משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה מח
שאלה פרה שהכה זאב בצפורן בעור צווארה עד שנפחה ואין ידוע אם נקרע כל העור אם לא גם לא נמצא טיפת דם כלל עוד אחז הזאב בצפרנו בעור בטנה נגד בני מעיה גם שם א״י אם ניקב עד החלל ולא יצא דם. כדת מה לעשות בפרה ובחלבה וגבינות ועתה נתרפאה ולא ניכר שום רושם. ע״כ לשון השואל:
תשובה מה שעלה ע"ד מע״ל להתיר בשביל ספק ספיקא כיון שלא נודע שנקרע כל העור. ומהרש״ל מתיר אף אם נקרע כל העור וכאן איכא ספק ספיקא שמא לא נקרע כל העור ואת״ל שנקרע כל העור שמא לא ניקב הושט. לכן אף דאנן קיי״ל לאסור בחתך כל העור אף שלא יצא דם יש להתיר משום ס"ס עכ״ל בקצרה. ולפענ״ד נראה דודאי גם למהרש״ל צריך לפרש דהא צריך להבין מה חילוק בין יצא דם או לא יצא כיון שנחתך כל העור הרי יש לחוש שמא נגע סכין בושט. ואין לומר דבעור אין דם כדברי הט״ז ס״ס כ״ג דהא כבר השיגו עליו עיין באר היטב דש״ס ערוך ביומא דף מ״ח מדם העור. לכן צריך לומר ע״כ דאילו פגע סכין בושט כבר היה מקצת שחיטה והיה הדם יוצא. ואף דמצינו בגמרא חולין השוחט ולא יצא דם מ״מ לא שכיח שלא יצא דם בהתחלת שחיטת הושט. וזהו דוקא בדרך שחיטה. אבל בדרך נקיבה אין לסמוך על שאין הדם יוצא דאינו מתעורר הדם לצאת לגמרי כמו בשחיטה שיהיה ממסמס קועיה דמא ואם יצא איזה טיפין דם בטלין במיעוטן ואינו מבורר שלא יצא דם. ומה שעלה בדעת מעלתו שזה נקרא ס"ס שמא לא נקרע כל העור ואת״ל נקרע שמא לא נגע בושט ואתי מדין מתהפך. ולענ״ד הגם שדעתי נוטה להפר״ח דלא בעינן ס״ס מתהפך כמ״ש בחידושי לכתובות. מ״מ נראה שזה אינו ספק ספיקא כלל דלעולם אינו נקרא ס״ס אלא כשיש לספק בשני אופנים שמא לא היה המעשה בענין המטריף רק בענין אחר כמו בספק על ספק לא על ואת״ל על שמא לא דרס. וכן בהך דסי׳ מ"ט סעיף ד' שיש ספק שמא בא ע"י חולי והוא ודאי כשר ואת״ל על ידי קוץ שמא לא ניקב אברים פנימיים. אבל כאן שהתחיל מעשה המטריף ולא נודע אם נעשה בענין שהוא טריפה אין כאן ספק ספיקא ואין כאן רק ספק אחד. דאל״כ אף בודאי נקרע כל העור נוכל לומר שמא לא נגע בושט כלל. ואת"ל נגע שמא לא ניקב רק עור אחד ובש״ס מבואר בממסמס קועיה דמא שאין לו תקנה רק בעוף לשחוט הקנה כמבואר בגמרא דף נ"ח ובפוסקים ונימא דס״ס הוא שמא לא נגע בושט כלל ואת״ל נגע שמא לא ניקב רק א' מהם. אלא בכה"ג לא מקרי ספק ספיקא שאם כן אתה יכול לרבות ספיקות וספיקי ספיקו׳ שמא לא ניקב רק משהו מן הושט או רביעותו או שלישיתו. אלא כיון שיש בכל ענין חששא הבא מכח הריעותא שנולדה ולא נודע אם הגיעה הריעותא עד שיהיה בה כדאי להטריף אין כאן רק ספק אחד. וכן בישב לה קוץ בושט נימא דהוה ספק ספיקא שמא לא ניקב רק קצת מן הפנימי ואת״ל כולו שמא לא ניקב רק החיצון ואת״ל גם החיצון שמא לא כולו אלא אין זה ספק ספיקא כלל ואין סברא לחלק כיון שהושט אבר שנטרפת בו דאין זו סברא כלל ועיקר הסברא כמ״ש שאין ספק רק עד היכן הגיעה הריעותא. ומה שביקש לחלק דלענין החלב לא שייך איסור שאינה זבוחה והבהמה אסורה והחלב מותר דברי תימה הם מי יתן טהור מטמא. ומה שהביא מדברי רבינו יונה שאוסר בספק שקול ואף ע״פ כן מתיר החלב היכא דיש לומר השתא נטרפה. ובמח״כ זהו שגגה גדולה דשם הטעם דמוקמינן לבהמה אחזקה דהשתא נטרפה ולא סתר כלל מה שהבהמה טריפה לפנינו מה שמתירין חלב וגבינות שנעשו קודם לכן. ואמת שדברי ה״ר יונה תמוהים מצד עצמם למה אוסר בנשבר הרגל ואין ידוע אם קודם שחיטה למה לא נימא השתא הוא דנשבר כיון דס"ל אפילו ודאי טריפה אמרינן השתא הוא דנטרפה כ״ש די״ל השתא הוא דנשבר ואינו טריפה כלל. ואין לומר משום חזקת שאינה זבוחה דלענין נשבר רגל אין כאן רק טריפות וליכא איסור שאינה זבוחה כלל וכמ״ש ה״ר יונה גופא דבהמה בחייה בחזקת שאינה טריפה הוא. לכן נלענ"ד דבלא״ה צריך להבין מ״ש הר״ן אחר כך ומיהו הני מילי בטריפות דאיכא למימר השתא ממש סמוך לשחיטה נטרפה. אבל בטריפות סירכא שאי אפשר לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסורה כיון שע"כ קודם לזמן מציאה יצאה ואין אנו יודעין כמה אוסרין אותה למפרע כו׳ עכ"ל ע"ש. והנה בודאי גם בשאר טריפה ודאי רחוק לומר שבשעת שחיטה ממש נעשה שזה רחוק. וגם אם כן נימא שאחר שחיטת רוב סימנין נעשה. אלא ודאי עיקר הכוונה שזמן מועט קודם שחיטה נעשה. ובשביל זמן מועט לא שייך שיצאה מחזקתה על ידי זה. דעל זמן מועט לא שייך לתלות שדוקא ברגע זו נעשה. וכן מיירי רבינו יונה שנולד לו הספק אחר שחיטה ובשעת שחיטה ראה שנשבר הרגל ואין ספק רק ברגע השחיטה. אח״כ התראתי פנים עם הגאון אב״ד דק״ק ליסא ודברתי מזה הענין והובא ספר תבואת שור וראיתי שדבריו לקוחים מדברי ת״ש שחילק לפי שאין הריעותא בגוף הבהמה ואין סברא זו מחוורת אצלי כלל. ומ״מ אף לפי דבריו לא צדקו דברי מעלתו. דשם אין הספיקות סותרים בעצמם דהא מה שמתירין החלב הוא מפני שאנו אומרין שבשעת חליבה עדיין לא היתה טריפה והבהמה טריפה לפנינו. אבל לאסור הבהמה מכח ספק ולהתיר החלב זה דבר שאינו כלל. ובענין מ״ש דנקובת הושט מקרי נבילה אין להאריך שכבר כתבתי בחדושי לי"ד שכתבתי בילדותי ובתשובתי דש״ס מפורש הוא בישב לה קוץ בושט דפריך ומ"ש משני חתיכות ומשני התם איתחזק איסורא הכא לא איתחזק איסורא. הרי מפורש דאף דנקובת הושט נבילה מקרי לא איתחזק דלא כמ״ש ד"ז הגאון בפלתי. וכתבתי לבאר דנהי דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. היינו לענין שאינה מותרת עד שיעשה בה מעשה שחיטה המתרת בסכין ראויה וכמו כן קאי להיות מותרת על ידי שחיטה. לכן גם בקוץ בושט חשבינן חזקת היתר. ולא מקרי אתחזיק שהרי מעשה שחיטה היה כראוי. משא״כ בספק במעשה השחיטה ואין לי להאריך כאן כי הדברים עתיקים. ובאמת לענין במקום נקב שחיט. כבר כתבו דזה לא שכיח ולא אמרי׳ בו סמוך. עיין תוס׳ בכורות ואין כאן מקומו ולקמן יבואר. ומה שביקש לחלק דכאן יש חזקה דגופא שלא היתה נקובה הלא הם עצמם דברי רבינו שמשון שהיא חזקה דאתיא מכח רובא ומייתי ממשארסתני נאנסתי ומומין דהוי חזקה דגופא ואם נחשיב לחזקה דגופא ממש קשה על דברי רבינו חיים שכתב לתרץ הקושיא דמפרה אדומה ילפינן רובא וחזקה רובא עדיף ומנא לן אי משום דאיכא חזקת טמא הא איכא רובא דרוב בהמות אין טריפות וחזקה דגופא גם כן שלא היתה נקובה מעיקרא אע״כ חזקה דגופא ממש לא נקרא דהא י״ל שנולדה טריפה רק חזקה דאתיא מכח רובא כיון דרוב בהמות כשרות אמרינן השתא אתרעי ויצאה מן הרוב. מיהו אכתי לא ניחא לדברי רבינו חיים כהן דס״ל חזקה שאינה מבוררת נמי חזקה הוה איכא תרתי רוב בהמות כשרות וגם חזקה דנולדה כשירה מיהו הכל אחד ולא חשיב רק חדא חזקה דהיא מן הרוב דהא עכ"פ מיעוט טריפות יש מצד הכללות ואין כאן רק חזקה דאתיא מכח רובא. ומה שהביא בשם ספר בכ"ש שתמה על דברי רבינו יונה דמייתי מספק בשחיטה לשאר ספק ודאי תמיה גדולה הוא. ומה שביקש לתרץ דיש בשמוטה חזקת הגוף אינו כלום דהרי אותו חזקה איכא נמי בנשבר הרגל. אלא הדבר ברור כדפרישית לעיל דבלא״ה פשיטא ליה לה״ר יונה דבספק שקול מחמרינן כמו שמייתי מרבי יימר מאימרתא וספק דרוסה אלא דמשם לא מוכח רק היכא דליכא חזקה דהשתא ממש איתרע ולא מייתי ראיה רק דלא נימא דשייך חזקה דהשתא אף בזמן מועט שבין שחיטה לגמרה וס"ל כמ"ש הרמב״ם פרק ג׳ מהלכות שחיטה דין י"ח דכל מקום שאמרנו פסולה היא נבילה ודאית וס״ל כן גם במה שזכר בש״ס חולין דף יו״ד מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול משמע דומיא דספק שהה וספק דרס ואם איתא דשייך כאן חזקה דהשתא נשמט לא דמי לשאר ספק בשחיטה דליכא חזקה דהשתא כנגדה דהשתא הוא דנשמט. ואין לומר דהוה תרתי לריעותא כמו במקוה שנמדד ונמצא חסר דאיכא חזקת טמא והרי חסר לפניך דליתא שאין זו ריעותא כלל השמטה שלאחר שחיטה. ולא דמי למקוה שהריעותא בהכשר המקוה. משא״כ הכא אחר שחיטה תו אינו מזיק שמוטה. וכן מוכח בש״ס דספק זה גרע יותר מנמצאת הסכין פגומה. ועיין ברמב״ם בפ״א משחיטה דין כ״ד שפסק בנמצא הסכין פגומה שהיא ספק נבילה ע״ש בכ״מ שלא כתב נבילה ודאי כדאמר רב הונא פסולה. משמע נמי דפסולה היינו ודאי נבילה בסתמא. מיהו בסכין א״צ לדחוק כמ״ש הכ״מ שם אלא די"ל דאיכא כנגדה חזקת סכין שנבדקה ומוקמינן ליה בחזקת בדוק לכן אף דס״ד דמתרבי מן הכלל. מ״מ אינו פסול בודאי. אבל בהך דנמצא סימן שמוט משמע ליה לה"ר יונה דפסולה ודאי. אם כן שפיר מייתי ראיה דלא שייך חזקה דהשתא בספק שנולד ברגע מועטת כמו בשעת שחיטה. א"כ ממילא דה״ל ככל ספק שקול דאזלינן לחומרא כנ״ל ברור בדעת רבינו יונה. ובאמת תמיה לי על דברי התוס׳ פרק אלו טריפות דף מ״ג ע״ב ד״ה קסבר שהקשו בספק דרוסה נימא נשחטה הותרה. וכן הרשב"א בתה״א דף ל״ח ע״א מייתי גם כן לחלק בין הך דתלינן בזאב ואמרינן נשחטה הותרה. וקשה דלא דמי דשם איכא חזקה דהשתא אינקיב ומעיקרא לא היה נקוב. משא״כ בספק דרוסה דליכא חזקה דהשתא. מיהו התוס׳ י״ל שעיקר סמיכתם על הך דיבמו׳ דמוכח בספק שקול מוקמינן אחזקה ומתירין צרת הערוה. אבל הרשב"א שמייתי ראיה מתולין בזאב על ספק דרוסה בזו ודאי יש לחלק דבזאב איכא חזקה דהשתא הוא דאינקב משא״כ בספק דרוסה לא שייך חזקה דהשתא. ונראה דס"ל להרשב״א דאף שיש חזקה דהשתא מ״מ הרי נקובה לפניך. ואם היה בענין זה מחיים היה ודאי טריפה. לכן שפיר מדמי היכא דיש ספק שמא מעולם לא נטרפה לניקב אחר שחיטה והוא טריפות מבורר אם נעשה מחיים. מיהו אכתי קשה להרשב״א גופיה דמכשיר בגבינות אפילו ודאי טריפה אמרינן השתא נטרפה ובספק דרוסה מחמרינן אלמא דחזקה דהשתא אפילו בטריפה לפנינו עדיף מספק דרוסה. וא"כ כ״ש בנמצא הריעותא לאחר שחיטה דלא דמי לספק דרוסה שהספק היה מעולם וצ״ע. ומ״מ יש לעיין בזה לפי דברי הרשב״א גופיה שכתב בטעמו של דבר שכתב בחדושיו דף מ״ג ובתה"א דכל שהוחל בה מעשה המטריף ואנו מסופקין בגמר המעשה יש לאסור. והיינו טעמא דישב לה קוץ בושט חיישינן שמא הבריא. א״כ י״ל אם יש ספק אם פגע בושט כלל שפיר יש להכשיר ומוקמינן בחזקת היתר שלא הוחל בה מעשה המטריף כלל. ולכאורה נראה כן דהא עולא מכשיר אפילו ישב לה קוץ בושט אין חוששין שהבריא וניקב אף דכבר התחיל מעשה המטריף א״כ י״ל נהי דלא קיי״ל כעולא היינו דוקא בהתחיל מעשה המטריף וכן בספק דרוסה כגון בנמצא צפורן בגבו של אחד מהם חוששין שכבר הוא מעשה המטריף שהציפורן דורס הוא. אבל היכא די״ל שלא ניקב לחלל י״ל לכ״ע מחזקינן בחזקת היתר. מיהו נראה דהא ליתא דא״כ קשה באווזא דממסמס קועיה דמא בחולין דף כ״ח דמוכח דבבהמה אין לו תקנה ואמאי לא נימא דלא ניקב רק העור לחוד וכ״ש דקשה לשיטת הרא״ש שפסק בשם ראב״ן כעולא דאין חוששין שמא הבריא אף שהריעותא הוא בפנינו ואמאי ניחוש באווזא דממסמס קועיה דמא שניקב הושט שהרי לא התחיל מעשה המטריף כלל לכן היה אפשר לחלק דדוקא בישב לה קוץ בושט דעכ״פ הקוץ אינו תחוב רק בפנים לכן לא חיישי׳ להבריא לדעת הרא״ש. משא״כ בממסמס קועיה דמא שאינו נודע עד היכן הגיע הקוץ שפיר חיישינן שמא הגיע לושט. ואפילו נימא בהמסס ובית הכוסות שנמצא מחט מצד אחד ולא נודע אם הגיע לעבר השני דלא מחזקינן ריעותא שעבר בצד שני היינו משום דשם הנקיבה היא טבעית ומעצמה. א״כ שפיר יש לתלות שעדיין לא הגיעה לעבר השני שהרי אין דרך שינקב מעצמה בכח. אבל אם הכה בכח בשפוד ויש ספק אם ניקב שני הצדדין ואין ספק רק עד היכן שלטה ההכאה שפיר אסרינן מספיקא שהרי אפשר שינקב בנקיבה זו עד מקום שנטרפת בו. וכן משמע מהא דבקוץ עד שתינקב לחלל פא"ט דף י״ג ע״ב ופרש״י בניקב לחלל חיישינן שניקבו הדקין. וכן היא בברייתא בדף נ״ב ע״ב דרוסת חתול נץ ונמיה עד שתינקב לחלל כקוץ בעלמא. מוכח אף שלא נודע שניקבו הדקין חיישינן ותקשי לעולא דס״ל בישב לה קוץ בושט אין חוששין שהבריא אע״כ כדפרישית. ובאמת לפמ״ש היה נ״ל לחלק עוד דלכך בבר אווזא חיישינן לנקיבת הושט ולא תלינן דהעור לחוד ניקב היינו כדפרישית לעיל דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שתשחט. וא״כ בנקובת הושט הוה נבילה רק דאמרינן דהרי עומדת להיתר כשתשחט במקום הראוי לשחיטה והרי נשחטה במקום הראוי לשחיטה לכן אף דנמצא ריעותא בושט הרי אין הריעותא במקום שחיטה המתירה שהרי נשחטה עכ״פ כראוי. משא״כ במסמס קועיה דמא הרי לא נודע באיזה מקום נשחט א״כ הוה ספק בשחיטה ממש דשמא שחט במקום נקב. ועפ"ז נ״ל ליישב הא דבשחיטה לא אמרינן סמוך מיעוטא להדי חזקה והושט היה נקוב ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. ולפמ״ש י״ל דודאי חזקת אינה זבוחה שעומדת להתיר ע״י שחיטה א״כ כיון שנעשה בה שחיטה הראויה ממילא לא שייכא עוד החזקה שהרי השחיטה היא המפקעת איסור שאינה זבוחה והיא עצמה המתרת וכיון שנעשה המתיר כמצותו אין לחוש שהושט היה נקוב דאזלינן בתר רובא ולא שייכא החזקה כלל שהרי שור שחוט לפניך והיא המתרת איסור שאינה זבוחה ומסלקת החזקה. אבל בחלב דבכורה החלב אינה מתיר בעצם חזקת בכורה רק שדנין מן החלב שכבר ביכרה ולא נעשה בה דבר המתיר החזקה רק דנין מכח רוב י״ל סמוך מיעוטא לחזקה ואין מביאין ראי׳ מן החלב כיון שמיעוט חולבות הרי אין כאן מתיר כלל. אבל השחיטה היא עצמה המתיר וזה נכון וברור. מ״מ סברא הנ״ל ג״כ מוכרחת מכח הך דתינקב לחלל כדפרישית. וא״כ בנ״ד אם יש לחוש שניקב הושט אין להתיר כלל הבהמה: