אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה מב

תשובה מא

שאלה ע״ד השאלה אשר קרה פה שבפרשת תצוה טעה הסופר במקום שהיה לו לכתוב ה' אלקיהם כתב אלקיכם שמבואר כזאת בספר נודע ביהודה שהרב מ׳ טיאה דעתו להתיר לקלוף הנטפל לשם כמ״ש במג״א בשם הר״י הלוי בסימן ל״ב ס״ק כ״ו דאף שאוסר לקדור האזכרות שרי לקלוף. ורשב״ץ שחשש שמא יבא לידי מחיקה ח״ו מ"מ בנטפל דרבנן לא מחמרינן כולי האי. גם יש דיעות שמותר למחוק כדי לתקן. ולכן בנטפל יש לסמוך אלו תורף דבריו. והגאון בעהמ״ח כתב לאיסור דאפילו מאן דשרי לקלוף היינו מפני שהשם נשאר במקומו בקדושתו. משא״כ אלו אותיות נטפלים כל זמן שנטפלין הם בקדושתן וקדושת השם עליהם. משא״כ כשקולפן פסק המעלה שלהם. וכתב שזה פשוט. ונשאלתי לחוות דעי במעשה שהיה פה:

תשובה הנה סברת נודע ביהודה שפסק קדושתן אף שכתב שזה פשוט כד דייקינן לאו סברא היא כלל אחר שהסכימה דעתו שקדושת הנטפלין היא דרבנן אם כן מן התורה אין כאן קדושת השם כלל רק דרבנן גזרו עליו מאיזה טעם שיהיה. ואם כן מהיכא תיתי לומר שיהיה אסור להפרידן. ועוד דא״כ אם יש בספר תורה איזה יריעה שנשתנה ועדיין היא כשירה וכי נימא שאסור להחליפה באחרת ולגנוז זאת זה לא מצינו כלל. ואדרבה זה חשוב מן המובחר להחליפה ולהתנאות בס״ת עי׳ סי׳ ר"פ אף שהיריעה יורדת מקדושתה דודאי כשהיא מצורפת אית בה קדושה טפי קדושת ס״ת כשירה וגם מאי נ״מ בזה סוף סוף טעון גניזה דכל כתבי קודש טעונין גניזה ומאי נפקא מינה במה שיהיה לו קדושת נטפל או לא זה לא מצינו כלל ולא מצינו רק שאין להשתמש בהם קדושה קלה כמו ס"ת שבלה אין עושין ממנה מזוזה. ובאמת דברי מהר״י ד״ת הם ולא ידעתי למה דחאן בגילא דחטתא. ובעיקר מה שחשש התשב״ץ וכעת שנדפסו תשובת רשב״ץ והוא בח״א סי׳ קמ״ט שאין חכמה ותבונה לנגד ה׳ שמא תבא לידי פשיעותא לידי מחיקה ח״ו. קשה לי על זה אפי׳ ח״ו יבא על פי סיבה לכך מ״מ הא קיי״ל בכל איסורין דבר שאין מתכוין מותר כדאיתא בשבת מוכרי כסות מוכרין כדרכן ונזיר חופף ומפספס. ובבכורות דף כ״ד ע״ב לענין בכור וגיזה חמורה טפי דהא אסרינן אפילו גורם כדאיתא בפרק כל פסולי המוקדשין דף ל"ד לא יהיה בו מום. ואילו לענין שם איתא בשבת דף ק״ד ע״ב בשם כתוב על בשרו יורד וטובל דכתיב לא תעשון כן אבל גרמא שרי. אף דשם קרוב הדבר שימחק דהא בדיו לחה איירי מ״מ שרי. ודוחק לומר דכאן חיישינן שמא תדחה ידו באופן שתהיה המחיקה הכרח. דאם כן נימא הכי בכל דבר שאין מתכוין בגיזה של בכור. וכן איך גורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ שמא בתוך הגרירה יסובב שלא יהיה אפשר בלא חריץ. אלא ודאי לא חיישינן להכי וצ״ע. גם מה שהביא ראיה מעירובין דף וי״ו דאית׳ התם נכרי שהתנדב קורה ושם כתוב עליה. אם אמר בדעת ישראל הפרשתי יגוד וישתמש במותר ויגוד משמע לשון חתיכה. ואמאי לא סגי בקליפה שקל יותר בקורה מבקלף. גם זה אינו מוכרח. ומדברי התוס׳ שם מוכח איפכא דהתוס׳ כתבו יגוד משמע על ידי שיחתוך הקורה ולא יהנה באותה חתיכה שכנגד השם דבמקומו מיהו קידש השם. ויש ליזהר כשכותבין ס״ת או תפילין וגוררי׳ מקום השם שאין לכתוב במקומו עכ״ל. משמע דטעמא משום שאסור להשתמש בו ולא כמו שעלה ע״ד הרשב״ץ דטעמא דמקרי מחיקה. ומ״מ לשון התוס׳ צ"ע דאיך יגררו מקום השם. ומשמע לכאורה דאיירי בטעה וכתב שם יותר וס״ל דמותר לקלוף רק שלא לכתוב במקומו כיון שכבר קידשו השם מיהו בטעה בשם עצמו והיינו כמ״ש בנטפל שבמקום שהיה לו לכתוב אלקיהם כתב אלקיכם יכולין שפיר לכתוב נטפל במקומו דדוקא קדושה פחותה ממנו אין יכולין לכתוב דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. אבל נטפל כמותו שפיר יכולין לכתוב או אם אירע שנגרר השם שלא במתכוין יכולין לכתוב שם אחר במקום הגרר. ואין לומר דהתוס׳ אוסרין בכל גווני. דאם כן מאי ראיה משם דבגמרא יגנז משום שאסור להשתמש בו תשמיש הדיוט. אבל אכתי מנא לן שאין יכול לכתוב במקומו ואפשר דהתוס׳ מיירי בדיו שנטפה על השם דמותר למוחקו שאין כוונתו אלא לתקן וס״ל להתוס׳ שאין לכתוב במקומו. מיהו אין סברא כלל שלא יוכל לכתוב מה שכתב כבר. אלא נראה דמיירי כדפרישית שכתב שם יותר. וא״כ מוכח מדברי התוס׳ דמותר לקלוף. וגם מ״ש הרשב״ץ דאם הסופר זריז מה יעשו סופרים אחרים שאין זריזין. וכי נתיר לזה ונאסור לאחרים. וכיוצא בזה אמרו בסריקין דיאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין גם דמיון זה לא הבינותי דדוקא בסריקין שנראה דמות הסריקין על המצה ויתיר לו כל א׳ שיטעו שאין איסור שישהה בשביל כך. אבל זה שיודע שיש איסור במחיקה. אטו בשביל שנתיר לבקי יתיר לעצמו שאינו בקי שהרי כל אחד יודע שיש איסור במחיקה ויחוש לעצמו אם אינו בקי. ואטו אם נתיר למומחה לשחוט ישחוט שאינו מומחה. וכן במי שאין לו אלא חלוק א' וכי יש לחוש שיסבור שמותר לכבס בחוה״מ. ואין ענין לזה כלל אם מתירין לקלוף. וגם מ"ש שהדיו נבלע בגויל כשקולף נשאר רושם השם וחלק השם שאינו יודע עד היכן מגיע הדיו. ואפשר דתליא נמי בבקיאות הסופר עד היכן מגיע לפי ענין הדיו והקלף וצ"ע. וגם החשש שחשש שמקצתו יהיה על הגויל לא שייך בקלפים שלנו עיין סימן רע״א. ונראה דהמתירין קליפה יש להם סמך ממסכת סופרים פ״ה הכותב שם של שני שמות קודש מקיים את הראשון ומחטב את האחרון. ר׳ יהודה אומר אם הראשון בסוף הדף מחטב את הראשון ומקיים האחרון כן הוא בגירס׳ שמבואר בב״י סי' רע"ו בשם ר״י אסכנדרני ובספרים שלנו מעכב ומפרשין מחטב היינו קולף מדלא נקט קודר שכן הלשון בפרק כל כתבי גבי ספרי מינין קודר האזכרות וכן בפרק אלו מגלחין גבי יהויקים שקדר האזכרות. ומשמע להו להתיר קליפה. והנה העתקתי גם דברי רבי יהודה שלא תאמר לחלק. דדוקא שם השני שהוא מיותר אין לו קדושה כל כך וזה אינו דהא ר׳ יהודה מתיר לקיים האחרון אלמא דגם השני קדוש יאמר לו ומ״מ מותר לחטבו. ומ״מ מיראי הוראה אני ליגע בכבוד השם והנטפל לו בפרט דלא ברירא לי שיהיה קדושת נטפל מדרבנן דלשון הש״ס לאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם משמע שהיא קדושה גמורה. וגם ברמב״ם הוא בלשון כזה ואף שכתב שאין לוקין על הנטפל מכל מקום אפשר דמ״מ איסורא דאוריית׳ איכא או דהרמב״ם גופיה לא ברירא ליה אי יש בו לאו גמור או מריבויא בעלמא כמו חצי שיעור והרשב״ץ גופיה מסיק שטוב יותר לקדור כל האזכרה ולדבק מעט גויל במקום הנקב בדבק כמו שאני רואה הסופרים נוהגין ויש להם על מה שיסמכו בירושלמי דמגילה דובקין בדבק והביאו הרי״ף בהלכות ס״ת וכו׳ ע״ש. אלא שאני תמיה מה סמיכה היא זו מן הירושלמי להתיר לקדור השם דילמא דובקין בדבק כשיש נקב בקלף או שנקרע תוך ג׳ שיטין כמ״ש הרא״ש בהלכות קטנות הלכות ס״ת ובי״ד סימן ר"פ ואכתי ס״ל שמותר לקדור האזכרות עד שהוצרך לדחוק בהא דאמרינן כל ס״ת שאין האזכרות כתובין לשמה אינה שוה כלום. ובאמת מתשובת הרא״ש שהביא ב״י סימן רע״ו שכתב לקדור האזכרות מן היריעה מוטב שיסלק היריעה משמע ודאי שגם לקלוף לא שרי מדכתב לסלק היריעה ודוחק לומר דהיינו במקום שאין בקי בכך דהיה לו לחלק ולומר מוטב שיקלוף הבקי. ודברי ר"י הלוי שהעתיקן במג"א לא נהירין לי וכבר עלה בדעתי לומר שאם כתב שם במקום שאין ראוי לכתבו שם רק שטעה וסבור שיש לו לכתוב שם שם שאין קדושת השם עליו דהוה הקדש טעות מאחר שנתכוין מכח טעות שסבור שיש לו לכתוב שם. וראיתי בט״ז סימן רע״ו סק״ב על מ״ש רמ"א בכתב אלהים אחרים ונתכוין לקדשו הוה כמקדיש בעלי מומין למזבח. וכתב בט״ז משמע אם כתב שם במקום אחר בטעות במקום שאין שם שם הוה קדוש דלא גרע מידות הכלים בסעיף י״ג אבל אם לא נתכוין לשם קדושה אינו קדוש עכ״ל ואין דבריו מוכרחים כלל דבהך דאלהים אחרים קמשמע לן אף דאותיות אלהים ראוים לכתוב שם וזה נתכוין לקדשו וידע שראוי לכתוב שם אלהים אחרים מ״מ לא מיפסל דאין כוונתו מועלת לעשות חול קודש. וכן מעל ידות הכלים ג״כ אין ראיה דשם נתכוין לכתוב השם שם. אבל בס"ת שטעה וסבור שיש לו לכתוב שם שם ולכן נתכוין ואילו ידע שיש לו לכתוב שם תיבה אחרת לא היה כותב שם כלל י״ל דהוה הקדש טעות ואינו כלום. ואם יהיה הדבר כן כל שכן בנטפל יש לומר שמאחר שנטפל בטעות לא נחתא ליה קדושת השם כלל שהשם אינו מקדש שאינו ראוי לו לצירוף. ומה שדייק בטורי זהב סימן רע"ו ממה שאמרו כם נמחק שהוא ע"כ מחמת טעות דאל"כ למה לי למוחקו אין זה ראיה דלאו דוקא בס״ת פליגי אפילו אי כתב שם בכתב דבאגרת נמי דינא הכי וי"ל שרוצה למוחקו לאיזה סיבה או שנתכוין לכתוב אלקיכם והמשיך הכ״ף והמ״ם יותר מדאי ולא נשאר לו שיעור הפסק פרשה ורוצה למוחקו ולכתוב שתי אותיות כם קטנות מהם אבל אין כאן טעות כלל. אבל אם הטפיל מה שאינו ראוי לשם יש לומר דלא נחתא ליה קדושה כלל וכעין שאמרו בזבחים דף פ"ג המזבח מקדש הראוי לו. ואם כן בנ"ד שיש לו לכתוב הם וכ׳ כם לא קידש השם מה שאינו ראוי לו. אלא שמצאתי במס' סופרים פ"ה הלכה כ' היה צריך לכתוב יהודה ונתכוין וכתב את השם אע״פ שלא כתב דלת מעכבו וכותב יהודה אחר ע"כ. הרי אף שלא היה רוצה לכתוב שם כלל מאחר שיש לו לכתוב יהודה אם כן קידוש השם בטעות הוה ואפ״ה לא התיר לעשות מן הה׳ דלת ולא אמרינן דהקדש טעות הוא אף דמ״ש היה נ״ל סברא נכונה. ולכן נלענ״ד כיון דבט״ז כתב אם אי אפשר לסלק היריעה בקלות סמכינן לקדור השמות כיון שכבר נהגו הסופרים לקדר השמות ואף שאין דעתי נוטה להתיר בזה. מאחר שכתב הרא״ש בתשובה שאין לעשות כן. וגם מה שכתב ר״י אסכנדרני בשם תשובת הרמב״ם להתיר לקדור צ״ע לפי מ״ש בכ״מ בפ״ח מס״ת שלכך לא מהני תיקון בפתוחה שעשאה סתומה וכדומה שצריך לתקן הרבה וכן יזדמן לו שם. משמע שאין לקדור השם. ומ״ש בתשובת רשב״ץ שלא ביקש לגלות ההיתר דבריו דחוקים הם. מ״מ בכה״ג אפשר דגם הרא״ש מודה שיוכל לקדור הכם שאינו אלא נטפל לשם ולדבק מטלית לכתוב עליו כראוי. דיש לומר כמה ספיקות שמא לא קידש כלל אן אפשר דאינו אסור משום מוחק השם שכוונתו לתקן וכ"ש לקדור ואת״ל שבמס' סופרים משמע שאפילו בטעות קדוש א״כ הפה האסר הפה שהתיר במס׳ סופרים לקדור. אבל בשם לא מלאני לבי להקל לא בקליפה ולא בקדירה. אבל בקדירה שכתב הרשב"ץ גופיה שהוא יותר טוב. א"כ עכ"פ בנטפל מחמת טעות יש לסמוך ולעשות כמש"ל. וגם בעירובין דף ויו פרש״י ד"ה שם שלא במקומו אינו קדוש כלומר אינו קדוש אלא מקום השם ל״א שם שלא במקומו ע״ג קורות וכלים לא קדוש דלא קדוש אלא על הנייר ושיכתוב המקרא עם השם כנתינתו כו׳ ע״ש עכ"ל ולהך לישנא בכתב בטעו׳ ודאי אינו קדוש כיון דלא הוה כנתינתו. ואף דרש״י ס״ל עיקר כלישנ' קמא דשלא במקומו היינו שאינו קדוש רק מקום השם ולא יותר. כבר כתבתי דשם היינו טעמא דנתכוין עכ"פ לכתוב שם שם משא״כ בכתבו בטעות וצ״ל לל"א של רש"י דמ"מ אין להשתמש בו מפני מראית עין. שוב נ״ל דודאי דברי מהר״י הלוי אינם נכונים כלל לומר דהרא״ש אוסר קדירה ומתיר קליפה שהרי הרא״ש כתב ח״ו לקדור האזכרות ומוטב לסלק היריעה א"כ נראה שאין זה אלא מפני כבוד השם שיש בזה זלזול ח"ו לקדרו מן הקלף. דאם הטעם שאין לכתוב על המטלית אין מזה ענין לאזכרות דוקא דכל שהוא חסר אין לדבק. וכן משמע מתשובת הר״ר יהודה בנו שבב״י שכתב על שם שקדרוהו הואיל ונעשה בו עבירה טוב להחליפה. א"כ מוכח בהדיא דעיקר טעמא משום זלזול האזכרה. ואם כן פשיטא דאין לחלק בין קליפה לקדירה לענין כבוד השם עצמו. וא"כ קליפה קם ליה בדרבה מיניה שיש בזה זלזול להשם עצמו להפרישו ממקום כבודו כמו בקדירה ונוסף ע״ז חשש מחיקה. ועוד נ״ל דיש לחוש לאסור גם הקליפה כיון דאי׳ בעירובין שם דשם במקומו קדוש ולכן יגוז א"כ משמע שכל השם קדוש ומקדש מקומו שכתוב בו. גם הקלף שמעבר השני. א"כ כיון דאיכא איסורא בנותץ אבן מאבני מזבח מהך קרא דלא תעשון כן. אם כן אפשר שאסור ג״כ לחתוך עובי הקלף להפריד העליון מן התחתון ולהכי יגוד לגמרי לכן לענ"ד היה נכון ביותר לקדור שתי אותיות הנטפלות ולדבק מעט קלף ולכתוב כראוי לפי המנהג לכתוב על הדבוק כמבואר בי״ד סימן ר״פ ואין סברא להחמיר בשם טפי בזה. ולא דמי לכותב מקצת השם שאסור לתלות מקצת השם כדאיתא בי״ד סי׳ רע"ו. דכיון שאנו חושבין הדבק כמחובר אין סברא לחלק בכך וכל הסברות וטעמים שנתן מהרי"ק בסימן קכ"ב אין בהם טעם לחלק בכך בין שם לתיבה אחרת ובפרט בנטפל לשם. אחרי כתבי כל זה עיינתי בתשובת ר״י בית לוי סימן פ"א וראיתי שהביא תשובת מהרי״ל והוא בסימן ר״ך ובמהרי״ל איתא ועל נקוד השם שאלת על הטעיות וכן נגינותיו בטעות ובעניותי אפילו נקוד וטעמי כהוגן מותר למחוק דהוה כמו פירוש וניתן למשה בעל פה ומייתי מסכת סופרים הך דכותב השם וטעה וכתב יהודה עושה מד׳ ה׳ ומוחק ה״א אחרונה. ותו תניא התם היה צריך לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה ולא כתב ד׳ מוחקו וכותב השם עכ״ל. הרי שהתיר למחוק כל השם כשנכתב בכונת יהודה. מיהו שמא יש לחלק דבמילתא דידך נכתב השם כהוגן אלא שהנקודה והנגינה בטעות. מ״מ נראה דאפ״ה אינו מקדש אלא שלא בטעות כדמשמע עושה מד' ה׳ זכר לדבר אין מזבח וכלי שרת מקדשין אלא הראוי להם וכל כה״ג נימא דמודו אחרים לת״ק דהקדש טעות אינו הקדש עכ"ל הארכתי להעתיק דבריו. דלכאורה משמע מדבריו דגם בשם גופיה שכתבו בטעות אינו קדוש אף שנתכוין לשם כיון דשם במקום ההוא אין ראוי לכתוב שם. וכבר סתרתי זה מהך דמס׳ סופרים בהיה צריך לכתוב יהודה ונתכוין וכתב השם מעכבו כו' כדפרישית לעיל. ולכן צריך לומר דאין כונת מהרי״ל רק שאינו מקדש הנטפל ועובדא דמהרי"ל נראה שהיה שהשם נכתב כהוגן אלא שטעה בנקודה ונגינה דבזמן מהרי״ל עדיין לא היה דפוס ועלה על דעת השואל דנקוד דומה לנטפל. והשיב מהרי״ל שאינו דומה ואפילו דומה כיון שבטעות ננקד אינו מקדש להנטפל. וא״כ לפי דברי מהרי"ל בטעה בנטפל מותר למוחקו וזה נעלם מן הטורי זהב. ולכן יש לסמוך עכ״פ לקדור כדפרישית כנלענ"ד:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה