אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה נ

תשובה מט

שאלה גיורת א׳ שהיתה מחזקת עצמה בגיורת ונשאת לאיש והרחיק נדוד ממנה ונשאת לאיש אחר. רק יש לספק על הגיורת אם הוא כדת נמצא שהיא אשת איש מן הראשון:

תשובה בדבר הגיורת אשר לא נתגיירה בב״ד כדת שקרה בישוב בילסק בשבוע העברה בהיותי שמה. והוא שנשאת לאיש אחד וטבלה לנשואין כדת בנות ישראל. ונבאר דעת הפוסקים בזה אשר מהם נלמד דין האשה הלזו אם יש לחוש לקדושיה מאחר שלא נתגיירה בבית דין ולא קיבלה עליה עול מצות. ועיקרא דמילתא הוא ביבמות פרק החולץ גרסינן עבדיה דרבי חייא בר אמי אטבלה לההוא כותית לשם אנתתא. אמר רב יוסף יכילנא לאכשורי בה ובבתה בה כרב אסי וכו' מי לא טבלה לנדותה כו׳ בבתה דאמר ריב"ל כותי הבא על בת ישראל הולד כשר ההוא דהוה כו' מי לא טבל לקריו וכתב הרי״ף ואי קשיא לך ההוא דר״י דאמר גר צריך שלשה מ"ט משפט כתיב ביה לא קשיא הא דרב אסי וריב״ל דיעבד הוא דלא פסלינן לבריה הואיל וטבל לשם קריו ואי לאו גיורא הוא לא הוה טבל והא דר״י לכתחילה הוא דלא מנסבינן ליה בת ישראל ולא נהגינן ביה מנהג גר עד דטביל בפני ג׳ ע״כ מבואר מדברי הרי"ף דהך דצריך שלשה אינו אלא לכתחילה. אם כן ודאי יש לחוש לקדושין אפילו נתגייר בלא ב״ד. אלא דיש לדקדק בסיום לשון הרי״ף שכתב דלא פסלינן לבריה ממה נפשך אם נולד מכותית הרי הולד כמוה. ואם מישראלית אפילו כותי הבא על בת ישראל הולד כשר. בשלמא בת איכא נ״מ לכהונה. אבל הרי"ף כתב לבריה. ועיין בט״ז ר"ס רכ״ב ואם גם היא נתגיירה שלא בב״ד אם כן עיקרא דמילתא בדידה תליא. וי"ל דנ״מ לענין חליצה אם הוא כשר לענין חליצה. דבעינן שיהא אביו ואמו מישראל כמבואר בפרק מצות חליצה. וזה שנולד מזה שנהג דת יהודית הו״ל כאביו ואמו מישראל דבדיעבד סגי בהך טבילה. שוב מצאתי כן בפרישה. ובדרך זה מיושב גם דברי ר״ת בטור. או י"ל דנ״מ לענין ירושה דלא פסלינן ליה מדין ירושה והיינו בנתגייר אביו אח״כ כדת וגר את הגר אינו יורש את אביו וקמ״ל דבדיעבד מחשב בנו. גם נ"מ לענין יבום שאשת אחיו צריכה חליצה ויבום כמו הורתו ולידתו בקדושה. אלא דבחדושי רשב״א בשם הרמב״ן תמה על הרי״ף מהא דאיתא בגמרא שם דף מ״ו מעשה בגר אחד שבא לפני ר״י ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א״ל ר"י יש לך עדים כו' אמר ליה נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך. משמע שהיה בחזקת ישראל מזמן רב ואפ״ה לא היה גר. ועוד הקשה מקידושין דאמרינן בלאחר שאתגייר מי יימר דמזדקקי ליה תלתא משמע דאפילו בדיעבד לא הוי גירות ותירץ רמב"ן להעמיד דברי הרי״ף בענין שקיבל עליו בב״ד למול והודיעהו מקצת מצות כדין והלך ומל וטבל בינו לבין עצמו גר הוא ולא פסלינן לזרעיה. אבל לדידיה לא מנסבינן בת ישראל והשתא ניחא כוליה ע״כ דברי רשב״א. נראה שהרמב״ן מפרש כן דברי הרי״ף. ואני בעניותי לא נהלמו לי כלל דברי רמב״ן להעמידם כדעת הרי״ף דאם יסבור כרמב"ן מאי קשיא ליה מההיא דגר צריך ג׳ הא י״ל דדוקא קבלת מצות ולקבל הגירות צריך ג' והיכי קאמר דר״י לכתחילה הא אפילו דיעבד הוא. וגם איך י"ל דבקיבל לפני ב"ד לא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני ב"ד. ובאמת עיני כל מעיין לנוכח דברי הרי״ף יביטו כי לא זו הדרך ישכון אור לכונת הרי״ף אלא שהרמב״ן נלחץ מפני הקושיות העצומות להעמיד דברי הרי״ף אבל לא יאמר שנתכוין הרי״ף לכך. ובאמת מהך דקידושין י״ל דבודאי כיון דקידשה ואמר לאחר שאתגייר היינו כדין גירות קאמר ובהיתר וכיון דלא מנסבינן ליה בת ישראל אם כן מסתמא נתכוין לקדש שיהיה הקדושין כדת ישראל והיינו שיתגייר כדת וזה אינו בידו דדילמא לא מזדקקי ליה תלתא. ומה שהקשה ממעשה דר"י שאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי. בודאי דוחק לומר שלא ראינו ממנו שום טבילה כדת יהודית. וכמ"ש בט"ז רס"ח ובמגדול עוז בשם הרמב"ן. ונראה דודאי רישא דמילתא דאמר בינו לבין עצמו אינו גר מקרא ושפטתם צדק. אפשר נמי לפרש לכתחילה כדפירש הרי״ף בההיא דגר צריך שלשה אלא דזה דוחק דלשון אינו גר משמע דלא הוי גר כלל. ועוד דממעשה דר"י משמע דאם היה לו עדים שנתגייר בינו לבין עצמו לא הוי גר אף על פי שהוחזק ביהודית זמן רב עד שהיה לו בנים ובני בנים. וקושיא גדולה ועצומה הוא. ונראה לפע״ד ליישב דוודאי בינו לבין עצמו אינו גר משמע אפילו בדיעבד היינו לענין שבהך יוחזק להיות גר כמו בגר שנתגייר כדין שמיד כשטבל יעשה קידושיו קידושין. ואם הדר ביה הוה כישראל מומר. מה שאין כן כשנתגייר שלא בב"ד לא סגי בהך טבילה לחוד עד שיתנהג כדת יהודית לגמרי וכאותה שאמרו פרק קמא דכתובות דף י״א בגר קטן שמטבילין אותו ע״ד ב״ד ואמר ר"י הגדילו יכולין למחות. ומסיק לכי גדלה ולא מיחתה שעה א' שוב אינה יכולה למחות. ולפירוש תוספות לכי גדלה ונהגה מנהג יהודית. הרי מצינו שמנהג יהודית גומר הגירות והך נמי דטבל לקריו ואשה שטבלה לנדותה הנהגת דת יהודית גומר הגירות ולא נגמר הגירות עד שינהג בדת יהודית ואין הבנים כשרים כ״א הנולדים לאחר שכבר נהגה מנהג דת יהודית. והגר שבא לפני ר״י הוליד קודם שנהג דת יהודית שצריך להיות מוחזק למחזיק בדת יהודית בחזקה גמורה ואפשר דבעינן שלשים יום כמו מי שהוחזק שמו בעיר. ועבדיה דרבי חייא בר אמי דאטבלה להאי כותית לשם אנתתא לא הוחזקה בטבילה ראשונה כ״א בטבילות אחרות שטבלה אח״כ והוחזקה להחזיק דת יהודית. והא דקאמר מי לא טבלה לנדותה היינו להורות שטבלה כמה פעמים ולכן נקט נדותה ולא נדתה. להורות שטבלה כמה פעמים רבות. ולכן מבואר ברמב״ם שתפריש תרומה מעיסתה ותנהג בדת יהודית ככל בנות ישראל. ונקט בגמרא נדות שהוא דבר שבינה לבין עצמה בנאמנות שלה. ולכן עי״ז נעשית גיורת גמורה. ובדרך זה יש לפרש דברי הרי"ף דהא דגר צריך שלשה היינו משום דלכתחילה לא סמכינן שיגמור גירות ע"י הנהגת דת יהודית ולכן צריך שלשה דמאחר שמקבל עליו בב״ד וטבל בוודאי גר צדק הוא. אבל אהנהגת דת יהודית לא סמכינן לכתחילה. ולפי זה מיושב נמי הך דקדושין דגר לאו בידו הוא. היינו משום שלא נגמר הגירות בינו לבין עצמו עד שיוחזק אצל שכיניו בדת יהודית ואי לא מזדקקיק ליה להשגיח עליו אם מתנהג בדת יהודית ככל גר צדק לאו גר הוא. ואפילו נימא דבהנהגת דת יהודית אפילו בלא טבילתו שטבל אח״כ נמי סגי להחזיקה כמו שנסתפק המ״מ בדעת הרמב"ם מ"מ צריך חזקה גמורה לשאר פרטי דת יהודית. והך גר דר״י הוליד קודם שהוחזק בדת יהודית. ואם היה לו עדים שנתגייר בינו לבין עצמו היו בניו פסולים. ולפי זה בנ"ד שטבלה קודם יום החופה וגם לא טבלה רק פ"א ביום א׳ לא מקרי חזקה בדת יהודית ואין לחוש לקידושין. עוד עלה בדעתי לחלק כמו שחלקו הפוסקים לענין מומר דבפעם א׳ לא יצא מכלל ישראל ולא מקרי מומר בפ"א כמו כן בהיפך בכותי ששב לדת יהודית האמיתי בשביל טבילה ראשונה לא מקרי גר אם לא שנתגייר בב״ד והודיעו עול המצות דאלימא מילתא דבי דינא לשווייה גר מיד. אבל בנתגייר שלא בב״ד בעינן שיוחזק בטבילות דת יהודית והיינו דקאמר מי לא טבלה לנדותה ולקרויה ולא נקט לקריו בלא וי״ו. וגר דר"י הוליד בנים קודם שהוחזק בטבילות דת יהודית. ורמב״ם פרק י״ג מהלכות איסורי ביאה כתב בהדיא טבל בינו לבין עצמו אפילו בפני שנים אינו גר כו׳ ובדין ט׳ כתב גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שטבלה לנדותה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה. וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטבל לקריו ועושה כל המצות הרי הוא בחזקת גר צדק אף ע"פ שאין שם עדים שמעידין לפני מי נתגיירו עכ״ל מפשט לשונו משמע דכיון שנהגו בדת ישראל אמרינן מסתמא נתגיירו בב״ד. אבל שלא בב"ד אפי׳ בדיעבד לא הוי גירות. והנהגה בדת ישראל אינו מועלת כ״א להחזיק שנתגיירו כדת וכ״כ הב״ח בדעת הרמב"ם אלא שביקש לפרש גם דעת הרי״ף כן גם הרב המגיד כתב על דברי הרי"ף שקרובין דבריו לדברי הרמב״ם. אבל הא ליתא דאם כן אין מקום לקושיית הרי"ף מהא דגר צריך שלשה. והרי כתב בהדיא דההיא דר״י לכתחילה הוא ואין לשונו סובל דברי הב"ח כלל. וגם לשיטת הרמב״ם קשה מהך עבדיה דרבי חייא בר אמי דאטבלה לההיא כותית. משמע דבהך טבילה קאמר יכילנא לאכשורי בה כו' אף שלא טבלה בב"ד. דאי טבלה בב"ד לא צריך להא דרב אסי. וליישב הא דרמב״ם נראה לי דקשיא ליה הך דר"י דבעינן ב״ד דוקא ואפילו יש לו עדים שנתגייר בינו לבין עצמו ואף שהוחזק לישראל מזמן רב. ולכן נ"ל להרמב"ם דודאי הא דבעינן ב"ד היינו משום דשלא בב"ד לא אלימא גירות כל כך ואולי יחזור בו ופן אין לבבו שלם. ולכן בב"ד כשנתגייר אלימא מילתא דבי דינא לשוייה גר מיד. ולהכי כתיב משפט בקרא שאין הגירות חזק בלי ב"ד. מיהו במחזיק בדת יהודית גירות שלא בב"ד אגלאי מילתא למפרע דגירות מעליא היא. וי"ל דהך מילתא לא ברירא. אי נימא הוברר הדבר למפרע דטבילה ראשונה לגירות מעליא היה כיון דלא נתברר בטבילה ראשונה מה יהיה בסופה א״כ י״ל דר״י שאמר יכילנא לאכשורי בה ובבתה כדרב אסי לא קאמר רק כיון דטבלה לנדותה מחזקת עצמה בבת ישראל. ולענין ממון וודאי מהני דהודאת בע״ד כמאה עדים דמי והוי הודאתה שנתגיירה בתום וביושר כמאה עדים ונ"מ שבנה יורשה וכה״ג. וגם רב אסי לשיטתו מספקא ליה בב״ק ד׳ מ״ט אי אמרי׳ ברירה. ולמ״ש תוס׳ ספ"ק דיבמות דביאת כותית בצנעה לא הוי רק דרבנן ובפרהסיא לא שייך בה כיון דנוהגת בדת ישראל סלקה לה טבילה ואף דחתנות דאורייתא בדרך אישות כדאמרינן פרק אין מעמידין אפשר בכה"ג דנוהגת בדת ישראל לאו דאורייתא דאיגלאי מילתא דטבילה דנדות לשם יהודית גמור הואי. ולכן בההיא דקרו ליה בר ארמייתא אמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה והוי טבילה בינה לבין עצמה וכיון שנוהגת מנהג יהודית אגלאי מילתא דגיורת גמורה הוי. וא"כ בנה יורשה דהא מוחזק מספק דנימא יש ברירה ואין אחר יכול להחזיק בנכסיה כשתמות וכמ״ש הר״ש פ״ק דמציאות בבעיא דזרק ארנקי דבעל בית מוחזק מספק תחילה ועי"ש. וגם לענין שאם נשאת לישראל הוי ספק גמור וגם ריב"ל דקאמר מי לא טבל לקריו אם נוקמא כהלכתא דקיי״ל אין ברירה יש לומר דלא קאמר אלא דמסתמא נתגייר כדין וכדברי הרמב"ם. ולהכי ר״י לשיטתיה דר״י דס״ל במרובה דף מ"ט דאין ברירה ואפילו נימא דר״י ס״ל התם ברירה י״ל דהיינו דווקא במברר דבריו כמ"ש תוס' פרק כל הגט. ואם כן לר״י לשיטתו לא מהני כלל מה שנהגו בדת יהודית שצריך שיברר מיד הגירות בב"ד. ורב יוסף דקאמר יכילנא לאכשורי בה י״ל דס״ל ברירה אפי' בשל תורה או שאמר יכילנא ללמוד הכשר ולא למעשה והיינו למ"ד יש ברירה. ורמב"ם לשיטתיה דספק דאין ברירה לכן לא מהני בלי ב"ד כלל. ועפ"ז אפשר ליישב מה שהשמיט הרי"ף פרק החולץ הגדילו יכולין למחות ותמהו עליו ולפ״ז י״ל דקשיא ליה אם יכולין למחות היכי מסיק בכתובות דף י״א דלכי גדלו שעה אחת שוב א״י למחות דאי אמרינן אין ברירה ע״כ אין יכולין למחות כלל וא״ש אלא דהרי״ף כאן נראה שהביא לדברי ר"י משמע דהלכתא היא. ויצא לנו מזה שלדעת הרמב"ם לעולם אינו גר עד שיתגייר בב"ד וכל זמן שלא נתגייר בב"ד דין כותי יש לו לגמרי ולהרי״ף אם אח"כ נהג בדת יהודית וטבל טבילות דת יהודית אבל לא בטבילה ראשונה והבן שהוליד דין כותי יש לו. ובתוס׳ הקשו גם כן קושיא זו של הרי״ף ותירצו דהא דבעינן שלשה היינו לקבלת מצות ולא טבילה עכ״ל. וצריך ביאור כוונתם דלכאורה נראה דס״ל דסגי טבילה אפילו בינו לבין עצמו או בפני נשים. ותיקשי להו הך דר״י והתוס׳ גופיה הקשו שם תימא אם יש לו עדים לאו בינו לבין עצמו הוא ועמדו בקושיא ולכאורה נראה ליישב בהקדמה דהך דאמר שנתגייר בינו לבין עצמו מל ג"כ בינו לבין עצמו ומילה בכותי פסולה א"כ אינו גר ומשכחת לה שיש עדים שנימול כגון שנכנס ערל ויצא מהול ואינו גר כיון שלא נימול בישראל וצריך להטיף ממנו דם ברית כגר שנתגייר כשהוא מהול. אלא דר"י לשיטתיה דס״ל בעכו״ם דף כ"ו דמילה בכותי כשרה. מיהו י״ל כיון דבעי מילה לשמה י"ל דלא כשר רק כיון שישראל הנימול או אבי הבן עומד אצלו והוי כמו לשמה. משא"כ במל לבדו בינו לב״ע לא מהני אלא דר"י ס״ל דבטבילה לחוד נמי סגי וי"ל דשאל על הבנים שהוליד בטרם שטבל שהיה סבור שנעשה גר במילה לבדו דהכי ס"ל כר"י והשתא שמל שלא בפני ישראל הוה מילה שלא לשמה ולא הוי גר אף שנתכוון לגייר עצמו י״ל דלא מהני כוונתו כיון דעדיין הוא כותי. ומ״מ צריך ביאור אם כוונת התוס' ולקבלת עול מצות בעינן ג׳ וככה עיכובא הוא בעיקר הגירות א״כ תקשי מאי דקאמר מי לא טבלה לנדותה הא עבדיה דרבי חייא בר אמי דאטבלה לשם אנתתא לא היה שם קבלת מצות כלל וע״כ התוספות מפרשים דלקבלת מצות נמי לא בעינן שלשה אלא לכתחילה. וכן מוכח נמי מדהוקשה להם הך דיש לו עדים דבדיעבד חד נמי כשר והיכא מבואר זאת ובוודאי סמכי אדלעיל ואם כן דלקבלת עול מצות בעינן ג׳ א״כ משכחת לה עדים שלא נתגייר בב״ד. כגון אותם אנשים שגיירוה שנים. אלא ע״כ התוס׳ סומכין על הך דלא טבלה לנדותה. ואם כן אפילו קבלת מצות נמי אינה מעכבת. והתוס׳ בקידושין שכתבו דדוקא בקבלת מצות הוא דבעינן ג׳. נראה דהיינו נמי לכתחילה. ומ״מ לא מקרי בידו דמסתמא לאחר שנתגייר כדין קאמר כדפרישית לעיל לדברי התוספות. וגם הרא״ש נמשך אחר דברי התוס׳ וביאר בקיצור פסקי הרא״ש שעשה הטור סימן ל״א וז״ל גר וגיורת שלא טבלו לשם גירות אלא הוא טובל לקריו והיא לנדותה עולה בהם לטבילת גירות אף על פי שהוא בלילה ובינו לבין עצמו אף על גב דלכתחילה צריכה להיות ביום ובפני ג׳ ומשיאין לו בת ישראל עכ״ל. הרי דבהדיא דאפילו בינו לב״ע מהני אלא דבטור כתב ז״ל מיהו דוקא לכתחילה. אבל בדיעבד אפילו מל או טבל בפני שנים ובלילה אפילו לא טבל לשם גירות כו׳ ובאשה שטבלה לנדותה הוה גר ומותר בישראלית חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינו ביום ובפני ג׳ עכ״ל. והנה סותר דברי עצמו ברמזים וקשה חדא דבעי שנים לטבילה. והתוספות והרא״ש כתבו דמסתמא לא היו שם בבית הטבילה של נשים. וגם מ״ש דקבלת המצות מעכבת קשה הא עבדיה דר׳ חייא בר אמי דאטבלה לההוא כותית לשם אתתא ולא לשם גירות. משמע שלא היה שם קבלת מצות כלל. מיהו זה קשה גם כן על דברי הרמב״ן שכתבתי לעיל ובב״ח ביקש לפרש דברי הטור דנמשך אחר תירוץ תוס׳ כיון דידוע שהיא טבלה הוה כאילו עומדין שם וכאילו טבלה בב״ד של שלשה. ואין צריך לחלק לתירוץ זה דבעינן שלשה לקבלת מצות דווקא. ולכן נראה דקשיא ליה לטור גם כן מהך דר"י כו׳ וגם הא דמבואר בש״ס דף מ״ו דאם אמר גר אני צריך להביא ראיה משמע דצריך להביא עדים ומה יועיל מה שטבלה בינה לב״ע. ולכן ס"ל לטור דדוקא בהך דטבלה לנדותה להחזיקה בדת ישראל והוחזקה בישראלית. הוה כאילו עדים מעידין שטבלה לנדותה דהא קיי״ל הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה אלמא דחזקה כעדים דמי. והך אתתא נמי שהוחזקה נדה וחזרה ונטהרה אמרינן מסתמא טהורה היא ממקור דמיה כשאר נשים ישראלית דהא בכל אשה גיורת אין ב״ד רואה הטבילה ממש רק שיושבים מבחוץ ואם כן אין עדים על הטבילה. אלא בכה״ג סמכינן אחזקה במה שידוע לנו שקיבלה דת יהודית ולכן ע״כ לא סמכינן בגמרא אהך דטבלה לנדותה אלא לזו שכבר הוחזקה בישראלית ונוהגת בדרכיהן הוי כמו שטבלה דחזקה כעדים דמי. וכמו שאמרו דסוקלין על החזקות. אבל במי שלא הוחזק בישראל צריך עדים שטבל וכ״כ בפי׳ אלא שלא כתבו ביאור ישוב דברי הש״ס והט״ז והרא״ש שכתבו שאין דרך עדים לעמוד בבית טבילה. ולפמ״ש עיקר הוא מדין שאינה נאמן על עצמו. אבל בהוחזקה להתנהג בדת ישראל שפיר מהימנין לה אפילו בינה לבין עצמה דמסתמא טבלה. ולפי שלא נתבאר היטיב עד היכן צריכה לנהוג דת יהודית שיהיה ראוי לסמוך על חזקתו הוצרך בטור עדים והך דמי לא טבל לקריו נמי מאחר שהוחזק בדת ישראל אמרינן מסתמא טבל לקריו דחזקה כעדים דמי. אלא דמ״ש דקבלת המצות מעכבת אפילו בדיעבד. כבר הוכחתי לעיל מדברי התוספות דס״ל דבדיעבד גם לקבלת מצות אין צריך שלשה לעיכובא רק לכתחילה. אך נראה שהטור והתוס׳ הניחו בקושיא הך דר״י ואביו הרא״ש ז״ל הביא להך דר״י להלכה ולכן ס"ל דקבלת המצות מעכב אפילו בדיעבד שצריך להיות ביום ובשלשה וצ״ל דעבדיה דרבי חייא בר אמי דאטבלה להאי כותית שקיבלה בב״ד של שלשה וכ״כ המרדכי דהך דמי לא טבלה לנדותה היינו שקיבלה כבר בב״ד של שלשה אבל לא ידעה שצריכה לטבול לשם גירות. אם כן א״ש הך דר״י דאמר שנתגיירתי ביני לבין עצמי ולא קיבל בפני שלשה ולא הוי גר אפילו בדיעבד. וגם בש״ע נמשך אחרי דברי הטור וסתם כדבריו. אבל ברמב״ם דין י״ז כתב בהדיא דגר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ומל וטבל בפני ג׳ הדיוטות הרי זה גר. והש״ע הביאו בסוף סעיף י״ב ותימא איך סותר מ״ש בש"ע עצמו סעיף צ״ב דקבלת המצות מעכב אם אינו ביום ובשלשה. ואין סברא לומר דבחדא סגי דבטבל בפני שלשה סגי בלי קבלת מצות ובטבל בלי ג׳ בעינן שיקבל עליו בפני ג׳ דממה נפשך אם מפרשינן משפט אטבילה אפי׳ בדיעבד מעכב. ואי מפרשינן ליה אקבלת מצות לא מהני כלל הטבילה בפני ג׳ דמשפט אקבלת מצות קאי וכ״ש לשיטת התוס׳ אם לא קיבל המצות שאינו גר כלל לפי שיטת הטור. ואם כן איך סתם בסוף כדעת הרמב״ם. וגם מ״ש ששתף דעת הרי״ף לדעת הרמב״ם וכתב שלדעת הרמב״ם והרי״ף אפילו בדיעבד שטבל מעכב ואסור בישראלית. מיהו אם נשא ישראלית והוליד בן ממנה לא פסלינן ליה. וכבר כתבתי דלדעת הרמב״ם ליתא ואינו גר כלל אם טבל בלא ב״ד שלשה הדיוטות. זאת תורת העולה מתוך מה שכתבתי דלדעת הרי״ף נמי לא מהני בלי ב״ד כדמוכח מגר דר״י ולא נגמר הגירות כ״א אחר שתנהוג בדת יהודית. אלא דהרי״ף ס״ל דטבילת אחירות שטבלה אחר שכבר נהגה בדת יהודית סלקין לטבילת גירות. וקרוב לזה במרדכי בשם אביאסף וז״ל ודווקא שהיה רגילין לנהוג בדת יהודית בפרהסיא כמה טבילות נדה וקרי כו׳ עכ״ל. ביאור דבריו דהנהגה שע״פ מעשה הוה כאילו קיבלו בב״ד שתכלית קבלת המצות הוא מעשה. וכיון שכבר הוחזקו מעשה בפועל ולהחזיק בדת יהודית ועשיית המצות הוי כאילו קיבלו וזו אנו לומדין ממה שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה אם כן אי בעינן דוקא ב״ד אם כן איך יצאו כולם מחזקת בני נח בלי ב״ד שהרי כולם הוא שנכנסו לברית. ודוחק לומר כיון דדינים במרה איפקוד. כבר היה תורת ב״ד עליהם שכבר נצטוו בדינים דאם כן גם נתגייר בין בני נח יועיל כיון דנצטוו על הדינין. ואין לומר דאין דנין אפשר משאי אפשר. דאכתי לר״י דס״ל דסגי בטבילה לחוד ע״כ ס״ל דנין אפשר משאי אפשר א״כ איך אמר דבינו לב״ע אינו גר. אלא ודאי לא צריך ב״ד כלל שיהיה גר מיד בטבל ועלה. אבל אם מתנהג אחר כך בדת ישראל בכשרות משיחזיק בדת ישראל הוי גר גמור. ועיין עכו"ם דף ג׳ ע״ב דמעצמם באים ומתגיירים ונעשים גרים גמורים ונראה קצת דשם גרים עליהם. ולפי מה שכתוב היינו לאחר שנהגו בדת יהודית בשלימות אזי יתכן להיותם גירי אמת. ולפי זה הטור שכתב טבל בפני שנים ונמשך אחריו הש״ע וכבר כתבתי דלא סגי בהכי וצריך שינהוג בדת יהודית. ומי שלבו נוקפו לחוש לפשט לשון הטור וש״ע אף אנן נימא דשנים דוקא והכא לא הוי רק נשים וא״כ גם לדעת הרי״ף אין לחוש אם לא טבלה רק טבילה ראשונה. ולדעת הרמב״ם נמי לא הוה גירות שלא בב״ד. וגם הרמב״ן והרשב״א ס"ל דבעינן שיהיה קבלת המצות בב״ד. וגם לדעת מרדכי ואביאסף וסמ״ק ונימוקי יוסף נמי לא הוה גירות. ודעת הטור וש״ע גם כן דקבלת המצות מעכב ואם כן נראה שאין לחוש לקדושין ולא נשאר אלא לחוש מה שהביאו התוס׳ והרא״ש דהיכא דידוע לכל כאילו עומדין שם דמי. וכבר כתבתי דהוה כאילו ב״ד עומדין שם ומשמע דהך טבילה הוה כידוע לכל כדמשמע מהך דעבדיה דר׳ חייא דטבלה לנשואין הך טבילה כאילו הוה ידוע לכל. אלא דנראה דמסקנת התוס׳ והרא"ש שלא התירו זה. ועוד לבי מהסס אולי בדרך סבובה כבר הציעה דברים בפני איזה ב״ד שדעתה להתגייר כדרך רבוי דברים והוי קצת קבלת מצות. וא״כ לדעת הרמב״ן ורשב״א וסייעתם הוי טבילה שאחר כך טבילה מעלייתא ע״כ קשה מאוד להתירה בלא גט ולגודל חומר הנושא צריך לי עוד ישוב. והאל יצילנו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות:

ראשית אמריו ליישב קושית הרמב״ן על הרי״ף דכתב דהא דאמר ר״י גר צריך ג' היינו לכתחילה. והקשה הרמב״ן מהא דאמר בקדושין מי יימר דמזדקקי ליה תלתא וע״ז כתב מעכת״ה ידידי די"ל דמסתמא היה כוונתו על גירות גמור וע"ז שפיר אמרינן מי יימר וכו׳ ובאמת גם לי היה נראה כן בהשקפה ראשונה. אמנם אחר ההתבונת נלע״ד דדברי הרמב״ן מוכרחים דנראה פשוט דהא דאמרינן מי יימר דמזדקקי ליה ג׳ היינו בהתחלת גירות דאין חיוב מוטל על שום אדם להזדקק לו אף דהדין נותן אחרי שראינו שכוונתו רצויה שאין מרבין עליו ומקבלין אותו מיד כדי לקיים ותרא כי מתאמצת היא מכל מקום אין חיוב כ״כ להזדקק קודם שיודעין בבירור שכוונתו רצויה וכדאמרינן דאי פריש נפרוש והרבה אמתלאות יש לפרוש מזה ע״כ שפיר אמרינן מי יימר. משא״כ אי נימא דאפי׳ נתגייר בינו לבין עצמו הוי גר גמור וישראל גמור לכל הענינים רק דלכתחילה ל״מ ליה וא״כ וודאי שאין רשאים לדחותו בשום פנים להיות חוזר לסורו כיון דהוי גר גמור רק מדרבנן צריך לטובלו. וא״כ פשיטא דהחיוב מוטל על כל ב"ד לטובלו להיות מותר לישא אשה ע״כ ל״ש מי יימר וע״כ הקשה הרמב"ן שפיר כנלע״ד ברור. ומלבד זאת נראה לפע״ד לפ״מ דאמרינן בכתובות בפרק אע״פ האומר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש דקדשה הואיל ובידו לקדשה מעכשיו. א״כ חזינן דהיכ׳ דבידו לקדשה אע״פ דעכשיו שמוכר השדה הוי דשלב״ל אפ״ה ל״ה דשלב״ל כיון דבידו לקדשה. וא״כ לפ״ז נראה אפילו אי נימא דהגירות ע״י שלשה הוא דשלב״ל מ״מ כיון דבידו לקדשה לאחר שתתגייר בינה לב״ע וא״כ היכא דקדשה לאחר שתתגייר כדין מ״מ תו ל״ה דשב״ל כיון דס״ס יש בידו לקדשה ואיני רואה שום מקום לחלק בין אם בידו לקדשה מעכשיו ומתנה ע״ד שב״ל או שבידו לקדשו לאח״ז באופן דלא הוי דשב״ל רק שמקדשה בתנאי דהוי דבר שלא בא לעולם. ע״כ נלע״ד ראיית הרמב״ן דלקבלת המצות בעי שלשה לעכובא. והנה מה שכתוב מעכת״ה דלא נהלמו לו דברי הרי״ף ע״פ פי׳ הרמב״ן דקשיא ליה דלא היה צריך לחלק בין דיעבד ללכתחילה רק דר"י מיירי לקבלת המצות והכא מיירי לענין טבילה. לענ״ד נראה דכוונת הרי״ף דמוכח דר״י מיירי מכל עניני גר דבעי ג' מדמקשה הגמרא לקמן שני ת״ח עומדים לה מבחוץ. והא אמר ר"י גר צריך שלשה א״כ מוכח דגמרא ס״ל דר״י מיירי לכולי מילי בעי שלשה. והתוס׳ הוכיחו להדיא מזה דבעי שלשה לטבילה דא״ל משום דמודיעין לה אז ג״כ קצת מצות וע״ז הקשה הגמ׳ דקשה דילמא כיון דכבר הודיעו לה תו לא צריך שלשה בשעת טבילה. ובאמת התוס׳ בקדושין תירצו כן דמשום הודעת המצות צריך שלשה. אמנם הכא לא משמע להתוס׳ כן. וכן י"ל כוונת הרי"ף וקיצר בלשון כדרכו. ומ״ש מעכ״ת ביישוב הרי״ף מקשי׳ הרמב"ן מעובדא דהאי גר דאתי לקמיה דר"י דמוכח דאף דיעבד לא מהני גירות בינו לב״ע. ותירץ דהתם מיירי לענין בנים הנולדים קודם שנתחזק בדת יהודית דעכ״פ בעי זמן מה להתחזק בד״י. ותמוך יסודתו על דקדוק לשון הגמרא לנידותה ולקריה. לא ידעתי מה הועיל בזה דס"ס קשיא מה הוצרך הרי"ף לחלק בין לכתחילה לדיעבד. הול״ל דר״י לענין שיהא תיכף גר ע״כ צריך שלשה דאלומי מילתא דב״ד. ולעולם אף בלא שלשה היכא דאתחזק מהני אף לכתחילה. ואי משוס דמוכח מעובדא דגר דאתי לפני ר"י אמר ליה נאמן אתה לפסול עצמך. מוכח דלכתחילה לא מהני אתחזק מ"מ מה שהקשה מר״י לק״מ וא״כ יותר י״ל כמש״כ לעיל דס״ל דר"י מיירי לכל מילי כדמוכח מקושי׳ הגמ׳. גם בלשון הרי״ף לא כתיב רק לנדתה ולקריו אף לפי גירסת הגמרא היה נ״ל דמש״ה נקט לשון רבים כיון דעכ״פ צריך עדים כדאיתא בש״ע וכ״כ הש״ך שם. וא״כ בשלמא בהרבה פעמים לא ימלט שלא יהיו רואין אותו טובל לקריו פ״א עכ״פ. וכן היא נכנסת למקום טבילה כדרך הנשים והוי כמו עדות שטבלה אבל בפעם אחת אולי לא ראו אותן עדים אז. על כן נקט לשון רבים דלא ימלט בהרבה פעמים שלא ראו עכ״פ פ״א. ומלבד זאת איני רואה להעלות בזה ארוכה לקושי׳ הרמב"ן דהא אמר ר"י לדבריך כותי אתה וכו׳. ולשון זה א"א לפרש רק דעכשיו הוא כותי ואי נימא דהואיל ואיתחזק הוי מדאורייתא גר גמור. א״כ למה קאמר ר"י כותי אתה. וגם למה לא יהא נאמן כיון דעכשיו הוא גר גמור מדאורייתא ואין זה ענין כלל לתחילתו וסופו בכשרות כיון דממילא אין כאן דין עדות גמורה. ע"כ אין לזוז לענ״ד מפירושן של ראשונים רבותינו ז״ל וכמש״כ הנימוקי יוסף להדיא דדעת הרי״ף שויא כדעת הראשונים דלקבלת המצות בעי שלשה. ומ״ש עוד בד"ק דמעכת״ה ביישוב לשון הרי״ף לבריה דנ״מ לענין שיהא כשר לחליצה. תמהתי עליו דהלא בחליצה בעינן שיהא אביו ישראל ממש ולא גר וא״כ לזה כתב הרי״ף דלא פסלינן לבריה משום דאביו הוא גר הא בעי בישראל דוקא. והנה מדברי התוס׳ לתירוץ השני מבואר ג"כ דלקבלת המצות בעי שלשה לעיכובא. דאי הוי ס״ל דאף לקבלת המצות מהני דיעבד הו״ל לשנויי דהכא מיירי בדיעבד. אם לא דנדחוק ונימא דס״ל לאכשורי משמע דבדיעבד הוי גירות גמור ומנסבינן ליה בת ישראל וקשיא להו מגר דאתי לפני ר"י דאמר נאמן לפסול עצמך. אם כן מוכח דלכתחלה ל״מ להו וע״כ הוכרחו לחלק בין קבלת המצות לטבילה. והנה מלבד דזה הוא דוחק גדול לומר דמדאורייתא אין צריך כלל שלשה רק מדרבנן ואפילו הכי נחלק בין קבלת המצות לטבילה לומר דלכתחילה תרווייהו בעי שלשה ובדיעבד יש חילוק דבקבלת המצות לא מנסבינן ליה ובטבילה מנסבינן ליה הוא בתכלית הדוחק. אמנם ראיתי במכתבו שרוצה לפרש בד״ת דאף לקבלת מצות לא בעי שלשה רק לכתחילה דס"ל דהכא ל״ה אף קבלת המצות בשלשה ולפ״ז לא הבנתי כלל מאי הוצרכו התוספות לחלק בין טבילה לקבלת מצות לחלקו דהכא בדיעבד והתם לכתחילה. ע״כ אי אפשר לפרש רק כפי׳ המרדכי דהכא היה קבלת המצות בשלשה. ומה שהביא למעכת״ה לפרש כך דקשיא ליה לשון התוס׳ לקמן שהקשו תרמי׳ למ"ד חד נמי כשר וקשה לי דהיכא מבואר זאת א״ו דסמכו אדלעיל. ולא ידעתי היאך יתפרש לפ״ז סיום דבריהם דבדיעבד אפילו חד נמי כשר הל״ל דבדיעבד אפילו בינו לב״ע כשר דממ"נ אי משפט לא הוי דרשה גמורה אפילו בינו לבין עצמו כשר רק עדים צריך כמש״כ הש״ך ומה זה שסיימו אפילו חד כשר. אמנם לענ״ד נראה פשוט דכוונתם למש״כ התוס׳ אפילו למ״ד בסנהדרין דמדאורייתא חד נמי כשר מ"מ אין דרך נשים להביא איש עמהם מ״מ נראה דאיכא למימר בחד נמי כשר וע״ז קשה קושייתם. וכן התוס׳ בקדושין כתבו בזה דאיכא למימר דחד נמי כשר. וכן איתא במרדכי תירוץ זה. וע״ז הקשו שפיר. ובאמת היה נראה ליישב קושיתם די״ל היכא דבעי תורת ב״ד היינו לאלומי מילתא צריך שג״כ שהוא יהיה יודע שיש שם ב״ד דאטו אם א׳ הודה בינו לבינו והב״ד שומעים מבחוץ אטו הוי הודאה לפני ב״ד. זה לא ניתן להאמר והאריכות בזה הוא למותר ע״כ איכא לאשכוחי שטבל בינו לבין עצמו ולא היה יודע שיש אנשים מבחוץ וע"כ אין עליהם שם ב"ד רק עדים. כך היה נ"ל פשוט ליישב קושית התוס'. אמנם י"ל דכוונת התוס׳ הוא כך. דהתוס׳ הקדימו יש לך עדים פי׳ שנתגיירת בינך לבין עצמך וצ״ל כוונתם ומאי באו לשלול בפירושם. ונראה פשוט דלכאורה הו״מ לפרש יש לך עדים שהיית כותי דכיון שהיו עדים שהיה כותי א״כ צריך להביא עדים שנתגייר ואפילו לר"י דבח"ל א״צ לה״ר מ״מ היכא דהוא אומר ג״כ שלא נתגייר פשיטא שנאמן כך הו״מ לפרושי. רק דלהתוס׳ לא משמע לפרושי הכי דאמר ליה יש לך עדים משמע שהיה שואלו ע"ד שאומר אם יש לו עדים. דאל"כ ה״ל לפרש וע״כ ממילא אין לפרש שכוונתו היה אם נתגייר באופן הנ״ל דא״כ היה לו לפרש כוונתו או שהיה לו לשואלו באמת אם יש לו עדים שהוא כותי. ולפ"ז נסתר ג״כ תירוץ דמעכת״ה על קושית התוס׳. ובזה היה נ"ל ליישב פסק הש״ע שכ׳ דלהרי״ף והר״מ לא מנסבינן ליה. ואח״כ הביא פירוש הר"מ כמש״כ הה״מ דלדעתו הפי׳ דמחזקינן ליה שנתגייר מסתמא לפני ב"ד של שלשה כמש"כ ג״כ מעכ״ת על הש״ע. וגם על הה״מ קשה מהאי עבדא דאטבליה להאי כותית דפשיטא דלישנא משמע שהיה ידוע שלא היה שם גירות. והנה מש״כ רו״מ ליישב דתליא בברירה לבבי לא כן ידמה. דלדעתי אין זה ענין לברירה. רק די״ל דתליא בהוכיח סופו על תחילתו ואיני רוצה להאריך בזה לעת עתה בפרט שמעכ״ת נדחק הרבה בפירוש הגמרא יותר מדאי סכינא חריפא מפסקי לקראי בין דר"א לר' יהושע ב"ל. עוד בא בד״ק להקשות על הש״ע שסותר עצמו שהעתיק לשון הר"מ דמשמע דא״צ לקבלת מצות כלל מדכ׳ גר שמל וטבל ולא הודיעו לו המצות וכו׳ ובתחילה כתב דלקבלת המצות צריך שלשה. והנה הה״מ כתב על לשון הר״מ פשוט שאין הודעת המצות מעכב. ובתחילה העתיק שיטת הרמב״ן א״כ יפול הקושיא ג״כ על הה״מ. אמנם נראה לענ״ד פשוט וברור דאין כאן קושיא כלל דקבלת המצות הוא שמקבל עליו בסתם לכנוס בדת ישראל ולעשות ככל התורה והמצוה והודעת המצוה הוא שיודיעו לו איכות וחומרא כמ״ש בתחילה אכלת חלב כו' חללת שבת אי אתה נסקל ע״ז כתב שפיר שאין הודעת המצות מעכב. ורבי׳ הגדול בשולחנו הטהור ביאר להפי׳ הודעת המצות שכרן ועונשן. אבל לעולם קבלת המצות דהיינו שרוצה לכנוס בדת יהודית פשיטא דצריך שלשה כנ״ל פשוט וברור שהודעת המצות וקבלת המצות תרי ענינים הם. ועתה נ״ל דיש מקום ליישב פסקי הש"ע מה שהסכים תחלה דעת הר״מ להרי״ף ואחר כך הביא דברי הר״מ דמשמע דמחזקינן ליה שטבל בפני בית דין של שלשה. וליישב הקושיא הנ"ל י"ל הא דכתב הר״מ אם הוחזק לישראל א״צ עדים רק כיון שרואין שטובל לקריו ועושה כל המצות הוא בחזקת גירי צדק וא״צ לראיה י״ל שיצא לו זה מהא דקאמר ליה ר״י יש לך עדים וס״ל ג"כ כפי׳ התוס' דלישנא משמע יש לך עדים שנתגיירת בינך לבין עצמך וקשה למה לא שאלו אם יש לו עדים שהיה כותי דהא אילו היה לו עדים שהיה כותי היו גם בניו כותים. ואף לאחר שהשיבו אין לי עדים. היה לו לשואלו נהי שאין לו עדים על אופן הגירות מ״מ יוכל להיות שהיה לו עדים שהיה כותי. ע״כ הוכיח הר״מ דכיון שרואין שנוהג דת יהודית הוא בחזקת גר צדק וע״כ לא היה מועיל רק עדות שנתגייר בינו לבין עצמו לפסול בניו וא״כ מוכח שפיר דינו של הר״מ וכיון דאין לו ראיה רק דהגירות מהני בדיעבד החמיר הר"מ דלכתחילה חוששין לו עד שיטבול בפנינו. ולפ"ז י״ל בהא דמי לא טבלה לנדתה ולקריו מפרש ג״כ כפי׳ הרי״ף. ובדין ז׳ כתב הר״מ טבל בינו לב״ע ונתגייר בינו לב"ע ואפילו בפני שנים. והנה לשון גר נ״ל דהוא על יציאתו מדתו והכנסתו לדת יהודית דע״ז נופל לשון גר. והר״מ כתב טבל ונתגייר. מלשון זה נראה דוקא היכא דשניהם היה בינו לבין עצמו או בפני שנים הוא דלא מהני. אבל היכא דהיה רק אחד בפני שנים דהיינו הטבילה וקבלת המצות היה בפני שלשה או איפכא דקבלת המצות היה בפני שנים והטבילה היה בפני שלשה מהני. והנה אם הטבילה היה בפני שלשה היינו שטבלה עצמה לשום גירות דהיינו לכנוס לדת ישראל אם כן הוי קבלת המצות דאין הודעת המצות מעכב וכמש״כ לעיל רק הטבילה כתב הר״מ להדיא דצריך שלשה. וליכא למימר דס״ל לעיכובא בעי שלשה דא"כ היה לו לכתוב רק טבל בינו לב״ע ולמה קאמר טבל ונתגייר. וליכא למימר דהוי וי״ו המחלקת דטבל לחוד לשם גירות בפני שלשה וודאי מהני דכיון דטבלה לשם גירות הוי ממילא קבלות המצות כיון דא״צ הודעת המצות. ע״כ מוכח דטבל מהני בדיעבד בפני שנים. ונהי שלא נתבאר בדברי הר״מ אי לא מנסבינן ליה או דהוי רק לכתחילה. מ״מ ילמוד סתום מהמפורש בדברי הרי״ף רבו דאם היה חולק עליו היה לו לבאר. גם קצת סעד לזה ממש״כ בדין ט׳ דהיכא דלא הוי גירות גמור לא מנסבינן ליה. כן נ״ל בעזה״י נכון לקיים פסק הש״ע שלא יהיו דבריו סותרין זה את זה. ועפ״י הסברא שכתבתי לעיל נכונים דברי הב״ח ביישוב הטור שכתב דבעי עדים על הטבילה והרא״ש כתב דאין דרך נשים להביא איש עמהם דוודאי לענין זה מהני דבר הידוע לכל שהיא כמו עדים. אבל דליהוי ב״ד י"ל שפיר דלא מהני דס״ס לא אלים מילתא. וכמו דאיתא בב״ק והא ר״י אב״ד הוא חוץ לב"ד הוי ועיין ברש״י דכיון דלא היה במושב ב"ד אין עליו שם ב״ד ה״ה נמי לענין זה י"ל דלא הוי ע״ז תורת ב״ד רק אם מקבלת המצות בפני שלשה ממש. אבל לענין דליהוי כמו עדות י״ל דכ״ע מודים דמהני. ואפילו לפי׳ הר"מ שכתב דדבר הידוע לכל הוי כמו ב"ד. י"ל לחלק ג״כ בין טבילה לקבלת המצות דבטבילה ל״ה רק מעשה בעלמא י"ל דהוי כאילו הב״ד היו שם. משא״כ מאי דתלוי בקבלת הלב לדעת אם עושה הדבר בלב שלם צריך להיות דוקא בפני ב״ד ממש. אמנם באמת נראה שכל הפוסקים לא ס״ל כתיר׳ זה וכמבואר בדבריה׳. העולה מזה דלכל הפוסקים צריך קבלת המצות או הכנסה לדת יהודית כפי מה שביאר הרמב״ם שלשה דוקא. זהו עיקר גיורת. ומ״ש מעכ״ת קצת סעד דדבר הידוע לכל הוי כמו ב"ד ממה שנכנסו אבותינו לברית וכי מאז עדיין לא היה תורת ב״ד. וגם הלא מצינו שהיה להם תורת ב״ד במצרים לענין קידוש החודש כדדרשינן מהחודש הזה לכם. ת"ל בהשקפה הראשונה עמדתי על ראיה זו. אמנם יש לדחות דהתם היה לא אפשר. ומ״ש מעכת״ה דא״כ קשיא לר״י דס״ל טבילה לחוד סגי וס"ל דנין אפשר משא״א מאי איכא למימר. איני רואה סתירה מזה דכיון דכתב רחמנ' משפט דבעי ב״ד גלי לן רחמנ׳ דלא נילף מהתם אבל בעלמא יש לומר דדנין. ומלבד זאת יש לומר טובא דטעמא דבעי בית דין הוא לדעת שכוונתם רצויה וזה שייך אם עושה כן מדעת עצמו. אבל התם היו מצווים בכך מפי הגבורה ע״כ לא בעי בית דין. ומכל שכן התם שהש"י העיד עליהם מי יתן והיה לבבם זה וכו' ע״כ אין ראיה מהתם כלל. והדרינן לשיטת רוב הפוסקים רבותינו ז״ל דבעי שלשה דוקא לעיכובא. ומה שחשש מעכת״ה אולי בדרך סיבובה באתה באיזה מקום לפני ב״ד והרבתה דברים לומר שרצונה להתגייר. לפום רהיטא היה נ״ל דאם אין כוונת הב״ד היה אז להזדקק לגירותה אין עליהם שם ב״ד כלל לענין זה דאמירתה שאמרה שרצונה לגיירה אין זה קבלת המצות רק אם מזדקקים אז להתגיירה זולת אם אמרה הוו יודעין שאני מקבל לפניכם עול מצות. אעפ"כ אילו היינו יודעין שהיתה פ״א לפני ב"ד היה הדבר צריך עיון. אבל למיחש כולי האי ואולי נלע״ד הקלושה דאין לחוש בכך. ועוד חזון למועד כי לעת עתה אינני מופנה ואי אפשר ללין בעמק העיון כמו שצריך לנשוא חמור כזה איסור א״א. עוד נפל ברעיוני דיש מקום עיון לפמש״כ הרמ"א באה״ע סימן מ״ו דלדידן לא מבטלין קלא ואפשר דבענין זה לכ"ע לא מבטלין כיון דהקדושין היה אמת רק שבאנו לבטל מטעם אחר וצריך לי עיון לפום רהיטא. ולעת עתה בלתי אפשר ליקח מועד לזה. גם אין הדבר נחוץ כ״כ על שעה חדא. ע"כ אמרתי להניח אי״ה עד אחר חג הפסח הבע״ל וה' הטוב יגמור בעדי ויצילני משגיאות. ויורינו מתורתו נפלאות:

תשובה בהיות שחלף ועבר זמן רב אשר השיגני התשובה ממעלתו על דברי אודות הגיורת ולהיות שלא היה לי פנאי ואין הדבר נחוץ. נשארה תשובתו אצלי ולא העלתי על ספר ובהיותי מחפש באמתחו׳ תשובות שאלותי אשר נשאלתי עליהם. והשיבותי כיד ד׳ הטובה עלי. שמתי לבי לתשובתו דמע״ל. אמרתי אעלה על ספר מה שיש בידי להשיב על דברי מעלתו ותכל תלונותיו אשר השיב עלי כמבואר במכתבו. הנה בתחילת פתח מע״ל ידידי שיחיה במ״ש ליישב קושית הרמב״ן על הרי״ף דסובר דבדיעבד לא צריך ג׳ והא דגר צריך שלשה היינו לכתחילה. והקשה עליו הרמב״ן מהך דאמר בקידושין דגר לאו בידו דמי יימר דמזדקקי ליה תלתא. וכתבתי דמסתמא נתכוין לגירות גמור. ומע״ל ידידי שיחיה כתב שתי תשובות לדחות דברי חדא דכיון דבדיעבד הוה גר בינו לבין עצמו בהכרח צריכין להזדקק לו וחיוב על כל ב״ד. ועוד השיב דלא מקרי דשלב״ל כיון דבידו לקדשה עכ״פ. ואני אומר משום הא לא תברא דודאי אילו קדשה בתר שטבל בינו לבין עצמו והיה לו דין גר בדיעבד אז היה חיוב להזדקק לו וגם היה בידו לקדשה עכשיו כדברי מעלתו. אבל שם ודאי מיירי שעדיין לא היה לו שום גירות וקידשה לאחר שיתגייר. ומבואר בסוגיא שם דמותיב מזה אהא דאמר פירות ערוגה זו כו' כמבואר בגמרא ואמר לו רבי יוחנן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה וע״ז מותיב ליה מגר דהוא בידו. הרי שעלה בדעתו אף שהוא בידו מ״מ דשלב״ל הוא. וע"ז השיב כיון דצריך שלשה לאו בידו מקרי ואם כן אפילו יהיבנא למע״ל סברתו דאחר שטבל בינו לבין עצמו אין דוחין אותו ומזדקקין לו מ״מ כיון דלכתחילה אין לו לטבול בינו לבין עצמו שיהיה כחמר גמל לא כותי ולא ישראל גמור. ואין התנאי מתקיים בגירות שבינו לבין עצמו תו לא מקרי בידו דשיתגייר שלא כדת הראוי זה לא מקרי בידו כלל. ואינו דומה לשדה זו שאני מוכר לכשאקחנה תקדש דבידו לקדשה עכשיו בלי שום עשיית מעשה מתקיים הדבר ההוא. אבל כאן כיון דהשתא לאו בר קדושין הוא כלל ולא מצי למעבד באופן שיהיה תנאו מקויים לא מיחשב בידו אף שלא יהיה רק לכתחילה. ותדע אטו נימא אם מקדש אשת איש לאחר שימות בעלה ובעלה הוא טריפה או שקידש אחותה ואשתו היא טריפה שאינה חיה אטו נימא דמיחשב בידו כיון דטריפה היא. הרי לא מצינו חולק בזה. אלא ודאי כיון דהשתא לאו בת קדושין היא כלל ולכתחילה לאו בידו הוא להורגה תו לא מקרי בידו. א״כ גם בנ״ד י״ל כיון דלכתחילה לאו בידו הוא להתגייר בינו לבין עצמו כדין הגירות והשתא לאו בר קדושין הוא תו לא מקרי בידו כלל. ואפשר יש להסתפק למ״ד טריפה אינה חיה אם אחותה מתקדשת מאחר דזמן ממילא אתי לפי מה שנסתפק במ״ל עיין ספרי המודפס סימן כ״ז. הן אמת כי יש לדקדק ממאי דפריך אהא דנותן פרוטה לשפחתו נימא בידו לשחררה הא י"ל כיון דמשחרר עבדו עובר בעשה א״כ עביד איסורא בשחרורה וא״כ לא מקרי בידו. ויש ליישב דלא מיירי מזה ומיירי בענין שיכול לשחררה כגון שנוהגין בה מנהג הפקר. וגם כמה פוסקים חלקו בעשה הדבר לתועלת עצמו אין בו עשה א״כ גם מהא לא תברא. גם מדברי התוס׳ שהקשו הא גם עבד צריך קבלת מצות הם נגד סברת מע״ל דפשיטא ליה בעבד שמשתחרר בע״כ ודאי צריכין להזדקק לו לקבלת מצות שהרי נעשה ישראל אף שלא מרצונו אלא ודאי פשיטא להו להתוס׳ דמשום הכי לא מקרי בידו. ועוד נ״ל דודאי בינו לבין עצמו לאו בידו הוא דלא מהימן לאוסרה בקדושיו וע״כ צריך להביא עדים על כך וא״כ י״ל גם בעדים דלא מזדקקי ליה אלא דאי לא הוה צריך תלתא שפיר עדים מצויים הם ומאן דהוי מצי לאזדקוקי ליה שיהיה לו עדים. אבל כיון שהדין שצריך שלשה א״כ גם עדים לא יזדקקו לו שיהיה הגירות שלא כדת הראוי וא"כ לאו בידו מקרי כלל. ב׳ מה שביקש להעמיס דברי הרמב״ן בדברי הרי״ף דהרי״ף דייק מדפריך הא אר״י גר צריך שלשה משמע דלכולהו מילתא בעינן שלשה וע״ז חילק דהיינו לכתחילה. על זה אני אומר כי בודאי מע״ל משכן נפשיה בשביל הרמב"ן ובודאי גדול כבודו וקדושת תורתו של רבינו הרמב״ן. אך האמת שאין לכוון כלל דברי הרמב"ן ברי״ף שהרי הרמב״ן הוא שהמציא דבר חדש שלא נזכר כלל בגמרא ופוסקים הקדומים. ועיקר תירוצו שזה שאסרו עליו מי לא טבל כו׳ מיירי שכבר קיבל עליו עול מצות בפני ב״ד. וא״כ עיקר חסר מן ספר הרי"ף שלא ביאר מה שהוא עיקר התירוץ והדין היוצא ממנו ואיה ואיפוא הוזכר ברי״ף לחלק בין הא שצריך שלשה היינו לכתחילה ובין קבלת המצות שאמרו צריך שלשה אפילו לעיכובא ואדרבה להרמב״ן תקשי מאי פריך מגר צריך שלשה על הא דאמרינן התם אהך דשני ת"ח הא אר״י גר צריך שלשה הא התם כבר קיבל המצות. וצ״ל להרמב״ן דמקשה בהדרגה כיון דאיכא מידי דצריך בדיעבד ממילא אין להקל בשום מילתא לכתחילה אף אם קיבל כבר בב"ד. אבל דברי רבי יוחנן שאמר צריך שלשה אין להם מובנים הפכיים דלענין קבלת מצות הוא לעיכובא ולענין הטבילה לא יהיה רק לכתחילה הא ודאי ליתא וא"כ הרי"ף ודאי דקשיא ליה היינו דר׳ יוחנן אמר לפי שיטת הרמב״ן אפילו בדיעבד צריך שלשה. וא״כ היה לו לבאר דמיירי לקבלת המצות דוקא. אלא פשיטא שאין לכוון דברים אלו ברי"ף ובתירוצו בשום פנים. ג׳ ומ״ש על מ״ש ליישב לשון הרי״ף שתמכתי יסודותי על דקדוק הלשון ידע מע״ל כי מעולם אין דרכי לבנות בנין קבוע על יסוד רעוע דודאי דקדוק קלוש הוא ואין להעמיד עליו יסוד אך עוצם הקושיא היא המכרחת לחדש סברות שונו׳ לדחותה. ובהיות הדבר נכון מעצמותו גם דקדוק הלשון מסייע ויורה אמיתותו. אבל מ״ש שגם זה לא יועיל להעמיד ברי״ף דה״ל לתרוצי התם לענין שיהיה גר מיד. גם אני פירשתי כך הלשון דודאי י״ל דבדיעבד הוה גר לענין דלא פסלינן ליה. דודאי אי הוה סמכינן על זה להכשירו לגמרי כשינהוג דת יהודית לא היינו צריכין שלשה דוקא דממילא כיון שמתגייר ינהוג בדת יהודית ויוגמר הגירות. אבל כיון דלכתחילה לא סמכינן ע״ז שפיר קאמר צריך שלשה. ובודאי אילו היה מספיק להרי״ף די"ל דצריך שלשה לענין שיהיה גר מיד לא היה התחלה לקושית הרי״ף דהא אמרי׳ טבל ועלה הרי הוא כישראל גמור אפי׳ אי הדר כו' אף אם עדיין לא טבל לקריו. אלא ודאי לא הספיק להרי״ף דלא משמע ליה צריך ג' לענין זה דוקא משמע דלא סגי בלאו הכי ואינו גר גמור בלי שלשה אפילו ינהוג מעצמו בדת יהודית זמן רב וע״ז חילק הרי״ף כיון דלכתחילה לא מנסבינן ליה ממילא אין הגירות נגמר בלי ג׳. ד׳ מה שתמה בלשון לדבריך כותי אתה שאינו מתישב לפי תירוצי דקדוק קלוש הוא שהרי לדברי הרי״ף לכתחילה לא מנסבינן ליה בת ישראל. רק שאין פוסלין הבן אם כן לכתחילה הוא כותי ויצדק לשון כותי אף שהכונה עיקרית על שעת הריון הבנים. ובלאו הכי אטו הקושיא על הגר ששאל שאין אנו אחראין אם חכם אם סכל היה והיה סבור שאין גירות מועיל בינו לבין עצמו. ועיקר הקושיא היינו דר׳ יהודה אמר לו נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן על בניך ומאחר שכבר היה לו בנים הרי הוחזק בדת יהודית. ובלא״ה לא פסלינן לבריה. וזה אינו קושיא רק אם אין מציאות שיופסלו הבנים. אך כפמש״ל שהבן שהוליד בטרם הוחזק באמת פסול וזהו ודאי ענין אמיתי אפילו נקח הענין כפשוטו צריך עכ״פ טבילה לקריו ואם הוליד בן בטרם נהג שום מנהג ודאי אינו גר. וא"כ רבי יהודה לא בא אלא להוציא מלבו מצד הפסול שבא לפסול הבנים ופסול הבנים אי אפשר אם לא שיחזיק עצמו לכותי. וא״כ הקשה ליה לדבריך שאתה רוצה לפסול את בניך בע״כ תאמר שכותי אתה באיזה צד שיהיה וא״כ פסול הוא. וא״כ בניך ממה נפשך כשרים אם הולידם אחר חזקה הרי כשרים בלאו הכי. ואם הוא באופן שבשעת לידת הבנים היה כותי הרי פסול הוא. ותו חזינא תיוהא בדברי מע״ל אמאי לא יהיה נאמן דעכשיו הוא גר גמור מדאורייתא ואין זה ענין לתחילתו וסופו בכשרות עכ״ל ובמח"כ שזה אינו דהא אמרינן בגמרא כן על קושית יכיר דנאמן לומר זה בני בן גרושה כו׳ וזהו דוקא בישראל שהולד הולך אחר אביו. אבל בגר שנתגייר שאינו בנו כלל כשהורתו שלא בקדושה ולא מהימן נמי עליו וזה ברור ופשוט. ה׳ מה שתפס עלי מ״ש נ״מ לחליצה דהא בעינן שיהיה אביו ואמו מישראל אמת הוא כי לפום רהיטא לא ביארתי היטב וי״ל דנ״מ דלא פסלינן לבריה היינו לבן שיוליד זה הבן מאחר דאביו ישראל גמור הוא. ו׳ עוד בא בדברי מע״ל דהתוספו׳ סוברין להך תירוצא שכתבו דשלשה דבעינן היינו לקבלת המצות ודלא כמ״ש במכתבי דכונת התוס׳ הוא לכתחילה. ומעכ״ת תמה על דברי דא״כ ל״ל להתוס׳ לפרש שהוא לקבלת המצות היה להם לתרץ בפשיטות דהתם לכתחילה והכא בדיעבד ולמה חילקו בין קבלות המצות לטבילה ובאמת בהיות שזה שנים אשר כתבתי תשובתי כאשר היא. וכאשר באתי היום על העיון גם בעיני יפלא איך פירשתי כן כוונת התוס׳. וגם עתה ראיתי שמצידו נמי תברא דהא התוס׳ כתבו אע״ג דאמרינן לקמן ושני ת״ח עומדין בחוץ היינו לכתחילה דעדיף טפי. וא״כ יגדל נא התימה איך יתכן שגם לענין קבלת המצות דוקא לכתחילה בעי ג׳ דא"כ מה חילוק בין קבלת המצות לטבילה. ובאמת אם נפרש דלעיכובא בעינן ג׳ לקבלת המצות א"כ קשה דאכתי לא מיתרצא הך דעבדיה דרבי חייא. הגם שהמרדכי דחק שהיתה שם קבלת מצות בפני ב״ד קשה לכוון כן בכוונת התוס׳ דא״כ היה להם לבאר זאת. ובפרט שבדיבור הקדום עסוקין באותו ענין בפירוש הך דאטבלה לאיזה צורך שהיה צריך להטבילה דוקא והיה להם לבאר שכבר קיבלה ועיקר חסר. ולכן אני אומר שבודאי כוונת התוס׳ כמו שאמרתי אלא שלא יצאתי ידי חובת ביאור בתשובתי הקדומה. והנני מבאר עתה דודאי ס״ל להתוס׳ צריך ג׳ משמע דיעבד דהא טעמו בצידו משפט כתיב ביה וב׳ שדנו אין דיניהן דין אלא דהתוס׳ ס״ל דכיון דאמרינן גר שבא להתגייר מודיעין אותו מצות כו׳ קיבל מלין אותו מיד וס״ל דלהך קבלה צריך שלשה היינו שאין הב״ד מזדקקין לגיירו אם אין מקבל עליו תחילה עול מצות וצריך לקבל בפני ב"ד של שלשה דוקא דאל״כ אין מקבלין אותו לגר כלל וקבלה זו צריך להיות דוקא בפני שלשה ואם קיבל בפני שנים לא מהני לקבלו לגר לכתחילה ע״פ הב״ד. אבל אם טבל בפני עצמו י״ל דמ״מ הוה גר. ובהכי ניחא דבעכו״ם דף ג' אמרינן כולם גרים גרורים ופרש״י דאין מקבלין דמשום גדולתן של ישראל קעבדי. ולהכי צריך דוקא ב"ד לקבלת מצות דבזה יבחן לבבו אם נאמן הוא לאלקים דאינו עושה בשביל איזה סיבה. ולזה בעינן שלשה לעיכובא אבל בדיעבד שפיר הוה גר. ומעתה תו לא קשיא דהיה להם להתוס׳ לתרץ דהתם לכתחילה דצריך ודאי משמע אפילו בדיעבד והיינו לענין שאם לא קיבל בפני ג׳ אין מקבלין אותו וצריך לקבל בפני ג׳ פעם אחרת. אבל לענין הגירות אם נתגייר בינו לבין עצמו נמי י״ל דמהני שפיר. ומה שהוקשה לו על לשון חד נמי כשר לפמ״ש דהא אפילו בינו לבין עצמו כשר. אין זה דיוק כלל. דהא אמרו ע"א נאמן באיסורין ואפי׳ בע״ד עצמו בכלל. וגם פשיטא שצריך עכ״פ עדות א׳ על הטביל׳. שהרי גם באשה נדה צריכה גדולה לעמוד ולראות אם טבלה שפיר. ובזו מיושב נמי הך דקדושין דאינו בידו כיון דאי לא מזדקקי ליה תלתא אין לגיירו לכתחילה. ממילא שום א׳ לא יזדקק לו אפילו לראות הטבילה אם היא נכונה וא״כ לאו בידו הוא. והפירוש שפירש מעלתו בדברי התוספות דחד נמי כשר היינו למ״ד חד כשר לדיני ממונות לא נהירא כלל שהרי התוס׳ כתבו להיפך בפשיטו׳ דלענין גירות חד אינו כשר. ומה זה שהניחו בתימא. ולכן הדבר ברור כמ״ש. ומה שביקש ליישב קושייתי על הש״ע שסותר א״ע דבסעי׳ ג׳ כתב דקבלת המצות מעכב. ובסי״ב העתיק דברי הרמב״ם דגר שמל וטבל בפני ג' הדיוטות אפי׳ לא הודיעוהו שכר המצות הרי זה גר. ומע״ל ביקש לחלק בין קבלת המצות להודעת המצות ואין זה נראה בעיני שהרי בכל מקום שהוזכר קבלה הוזכר הודעה מקודם וכמה שכתוב בסעיף ב׳ כשבא להתגייר כו׳ ועל זה מסיים קיבל מלין אותו מיד. וכן הוא מפורש בש"ס. וגם בסעיף ג׳ כל עניני הגר בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה צריך שיהא בג׳ כו׳ חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינו ביום ובשלשה הרי בסעיף זה לא נזכר שום קבלה כי אם זאת שהזכיר להודיעו המצות וע״ז סיים דזהו המעכב בדיעבד. ובאמת כי במ״מ שכתב פשוט שאין הודעת המצות מעכב. ובדין ט׳ העתיק לשון הרמב״ן שכתב אבל אי קיבל עליו בפני ג׳ למול ולטבול והודיעוהו מקצת מצות כדינן והלך ומל וטבל שלא בפני ב״ד הרי זה כשר דלא פסלינן לזרעיה עכ״ל ונראה דהמ"מ ס״ל כיון דעיקר הוכחת הרמב"ן מגר דר׳ יהודה וגם מהך דקדושין ס"ל דאינו מוכח רק שצריך שיקבל להתגייר בפני ג׳ אבל הודעת המצות משמע ליה שאינו מעכב. ומה שהזכיר הרמב״ן הודעת המצות לאו לעיכובא הוא אבל בש״ע שכתב בהדיא קבלת המצות מאן ספין לחדש ולומר שכיון בעל הש״ע לקבלה שלא נזכר שום רמז לה ואין דרך רבינו בש״ע להמציא חדשות שלא נזכרו בראשונים. ולא מצינו בגמרא ופוסקים קבלת המצות כי אם באופן שמבואר בסעי׳ ב׳ והמ״מ ס״ל באמת דלא בעינן קבלת המצות רק קבלת הגירות וגם לשון הרמב"ן שכתב והודיעוהו מקצת מצות כדינן משמע דהודעת המצות נמי הוא מעכב. ואפשר דמשמע ליה להרמב״ן למתלי עיכובא גם בהודעת המצות מדאמרינן בקדושין מי יימר דמזדקקי ליה תלתא ואם איתא דסגי בתלתא כל דהו לא שייך מי יימר דיושבי קרנות טובי הוו וכמה יוסף איכא בשוקא. אלא ודאי בעי תלתא דגמירי בענין הלכות גירות. ולכן הצריך הודעת המצות גם כן וכפשט לשון הרמב"ן. ולפי זה פשיטא דהודעת המצות מעכב. ואחר שעוררני כ״ת ליישב פסקי הש״ע נ"ל יותר ליישב כמו שהזכרתי בתשובתי אלא שיש להסביר הענין היטב דודאי הודעת המצות וקבלתן הוה תחילת הגירות ומילה וטבילה הם גמר הגירות ועיקרו. וגם ברא"ש נזכר שקבלת המצות הוה כתחילת דין והטבילה כגמר דין וא״כ י״ל נהי דס״ל להרמב״ן דסגי בקבלת מצות שתהיה ביום כ״ש כשהגמר הוא בב״ד דלעולם הגמר עדיף מן ההתחלה. וגם לענין דין נהי דאין דנין בלילה מ״מ אם התחילו בלילה פשיטא שגומרין ביום. אלא דבגירות סגי אפילו תחילת גירות שיהיה בב״ד. ובזו נכונים דברי המחבר למ״ש בסעיף ג׳ דאפי׳ בדיעבד מעכב קבלת המצות שתהיה ביום ובג׳ היינו כשלא נגמר הגירות בג׳. אבל אם מל וטבל בג׳ דהוה עיקר הגירות עדיף טפי. לפ״ז ודאי אם לא מל וטבל בפני ג׳ בעינן שיהיה עכ״פ התחלת הגירות היינו הודעת המצות וקבלתן בפני ג'. אבל אם עיקר הגירות בפני ג' אין הודעת המצות מעכב. ואפשר שגם בעל מ״מ כיון לזה. ונ״ל ליתן טעם ותבלין בסברא זו דנהי דכתיב משפט ובעינן ג׳ מ״מ פשיטא לן נמי דסגי בתחילת גירות והיינו קבלת המצות שתהיה בג׳ דהא פשיטא לן דבאשה המתגיירת שהדין שמושיבין לה ת״ח בחוץ פשיטא דבענין משפט לא מקרי זה משפט בג׳ אם דיינין יושבין בחוץ ובעלי דינים בפנים ואין הב״ד רואין שום מעשה ודאי לא מקרי עשייה בב״ד כלל ובודאי התורה דרכיה דרכי נועם שלא יסתכלו ב״ד בטבילת אשה ולזה פשיטא לן דסגי כשתחילת קבלת הגירות בפני ב"ד וההתחלה לפי דברי הרמב"ן היא קבלת המצות. אבל ודאי כשיש ב״ד על מילה וטבילה שהוא עיקר הגירות כ״ש דעדיף טפי. מיהו בש״ע משמע שהב״ד רואין הטבילה. וקצת משמע כן גם בלשון הש״ס דנשים מושיבין אותה במים עד צווארה משמע שיכולין הב״ד לראות הטבילה. מיהו מ״מ אפשר דלא מקרי ראיה גמורה דשמא יש דבר חוצץ ורובו ומקפיד עליו שהוא מן התורה. אלא ודאי מן התורה סגי בקבלה לחוד בפני שלשה. ולפ״ז צ״ל דמה שאמרו בחוץ היינו חוץ למקום טבילה ומ״מ צריכים לראות הטבילה כמ״ש ברמב״ם וש״ע. ובזה נוחין יותר דברי הרב המגיד שכתב פשוט שאין הודעת המצות מעכב. ובלשון הרמב״ם שהביא ה״ה גופיה משמע שגם הודעת המצות מעכב ולפ״ז י״ל דמ״ש ה״ה דאין הדעת המצות מעכב. היינו כשעיקר הגירות היה בפני שלשה והכי משמע לי נמי דאין הודעת המצות מעכב וגם קבלת המצות דהא הודעת המצות משמע דהוה כרות עם נעמי כדאמרינן ואין מרבין עליו מאי קרא ותרא כי מתאמצת ללכת וכו׳ אמרה לה אסור לן תחום שבת וכו׳ מיד ותרא כי מתאמצת ללכת כו׳. וכיון דכשר ע״י אשה משמע דכ״ש דלא בעי שלשה והיינו מאחר שעיקר הגירות דהיינו הטבילה מסתמא נעשית בשלשה וגם ממה שאמרו בגמרא ומודיעין אותו כו׳ מ״ט דאי פריש נפרוש כו׳ משמע שהודעת המצות אינו מעיקרי הגירות. ולכן צ"ל שלא אמר הרמב״ן רק דזהו מקרי התחלה לגירות. ואפשר דס״ל להרמב״ן באמירה בעלמא שרוצה להתגייר לא מקרי קבלה דאולי משטה הוא במילי דכדי וצריך ג׳ כשמודיעין אותו מקצת לקבלם והוה קבלה גמורה ולכן כ״ש בנעשה עיקר הגירות בבית דין דאין צריך הודעה של המצות. גם מה שביקש לפרש דברי הרמב״ם שכתב טבל בינו לבין עצמו ונתגייר בינו לבין עצמו ואפילו בפני שנים אינו גר וביקש לפרש דבחדא סגי כמו שבא במכתבו של מע״ל בעיני אין נראה שהרמב״ם יסמוך אדיוקים כי לא מראש בסתר ידבר הרמב״ם ושפתיו ברור מללו. וגם לדבריו היה לו לכתוב נתגייר וטבל שהרי הטבילה בודאי היתה לשום גירות. ואם כן למה אמר טבל ונתגייר. ולפי דברי מע״ל שמה שמקבל עליו ליכנס לדת ישראל היא קבלת המצות. אם כן מ״מ לעולם לא בעינן לעיכובא הטבילה בפני שלשה דכיון שאומר שמבקש לטבול לשם גירות לדברי מע״ל הוא קבלת המצות וא״כ מאי קאמר טבל ונתגייר. גם בדין י״ז כתב הואיל ומל וטבל בפני שלשה הרי זה גר משמע דלא סגי בלא שלשה לטבילה אף שטובל לשם גירות. ולדברי מע"ל סגי באומר לשם גירות לחוד שדעתו ליכנס לדת ישראל הוא קבלת המצות על דעת מע"ל ובלשון הרמב״ם נראה שהוא כפשוטו דלא תימא דוקא בטבל בפני עצמו שלא היה דעתו לשם גירות גמורה. או שאינו בקי בענין גירות. ולזה איכפל לאשמעינן טבל ונתגייר אף שבינו לבין עצמו היה ענין גירות גמור והיינו שכבר הוא בקי ויודע בענין גירות ועשיית המצות ולא היה חסר מן הגירות רק שלשה מכל מקום לא הוה גר. ובענין מה שכתבתי ליישב דברי הרמב״ם דקשה לדבריו איך יפרש הך עובדא דעבדיה דרבי חייא בר רב אמי אטבלה לכותית לשם אנתתא ואמר יכילנא לאכשורי בה ובברתא בה כו׳ מי לא טבלה לנדתה בודאי פשט הלשון מורה דבהך דטבלה לנדות עולה לגירות. אך מכל מקום מדברי הרמב"ם לא משמע שעל ידי הנהגה בדת יהודית יהי׳ עולה לגירות. ואם באנו ליישב ע״פ פשוטו י״ל דאטבלה לשם אנתתא היה בפני שלשה הדיוטות אלא דמשמע ליה דגם טבילת הנדות עולה לטבילה דגירות כיון דע״י טבילת נדות מחזיקין שנתגייר כדת ודאי בטבל לנדות הוה כמו טבילה דגירות אבל ודאי תלתא הוו. והוכרח הרמב"ם לזה מגר דרבי יהודה דמוכח מכח הנהגת דת יהודית לא נעשה גר אם לא נתגייר מעיקרא כדינו. גם מהא דצריך להביא ראיה אף שמוחזק בדת יהודית משמע ליה דמ״מ לכתחילה לא מנסבינן ליה בת ישראל. ועוד אפשר לפרש בסוגיא ליישב תמיהת הרמב"ן די"ל דההיא דקרו ליה בר ארמאה נתגייר בקטנותו בפני ג' הדיוטות ולפי שלא גיירוהו הב״ד עלה בדעתם שאין הגירות כלום ובהגדילו אפילו נתגיירו בב״ד יכולין למחות ופירשו התוס׳ דהגדילו בעינן שינהגו מנהג יהודית ועל זה אמר מי לא טבל לקריו וא״כ נהג מנהג יהודית א״כ הוה גר גמור לכי גדל. וגם בההיא כותית דאטבלה לשם אינתתא י״ל שטבלה בפני ג' והיתה קטנה רק שטבלה בפגי ג׳ הדיוטות וקמ״ל דאף שלא נזדקקו ב״ד מומחה שבעיר לגיירה וגם לא הודיעוה המצות מ״מ הוה גר כיון דהדין דמטבילין אותו ע״ד ב״ד והטבילוה ב"ד הדיוטות נמי סגי. והך אינתתא י"ל שהיתה ג״כ קטנה ואמר יכילנא לאכשורי היינו אף שטבלה בפני ג׳ הדיוטות מ״מ על ידי טבילת נדות שתנהוג דת יהודית יגמור הגירות לגמרי. ולפ״ז אין ראיה נגד הרמב״ם דבטבל בפני שנים אין הגירות כלום. ובענין מה שהוקשה למע״ל על מ״ש הרא״ש דהוא שויא חתיכה דאיסורא דמאי שייך שויא חתיכה דאיסורא על הכותי ואצלה לא שייך איסור מאחר שהוא בחזקת ישראל. כבר השבתי למע"ל ידידי נ״י דודאי י״ל בדבר שבידו נאמן כמו גבי אותו ואת בנו בסימן ט״ז סעיף י״א דהיכא דבידו נאמן אם כן כשאומר לאשה שהוא כותי אסורה להנשא לו. וגם מה שאמרתי שהבנים שיוליד אחר כך הם בחזקת בני כותים כיון שאמר כן קודם שהולידם. וכבר הודעתי לו בהיותינו יחדיו במושב זקנים חכמי הדור שנמצא בזה פלוגתא. והנה מהר״ש ביש"ש ליבמות סימן מ״ח כ׳ בפשיטות דבנים שיוליד אח״כ הם בחזקת כותים ע״פ דבריו ואם כן ודאי אין ישראלית רשאי לישא אותו מאחר שלא נחזיק הבנים בני ישראל כי אם ילדי כותים ואף דהולד כשר מ״מ לא יהיה בנו ליורשו ולפוטרה מן היבום וכמה קלקולים שיש לחוש בזה. וא״כ אין רשאי לישא ישראלית. וגם כבר אמרתי ראיה לזה מריש מכות מהא דכיצד העדים נעשין זוממין בבן גרושה וחלוצה אין אומרין יעשה זה כמוהו ומפרש הטעם משום דכתיב לו ולא לזרעו. ואם איתא דשויא חתיכה דאיסורא לא מהני לפסול זרעו א״כ אם אמרו על אחד שהודה שהוא בן גרושה שאין הודאתו מועלת לחלל זרעו. א״כ מתקיים כאשר זמם לו ולא לזרעו. אלא ודאי בכה"ג נמי זרעו נפסל. ואין להקשות לדברי מהרש"ל שכתב באם היא מכחשת אין הבנים נפסלין א"כ משכחת לה שיהא הוא לבדו נפסל ולא זרעו דהא ליתא דמ"מ נמשך מזה פסול זרעו אם יהיה לו זרע ממי שאינה יודעת להכחישו. אבל אם נימא דלא מהני שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא לפסול זרעו. אם כן משכחת לה בכי האי גוונא שיהיה הוא לבדו נפסל ולא זרעו. ועיין בתוספות שם שהקשו כיוצא בזה ומהרש"א שם. ובחדושי אמרתי ליישב קושית מהרש״א גם ע״פ פשוטו אי הוה אופן שיופסלו העדים לא הוה שתיק בש"ס מלפרושי כל כי האי חידושא אלא ודאי ליתא. אלא דהרב ב"ש בסימן וי״ו ס״ק ך״ז כתב בפשיטות דאם ניסת לכהן בניה כשרים ועיין בס' בית מאיר שגם הוא השיג עליו וסובר דבנים דאתי מכחה כמוהו הם ולא זכרו דברי מהרש"ל ביש"ש שכתבתי מיהו בימי הב״ש עדיין לא נדפס מ״מ תימא על הב״ש שכ״כ בפשיטות בלי ראיה והוא דבר שצריך לפני ולפנים. ובעיקר מה שעלה בדעת מעל״כ שאין על הכותי איסור לבא על בת ישראל היה לבי מהסס איך יתכן שלא יהיה על הכותי שום איסור לבעול פנויה ובפרט בת ישראל ומקרא מלא הוא כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב. ואחרי התבוננות קצת בספרים הנה הרמב"ן בפירוש התורה הביאו בכ"מ ספ"ט מהלכו׳ מלכים כתב שהדינין שנאמרו לבני נח אינו להושיב דיינין לבדו אבל צוה אותן בדיני גניבה ואונאה ודיני השומרים אונס ומפתה כו' ונהרג עליהם אם אנס ופתה בתו של חבירו כו׳ ומכלל המצוה שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר ואם לא עשו כן אין נהרגין שזהו מצות עשה שבהם ולא אמרו אלא אזהרה שלהם זו מיתתן ולא תקרא אזהרה אלא המניעה עכ"ל אלא שצריך לי עיון מ״ש הרמב״ן באנס ופיתה בתו של חבירו נהרג דהא משמע בפרק ד' מיתות ד׳ נ״ז ע״ב דאינו נהרג על הפנויה. בשלמא על הרמב״ם לא קשה שכתב ששכם גזל י״ל דאם אנס אשה לא גרע מגזילה דנהרג עליה דאם גזל פחות מש"פ נהרג כ"ש דגזל ואנס גופה. אבל בפיתה למה יומת אפנויה ואי ס״ל להרמב"ן דבפיתה בתו של חבירו שלא מדעת אביה הוה כגוזל את אביה דביד אביה למוסרה למי שירצה צ"ע היכן מצינו שבן נח יש לו כח למסור את בתו לביאה עד שנחשבהו לגזל. ומפרשת שכם אין ראיה שהרי נאמר ויאמר אל אביה ואחיה וגם מרבקה אמנו ג״כ לא ראיתי ראיה שיהיה ע"פ הדין בת ברשות אביה להשיאה עד שנחשוב לפיתוי שלה שלא מדעת אביה כעין גזל. ואפשר לומר דס״ל להרמב״ן כיון דגם במפותה איכא בושת ופגם אלא דמפותה מחלה ואם כן בבן נח דנהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן למחילה שפיר נהרג גם על הפיתוי. אלא דקשה לפ״ז א״כ בכל ביאת פנויה אפילו בעולה עכ״פ בושת איכא. ועוד דכיון דמחלה א״כ אין שייך לחייבו כלל ובפחות מש״פ דאמרינן פד״מ דף נ״ד צערא בשעתא מיהו אית לה וזה לא שייך במפותה שעושה מרצונה. ועוד נראה דבודאי היכא דעבדה מדעתה לא שייך חיוב עליו כלל שלא חל חיוב עליו מעולם מאחר שהיא מרוצה לדבר ואינו דומה לקרע שיראין שלי שעכ״פ בעצם הדבר הוא היזק ומזיק ממון חבירו. אבל דבר זה הוא הפסד אם אינה מתרצית. אבל כשמתרצית לא הוה הפסד כלל והרי אמרו כל זונה שנשכרת בב׳ שוכרתו בשלש א״כ אם יצרה תוקפה ומתרצה לדבר לא מקרי מזיק כלל ומקרא מלא בתתך אתנן ואתנן לא ניתן לך והיא עושית הדבר לתאותה הרעה. אין מקום לומר שיהיה לה תביעה עליו כלל שהיא עצמה עשתה הדבר ההוא ודמי למי שנותן בגד לחייט לחתוך למידתו שאף אם לא נתרצה הנה קלקל הבגד במה שחתכו ואינו שוה לכל נפש ובודאי אינו שוה בערך שהיה שלם מ״מ אחר שרוצה כן לטובתו לא יצדק עליו שם מזיק כלל דאדרבה צריך לשלם לו שכר מלאכתו. ועוד כיון דברצון היא נענשה כמותו דונכרתו הנפשות העושות כתיב עיין תוספות ב״ק דף ל״ב א״כ אין מקום לקרות עליו שם חיוב דהא פשיטא דבושת שייך גם עליו רק כיון שעושה ברצון אין מקום לחייבו. א״כ לא שייך לומר דהוא נקרא מזיק כיון דהיא נקרא עושה כמוהו ובזה אין מקום למה שהקשה בספר קצות החושן בסימן תכ״ד אמ״ש הב״י לדעת הרמב״ם בחובל בעבד כנעני שלו שפטור ממלקות בהכאה שיש בה ש״פ אף שאין צריך לשלם דמה שקנה עבד קנה רבו דמ״מ בר תשלומין היא שעכ״פ הזיקו אלא שזוכה ממנו. והקשה מהך דר"פ אלו נערות דאמרינן במפותה ליכא חיוב ממון משום דמחלה ולכן לקי על הביאה. ולפ"ז ניחא ואין מקום לקושיא דודאי במפותה אין כאן חיוב מעיקרא מאחר שעשה מרצונה והיא חפצה בדבד איננו בגדר מזיק כלל ומאחר שעשה מדעתה הוה כאילו היא בעצמה עשתה הדבר ההוא והרי לענין עונש היא חייבת כמוהו דונכרתו הנפשות העושות כתיב. ואף דבגמרא דף ל״ט נזכר משל דמפותה לאומר קרע שיראין שלי. כבר כתבו התוספות דהכא עדיף מכח הנאת בעילה מחלה לגמרי וכל שכן לפי מה שהסברנו דהיא מקרי עושית הדבר וגם הסברא שמחלה מחמת הנאת בעילה שכתבו התוספות היא הסברא שאמרתי מאחר שהיא רצונה בכך איננו בגדר מזיק כמו שלא יקרא התופר החותך הבגד למידת האדם שאיננו בגדר מקלקל מאחר שעושה הדבר לתועלתו ואי אפשר מבלעדי הקלקול כמו כן בזו שאי אפשר לה לעשות רצונה כי אם על ידי שתפגם לא מקרי הוא המזיק כלל. ואם כן אין זה מספיק ליישב דברי הרמב"ן לומר שיתחייב בן נח מיתה בפיתה בתו של חבירו והרמב״ם בפרק י"ב מאיסורי ביאה דין ט׳ דעכו״ם הבא על בת ישראל אם אשת איש היא נהרג עליה ואם פנויה אינו נהרג. אבל בישראל הבא על עכו״ם כו׳ בין גדולה כו׳ ה״ז נהרגת מפני שבא לישראל תקלה על ידה כבהמה ודבר זה מפורש בתורה שנאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם גו' וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו עכ״ל והמ״מ תמה עליו דמפיק מקרא הלזה הרי הראוי לביאה אע״פ שלא נבעלה נהרגת. ואני אומר כי לפי פשט הכתוב מסייע לדברי הרמב״ם שהרי נאמר ויקצוף משה על פקודי החיל גו' ויאמר החייתם כל נקיבה גו׳ הן הנה היו גו׳ ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש גו' הנה ראינו שקצף משה על קיום הנקיבות ולא קצף על הזכרים שקיימו אותם כמ"ש ועתה הרגו כל זכר. ולכן יש לפרש שבודאי היה קצף שלו על שקיימו כל נקיבות אף אותן שבא תקלה על ידן וע״ז קצף שזהו מן הדין גמור שחייבין מיתה כדברי הרמב"ם ואולם מה שהחמיר להרוג כל הראויות לביאה הוא צורך שעה ומיגדר מילתא לפי גודל הפירצה אשר נפרץ על ידם בעם ה׳. עכ״פ כיון שהיה זה למושכל ראשון להרוג הנקיבות שבאה תקלה על ידן כמו שאמר הן הנה גו׳ ופרש״י שהיו מכירין מי שנכשלו על ידן ולזה ועתה דייקא לפי צורך שעה הרגו כל זכר אף שלא קצף עליהם בעבור שלא הרגו הזכרים וכל אשה יודעת איש גו׳ הנה משמע מה שהרגו כל הראוי ליבעל היה לצורך שעה כפי הזמן ההוא והפירצה הנעשית על ידם. אבל אותן שבאו עליהם ונבעלו מישראל היה מילתא דפשיטא שלא לקיימן והיינו דין גמור כפי דברי הרמב"ם וגם מדהחמיר כ״כ על הראוים להבעל משמע שעכ"פ אותן שנבעלו חייבות מיתה בהחלט. אלא שלא הבנתי לפי הטעם שתלה הרמב״ם הואיל ובאה תקלה על ידן וזה הטעם נשכר ג"כ בשוכב עם בהמה א״כ אמאי לא יהרג כותי הבא על הפנויה ישראל הואיל ובאה תקלה לישראלית על ידה שגם אשה המביאה בהמה עליה נסקלת הבהמה משום שבאה תקלה לאשה ע״י הבהמה. עיין פ״ד מיתות דף נ״ה. ודוחק לומר כיון דהולד כשר לא מקרי תקלה כ״כ. ועם זה היה מיושב הך גר דר׳ יהוד׳ דשפיר שויא עליה חתיכה דאיסורא לשיטת ר׳ יהודה דהולד ממזר וא״כ הוא חייב מיתה ושפיר הוה חתיכה דאיסורא אלא דמ"מ דוחק לומר דכותי יהרג על ביאת פנויה דלא משמע כן בפד"מ שיהיה כותי נהרג על ביאת פנויה לשום מ״ד. ואפשר לומר דהרמב״ם מחלק דתקלה לא מצינו רק בדברים שחייבין עליהם מיתה ולכן כיון שמצינו סמך בכתוב להרוג נקיבה שבא עליה ישראל ובכותי לא מצינו על ביאת פנויה שיהא נהרג ולכן י״ל דישראל הבא על הנכרית הוה עון מיתה כיון דבפרהסיא קנאין פוגעין בו ולכן חייבת מיתה שבאה תקלת עון מיתה על ידה. משא"כ בכותי הבא על ישראלית דקרקע עולם היא ולא מצינו שיהיה הדין קנאין פוגעין בה וא״כ אין בה דררא דעון מיתה ולכן אינו נהרג. ומ״מ דחוק בעיני עד מאד לומר שלא יהיה על הכותי שום איסור לבא על בת ישראל. והרי מקרא מלא אשר טימא את דינה בתו ונבלה עשה בישראל והכזונה יעשה את אחותנו. משמע שאין הקפידא על האנוסה כי אם על הטומאה ונבלה אשר עשה. ולכן נראה דודאי איכא איסורא נמי על הכותי מדברי קבלה. אלא מאחר שלא הוזהרו בפירוש בשבע מצות דידהו אין חייבין מיתה. ובזו צדקו דברי הרא״ש ע״פ פשוטן דשויא חתיכה דאיסורא שלדבריו שהוא כותי אסור לו לבא על בת ישראל. ועוד י״ל כיון דבפה מלא דיבר הרמב"ם בהלכות מלכים ששכם נתחייב בשביל שגזל הרי שחשב האונס שאנסה לגזל מה שגזל וחמס גופה מאחר שלא נתרצית לו ומעתה כיון דהוא נאמן על עצמו שהוא כותי והיא מתרצית אצלו מחמת שאינה מאמינו הוה גם כן כמו גניבת גופה. אם כן ממילא דאית ביה דררא דאיסור גזל וגניבה מאחר שהוא יודע בודאי שהוא אסור עליה אם כן בעילתו בטעות מאחר שהוא יודע האמת אסור לו לגזול גופה שלא כדת והרי זה דומה ליש בידה ממון שסבורה שהוא שלו והוא מאחר שיודע שאינו שלו אסור לו לקחתו ודבר נכון הוא ותו לא מידי:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה