משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה מא
שאלה מה שהקשה בשם בעל אבן העוזר על הש״ך י״ד סימן שי"ו סעיף ז׳ על מה שפסק המחבר שם בלוקח בהמה מישראל. כתב רמ״א וי"א שהוא ספק בכור. וכתב הש״ך דשמא שכח להזהיר א״נ קסבר שמא לשחיטה קבעי לה. ובהכי ניחא דסימן ט״ז סעיף ז׳ אמרינן דמסתמא שרי דאל״ה היה מודיעו שעל המוכר להודיעו דהתם נמי כי נימא לשחיטה קבעי לה אסור משו׳ אותו וא״ב עכ״ל. ותמה עליו דזו קושית הש"ס בכורות דף כ״א ע״ב דקאמר תניא כוותיה דרבי יוחנן אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע. וקאמר לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל. ומשני התם במוכר תליא מילתא הכא בלוקח תליא מילתא ע"כ ואיך כתב הש״ך טעם אחר:
תשובה בודאי התמיה עצומה איך נעלם מן הש״ך וט״ז הגמרא במקומו באותו ענין ומ״ש כ״ת לתרץ דשם כיון שעל המוכר להודיעו ועשה שלא כדין יוכל הלוקח לטעון שהוא מקח טעות ומתיירא משום הפסד ממונו. משא"כ הכא אין מוטל על המוכר להודיע רק בלוקח תליא מילתא ואינו מתיירא מן ההפסד דיכול לומר לשחיטה מכרתיו דבריו תמוהים הם דמה הפסד ממון יש לו מזה שמחזיר לו בהמתו כשלא הודיעו מאילו היה מודיעו. ואם כבר שחט הרי אין איסור בדיעבד אפילו הוא אותו ואת בנו. ואם כוונתו ליש מי שאומר שכתב בסימן ט"ז שהאחרון אסור בו ביום ה״ל לפרושי. ועוד דמ״מ לא יוציא מן המוכר כיון דרוב פוסקים מתירין. ועוד וכי עולה על דעתו שיוודע ללוקח באותו יום שמכר האם או הולד. ועוד הא גופיה קשיא למה הכא טפי על המוכר להודיע מגבי בכור. וע״כ צריך טעם לזה ואם כן עיקר חסר מן הספר. ומה שנ"ל להליץ הוא איפכא דודאי כיון דעיקר האיסור הוא על הלוקח יש לומר דמוכר סומך על הלוקח. אלא במידי דלא מפסיד המוכר לא איכפת ליה להודיעו שמא לא ישאלנו הלוקח. מה שאין כן היכא דאיכא פסידא למוכר הוא סומך על הלוקח. ועפ"ז יש לומר למאי דקיימא לן במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך דאין הולכין בממון אחר רוב א״כ י״ל ודאי בארבעה פרקים שהוא מקח טעות כדאיתא בסימן ט"ז ס״ז ע״כ לומר שבודאי לקח לשחיטה וא״כ עשוי הוא להודיעו ללוקח. שהרי ממה נפשך אם קונה לגדל לא ימנע מלקנות. ואם קנה לשחיטה הרי אח״כ כשישאלנו הלוקח יהיה הדמים חוזרין שהוא מקח טעות וא״כ לא איכפת ליה במה שיודיעו דאין לומר שסומך דשמא קונה לגדל ואם קנה לשחיטה ישאלנו אחר כך שהרי לא ירוויח בזה. שאם ישאלנו הרי הוא מקח טעות והדמים חוזרין. משא״כ בבכור שפיר נמנע מלהודיעו דשמא קונה לשחיטה. ואין לומר מה הפסד לו בזה שיודיענו דודאי יש לו הפסד. דאם אינו מודיעו אף שיבא הלוקח לשאלו ויאמר לו שהוא בכור וירצה לחזור מן המקח. הא קיי״ל כשמואל דיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך מה שאין כן כשיודיענו שהוא בכור הרי מורה שלא מכר לו לשחיטה לכן שם מחסום לפיו ושתיקתו יפה מדיבורו. ודברים אלו יש להעמידן בלשון הש"ס התם במוכר תליא מילתא היינו משום שהמוכר אין לו שום הפסד מן ההודעה. אם כן מדלא הודיעו ש״מ שאינו אותו וא״ב. ואין לומר שאין מודיעו משום שלא יקח. שהרי אם ישאלנו גם כן יהיה מקח טעות. משא"כ הכא שאם ישאלנו אח"כ לא יהיה מקח טעות. אם כן אין המוכר עשוי להודיעו דלמה לו להודיעו להורות שלגדל מכר לו דשמא יתחרט מן המקח ולא ירצה לקנות ועפ״ז אפשר לסייע להך דיעה שפסק כשמואל דלפמ״ש עיקר התירוץ לשמואל לשיטתיה דס״ל דיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך משא״כ לרב לא משני מידי דלרב אם ישאלנו אח"כ ויטעון שקנה לגדל יהיה גם כן מקח טעות. וא״כ מה הועיל בתירוץ זה. אע״כ לא בעי רק לתרוצי אליבא דהילכתא דקיי"ל כשמואל דיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך. מיהו יש לומר גם לרב הפירוש בלוקח תליא מילתא הוא משום שכיון שהמוכר לא אשתבח נפשיה שביכרה אם כן על הלוקח מוטל להוציא ספק מלבו וכתירוץ הט״ז ותירוץ הש"ך הוא לשמואל דקיי״ל כוותיה. גם אפשר דלגדל לא הוה רובא כמו לרדיא: