משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה לח
שאלה על ס"ת שכתב בסוף השורה בשם אלקינו. וכתב הנון רחבה למטה והוי"ו בסו״ף סיום קצה התחתון של הנו״ן כזה
באופן שלמעלה נראה הוי"ו חלוקה מיתר התיבה:
תשובה בנידון השאלה אמת אגיד כי בא הסופר אלי לשאול וכפי הבנת דבריו דהשאלה אם האריכות אינו שינוי בגוף האות. וע״ז השבתי לו מאחר שאינו מבואר אורך ורוחב הנו"ן כי אם כדי שיפשיטנה תעשה נו"ן פשוטה ולא מצינו בנו״ן פשוטה שהאריכה יותר מדאי שיפסל והרי בגיטין מאריכין הנוני"ן. ומבואר ג״כ בב"י כי שיעור נו"ן פשוטה שאם תעקמנה תהא כפופה והרי בגט כותבין נונין ארוכין אלמא שאין שיעור לנו״ן אך מענין שנראה כשתי תיבות לא הוי אדעתאי כי ידוע כשרואין בספר עצמו החילוק בין האותיות למראית עין שפוט שהוא חלקו ואינו דומה שמיעה לראייה בזה ולכן לא העלתי כזאת על לבי. ואמת היא שהב"י נסתפק בזה כמו שמובא גם במג"א. אך לפי סיום לשונו שסיים ומ״מ כל שנראות כשתי תיבות פסולה עכ״ל משמע דדוקא בנראה כשתי תיבות בהחלט. אבל אם אינו נראה כשתי תיבות בשביל האריכות שיש באות למטה בתחתיתו לא ברירא ליה לפסול ולא ביקש לקרות עליו שום פסול. וגם אפשר שלא החמיר הב״י כי אם בתפילין שהם חובת גברא ומצוה דאורייתא אבל לא בס״ת שאינו חובת הגוף כ"כ רק לשמיעה עבידא. ורבים סוברין אפילו בספר תורה פסולה מברכין בפרט דבלא״ה אנן לא בקיאין בחסירות ויתירות ואין ספר תורה כשירה בבירור אין לפוסלה כי אם בטעם ברור אף דבעצם קדושת ס״ת חמורה מתפילין. ע״כ לבי אומר לי שישו בני מעי כי לפי דעתי כוונתי כהלכה. והנה מע״ל בעיני כבורח מן הרמץ אל האש שביקש לצדד להתיר למחוק וליגע בכבוד הנטפל לשם באזהרה דלא תעשון לעשות מעשה בידים. והרי בב״י אינו אלא ספק וסברתו לחלק בין כ"ם לנ"ו לא חילק ולא בילק ידענא. ומה שמדמה ליהודה למחוק הו׳ ולכותבה בפנים. כיון דלא בריר לפסול. חלילה ליגע בכבוד שמים שהרי הוא נטפלת לשם אם נאמר שלא תזיק ההרחקה. ומה שחילק בין נ״ו לכ״ם תימא איך עלה כזאת על לבו מה שתלמוד ערוך הוא בידינו שהלכה כאחרים ואין ענין לזה שאמרו שסומכין על ספרים חיצונים שאין זה אלא במנהג שאין בהם חשש איסור כל כך. אבל לעבור בקום ועשה מה שהוא תלמוד ערוך בידינו חלילה מעשות כדבר הזה. ובפרט בדבר שאין סברא לחלק כלל ולומר שמס׳ סופרים חלוקה מה שאין שום רמז לומר כן דמהיכא תיתי לחלק בין נ״ו לכ"ם. ובזה ליתא גם מה שכתב בשם שלטי הגבורים דמוחק על מנת לתקן שאם כשר בלא"ה הרי הוא מקולקל. ועתה אבאר טעמי ונימוקי. ותחילה נבאר כי לפענ״ד הגם שכתב הרמב״ם לפסול בנראה תיבה אחת כשתים וכן הוא בש״ע. לא מצינו מקור ופתח לזה בש״ס דילן ולא במס׳ סופרים. ולפע״ד אדרבה משמע איפכא. והנה זאת מצאנו במס' סופרים אם עירב את האותיות אף שהפסיק באמצע השם אל יקרא בו. והנה פשטא דלישנא לא קאי על בהפסיק שם של קודש. אלא דבש״ך סימן רע״ו סק״ד השיג על הב״ח דשם היינו תיבה כדאיתא במסכת סופרים. אני אומר אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו שהרי בפ״ה נזכר כמה פעמים השם וקאי דוקא אשם קודש א"ו היכא דליכא למיטעי דוקא נקט על תיבה שם. אבל היכא דאיכא למיטעי הוי ליה לפרש בהדיא ובודאי סברא גדולה לחלק בין הרחקת שם קודש לשאר תיבות וקל להבין ולחלק בזה ואין רצוני להאריך בזה. כי כמה חילוקים גלוים וידועים לכל. ולענ״ד לפי הלשון שנאמר במס׳ סופרים השם בה״א ידוע קאי על שם הקודש ואפשר על שם בן ד' דוקא יושב דבלאו הכי הוא תיבה בעלמא דוק ותשכח. והנה כי כן נאמר דוקא בשם קודש שהפסיקו פסול ולא בשאר תיבות. וראיתי להב״ח שכתב דה״ה נמי לשאר תיבות. אלא דבשאר תיבה אפשר למחוק ולתקן גם זה אינו נראה בעיני דאם כן ברישא בעירב את האותיות נמי אפשר לתקן ואמאי לא נקטי׳ נמי בשמות כנוין ובשמות סמוכים. וגם אמאי נקט בגוונא דאיכא למיטעי הו״ל למימר הפסיק באמצע תיבה ומה שאפשר לתקן ידענו מעצמינו. ואם כן אין הדבר יוצא מפשוטו דשם דוקא קאמר. ולפי זה יש לומר דנקט באמצע השם דוקא ולא נקט שהפסיק בשם משמע ודאי דוקא באמצע הדין כן אבל לא בנטפל דבזה לא מצינו שנטפל כמוהו על כל פנים לא מצינו מבואר בפירוש. עתה אבאר לענ"ד ראיות מן הש״ס דאין לפסול במה שנראה כשתי תיבות. חדא מדאמרינן פרק א״ט דף ס״ה אלא כתיב היענה וכתיב בת היענה ושאני הכא דקפסק להו ספרא בשתי תיבות. ומדפסק להו ספרא בשתי תיבות שמע מינה תרי שמות נינהו. אלא מעתה את כדר לעומר דפסק להו ספרא בתרי הכי נמי דתרי שמות נינהו התם בשתי תיבות פסק להו בשתי שיטין לא פסק להו הכא אפילו בשתי שיטין נמי פסק להו ע״כ. הרי מוכח מכאן דדוקא כשפוסק להו בשתי שיטין שתי תיבות הן בהכרח אבל ממה שפוסק בשתי תיבות אינו מוכרח שיהיו שתי תיבות בשביל ההפסק. ואם כן מהיכא תיתי ליפסול מה שנראה תיבה אחת כשתים. ואין לומר שיש לפסול בשביל שאפשר לטעות בקריאה שהקורא יקרא בשתי תיבות דהא ליתא דע"כ הקריאה מסורה לקורא על פי בקיאותו בעל פה דאם לא כן במה יבחין בין אֶת לאֵת או בין עַל לעל בחולם וכן בין עבר לעתיד והוה שהענין משתנה על פי הקריאה וטובי ענינים שאין להבחין ע״פ הכתב כי אם לפי בקיאות הקורא והמשמעות משתנה על פי התנועות. הרי לא נמסרו ענינים אלו אלא לקורא בקי. אם כן גם בחילוק התיבה הבקי לא יטעה. ושאינו בקי אף אם כתב כהלכתן לא ידע להזהר בקריאה הנכונה ואף דבעירב האותיות מבואר דפסול י"ל דעירב גרע טפי דבעירב מבלבל יותר דעת הקורא שרואה בעין תיבה אחת לא יוכל לשום לבו בשעת קריאה להפסיק בהפסקה במקומן. אבל בתיבה חלוקה לשתים בשביל שיפסוק אין קריאת התיבה נפסדת כל כך שהרי כמה מופסקים לפעמים בתיבה בקריאה לפי הנגינה והנחת הטעם ולא איכפת לן בהא כלל. אבל בשתי תיבות שעירבן דלעולם ראוי שיהיה הפסק ביניהם איכא קפידא טפי. ועוד אני אומר דגם בהך דעירב האותיות שעל זה סמכו הרמב״ם והנמשכים אחריו לפסול בלא הפסיק בין שתי תיבות נמי איכא למשדי ביה נרגא שאם כדבריהם למה נקט עירב את האותיות הוי ליה למימר עירב את התיבות מכ״ש לפי מ״ש בש״ך הפירוש או שהפסיק באמצע השם היינו באמצע תיבה הוי ליה למימר עירב את השמות או שהפסיק באמצע השם פסול. ולכן נ"ל לפרש עירב את האותיות היינו כמו הך דגיטין דף כ׳ ע״ב ד״ה דמעורה היינו שנגע אות באות ואינו מוקף גויל או כפי׳ ריב״א שם שמשך גגה של ל׳ בה' ובהא שפיר שייך האותיות. אבל לפירוש ראשונים למה נקט לשון עירב את האותיות ולא נקט תיבות וכן במנחות דף ל׳ מנה להך הרחקה שבין התיבות בדברים שאינן לכתחילה למצוה מן המובחר ולא שיפסול בדיעבד. ועוד נ״ל ראיה מפסחים דף קי״ז איבעיא להו הללויה לרב מאי ת״ש דאמר רב חזינא לתהילים דבי חביבי וכתיב בהו הללו בחד גיסא וי״ה בחד גיסא. ויש להבין כי בודאי לא אתרמי שכל הללויה שבתהלים איתרמי ליה דוקא בראש שיטה וה״ל להביא דחזינא דהללויה מופסק בשתים וטובי הללויה הוי מסתמא ואף דקאמר רבותא דאפילו בשתי שיטין פסיק להו מכל מקום הוי ליה למימר דחזינא דהללויה מופסקין ואפילו בשתי שיטין א״ו דוקא מהך דפסיק להו בשתי שיטין ראיה דשתי תיבות נינהו. אבל בשיטה אחת בשביל שהוא מופסק ומורחק קצת אין ראיה דשתי תיבות נינהו. ועוד נראה לי קצת ראיה מברכות פרק הרואה דף נ׳ גבי בר הדיא ורבא אמר ליה פטר חמור גהיט בתפילך א״ל לדידי חזי לי ואיתא אמר ליה וי״ו דפטר חמור ודאי גהיט מתפילך. ופרש״י פטר חמור חסר וי״ו ובתפילין של רבא כתבן הסופר מלא ומחק הוי"ו והיינו גהיט בתפילך ופשטא דמילתא משמע שנשארה מחוקה שאם גררה וכתב רי"ש עליו הרי פנים חדשות בא ואין זכרון לראשונות. א"ו לפי שהסופר טעה ומחק הוי"ו ונשארה כך מחוקה ואעפ״כ לא פסלן רבא שאמר לדידי חזי לי וזה לא הוי שלא כסדרן. (שוב מצאתי שהב״י גופיה הרגיש בזה ודחק) וא״כ ראה ההפסק ולא פסלן משום הכי. הנה מכל אלה הראיות ידים מוכיחות להכשיר לגמרי בהפסיק באמצע תיבה אף שאין כן דעת הרמב״ם והבאים אחריו כי לא ראיתי חולק עליו. ואני אומר בזה מקום הניחו לי רבותי' להתגדר בו והאמת יורה דרכו שאין לדחוק ולדחות למיעל פילא בקופא דמחטא לדחות הראיות שבררנו שאם באנו לדחות בדחוקים לא נמצא שום ראיה בכל התלמוד וכמ"ש הרמב״ן בהקדמת המלחמות שלא תמצא בחכמה זו מופת ברור כמו על יתר החכמות. אך למעשה מאן ספין ומאן רקיע למיעבד עובדא נגד הראשונים והנמשכים אחריהם. עכ״פ בנ״ד שאפשר שגם הרמב"ם והנמשכים אחריו יודו דכשר בכה״ג חדא די״ל שהרמב״ם לא פסל רק בחלק תיבה שדומה לשתי תיבות כמו אליהם וכתב אלי הם שאפשר לקורא לטעות וכדומה לזה. אבל בזה שלא נשאר כי אם אות אחת בסוף התיבה אין לטעות בקריאה לחלק לשתי תיבות י״ל שגם הרמב"ם מודה בזה דכשר וגם כאן שיש הפרש שאין לטעות בתיבה בפני עצמה מאחר שנו״ן כפופה איננה בסוף התיבה ועוד שהוא בסוף השורה ולא שייך לחלקו לשתי תיבות שאין שום תיבה כתובה אחרי הוי"ו אם כן ליכא למטעי לחשבו לשתי תיבות שאין תיבה מאות אחת וע״כ נטפל לשלפניו. וגם בלא״ה הרי הב"י נסתפק ולא אמר בפירוש איסור בזה וי״ל שיודה הרב"י בכה״ג שהוא סוף השורה ואין לצרף האות האחרון לשום תיבה יודה גם הרב"י דכשר וכמעט שהדבר מוכרח דתלוי חילוק התיבות גם בריוח של מטה שהרי באמת גם בזה יש להסתפק בנ"ו וכה"ג אם יכתוב הוי״ו תוך הנו״ן שהרי יש חילוקי דעות בזה באחרונים. ואם כן היכי נעביד אם נכתוב תוך הנו״ן הרי יש פוסלין בזה ואם נכתוב אחר הקצה התחתון של הנו״ן אכתי לא פלטינן דשמא סגי לכתוב בתוך הנו״ן אם כן הוי ריחוק בשתי תיבות למעלה (שאם הדין לכתוב בתוך הנו"ן גם בשתי תיבות סגי בהרחקה בין התיבות למעלה) ואם כן איך מצינו ידינו ורגלינו לכתוב כהלכתא א"ו מאחר שלמטה אינו נפרד לא מיחזי כשתי תיבות. ועוד נ"ל ראיה דהא מבואר במ"ס ובמנחות דף ל׳ כל השם כולו תולין מקצתו אין תולין. אבל בשאר תיבות אפילו מקצתן תולין אם כן מותר לכתוב קצת תיבה למטה וקצת תלוי למעלה והרי כאן נראה יותר כשתי תיבות אף שלא ירחיק למעלה כמלא אות שהרי דומה לשני שיטין. א״ו דהך הרחקה בין התיבות אינו אלא לכתחילה והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר מכל הלין טעמא נ״ל להכשיר ס"ת הלזו בלי פקפוק ולא תגע בה יד:
ומה שתמה על הש״ך בח״מ ס"ס פ"ב במה שהשיב על הב״ח דבע״פ פטור מן השבועה מן הרא״ש פ"ק דב״מ נ״ל דלא קשיא כלל דלא אמר הש״ך רק בעדים מעידים שהוא פרוע דלא פסלם דלאו הכחשה גמורה היא מטעם שכתב הר״ן דפרעון לאו הכחשה גמורה היא די״ל שעדים זוכרין יותר. משא"כ באומר מנה לי בידך והלה אומר שלוה לו חמשים והעדים מעידים שלא הלוה לו כלום באותו הזמן שהמלוה ולוה אומרים דבזה ודאי פסלינהו לעדים דלא שייך לומר שזוכרין יותר ובכה״ג מיירי הרא״ש ומהר"ם רוטנבורג וק״ל: