משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה נג
שאלה אשה אחת שכבה במטה עם שתי בנותיה אחת בת שבעה שבועות. והשנייה בת שלש בצד השני. וכאור הבוקר מצאה הילדה בת ג׳ שוכבת בהנחת כל גופה על הילדה הקטנה היונקה והקטנה נמצאה מתה. ושאלה האשה אם צריכה תשובה על זה. ושאל החכם השואל מה משפטה:
תשובה מ״ש מע״ל דאפשר לפוטרה מתשובה שנראה שהילדה המיתה הקטנה באשר שכבה עליה ומדמה לקורבה דעגלה ערופה דאזלינן בתר קרוב כמ"ש והיה העיר הקרובה אל החלל. הנה ודאי בנ"ד ידים מוכיחות שהילדה בת שלש המיתה הקטנה באשר שכבה עליה ויש בו כדי להמית ולא שייך למיזל בתר רובא כה״ג אפילו אם היו שתי נשים שוכבות לא נתלה במה שלא ראינו בפרט דהא בראוהו חי מבערב מחזקינן דהשתא מת אם כן מחזקינן להילדה שעכשיו הוא שמתה באשר שכבה עליה אחותה הגדול׳ ועכשיו הרי ידוע לאשה שלא מתה עכשיו שהרי הקיצה ולא נגעה בדמי הילדה בשעה שהקיצה אם לא שתאמר דמעיקרא מתה מיהו אם נזיל בכה״ג בתר קורבא צ״ע די"ל כיון שדרך להתהפך בשטח המקום הקצר אפשר דלא שייך למיזל בתר קורבה. דאם לא כן קשה הא דאיתא בנדה דף ס"א שלש נשים שהיו ישינות במטה ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאות תחת הפנימית שתים הפנימיות טמאות. ובגמרא מ״ש רישא דכולן טמאות ובסיפא האמצעית לחוד. ומשני במשולבות ופרש״י דרישא בתכופות ודבוקות הילכך אפילו נמצא תחת הפנימית איכא לספוקי בכולהו. ובתוס׳ פירש בהיפך סיפא במשולבות מכוונת כאחת במקומה לכן אינה טמאה רק שתים הפנימיות. ואכתי קשה הא איתא בב״ב דף כ״ד דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו אף על גב דאיכא עלייה דמיקרבא א״כ מוכח דאזלינן בתר קרוב אפילו בשטח קטן מן העליה למקור. אם כן אמאי לא נתלה באמצעית שקרוב לה הדם ביותר. אע״כ במקום שדרך להתהפך ולנתק קצת לא אזלינן בתר קרוב. ואף על גב דאיתא בפרק לא יחפור במשנה דניפול דאזלינן בתר קרוב בניפול הנמצא היינו משום דלא מחזקינן כלל שבא גוזל זה ממקום אחר אבל הכא דרך שתנתק הפנימית לאמצעית. וכמו כן באין משולבות לפירוש התוס׳ כולן טמאות ולא אזלינן בתר קרוב. וע"כ לומר כדפרישית דכאן קרוב לודאי שכולם עברו על מקום זה דרך השכיבה שמנתקי מהדדי וצ"ע אלמא אפילו בכתמים דרבנן לא אזלינן להקל וחשבינן שנכנסו כולם בספק והיינו מטעמא דפרישית שדרך שיתהפכו ממקום למקום. אם כן בכה״ג נמי ליכא למיזל בתר קרוב מ״מ בנ״ד ודאי אין לתלות באשה שידים מוכיחות שהילדה היא המיתה הקטנה. ועם מ״ש אפשר ליישב מה שהקשו התוס׳ ב״ב שם שהקשו מאי קמ״ל ר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב הא מתני׳ היא בט׳ חניות בנמצא הלך אחר רוב משמע אפילו נמצא סמוך לחנות המוכרת נבילה. ולפי זה ניחא כיון דרגל הלוקחים בשר כשר מצוי שם גם כן במקום חנות הנבילה. לא שייך לדון דין קרוב כמו שהוכחנו מנשים אפילו בכתמים דרבנן. וראיתי בתשובת צ״צ סימן ה׳ שנשאל על איש ואשה שהיו ישינים במטה ולקחה האשה התינוק מן העריבה להניקו וחשבה להחזירו לעריבה וכשנתחזק' בשינה כחצי שעה מצאתו מת ולא ידעה אם מת מחמת קרירות שלא כיסתו כראוי ונתגלה. או שנפל הכר על פניו. ופטר את הבעל מתשובה מאחר שבשעה שהביאתו לתינוק למטה היה ישן. ומדמי לגלות כיון דאינו חייב גלות בכה״ג פטור ג״כ מתשובה. ולענ״ד אי דיינינן התשובה במקום שחייב גלות לענין גלות גם האשה אינה מחוייבת שהרי אפשר שבעלה המית התינוק ומספיקא לא תחוייב גלות בכה״ג אף דהוה ליה לאסוקי דעתה שמא תתהפך עליו. מ״מ אפשר יותר שהומת על ידי בעלה שלא ידע מכניסת התינוק. לכן לא שם לבו ליזהר כלל. משא״כ האשה שהיתה דעתה עליה יותר וחשבה להחזירו לעריבה. מיהו איכא דין על האשה מחמת גרמא שגרמה מיתת התינוק אפילו אם באמת בעלה נתהפך עליה והמיתו. ואפי׳ שוכבת לבדה עם התינוק אינו ברור שהיא המיתתו דשמא הוא מחמת שנמשך הכר על פיו ולא יכול לשאוף רוחו ונחנק. מיהו אם היא עשתה כזאת בידים שדחפה התינוק תחת הכר הוה כהמיתה בידים כדאיתא בסנהדרין דף ע"ו ע״ב דחפו לתוך המים ואינו יכול לעלות משם ומת חייב. מ״מ אם התינוק נעתק מעצמו לתחת הכר ומת ודאי אין להאשה דין כאילו המיתו בידים דבשעה שהונח התינוק במקום מגולה לאו פסיק רישא הוא שיומת ואין כאן רק גרמא בעלמא ולא דמי להא דאמרינן התם בכפתו והניחו בחמה או בצינה דסוף חמה לבא דהתם אין לו מנוס ובודאי סוף חמה לבא במקום ההוא. אבל מה שהוא על ידי תנועת התינוק לאו כהמיתו בידים דמי מיהו גורמת הוה ונ״מ להקל בתשובה יותר מאילו המיתה בידים. ובהגה שם מבנו הרב כתב על מ״ש הצ״ץ דלא דמי למעשה דוד בענין נוב דאפילו גורם לא הוה ונענש. לפי זה יהיה הבעל גם כן בעונש. מ״מ בנ״ד שהולד נמצא אצלה חששא רחוקה הוא ע״כ. ותימא איך לא זכר דברי אביו בתשובה שאחריה שחילק בנוב היה דוד גורם ואפילו למ"ש הרי״ו דגם בשלח שליח ונהרג ראוי שיקבל תשובה. היינו משום דמקרי קצת גורם ע״י מעשיו ששלחו דכל הדרכים בחזקת סכנה. אבל במידי דלא הו״ל לאסוקי אדעתיה דבעל כלל דעל האשה להזהר שלא תישן כשהתינוק עמה במטה. ודאי אין הבעל נאשם כלל. ובאמת הרב בעל צ״ץ שם השיג על מהרי״ו דמייתי ראיה לזה מהא דנענש דוד כמ״ש בפרק חלק דף צ״ה שא״ל הקב"ה עד מתי יהיה עון זה טמון בידך על ידך נהרג נוב שאול ובניו אע״ג דדוד לא פשע במידי. והשיג עליו בצ״צ ממה שאמרו בגמ' ב״מ דף קי"ב בפועל ואליו הוא נושא את נפשו. מפני מה עלה זה באילן ונתלה ומסר עצמו למיתה לא על שכרו ע״כ. משמע דדבר מצוי והווה שפועל מת מחמת מלאכתו. ואילו היה נקרא הגורם ראוי שלא לשכור פועל. אלא ודאי כיון שבא בשכרו אין אשם על בעל הבית עכ״ד. ואני תמיה בדבריו דאם כן הפועל עצמו מי התיר לו לחוב בנפשו לעלות באילן שיבא לידי סכנה שהרי הוא בעצמו מוזהר על נפשו כמ״ש אך את דמכם לנפשותיכם. וכי מותר לו ליכנס לסכנה בשביל שכרו. אלא ודאי מילתא דלא שכיחא הוא ואין הפועל צריך לחוש לעצמו כלל. רק אם נקרה לפעמים אחת מיני אלף. אבל אין הפועל צריך למנוע מלהשכיר עצמו שזו מנהגו של עולם וחיותיה הוא אם כן כ"ש שאין הבעל בית צריך למנוע מהשכירו ואדרבה מצווה להחיותו. ואם קרה לו מקרה שהומת במלאכתו י״ל דמ״מ יש איזו אשם עליו כמ״ש כי יפול הנופל ראוי הוא ליפול אלא שמגלגלין חובה ע"י חייב. אם כן לזה צריך גם בעל הבית כפרה ותשובה. ואם הוא צדיק לא יאונה לצדיק כל און. אבל בשביל זה לא ימות העני ברעב מחמת שלא ירצה לשכור אותו מחשש שיקרה לו מכשול דקם ליה בדרבה מיניה שלא יתן לו מחיה. ובודאי כמו שאין הפועל מחוייב לחוש על זה. כמו כן הבעל בית. ואם ח"ו קרה מקרה יש לו לחוש מחטאת שקרה מכשול על ידו. ומ״מ לא בן חורין הוא להפטר מלשכור ישראלים ליתן להם מחיה. ומ״מ הראיה שהביא מהרי״ו מדוד שנענש על הריגת נוב ושאול יפה דחה אותה בצ״צ דדוד נתן מכשול לפני אחימלך והטעהו באמרו כי בשליחות שאול הוא בא כמפורש במקרא. ובאמת לא מצינו שנענש דוד על המלחמות שעשה ואף שבודאי נפקדו הרבה מישראל כדרך מלחמה וגם עם בית שאול שעשה מלחמות וניגפו לפניו כמפורש בשמואל ב׳. וגם במלחמת אוריה לא מצינו לו עונש רק עבור אוריה שהתכוין שיומת אבל על מה שנפל משאר עבדיו לא מצינו עונש. ובשבועות דף ל״ה ע״ב אמר שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא. אלמא דבר שהוא מנהגו של עולם אין בו עונש גורם אם כן כל שכן דאפשר בשולח בשליחות ואירע מכשול לשליח שאין על המשלח אשם. וכמו כן אם אירע מכשול לפועל שעלה בכבש ונתלה באילן אין בו עונש שהוא דבר שהוא מנהגו של עולם לשלוח ולילך בדרכים ולא סגי בלאו הכי שיהיה כל אחד עושה מלאכתו בעצמו. וגם מאי חזית דדמא דגברא אחרינא סומק טפי מדידיה ואי אפשר לנהוג שכל א׳ ילך לעצמו ויעשה מלאכתו בלבדו. לכן אפשר שאין עונש כלל על זה אפי׳ הלך בחנם. ומה שהביא בנו הרב בהג״ה מתני׳ ב״ב דף כ״ב שכל אחד היה מתאונן אנא ענשתי׳ לפי שכל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצה של הקב״ה אף שגרם לעצמו ולא נתחייבו הם בדמיו של רב אדא. ובאמת מהא לא איריא כי חלילה לחשוב על קדושים האלה שהיה להם מזה שמץ חטא ועון רק התאוננות בעלמא לצדיקים כאלה וסביביו נשערה מאד אבל אינו כדאי לקבל תשובה על זה. וגם צל״ע בעיקר דברי התוס׳ אם יוחשב כה״ג חבירו נענש על ידו דמצינו בכמה דוכתי שהיו מענישין ממש גבי ר״ש בן יוחאי שבת ל״ד שאמרו מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כל מקום שנתנו עיניהם נשרף. וגם ענש להאי סבא וליהודה בן גרים. וכן בב״ק דף קי״ז שחלשה דעתיה דר׳ יוחנן ארב כהנא ונח נפשיה. וכן בריש לקיש בפרק הפועלים וכמה דוכתי בש"ס ובדריב"ל מצינו שלא ביקש לענוש זה המין משום ענוש לצדיק. וצריך לחלק בסברות. מ"מ י"ל שלא אמרו כן שעל ידו יהיו חייבין בדמו של רב אדא רק ללמד דעת לתלמידים שיהיו נזהרים מדברים כאלה. ומ״מ בנ"ד נראה שאין לפוטרה בלא כלום. דכיון דעל כל פנים גרמא בנזקין כמו שאנו מחייבין אותה בשביל גרם כשהתינוק נעתק תחת הכר אף שלא המיתתהו בידים מכל מקום בכה״ג גורם מיהא הוה א״כ כ"ש שהיה לה ליזהר ולאסוקי אדעתה שהתינוק הגדול יפול עליו או ישתטח עליו. וא״כ גרמה במיתת הילד הקטן. וגדולה מזה החמיר בתשובת צ״ץ סימן צ"ח על איש אחד שבא לכפר עם משרת שלו ואח"כ ביקש לילך לביתו על שבת ואמר לנערו משרתו שישאר בכפר מחמת גודל קרירה ורוח סערה ויום סגריר והנער לא ביקש לישאר בכפר כי חשב לילך על שבת לביתו. ואח"כ קרה מקרה שנפל הנער ונתעלף והלך הבע״ה לכפר למצוא לו עגלה לשאת הנער לכפר ולא נמצא בחזרה כי שכח לומר להם המקום ובתוך כך מת מחמת קרירות והחמיר שיקבל תשובה מטעמא דמהרי״ו שבשליחותו הלך. הגם שלענ״ד הפריז על מדותיו דלא דמי לנדון דמהרי״ו שבשליחותו הלך אבל בהך שביקש ממנו שישאר בכפר יצא ידי חובתו ואין חייב בדמיו של זה שהרי ביקש לילך מבלעדו. מ״מ החמיר עליו טובא שיתענה ארבעים יום רצופים. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בלילה ואחר כך יתענה כל שנה ב״ה וגם יתענה בעשרת ימי תשובה כל ימי חייו גם בה״ב אחר הרגלים ע"כ מ״מ בדורות הללו יש להקל כי הדורות חלושים ומה גם לאשה והכל כפי ראות עיני המורה. דניחא לה דתיהוי לה כפרה. ואם ידה משגת תתן פדיון נפשה כפי תעניתים הנ"ל י״ב פשיטין כמ״ש רמ״א בסימן של״ד והם ח"י גדולים. ואם אין ידה משגת וגם אינה יכולה להתענות כנ"ל תתענה עכ״פ בה״ב. ועל יתר התעניתים תתן ח"י טפלים שהם ו׳ גדולים פוליש וסר עונה וחטאתה תכופר. ותיטב לה' משור פר: