משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה נב
שאלה עובדא הוה במי שמת לו תינוק שחייב להתאבל עליו ואירע זה ביום טוב ראשון וי״ט שני חל בשבת ואמרתי לפום רהיטא לפי דברי בה״ג די״ט שני עולה הואיל והוא מדבריהם אם כן בשבת שהוא מן התורה אינו עולה והעירוני ממה שנאמר בי״ד סימן ת׳ סעיף ב׳ אם גררתו חיה ובשבת נתייאש מלקברו כיון דדברים שבצנעה נוהג עולה לו ליום א׳. וכן בסימן ת״ב בשמע שמועה קרובה בשבת עולה לו ליום א׳ הרי עולה שבת גם בתחילת אבילות. ולכאורה הוא נגד השכל כיון דאין אבילות בשבת רק דברים שבצנעה למה יעלה לו מ״ש מרגל שאינו עולה לו ואף שנוהג בו דברים שבצנעה וקשה לומר דבר זה בלא ראיה. גם קשה לי מהא דאמרינן במ״ק דף ך׳ ע״ב שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה אינו נוהג אלא יום א׳ ואם שבת עולה לתחילת אבילות למה לא יהיה לו דין שמועה קרובה. ומצאתי בב״י סימן ת״ב דשם הביא הטור מחלוקת זה דרבינו יחיאל סובר דאין שבת עולה בתחילת אבילות. ומצאתי שהב״י הביא תשובת הרשב״א שכתב שם השואל שכתב דשבת עולה לתחילת אבילו׳ כדמשמע מהא דתני׳ ומודים חכמים כשחל ח' שלו בשבת ערב הרגל שמותר לו לגלח והקשה ג״כ למה אם שמע שמועה שקרובה בשבת ולמ״ש נעשה רחוקה יש לו דין שמועה רחוקה ותי׳ לו הרשב״א משום דלא מסתבר שיהיה האבילות חמור מן הגורם וכיון דבשבת אי אפשר לו לנהוג כי אם דברים שבצינעה וקשה לי על זה א"כ בקבר וברגל למה נוהג שבעה אחר הרגל הרי יום הקבורה גורם ג״כ האבילות וברגל אינו נוהג אלא דברים שבצינעה ואעפ״כ נוהג אבילות אח״כ ומ״ש יום שמועה מיום קבורה. ופקחתי עיני לראות ראיה שהביא השואל והוא בסוגיא דף י״ז ע״ב דמוקמינן הא דאבל מותר לגלח כשחל שמיני שלו בשבת ערב הרגל. וכתבו התוס׳ שם דהיינו בשמע שמועה בשבת או נתייאש מלקברו. ומזה מוכח מדחשיב שבת שמיני ש״מ דהשבת הראשון עולה לו גם בתחילת אבילו׳. ולכאורה זה ראיה ברורה ותיובתא לה״ר יחיאל החולק. אך בתר עיון לענ״ד אין שום ראיה משם דודאי נהי דרבנן ס״ל דבשמנה ימים קודם לרגל דוקא בטלו גזירת שלשים ולא בשבעה עיקר הטעם בשביל שעדיין לא התחיל לנהוג שלשים ולכן אין הרגל מפסיקו ולכן בקברו שמנה ימים קודם הרגל שכבר נהג מקצת שלשים קודם הרגל הרגל מפסיקו ומעתה כשחל שמיני שלו בשבת אפילו תימא שאין השבת עולה בתחילה להשלים ימי אבילות מ״מ כיון דנוהג דברים שבצינעה לא גרע מרגל שעולה למנין ל׳ נמצא שהשמיני אף שהוא שביעי לאבילות מ״מ לענין שלשים הוא שמיני וכיון דיש מקצת שלשים קודם הרגל שפיר מותר לגלח. אבל ודאי אין שבת עולה לאבילות מאחר שאינו נוהג בו אבילות רק דברים שבצינעה ולא עדיף מרגל וכן משמע בש״ס דף י״ט ע״ב בעי מיניה אביי מרבה קברו ברגל רגל עולה למנין ל׳ או לא למנין שבעה לא קמיבעיא לי דלא נהגא מצות שבעה ברגל ע״ש. משמע דמשום דלא נהגא מצות שבעה פשיטא ליה דאינו עולה וא״כ תמה על עצמך למה יעלה לו בתחילת שבת שאינו נוהג אבילות ולענ"ד היה נראה עיקר לכאורה כדברי רבינו יחיאל מאחר שכבר בררנו שאין ראיה מן הש"ס וכן ראיה מהא דלמ״ש נעשית רחוקה ותירוץ הרשב״א אינו מספיק. אך נלענ״ד מאחר שכבר פסק כן בש"ע קשה לסתור. ונלענ״ד סברא אחרת דודאי אין שבת עולה לו בתחילה רק כיון דשבעה ימי אבילות נתקנו ואי אפשר בלא שבת נמצא שלא נתקן מעיקר האבילות אלא ששה ושבת ששה לדברים שבפרהסיא ושבת לדברים שבצינעה ולעולם אין לנו לחייבו יותר. נמצא לפ״ז בחל שמיני בשבת שפיר מסתיימין ז' ימי אבילות בששי שהרי נהג אבילות ששה ויום השבת ואין לנו לחייבו יותר. ומעתה תו לא קשיא מהך דלמ״ש נעשית רחוקה דודאי י״ל כיון דשבת אינו נוהג בו אבילות רק בדברים שבצינעה לא מקרי התחלת ימי אבילות שיהיה לו דין שמועה קרובה ומ״מ עולה לו ליום שבת שהוא בתוך ימי אבילות לעולם שהרי נהג בשבת של התחלת אבילות מה שכל אבל נוהג באמצע ועיקר אבילות ששה לענין דברים שבפרהסיא ואף דאמרינן מה חג שבעה אף אבילות שבעה גם בחג גופיה מצטרף השבת שקדושתו חמורה מי"ט נמצא לפ״ז א״ש בנתייאשו לקברו בשבת מסתימת השבעה ביום הששי כדפרישית שנתקנה תקנת אבילות על ששה דוקא ושבת שלעולם אינו נוהג בו רק דברים שבצינעה שפיר עולה לו וא״כ פסקי הש״ע שרירין וקיימין. ולפ״ז אפשר לדון בחל י״ט ראשון בשבת שיעלה לו גם כן השבת ואף שהוא רגל שמ״מ נהג דברים שבצינעה ואינו צריך אלא להשלים ששה ימי אבילות והוא חידוש גדול ואף דרגל אינו עולה למנין שבעה ועדיין צריך להתיישב בדבר הלזה עכ״פ לענין י״ט שני ואף אם חל בשבת שפיר עולה כמו שבת שאינו בי״ט והכל נכון וברור. ועיין תוספות מ״ק דף כ״ד ד״ה הלכה שכתבו בשמע שמועה קרובה בי״ט שאינו עולה ע״ש מוכח שגם בתחילת אבילות אין י"ט עולה:
אגב אורחא אמרתי להעלות על ספר על המנהג שנהוג בכל העולם כשאירע אבילות במ״ש ונשלם בשבת שנוהגין לישב במ״ש שעה. ובט״ז ובש״ך שם ערערו על מנהג זה עיין בט״ז סימן ת״ב. ואני אומר ודאי דברים ברורים הם שנשלם האבילות בשבת וגם בשבת אמרינן מקצת יום ככולו והוא פשוט ומבואר כ״ש כפי דברינו בסימן הקדום דלעולם לא נתקן רק ששה ימי אבילות ושבת לדברים של צינעה ולכן עולה גם בתחילת אבילות ע״ש וא״כ לא יגרע שבת בדברים של צנעה מיתר ימי אבילו׳ בדברים של פרהסיא. וכן מוכח בהדיא בש״ס מ״ק דף י"ז ע"ב דמוקי בחל שביעי שלו בשבת ערב הרגל תנא ברא סבר לה כאבא שאול דאמר מקצת יום ככולו כו׳. וטעם הדבר נ"ל שהוא מגדול א׳ שגדר גדר כי יש לחוש למכשול בפני המון לפי שבשבת לא ניכר האבילות כ"כ רק בדברים של צנעה ויש לחוש שיחשבו ההמונים אחר שכלתה השבעה בשבת יקל בתשמיש המיטה בליל שבת כי יחשב שכבר נשלם אבילותו. ולזאת נתפשט המנהג לעשות היכר גם במ"ש ולא יבאו להקל בדבר זה. ע״כ אני רגיל להורות לישב שעה מועטת. אבל אין להקל לגמרי מטעם האמור נ״ל ברור טעם המנהג. והוא מנהג ותיקין: