אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה מ

תשובה לט

שאלה נשאלתי לחוות דעתי בדבר שנחלקו האחרונים בבכור שמת אביו קודם שלשים יום אם יש כח ביד אבי אביו לפדותו או ביד ב"ד קודם שיגדיל:

תשובה דבר זה מבואר בש״ע י"ד סימן ש״ה סעיף יו״ד והט״ז והש״ך נחלקו בדבר שדעת הט״ז שם שהשיג על מה שהביא בעל ס׳ צדה לדרך שהב״ד יכול לפדות הבכור ולזכות לו הממון לכהן. ובט״ז השיג עליו דעיקר ראיתו מתורם על של חבירו שלא מדעת בעלים וכתב בט״ז לחלק דדוקא בגדול אמרינן דזכות הוא לו. אבל בקטן דגם באיכא קצת חובה אין שליחות. א״כ י"ל דזהו נמי קצת חובה שרוצה לקיים המצוה בעצמו כשיגדל ובש"ך השיג עליו דאדרבה מדכתבו התוספות דאיכא קצת חובה בתרומה שמא רוצה לפחות או להעדיף משמע דזה לא נחשב לחובה שרוצה לקיים המצוה בעצמו כשיגדל וכתב על הט״ז שהציץ ונפגע ושרי ליה מריה למרן בש״ך שהטיח דברים כאלה ופגע בכבודו של זקן ד״ז הגאון בעל ט״ז ובאמת קושייתו על הט"ז אינו כלום דלא אמר הט"ז רק שראייתו מן הש״ס אינה ראיה מהך דתורם משלו די״ל דבגדול שפיר הוה זכייה אפילו איכא קצת חובה בהא אמרינן דלא איכפת לן. אבל בקטן שאפילו קצת חובה מונע השליחות אם כן אין ראיה מקטן לגדול. ומה שדייק מלשון התוספות שלא כתבו זכות זה שרוצה לקיים המצוה בעצמו. אין ראיה כלל דדואי כונת התוס׳ אתבואה שנמצא לו בימי קטנותו ובזו לא שייך שרוצה לקיים בעצמו דמי יודע אם תתקיים התבואה עד שיגדיל ולא תרקב ולמה ישהה אצלו דבר שאינו מתוקן וחיישינן לתקלה ולזה כתבו שגוף הדבר אינו זכות גמור מאחר שאין יכולין לכוין דעתו להוסיף ולגרוע וכל שאין הדבר מכוון לדעתו לאו זכות גמור הוא. אבל בהך דפרק אין בין המודר דמיירי דתורם משלו לא שייך חוב זה שרוצה להעדיף. רק אי חשיב חוב מה שרוצה לקיים המצוה בעצמו ונהי דפשטינן בגדול דלאו חובה הוא מכל מקום בקטן אינו זכות גמור. ומלבד זה נמי יש לחלק בתרומה שאינה אלא תיקון האיסור כמו שחיטה וניקור חלב וכדומה ואינו מצוה שבגופו שאם אין לו תבואה אין חיוב תרומה עליו משא״כ במצוה שהוא חובת גופו י״ל שרוצה לקיים בעצמו. ועוד שהפרשת תרומה דבר מצוה הוא בכל עת ובכל שעה. משא״כ מצות פדיון שאינה עליו אלא אחת כל ימי חייו י״ל לכ"ע חובה מקרי שרוצה לקיים בעצמו חובת גופו. וממ״ש נתבטלה נמי ראית הש"ך מתרומה שאפוטרופוס יכול לתרום ולא אמרינן שיתומים יקיימו בעצמם דליתא דתרומה דבר מצוי הוא בכל עת ובכל שעה. וגם זכות הוא להם שלא יגיע תקלה על ידי טיבלן ומטעם זה אמרינן בחבר שמת שכל פירותיו בחזקת מתוקנים. וזה לא שייך בנדון דידן. ומ״ש בש"ך עוד בנה״כ דמקרי עושה המצוה על ידי עצמו מאחר שהב״ד פודין אותו ומזכין המעות לקטן ונפדה בממון עצמו לא נהירא גם כן דכיון דאין פודין ממעות הקטן שנשאר עליו משמע שאין רשות לב"ד לפדות בממונו של הקטן עצמו. א״כ אם יזכו לו המעות שוב אינו נפדה במעות עצמו. ואם כן עיקר המצוה מה שנותנין הב״ד לכהן. וא״כ י"ל דניחא ליה למיעבד בעצמו המצוה. ועוד אבאר לקמן בס"ד. ומ״ש הש"ך ראיה מקדושין דקטן אית ליה זכיה מן התורה מהא דאמרינן מנין לאפוטרופוס שבא לחלוק בנכסי יתומים שב״ד מעמידין להם אפטרופס לחוב על מנת לזכות שנאמר נשיא א׳ נשיא א׳ הרי שב״ד מקנין לקטנים ויכולין לזכות להם. ולכן ביקש לדחות הגרסא בפרק איזהו נשך דאמר דזכיה מדרבנן אית ליה. ולענ״ד אינו מוכרח דודאי י״ל בכה״ג גלי קרא שיש כח ביד ב"ד והוא כעין הפקר ב"ד שיש בזה כח לב״ד מן התורה מאחר שהוא הכרח לתיקון הקטנים כשרואין ב״ד שיש צורך לחלוקה ולא ילפינן מיניה זכיה בדבר פרטיי וכה״ג מצינו בנדרים דף ל״ה ע״ב הכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסר כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים. ופריך התם אלא מעתה יביא חטאת חלב על חבירו כו׳ וע״ש בר״ן. ובלא״ה י״ל מה שדימו האחרונים דבר זה לזכיה דזכין לקטן לא מן השם הוא זה דהב״ד שנותנין מעות להכהן הוה כאומר הילך מנה והתקדשי לפלוני דאמרינן בקדושין דף ז׳ דמקודשת מדין עבד כנעני עבד כנעני לאו אע״ג דלא קחסר ולא מידי קני נפשיה. האי גברא נמי אף על גב דלא קחסר ולא מידי קני להאי איתתא. ופרש״י דהוא שלוחו של משלח אלא שמקדשה במעותיו. הרי דלאו מדין זכיה הוא. שהרי בלאו הכי הוא שליח ולא סגי בלאו הכי ומ״מ אינו מועיל רק מדין עבד כנעני שיכול לקנות את עצמו בלי חסרון ממונו. ואם כן ממילא ליתא למ"ש הש״ך שנפדה בממונו שהרי לא בא הממון לידו מעולם ולא יבא לידו רק מדין עבד כנעני. וכיון דעיקר ילפותא בזה מדין עבד כנעני וא"כ י״ל נהי דילפינן דמה שמקבל הרב הכסף מאחר מוציא עבדו לחירות. וכמו כן האשה נקנית ע״י ממון שאחר נותן בעד המקדש. התם ודאי מסתברא כיון דעיקר הקנין תלוי בדידה. אלא דבכדי לא מקנה נפשה. מ״מ בכה״ג שבא הכסף לידה שפיר מתקדשת ומקנה עצמה דמה לה שבא הכסף לידה משל מקדש עצמו או אחר הנותן בעדו. אבל בנ״ד שאחר נותן הפדיון אשר מוטל עליו אין לנו ללמוד מעבד כנעני. דהתם יש להרב קנין בו. אבל כאן אין לכהן שום זכות בפדיון עד שיבא לידו ואין לו שום זכות וקנין בבכור רק מצוה דרמיא עליה שיפדה את עצמו. ואם כן אפשר דלא מהני מה שאחר נותן המעות בעדו. אלא דלכאורה משמע מהך דאמרינן בנדרים במודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו. ושם בנדרים ד' ל״ה אמרי' אהך דתורם את תרומתו לדעתו לדעתו דמאן אי לדעתו דידיה מאן שויה שליח אלא לדעתו דבעל הכרי הא מהני ליה אלא לדעתו דנפשיה כו' משמע דאי עביד מדעתו דמודר אסור אם כן ע״כ מיירי מדעתו של עצמו בלא דעת המודר. אם כן חזינן דשוקל שקלו אף דאיכא גם כן מצוה ליתן מחצית השקל. מ"מ מצי יהיב אף בלא דעתו. מיהו י״ל דהתם אינו חובה לו כלל. שעיקר השקלים בכדי שיהיה לו חלק בקרבנות ציבור. ומאי איכפת ליה שנותן חבירו בשבילו. ואם ירצה יוכל ליתן גם כן בעצמו. ולהכי אין מזה שום חובה. ואם מתרצה אח״כ שפיר יצא ידי מצוה. שהרי עיקר הכונה שיהיה לו חלק בקרבנות ציבור. א"כ כיון שנתן חבירו בעדו קונין הקרבנות ג״כ בשביל זה. ושפיר יצא ידי המצוה שמוטלת עליו משא"כ בנ״ד אפשר בצריך לקיים המצוה שמוטלת עליו בעצמו ובממונו. לא נלמוד מעבד כנעני שיוצא ידי מצוה בכך. ומה שטענו דבכל ענינים שלוחו של אדם כמותו. יש לפקפק גם כן דהא במצות שהם חובת הגוף לא מהני שליחות. שאם אמר לאחד טול לולב בשבילי ודאי אינו יוצא. ולא נימא שלוחו כמותו. וכמו כן בלבוש ציצית עבורי אטו נימא בזה שליחות. וכן בפרק ראוהו ב"ד אמר רבי זירא איכוון ותקע לי. ובשופר בעינן דעת שומע ומשמיע. ולא אמרינן שיועיל מטעם שליחות שיאמר לו תקע בשופר בשבילי. לכן ודאי אם נותן מעותיו לשליח שיתנם לכהן שפיר י"ל דמהני שהרי יד השליח כיד הכהן והוה כאילו נתן לכהן עצמו. אבל אם נותן מעותיו לכהן שיפדה בזה בכור חבירו י"ל דלא מהני מטעם שליחות. ואין להאריך בזה. כי עדיין אני צריך להתיישב בזה. על כל פנים בנדון דידן שהב"ד יפדו את הקטן זה ודאי אינו נראה דמה נפשך אם תאמר שהקטן בר חיובא וחיוב המצוה עליו. א״כ איך יפדו הב״ד את הקטן הא קטן אפילו תימא דיש לו זכיה מן התורה מ״מ הא לאו בר שליחות הוא כדאיתא בהדיא בפרק איזהו נשך. א״כ אינו מקיים המצוה שעליו. ואם נימא דלאו בר חיובא הוא וכן הוא האמת כדמוכח בפסחים דף צ״ג דקטן לאו בר חיובא הוא לענין פסח. ולהכי בהגדיל בנתים פטור אי תשלומין לראשון הוא. אם כן איך יפדוהו הב״ד שאין עליהם מצוה זו. ועל ידי זה לעולם לא יבא הקטן לכלל מצוה זו זהו דבר שאין לו שחר כלל. וממילא בטלו דברי הש״ך בנה״כ שכתב שהוי כאילו הקטן פדה את עצמו בממונו וקיים המצוה דהא ליתא. דאם אינו בר חיובא איך קיים המצוה וקטן שהגדיל בין שני פסחים אף ע"ג שעשה הראשון מ״מ עושה את השני אי שני רגל בפני עצמו הוא. אלמא דעשיית הראשון לאו כלום הוא. אם כן לא יצא ידי מצוה כלל. ואיך יסבבו הב"ד שלא תתקיים המצוה כלל. ועוד דאם אינו בר חיובא הוה כאילו פדאוהו בתוך שלשים יום. שאם אמר מעכשיו אינו פדוי כלל אם אין המעות בעין. אפילו אמרו שיפדה לאחר שיגדל. הרי גם בזה יש שני דיעות אם פדוי בנתאכלו המעות כמבואר בש״ע ואם כן מי מכניסינן לתגר הלזה לפדות לכתחילה. ועוד דכל זה הוא באם פודה בנו בעצמו. משא״כ באינו פודה בעצמו בלאו הכי אינו ברור שיועיל כדפרישית לעיל ואם כן כ״ש שאין לב״ד לפדותו. וכן משמע בקדושין דלענין מילה אמרינן והיכא דלא מהלי׳ אבוה מחייבין ב״ד למהלו שנאמר המול לכם כל זכר. ובפדיון הבן לא מרבינן אלא מתפדה תפדה שמחוייב לפדות את עצמו. אבל לא מרבינן שיתחייבו הב"ד לפדותו. וא״ת שהוא רשות איך נאמר מה שלא נזכר בגמרא למדת חסידות. ואנחנו יתמי דיתמי נתחכם במדת חסידות אשר לא שערום אבותינו הקדושים. ובודאי מדלא נזכר בגמרא וראשונים על מי שרוצה לחדש דבר זה עליו להביא ראיה ברורה על זה. ועוד ראיה ברורה שאין הקטן נפדה על ידי אחר. דבבכורות דף מ״ט ע״ב דפליגי רב ושמואל בפודה בנו תוך שלשים יום אי בנו פדוי. ופריך מהך ת״ש בחזקת שלא נפדה עד שיאמרו לו שנפדה. ומוכיח מכאן דגם בתוך שלשים בנו פדוי. ומאי קושיא נימא שיאמרו לו שנפדה היינו מב״ד שהב"ד פדאוהו לאחר שלשים יום כמ״ש הש״ך שכן נכון. אלא ודאי ליתא דאינו נפדה על ידי אחר כלל בהיותו קטן. ומזה יש ג״כ הוכחה שאף לאחר שיגדיל אינו נפדה על ידי אחר. דאל״כ יש לומר שיאמרו לו שנפדה לאחר שהגדיל. אלא ודאי אינו נפדה ע״י אחר כלל. גם קיי״ל בהפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום. ולא אמרי׳ דמסתמא זכות הוא לו וכן הוא בפסחים ד' פ״ח לא ישחוט אדם ע"י בנו ובתו הגדולים אלא מדעתן. ואף דמסיק התם דמדעתן היינו בסתמא היינו כיון שנתרצו בפירוש איגלאי מילתא למפרע דניחא להו מעיקרא אבל לכתחילה ודאי לא ישחוט שלא מדעתן ולא אמרינן דמסתמא יהא ניחא להו. וכן הוא ברמב"ם בפ״ב מקרבן פסח דלכתחילה לא ישחוט אלא מדעתן. אלמא דלא אמרינן דניחא ליה דתתעביד המצוה. גם בריב"ש סימן קל״א שנתן טעם דלכך בפודה בנו מברך על פדיון הבן. ובפודה עצמו מברך לפדות. וכתב הריב״ש הטעם וז״ל אפשר לתת טעם לפי שבאב אפשר להעשות מצוה זו ע״י הבן כשיגדל וכשיגדל אז אי אפשר לעשותה אלא ע"י עצמו עכ״ל משמע שעל ידי אחר אינו נפדה. ולכאורה משמע מזה שאפילו על ידי שליח אינו נפדה. מיהו י״ל דע״י שליח יודה הריב"ש שנפדה דשלוחו כמותו והוה כמו על ידי עצמו מאחר שבא מכחו. אבל הבן כשיגדל אינו נפדה מכח האב כי אם מכח עצמו. מיהו בעיקר הדין אם נפדה ע״י שליח נראה לכאורה דלא מצינו שליחות בעניני מצוה בשופר וציצית ותפילין ובאכילת מצה ומרור. ואף דמידי דאכילה הוא מ״מ הא מצות לאו ליהנות ניתנו. ולכן נראה דלא מצינו שליחות כי אם בדבר שהוא תיקון ענין כגון תרומה ושחיטת פסח והקרבת קרבנות שעיקר המצוה הוא הקרבן עצמו והיינו שיוקרב הקרבן לגבוה. וכיון שקרב על ידי אחר נמי מתקיימת עיקר מצות הקרבן וכמו כן ביתר ענינים שהם חוץ לגופו שפיר יוכל לקיים ע״י אחר. אבל לא במצות שהן חובות הגוף אין מתקיימין על ידי כלל. ולכן בשופר וציצית ותפילין שהם מצות שעל גופו והגוף עצמו מקיימן לא מהני שליחות ולא דמי לתרומה ושאר דברים שהמצוה שיתוקן הענין שאינו תולה בגופו וכמו כן מילה אף דהמצוה על האב כדאמרינן בריש פסחים דף ז׳ ע״ב אבי הבן מאי איכא למימר דאין מצוה זו שיתקן עצמו כי אם שיתקן זולתו. אבל בשופר וציצית שהמצוה הוא על גופו שגופו יקיים המצוה ואינו תולה בזולת כלל לא מהני שליחות. ועוד נ״ל דדברים שהם חוץ מגופו דהיינו מצוה מילה שמחוייב למול את בנו וכבר קרא הש״ך תגר על מה שנוהגין שאבי הבן מכבד לאחר וכמ״ש בש״ך ח"מ סימן שפ״ב ואני אומר מנהג ישראל תורה והראיה שעלה בדעתי מן הש״ס שבת דף קל״ג דאמרינן ואי איכא אחר ליעבד אחר ע״ש. וכונתי בזה לדברי הרב בעל תבואות שור שקדמני בראיה זו הרי בהדיא דאפילו היכא דאיכא אב מצי אחר למעבד. וכבר עלה בדעתי לדחות ראיה זו לפמ״ש התוספות בקדושין בשם הירושלמי דלא אתי עשה דקודם הדיבור ודחי עשה דלאחר הדיבור א״כ בקדושין דף ל"ד דאמרינן אב מנ״ל דחייב דכתיב וימל אברהם כו׳ אם כן הוה עשה דקודם הדיבור ולא דחי לא תעשה דלאחר הדיבור דהיינו לא תעשה דצרעת. אך באמת אין זה נראה דלא מקרי בזה אפשר לקיים שניהם שתתבטל העשה שעל האב בשביל כך וגדולה מזו מצינו ביבמות דף כ״א דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא אף דאם רוצה לחלוץ אין שום איסור עליו מ״מ לא מקרי אפשר לקיים שניהם וכ״ש בכה״ג שמתבטלת העשה שעל האב דודאי לא מקרי אפשר לקיים שניהם. ועיין תוספות מנחות דף מ'. וליכא למימר שהוא מדין שליחות דהא אמרינן בנזיר דף י״ב דבמידי דלא מצי למעבד בעצמו לא מצי משוי שליח. וגם בפסחים דף פ״ה כתבו התוספות דלא מקרי אפשר לקיים שניהם כיון דאיכא איסורא משום הפסד קדשים לא מקרי אפשר לקיים שניהם אף דליכא אלא איסורא בעלמא. ולכן נראה דודאי כיון דגלי רחמנא היכא דלא מהליה אבוה מחייבי בי דינא למהלי׳ א״כ מצות המילה מוטלת על כל אדם שמחוייב למולו היכא דלא מהלי׳ אבוה. א״כ מה שצוותה התורה המצוה על האב. היינו שהוא מחוייב להשתדל שיהי׳ בנו נימול והן אם מלו בעצמו או ע"י זולתו שפיר מקיים מצוה שלו בהשתדלותו שיהיה בנו נימול. וזהו כמו שאמרו שחייב ללמדו תורה. ואם שוכר לו מלמד ודאי יוצא גם כן וכמו כן אם משתדל שאיש א' ילמוד עמו חנם קיים עכ״פ מצוותו. וכן אמרו שחייב ללמדו אומנות ואין ר"ל שחייב ללמדו בעצמו רק בהשתדלותו שילמוד בנו דבר זה מקיים המוטל עליו ואין מוטל על האב כי אם ההשתדלות להוציא אל הפועל שתקויים המצוה. ומה"ט נמי בכיסוי הדם שהמצוה על כל ישראל גם כן רק התורה הטילה המצוה על השוחט שתתקיים על ידו מצות כיסוי. ואם מבקש איש אחר והאחר מכסה גם כן לא ביטל מצוותו שהחיוב על השוחט שמחוייב להשתדל שתתקיים המצוה ואינו רשאי להפטר מבלי שיהיה הדם מכוסה כדת וכמ״ש. וראיה לזה דבחולין פ״ק דף ט' אמרינן ת״ח צריך שילמוד שלשה דברים כתב שחיטה ומילה. ואם איתא דהמצוה מוטלת דוקא על אביו. אמאי לא יהיה חיוב על כל אדם ללמוד מצות מילה כמו שמחוייב לעשות כל השתדלות ללמוד דיני ברכות ונטילת לולב ושופר כדאמרינן הכל חייבין ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר ולולב בכדי שתתקיים המצוה על ידי עצמו. ואם אחר מל הרי בטל מצות עשה. אלב ודאי דבר פשוט שגם במניח לאחר למול מקיים מה שמוטל עליו. ואפילו מלו ע"י קטן דלית ביה משום שליחות מ"מ עיקר המצוה אינה אלא שלא יניח בנו ערל וגם מצוה דידיה הוא שאין אחר רשאי לגוזלו המצוה בלא דעתו. ועוד הא בע״ז דף כ״ז איכא מ״ד דאשה פסולה למול. וכתבו התוספות דלפ״ז אותו ולא אותה צריך שאינה חייבת לבקש למוהלו. וקשה ל״ל קרא להכי דבשלמא הוא שעיקר מצוה עליו אם אין יכול לעשות בעצמו ודאי צריך לעשות שליח במקומו. אבל היא שאינה יכולה למול בעצמה אם כן אין המצוה עליה א״כ גם שליח אינה יכולה לעשות כדאמרינן בקדושין דף מ"ד גבי כהנים דאי שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושליח משוינן. אם כן למה תבקש שליח למול. אלא ודאי במצוה שמוטלת על כל אדם כמו מילה וכיסוי דם פשיטא לן שעיקר המצוה שישתדל שיהיה בנו נימול הן על ידו או על יד אחר כמו שמל על ידי סכין ומל ע״י אחר כיד אריכתא וסכין ארוך דמי. ולא צריך לטעמא דשליחות כלל. ולכן שפיר צריך קרא למעט אשה. ובהכי ניחא מה שתמהו התוס׳ ל״ל ולא אותה הא ה״ל מצות עשה שהזמן גרמא ולפי זה ניחא דודאי עיקר המצוה מוטלת על האדם עצמו שיהיה כל בר ישראל נימול. והתורה הטילה חיוב זה על האב היכא דאיתי׳ שישתדל שתקוים מצות מילה בבנו. ובליתיה לאבוה החיוב ומצוה שתולה בזולתו ר״ל בנימול עצמו ואין מוטל על אחר כי אם ההשתדלות. ולענין השתדלות לא שייך זמן גרמא דגם יום ולילה לא ישקוט ולא ינוח בכדי שתקוים המצוה במועדה ובזמנה ואף קודם שמנה. ומעתה ממילא בפדיון הבן שלא מצינו כלל שמתקיימת על ידי אחר כי אם באב ובבן עצמו כשיגדל אפשר שגם שליח לא מצי משוי לכך דהוה כמצות שהם חובת הגוף ואינו דומה לתרומה וקדשים שאינם אלא תיקון הקרבן והאיסור ושליחות קנינים וגיטין וקדושין אינם אלא כחו בקנין הדבר או להוציא הדבר מרשותו וגבי נדרים דאיכא פלוגתא אם מיפר ע״י שליח. זהו גם כן בשביל כח ויפוי שיש לבעל להפר. אבל במצוה דרמיא על גופו י״ל לא מהני שליחות ועדיין צ״ע. עכ״פ שיפדו הב״ד הקטן אין לנו. והעיקר שאינו נפדה על ידי הבית דין כלל והכי נקטינן:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה