אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה לג

תשובה לב

שאלה כבודו שאל לחוות דעתי בענין בהמה שנתנבלה בשחיטה ומוכרין הבני מעים לנכרים. וכפי פשט הש״ס אין היתר רק משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור כדאיתא בחולין דף ל״ג ובנתנבלה בשחיטה שאסורה לישראל ולא התירתו שחיטה יש לאסור הבני מעיים גם לנכרים:

תשובה הנה כבר כתבתי למע״ל שקשה עלי להשיב בדברים שדשו בהם האחרונים כי אם באנו לכתוב מה שיש לפלפל במקומות שדברו האחרונים בכל מקומות הויותיהם יארך הזמן ואין אנו מספיקין. אך בדבר זה שכבר הבטחתי להשיב לא אמנע ארשת שפתי ומה גם שדשו בה רבים להתירא ואין פוצה פה. ולכן לא אמנע מה שיש ללמד זכות על מנהגן של ישראל. הנה גלוי לכבודו דברי הפר״ח בסימן כ"ז דס״ל כיון דקיי״ל יש טריפות לחצי חיות. ואם ניקבה הריאה אחר שחיטת הקנה מ״מ טריפה. א״כ ליתא לדריש לקיש שסובר דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא. והאחרונים ה״ה הרב בעל ת״ש וד״ז הגאון בפלתי השיגו די״ל לפמ״ש הרמב״ן ובתה״א דף ל״ב ע״ב דטעמא משום דחיי ריאה תלויין אף בושט. וחיי בני מעיין תלויין אף בקנה דתרוייהו ינקי מהדדי. ומזה משמע דאם שחט לתרי סימנין לכ״ע כמאן דמנחי בדיקולא דמיין ואסור למכור הריאה וגם הבני מעיין לנכרי. והנה באמת הוא דבר קשה והפסד שהרי גם הלב והכבד וקורקבן נמי בכלל בני מעיין כדאיתא בפא״ט דף נ״ו ובפרק כל הבשר דף קי״ג ע״ש מה שיש ללמוד שכל אברים הפנימיים התלוים בקנה וושט כולם בכלל בני מעיים נינהו וא״כ היה הפסד גדול וקשה למחות בידם. ולכן נלענ״ד דהא בלא״ה צריך ביאור דלכאורה פשטא דמילתא סברת ריש לקיש דשחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשר. דאמרינן אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דמי. ופשטא דלישנא משמע שכבר נפסק הקנה מן הבהמה וכאילו פירש לגמרי מן הבהמה. ואם כן תמה על עצמך נימא שאם פירשה הריאה אחר ששחט סימן ראשון תהא מותרת. שהרי הוה כאילו פירשה ומנחא בדיקולא ומה יוסיף תת כח שחיטת הושט להתיר הריאה כיון דהוה כפירשה לגמרי ואין שחיטת הושט מועיל לריאה. ופשיטא שאם הוציא הריאה קודם שחיטת הושט דלית דין ולית דיין שאסור משום אבר מן החי. וכ״כ הרשב״א בתה״א דף ל׳ ע״א בהדיא דאם פירשה לגמרי אסורה. ולא נסתפק אדם בזה מעולם. וא״כ ע״כ אתה מוכרח לומר דמ״מ תועלת שחיטת הושט מועיל גם לריאה ולאו כמנחא בדיקולא ממש היא. וא״כ מאי טעם שנתיר ניקבה הריאה אחר שחיטת הקנה ועוד איך דייק מזה רב אחא בר יעקב דאין מזמנין נכרי על בני מעיים דכאבר מן החי דמי הא ע״כ צ״ל שאין ממש כמנחא בדיקולא ועדיין יש קצת חיות בריאה שתועיל בה שחיטת הושט ג״כ להתיר הריאה. ולכן הדבר ברור דהא דריש לקיש מתיר בשחט הקנה ואח״כ ניקבה הריאה היינו משום דכיון דשחט הקנה כבר נתקלקלה הריאה ופסק עיקר חיותה אף שלא פסק לגמרי. דודאי רחוק שבשחיטת הקנה לחוד יפסוק מיד כל כח תנועת הריאה לגמרי דמ״מ כיון דמחברא עכ״פ בגוף הבהמה שהקנה עדיין מחובר בין עור לבשר. עדיין נשאר קצת חיות בה. אלא שכיון שחיות שנשאר בה מעט מזער היא אין נקיבתה מוסיף קלקול שיהא כדאי שתטרף על ידי הנקיבה. משא״כ בניקבו בני מעיים שתלוים בושט אף שבאמת כיון דנפסק הקנה נתמעט כח החיות גם מבני מעיים שתלוים בושט שהרי היא נבלה. מ״מ כיון שעדיין יש שיעור רב מן החיות בבני מעיים ע״י הושט מועיל הנקיבה לעשות קלקול בבני מעים. ולכן היא טריפה. וכיון שעדיין לא נפסק כח החיוני מן הריאה לגמרי ויש לה עוד התחברות עם הבהמה בדיבוק הקנה שבתולדה ולכן אם פירשה הריאה לגמרי לאחר שחיטת הקנה פשיטא שהוא אבר מן החי. ור' זירא דפליג אריש לקיש וס״ל דגם בניקבה הריאה אחר שחיטת הקנה טריפה ס"ל דאכתי לא פסק חיותא דריאה לגמרי עד שהנקיבה מוסיפה קלקול וכדאי להטריף גם בניקבה הריאה אחר שחיטת הקנה. ומעתה צריך לפרש מה שאמר רב אחא שמע מינה מדריש לקיש דאין מזמנין נכרי על בני מעיין אף דע״כ לריש לקיש גופיה נמי לאו כפירשה לגמרי הוא צ״ל מ״מ כיון דעדיין יש כח חיות בבהמה מכח שהושט הוא שלם ובקנה שכבר הוא פסוק אין בו אלא כח חיות מועט. וכיון שבריאה אין בה אלא חיות מועט ושאר גוף הבהמה עדיין יש בה שיעור חיות מרובה מקרי הריאה כפירש לגבי שאר הגוף אף דלאו פירש גמור הוא. ובזו יובנו דברי רש״י שהם תמוהים לכאורה שפרש״י דאין מזמנין נכרי משום ריאה הוא והוא תמוה דה״ל לפרש דאכל בני מעיים קאי. שהרי אם שחט גם את הושט הרי כל המעיים כמאן דמנחי בדיקולא כמו בשחט הקנה שהריאה כמאן דמנחא בדיקולא ועיין במהר"ם ותב״ש שנדחקו למאד ואינו במשמעות רש״י כלל. וגם למה לו לרש״י לפרש מה שנגד פשט הש"ס דמשמע דקאי על כל המעיים. אכן נראה ברור דכיון למ״ש דודאי כיון דע״כ בשחט הקנה אין הריאה ממש כפירשה לגמרי וע״כ מועיל בה שחיטת הושט א״כ ע"כ צ״ל דשחיטת הושט מועיל לאותו מיעוט חיות שבריאה מ״מ אינה כפרושה לגמרי. ומעתה נראה כיון דבשני הסימנים נפק כל החיות אלא דמ״מ נשאר קצת חיות ועדיין יש בה דררא דאבר מן החי אי לאו דבשחיטה תלי רחמנא ולכן בנכרי אסור אלא דכיון דלא נשחט רק הקנה לבדו ונשאר עוד שיעור מרובה מן החיות ובריאה לא נשאר רק שיעור מועט ה״ל כפרוש מיתר גוף הבהמה. משא״כ בשחט שני הסימנים ובכל הגוף אין בו רק שיעור חיות מועט. א״כ גם הסימנים אף שנשחטו מ״מ עדיין אית בהו קצת חיות כמו שיש בריאה אחר שנשחט הקנה. וכיון דהחיות הסימנים שוה לחיות הגוף אינם כפרושים לגמרי. וא״כ דוקא עיקר החשש משום הריאה לבד היא. ודברי רש״י ברורים. ומה שהכריחו לרש״י בזה. הוא משום דקשיא למה אמר ש״מ מדריש לקיש. הא לכ״ע בשחט שני הסימנים הוא כמו לריש לקיש שחט הקנה לבד. וא״כ נימא לכ״ע כפרושים דמי. אלא ודאי פשיטא בשחיטת שני הסימנים שנתמעט החיות בכל הגוף. א״כ כיון דגם בבני מעיים עדיין קצת חיות. לא הוה פורש מן החי כלל. דחיות הבני מעיים שוה לחיות של שאר הגוף ולא מקרי בשר הפורש מן החי כלל. וזה נכון וברור. ומה שזכר בני מעיים נראה דס״ל לרש״י דכיון דלריש לקיש יש לאסור בריאה וגם בבני מעיים. כיון דגם הריאה בכלל המעיים היא. או י״ל לריש לקיש לפעמים משכחת לה שבני מעיים יאסרו. והיינו כגון ששחט הושט תחילה. דאז בני מעיים כמאן דמנחי בדיקולא דמיין אלא דלרוב פעמים שוחט הקנה תחילה. ולכן אמר משום ריאה דשכיח לרוב ששוחט הקנה תחילה והכל ניחא. וכן נראה להביא ראיה לזה דהא ריש לקיש גופיה ס"ל בנזיר דף כ״ט דאין שחיטה לעוף מן התורה. וא״כ קשה כיון דבעוף בנחירה ובמיתה תליא מילתא. איך יועיל שחיטה שהיא מדרבנן לעקור דבר מן התורה להתיר הבני מעיים. שהרי בשחיטת הסימנים בני מעיים כמנחי בדיקולא דמיא. וראיתי בפלתי שכתב על דברי הרמב״ם במפרכסת דאי אין שחיטה לעוף מן התורה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ולהתיר מפרכסת בעוף. ולא נהירא דלא מצינו כלל שיעקרו חכמים דבר מן התורה להתיר איסור בלי טעם ומיגדר מילתא. ואי הוה איסורא בבני מעיים מן התורה. הרי גזרו על כמה קרומות וגידים אסורים. ולמה לא יאסרו הבני מעיים מעוף. אלא ודאי כדפרישית דכיון דעוף נפיק כל החיות ברוב סימן אחד. א״כ כיון שבכל הגוף לא נשאר רק מעט חיות. אין הפרש בין המעט חיות שבמעיים. להמעט חיות שבגוף העוף ולא הוה כפרוש כלל מיתר הגוף. ואמת כי לפמ"ש התוס' בחולין דף ך' ד"ה דאפילו אי אין שחיטה לעוף מן התורה נחירה בסימנים בעינן. א״כ אפשר לומר דכיון דבעי נחירה בסימנים ונבלת העוף אסורה. א״כ לא תליא במיתה גם בעוף רק בנחירת סימנין. אלא דלא משמע כן דהא גם בכותים אמרינן דבנחירה תליא ובמיתה וא"כ לא מצינו גם אי אין שחיטה לעוף מן התורה מסתמא בעינן נמי נחירה ומיתה. וא״כ מוכח דמ״מ אף דלא בעי שחיטה מ״מ בני מעיים מותרים אף אם שחט העוף. ומוכח ע״כ דאף בשחיטה בני מעיים מותרין. וע״כ לומר כדפרישית. מיהו יש לדחות דמ״מ כיון דנבלת העוף אסורה לישראל. אף אם אין שחיטה לעוף מן התורה. מ״מ סגי בנחירת סימנין אף בלא שימות העוף. עכ״פ נראה גם מפרש"י דאחר שחיטת שני סימנים אין חשש אמ״ה כלל. וכן נראה מדברי הרשב"א בתה״א דף ל׳ ע״ב שהוכיח להלכה כריש לקיש מדרב אחא בר יעקב דייק מיניה דאין מזמנין נכרי על בני מעיים. וכתב הרשב״א ז"ל וא״ת שאני התם שנשחטו שנים או רוב שנים. א״כ אמאי תלי ליה בדריש לקיש עכ״ל. וקשה הא גופיה מה צריך לדריש לקיש. הא בשחט שני סימנין כ״ע מודו דבני מעיים אחר שני סימנין כמאן דמנחי בדיקולא דמיין. אלא ודאי ס״ל להרשב״א דאי ליתא לדריש לקיש אפי' אחר שחיטת שני סימנים אין במעיים איסור אמ״ה. העולה מזה דאף דהרמב"ן והרשב"א כתבו דסימנים ינקי מהדדי. מ״מ י״ל בודאי דה"ה דינקי מכולה בהמה. אלא דלענין שתטרף בניקבה הריאה אחר שחיטת הקנה. צריך לסברא דינקי מהדדי לענין שיצטרך גם לשחיטת הושט לפסוק חיות הריאה. דמשום דינקי מכל הבהמה אין טעם לאסור בניקבה הריאה. שהרי אם נשחטו שני הסימנים אין נקיבה פוסלת שהרי הותרה לגמרי. ולכן צריך לומר הסברא דינקי מהדדי. אבל לענין אמ"ה י״ל ודאי הסימנים ינקי מכל הבהמה ונשאר בהם קצת חיות גם אחר שחיטתן כמו שנשאר קצת חיות בגוף הבהמה אחר שחיטת שני הסימנים. ולכן לא הוה כפרושים וכדפרישית. וכן יש להוכיח מדברי הרמב״ם בהלכות מלכים פ״ט דין י"ג שכתב דמפרכסת אסורה לבני נח. אלמא לא ס״ל מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. וא״כ אמאי לא הביא שאין מזמנין נכרי על בני מעיים. אלא ודאי ס"ל ג"כ לדידן דלא קיי״ל כריש לקיש ליתא להך אין מזמנין לנכרי על בני מעיים דלא הוו סימנין כלל כמנחי בדיקולא והרי יש לנו עמוד גדול לסמוך עליו. וגם פשטא דש״ס משמע דדוקא לריש לקיש הוא דדייק הכי כדפרישית לעיל. מיהו לפמ"ש התוס׳ שם דריש לקיש דס״ל חצי שיעור מותר מן התורה. לא ס״ל הך מי איכא מידי. וא״כ יש לומר שפיר ש״מ מדריש לקיש לשיטתיה דלא ס״ל מי איכא מידי ושפיר אין מזמנין נכרי על בני מעיים. משא״כ לדידן י״ל מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וכדפרישית. אבל כבר כתבתי שהרשב"א סמך על דקדוק זה דדוקא לריש לקיש דייק. ועוד נ״ל ליישב דברי הרמב״ם וליתן סמוכין ג״כ להתיר אפילו אם נימא דאחר שחיטת שני הסימנין הבני מעיים כמנחי בדיקולא דמיא י"ל דהרמב״ם לשיטתיה אזיל דפסק בהלכות מאכלות אסורות פ״ח דין ט״ו כר' אבהו דס״ל כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. ובפסחים דף כ״ג מבואר דפריך מגיד הנשה דנאמר בו לא יאכלו ותנן שולח אדם ירך לנכרי. ומשני כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה. וכיון דאנן אמרינן מדכתב ואכלה שהוא בדיוק וכולל אפילו הגיד אף שהוא במציאות שכבר ניטל הגיד מחיים או בנבילת העוף אי אית ליה ולא עגיל למאי דמספקא לן אם בתר דידיה אזלינן או בתר מיניה. ע״כ משמע ליה דמקרא מלא דיבר הכתוב בכל גווני יש להתיר אפילו אם אוכל גם הגיד. א״כ כ״ש יש לומר דבנבילה כולל נמי נתנבלה בשחיטה. וכיון שנתנבלה בשחיטה התירה הכתוב לגר פשיטא שגם הבני מעיים שהם כל אברים פנימיים בכלל נתינה לגר ואכלה. הרי הוכחנו מן הכתוב דע"כ ליכא איסורא לבני נח בזה. ורב אחא בר יעקב דס״ל בני מעיין אסורין לבני נח ע"כ לא ס״ל הך תירוץ כשהותרה או דס״ל כחזקיה דלא יאכל אכילה לחוד משמע וא"כ הרמב״ם לשיטתיה דס״ל כרבי אבהו מוכח ע״כ דבני מעיים מותרין לבני נח ודברי הרמב״ם הם ברורים וסייע למנהג. ולא נשאר לנו לבאר אלא אפי׳ נימא כדעת הרא״ש דמספקא ליה אם הלכה כריש לקיש ומספיקא פסק לחומרא וא"כ י"ל דמספיקא יש להחמיר ג״כ כמו דמחמרינן לענין טריפות להטריף מספק כן יש להחמיר איפכא שמא הילכתא כריש לקיש ובני מעיים אסורי׳ לבני נח ומלבד זה שצדדנו לעיל דלרבי אבהו י״ל כשהותרה נבילה היא ובני מעיה הותרו. ולזה אני אומר עוד לפי מה שבררנו לעיל דאף לריש לקיש אין הריאה כפסקה לגמרי א"כ י"ל גם לפי לישנא דגמרא הני כאבר מן החי דמו. ולא קאמר הני אבר מן החי נינהו משמע דלאו ממש אבר מן החי נינהו רק דדמו לאבר מן החי ויש לאסור עכ"פ מדרבנן. וגדולה מזו כתבו התוס׳ פרק ג״ה דף צ״ג ע״ב ד״ה מדלא קא בריין הני אבר מן החי נינהו וכתבו התוס׳ מן התורה לא הוה אמ״ה כיון שמחוברים הם מעט הם ניתרין בשחיטה כאברים המדולדלים כו' וא״כ כיון שבררנו שגם הריאה נחשבת לחיבור מעט בגוף הבהמה שהרי אינה ניתרת בלי שחיטת הושט. א״כ יש פנים לומר דלמ"ד ביעי חשילתא שרי. יש להתיר גם בריאה אף שהיא כפרושה מן הבהמה כיון שעכ״פ יש לה חיות מעט מצורף להבהמה. רק לכתחילה דמחמרינן בביעי חשילתא יש להחמיר גם בריאה. והכי דייק לישנא דאין מזמנין נכרי על בני מעיים. ולא אמר בני מעיים אסורי׳ לנכרי. אלמא אין איסור גמור רק לכתחיל'. ואפי׳ אם נימא דאסורין המעיים לנכרי מ״מ י״ל שאין איסורן אלא מדרבנן כדאמר בש״ס כאבר מן החי דמו. ואם התוס׳ מפרשים מה שאמר הני אבר מן החי נינהו מדרבנן כ"ש שיש לפרש כאמ״ה דמו מדרבנן בעלמא היא ולא אבר מן החי ממש הוא. ובזה מיושב קושית התוס׳ שהקשו אמאי אמר ר״פ מי איכא מידי הא י״ל דלאו בני שחיטה נינהו ולפמ״ש ניחא כיון דמן התורה לאו אמ״ה הוא כלל רק מדרבנן בעלמא. ולכן פריך מי איכא מידי דכיון דלישראל שרי אין סברא לאסור מדרבנן בנכרי וא״ש ולק"מ ולמאי דפרישית לעיל בלשון רש״י י״ל דעיקר איסורא בריאה רק שכיון שהריאה בכלל בני מעים אין לזמן על שום בני מעיים. ולהכי אמר כאמ״ה דמו משום שאר בני מעיים חוץ מן הריאה. ולפ״ז אפשר דבריאה איסור גמור יש ומ״מ אין זה מוכרח ופשטא דלישנא משמע שאינו אמ״ה ממש. וכן נראה ממה שהשמיט הרי״ף הך דינא דליתא לדרב אחא בר יעקב דאין מזמנין נכרי על בני מעיים ולא הביא כלל הך שיהיה בבני מעיים חשש אמ״ה משמע דפשיטא דמסברא לא נדון על בני מעיים איסור אמ״ה דודאי אי לא שמעינן בש״ס דשייך אמ״ה בבני מעיים מאן חכים להמציא זאת אלא ודאי הרי״ף סמך עצמו אסברא חיצונה דלא נדון על בני מעיים דין אמ״ה. וגם הרא״ש שכתב דליתא לדרב אחא היה לו לבאר עכ״פ דאם נתנבלה בשחיטה איתא לדרב אחא. דבשלמא הא לא קשיא אמאי לא ביאר דאם נתנבלה בשחיטה אסור הבשר הפורש מן המפרכסת ליתנו לבן נח די״ל דהא מילתא דלא שכיחא ואין דרכם להביא ענינים כאלה. אבל הך דנתנבלה בשחיטה אם נאסר המעיים לנכרי לא הוה להו למישתק מהאי חידושא. אלא ודאי ס״ל דכיון דמספקא לן אם איתא לדר״ל וזה אינו אבר מן החי ממש רק מדרבנן. ואי ליתא לדר״ל לא אמרינן הך סברא דכמאן דמנחי בדיקולא דמיין ואינו אמ״ה כלל. וכיון דמילתא דרבנן הוא נקטינן להקל ואין לאסור המכירה לנכרי. וגם מלשון הש״ס מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין נכרי על בני מעיים ולא אמר איסור בהחלט. אפ"ל דודאי למכור לנכרי כיון דאינו ברור שיאכלם בעצמו. ושמא יאכיל לחבירו והוה לפני דלפני ולא חיישינן בפרט לפמ״ש דליכא רק איסורא דרבנן בבני מעיים. וכן משמע במסכת עבודה זרה דף ט״ו דאמרינן רב הונא זבין פרה לנכרי א״ל מ״ט עביד מר הכי א״ל אימור לשחיטה זבנה. ופשטא דלישנא משמע אפילו שחטה הנכרי נמי לית לן בה. והא אכתי עבר אלפני עור דיאכל הנכרי בני מעיים שהם אמ״ה. אלא ודאי ליכא קפידא בכך כיון דליכא אלא איסורא דרבנן בעלמא. ודוקא לזמנו על בני מעיים דהוה מאכילו בידים הוא דאיכא איסורא. וכן יש להוכיח מהא דאיתא מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרים מוכרין. ולא אישתמיט בשום דוכתי שיהיה אסור למכור לנכרי בהמה שקונה לאכילה אפילו במקום שנוהגין בשחיטה כמו ישמעאלים. וא״כ ניחוש שיעבור על לפני עור במה שיאכל הבני מעיים. אלא ודאי לא חיישינן להכי. דלאו אבר מן החי ממש הוא. וליכא איסורא רק לזמנו על בני מעיין. דהוא מאכילו בידים. אבל למכור לנכרי שפיר דמי. ועיין מרדכי פ״ק דחולין והג״מ פ״ק דחולין סימן י״ז בשם רש״י דהרבה אומות וערביים שוחטין וזה כמה שנים בעברי בעיונא בעלמא ספר פרשת דרכים דרוש א׳ שביקש לומר דפי׳ מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. הכוונה דמעולם לא נאסר מפרכסת לנכרים משום אמ״ה. דאילו היה נאסר לנכרים. לא היה ניתר אח״כ לישראל. ובמחילה מכבודו נעלם ממנו הסוגיא דפרק העור והרוטב דאיתא בהדיא בדף קכ״א ע״ב דנכרי ששחט בהמה טהורה לישראל ומפרכסת. אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח ואפי׳ לאחר שתצא נפשה. וכבר עמדתי על זה שנים רבות ואגב אורחיה העלתי על ספר. העולה מתוך מ״ש שיש לנו על מה לסמוך שכן הוכחנו מדברי הרמב״ם והרי״ף והרא״ש. ויש לנו על מה לסמוך וא״צ למחות בפרט בפגימה שנמצאת בסכין דאינה אלא טריפה מספק שמא בעור נפגמה ואפשר דבעצם המפרקת נפגמה. ודי במה שבררנו ת"ל שיספיק ללמד זכות על מנהגן של ישראל שאין למחות בזובחי הזבח במה שהורגלו בו. שלא לחלק בין פסול מחמת שחיטה לשאר פסולים. והמקום ידון אותנו לזכות:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה