. והקשה בשער המלך הא בפרק כיסוי הדם דף פ״ה פליגי רבי מאיר ורבנן בחיה ועוף הנסקלין אי חייב בכיסוי ורבנן פטרי. אלמא גם לרבנן אסור בשחטו אחר גמר דין. ולפ״ז לק״מ דפשיטא להך תירוצא דאת בשרו גם לרבנן מוכח שפיר. אלא כונת הריטב״א להך תירוצא דלא יהנה וקאמר דלר״מ א״צ לדייק מאת בשרו. מיהו גם רבנן מודו בשחטו לאחר שנגמר דינו מקרא דאת בשרו ולק״מ באופן שלענ״ד להלכה נראה עיקר דדין חלב שחוטה יש לו. מיהו למעשה עדיין צריך תלמוד:
ביורה דעה סימן רנ״ח סעיף י׳ נדר לצדקה באסמכתא קנה. וכתב בט"ז בשם הד״מ בשם תשובת רשב״א סימן רכ״א באחד שאמר אם אשחק בקוביא אתן כך וכך לשר ולהקדש הואיל והוה אסמכתא לגבי הדיוט הוה נמי אסמכתא להקדש וכתב בט״ז הטעם דדמי לקני את וחמור ע״ש תיוהא קחזינא הכא דאי מהני בהקדש אסמכתא היינו משום שנתכוין לחיוב גמור. ובח״מ ס״ס ר״ז כתב בסמ״ע הטעם דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי באופן המועיל א״כ לא דמי לקני את וחמור. ועוד הוכחנו בחלק ח״מ בראיות ברורות דאם הקנה דבר הנקנה ושאינו נקנה דקנה עכ״פ דבר הנקנה שלא כדעה שהביא רמ״א בח״מ סימן ר״ג ור״ט. ובאמת אין זו בתשובת רשב״א כלל רק היא תשובת הריב״ש סימן רפ״א ומבואר בדבריו שם הטעם דאסמכתא כמו שאינו קונה להדיוט משום דלא גמר ומקנה ה״ה להקדש ע״ש. ותדע לך דאטו אם קנס עצמו שיתן לשר אם יעשה זאת אפילו לא הוה אסמכתא במה נתחייב ליתן לשר בלא קנין והשר לא ביקש זאת מידו. אלא פשוט שכונת הריב״ש שגם בהקדש יש דין אסמכתא א״כ לפמ״ש בש״ע דבהקדש אין דין אסמכתא חייב בחלק הקדש. והריב״ש לא בא אלא לחלק דאף שכתב הרמב״ם באמר על דבר שלא בא לעולם אתננו להקדש מהני היינו משום שרוצה להקנות רק דהוה דשלב"ל אמרינן שפיר דבהקדש מהני אבל דין אסמכתא הוה בהקדש כמו בהדיוט. ובאמת דברי הריב״ש צ״ע דבתשובת רמב״ן סי׳ קפ״ג חולק ע״ז עיין תשובו׳ מהרי״ט ח"א סימן י״ט וחלק מ״ד סימן כ״ה. ובמשנה למלך הלכות נזירות: