משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה לד
שאלה איש יהודי אחד קנה פרה מנכרית לשחיטה בעד שלשה אדומים. ונשאר חייב המעות. אחר זמן קנה היהודי פרה מבכרת והפצירה הנכרית שימכור לה היהודי הפרה ולא נתרצה כי אם שתוסיף לו ח״י זהובים על השלשה אדומים שמגיע לה החוב בעד פרה הראשונה והנכרית לא ביקשה ליתן רק ט׳ זהובים. ולקחה הנכרית הפרה לרשותה על ימי הסתיו ליזון אותה ואחר זמן נתרצה הישראל למכור לה הפרה בט' זהובים הוספה על שלשה אדומים חוב מפרה ראשונה ואמר שהפרה תהיה מכורה לנכרית כרצונה. אך לא נתנה הט׳ זהובים כי האמין לה. אחר זמן נצרכה הנכרית למעות. וביקשה מן הישראל שלשה אדומים שצריכים לה לעסק צרכיה ולא אמרה כלום שחזרה מן המקח. והיהודי נתן לה כרצונה. אח״כ ילדה הפרה בכור בבית הנכרית. והיהודי ביקש שתתן לו הפרה מחמת שהחזיר לה הג׳ אדומים והנכרית השיבה שלא לקחה השלשה אדומים רק בהלואה. ואינה רוצה למכור הפרה כי אם בסך ד׳ אדומים וחצי. והפציר בה היהודי עד שנתרצית לו ע״י הוספה מועטת. ושאל השואל מה דין הבכור הלזה:
תשובה ודאי מ״ש מע״ל דאיכא קנין מעות מכח הלואה מחמת מכר של הפרה ראשונה. ותמה על הש״ך והב״ח בי״ד סימן ש״ך והבין דהא דמלוה אינה קונה במכר היינו משום גזירה דנשרפו חטיך בעליה. לכן עלה בדעתו דבנכרי לא שייך. הנה בזה שגה ברואה. כי עיקרן של דברים מטעם דמלוה כמכר לא קנה אפילו בקרקע. רק שהרמב"ם פוסק דמלוה קונה בקרקע. וכולם תפסו עליו מן הש״ס דקידושין דף מ״ח והך דמלוה מחמת מכר הוא גם כן לדעת הרמב״ם שסובר דמלוה קנה לכן מחמת מכר קנה אפילו מדרבנן דלא שייך נשרפו חטיך דלא שכיח. אבל שאר דיעות פוסקין דמלוה לא קנה. ומוקי הך דהחליף שור בפרה בהנאת מחילת מלוה. וזהו דיעה שניה של רמ״א בסימן קכ״ט ס״ב ובסימן ר״ד ס"י וכן הסכמת רוב פוסקים דמלוה לא קנה במכר. והדברים עתיקים אין כאן מקומן. מ״מ בנ״ד מאחר שרוב הפוסקים פסקו דבנכרי משיכה קונה. רק לחוש לדעת רש״י שסובר דבישראל משיכה קונה. ובנכרי בעינן מעות. וא״כ י״ל כיון דמדברי רש״י גופיה בפר׳ הזהב ובקדושין דף כ״ח משמע דמפרש כפשוטו דבדמי מכר קנה. אף שלא אמר בהנאת מחילת מלוה. אם כן אין לחוש יותר. כיון דבאמת העיקר דמשיכה קונה וי״ל דגם הב״ח והש"ך לא קאמרי רק דבלא משיכה אפילו קנין מעות ליכא. אבל אם יש משיכה ומעות מלוה י״ל דמודו דלא תפסינן כל החומרות. מיהו לשון הב״ח וש״ך משמע דאפי׳ בהדי משיכה לא מהני קנין מעות שהם מלוה ומשמע שתופסין כל החומרו׳. מ״מ בנ״ד י״ל שיש ג״כ קנין מעות שהרי הנכרית קיבלה הפרה לרשותה ליזון אותה ומסתמא פסק לה הישראל מעות על כך. וא״כ כשתמצא לומר שלא קנתה הנכרית במשיכה. א״כ עדיין צריך הישראל לשלם לה מה שנתנה מזונות לפרה והטיפול א"כ ה״ל כאילו נעשה אח״כ ג״כ קנין מעות שנתנה לפרה מזונות וגם היתה ברשותה א״כ יש כאן קנין מעות ג״כ. וכ״כ בפסקי מהרא״י סימן ק״ל והובא בש"ך גם כן סק״ט דבמה שקיבל להאכילה מקרי קנין מעות וא"כ מיד שהסכים הישראל למוכרה לנכרית אף דבמשיכה לחודה לא קניא מ״מ אחר כך שנתנה לה מזונות הרי יש נתינת מעות ג״כ. איברא דאיכא לתמוה על פסקי מהרא״י וש״ך שהעתיקו דאיך מחשיב ליה נתינת מעות הא קיי״ל דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. ואית׳ בקידושין דף מ"ח באמרה עשה לי שירים ונזמים ואקדש לך. דאם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מקרי מלוה א״כ הכא נמי איך יקנה חלק בולד בעד שכר הטיפול והאכילה הא ה״ל מלוה ומלוה אינה קונה במכר לרוב פוסקים החולקים על הרמב״ם ועל פסקי מהרא״י גופיה לא קשיא די״ל דס״ל מלוה קונה גם כן במכירה כדעת הרמב״ם או דלא תפסינן כל החומרות אבל על הש״ך שהעתיקו קשה הא משמע דס״ל דמלוה בצירוף משיכה ג״כ לא קנה. ולכאורה היה נ״ל לחלק דדוקא בעשה לי שירים מקרי מלוה שלא הוציא מעותיו רק שכר פעולה בזה אמרינן ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. אבל אם אמר האכל את בהמתי זמן מה ויקנה לך שדי. שפיר מקרי קנין מעות. דהא הוציא מעותיו בשבילו וה״ל כהא דאיתא בקידושין דף ח׳ ע״ב באמר התקדשי לי בככר ואמרה תנהו לכלב אם היה כלב שלה מקודשת. הרי דחשבינן מה שנתן לכלב ע״י צוויה שלה כמעות ולא כמלוה. ואם כן באמר האכל לבהמתי הוה מעות ולא מלוה. אלא דקשה א״כ בעשה לי שירים נימא אם צריך להוציא הוצאות על מלאכה זו נימא דתהא מקודשת שהרי נתן בשבילה ולא מצינו רק בהוסיף לה נופך משלו. אבל בשביל שצריך להוציא הוצאות על מעשה המלאכה לא נפיק מכלל מלוה. לכן נראה דודאי בהתקדשי לי בככר ואמרה תנהו לכלב לא שייך מלוה שלא נתחייבה נגדו כלום. ומיד שהשליכו לכלב הוה כאילו בא לידה. אבל באם אמרה האכל הכלב חודש וכדומה ואתקדש לך שייך ג״כ ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וקמא קמא שהוא מוציא נעשה מלוה עליו ומקדש במלוה אינה מקודשת. ואם כן צד תמיהה במקומה עומד׳ איך מחשיב ליה מהרא״י כסף במה שקיבל להאכיל. הא ודאי כיון שקיבל להאכיל לזמן שייך ביה ג״כ ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. ואם מכר לו קרקע בשכר שיאכיל לבהמתו חודש או זמן מה תליא ג״כ בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף דמתחייב לאחדים ונעשה מלוה עליו. וכן מצינו לענין בנה גבי ע״ז בע״ז דף י״ט דשכרו מותר אף שהוציא כמה הוצאות. מ״מ אמרינן ישנה לשכירו׳ מתחילה ועד סוף ושכרו מותר משום הכי. אם כן נראה דאין לחלק בכך רק כיון שנותן על המשך זמן שייך ביה ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וה״ל מלוה. וא״כ תמוה איך מחשיב ליה מעות. ולכאורה קשה לי ג״כ אהא דבע״ז פרק השוכר דף ס״ג דמוקמינן הך דבא עליה ואח״כ נתן לה אפילו לאחר שלש שנים אסור באמר הבעלי לי בטלה זה. ופריך הא מיחסרא משיכה ומוקי בזונה כותית דלא מיחסרא משיכה. וקשה הא התם הטלה שכר ביאה הוא וא״כ שייך ג״כ ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. וא״כ איך קנתה הטלה בגמר ביאה הא ה״ל מלוה ומלוה אינה קונה במכר. וא״כ אפילו בזונה כותית לא קניה הטלה דה״ל מלוה דהתם מדמי ג״כ לשכירות. ואפשר דמקנה לה בתחילת ביאה כדאמרינן באשת ישראל שאם תחילתה באונס אפי׳ סופה ברצון מ״מ כיון דתחילתה באונס חשבינן הסוף לאונס י״ל שעיקר השכר על תחילת ביאה ועיין קידושין דף יוד בעיא דתחילת ביאה קונה או סוף ביאה דקשה ג״כ קצת בסוף ביאה הא הוה אנוסה דיצר אלבשה ואין להאריך עוד בזה. מ״מ נלענ״ד דאף להפוסקים דס״ל מלוה לא קנה במכר מ״מ אם היה לו מלוה ונתן לו החפץ בעד המלוה אפילו אי מן התורה מעות קונות כיון דמשך ג״כ החפץ לרשותו שפיר קני כיון דאין צריך ליתן המעות שפיר דמיא למתנה דליכא מעות וכיון שנטל החפץ לרשותו שפיר קני דדמי למתנה. דמתנה נקנית במשיכה לכ״ע כמ״ש התוס׳ בע״א דף ע״א בד״ה אמר אמימר וראיתי בשיט׳ מקובצת לב״מ בשם הריטב״א כתב וק״ל לרבי יוחנן מתנת מטלטלין במה יקנה תירצו בתוס׳ דמודה ר׳ יוחנן במתנה כו׳ והרמב״ן תירץ דאף מתנה אינה נקנית אלא בחליפין או בחצרו או באגב כו' עכ"ל. נראה מדבריו דחצרו שפיר קני אפי׳ אי משיכה לא קניה. ומדברי התוס׳ והפוסקים בבכור משמע אי משיכה לא קני חצרו נמי לא קני דהא כתבו התוס׳ בע״א דף ע״א שיתן הכותי כסף כו' או לרשותו של כותי שהיא שלו ואם אין לו מקום מקנה לו ישראל הדר בביתו והכותי ינעול ויפתח כו׳ עכ״ל. משמע דאי משיכה לא קני גם חצרו לא קניה דהא ילפינן משיכה מדבר הנקנה מיד ליד משמע דאפילו ידו לא קניא אם כן כ״ש חצרו דלא קניא אי משיכה לא קני. ויש לתמוה על הרמב״ן דכיון דס״ל חצירו קניא ומשיכה דוקא לא קניא. א״כ ה״ל לתרוצי בפשיטות דמתנה קני בהגבהה בידו דודאי ידו לא גרע מחצירו. ועוד אי ידו לא קני איך יקנה החליפין שהוא קנין סודר אבל לדברי התוס׳ שפיר משכחת לה קנין סודר שדבר שאין מעות כנגדו שפיר קני בקנין סודר. תו קשה לי על דברי הרמב״ן איך יליף בע״ז דמשיכה בנכרי קונה משו׳ דמשדרי פרדשני ולא הדרי. נימא משום חצירו קנו. עכ״פ בנ״ד דאיכא חצירו וגם אם הוה בעד דמי מלוה ליכא מעות ליתן רק שבדמי מלוה משך והכניס לרשותו לכ״ע סגי בהכי. ובהכי ניחא תשובת רמ״א סימן פ"ז באחד שקנה פרה מן הכותית ונתן לה מעות ולא משך ואחר כך נגנבה הפרה ונתרצת הכותית לשלם וילדה בכור. וכתב רמ"א שני טעמים. חדא דמעות אין קונות בכותי. ועוד אפילו נימא מעות קונות מיד כשנתרצית הכותית לשלם הקנה לה הפרה כמ״ש בר"פ נעשה כאומר כשתרצה ותשלמיני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו ע״ש. וקשה לדבריו דאם תמצי לומר דכותי קנה במעות. א״כ משיכה אינה קונה. דלעמיתך בחדא ולנכרי נמי בחדא. ואם כן לא משכחת להך דינא בנכרי כיון דמשיכה אינה קנין ולא קני רק במעות. אם כן במאי קני לה. שהרי לא נתנה המעות רק אמרה הריני משלם גם אחר שנגנבה שוב אינה ברשות בעלים למוכרה. אלא נראה דגם רמ״א סבירא ליה דהיכא דלא שייך קנין מעות דמי למתנה דנקנה במשיכה לחוד. ואם כן התם דלא שייך שיתן מעות על זה בשעת משיכה דלא אסיק אדעתיה רק במציאת רחוק שתגנב ותרצה ותשלמיני וכיון דלא שייך שיהיה קנין מעות שפיר קנה במשיכה לחוד. וכן נראה דאם לא כן אם יש לנכרי מעות אצל ישראל ונותן לו בחובו חפץ אטו לא יקנה אם משיכה אינה קונה. וכן לענין חמץ אם נתן לו קודם פסח חמץ בדמי חובו מי לא מהני לגבות ממנו. וכן למ״ד משיכה מפורשת מן התורה אטו אם חייב לאחד ונתן לו חפץ בחובו אטו לא יקנה. הרי אפי׳ משכון הוא קונה דב״ח קונה משכון ואפילו למ״ד משיכה מפורשת מן התורה. אלא ודאי בקונה מה שנותן לו בדמי חובו שפיר קני ליה במשיכה לחוד ולא דמי למקדש במלוה. וכן בקונה במלוה קרקע שאין הקרקע נכנסת לרשותו של לוקח אם אין המכירה מועלת. משא״כ מטלטלין שהם נגזלים ויוצאים מרשות לרשות ואפי' בגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש. זה לפי שאינו שלו. וזה לפי שאינו ברשותו. וא"כ בנותן לו מדעתו בחובו מטלטלין ודאי קנה ליה אפילו למ״ד משיכה מפורשת מן התורה אלא דבנ״ד איכא לספוקי כיון דעדיין נשארה חייבת לו הט' זהובים א״כ אפשר דאי משיכה לא קנה. לא נסתלק עדיין המוכר. כיון שלא הוחלט לנכרי ועדיין נשאר חייב לו מדמי מכירה. והג׳ אדומים היה חוב י״ל דלא מהני כיון דאפשר בקנין מעות בעין שנ״ח לו. אבל אם נסתלקו זה מזה. ודאי דסגי בהא לקנות כיון שנתן לו החפץ בחובו ומשכו לרשותו. ויש לברר דבר זה עפמ״ש בחדושי בהא דאמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות א״כ משיכה אינה קונה. א״כ קשה איך קנה המעות כיון דמשיכה לא קנה לא יקנה המעות עצמן. ואין לומר דהמעות נעשו מיד ברשותו להשתמש בהם עכ״פ ממילא הם באין לרשותו ואהני ליה לקנות החפץ. דאם אינו קונה המעות אסור לו להשתמש בהם כמ״ש התוספות ב״מ דף מ"ג ד״ה מאי. לכן נראה דאי מעות קונות ולא משיכה נראה דבמעות נגמר הקנין מיד וקנה החפץ בכל מקום שהוא. וממילא נעשין מעות שלו. משא״כ במשיכה אינה מועלת שיקנה המעות עצמן דאין המעות מיוחדים דוקא אלו. ואפילו יחדם אין מטבע נעשה חליפין. ועיקר כוונת משיכת החפץ שיתחייב במעות אמרינן דאין המשיכה מחייבת המעות. וממילא אין כאן קנין. ואי משיכה קונה ולא מעות. טעמא דכשהחפץ ברשותו קנאו וממילא מתחייב בדמי החפץ משא״כ בקיבל מעות שאין החפץ ברשותו אמרינן שלא קנה החפץ כלל ואין כח במשיכת החפץ לחייבו במעות דמי החפץ ואמרינן דלא קנה ולא נתחייב בדמים כלל. וכיון שלא נתחייב בדמים ממילא לא קנה החפץ. ועפ״ז נראה כל שנגמר הקנין ואין להם שום התחייבות זה על זה שפיר הוה קנין כמו במתנה שכתבו התוס' דמהני משיכה לכ"ע. וא"כ יצא לנו דבנכרי למ״ד דמשיכה קונה מתחייב במעות ואי בעינן מעות בנכרי היינו משום שאין המשיכה מחייבת המעות וא״כ בא"צ ליתן מעות כגון שנתן לו חפץ בחובו הרי נסתלקו זה מזה ושפיר קני. ואפילו לשיטת החולקים על הרמב״ם דמלוה לא קנה. הכא שמשך ונעשה הדבר ברשותו ונסתלקו זה מזה ודאי קנה וכדפרישית דעל זה שפיר מהני משיכה שיפטר מחובו ויקח הבהמה בדמי החוב ונשארה ברשותו אפי' אי משיכה לחודה לא קנה הוה כמו משיכה עם מעות. אלא דאכתי איכא לספוקי בהא שנשארה חייבת התשעה זהובים דאי אמרינן שכבר קנתה הפרה ע"י המלוה שנסתלקה מן המוכר והיכא דמטי לרשות לוקח לכ״ע יכול להקנות בחובו ונשאר המותר מלוה על הנכרית או כיון דמשיכה אינה מחייבת לא נתחייבה הט' זהובים ולא נתקיים הקנין והוה כמו קנין משיכה לחוד וי״ל למאי דפליגי בש״ס פרק הזהב בעירבון אם כנגדו הוא קונה או כנגד כולו הוא קונה. וי״ל כיון במה שנסתלק הישראל עכ״פ קני כנגדה וה״ל שותפות נכרי עכ״פ דפטורה מן הבכורה. מיהו נלענ"ד בלא״ה כיון דרוב פוסקים פסקו משיכה קונה. א״כ אין הנכרי חייב להחזיר הפרה לישראל כיון דפסקינן דמעות קונות לענין ממון. א״כ ממילא לא גרע מהא דמסיק בפרק איזהו נשך ד׳ ע׳ ע״ב גבי מקבל צאן ברזל מנכרי דפטורין הולדות מן הבכורה ומסיק הטעם אע״ג דברשותא דמקבל קיימי. מ״מ אי לא משכח לבהמה תפיס לולדות ה״ל יד נכרי באמצע. כיון דאי לא יהיב ליה זוזי תפיס לבהמה. ואי לא משכח לבהמה תפיס לולדות. משום הכי פטורין מן הבכורה. ובתוס׳ שם כתבו דהא דפטורין מן הבכורה לאו משום דקיימי ברשות מרה. אלא משום דחשיב יד נכרי באמצע ובכל דהוי יד נכרי באמצע פטור. דלא קרינן ביה כל מקנך תזכר. דמשמע שתהא מכל וכל ברשות ישראל שלא תהא יד נכרי באמצע כלל עכ"ל. הרי אף שאין לנכרי שום רשות על הולד ומצי לסלוקי בזוזי ואף אי תפיס לא הוה למפרע שלו. דהא רבא גופיה אמר מכאן ולהבא גובה כיון דמצי לסלוקי בזוזי מ"מ מקרי יד נכרי באמצע. א״כ כ״ש בזה דאפילו איכא ספיקא אי משיכה קונה בנכרי מ״מ כיון דהנכרי תפיס ברשות אפילו ידון בדיני ישראל אין יכול להוציא ממנו ומותר הנכרי לאכלו לכתחילה פשיטא דלא קרינן ביה מקנך ואפילו בגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש. זה לפי שאינו שלו. וזה לפי שאינו ברשותו הרי דהגזל נקרא דבר שאינו ברשותו דמטלטלין נגזלין. וא״כ אם בצאן ברזל דמקרי ברשותיה דמקבל אמרינן דמ״מ פטור מן הבכורה. כ״ש היכא דהנכרי קני ליה מספיקא דין הוא שלא נוציא ממנו דלא קרינן ביה מקנך. ואף דהתוס׳ חילקו בבהמת ארנונא משום דעיקר הבהמה של ישראל חייבת בבכורה. התם הוא משום דעכשיו הוא ברשותיה דישראל משא״כ היכא דהנכרי מוחזק בקנינו ותפוס ברשות אפי׳ בספק שקול לא היה הישראל יכול להוציא מידו בדין וברשותי׳ דנכרי קאי מספיקא ויכול לעשות בו מה שלבו חפץ. א״כ אין לך יד נכרי באמצע גדול מזה. וכ״ש בזה דהסכמת רובא דרובא מהפוסקים דבנכרי משיכה קונה. דהא הלכה רווחת בישראל דמעות קונות מן התורה. לכן בדמי מכר קיי״ל דקנה. רק לחומרא בעלמא בעינן בנכרי נמי מעות ומעיקר הדין כיון דבישראל מעות קונות קונה בנכרי משיכה רק לחומרא כתבו דבעינן נמי מעות. וא״כ נראה דכל מה שהחמירו דבעינן שניהם היינו כשאין הישראל מקנה לנכרי רק לפי שעה לאפקועי קדושת בכורה והפרה נשארת ביד הישראל אבל אם מכרה בהחלט ומשכה הנכרי. כיון דלענין ממון פסקינן משיכה קונה ודאי עדיף מיד נכרי באמצע שהרי הוא ברשות נכרי לגמרי. ולפ"ז אפשר דאפילו חזרה הנכרית וקיבלה המעות שנית לחזור ולמוכרה לישראל מ"מ כיון שהישראל לא עשה משיכה והפרה נשארת ברשות הנכרית דמעות אין קונות לרוב פוסקים בנכרי. א״כ לא גרע מיד נכרי באמצע. וכיון שנשארת ברשות הנכרית. אין מוציאין מידה בדין. ועפ״ז נ״ל ג"כ דמ״ש רמ״א בתשובה דלא קנה ישראל בנתינת המעות לנכרי דכל הפוסקים פסקו מעות קונות בישראל וא״כ בנכרי אין מעות קונות. ובט"ז הביאו בסימן ש"ך מיהו נראה דודאי אין זה מוכרח דהא הרמב"ם פוסק בנכרי ג״כ מעות קונות אע״ג דפסק מעות קונות בישראל ועיין בסמ"ע סימן קצ"ד ובש״ך שם. וכבר הוזכרה סברא זו גם בתוס׳ פ׳ הזהב דף מ״ח ע"ב בשם ה"ר חיים. וא״כ משום הא אין להקל רק מטעמא דפרישית דאין יכול להוציא מיד הנכרי בספק קנין מ״מ מסתפינא להקל בזה אם נתן מעות אף אם ילדה בבית נכרי לסיבת חומר האיסור אבל בנ״ד אם הישראל לא נתכוין למכור לנכרי בעד סך שלשה אדומים שקיבלה ממנו א״כ אין כאן קנין מעות שנית. ונלענ״ד לסמוך שאין לו קדושת בכור מכל הני טעמי דכתיבנא. ואם חזרה הנכרית ואמרה בסתם שיתן לה השלשה אדומים נ״ל דבסתם לא הוה מכירה שנית מאחר שלא אמרה בפירוש שמקבלת המעות בתורת מכירה. נלענ״ד דבסתמא לא הוה מכירה בכה"ג דהא אפי' לענין איסור אשת איש בקדושין אם דיבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה בסתם מקודשת. דוקא בעסוקין באותו ענין. אבל אם אין עסוקין באותו ענין ונתן בשתיקה לא הוה קדושין. וא״כ גם כאן אף דלקחה הנכרית השלשה אדומים בסתם אפילו היתה כונתה למכירה. מ״מ כיון שלא פירשה בהדיא וכבר הוחלטה הפרה לנכרית. לא נפקא מרשות הנכרית עד שתאמר לשון מכירה בפירוש: