אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה מז

תשובה מו

שאלה אהובי ידידי מה יקרו לי ריעיו ודבריו החמודים אשר חקק על ספר במכתבו. והנה אמת כי שערי פלפולים לא ננעלו. אך טרדות למודים ועיונים הקבועים אשר קשה עלי להאריך כי אם בדבר נוגע למעשה שההכרח להשיב לשואל כיד ד׳ הטובה עלי. והנה אחרי רואי שרצון כבוד ידידי שיחיה לידע ולהודיע דברי חכמה ופלפול אשר לו רצון ירא ה׳ אעשה ואשיב למעלתו בקיצור מופלג. ראשית אמרו מה שכתב שצל״ע בענין ניטלה האם. והנה למעלתו פלפל שר״ל דדוקא למ״ד טא״ח יש ראיה כמבואר במכתבו והנה חסדאין מילין וכיון מעלתו בזה למ״ש בחידושי ליורה דעה זה זמן רב כד הוינא בר שיבסר או תמניסר שכתבתי על הלכות טריפות. אבל לפקפק מכח זה לערות יסוד הלכות קבועות אין לנו אלא בדברים קרובים כי מכל מקום רחוק קצת לאמר עליו טעה בדבר משנה וכיון דאיכא פלוגתא דתנאי קמאי אי טריפה חיה רחוק לתלות בזה בלי רמז ורמיזה בש״ס. ועוד קשה בריש אלו טריפות תנא דבי ר״י דס"ל טריפה חיה ה"ל למיחשב נמי ניטלה האם ואף די"ל דס״ל דמ"מ כשירה כמו בהמה שנחתכו רגליה מ״מ מדמקשינן מבסגר ושב שמעמא ה"ל לאקשויי נמי מניטלה האם כיון דס"ל ט״ח אין לו ראיה להכשיר מעדות תודוס הרופא. ועוד לפי דברי מעלתו ע״כ סתמא דמתני׳ דבכורות ס״ל טא״ח. וא״כ קשה רבי יוחנן ס"ל בנדה דף כ"ד טריפה חיה האמר הלכה כסתם משנה. הן אמת כי קשה בלאו הכי שהרי ריש לקיש בריש אלו טריפות דייק ממתני׳ דשאין כמוה חיה דטריפה דס״ל טא״ח וא״כ קשה לרבי יוחנן הא אמר הלכה כסתם משנה וסתמא דמתני׳ ס"ל טא״ח בריש אילו טריפות הן אמת כי יש לדקדק דריש לקיש דייק ממתני׳ דס״ל טא״ח מדנקט כל שאין כמוה חיה מכלל דטריפה א״ח לפמ״ש התוס׳ בסנהדרין דף ע״ח בד״ה ההורג דאפילו למ״ד ט״ח מ"מ ההורגו פטור דסופו שימות בחבלה זו. ואם כן קשה מנ״ל דס״ל למתני׳ טא״ח דילמא ס״ל ט״ח ומ״מ נקט שפיר שאין כמוה חיה מאחר שסופה למות ע״י חבלה זו דהא אפי' למ״ד טא״ח מ״מ יכולה לחיות י״ב חודש ומ״מ מקרי אין כמוה חיה. ואם כן לא מוכח ממתני׳ דסבירא לה טא״ח וצריך לומר דודאי ממתני׳ לא מוכח לטא״ח יב״ח דיש לומר בודאי מתני׳ נמי לא קאמרה רק שסופה למות אלא דריש לקיש ס״ל באמת טא"ח ונקט הרמז מן התורה ובא ברמז זה לומר דנפקא מיניה לספק טריפה שמועיל שחיה יב״ח כמ״ש המפרשים בזה להכי נקט הרמז לזה מן התורה. אבל למ״ד ט"ח אף שסופה למות ע״י חבלה זו מ״מ לא מהני בספיקו אם כן אין לומר שבא הרמז שבתורה לזה דליכא נפקא מיניה בזה. וא"כ לר' יוחנן י"ל דס"ל דמתני׳ ס״ל ט"ח. ומ"מ מקרי שאין כמוה חיה כיון שסופה למות על ידי חבלה זו ולא קשיא מסתמא דמתני' לרבי יוחנן. וא״כ ממילא שאין לומר דמתני׳ בבכורות ס״ל טא״ח דתקשי לרבי יוחנן ודוחק לומר דאמוראי נינהו אליבא דר׳ יוחנן או דר׳ יוחנן משמיה דרבי יהושע קאמר דכל זה דחוק. וגם עיקר פירושו בש״ס בהך דהורו בטרפחת כרבי בזפק מה שביקש לחלק בין נחתך כולו לנחתך קצתו אם יהיה סברא לחלק בכך מאי מייתי במתני׳ ראיה מנחתך לניטל אדרבה בטחול מצינו איפכא לחד לישנא ניטל כשר ונחתך טריפה וא״כ למה הוזכר עדות תודוס במשנה מאחר שאין ראיה ממנו לניטל. ולדבריו טפי ה"ל למימר הורו בטרפחת לאיסורא כרבי בזפק לאיסור בנטל לגמרי. ואין לי להאריך בזה כי אינני דוחה דברי מע״ל כי ניתנו לומר בדרך פלפולא:

מ"ש בענין מגו במקום עדים הך דשורי הרגת בשם מחבר א׳ שפירש דברי הנימוקי דס"ל לרב דאמרינן מגו במקום עדים והוקשה לו דברי הנ"י ידע מעלתו ידידי שיחיה שאין דרכי למשכן נפשי אפילו בשביל מחברים מפורסמים ונקל בעיני לדחותם אם לא ישרו בעיני דברי מחברים האחרונים כי אין משא פנים בדברי תורה והאמת אהוב מן הכל. ודברי המחבר הלזה אינם נכונים דאי ס״ל דהך מקרי חזקה אלימתא טובא קמ״ל רב. ומ״ש בשם המחבר הלזה לא שמיע לי ולא סבירא לי. וקושית מהרש״ל על נימוקי יוסף אינה קושיא אלא כמו ממאן בסברא זו ונקל להראות פנים מסבירות לכל צד. ומובא בסוד חכמי הש״ס אשר דעתם רחבה מדעתנו ואין קושיא אי ס״ל להש״ס דבלא עדים יש להאמינו בפשיטות. ואין לי להאריך בזה כי כל איש אשר הריחו ה׳ בתורתו יכול להסביר הסברא לכאן ולכאן. ומ"מ קושיתו דמעלתו על המחבר אינה קושיא. שהרי הנימוקי עצמו הביא סברת הרז״ה וא״כ אין סתירה בו. אבל פשטא דש״ס מכרעא טפי כדברי הנימוקי יוסף. דאי ליכא עדים מאי פריך א״כ לא שבקת חיי. מאי קושיא אם יש עדים באמת אין נאמן. ואם הקושיא בליכא עדים א״כ ממה נפשך אם ירצה להפסיד לחבירו יוכל לומר להד״מ וזה קשה על הרז״ה וסייעתו. ואין לי להאריך בזה. אך יען רצון מעלתו בפלפולא אכתוב לו מ״ש זה איזה שנים בזה הענין ליישב דברי הרי״ף ממה שהקשה עליו בש״ך ח״מ סימן שפ״ב על מה שכתוב הרי״ף בפרק החובל להביא ראיה דלאו קנסא הוא. דאי קנסא היאך גמר רב מיניה לשורי הרגת. והקשה הש"ך בר"ס שפ״ב הא רב לשיטתיה דס״ל גמרינן מקנסא. ואמרתי שכך הוכחת הרי״ף דע״כ לדידן אליבא דהלכתא נמי חייב דהא קשה מאי פריך נימא דמיירי בליכא עדים וצריך לומר כדברי הנימוקי דא״כ פשיטא דנאמן במיגו. ואכתי קשה נימא דיש עד אחד שקצץ וכיון דבשנים אינו נאמן אם כן ה״ל דין נסכא דרבי אבא דהוה מחויב שבועה ואיל״מ וא"כ רב לשיטתיה דלא ס״ל משואיל"מ טובא קמ״ל דאמרינן מגו נגד עד אחד וזהו רבותא גדולה וא"כ רב לשיטתיה הוה מצי לאוקמה בע״א כדפרישית באוקימתא רויחא אלא ודאי רב בעי לאוקמה לכ״ע ולא לשיטתיה בלבד. וא״כ שפיר דייק הרי״ף דלאו קנסא דאי קנסא א״כ רב דוקא לשיטתיה מוקי הכי וא"כ ה״ל לאוקמה בע״א וקמ״ל דלא אמרי' משואיל״מ אלא ודאי בעי לאוקמה לכ"ע ומוכח שפיר דלאו קנסא הוא. ובענין מיגו במקום רוב יעיין מעלתו בספרי שחברתי בילדותי שו״ת יעלת חן סי׳ כ"ז ואין מקום להאריך בזה:

ומ״ש בענין מיגו להוציא מהא דהכרי בחזקת טבל אין מזה ענין להפסיד לה כתובתה דמ״מ לא תפסיד ע"פ ע"א שהרי היא צווחת ואומרת שקר ענה בה וכי ע״א קם לממון ואף דאילו הוה הכרי בעין הוה מוקמינן ליה בחזקת טבל. מכל מקום לא תפסיד הכתובה בע״א דאפשר שמשקר עיין בב״י סימן קט״ו סק״ד ואפילו ע״א מעיד שזינתה אינה מפסדת כתובתה עיין סימן קע״ח:

ומ"ש בענין כתובה דאורייתא לא קשיא דמ״מ לא עדיפא כתובה מחוב ומ״מ מיתמי אינה תורה ובספרי הארכתי בביאור הירושלמי מה שתמה על הפלתי שמתרץ דברי הרמב״ן שאינו מביא ראיה מתיקן לי הכרי וכתב דבטיהר לי הדם ליכא מיגו שהרי מפי החכם אנו חיין לגודל הטרדא אין לי פנאי לעיין בו כי איננו בידי כעת ספר כו"פ על הלכות נדה. אך נראה שדבריו נכונים דודאי בטיהר לי הכתם יש לפרש שכבר החזיקה עצמה במסופקת והראתה הכתם לאחרים נמצא שהיתה מוכרחת לשאלת חכם ושוב אמרה שטיהר לה החכם ובזו הוה מיגו למפרע. משא״כ בתיקון הכרי לעולם יכולה לומר שתקנה בעצמה שא״צ לחכם בזה וזה ברור בכוונתו. והדמיון שדימה מיגו להוציא באמרה על הכרי שמתוקן אין לו ענין למיגו להוציא דאם נאמנת על תיקון הכרי מה מקום לקנסה להפסיד כתובתה ומזה הטעם ג״כ אין לו ענין לשטר העומד לגבות. דאפילו אי לאו כגבוי דמי מ״מ מדינא אינה מפסדת כתובה רק מכח קנס ולכן צריכה התראה לרוב פוסקים גם בעוברת ע"ד משה עיין ב״ש סקי״ז.

ומ"ש ליישב דברי רמ״א בח״מ סימן קע״ו ממה שהקשה עליו הש״ך מסימן שפ״ב זה ניתן לומר ועוד נ״ל לחלק יותר דבפטר בעל חובות אינו נגד החזקה דהא בפטרן בחנם הוה כמו מתנה ומתנה קיי״ל דהוא כמכר כדאיתא בפ״ב דמציעא ובמגילה דאי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה וא״כ אין כאן חזקה די״ל דבאמת היה לו הנאה כזו מן הב״ח ועוד לפי מה שמצינו בפורע חובו של חבירו פטור. והטעם בירושלמי מפייסנא ליה ושביק לי ומחיל לי אם כן אינו נגד החזקה שדרך למחול ע"י פיוס עד שכדאי לאבד מעותיו של זה בטענה רעועה כזו שהיה מוחל לו עס״ק כ״ח. ומ״מ דברי הש״ך נכונים לפי המקור דמייתי מהר״ם ראיה משורי הרגת לפטור החובות וא״כ לא ס"ל למהר״ם כל חילוקים הללו הגם שנכונים הם:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה