משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה מט
שאלה מלח שדכוהו במדוכה חולבת שאינה בת יומא ואחר כך מלחו בו בשר מה דינו:
תשובה אחר שכבר הביא מע״ל דברי בעל פמ״ג בסי׳ ס״ט ס״ק כ״א שכתב להחמיר בחתך מלח בסכין חולבת ומלח בו בשר ולא היה ס׳ כנגד הלהב של סכין וכתב להתיר בהפסד מרובה וע״ש מטעם דסמכינן על קצת דיעות שסוברין דיש ס׳ נגד המלח בחתיכה וגם הפר"ח חולק דנ"ט בר נ״ט מהני גם בצנון שהוא דבר חריף ומשמע מדבריו דאפילו בא״י מחמיר. א״כ אין לתפוס על המורה שהורה להחמיר באין הפ״מ כמ״ש מעלתו ואפילו יהיה מי שיסמוך על סברת עצמו להקל יותר. מ״מ אין תפיסה על המורה. ואני תמה למה לא זכר בעל פמ״ג דסתם סכין אינו מקונח ואסור משום הבעין שעליו שהרי כן דעת הפוסקים כמו שכתב הש״ך ג״כ בסימן יוד בסק״ו ובסימן צ"ד סקכ״ט וא״כ אפילו להפר״ח אסור ואפשר דנגד הבעין היה ששים רק נגד הלהב לא היה ששים וכל זה היה לו לבאר כפי דרכו להאריך אף במקום שאמרו לקצר. ובאמת מוכרח דהא בהא תליא. דאם נתפוס סברת הפר״ח דגם בדבר חריף מותר נ״ט בר נ״ט א״כ ע״כ צ״ל מה שאמרו בגמרא חולין פ׳ כ״ה דף קי״א צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח. ע״כ הטעם משום דבעין עליו דסתם סכין אינו מקונח. נמצא בסתם סכין לכ״ע אסור. ומי שיתפוס קולא דסתם סכין מקונח וגם נ״ט בר נ"ט מותר בדבר חריף הוה תרי קולי דסתרי אהדדי. אמנם בעיקרא דדינא אם מלח חשיב דבר חריף לא מצאתי מבואר בראשונים רק בש״ך ס״ס צ"ה דבמלח לא מהני נ״ט בר נ״ט גם בש״ע ס"ג בחתך דגים מלוחים שוה לחתך בו צנון ומשמע אפילו אינו בן יומו אסור לאידך דיעה. ובאמת כמה דיעות דלא אמרינן חורפא מחליא לשבח רק בחילתית. ובסמ״ק מבואר דה״ה בחתך בצלים ושומין וכרישין דאינהו דמו לצנון שהם מאכל. משא״כ מלח שאינו מאכל מצד עצמו אף שיש בו חריפות כיון דאינו רק אבן בעלמא יש לומר שאין בו כח לחלויה לשבח הטעם הבלוע הפגום. וכן משמע בספר התרומה ופוסקים שזכרו תבלין שנדוכו ולא זכרו מלח ובסי׳ תמ״ז אם שמו מלח במדוכה של חמץ היינו לענין שיש לו כח להפליט מחמת חריפתו. אבל לענין שיאמר בו שמחליא לשבח אין לנו דלא מקרי מאכל כלל כדאמרינן בפ׳ בכל מערבין חוץ מן המלח דלא זיין ולא מצינו חורפא מחליא רק במאכל. ואפשר גם דעת המחבר דדוקא הדבר הנמלח שכבר הוא אוכל ונתמתק ע״י מלח הרבה יש בו כח לחלויה לשבח. אבל המלח עצמו לא. וכן נראה ממה שהקשה ב״י בא״ח סימן תמ״ז על תשובת רש״י דהוה ליה למימר סתם כלים אינן בן יומן. והרי מדברי רש״י גופיה בפכ"ה משמע דסבר סברא זו דחורפא בלע טפי. אלא משמע דס״ל להב״י דמלח אין בו כח לחלויה לשבח. ואם היינו יכולין להחליט דמלח אין לו כח לחלויה לשבח היה אפשר להקל אפילו נידך בכלי בן יומא דהא בלא״ה הפר״ח בסימן צ״ו השיג על המחבר שאוסר צנון אפילו בסכין מקונח. והקשה כיון דפסק אפילו נצלו מותר בנ"ט בר נ"ט א״כ חורפא לא עדיף מנצלו. וגם בפלתי הסכים לקושיא. ונראה ליישב דעת הפוסקים כיון דלא מצינו נ״ט בר נ״ט רק בטעם שנבלע בכלי. א״כ י״ל דודאי כיון דנ״ט בר נ״ט דוקא בב״ח שרינן וכתבו הטעם דאין יכול לקבל שם בב״ח מכח טעם הבלוע בכלי וכמ״ש הש"ך בסימן צ״ד ס״ק כ״ב ע״ש. א״כ י״ל דהא דשרינן נ״ט בר נ״ט. היינו משום דאמרינן קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא. אלא דאנן קיי״ל דלא יליף פגם רבה מפגם זוטא. א״כ י״ל דוקא בכלי אין הטעם הנפלט מן הכלי לאוכל חשוב לאסור האוכל עם חלב או בשר מאחר שהטעם הנבלע באוכל נפגם פורתא ג״כ א״כ נהי דאם בישל בשר בכלי חלב אסור. היינו לפי שהוא טעם ראשון. אבל האוכל שקיבל מטעם פגום קצת תו לא חשיב לקבל שם בב״ח להכי א״ש אף דמתירין בנצלו היינו דהוי נ״ט בר נ״ט מטעם פגום קצת. משא״כ בצנון דחורפא מחליא לשבח הוה מטעם מושבח לא אמרינן נ״ט בר נ״ט. וא״כ לפי מה שצדדנו דמלח אינו מחליא לשבח י״ל אפילו בבן יומו שרי מטעם נ״ט בר נ״ט. ובלא״ה נמי חזינא תיוהא בדברי הש"ך דבסימן ס״ט סקס״ט כתב דמותר למלוח בשר בכלי שנאסר מחמת שאינו מנוקב משום אין מליחה לכלים. וכתב שם דאפילו שהה בו כדי שיתנו על האור לא מהני כבישה מחמת דמלח אינו מפליט כלי ואפילו שהה מע״ל הוה נט״ל אחר שיעור כבישה. וקשה עליו בתרתי חדא אם שיעור כבישה שהוא כמבושל בכל דוכתי וכמ״ש בסי׳ ק״ה ס״ב. ועיין בש״ך שם דעיקר טעמו של ציר מכח רתיחת המלח מבליע ושם אוסר לגמרי שהוא כמבושל א״כ אם כבוש כמבושל לא מהני להפליט כלי כ״ש שע"י דוחקא דסכינא לא יפליט המלח הכלי דהא דוחקא דסכינא אינו אוסר רק כדי נטילה כמבואר בסי׳ צ״ו וכבישה אוסרת לגמרי. ותו קשיא עליו דס״ל בציר שהוא ממלח באינו בן יומו הוא מותר וסותר דברי עצמו דבסי׳ צ״ו ס״ק י"ח מדמי מלח לתבלין משמע אפי׳ אין בו יומו אסור ואם כן פשיטא דבציר לא מהני אינו בן יומו לפי דברי הש״ך גופיה וצ״ע. ותו חזינא תיוהא בדברי הפוסקים האחרונים מה שנראה מדבריהם בש״ך סי׳ צ״ו סק"ט שאם חתך דבר חריף בסכין חולבת צריך לשער נגד כל הסכין עכ״פ כמ״ש גם בעל פר"מ וגם הרב בעל פר"ח אשר ידיו רב לו בכחא דהתירא נמשך גם הוא אחר דברי הש״ך וכן מורין בכל יום כל המורים. ולענ"ד הוא דבר שאינו דהא מבואר בסי' קכ״א סעיף ז׳ דבסכין ישן סגי בנעיצה אפילו להשתמש בו דבר חריף כמו צנון. והנה נעיצה ודאי אינה מפלטת מה שבפנים. וא״כ תמה על עצמך איך ישתמש בו דבר חריף שמפליט מה שבפנים שלא פעלה בו הנעיצה כלום. וכבר הוכחתי בחדושי לי״ד סימן יוד סק״ז היות פעולת הנעיצה שאין שמנונית הסכין מתקנח יפה יפה בלא נעיצה ונשאר עליו דק מן הדק שנפגם גם הוא באינו בן יומו לכל הדיעות. לכן בנעיצה סגי אפילו לחתוך צנון ודבר חריף כמבואר בס״ס קכ״א. מעתה דון מינה שאם חתך צנון או בצלים בסכין של בשר ונתן בחלב כיון דלא שייך ביה נעשה נבילה שעדיין כולו היתר ודבר החריף אינו מפליט מה שבפנימיית הסכין דאת״ל שהוא מפליט איך מותר בנעיצה לחתוך דבר חריף. א״כ אין לשער כנגד כל הסכין רק על דבר מועט מן הסכין וסגי בכל דהו שיהיה ששים לפי שיעור הדק מן הדק השטוח על פני הסכין. ולא עוד אלא לפי מה שמבואר שם דהשחזה מהני לסכין אפילו לרותח. ובפר״ח מבואר הטעם והוא מהרא״ה בב״ה דף קכ״ד שהשיפה הוא קליפה לברזל וקים להו לרבנן שאין ברזל בולע ע״י רותח יותר מקליפה ע״כ. והסכימו אחרונים לסמוך על זה בדיעבד. א"כ לעולם אין לשער אפי׳ תחבו לסכין ברותחין סגי בששים כנגד קליפת הסכין כפי הערך שנפחת ממנו בהשחזה של נפחים והוא דבר מועט ג״כ. ולענ״ד שכן ראוי להורות בפרט בענין בב״ח שכמה פוסקים מתירין בלאו הכי אם חתך בסכין מקונח אפילו דבר חריף ואפילו לדידן דמחמירין סגי בששים לכל היותר נגד קליפה דקה מן הדקה של סכין. הגם שכל האחרונים הבינו להצריך ששים נגד כל הסכין. אולי מקום הניחו לי מן השמים שלא להפסיד ממון ישראל בחנם. כי הדברים מבוררים כמה שכתבנו. אמור מעתה בשאלה דשאילנא שיש להתיר הבשר בפשיטות אפילו בלא הפסד מרובה באין הכלי בן יומו. ובהפסד מרובה אפי׳ בב״י כפי מה שצדדנו דמלח לא מחליא לשבח לא גרע מנצלו. וכמה פוסקים מתירין אפילו בצנון וסגי עכ״פ ביש ששים נגד קליפת המדוכה ובמלח בשר דיש מקילין שיש ששים נגד המלח יש להקל ג"כ בהפסד מרובה. מיהו בדבר איסור קיי״ל חתיכה נעשה נבילה וצריך לשער כנגד כולו. מיהו נ״מ אם חתך בשר רותח בכלי ראשון בסכין חולבת דסגי לשער בששים נגד קליפת הסכין למאי דקיימא לן דבדיעבד מהני השחזה אפילו לחתוך בו רותח. וא״כ צריך עיון מ"ש בש״ע סימן צ״ד סעיף ז׳ בשר רותח שחתכו בסכין חולבת שצריך ששים כנגד מקום הסכין וכן הוא בטור. ולפענ"ד צ״ע למה דפסק המחבר דסגי בהשחזה לחתוך בה רותח ע״כ צ״ל שאין הסכין בלוע כולו מאיסור. והטור באמת ס״ל דהשחזה לא מהני לרותח. אבל לשיטת המחבר סגי כנגד קליפת הסכין במקום שחתך. ואולי לא היקל המחבר בס״ס קכ״א רק באינו בן יומו ולא משמע כן וצ״ע. כי לענ״ד הדברים ברורים כמ״ש. ותימה על כל האחרונים שלא עמדו בזה. ובהדיא כתב הש״ך ס״ס קכ״א דאפי' לבן יומו מהני השחזה. א"כ מבורר שאין מחזיקין שכל הסכין בלוע מאיסור. אלא שקשה עלי להקל נגד הש"ע והאחרונים בטעם ראשון. מ״מ במקום צדדין יש להקל דסגי בס׳ נגד קליפת הסכין. ועי׳ פ׳ השוכר דף ס״ז גבי נותן טעם לפגם אין אומרים קדירה זו חסירה מלח כו׳ יתירה מלח יתירה תבלין הרי לפעמים ריבוי תבלין לפגם גם כן: