משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה לו
שאלה אשה אחת הפילה אחר ח׳ שבועות לטבילתה שפיר והיה כעין חתיכת בשר ולא ראו בו שום ריקום. ואחר כך ילדה בן קיימא אם הוא חייב בפדיון:
תשובה במהרי״ק שורש קמ״ג ז״ל. ואשר שאלת על אשה שילדה זכר אחרי הפילה נפל בתוך ח׳ שבועות לבעילתה ושאלת את הנשים והעידו איך נפל השפיר לבור והושם אחר כך בספל מלא מים ולא הבחינו בו שום ריקום אברים רק ראו כעין גידין דקין מאד ויש מהם אומרים שהיה מלא מים או מוגלא לפי עדות הנשים דבר פשוט שאין לחוש לולד. ואף ע"ג שכתב בטור יורה דעה שעכשיו אין אנו בקיאין להבחין בשפיר אם הוא מרוקם אם לאו היינו לענין טומאת לידה משום חומרא דכרת. אבל לענין לפטור הבא אחריו נלענ״ד דל״ל הכי דאדרבה יש להעמיד אשה בחזקת שלא נפטר רחמה וגם הנפל הזה בחזקת שלא נתרקמו אבריו עדיין דחזקה גמורה היא זו עכ״ל. ורמ"א בי״ד סימן ש"ה העתיקו בקצרה דאף בזמן הזה סומכין על הנשים. והנה הרב חכם צבי בתשובה סימן ק״ד כתב ז״ל לכאורה דבריו סותרין תלמוד ערוך בפרק המפלת דף כ״ט איתא עברה נהר והפילה מביאה קרבן ונאכל הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ואין אומרין דנוקים לאשה בחזקת פטורה והנפל בחזקת שלא נתרקמו אבריו עכ"ד ח״צ וסיים לא מבעיא בהוחזקה עוברה אלא אפי׳ לא הוחזקה עוברה דמוקמינן למתני' דתשב לזכר ולנקבה בלא הוחזקה עוברה ע״ש. ובאמת אין מזה מקום תמיה דהא מהרי״ק מיירי שהפילה אחר ח' שבועות ואם כן מיירי בהדיא בלא הוחזקה עוברה דפי׳ הוחזקה עוברה היינו שכבר הוכר עוברה והכרת עובר אינו בפחות משלשה חדשים כדאיתא בפרק החולץ דף ל״ז ואם כן מהרי״ק איירי בהדיא בלא הוחזקה עוברה. וכבר ראיתי מי שנשתבש בזה בספר נדפס מחדש שמו רשמי שאלה שפירש הוחזקה עוברה שראתה שינוי בגופה שראשה ואבריה כבדים עליה. וליתא דהא בפירוש איתא במתני׳ נדה דף ז׳ דמעוברת דיה שעתה משיוודע עוברה. ובדף ט׳ איתא טעמא דמעוברת דיה שעתה משום דראשה ואבריה כבדים הרי חזינן דאין ראשה ואברים כבדים רק כשיוודע עוברה. ואם כן הדבר ברור דהוחזקה עוברה היינו שידענו בבירור שהיא מעוברת. ואם כן מהרי״ק מיירי בהדיא בלא הוחזקה עוברה. וקודם הכרת עובר לא שייך כלל הוחזקה דמאין נדע שהיא מעוברת ואפשר דהוחזקה הוה טפי מהכרת עובר שהיא לשליש ימיה ובעינן חזקה טובה שכבר הוחזקה לכל ולשליש ימיה הוה הכרה כל דהו ולכן אמר לשון הוחזקה. עכ״פ בפחות מהכרת עובר לא מקרי הוחזקה. אם כן לא מצאה הקפידא מקום לנוח על מהרי"ק רק דבלא הוחזקה תנן תשב לזכר ולנקיבה ולנדה מספיקא הוא. ובזו ס״ל למהרי״ק לסמוך אנשים לענין פדיון. וכפי דברינו אין לח"צ שום ראיה אפילו לפטור מן פדיון בא״י מה הפילה ולא בדקוהו די״ל כדברי מהרי״ק דהעמד הולד בחזקת שלא נתרקם. והא דתנן תשב לזכר ולנקבה ולנדה י״ל דחומרא מדרבנן הוא דהא כתבו התוס׳ שם דבטועה מחמרינן בכמה ספיקות. אף דמדינא סמכינן אספק ספיקא באיסור לכ״ע ע״כ צ״ל דחומרא דרבנן היא להרחיק מאיסור כרת. ואפשר דדמי לדבר שיש לו מתירין אף שאין דומה ממש לדבר שיש לו מתירין דאותו דבר הנאסר היום אין לו נ"מ אם יאכלנו היום או למחר. משא"כ בענין נדה לא שייך לומר דהדבר הנאסר היום לא יותר למחר דבכל יום התירא אחרינא הוא. מ"מ י״ל דהחמירו בזה אבל לא להפקיע ממונו של כהן ושפיר י"ל דמספיקא מחזקינן לה בחזקת שלא ביכרה ולא נתרקם הולד. והך דהספיקות אחד בכור אדם א׳ בכור בהמה המוציא מחבירו עליו ראיה י״ל בשאר גווני כגון שתי נשים שילדו א׳ ביכרה וא׳ לא ביכרה כדאיתא בבכורות. או היכא דמספקא לן אם הוכר עוברה. אבל אם בודאי לא הוכר עוברה. אפשר לומר דאפילו מן הפדיון אינו פוטר הבא אחריו. וגם מה שהביא בח"צ מהך דפסק הרשב״א כשמואל דאפי׳ כעין בשר לעולם חוששת כדאיתא בנדה דף כ״ה ג״כ אין ראיה דהא הרמב"ם פסק כרב דלא חיישי' כלל באינו מרוקם. רק הרשב״א החמיר לחוש לשמואל ואפשר דשמואל גופיה לא מחמיר רק באיסור כרת וממונא מאיסורא לא ילפינן דלענין ממון מוקמי אדינא ותדע דהא לפירוש התוספות שם מה שחילקו בין צלול לעכור הוא בבשר דוקא אם כן א״ת ששמואל דוקא משום דר׳ יהושע אמר איך אמר מעולם לא דכו שפיר בנהרדעא הא במלא מים ומלא דם לכ״ע לא חיישינן לולד אלא ודאי חומרא הוא בשביל איסור כרת. ובממונא י״ל דגם שמואל מודה דלא ניחוש לולד לפטור הבא אחריו דממונא קיל מאיסורא. וכן מוכח דלענין ימי טוהר אמר ג״כ לא תעביד עובדא עד שישעיר והא פשיטא דלענין ממונא אם הוא מרוקם הוא ולד גמור ואפילו למ"ד דמהני תפיסת הכהן בכה״ג לא מהני תפיסה דאין כאן ספק. גם איכא נ"מ אם נתן לכהן מדעתו לצאת ידי ספק ונתברר אחר כך שהיה ולד גמור רק שלא השעיר עדיין פשיט׳ שצריך להחזיר. הרי ראינו שאין ראיה מאיסור החמור לממון הקל. וכן מבואר ביבמות דף קי"ז התרתם ערוה חמורה לא תתירו ממון הקל. וגם בסוף פ״ק דמציעא דף כ' ע״ב פריך היכי פשיט מר איסורא ממונא והתוס׳ הקשו שם ז״ל וא״ת הא בממונא מחמירין טפי מאיסור דבממון אין הולכין אחר הרוב ובאיסור הולכין אחר רוב ע״ש מה שתירצו. וקשה ממשנה שהבאתי דממון קל ואף דב"ה השיבו מצינו שאין יורדין לנחלה על פיה. כבר פרש״י שם דטעמא משום עיגונא הקילו קולא יתירה ע"ש ברש"י וא״כ ודאי קולא שאינו מן הדין בממונא אוקמה אדינא. אבל ודאי ממונא קל מאיסורא. וליישב קושית התוס׳ נלענ"ד דודאי היכא שיש לחוש שיבא הדבר לידי מכשול כגון התם בגט שיש לחוש לשני שוירי ונמצא שלא נתגרשה כלל לכן יש להחמיר ולחוש להשמר מן המכשול. ולכן אף דבר שמדינא מותר יש לחוש מכל מקום פן יקרה מכשול בדבר ואף דמדינא אין חששא כל כך לשני שוירי דהא הרא״ש מפליג באמת בין גט למיתה משום דאפשר בגט אחר. ואם כן מדרבנן יש להחמיר ולחוש למכשול שיוכל להסתעף. אבל בממון לא שייך להחמיר במה שאינו מן הדין דלמה נפקיע ממונו של זה. אבל ודאי פשיט׳ אם היה חשש שני שוירי מן התורה גם בממון לא הוה מהדרינן ולכן אמרו ב״ש כיון שאנו סומכין להתיר הערוה כ״ש שיש לסמוך בממון הקל ולק״מ. אם כן יצא לנו שאין ראיה כלל אפילו משמואל גופיה אם יחמיר בפדיון שהוא ממון. ובזו נדחין דברי שבות יעקב סי׳ פ״ג שהביא מדר׳ יהושע דס״ל התם לענין ממון לקולא ולא אמרינן אוקמה אחזקה דלפמ״ש אין ראיה כלל דודאי רבי יהושע דמספקא ליה פטר מספיקא. אבל שמואל לא חייש לדברי רבי יהושע רק לחומרא בעלמא כמו שהוכחנו לדברי התוס׳ לכן לא אמר הלכה כרבי יהושע אפילו בצלול. ועוד כיון דהרמב״ם פוסק כרב דקיי"ל כרב באיסורי. אם כן אין ספיקו של רשב"א מוציא מידי ודאו של הרמב"ם אפילו לענין ממון. ועוד דרבי יהושע דמספקא ליה אי עור ובשר חשיב ריקום אי לא אם כן לא שייך בזה לומר דהעמד על חזקה שעדיין לא נתרקם שהרי ספיקא הוא אם עור ובשר יש לו דין ריקום וליכא חזקה שעדיין לא נתרקם שהרי הספק הוא אם עור ובשר דין ריקום יש לו. וא״כ מהרי״ק דקאי אי בעינן מרוקם בשפיר אם מסופקין אם נתרקם אמרי׳ שעדיין לא נתרקם. ועוד אני אומר דכד דייקינן שפיר נראה שהח"ץ ושבות יעקב לא ירדו לסוף דעת מהרי"ק דהא מהרי"ק סיים דמוקמינן בחזקת שלא נתרקם עדיין ואם נימא כפשטה ודאי הדבר מתמיה דפשיטא דבארבעים יום ודאי הוא שיעור ריקום ואין הריקום משתהי יותר וזיל קרי בי רב הוא כפרש"י פרשת נח ארבעים יום כדי יצירת הולד. וגם מהבחנה מוכח כן דאם אין גבול להיות נגמר יצירת הולד בזמן מוגבל קשה איך סומכין על שלשה חדשים שהעובר ניכר הא ודאי אם לא נגמרה הצורה עד לאחר זמן גם הכרת העובר מתאחרת ובכל דוכתי לא מצינו רק ארבעים יום וכן מוכח בנדה דף ל"א דר׳ ישמעאל מייתי ראיה שמצאו נקבה לשמנים וזכר למ״ם ומסיק דבסימניהון שוים ואם נימא שנתאחרה גמר הצורה אם כן אין ראיה כלל אלא פשוט שבכל הולדות צורתן נגמרת לארבעים יום אם הוא ולד מעליא. ואם כן ע״כ כונת מהרי״ק שאמר שעדיין לא נגמר הצורה. היינו משום דלא מיירי בבעל ופירש ויש לאוקמה שעדיין לא עברו עליו מ׳ יום. ומ״ש אחר שמנה שבועות לבעילתה היינו בעילה הראשונה שאין ראוי להסתפק במוקדם. אבל לא מיירי בבעל ופירש. ולכן כתב דמוקמינן שעדיין לא היה בן מ׳ וא״כ ממילא דלא קשיא מדר׳ יהושע כלל דר׳ יהושע מספקא ליה אם מקרי נגמרה צורתו בעור ובשר א״כ בודאי הוא בן מ׳. וגם שמואל דחייש לדר׳ יהושע יש הוכחה מעור ובשר שהוא ארבעים יום ולכן מעולם לא דכו שפיר כיון דאיכא עור ובשר יש הוכחה שהוא בן ארבעים יום. ומהרי״ק קאי לדידן דלא קיי״ל כרבי יהושע. ואפילו שמואל לא אמר רק להחמיר באיסורא דכרת. וכיון דבעינן צורה מוקמינן ליה שהוא תוך ארבעים ולא נגמרה יצירתו כלל שע״כ זהו עיקר סברתו של מהרי״ק. ולפי זה אפשר דהא דבגמרא מוקי בלא הוחזקה עוברה תשב לזכר ולנקבה ולנדה איכא למימר דע״כ איירי שהוא בן ארבעים יום עכ״פ והיינו שבעל ופירש דאם ולד הוא אין לספק בגמר צורה. אבל כשיש לספק שמא עכשיו נתעברה ולא היה זמן ארבעים יום מזמן העובר מוקמינן לה בחזקת שעדיין אינו בן ארבעים ואפילו תימא דמחמרינן באיסור כרת שלא לחלק. אבל לענין כהן אין שום ראיה לסתור דברי מהרי"ק מכל מה שהביאו. וראיתי בספר סדרי טהרה בחדושי הלכות שלו דף כ״ה הקשה דבתוס׳ בכורות דף כ״א ע״א כתבו דאפילו היכא דאיכא חזקה ורובא דפטור מליתן לכהן דחזקת ממון עדיפא ודבריו תמוהים דהרי התוספות גופייהו סתרו זאת תוך כדי דיבור ואין לסברא זו קיום כלל. ואי קשיא על דברי מהרי״ק הא קשיא דהך דמוקמינן לולד בחזקת שלא נתרקמו אבריו. אחר שכבר בררנו דבן ארבעים ודאי אית ליה ריקום אברים. ואם כן אין כאן אלא חזקת הגוף דהשתא הוא דנתעברה. והרי משנה שלימה שנינו בב״מ דף ק׳ במחליף פרה בחמור ומוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה. וזה אומר משלקחתי יחלוקו. ומוקי לה כסומכוס. ואנן קיי״ל כרבנן אפילו בעומדת באגם מוקמינן לולד בחזקת מרא קמא. וכן פסקו כל הפוסקים בטור ח״מ סימן רכ"ג וש״ע ע"ש. ואם כן מוכח בהדיא דלא מהני חזקה דגופא לאפוקי ממון. והא דלוקח בהמה מן הטבח בלא הוגלד פי המכה צריך ליתן הדמים הוא מטעמא דנולד הספק ברשותו ואמרינן כאן נמצא וכאן היה. אבל בחזקה דגופא לחוד לא מפקינן ממונא. וכ״כ הר״ן ס״פ המדיר דלא מפקינן ממון בחזקה דגופא רק בטוען ברי. כמו גבי משארסתני נאנסתי. אבל בהך דמוכר שפחתו וילדה מוקמינן בחזקת מרא קמא. ואם כדברי מהרי״ק דמוקמינן לולד בחזקת שלא נגמרה צורתו והיינו שעדיין הוא תוך ארבעים יום. אם כן גם התם נוקמה לפרה שלא נתעברה רק בזמן מאוחר וממילא נתאחרה הלידה והשתא ילדה. וע"ש בתוס׳ ג״כ דלא מהני חזקת מעוברת. וכן בשור שנגח את הפרה לרבנן המוציא מחבירו עליו הראיה אפילו בברי ושמא ולא אמרינן דעכשיו הוא דילדה ומשנגחה ילדה הרי דלא מהני חזקת הגוף לאפוקי ממון. ועיין בפרק המוכר פירות דף צ״ג דאיכא למימר גמי רוב פרות מתעברות ויולדות. רק דאיכא למימר מקמה אתו ומביעתותא הפילה מ״מ אי ידעינן דמשנגחה ילדה היה צריך לשלם בבירור ואין סברא דביעתותא רק לגרוע הרוב הרי חזינן עכ״פ דלא אמרינן השתא ילדה אפילו בברי ושמא. ולכאורה קשה מכאן דהא גבי משארסתני נארסתי אהני ברי ושמא על כל פנים בהדי חזקה דגופא להוציא ממון. ובהך דמשנגחה ילדה איתא בהדיא דאפילו בברי ושמא לא מפיק ממונא אע״ג דאיכא נמי חזקה דגופא בהדי ברי ושמא. אלא די״ל לפמ״ש פרק המדיר גבי משארסתני נאנסתי מיירי בענין שי״ל שנאנסה בעודה תחת הבעל. אם כן איכא נמי חזקה דכאן נמצא וכאן היה שהרי נולד ספק ברשות הבעל. מיהו לדעת הר״ן שסובר דחזקה דגופא מהני בצירוף ברי ושמא קשה מהך דשור שנגח. וי״ל לדברי הר״ן דחזקת מעוברת גריעא מחזקה דגופא דמשארסתני נאנסתי דכיון דרוב בהמות מתעברות ויולדות אם כן כשתמצי לומר שעכשיו ילדה ע״כ תאמר שאיחרה מלהתעבר וכיון שזה נגד הרוב אמרינן טפי דמעיקרא נתעברה ואיחור הלידה תליא באיחור העיבור וכה"ג כתבו התוס׳ בבכורות דף כ׳ דרוב בהמות מתעברות בזמן הראוי להתעבר ע"ש בד"ה ורבי יהושע. ולפ״ז ממילא נסתרה סברת מהרי״ק שסובר דמוקמינן לולד בחזקת שלא נתרקם דהא כיון שנאמר עכשיו נתעברה ע״כ צריך אתה לומר שמזמן מאוחר נתעברה וכיון דרוב נשים מתעברות יש לנו לומר דמעיקרא נתעברה. ואף דחזינן בש״ס בהפילה ואין יודעת מה הפילה לא מחזקינן לולד ודאי דהא תנן בפרק המפלת דף ל׳ דתשב לזכר ולנקבה ולכלה ומוקמינן בלא הוחזקה עוברה. ואף דבהוחזקה אמרינן רוב נשים ולד מעליא ילדן. ע"כ צריך לומר דדוקא בהוחזקה עוברה היינו שכבר גדל העובר כדפרישית לעיל בזו י״ל כיון דדבר הניכר הוא לא שכיח שיתגדל בתוך גופה דברים משונים ויתגדלו כ״כ עד שתוחזק עוברה על ידם. אבל בלא הוחזקה עוברה כיון דלא שכיח להפיל שפיר תלינן בדברים שאינם מדרך הטבע כיון דמצורת אדם לא שכיח כ"כ להפיל. אבל בהוחזקה עוברה לא תלינן כלל בדברים שאינם מין ולד דדבר שאינו מצוי שיגדל גופה דברים כאלה גידול רב עד שתוחזק עוברה על ידם. ואחר שבררנו כל זה בס״ד ממילא אין צריך לדחוק למתני׳ דתשב לזכר ולנקיבה ולנדה מיירי בכל גווני כשלא ידעה מה הפילה ולא שייך לאוקמא בחזקת שעכשיו נתעברה כיון דרוב נשים מתעברות נהי דלא חשיב רובא לגמרי לאחזוקי בולד קיימא כיון דלא שכיח להפיל דבר שיש בו מצורת אדם ותלינן בדבר שהם שינוי שנקל הטבע לדחותן בכח הדוחה שאינו מינו ומידי ספיקא לא נפקא. וכן מוכח מדברי הרמב״ם פ״א ממחוסרי כפרה דין ז׳ דבהפילה ואין יודעת מה הפילה הרי זו ספק יולדת ומביאה קרבן ואינו נאכל. איכ מוכח דספיקא דאורייתא דאי מחששא דרבנן איך תביא חולין לעזרה ולא חילק כלל אם פירש ממנה ארבעים יום או לא מוכח ודאי דבכל גווני ספיקא דאורייתא הוא ופשיטא דפוטר הבא אחריו דספק ממונא לקולא ועפמ״ש ניחא דקשה על דברי הרמב״ם איך תביא קרבן מספק. הא בדף כ״ה אמר רבי יהושע בהא דאמר ספוקי מספקא ליה גבי אשה ספק איסורא לחומרא ופריך הא קרא קאמר ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. משמע דלא הוה רק דרבנן והיינו דמן התורה מוקמינן לאשה בחזקת טהרה שאינו ולד. ואם כן גם שם בא״י מה הפילה איך תביא קרבן חולין לעזרה. ואף די״ל הרמב"ם לשיטתיה דס״ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא וצ״ל כמ״ש מהרי״ט בחלק י״ד בדיני ספיקות דשאני הכשר מאיסורא ומשום הכשר לאכילת קדשים בעינן קרבן מספק. ואם כן י״ל אף דמן התורה בחזקת טהורה היא מביאה חטאת עוף הבא על הספק. מ״מ נראה דזהו דוקא היכא דליכא חזקה גמורה. אבל כאן אי איכא חזקה גמורה. הרי מן התורה אזלינן בתר חזקה והוה כודאי טהורה ואיך תביא חולין לעזרה. דבשלמא בליכא חזקה אף דספיקא לקולא אינו רק דלא החמירה התורה מספק ויש לומר הכשר לאכול בקדשים שאני. אבל אם מן התורה פטורה מכח חזקה א״כ חזקה גמורה היא איך תביא חולין לעזרה ולפמ״ש ניחא דבהך דר' יהושע י״ל מן התורה מוקמינן אחזקה שאינו ולד כלל כיון שאין ריקום. אבל בהפילה ואינה יודעת מה הפילה איכא רובא דמתעברות ויולדות ומחזקינן לולד שנגמרה צורתו. רק דאיכא ריעותא דהפילה ולכן הוה ספק גמור ועוד תמיה לי על דברי מהרי״ק שנסתפק אם עדיין לא נגמרה צורתו אחר שבררנו דבמשך ארבעים יום ודאי איכא גמר צורה. אם כן בהך שפיר שראו כעין גידין דקין ודאי הוה טפי מבן ארבעים. דהא בנזיר ור״פ גיד הנשה מייתי דר׳ יוחנן דמפרש הך דמגלח על המת היינו בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין ופרש״י בחולין דף ק׳ דמוכח דאברים נוצרים קודם הגידין ויצירת אברים קודם שנוצרו הגידין. אם כן מוכח בש"ס בהדיא דהאברים נוצרים קודם. וא״כ אם כבר נמצאו בו גידין ע״כ הוא יותר מארבעי' יום. דהא הא דמת מטמא היינו דוקא אחר ארבעים יום. דקודם ארבעים אין כאן טומאה כלל כדאיתא בשלהי אהלות דמדורות הכושים קודם ארבעים יום טהורים. וכיון דאיכא נפל דמטמא קודם יצירת הגידין. אם כן אם ראו בו גידין ודאי הוא טפי מארבעים יום. וקודם ארבעים אמר ביבמות דף ס"ט ע״ב דמיא בעלמא הוא ולהכי אוכלת בתרומה לכתחיל׳ דלאו זרע הוא כלל. א״כ ע״כ אחר שהיה בו ריקום ודאי כבר הוא בן ארבעים ובן ארבעים ודאי נגמרה צורתו. וכן קשה על הח״צ דעובדא דידיה ראו בו ג"כ כעין גידין ובשר וא״כ ודאי בן ארבעים הוא. ומצאתי להראב״ד בספר בעלי נפש בשער הפרישה שכתב וז"ל וא״ת מאחר שהשפיר ששנינו במשנתינו מלא מים מלא דם אין לו צורת אברים. מאי איריא מלא מים מלא דם אפילו עצמות ובשר לאו כלום הוא שהרי חתיכה בעלמא היא וחתיכה שאינה לבינה אפילו שיש בה עצם לאו כלום ואפילו היא לבינה נמי בחתיכה הוא דחיישינן לולד שמא הטילה אותו חתיכות חתיכות. אבל בגוף שלם כי האי גוונא היינו אטום מלמטה ומלמעלה לאו כלום הוא. אין הכי נמי ומשום דבעי למיתנא ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקיבה דאפילו מלא מים נמי הוה ולד כרבי יהושע דפליג בברייתא בהדי רבנן משום הכי תני רישא בשפיר מלא מים. מיהו לשפיר שאינו מרוקם ליכא מאן דחייש עכ״ל. ומדבריו אנו למידין דכל שאין בו ריקום אפילו יש בו עצמות ליכא למיחש לולד שהרי אינה צורה וגוף אטום הוא. וא״כ ממילא גם גידין לא מהני. אלא שאין זה מועיל ליישב דברי מהרי״ק דודאי כבר עברו עליו ארבעים יום. רק שהוא גוף אטום. אלא שדברי הראב״ד מתמיהים בעיני במ״ש דרבי יהושע בריקום פליג ולרבנן אפילו במרוקם לאו כלום. והוא פלא דבהדיא איתא בגמרא דף כ״ה המפלת שפיר שאינו מרוקם רבי יהושע אמר ולד וכן מוכחת כל הסוגיא שם דמיבעי׳ לן אי בצלול או בעכור מחלוקת דבשאינו מרוקם מיירי. וכן מה שסיים מיהו שפיר שאינו מרוקם ליכא מאן דחייש. וכן נראה מתחילת דבריו במ״ש אבל שאינו מרוקם לא דהא דלא דכו שפיר בנהרדעא במרוקם הוא והוא פלא בעיני. ומ״מ למידין מדברי הראב"ד דכל שאינו מרוקם לא חיישינן וא״כ בשפיר אפילו יש בו עצמות לא חיישינן כיון דליכא צורה ולא מטעם שאנו אומרים שהוא תוך ארבעים. רק שאנו אומרים שגוף אטום הוא. ואם כן מה״ט אפילו יש בו גידין י"ל דמ"מ לא הוה צורה. ואין קושיא על הח״צ. אבל ודאי אם יש בו גידין ודאי כבר עברו עליו ארבעים יום ואפילו בשר ג"כ נראה שאינו נוצר קודם ארבעים יום כיון דחשבינן ליה למיא בעלמא ואינו מטמא כדמוכח ממדורות הכושים מסתמא אין כאן בשר כלל. והא דמטהרי רבנן בשפיר מלא בשר. הוא בשביל שאינו מרוקם ואף דבחתיכה שיש בה עצם פסקו דטמאה לידה אם היא לבינה בשפיר אין חילוק כמ״ש הראב״ד להדיא. ובספר רשמי שאלה נשתבש גם בזו. ועיין בתשובת מעיל צדקה סימן מ״ו כתב דאפילו בזמן הזה בקיאין בין שפיר לחתיכה. והרע״ב פ״ג דבכורות כתב דשפיר הוא למעלה מן השליא קרום שיש בו דם נקרש והוא קרוי שפיר וכן הוא בפירוש המשנה לרמב״ם. ורבותי פירשו שהוא חתיכ' של בשר שיש בה צורת אדם עכ״ל. וקשה לי על שני הפירושים דבהדיא איתא בנדה דף כ"ד ע"ב שפיר מלא דם לאו כלום הוא. ועל פירוש השני קשה הא מלא מים נמי קרי ליה שפיר וקאמר אם היה מרוקם משמע דאינו מרוקם נמי שפיר קרי ליה. עכ"פ נראה ברור באם יש ספק לנו אם יש בו צורה או שאין בקיאין ודאי הוה ולד לפטור הבא אחריו מפדיון. מיהו בחתיכה אם אין בה עצם שאינה טמאה לידה אינו פוטר הבא אחריו ובחתיכה בקיאין גם בזמן הזה כמ״ש מהר״י לס׳ במע״צ סימן מ״ו וכן נראה מדברי הטור י"ד סימן קצ״ד שכתב הדין בחתיכה אם יש בה עצם טמאה לידה ובשפיר כתב שאין אנו בקיאין אם יש בה צורה משמע דבחתיכה שפיר אנו בקיאין מהו חתיכה ועכ"פ לא מיפטר מפדיון אם אינה חתיכה לבינה אפילו יש בה עצם. ואף דהרמב"ן והרשב״א כתבו בחתיכה אין בקיאין להבחין במראית כיון דכתב ה״ה דחומרא יתירא היא לא מיפטר מפדיון דלהחמיר אמרו ולא להקל וגם מהרי"ק נראה דעיקר טעמו דס"ל דכיון שלמראה עינינו אין כאן צורה לא מיפטר מפדיון שהרי לפי ראות עינו חייב בפדיון ואף שאנו אומרין שאינו בקי מ״מ חייב הוא בפדיון שלא יש לו טענה ליפטר מאחר שנראה לו בודאי שהוא חייב בפדיון והוא ענין ממון מתחייב ע״פ הודאתו. מיהו גם זה צ"ע שהרי בפ״ק דכתובות בשמעתא דפתח פתוח מוכח דאי אמרינן מיקם הוא דלא קים ליה לא שוייא עליה חתיכה דאיסורא ומותרת עליו. משמע בדבר שאינו בקי בו לא שייך שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אף דשויא חתיכה דאיסורא ודאי חמיר טפי מממון אם כן י״ל גם בזה אם אמרינן לא קים ליה אין לחייבו בפדיון אפילו אומר ודאי שלא היה בו צורה וכן נ״ל מדברי הרא״ש בפרק המפלת שכתב ואין להאריך בדברים אלו שאין אנו בקיאין בגווני שפיר ושליא וחוששת מכל מקום כדאמר שמואל לחוש חוששת וקשה כיון שתלה הדבר בחסרון בקיאות אם כן אכתי נ״מ לענין פדיון הבא אחריו. אלא ודאי ס"ל להרא״ש דחסרון בקיאות פוטר גם מפדיון. ובאמת תמיה לי על הח״צ שהבין דטעמא דשמואל דלא דכו שפיר בנהרדעא הוא בשביל חסרון בקיאות והמשגיח בעין יפה בסוגית הש"ס נדה דף כ״ה איתא בהדיא המפלת שפיר שאינו מרוקם רבי יהושע אומר ולד וחכ״א אינו ולד ופליגי אם בעכור מחלוקת ופרש״י בעכור חיישינן שמא ולד היה ונימוח ולעיל מינה שאלו לפני רבי המפלת שפיר מלא בשר מהו א״ל לא שמעתי אמר לפניו רבי ישמעאל בר׳ יוסי כך אמר אבא מלא דם טמאה נדה. מלא בשר טמאה לידה. איבעיא להו בצלול מחלוקת אבל בעכור דברי הכל ולד דריש לקיש אמר בצלול דברי הכל אינו ולד ור' יהושע ב״ל ס״ל בצלול מחלוקת ומיבעיא לן אי בעכור לכ"ע ולד הוא ופשיט את זו דרש רבי יהושע כו׳ שאין הקב״ה עושה עור לאדם אלא אם כן נוצר. ומשמע דאי בצלול הטעם גם כן דעור הוה כמו ריקום ע״ש דפריך רבא לרב נחמן אי בעכור מחלוקת אמאי אינו סימן ולד בבהמה. ומשני ספוקי מספקא ליה א"כ מוכח להדיא דאפילו אין בו שום ריקום נמי ס״ל לרבי יהושע דולד הוא ואם כן גם במלא בשר דאמר ר"י שמא כרבי יהושע אמר אפילו אין בו שום ריקום נמי מיקרי ולד אף על גב דבגוף אטום אינה טמאה לידה ע״כ מזה הטעם דאמרינן שצורה היה בו ונמחה באיזה סיבה. משא״כ כשאנו רואין גוף אטום לפנינו אמרינן שנברא כך ואינה טמאה לידה. ובהכי ניחא לי מה שכתבו התוס׳ ד״ה מלא ז"ל ממתניתין דקתני מלא דם כו' ליכא למיפשט דילמא מלא בשר חוששת. ועוד בפלוגתא לא קמיירי עכ״ל. ועל תירוץ ראשון הקשה מהר"י ל"ס דמ״מ נפשוט ממתני׳ דספיקא הוא. וגם דבריהם דחוקים אלא נראה דודאי מלא מים הוא רבותא טפי דס״ד למיחוש לריקום ונמחה. אבל מלא בשר אפשר דכיון דחזינן בשר ואין רואין צורה מ״מ פשיטא לן טפי דאינה חוששת דמסתמא אטום הוא. עכ״פ הדבר ברור דלרבי יהושע אין הטעם משום שאין בקיאין רק דאפילו אין בו שום צורה כיון שנברא עור ובשר ולד הוא ומסתמא אמרינן שנמחה הצורה לאיזה סיבה ולא מצינו שיהיה משום חסרון בקיאות דודאי בימי התנאים בקיאים היו. ושמואל דס״ל חוששת היינו משום דס״ל כרבי יהושע דלעולם הוה ספק ולד. והא דקאמר מעולם לא דכו שפיר משמע אפילו מלא דם קשה דבמלא דם אפילו לרבי יהושע לא חיישינן. וכן לשיטת התוספות במלא מים צ״ל כיון דס״ל כרבי יהושע שא"צ לראות צורת ולד מחמרינן בכל שפירין חוץ מזה שמביא שם דזיג. ובאמת קשה לי על דברי הרמב״ם שפסק כרב שאינה חוששת. וכתב המ״מ דקיי״ל כרב באיסורי. וקשה לי הא רבי יהושע בן לוי אמר בצלול מחלוקת ומיבעיא לן אם בעכור לכ״ע הוה ולד ואם נימא דס"ל לרבי יהושע בן לוי בעכור לכ״ע הוה ולד הא קיי"ל כריב״ל אפילו נגד רבי יוחנן כמ"ש התוספות. וכ"ש נגד רב דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ואם כן כיון דסלקא בתיקו ושמא ס״ל דבעכור לכ״ע ולד הוה והלכה כרבי יהושע בן לוי ומ"ש המ"מ דהלכה כסתם משנה תמוה דאם נימא דהמשנה ס״ל דלא חיישינן אפילו בעכור רק מרוקם דוקא א״כ קשה מאי מיבעיא ליה אי בעכור לכ״ע ולד הוא. א״כ מתני׳ אמאן תרמייה דמתני׳ בעיא דוקא מרוקם. א״כ ע"כ אין ראיה מן המשנה דבעכור לא הוה ולד. וצ"ל כיון דלרבי יהושע בן לוי מספקא לן אי לכ״ע בעכור הוה ולד. וכיון דלרבי יהושע גופיה מספקא ליה כדמסיק רב נחמן לא חיישינן לדרבי יהושע ב״ל דהוה כמו תרי ספיקי שמא פליגי בעכור נמי והלכה כרבנן ואת״ל דמודו רבנן בעכור מ״מ לא הוה טפי מספיקא ואם כן אפשר דלענין פדיון יש לפטור לכ״ע דלענין ממון לא מהני ספק ספיקא להוציא כמו שהוכחתי באריכות מפרק יש בכור. אלא דהרמב"ם בהלכות בכורים פסק ג״כ כסתם מתני׳ דאינו פוטר רק מרוקם וצ״ע. עכ״פ נראה דלענין ממון אפילו שפיר שיש בו בשר שאפילו אין רואין בו שום צורה יש לפוטרו מספיקא דשמא קיי״ל כר' יהושע דבכה״ג ספיקא הוא. וגם שמא לכ״ע בכה״ג ספיקא הוא. ואם הוא מלא מים מלא דם דמדינא לאו כלום הוא כדמוכח בש״ס דאפילו לרבי יהושע מלא דם לאו ולד הוא צריך עיון אם אנו רואין שאין בו שום צורה אם נסמוך על חסרון בקיאות שלנו לפוטרו מן הפדיון כיון שנראה לעינים שאין כאן ולד. ואם היה רק חתיכת בשר ולא שפיר ולא היה בו עצם ודאי חייב בפדיון. מיהו אם לא נבדק אם היה בו עצם נראה דלא חיישינן שמא היה בו עצם. וכן משמע מדברי הרמב״ם בפ״י מאיסורי ביאה דין ד׳ שכתב הפילה חתיכה אם נקרעה ונמצא בה עצם משמע לכתחילה לא חיישינן. דלפמ״ש עיקר הטעם שמא הפילה הולד אברים אברים וזהו חששא רחוקה. וכן משמע בש״ס נדה דף י״ט דמוקי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בהפילה ואין יודעת מה הפילה. ר׳ יהודה סבר זיל בתר רוב חתיכות ורוב חתיכות של ארבעה מיני דמים הם. ורבנן ס״ל זיל בתר רוב חתיכות לא אמרינן ומשמע דלא חיישינן ללידה שהיה בו עצם אף שלא נבדקה החתיכה בפנים. ובהכי ניחא דהרמב״ם נקט נקרעה דודאי לכתחילה לא חיישינן ללידה דלא שכיח כלל. ואף דבגמרא איתא קורעה. נראה דהך מ״ד ס״ל דאם יש בו דם טמאה נדה או באם תוכה מאדים וא״כ צריך לקרעה משום חשש שיש בו דם או שמאדמת בפנים. וא״כ הרמב״ם לשיטתיה שפסק בפ״ה מאיסורי ביאה דין י״ג בהפילה חתיכה אם אין עמה דם אינה טמאה א״כ ממילא לא חיישינן לקורעה אפילו לכתחילה. ובלא״ה הרז״ה בהשגותיו לבעלי הנפש ס״ל דאין הלכה כהך מ״ד לחוש לולד. ולכן נראה אם נאבדה החתיכה לא חיישינן כלל שהיה בה עצם והפילה אברים אברים כמו שהוכחנו מן הש״ס דלא חיישינן אם הפילה חתיכה ואינו מסופק לה רק אם היה בה עצם אבל אם אין יודעת כלל מה הפילה ודאי הוה ספק ולד ופטור הבא אחריו כמו שכתבתי לעיל. העולה מן המורם אם הפילה ואין ידוע מה הפילה פטור הבא אחריו מן הפדיון ואם ידוע שהפילה שפיר ויש בו בשר פטור גם כן. וכן אם הפילה חתיכה שיש בה עצם פטור גם כן הבא אחריו. ואם ברור לה שלא הפילה רק חתיכה ולא נבדקה אם יש בה עצם חייב הבא אחריו בבכורה. וכן אם החתיכה אינה לבינה יש לחייב ג״כ בפדיון אף שהרשב״א והרמב״ן מחמירין לענין טומאת לידה שאין אנו בקיאין במראות מכל מקום כיון דנקל להבחין לא יאמרו לענין שיפטור הבא אחריו ובפרט שיש לצרף גם כן דעת הרז״ה שאין לחוש אפילו יש בה עצם. ואם הפילה שפיר מלא מים מלא דם ובדקנו שאין בו שום ריקום אף שלענין טומאת לידה מחמרינן צ״ע אם יפטר מן הפדיון ויש לפדות בלא ברכה. אבל כל שהוא שפיר של בשר אפילו עכור או צלול אף שאין רואין בו שום ריקום מ״מ פטור הבא אחריו כמו שהוכחנו לעיל כן נלענ״ד בזה: