אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה לט

תשובה לח

שאלה ישראל א׳ רגיל לקנות טריפות מישראל אחר שנזדמנו לו כדי להשתכר ולהרויח אי שרי בכה״ג דעושה סחורות עם דברים אסורים:

תשובה למה זה תשאל לשמי דברים המפורשים בש"ע המצוי ביד כל כאשר כבר ראה מע״ל שזה מחלוקת בט״ז סימן קי״ז מתיר והש״ך נמשך אחר דברי הב"ח שאוסר ולא אדון אנכי בדבר להכריע בכל מחלוקת האחרונים ולהכניס ראשי בין הרים הגדולים. אמנם אחר שכבר עוררנו לזה לא אשיבנו ריקם. הנה הש"ך שחיבר השגות על הט״ז בנקודת הכסף והשיג עליו שם בסק"ג אפשר לדון שתיקתו להודאה לזה שמתיר בט״ז למכור ע״י אחר. והנה אחר עיקר הדברים אני בא ללמוד כי הפר"ח דחה דברי הט״ז בקש וכתב שהם מילי דכדי ולא איש דברים אנכי לדבר שפתים רק לדון אם האיסור סחורה מן התורה או מדרבנן הנה הפר"ח החליט שהוא מן התורה ודחה דברי הגליון שהביא בת״ה סימן ח׳ שהוא רק דרבנן. ואני אומר כי לא כן אנכי עמדי. כי תחילה נדון על הוכחתו מדברי הרמב"ם ספ"ח ממ״א שכתב טעם להיתר סחורה עם חלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה ש״מ שמן התורה אסור אף שלא נתפרש בתורה הוה כמו היתר הנאה. ולדידי קשיא טובא אם נימא דאיסור סחורה מן התורה בכל איסורים רק בחלב א״כ קשה בחולין דף ק״ג דמייתי ראיה דטריפה חל אאבר כמו נבילה דחל על איסור חלב יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב. ומאי ראיה מחלב דילמא משום דנבילה איסור מוסיף הוא שהרי החלב מותר בסחורה והנבילה אסור בסחורה וכיון דמן התורה הוא שפיר הוה איסור מוסיף דלשיטת הרמב״ם איסור הנאה גם כן איסור מוסיף הוא כמ״ש בפי׳ משנה בכריתות משנה דיש אוכל גבי בב״ח מיהו זה יש לדחות דכיון דחלב נבילה ג"כ מותר בסחורה לאו מוסיף הוא מ״מ חמור הוה. ועיין קדושין ד׳ ע״ז ע״ב דהוה מוסיף בשביל שם זנות שפוסל. ותו קשיא דבפסחי׳ ד׳ כ"ג ע"ב איתא דגיד מותר בהנאה בק״ו מחלב שענוש כרת. וקשה הא גיד חמור טפי שאסור בסחורה אף אחר שתלמוד ואין לומר דבאמת נלמד בגיד היתר סחורה מק״ו דהא נבילה תוכיח וכה״ג כתבו התוס׳ יבמות ד׳ נ״ז ע״ב ובארתי בספר יעלת חן דף כ"ד ותו קשיא כולה סוגיא דפסחים דדרשי קרא דיעשה לכל מלאכה לדרשות אחרות. ולהרמב"ם קשה מה דיוק מיעשה לכל מלאכה דילמא בנזדמנו לו איירי. ולעולם סחורה אסור. וצ"ל דלכל מלאכה אפי' לסחורה משמע. והא בסוגיין דרשי דרשות אחרות ואין זכר להיתר סחורה מהך קרא ועוד דבסוגיא שם משמע למאי דקאמר לרבי יוסי הגלילי אתי למשרי הנאה ולר׳ עקיבא איסור הנאה לא צריך קרא דאיסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע ואי איסור סחורה מן התורה ומקרא דיעשה לכל מלאכה שרינן ליה א״כ צריך קרא להתיר סחורה וכן בפרק העור והרוטב דף ק״כ דבעי ללמוד חלב מחמץ ונבילה. ואמאי לא פריך מה לחמץ ונבילה שאסורין בסחורה ולא הוה צריך לסברא דכהנים משולחן גבוה קזכו. אלא ודאי להרמב״ם כל זה אינו רק אסמכתא ומן התורה אין איסור כלל בסחורה. ובחלב דאיכא קרא להדיא לכל מלאכה לא ראו חכמים לאוסרו. משא״כ בנבילה אף דמפורש בה מכירה אינו משמע כ״כ סחורה כמו קרא דלכל מלאכה דמשמע אפילו לכתחילה. ואולי מצא הרמב״ם סמך זה באיזו תוספתא או ירושלמי. והנה עיקר ראיית המחמירין מן הסוגיא דפרק כל שעה דף כ״ג דפריך והרי שרצים דכתיב שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי עופות שנזדמנו להם מינין טמאין מותרין למוכרן. ומשני שאני התם דכתיב לכם. ופריך אי הכי לכתחילה נמי. ומשני אמר קרא יהיו בהוייתן יהיו. ומשם עיקר יסודות האומרים שהוא מן התורה. דאי מדרבנן מאי פריך לכתחילה נמי. ומכאן דחו דברי הגיליון. ואני אומר אטו התה"ד שמייתי הגיליון קטיל קני באגמא הוה וכי ס״ד שלא ראה הסוגיא במקומו. וגם רוב פעמים דברי הגיליון תוספות הם דברים עמוקים והם ודאי דברי בעלי תוספות עצמן. לכן נלענ״ד דלק״מ. ותחילה נבאר כי בירושלמי שביעית פ״ז איתא כתיב טמאים הם לכם. מה ת״ל וטמאים יהיו לכם. אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה ע״כ. ורש״י בפסחים שם פירש יהיו ושקץ יהיו לכם. ובאמת פסוק שמביא הירושלמי וטמאים יהיו לכם אינו כלל במקרא רק פסוק טמאים הם לכם הוא אחר בהמות טמאות ויקרא י״א י״ח. ופסוק וטמאים יהיו לכם כתיב בתנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם. ואין ענין לאיסור אכילה. לכן הדבר ברור שט״ס הוא בירושלמי. (אף שהרשב״א בתשובה סימן ש״א נמשך ג״כ אחר הלשון לא חש לדייק בזה) אלא צ״ל שקץ הם לכם ושקץ יהיו לכם. וכן הוא בתוספות ס״פ מרובה דף פ״ב ע״ב מקרא דת״כ ושקץ יהיו לכם. וברור שכונתו לכתוב שנאמר שם יוד וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת כו׳ שקץ הם לכם ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו וכפרש״י אשר פקח עינו עין הבדולח על זה. ועפ״ז יתפרשו דברי הש״ס בהרווחה דודאי הש"ס כונתו לברייתא דת״כ דדרשי משקץ הם לכם ושקץ יהיו לכם איסור סחורה. ובודאי אינו אלא אסמכתא בעלמא. רק דהש״ס בא להקשות מדכתיב לא יאכלו משמע נמי איסור הנאה והאי קרא בשרץ עוף. ומשני דמקרא דלכם משמע התירא פריך שפיר אי הכי לכתחילה נמי דמעיקרא ס״ד דדריש משקץ הם לכם וכמ"ש התוספות בשם ת״כ ומשמע ליה דלכם אסמכתא לאיסור סחורה. והשתא דלכם התירא משמע אם כן פריך שפיר אפילו לכתחילה נמי דאיך נסמוך איסור אקרא דמשתמע להתירא. ומשני דדייק מקרא דיהיו דכתיב ושקץ יהיו לכם משמע בהווייתן יהיו והיינו אסמכתא יהיו בהוייתן רק לכם מותר ולא לסחורה. וכמה אסמכתות יש בספרי לחייב מאכיל כאוכל. וטובי מילתא שאינם רק אסמכתא ותדע לך דע״כ קרא דיהיו מתפרש בהוייתן יהיו היינו שאתה תוכל ליהנות מהם אבל לא שתמכרם לאחר א״כ איך שרינן בנזדמנו לו ומאן פליג לן והיכא רמיזא. אלא ברור דאיסור סחורה אינה אלא אסמכתא בעלמא ומשום פסידא התירו. ועיקר קרא דלכם אינו אלא להתירא וקרא דיהיו אסמכתא בעלמא. ומיושב נמי מה שנדחקו מהרש"ל ומהרש״א שם ע״ש. וכן מבואר בתשובת הרשב״א שהביא ב״י סימן קי״ז דאיסור סחורה רק מדרבנן. והפר״ח ביקש לדחות בדחייה שאין בה ממש. לפי שחשב שראיה ברורה מן הש״ס לאסור סחורה מן התורה וליתא דאיפכא משמע וגם מלשון התוספות פסחים שם שכתבו מדאורייתא אסור. וכן הרא״ש ס״פ מרובה שכתב דאילו למוכרו לנכרים אף מדאורייתא אסור. אפשר ג״כ לאו דוקא רק מכח אסמכתא מן התורה. ולא עדיף ממה שפירש הרא"ש גופיה לשון הש״ס בריש מ״ק דאמרינן מלאכת חול המועד מדאורייתא. היינו כעין דאורייתא. וכן נראה מסברת ר״ת שכתב וכי היכן מצינו מן התורה מקצתו אסור היינו דבר שאינו אבד ומקצתו מותר. והאי סברא שייכא נמי הכא. וכן נראה מסברת הרא״ש ריש פרק יום הכיפורים דשאר עינויין מדרבנן מדהתירו במקצת אלמא סבירא ליה דלאו סברא שיהיה מדאורייתא חילוקים. ועוד ראיה מן הירושלמי שהביא רבינו שמשון אמתני׳ דשביעית ר׳ יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא יכוון מלאכתו בכך (מדברי רבי יהודה עצמו נראה דודאי אין שייך איסור תורה דבכי האי גוונא ודאי לא מצינו שיהיה איסור תורה מותר באקראי אם כן ודאי רבנן לא פליגי עליה בעיקר איסורא לומר שהוא מן התורה) וכתב הר״ש דבירושלמי מפרש טעמייהו דרבנן דבצידון התירו משום שנותנין מס לאוצר המלכות משמע שאילו לא נתנו מס לא התירו וב״י כתב אף האידנא שאין נותנין מס לא פלוג רבנן. ואי אסור מן התורה איך שייך לא פלוג להתיר איסור תורה. ואם כן אחר שהלכה רווחת שמותר בצידון אף שאין נותנין מס בזמן הזה הדברים מוכרחים שאין איסור דאורייתא בזה. וראיתי להרב בעל משנה למלך ספ״ח ממ"א שכתב ג״כ בדעת הרמב״ם שאיסור הסחורה מן התורה ממ״ש היתר חלב מקרא דיעשה לכל מלאכה ואי איסור סחורה מדרבנן מנ״ל דמותר מדרבנן ואני תמיה על הרב אם הבין מדברי הרמב״ם שכ״כ מסברא דנפשיה ודאי תקשי מנ״ל דילמא קרא בנזדמנו לו איירי בפרט חלב שהוא בכל בהמות וכ"ש אם הוא מן התורה איך סמך הרמב״ם על ילפותא מקרא שלא נזכר ואינו מוכרח. וכבר הוכחתי לעיל מן הסוגיא דפסחים דלא מוקמינן היתרא דיעשה לכל מלאכה על היתר סחורה. אלא ע״כ שהרמב״ם הוציא זה מאיזו תוספתא ואסמכתא בעלמא הוא או לפי שראה הרמב״ם נוהגין היתר בחלב בסחורה דחק ליתן היתר והיינו מאחר שהוא כעין מפורש בתורה לא ראו לגזור עליו. ואחר שבררנו ת״ל שדעת תורה נוטה שאין בו איסור דאורייתא אולי מקום הניחו לי רבותינו האחרונים ליישב הסוגיא דפסחים אשר עמדה כנגדן. עד שהוצרכו לדחוק בסברות שונות. וכבר ישבנו הכל על מכונו לאמיתה של תורה. מעתה מ"ש הפר"ח על הוראת הט״ז שהם מילי דכדי כיון דמילתא דרבנן הוא נוכל לומר כבר הורה זקן. ויאמר נא הפר"ח על סברת ר׳ יהודה שסובר דאפי׳ בנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנתו בכך. הרי דכל שאין אומנתו בכך מתיר. והרמב״ם בפירוש המשנה והרב פסקו כוותיה א״כ י״ל אפושי פלוגתא לא מפשינן וי"ל בכה״ג גם הת״ק מודה כשקונה מה שנזדמן לישראל חבירו. מיהו מלשון הרמב״ם בפירוש המשנה והרב משמע דרבי יהודה איירי בנתמנה לו לצוד. ות״ק אינו מתיר רק בצייד שצריך ליתן מס. ובאמת לשון לוקח ומוכר אין משמע כן. ופשטא דמילתא משמע שאם נזדמן לו דבר איסור יכול לקנותו להשתכר בו רק שלא תהא אומנתו בכך בקביעות. וכן פירש בתשובת מ״ע סימן ל' ובש״ך ס״ק ו' מביאו אבל בצייד לא פלוג רבנן כלל כיון שהותר בצייד משום שנותן מס לאוצר המלכות לא פלוג רבנן בין צייד לאחר ור"י במקח וממכר איירי אלמא דבאקראי מותר לר״י. וגם ממה שפסקו הרב והרמב״ם בפירוש המשנה כר"י יש להוכיח דס״ל דאין איסור דאורייתא במשא ומתן דהא תמוה איך פסקו כר״י נגד רבנן וע״כ סמכו מהא דקיי"ל פרק זה בורר לענין עדות כרבי יהודה דביש לו אומנות אחרת מותר (ומזה משמע ג״כ אפילו לפי פירושם שפירשוהו אצידה ה״ה לישא וליתן באקראי מותר וכן מוכח מן הלשון שסיים במשנה ובלבד שלא תהא אומנתו בכך ואם איתא דר״י אינו מתיר רק בצידה איך קאמר שלא תהא אומנתו בכך הא אדרבה בצייד מותר טפי. ודוחק לפרש שהוא צייד דוקא לדברים טמאים אלא ודאי רבי יהודה מתיר כל משא ומתן באקראי) ואם איסור דמשא ומתן מן התורה מנ"ל ללמוד מדאינו פסול לעדות להתיר איסור תורה דילמא דוקא להעיד בשקר אינו חשוד. אבל איסורא מ״מ איכא. אלא ודאי ס״ל דליכא רק איסור דרבנן. וכיון דליכא אלא איסור דרבנן עיקר הטעם שלא יבא לתקלה לאכול ממנו כמ״ש בתשובת רשב״א שהביא ב״י בי״ד שם. א"כ י״ל ודאי אם המוכר אינו בר הכי שיכול למוכרה כמו הקונה. אם תאמר שצריך למכור בעצמו הרי יש תקלה טפי שהוא צריך לשהותה יותר. וא״כ עדיף טפי שימכרנה לאחר להוציא האיסור. ולגבי אחר ג״כ אין איסור דמ"ל ישראל זה מ״ל אחר אדרבה אצל אחר לא ישתהה:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה