משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה מו
שאלה כתב התחייבות שנאמר על שוחטים דמתא וז"ל הכתב וקיבלו השוחטים הח״מ עליהם ובאופן זה נתמנו שמחוייבים ליתן להרב המגיד בכל שבוע ושבוע ד׳ זהו׳ ובאם ישנו דעתם מנתינה הלזו ויעברו שני שבועות ולא יתנו הד׳ זה' כפי שהתחייבו חלילה להם שוב לטבוח טבח והכן ולזבוח שום זבח בקהלתינו וכו' וכל הנ״ל קיבלו עליהם בת״כ ובדש"ג ובפ״מ וחתמו על זה בח״י ממש. והרב המגיד גמר להם כתב התמנות השחיטה וחתם להם בראשונה ואחריו בני אסיפה. ואחר זמן פרקו עול הנתינה מעליהם. ומענה בפיהם שעשו התרה לשבועתם. והרב המגיד צווח שנשבעו ע"ד ה"ה ואין להתיר בלא דעתו שהוא תחת טובה שעשה להם. ועוד טענו שלא קיבלו שבועה בפ״מ רק כתוב כן בכתב. ושאל אם יש ממש בדברי השוחטים:
תשובה נפתח במה דסיים בענין שבועה מפי הכתב אם מועלת. הנה בתשובת שב יעקב סימן מ״ט האריך וכן נראה הסכמת האחרונים בש"ך י״ד סימן רל״ב ובסמ״ע סימן ע״ג דע״פ הכתב לא הוה שבועה דלבטא בשפתים כתיב. ואף המחמיר שהוא בעל חוות יאיר בסימן קצ״ד מחלק בין אם כתב כל הנ״ל נעשה בת״כ ובשד"א דאז אינו שבועה רק כשכתב אני מקבל עלי באלה ושבועה ס' לבעל חוות יאיר דהוה כנשבע ממש. והרב בעל שב יעקב חלק עליו. ועיקר ראייתו מהא דהנודר מלדבר עם חבירו מותר לכתוב לו בכתב כדאי׳ ברמב״ם ספ"ו מנדרים ובש"ע י״ד סי׳ רכ״א. וחוות יאיר כתב לחלק בין נדרים דהולכין אחר לשון בני אדם. ובעל שב יעקב דחה דבריו. דלמה לא נדרוש לשון התורה לבטא בשפתים. ובאמת דבר זה אינו מוכרח. דהא אמרינן בשבועות דף כ״ו ע״ב גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו דכתיב לבטא בשפתים. א"כ משמע דלבטא בשפתים לא ממעט רק גמר בלבו. והטעם שאין יודע מה שבלבו. אבל פירש דברים שבלבו בכתב י״ל דהוה ביטוי ואפשר דעדיף מיניה. ואף דביטוי היינו דיבור ס״ל דלא הקפידה תורה רק שתהא כוונתו נודעת ע״י דיבורו. וה״ה אם כוונתו מודעת ע״פ הכתב י״ל דהוה גם כן נדר דלא גרע מביטוי שפתים. ואין לנו לומר דמיעטה התורה רק דברים שבלב. וכן מצינו לגבי אונסין בנדרים דף כ״ח דאף דדברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין שאני דמוכחי. וא״כ נהי דממעטינן גמר בלבו מ״מ בכתב הוה מוכחי טובי אפשר דמהני כמו דיבר לאסור איסר על נפשו. אבל אם אסר על עצמו דבר אין לך בו אלא פירושו. ואם אסר עצמו לרמוז לחבירו דבר שיבקש להודיעו. אפשר שאין הדיבור בכלל אף דעדיף מרמיזה. דמ"מ מזה לא אסר עצמו שאין לך אלא מה שאסר על נפשו. ומה שהביא בשב יעקב ראיה ממגילה דף י״ח דאיתא היה כותבה ומגיהה אם כיון לבו יצא ה״ד אי דמסדר פסוקא פסוקא וקרי כי כיון לבו מאי הוי ע״פ הוא. ול״ל להגמרא לומר דמסדר פסוקא היינו שקורא הפסוק הא הכתיבה עצמה היא הקריאה אי מכוין לה וגם זה אינו מוכרח כלל. דהא מתני׳ ס״ל דחרש פסול ליקרא המגילה משום שאינו משמיע לאזנו א"כ כתיבה בודאי לא מהני דלא גרע מלא השמיע לאזנו להכי נקט בקרי פסוקא פסוקא. ובתשובת ח"י הביא ראיה דגבי עדות כתיב מפיהם ולא מפי כתבם. משמע בשאר דוכתי כתיבה כדיבור דמי. ודחה בעל שב יעקב ג״כ די״ל בעדות סגי בגילוי מילתא שאינו אלא הודעת הענין שנודע להם. ולכן ס״ד דאף מפי הכתב סגי. ואין זה דחוי די״ל גם לבטא בשפתים דכתיב י״ל דלא קפדה התורה רק שיהיה דברים שבלבו מוכיחים ע״י בטוי שפתים ומי שישמע דבריו ידע שאסר דבר זה עליו וי״ל ה״ה בכתב. אלא די״ל בלא"ה לבטא הוא כמו בעדים דכתיב ע״פ ויש לדרוש גם כן למעט כתב כמו בעדים. מיהו לשיטת רבינו תם דבראויין להעיד מהני נמי בכתב ועל פיהם לא אתי למעוטי אלא אילם דאינו ראוי להגדה. אם כן ע״כ על פי דכתיב בעדים אינו פשטא דקרא דאם כן אין לחלק בין ראוי לבילה אלא מיעוטא דרשינן. ואם כן לרבינו תם כיון דבראוי לבילה מקרי על פי. א״כ י״ל גם בשבועה בכתב מקרי נמי ביטוי שפתים בכתב היכא דראוי לבילה. מ״מ כל האחרונים הסכימו דע״פ כתב לא הוה שבועה ומי ישמע להחמיר בפרט בדור הזה אשר בעו"ה כ"א מקלו יגיד לו. וגם נ"ל ראיה דכתב לא מקרי אמירה מהא דבפרק מ״ח דף ק״ד ע״ב דחרש וחרשת אין חולצין לפי שאינן באמר ואמרה כדר׳ זירא שאינו ראוי לבילה. אלמא ע״פ כתב לא מקרי אמירה דאל״כ הרי יכולין לדבר ע״פ כתב. אלא ודאי לא מקרי אמירה. וא״כ גם בכלל ביטוי שפתים אינו. ועוד נ״ל ראיה מהא דאיתא בשבועות דף כ"א אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה כו׳ שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם. ופריך מנ״ל. והנה המ״מ פי"ג משכירות כתב דלאו שאפשר לעבור במעשה אף בלא עשה מעשה לוקין עליו. וא״כ קשה הא הני אפשר להיות במעשה שישבע ע"י כתב דהוה מעשה. וא״כ דינא שילקה אף אם הוא בלא מעשה. אלא ודאי כתב לא מהני מידי. ועוד נ"ל ראיה דבזבחים דף כ״ט ע״ב אמר רבי ינאי מנין למחשב בקדשים שלוקה שנאמר לא יחשב. ופריך לאו שאין בו מעשה הוא. ומשני הא מני ר׳ יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ולמה דחק הא משכחת לה שכתב דבריו בכתב והוה דיבורא שיש בו מעשה. מיהו אי אמרינן דמחשבת קדשים סגי בלב לא קשיא דהא הדיבור אינו פועל רק דברים שבלב עיין ר"פ ד׳ מיתות. אבל לשיטת התוס׳ ס״פ המפקיד והרא״ש בהלכות קטנות כמ״ש בספרי גט מקושר אות ס״א דבעינן דיבור בפיגול וא״כ אם איתא דכתב חשיב כדיבור משכחת לה מעשה בכתב בכתב. אלא ודאי כתב לאו דיבור הוא כלל. לכן לא משכחת לה מעשה. לכן כיון שהסכמת כל האחרונים דבלא ביטא בשפתיו אין כאן שבועה. וגם בתומים סימן ע״ג משמע דכך ס"ל עיין באורים שם וגם אין לחוש שנשבע שלא בפניו מאחר שידוע מצד המנהג שכותבין שקיבל עליו אף בלא קבלה בפירוש כלל. ואולם אחרי אשר אמרו חז״ל לא מזיגנא רישא עד דמהפיכנא בזכותיה ומה גם לאיש אשר יודעי ומכירי מעודי. ראיתי כי יש לצדד בדבר אחר אשר נעשה כזאת באסיפה וא״כ הסכימו הציבור שיקבלו כזאת עליהם באלה ובשבועה. ומסתמא היה ביטוי שפתים אצל אלופי הקהל בקריאת הכתב. ואחר שהיתה הסכמה אצל אלופי הקהל ובעלי אסיפה. לא גרע מגזירת חרמי ציבור שיש להם כח לגזור כן על המשועבדים עליהם. ואחר שהוסכם אצל הקהל והציבור חלה גזירתם אף דמושבע מפי אחרים לא מהני בשאר שבועות אם לא יענה אמן. מ"מ חרמי ציבור אינם אלא גזירות ואין להם דין שבועה לענין שיצטרכו התרה ע"י פתח חרטה כמ"ש הרמב״ן במשפט החרם. והרא״ש בתשובה כלל ה׳ סימן ו׳ וכלל ז' סימן ט׳. ובחרמי הקהל לא שייך ביטוי שפתים דהא חלין אף ע״פ שאין השומעין עונין אמן. ואין שבועה מועלת מפי אחרים בלא ענית אמן רק שבועת עדות ושבועת הפיקדון כדאיתא בספ״ב דשבועות. וכן מבואר בתשובות להרמב״ן סימן ר"פ דאפילו מי שלא היה בעיר חל עליו חרם הציבור. וכן בי״ד סימן רכ״ח סל"ג בנשבע שלא ליכנס בתקנתם ע״כ חל עליו חרם תקנתן. א״כ אינו מדין שבועה שיצטרך ביטוי שפתים ואפי׳ יסכימו הקהל בכתב נמי חל. וא״כ כיון שהסכימו הקהל למנותן ע"ד שיקבלו בחרם ושבועה כמ״ש בכתב שע״ד כן הומנו הרי הסכימו הציבור על הכתוב בכתב שיקבלו כזאת ויהיו באיסור שבועה אם יעברו. וכל שהוא נדון מדין חרמי ציבור חל מכח גזירת הציבור דהא א״צ עניית אמן. וגם חל על הנולדים הרי שאינן מדין ביטוי שפתים כלל. ואם כן אם כתוב בכתב שקיבלו כזאת בח״ח ובשד"א ודאי י״ל דמדין חרמי הציבור אתו עלה מאחר שהסכימו הציבור בדבר השחיטה שהוא שלהם ויכולין לעשות כרצונם כמו בשאר עניני נתינות ובשביל שכתוב שקיבלו על עצמן לא גרע דאין זה אלא שקיבלו מדעתן גזירת הציבור. אלא שלא ראיתי שנזכר חרם רק דש״ג שהוא דין שבועה. וכיון שהוא שבועה הדרן למילת׳ קמייתא דבעי ביטוי שפתים. אלא שלענ״ד היה נראה דציבור שמשביעין אדם לא גרע מחרם שחל על מי שנגזר עליו. וכן מבואר במדרש ילמדנו שהביא הרא״ש בתשובה כלל שביעי סימן ט׳ וז״ל וכן מצינו בפילגש בגבעה דכתיב כי השבועה גדולה היתה וכי שבועה היתה אלא ללמדך שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם. וכן הביא הרמב"ן במשפט החרם בסוף תשובות להרמב"ן ובסוף ספר הכלבו אמר ר׳ עקיבא השבועה היא החרם והחרם היא השבועה. א״כ משמע דאף אם אמרו משביעין אנחנו מ״מ חלה גזירתם עכ״פ כמו חרם דמה שאמרו משביעין יראה שגוזרין שהעובר יהיה בעונש שבועה. אמנם ראיתי להרמב״ן במשפט החרם שכתב בהדיא במה שחילק בין חרם לשבועה כתב וז״ל אבל ב״ד או ציבור או יחידים שאמרו משביעין אנו שלא יעשה אחד ממנו כך וכך וכו׳ וכל שלא ענה בה אמן אינו חייב בה כלום שלא אמרו מושבע מפי אחרים אלא בשבועת עדות (לאו דוקא וה"ה שבועת פקדון כמפורש במשנה) עכ״ל ותמהני אחרי ששבועו׳ הציבור הם מטעם גזירה י״ל ודאי מדין גזירת הציבור חל נמי בלשון שבועה שגזרו הציבור איסור שבועה וכמו שיכולין לגזור עונש חרם שהוא גם כן מטעם גזירה שהרי מתירין לעצמם כמו כן יכולין לגזור בלשון שבועה דהא אמר החרם היא השבועה והשבועה היא החרם משמע דשבועה גם כן דין חרם יש לה. דאל״כ למה אמר תרתי החרם היא השבועה. אלא ודאי שבועה שמשביעין לציבור היא החרם ג״כ. דאל״כ למה אמר תרתי החרם היא השבועה והשבועה היא החרם. אלא ודאי אפילו אמרו אנו משביעין. כיון שאין כונתם רק לגזירת הציבור הוה כמו חרם. וכן ביהושע וישבע יהושע ולבסוף כתיב ארור. ולדברי רמב"ן איך שייך כלל לשון שבועה שאין לה מקום מפי אחרים. ומה ענין שבועה לכך. אלא ודאי גזירת הציבור שייכא נמי בשבועה. וכן הוא בנחמיה ה׳ י״ג ואקללם ואשביעם באלקים. פשטא דמילתא שהשביעם בגזירת שבועה. ודוחק לומר שהיו עונין אמן דהא הוא שבועה באונס כמ״ש ואכה מהם ואמרטם. אלא יכול לגזור נדוי ג"כ בלשון שבועה. וכן משמע בפרק שבועת העדות דף ל״ו דאיתא שם תנא ארור בו נדוי בו שבועה. דכתיב וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש כו׳ ופריך ודילמא תרתי עביד אשבעינהו ולייטינהו. ולדברי הרמב״ן קשה איך אפשר להשביע מפי אחרים. ודוחק לומר שכולם ענו אמן אחר השבועה. שהרי לדברי הרמב״ן אין השבועה חלה רק על העונין אמן. ועוד דמייתי משאול דכתיב ויהונתן לא שמע בהשביע. ופריך נמי דילמא תרתי עביד. ולדברי הרמב״ן איך קאמר ויהונתן לא שמע בהשביע הא כיון שלא שמע אין עליו עונש שבועה כלל. וכן מבואר ברמב״ן גופיה במשפט החרם וז״ל ואם החרים אותו החרם מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל הרי העובר עליו חייב מיתה. וזה דינו של יהושע בעכן וכן בחרמי בטוי מצינו שאול שאמר מות תמות יהונתן כו׳ עכ"ל. הרי דפשיטא להרמב״ן שלא קיבל החרם רק המלך לבדו גזר. אם כן משמע נמי דשייכא גזירה בלשון שבועה והוא כמו חרם ואינה מעין שבועת ביטוי רק גזירת הציבור. וכמו שהוכחנו מן הש״ס דשייכא שבועה בציבור ג״כ ולדברי הרמב״ן אין מקום לשבועה בציבור רק חרם. והוא תמה בעיני. וכן נראה מלשון תשובת הרא״ש כלל ה׳ סימן ד׳ שכתב אפילו הזכירו הציבור לשון שבועה. אין דעתם אלא לנדות ולהחרים כל מי שיעבור על גזירתם. וכן מצינו במעשה דפילגש בגבעה כו׳. וכן שבועת יהושע לא היתה אלא גזירה. שאי אפשר להשביע את הנולדים לאחר זמן. אבל נדוי החרם חל על דורות הבאים עכ״ל משמע דבהזכירו לשון שבועה חרם מיהו הוה. וא״כ צ״ע מ״ש בש"ע י״ד סימן רכ״ח סל״ה ז״ל אי אפשר להשביע הנולדים לאחר זמן. אבל נדוי וחרם חל על הנולדים עכ"ל. ולשון זה צ״ע דלפמ״ש נראה מדברי הרא"ש דאם אמרו בלשון שבועה עכ״פ הוה כמו גזירה וחרם שחל על הנולדים ג״כ. וגם מאי רבותא שאי אפשר להשביע הנולדים. הא אפילו אותן שכבר הם בעולם אי אפשר להשביען אם לא יקבלו עליהם ע״י אמן. וכן משמע במ״ק פרק אלו מגלחין מנ״ל דנצינן ולייטינן ומשבעינן ומייתי הך קרא דנחמיה שהבאתי לעיל וכתבתי שדוחק לומר שהשביעם וקיבלו השבועה דהא ודאי שבועת אונסין הוא. וכן מצאתי בהדיא ברמב"ם הלכות סנהדרין בפכ״ד דין ח׳ ז״ל וכן יש לדיין לעשות מריבה כו׳ ולהשביע בעל כרחו שלא יעשה או שלא עשה כו׳ עכ"ל. הרי בהדיא שיכול להשביעו בע"כ. ואין זה מדין שבועה רק מדין גזירת ציבור וכמ״ש ובררנו ת״ל מן הש"ס. ולכן דברי רבינו הרמב״ן צ״ע לענ״ד. וא״כ העיקר ששבועת הציבור הוא כמו גזירת החרם או חמור מיניה. ומעתה בנ״ד שהסכימו הציבור למנותן ע״ד שיקבלו פרטי התנאים בדש״ג שיאסרו א״ע מלשחוט הרי עכ״פ הסכמת הציבור לאסרן וא״צ למ"ש מע"ל אם יהיה להם דין מומר לשבועה אלא דלפמ״ש בי״ד סימן א׳ סי"א אם הטילו קהל חרם שלא ישחוט רק איש ידוע י״א ששחיטתו אסורה. והטעם דהוה כמומר לאותו דבר. וא״כ בנ״ד כיון שנגזר עליהם איסור השחיטה שחיטתן אסורה. מיהו ודאי עד עכשיו אין לאוסרן כיון דבהתירא בעו למעבד ומקלם יגיד להם. ואולם אחר שיתברר להם האיסור ע״פ מורה והם יעמדו במרדם בודאי נקה לא ינקו ואשמם בראשם. לזאת על אלופי קהל עדתם מוטל להזהירם להביאם בברית לקיים את אשר גזרו עליהם. וידעתי כי בדור היתום הלזה כל אחד מקלו יגיד לו אשר יאמר כי הוא זה ומי כמוהו מורה. ומהראוי לתת מחסום לפי. אולם אמרתי לא תהא האמת נעדרת למה שלא תקובל מפי האומרה ויהיה דברי אלה למקשיבים לקולי כל איש הירא את דבר ד׳ לא ישליך דברי אחרי גיוו אם לא יסתור הבנין שכתבתי. ואחר אשר יודיעני אם לא אמצא תשובה על דבריו ויהי מה כתבתי כאשר מן השמים הורוני. ואחרי אשר התבאר שזו השבועה מדין גזירת הציבור שגזרו עליהם. ממילא אין מקום להתרת שלשה הדיוטות שבחרמי ציבור אין מועיל שאלה ליחיד שיפרוש מלקיים אשר נגזר עליו. דהא תקנת הקהל חלה בע״כ כמבואר בסימן רכ״ח סל״ג אם כן ממילא מחוייבים ומושבעים ועומדים לקיים מה שגזרו הציבור עליהם כמבואר בכל הפוסקים. ולכאורה היה נ״ל שההסכמה נעשית בתחילה שלא כהוגן במה שנתמנו על אופן שיתנו וקיבלו זאת עליהם בשבועה אם כן יהיה אסורין לשחוט מיד מטעם שמא לא יתנו דקיי"ל בתנאה לא מזדהר באמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דאסור לישן היום פן ישן למחר כדאיתא בנדרים ד׳ ט״ו א״כ גם כאן יש לחוש שלא ישחטו מיד פן לא יתנו דבתנאה לא מזדהרי. ואפשר דדוקא התם חיישינן שישכח אבל כאן זה שנתחייבו לו מסתמא יזהירם על כך אלא שאני רואה לפי הלשון שקיבלו כל הנ״ל בדש״ג א״כ גם זהו בכלל חיוב הקבלה שיתנו ואם אין נותנין עוברים על השבועה רק שקיבלו באיסור מוסיף לאסור השחיטה ונ״מ אם ישחטו הם כמומרים לאותו דבר כמ"ש בתשובת הרא״ש ובי״ד סימן א׳ א״כ אין כאן תנאי רק חיוב גמור שקיבלו עליהם וגם מסתמא הציבור יכופו אותם ואימת ציבור עליהם הלואי שיהיה כו׳. עכ״פ לפי מה שהתנצלו שהתירו נדרם פרטים אלו מבוארים בי״ד סימן רכ"ח ס״ך ושם מבואר שראוי ליסר הב״ד שנזקקו להתיר נדר של תועלת חבירו ולא ראיתי להאריך כי יש דברים בגו ואריכות טובא רק שאינו נוגע לענין לפמ״ש שהוא מדין גזירת ציבור. עכ״פ לפי מחשבתם ראוי להענישם. ובר מן חומר שבועה שהחמירו כל השו״ת יש לדון עליהם איסור גזל שהרי הם שכרו השחיטה מן הקהל ונתחייבו לשלם בעדה להרב המגיד כפי אשר הושת עליהם והרי יש כח בח״י לחייב א״ע כ״ש בשכירות שא״צ קנין וגם דברי הקהל א״צ חיזוק א״כ כבר נתחייבו לה"ה לשלם ודינם כמי שמסרב לשלם מה שהוא חייב שמכין אותו עד שתצא נפשו. א״כ ראוי לכופם בכל כפיות ונגישות שיקיימו אשר נגזר עליהם כ״ז כתבתי לפי הצעת גופא דעובדא שכתב מע״ל וכבר כתבו שאין להשיב בדיני ממונות לצד אחד. אכן כתבתי לפי העתקת השאלה שמבואר ובשינוי הסיבה ישתנה המסובב רק ידעתי מאז למע״ל מעודי שאינו חשוד להחליף ומסתמא בודאי כן הוא ומה גם במילתא דעבידא לאגלויי. הגם שדרכי למנוע גם מזאת מכמה טעמים לאהבתו יצאתי קצת מגדרי ולעשות רצונו חפצתי. שוב נ״ל להחמיר בשבועה ע"פ כתב דהכי משמע לכאורה מהא דכתבו התוספות בשבועות דף כ״ו ע״ב ד"ה צריך. דמפשטא דקרא דריש לבטא בשפתים דאי מיתורא מאי פריך נגמר מיניה וקאמר נמי דהוה שני כתובים וא״כ לבטא ל״ל אלא אינו מיותר לכך עכ״ל. והנה אם נימא דלבטא ממעט גם כתב א״כ מאי קשיא להתוספות ל״ל לבטא הא ודאי אי לא כתיב לבטא לא הוה ממעטינן כתב דהא עיקר המיעוט מהא דתרומה וקדשים הוו שני כתובים ומהתם לא מוכח רק דבלב לא מהני אבל בכתב ודאי עדיף מדברים שבלב. דהא בכתב איכא נמי בלב דאפילו בביטוי שפתים בעינן פיו ולבו שוין ואם כן בכתב איכא דברים שבלב וגם בכתב והוה אמרי' מדאצטריך למעוטי דברים שבלב ודאי כתב מהני דעדיף מדברים שבלב דהכתב מוכיח על דברים שבלבו. אלא ודאי לפי האמת ג״כ לא נתמעט רק בלב דאימעוט משני כתובים דהכי הוא פשטא דש״ס דלבטא אינו מיעוט כלל. ומכאן תשובה על בעל שב יעקב שדחה דברי החו״י שדחה הך ראיה ממ״ש הרמב״ם בנודר מלדבר עם חבירו מותר לו לכתוב בכתב ודחה בעל חו״י דבלשון בני אדם כתב אינו בכלל דיבור ותמה עליו בש״י מי עדיף מלשון תורה שנאמר לבטא. ולפמ״ש ליתא דתקשי ליה ל״ל למימר דהוה שני כתובים ת״ל דכתיב לבטא והוא דוקא אלא ודאי כדפרישית דמלבטא ליכא שום מיעוט אפי' בלב הוה גמרינן אי לאו דשני כתובים הם אלא דיש לדחות דאפילו אי לא הוה כתיב רק כי תשבע לחוד כיון דהוה שני כתובים והרהור לא מהני ה״ה כתב לא עדיף מהרהור וזהו לדברי התוס׳ שכתבו ל״ל לבטא אבל בש״ס י״ל בפשיטות דפשטא דקרא לבטא בשפתים הוא דוקא דהא פריך וניליף מינייהו משמע דאי לא הוה לן קרא דמהני בלב הוה אמרינן לבטא בשפתים כפשטיה רק כיון דאיכא למילף דמועיל הרהור אמרינן לאו דוקא והשתא דליכא למילף מהתם ממילא אמרינן לבטא בשפתים הוא דוקא וממעט נמי כתב שעכ״פ אינו בטוי שפתים ויותר נ״ל דודאי אי הוה כתיב נפש כי תבטא בשפתים הוה ממעטינן שפיר בלב אבל כיון דכתיב לבטא משמע נמי בלב היינו שגמר בלבו לבטא שהוא עתיד וקמ"ל שגמר בלבו כבר לבטא אע״פ שלא הספיק להוציא בשפתיו ממש הוה שבועה ולכן פריך ונגמר מיניה היינו אם גמר בלבו ואינו חסר רק הדיבור שפיר מהני. אבל לפי האמת דהם שני כתובים אמרינן לבטא כפשטיה אשר פצו שפתיו וממעט נמי כתב. גם אפשר לומר דלישנא דשמואל דאמר צריך שיוציא בשפתיו ממעט אפילו כתב דעדיף מהרהור. ופריך ונגמר מינה א"כ אתה צריך לומר לבטא ממעט בלב לחודיה ואכתי מנ"ל דשפתיו דוקא דילמא בכתב נמי מהני ומשני דה"ל שני כתובים וא״כ על כרחך הא דלא מהני בלב לא צריך קרא. וע״כ קרא אתי למעט אפילו כתב דעדיף מלב. ואחרי אשר כתבתי דברים הנ״ל הנה ראיתי בתשובת נ״ב חלק ח״מ סי׳ ל״א וכוונתי לדבריו ג"כ ולא ראיתי להאריך כיון דמ״מ אין ראיה. וגם בנ״ד שכתוב שקיבלו עליהם בדש״ג גם החוות יאיר מודה דאין כאן שבועה כמ״ש לעיל ואין מקום לדון רק מדין חרמי ציבור כדפרישית. ומעתה הנה בלא״ה כבר עברו ונאסר השחיטה עליהם אף אם יתרצה מע"ל רק שאם יתרצה מע״ל צריכים הציבור להתיר להם מכאן ולהבא ומה שעבר אין להתיר דחרמי ציבור אין נתרין רק מכאן ולהבא עכ"פ עדיין עומדים באיסורן שהרי אסרו השחיטה עליהם עולמית. ומ״מ מה שקיבלו עליהם ליתן אינו בכלל זה. וא"צ הציבור להתיר להם זאת שהרי כבר נתחייבו כזאת ע״פ הדין שפסקו לה"ה שכירותו ואין בידם להתיר נמצא שמושבעים ליתן כל זמן שישחטו אף אם יתירו להם לשחוט אין בידם לפרוק עול החיוב: