אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה לא

תשובה ל

ע״ד השאלה בטרם כל ראיתי לברר כיד ה׳ הטובה עלי דברי רמ״א מחמת שראיתי לגאון אחרון בזמנינו בספר נודע ביהודה וראיתי להני כללי דכייל יחזקאל על הגהות הרמ״א בי״ג מדות חכמים ע״כ אמרתי אראה ואבחנה הדברים בכור קט שכלי כאשר תשיג ידי. בעזר הרועה אותי מעודי. הנה בסימן מ״א בתחילה האריך לדחות דברי הח"צ וביקש לפרש דברי הרשב״א שכוונתו דלא בעינן שתהא ידוע שהמכה מוציאה דם. וכן הבינו כל מפרשי הטור חוץ מן הש״ך שפירש ג״כ כדברי הח״צ דכוונת הרשב"א דלא בעינן שתהא יודעת שדם זה מן המכה. אבל הא מיהו בעינן שתהא יודעת שהמכה מוציאה דם ולא ראיתי בזה להאריך כי כל מעין צדק ישפוט שהאמת כפי שאר מפרשי הטור ע״פ פשוטן של דברי הרשב״א דלא בעינן כלל שתהא יודעת שהמכה מוציאה דם וכמו שהשיבו כל האחרונים על פירושו של הח״צ הגם שיש די במה שהשיגו האחרונים על פירוש הח״צ. עוד אוסיף הוכחה מלשון הרשב״א בקצר שכתב בסוף שער הרביעי האשה שרואה דם מחמת תשמיש כו׳ בד״א שאין לה מכה בבית הרחם. אבל אם יש לה מכה מותר לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת עד שתראה ודאי וכל שיש לה לתלות ראייתה במכתה תולה כו׳ יתר ע"כ אמרו שאפילו לא בדקה עצמה אם היא מרגשת בעצמה שיש לה מכה נאמנת לומר מכה יש לי במקור שאפשר שממנו הדם שותת ויורד ע״כ לשון הרשב"א. ומדכתב ברישא בד"א שאין לה מכה כו׳ מוכח דדוקא באין לה מכה כלל הוא דאין תולין דאל״כ לפלוג בדידי׳ בד״א שאין לה מכה המוציאה דם כו׳ מדכתב יתר ע״כ אפי׳ לא בדקה עצמה ודאי קאמר בלא בדקה אם יש בה מכה בפנים רק שמרגשת שיש לה מכה בפנים ולדברי הח"צ צריכה לדעת שמכתה מוציאה דם. וא״כ איך יפרש אפילו לא בדקה עצמה אם כוונתו שלא בדקה שדם זה מן המכה. פשיטא דבהכי עסיק שהרי ראתה מחמת תשמיש אלא ברור דלהרשב״א אינה צריכה לדעת כלל שמכתה מוציאה דם. ובדבר קושית הח״צ שטען שאפילו בכתמים הקלים אמר ר"ע שמא היתה יכולה להתגלע ולהוציא דם ואף ע"ז תמהו התלמידים. וכמה תשובות בדבר כי אם נימא דס״ל להרשב״א דכאב כמכה א״כ י״ל דס״ל סתם כאב היינו מכה ואם כן י"ל דמכה שדרכה להוציא דם היא מסתמא בכאב. משא״כ בלי כאב אין הוכחה שהמכה מוציאה דם דאם שלטה המכה כ"כ היה לה להרגיש כאב. והאשה הבאה לפני ר"ע לא הרגישה בכאב כלל. ואם נימא כאב אינה כמכה נוכל לומר להרשב״א בעינן כאב בהדי מכה עכ״פ ואותה האשה לא הרגישה שום כאב. ומהיכא תיתי לתלות שמוציא דם. עוד יש לומר שמכה זו מסתמא חיצוניית היתה. שבעומק הגוף מאין תתגלע. ואם כן כפי דרך המכה בהתגלעה מסתמא היה לה להרגיש כאב קצת. והאשה לא אמרה שהרגישה כאב קצת אלא דבכתמים תלינן להקל שמא בשעה שהתגלעה הרגישה ולאו אדעתה ובוודאי לא תלינן בדאוריית׳ דאיכ' אומדנא איפכא שלא היה מן המכה רק בכתמים מקילין. ועתה אבאר הנלע״ד על דגל אותות ששם הגאון בס׳ נ״ב על חלוקות של רמ"א. חלוקה א׳ אשה שיש לה וסת ויש לה מכה שא"י אם מוציאה דם תלינן להקל. וטעמו נ"ל משום דאשה בחזקת טהרה עומדת ובספק שקול נשארה על חזקתה. וא"כ כמו כן במכה שידוע שמוציאה ואין לה וסת והמקור דרכו להוציא דם ואפ"ה כיון שגם המכה מוציאה דם הוה ספק שקול עכ״ד. ולענ״ד צ״ע היאך יתיר רמ״א בספק שקול בשביל חזקת היתר לחוד הרי בכמה דוכתי פסקינן גבי טריפה להחמיר בספק שקול ולא מוקמינן אחזקת היתר וכמ״ש הפר״ח באריכות. וגם בתרי ותרי קי״ל ספיקא דרבנן הוא עכ"פ. וגם בחילוקי דינים שבסי׳ ק״צ הם דוקא בכתמים שהם דרבנן. אבל בספק נדה דאוריית' לא שמענו קולא. עיין בסימן ק״צ סעי׳ ל״ו ל״ז ע״ש. ובכמה דוכתי מוכח דלא מטהרינן בספק שקול. ואף דרמ״א בהלכות טריפות מחלק בין נודע הריעותא מחיים כבר השיגו עליו בזה. והפר״ח מסיק להחמיר בספק שקול. וגם בסימן קצ"א החמיר רמ"א במוצאה דם במי רגלים כדעת המחמירין ולא מוקי אחזקה ואפשר דמ״מ מיקל שלא תאסר לעולם. ומ״ש דרמ״א אפילו נקיים אינו מצריך ודלא כש"ך יפה כתב שכן משמע באמת מסידור לשון רמ״א. ב' מ״ש באות ב׳ שאין מטהרין אשה זו כי אם כשהוא טהורה. אבל אם כבר היא נדה כגון שראתה בשעת וסתה כבר יש לה חזקת טומאה. ובספק שקול אסורה דהוסת דרכו להוציא דם או שראתה דם הברור לה שאינה מן המכה שוב אי אפשר לה לטהר אלו דבריו. וקשה מאד בעיני להולמם שהרי גם הוא הסכים מ"ש רמ"א ואי יכולין לתלות שלא בשעת וסתה דלא קאי ארואה דם מחמת תשמיש כי אם באשה דעלמא שרואה ויש לה מכה. וא״כ כל תועלת של התירו של רמ״א יהיה עד שיגיע שעת וסתה. שמשעת וסתה ואילך שוב תהיה בחזקת טמאה ותו לא נתלה במכה. והרי כבר כתבו הראשונים שעיקר מה שמקילין לתלות במכה הוא שלא תאסר לעולם והרי אינך מועיל בהתירו של רמ״א אלא עד ימים מועטים שהם עד שיגיע וסתה ואפשר שמא מפרש דברי רמ״א שאין רואה רק מחמת תשמיש. אלא דשלא בשעת וסתה תלינן שגם הדם טהור ואינה צריכה נקיים. וכשיגיע וסתה אף שתהא טמאה מחמת וסתה. מ״מ הרי לא תראה שאם אינה משמשת אינה רואה וא״כ הועילה קולת רמ״א טובא שיכולה לדור עם בעלה. דכשמשמשת עם בעלה הרי היא טהורה אז ולא תאסר. אך פשט לשון רמ"א משמע דאיירי אפילו ברואה מחמת מכה. שהרי מ״ש וכן אם אין לה וסת כו' שהוציא מדברי הגמיו׳ לא איירי ברואה מחמת תשמיש כלל. וכמו כן מ"ש דבשעת וסתה או מל' יום לל׳ יום מיירי בכל רואה. א״כ משמע ודאי דגם רישא לא מחמת תשמיש דוקא איירי. ועוד שמדברי הרשב״א גופיה מוכח דאפילו נטמאה בנתיים מ״מ תלינן במכה לפי מה שפירש הוא ז״ל גופיה דברי הרשב״א שסובר דאפילו במכה שא״י אם מוציאה דם תלינן במכה. שהרשב"א סובר אפילו בשעת וסתה תלינן במכה ופירש דהרשב"א מיירי שאינה מרגשת שבא הדם מן המקור. דבמרגשת שבא מן המקור איך יטהר הרשב״א וכי לא תטמא לעולם. ולכן ס"ל דמיירי שאינה מרגשת שבא מן המקור. וא"כ קשה הא הרשב״א כתב בהדיא דלכך אפילו בשעת וסתה טהורה דוסתות דרבנן ושלא תאסר על בעלה לעולם לא החמירו בה. ומה מועיל זאת הרי האשה היה לה וסת מעיקרא וכשתראה פעם אחד מן המקור תהיה בחזקת איסור ושוב אי אפשר לה להטהר שכבר היא בחזקת איסור. ואין לומר שגם הרשב״א לא איירי אלא ברואה דם מחמת תשמיש ולא זולת ואם כן שפיר י״ל דכל הראיות שתראה בשעת תשמיש יש לטהר ואם תראה מעצמה יכולה לספור ולהטהר דהא ליתא. שהרי הרשב״א הביאו ב"י סימן קפ"ז כתב וז"ל מפני מה אמרו שתולה במכתה לפי שהאשה בחזקת טהורה עומדת ואפילו בשעת וסתה וסתות דרבנן ומספק אל תאסרנה לעולם. והביא ראיה מדתני פרק (צ״ל כל היד) הרואה דם מחמת מכה אפילו תוך ימי נדתה טהורה דברי רשב"י רבי אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה כו׳ וכיון שכן זו שרואה דם ואפילו בשעת תשמיש ואפי' כשהגיע וסתה טהורה דאשה זו בחזקת טהורה עומדת ותלינן להקל שאני אומר דם זה מן המכה בא. וא"ת והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת הוסת ואע״פ שלא ראתה והיאך אתה מתיר את זו שהיא בשעת וסתה ועוד שהרי דם לפניך. י״ל דהאי מדרבנן הוא ומשום דאפשר למיקם עלה דמילתא. אבל הכא ליכא למיקם עלה דמילתא ואין דנין כו' שאם כן אתה אוסרה על בעלה לעולם עכ״ל. הרי דראוית הרשב״א מרואה דם מחמת מכה דלא מיירי בשעת תשמיש כלל וס״ל להרשב״א דתלינן להקל שלא תאסרנה על בעלה לעולם. אף דלא ימלט שיהיה לפעמים ראייתה הטבעית כמקדם ואעפ״כ מיקל הרשב"א ולא אמרינן שעומדת בחזקת טמאה. וכן פירש הוא בעצמו דברי הרשב"א דאיירי באינה מרגשת שבא מן המקור והיא טמאה כשתרגיש א״כ היכא כתב שאנו מתירין אותה. ג׳ מ״ש הרב באות ד׳ שחלוקה שניה של רמ״א באם אינה יודעת אס הדם מן המקור או מן הצדדים אפילו אין לה וסת תלינן להקל מטעם ס״ס. והשיג הש״ך דאין זה ס״ס והבין הגאון שטעמו של הש״ך משום דדמי לשם אונס חד. ולכן פירש שיש הפרש בין הספיקות דמקור מקומו טמא והדם טמא וכ״כ כמה גדולים אחרונים סברא זו. וכבר כתבתי בתשובה אחת שהדבר תמוה שטומאת המקור יסבב הטהרה באשה. ובאמת אם הקושיא קושיא אין תירוץ זה כלום שאם הוא סובר בדעת הרמ״א שאע״פ שהמכה ידועה שהיא במקור מ״מ הוה ספק ספיקא שמא בא מן הצדדין א״כ בלא״ה לא דמי לשם אונס שהרי יש ספק שמא אין הדם בא רק מן הצדדין ונמצא שאין לספקו בדם נדה כלל ואת״ל מן המקור שאז יש לספק בדם נדה שמא מן המכה היא ולא דמי כלל לשם אונס והרי גם בנשבר הגף ואינו ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה שהס"ס שמא נשבר לאחר שחיטה ואין לספק בניקבה הריאה ואת״ל שנשבר מחיים שמא לא ניקבה אף דבשניהם עיקר מה שאנו דנין הוא על נקובת הריאה הוא. וכמו כן בסימן מ״ט בספק נעשה ע״י חולי או קוץ שני הספיקו׳ עולים על נקובת אחד מאברים הפנימיי' ואעפ״כ חשיב ס״ס שאם ניקב ע״י חולי אין מקום לספק על איברים הפנימיים כלל וכה״ג טובי ס״ס ולא מקרי שם אחד שהרי לספק הראשון אין לספק בטריפות כלל. וכמו כן בספק על ספק לא על את״ל על שמא לא דרס לא דמי לשם אונס כלל שאם לא על אין לספק במעשה המטריף כלל דבשלמא גבי בכורים שפיר הוה חשיב ליה מהר"אי לחד ספק שהרי שני הספיקות שמא נולד קודם לזה וכי תאמר שמא כבר ילדה שנים ואת״ל שלא ילדה שנים שמא ילדה אחד עכ״פ זהו שפיר הוה מקרי שם אחד ששני הספיקות אינם אלא שזה יצא אחרון ומה לי שיצא אחר הראשון או אחר השני ועיקר הספק שאנו דנין אם נולד דבר קודם לזה שנולד נמצא שניהם שם אחד להם. משא״כ כאן הספק ראשון הוא שאין לספק בדם זה כלל וזהו ברור. ואם נימא דמסברא לא תלינן בדם צדדין וכן נראה באמת דלמה נתלה בדם צדדין שהרי חזקת דם מן המקור ומהיכא תיתי לתלות בצדדין וכ״כ הטורי זהב ריש סי׳ ק״צ בהדיא דמהיכא תיתי לתלות בצדדין וכ״כ הפר"ח בהדיא דהיכא דאיכא למתלי לאיסורא טפי מהתירא לא הוה ס"ס כלל. וכ״כ הש״ך בהדיא בכללי ס״ס אות ל״ג. א"כ מהיכא תיתי לתלות בצדדין. וע"כ צ"ל דהרמ״א מיירי שאין ידוע לה מקום המכה אם היא במקור או בצדדין רק שמרגשת בהילוכה וישיבתה שיש לה מכה דאז שפיר י"ל שמא מן הצדדין דהיינו שהמכה היא בצדדין ובכה"ג ודאי יפלא מה זה ס״ס שהרי ע״כ אתה צ״ל שמא מן הצדדין והיינו שהמכה בצדדין ואיך תאמר ואת"ל מן המקור ע"כ צריך לומר שהמכה במקור. שאם אין מכה במקור ודאי דם נדה הוא וא״כ אין כאן שם ספק רק אחד שמא מן המכה הוא ואין כאן רק צד אחד להקל. ובאין לה וסת לא מקילינן בחד צד. ובזה נסתר ג"כ מ״ש באות וי״ו וזיי״ן ליישב דברי הרשב״א בדרך זה. והרי על דברי הרמ״א אנו מצטערין והוא ביקש להעמיס דעת זה ג"כ בדברי הרשב״א. וכן דעת כל האחרונים שאם יש לתלות לאיסור טפי מלהיתר אינו ס״ס ואם יאמר דמ״מ מצטרפין הספק שמא מן הצדדין הוא א״כ נאמר אפי׳ יודעת שבא מן המקור שמא מן העליה קאתי דודאי כולי האי אין ביד האשה להבחין כיון שאינה יודעת אם בא מן החדר או מן המכה שבחדר ג״כ לא ידעה אם בא מן העולם או מן החדר ואת״ל מן החדר שמא בא מן המכה שבחדר שהוא המקור. וכבר עלה בדעתי ליישב דבריו שבודאי מן הסתם לא תלינן בצדדין רק דכאן כיון דלא הרגישה שבא מן המקור יש ראיה שבא מן הצדדין דאי מן המקור בא היה לה להרגיש שבא מן המקור. ולכן אפילו המכה במקור חשבינן שפיר לספיקא שמא בא מן הצדדין. אלא דקשה לי ע״ז הרי גם ברואה מחמת תשמיש מיקל הרשב״א לתלות לפי דבריו דהטעם משום ס״ס ותקשי מהא דאמרינן נמצא על שלה אותיום חייבין בקרבן וע״כ צ״ל דחזקת דם בא בהרגשה. וא״כ בזו שראתה בשעת תשמיש ליכא לצרף כלל שמא מן הצדדין בא ואף דהסמ"ג הביאו כי כתב ג״כ סברא זו דיש לומר שמן הצדדין בא לא תקשי הא דנמצא על שלה אותיום די״ל דדוקא שלא בשעת וסתה ואפילו באשה שאין לה וסת י״ל דמספקינן בצדדין משא״כ האי דנמצא על שלה מוקמינן בשבועות בסמוך לוסתה י״ל דלא תלינן בצדדין כיון דבלא״ה סמוך לוסתה עלולה לראות. משא״כ הרשב״א שכתב שתולה במכתה ואפילו בשעת וסתה וברואה מחמת תשמיש איירי ואפ״ה בשעת וסתה ס״ל לטהר אף שאין ידוע אם המכה מוציאה דם ואפ״ה מטהר. וא״כ תקשי הא שם ליכא לספוקי בצדדין דבשעת וסתה ודאי תלינן בוסתה ושהיא נדה דלכך חייבין בקרבן. ועוד קשה לדבריו מאי מייתי הרשב״א ראיה דברואה מחמת תשמיש תלינן להקל מהא דרואה מחמת מכה. הא שם ע״כ מיירי שראתה בלי הרגשה. וא״כ אין כאן חשש של תורה כלל שהרי היא רואה בלי הרגשה. אלא ודאי לא מפליג הרשב״א כלל בזה. ומה שהביא לו ראיה מדברי הרשב״א שכתב אפילו רואה בשעת תשמיש וקשיא ליה מאי אפי'. ולכן ס״ל אף דבשעת תשמיש י״ל הרגשת שמש יש לומר בפשיטות דעיקר כונת רשב״א להקל שלא תאסרנה לעולם. א״כ י״ל דדוקא מחמת מכה שאין שום מציאות לטהרה. משא״כ מחמת תשמיש אפשר שתטהר ע״י בדיקה או שתנשא לשני ואפ״ה מקילינן. אבל דבריו רחוקים מכונת הרשב״א. וגם עיקר הסברא דאיירי שרואה מחמת מכה בלי הרגשה לאו סברא הוא לענ״ד דהא אמרינן אימור הרגשת מי רגלים הוא כמו הרגשת שמש א״כ כ״ש די״ל הרגשת מכה היא שהוא מסתמא בכאב. וכבר הארכתי במקום אחר בענין ההרגשה. ויותר תימא שהוא בעצמו מקשה למה תולין בשעת וסתה. הא דמי המקור מצוי ותולין במצוי. וא״כ איך ניחא ליה לתלות בצדדין. ד׳ מ״ש באות ט׳ י׳ שגם במכה שמוציאה דם אינה תולה במכה רק כשהיא בחזקת טהרה דהיינו שאם כבר היא טמאה מוקמינן לה אחזקת איסור ואמרינן שהדם בא מן המקור. כבר כתבתי דקשה לפ״ז דכל התירו של רמ״א לא יועיל רק עד שעת וסתה שאז טמאה מטעם דמסתמא דם וסתה היא. וא״כ שוב אי אפשר לה להטהר שכבר היא עומדת בחזקת איסור. והרי עיקר מה שהיקל הרשב״א הוא שלא תאסר לעולם. ואפשר דכיון דגם בשעת וסתה ראוי שלא תאסר רק מטעם שאל״כ לא תטמא לעולם אם כן גם כשתטמא בשעת וסתה אם לא תרגיש שזהו דם נדה בודאי לא מקרי אתחזק איסורא שהרי אין מטמאין אותה רק מטעם שאל"כ לא תטמא לעולם. אך אין דעתי נוחה בכל זה שהרי מסתמא מאחר שהיה לה וסת מעיקרא לא ימלט שבפעם א׳ תרגיש שזהו דמי וסתה ואפילו לא תרגיש קרוב לודאי שאחר עבור איזה עונות שהיה ראיה בודאי מנדה ואפ״ה מטהרינן לה. הן אמת שיש להפליא על הרשב"א אם יאמר שגם בשעת וסתה תהא טהורה. מה יענה במ״ש התוס' ושאר מפרשים שא"כ לא תטמא לעולם והרי היה לה וסת עד עתה וחלילה ליחס למאור עינינו דבר זה שיש בו מהשגיאה ונגד השכל. והנני יוסיף להפליא הפלא ופלא לפי שאני אומר שאפילו תאמר וסתות דרבנן אין זה אלא כמו שאמרו בגמרא נדה לענין שלא בדקה כשהגיע וסתה וע״ז פליגי אי וסתות דאוריית׳ הוה חזקה גמורה דודאי אורח בזמנו בא. ולמ״ד וסתות דרבנן לא אלימא הך חזקה כולי האי שיבא דוקא בזמנו. אבל הא ודאי מילתא דפשיטא באשה שכבר ראתה כמה פעמים ואח"כ עבר זמן רב שלא נודע אם ראתה ואי אפשר לשאול את פיה אם ראתה אם לא ראתה. וידוע שלא טבלה כגון שיצתה מדעתה וכדומה. וכי תאמר למ"ד וסתות דרבנן אמרינן מן התורה שרי דלא חיישינן שראתה שהוא דבר זר מאד נגד השכל והחוש שהרי ידוע שהנשים שלא הגיע זמנם שיפסוק דם הוסת מאתם לפי הראות לא יסופק כלל שבודאי ראתה בשעת וסתה או קודם או אח"כ ובלי ספק בזמן רב אי אפשר שלא היתה רואה בנתיים לפי הטבע ואם תפסוק מלראות אין זה רק סיבה מכח איזה דבר ומקרה מחודשת שאין לתלות בה כפי הדרך הטבע הפשוט. וגדולה מזו מבואר במס' נדה דף י׳ ע"ב ת״ר בנות ישראל עד שלא הגיע לפרקן הרי הן בחזקת טהרה ואין הנשים בודקות אותן משהגיע לפרקן הרי הן בחזקת טומאה. ומדנקט בחזקת טומאה משמע שהוא חזקה וקרוב לודאי ואם כן כל שכן אשה שידוע לנו שראתה והגיע זמנה לראות וראתה כמה פעמים. ואח״כ נתחדש לה מכה נאמר שלא ראתה כלום. ומ״ד וסתות דרבנן היינו משום שאינו מחויב שיבא בצמצום בזמנו. ועפ״ז היה נ״ל ליישב קושיית התוס׳ נדה דף ט״ו ד״ה אפילו הגיע זמן וסתה מותרת. והקשה התוס׳ הא צריך לפרוש. ועלה בדעתי לומר דלמ"ד וסתות דרבנן אין קביעות זמן הוסת עיקר. ומיירי שמיום שעבר ממנה יש כדי שתטבול. ולכן אי אמרינן וסתות דרבנן י"ל שמא ראתה אז וכבר היה לה שהות לטבול. משא״כ אי וסתות דאורייתא מסתמא בשעת וסתה ראתה ועדיין לא היה שהות שתטבול ע"ש וא״ש. אלא דהתוס׳ גופייהו וכל הפוסקים פסקו דדוקא שיש זמן שתוכל לטבול אחר זמן וסתה ובלא הא לא. וכ״כ הרשב״א גופיה בת"ה הביאו ב״י סי' קפ"ד אם אין שהות שתטבול אסור לבא עליה. דאע"ג דוסתות דרבנן מ״מ רוב פעמים אורח בזמנו בא ע״ש. ואין להקשות לפ״ז איך אמרינן ספק ראתה ואת"ל ראתה אימור טבלה. הא כתבתי לעיל דכשיש לתלות לאיסור יותר לא יחשב ס״ס די״ל חדא דגם טבלה הוה ספק הרגיל וסגי לאפוקי מידי ספק ראתה. וכעין מ"ש התוס' דרובא דרצון דרבנן. ולכן מהני בצירוף ספיקא אחריתא. הכא נמי י״ל שקרוב הדבר שטבלה אלא דמכל מקום בודאי ראתה לא סמכינן אהך סברא. ואין להאריך כאן בזה. עכ"פ ראינו שהרשב"א גופיה כתב דרוב פעמים אורח בזמנו בא. וא״כ איך יעלה על הדעת שיטהרנה לעולם דכ״ש הכא שנאמר שאשה שרגילה לראות תמיד לפרקים ובהולד בה מכה נחשוב שפסקה מלראות. וזה דבר שאין לו שחר. ולכן הדבר ברור דהרשב״א לא איירי רק דומיא דמ״ש ברואה מחמת תשמיש שבלא"ה וסת נדותה יש לה שדרך נשים לה עכ״פ בידוע זולת התשמיש וביש לה מכה תולה במכה ראייתה שמחמת תשמיש וראיית וסתה הוא ידוע לה שהוא שלא מחמת מכה וכמו כן להרשב"א ברואה מחמת מכה איירי גם כן שרואה ג״כ כדרך נשים שאין ספק לה שבודאי אינו בא מן המכה כגון שמרגשת פתיחת המקור. או שידוע לה ע״פ שפע הדם שיוצא בשפע באופן שאין לספק כלל בדם מכה. אלא שאי אפשר לה להטהר מחמת הדם שרואה ואינה יודעת אם בא מן דמי הנדות או מן המכה. וע״ז ס״ל להרשב"א דתלינן במכה ואפילו בשעת וסתה ואף דבשעת וסתה בעי בדיקה וזו אי אפשר לה להבדק. שהרי כיון שהגיע וסתה יש לספק שמא דם נדה הוא זה שהיא רואית כעת שהרי אינה יודעת בודאי שהוא מן המכה או שיש הפרש בין הראיות. כגון שמה שרואה מחמת וסתה הוא בלי כאב וצער. ומה שרואה מחמת מכה הוא בצער. ולכן שפיר טמאה ודאי כשתראה כדרך הראיה בלי שתרגיש מחמת מכה. ויהיה איך שיהיה הרשב"א איירי ביש הפרש בין מה שתראה מחמת מכה שעליו אנו מסופקין. ובין מה שידוע לה שודאי דם וסתה היא. ומעתה י"ל דהרשב״א לא פליג כלל על מ״ש התוס׳ דאיירי במרגשת שבא הדם מן המכה ואין הכוונה שבודאי יודעת שדם זה שבא עכשיו מן המכה הוא בא רק שמרגשת ע״פ אומדנא בעלמא כגון שיש לה קצת כאב באופן שיש הפרש בין ראיית וסתה ובין זה שרואה מחמת מכה. שמעתה לא יקשה עלינו וכי לעולם לא תהא טמאה שהרי מרגשת הראיה שבודאי אינה מן המכה ואם הוא באופן שאין שום הפרש בראייתה שלעולם רואה באופן אחד בודאי לא יאמר הרשב״א שלא תטמא בשעת וסתה עכ״פ. ויבואר עוד בס״ד להלן בדברינו. ועתה נבאר סברת הרשב״א שסובר שגם במכה שאין ידוע אם מוציאה דם תולה להקל וכל האחרוני' תמהו ע״ז ובפרט בשכבר נטמאה מחמת דם הוסת שבזה נבוכו האחרונים איך תתלה להקל שהרי היתה בחזקת טומאה. ע״כ אמרתי לבאר בע"ה כאשר השיג יד שכלי בעזרת אלי צורי וגואלי. וזה החלי. כי עיקר התימה למה נתלה להקל במכה שא"י שמוציאה דם שהרי המקור בודאי מוציא דם. והמכה אין ידוע אם מוציאה דם וכל שכן בשכבר נטמאה והיא בחזקת טומאה ותחילה אני אומר כי מקורן של דברי הרשב״א הם ברואה דם מחמת תשמיש. והנה הרא״ש בפ״ק דחולין כתב על מ״ש התוספות בחזקה שאינה מבוררת דלא הוה חזקה. ולכן בנמצא סירכא בבהמה לאחר שחיטה אין היתר רק מטעם ספק ספיקא. ומסיק הרא״ש דחזקה דאתי׳ מכח רוב דרוב בהמות כשרות ורובא עדיף מחזקה ע״כ. וכוונתו דלפי האמת דאזלינן בתר רובא שפיר ה״ל חזקה דאתי׳ מכח רובא וכ״כ הר"ן שם. ומעתה אני אומר כי בודאי רואה דם מחמת תשמיש אסורה. אף שרוב נשים אין רואות נדות מחמת תשמיש. מכל מקום הרי עינינו רואות שזו יוצאה מן הרוב שהרי רוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש ובודאי תולין במצוי שזהו דם נדה מן המקור. אולם כל זה באין לה מכה במקור. משא״כ ביש לה מכה שפיר י״ל שאף שאין ידוע שהמכה מוציאה דם. תולין שזהו שראתה בשעת תשמיש מן המכה הוא. ואין לך לומר שהיא רואה נדות מחמת תשמיש. שהרי רוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש ולזה נאמר שזו נשתנה מכל הנשים לראות מחמת תשמיש. דהא לעולם אזלינן בתר רובא ואם אנו אומרים שדם זה מן המכה הוא לא תצא מרוב נשים. וא״ת שהרי רוב נשים אינן רואות מחמת מכה. דזהו אינו דשאר נשים שאין להם מכה אין להן לראות. משא״כ זהו שיש לה מכה סיבת המכה גורם הראייה. ובמכה כבר יצאה מחזקת רוב נשים. וכשאתה בא לומר שרואה נדה מחמת תשמיש ע״כ אתה בא להוציאה גם בראייה שמחמת תשמיש מרוב נשים וזה אינו דלעולם אזלינן בתר רובא. וכל שאנו מעמידין אותה שגם היא אינה משונה מרוב נשים מעמידין אותה בחזקה זו. ואפילו יהיה מי שחולק בסירכא היינו משום שטריפה לפנינו וכבר יצא מן הרוב. משא״כ כאן לא יצאה מן הרוב כלל בראייה זו כשיש לה לתלות במכתה. ועפ"ז אני אומר באשה שרואה דם מחמת מכה. שהרי הרמב"ן החמיר דלא תלינן במכה כלל. ועיקר הקולא שלא נאסור אותה איסור עולם. וא"כ בודאי אין תולין במכה רק כשיש רגלים לדבר. דהיינו כיון שמוחזק זאת לנו ג"כ דרוב נשים פוסק דמי נדותן לששה או לשבעה ימים או יותר כפי הזמן שאנו משערין שדרך הוסת לרוב נשים. ואם יזדמן לפעמים שיארכו ימי נדותה. מ"מ אין שום אשה מוחזקת שלא תוכל לטהר אם לא ע״פ סיבת דבר יוצא מהקש הטבעי הסדור בנשים. אלא דבליכא שום דבר לתלות לעולם היא בחזקת טמאה. ולא נאמר כיון שרוב נשים טהורות עכ"פ ודם וסתן עשוי להפסיק דהרי רוב נשים אינם רואות דם כלל וזו שרואה הרי כבר יצאה מן הרוב. משא״כ ביש לה מכה אף שאין ידוע אם מוציאה. כיון דרוב נשים דם וסתן עשוי לפסוק ויכולה להטהר וזו אינה יכולה לטהר עצמה. מהיכא תיתי נאמר שיצאה מכלל רוב נשים. ולכן תלינן במכה שרואית מחמת מכה. ובזו לא יצאה מחזקת רוב נשים שגם היא היתה יכולה להטהר לולי שכבר נולד לה המקרה שיצאה מכלל רוב הנשים מחמת המכה. ובזה התבאר לנו מה שנבוכו כל האחרוני׳ אם כאב היא כמכה או אינה כמכה. וכל אחד דורש לעצמו מסברת לבו ואומדן דעתו. והח"צ צווח על זה. ועיקר ראייתם מהג״מ באשה שהיה תשמיש קשה לה מאד ועכ״ז לא תלה במכה רק כתב נראה קצת כי חולי ומכה יש לה. וע״פ דברים הנ״ל נחזי אנן כי ודאי יפה צווח הגאון ח"צ שכל אשה הרואה בכאב היא רואה. אך יש הפרש לדעתי אם יש לתלות הכאב שיהיה סיבה לראייתה מן המקור לא תלינן בכאב כלל. דאולי היא הסיבה הגורמת הראייה. ובזה לא שייך לומר לא תוציאנה מרוב נשים. שהרי ע״כ יוצאת היא מרוב נשים בראיות התמידיות ואולי גם הכאב סיבה להן. ואולם אם הכאב הוא במקום שלא יסופק כלל לומר שהכאב גורם ראיית הנדה. א"כ כיון שכבר יצאה מרוב נשים בסיבת הכאב. והכאב ברור לנו שאינו סיבה לראיית הנדות. אם כן למה נאמר שגם בראיית נדות יוצאת מכלל כל הנשים אדרבה נאמר שבנדות דרך שאר נשים לה. וחידוש הראיות שאינם בשאר נשים הוא סיבת חידוש הכאב. שכבר יצאה בה מכלל נשים זולתה וכאב זה אינו סיבה לנדות כלל וע״ז אין תשובה מהג״מ דשם י"ל הכאב ג״כ הוא מסיבת שינוי ראייתה שע״כ באשה זו אין אבריה הפנימיים על מתכונתם. כללא דמילתא דלא תלינן במכה שא"י אם מוציאה דם רק מחמת חזקת הגוף שהיה לה לאשה הלזו שמקדם היתה יכולה להטהר ודם וסתה היה פוסק תמיד. ולמה נימא שנתחדש לה עתה סיבה חדשה ע״כ לא תלינן רק בסיבה חדשה שנולדה עתה שהיא המכה הידוע לנו עתה שסיבה זו נולדה בה והיא הגורמת הריעותא והמוציאה מכלל רוב נשים ומעתה נחה גם שקטה תמיהת החכם צבי ממה שאמר בכתמים אין הולכין להקל רק ביכולה להגלע דהכא טעמא אחרינא דבשלמא במקרה שכיח שתראה לפעמים אף שלא בשעת וסתה ולא נתלה במכה שאין ידועה אם מוציאה דם רק באין יכולה להטהר כלל שכבר היתה בחזקה זו שיכולה להטהר ורוב נשים דמי וסתן עשוי לפסוק ולמה נוציאה מן הרוב משא״כ שם שאירע לה כתם ע"פ מקרה ובכה״ג ודאי מודינא דאשה שמצאה דם בבדיקה ויש לה מכה בפנים ואין יודעת אם מוציאה לא תלינן שהיא מן המכה דמכל מקום יש לתלות יותר במקור שחזקת דמים מן המקור. משא״כ באינה יכולה להטהר כלל. בזו יש הוכחה מאחר שהיה לה חזקת הגוף שהיתה יכולה להטהר מקדם וזה דומה למום פנימיי ולמה נימא שנולד בה מום שאין ידוע כשיש לתלות בידוע ושלא תצא מכלל רוב נשים. ועפ״ז נבאר דברי רמ״א בחלוקותיו שחילק כי רמ״א מיירי שם בין ברואה מחמת תשמיש ובין ברואה מחמת מכה כנראה מלשונו. א'. בתחילה אמר שהרי כבר היה לפניו דעת הרשב״א שמיקל גם במכה שאינה ידועה אם מוציאה דם. וביארנו טעמו של דבר דכיון שראינו שבמכה יצאה כבר מן הרוב ובראייה מחמת תשמיש לא ידענו שתצא מן הרוב. והרשב"א מיקל בכל גווני אפילו באשה שאין לה וסת. ורמ״א חשש להחמיר בזה כיון דהג״מ מפרשין דאיירי במכה מוציאה דם. ולכן צירף רמ"א להקל ביש לה וסת ושלא בשעת וסתה דאיכא תרתי להקל מצד שאין הדם נדה עשוי לבא אלא בזמנה ומצד שלא נוציא האשה מחזקת סתם נשים שאין רואות מחמת תשמיש. אבל בזו שמוציאין אותה מכלל שארי הנשים בראיית הדם מחמת מכה. הוא בשביל הריעותא הברורה שכבר נולדה באשה זו. וכמו כן במכה מאחר שהיה דמי וסתה עשויין לפסוק וכדרך רובא דרובא מנשים ולמה נחזיקה ליוצאת מכלל הנשים ולכן תלינן במכה. ב׳. ומטעם זה אפי׳ כבר נטמאה מחמת דמי הוסת בבירור שכבר היתה בחזקת טמאה בודאי אפ"ה יש לתלות במכה ולא מקרי איתחזק איסורא שלא איתחזק שתראה לעולם וכמ״ש בתוס' ריש גיטין ואדרבה איכא חזקה דהאי איתתא ורוב נשים שדמי וסתן עשוי להפסיק ולמה נאמר שנולד בה מום זה שדמי וסתה לא יפסקו אחר שיש לנו לתלות במכה. ואע״ג דכבר אתחזקא בטומאה מ״מ איכא למימר רובא וחזקה רובא עדיף. ובפרט דאיכא רובא דנשים דעלמא וחזקה דגופא דהאי איתתא שהיתה רגילה לראות בוסתה דוקא. ג׳. ובר מן דין אני אומר מילתא דפשיט׳ ליה למר ושאר אחרונים שזהו נקרא איתחזק איסורא. ולפענ"ד אין זה מוכרע לפי שהוא יסוד גדול בדיני נדה ופתח גדול לשקוד על תקנת בנות ישראל לטהרן לבעליהן אאריך קצת. ראיתי בדברי הגאון בס׳ נודע ביהודה סי׳ מ"ג בשם הגאון מוהר״ר חיים כהן שביקש לומר שמה שאמרו אשה בחזקת טהרה עומדת שמעמידין אותה בחזקת מסולקת דמים שלא בשעת וסתה וחזקת הגוף עדיף מחזקת טומאה. וראייתו מתוס׳ כתובות דף ע"ה ע״ב שפירשו התוס׳ דבנזקק לטומאה איירי. והשתא מייתי שפיר ראיה דאזיל ר״י בתר חזקה דגופא אע"ג דאיכא חזקה העמידנו בחזקת טומאה שכנגדו עכ״ד. והגאון בעל הספר דחה דבשלמא התם אין שייכות לנגע עם נגע שני. אבל חזקת טומאה של נדה יש לה שייכות עם הנקיים שבאים על הימים הראשונים. ואמת שיש לדחות כך. וכעין זה יישבתי קושית הרא״ש בטהרות שהקשה על ר״ת דבנזקק היינו סיפא דבנזקק טמא. ולפענ״ד לק״מ דהך דמייתי התם בנזקק ספיקו טמא הוא משנה ספ״ד דנגעים ושם הספק על טומאה הראשונה אם הלכה. משא״כ כאן דטומאה הראשונה כבר הלכה לה. ובלא״ה צ״ע ראיית הרב רבי חיים כהן. דהא הרמב"ם פסק כרבנן דרבי יהושע. ואם כן מנ״ל לדידן דילמא קיי״ל כרבנן דלא מהני חזקת הגוף נגד חזקת טומאה. אכן נלע״ד דכאן לא שייך חזקת טומאה כלל. שהרי אדרבה הוחזקה שלא תראה לעולם ואחר ימי וסתה תטהר. וראיה לזה מהא דאמרינן בפרק אלו טריפות ישב לה קוץ בושט לא חיישינן שמא הבריא. ופריך מ״ש מספק דרוסה. ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה. ופריך מ״ש משני חתיכות. ומשני התם איתחזק איסור׳. וכתבו התוס׳ דלחתיכה אחת לא דמי דלא איתחזק התירא. והתוס' ושאר מפרשים הקשו למה ניחוש לספק דרוסה נימא נשחטה הותרה. ותירצו דדרוסה שכיח. ושאר מפרשים סוברים להחמיר בספק שקול. עכ״פ עולא דמיקל בודאי ס״ל להקל בספק שקול. וקשה טובא הא נקובת הושט הוה נבילה ואין שחיטה מועיל בה לכ״ע וא״כ הוה איתחזק איסורא דנימא דהוה בחזקת איסור שאינה זבוחה כמקדם. אלא ודאי הדבר ברור דהכי קאמרינן דכל דבר מעמידין אותו בחזקתו שהיה מקדם וסתם בהמה עומדת בחזקת איסור שאי אפשר שיהיה לה היתר אם לא כשתשחט ע״פ הדין המסור בידינו. וא״כ כך אני אומר כל בהמה עומדת בחזקת איסור עד שתשחט וממילא שעומדת גם לזה שתהיה מותרת בשחיטה שהרי סוף בהמה לשחיטה עומדת ונמצא שעומדת להיתר ג״כ ע״פ מעשה השחיטה כפי הדין ברוב סימנין וע״פ הלכות השחיטה המסורים בידינו. ולכן לא מקרי ספק בשחיטה כי אם בספק שהה ודרס או שמוטה כמבואר בפ״ק דחולין שזהו דין ספק בשחיטה שהוא הספק במעשה הצריך להתירה ובנשחטה הותרה שהרי לכך היא עומדת שתטהר אם יעשה בה תיקון השחיטה כראוי משא״כ בספק נקובת הושט לא שייך להעמיד בחזקת איסור שהרי אדרבה היתה עומדת להתיר כשתשחט. ואחר שכבר נשחטה כראוי לא ניחוש שמא ניקב הושט שלענין זה לא היתה בחזקת שניחוש לכך כיון דהשחיטה מצד עצמה כראוי וכן גם ודאי טמא וספק טבל שהספק בתיקון המטהרו מידי טומאתו. וכמו כן הא דמייתי בספ״ד דנגעים משנזקק לטומאה ספיקו טמא. כיצד שנים שבאו אצל כהן לזה בהרת כגריס ולזה כסלע ובסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד אע"פ שחזרו להיות כסלע שניהם טמאים כו' זהו שאמר משנזקק לטומאה ספיקו טמא ע"כ המשנה. הרי דבמשנה לא נאמר רק בספק אם נתקנה טומאה הראשונה שכבר היתה והלכה לה. ובזו שפיר ה״ל חזקת טומאה גמורה ואדרבה מדקאמר זהו שאמר כו' וברישא לא אמר זהו. וקשה זהו למעוטי מאי. אלא ודאי דבעי למעוטי אם הלכה הטומאה ראשונה ונולדה ספק בטומאה חדשה כנדון דמפרש ר״ת בדברי רבי יהושע דבכה״ג גם בנזקק טהור שאין הספק על תיקון קלקול הטומאה ראשונה שכבר הלכה לה הריעותא המטמאת בראשונה שמעיקרא היה עומד להטהר כשתפחת הטומאה הראשונה והרי כבר פחתה והלכה לה. ולפ״ז עלה בידינו שנוכל לומר בנדה לא מקרי איתחזק איסורא. כיון דלא איתחזק שתראה לעולם וראיה הראשונ' אינה גורמת השני׳ שנאמ׳ שתראה עוד. ואדרבה בראי׳ ראשונה הוחזקה לאיסור עד שתטבול לאחר שבעה וכשתטבול תהיה מותרת ולא הוה איתחזק בנדה כי אם לענין הטבילה שהוא תיקון הטומאה וצריך להיות בבירור לא שנאמר דכיון שכבר ראתה תראה עוד. ואפי׳ לפי מה שקרא ר״ת לנזקק חזקת טומאה. אפשר דס״ל שבסתמא אין עומד שיפחת הפסיון (וג״ז צ״ע לע״ד) משא״כ הכא דאדרבה עומדת להטהר ולטבול ולמה נחזיקה בריעותא שלא יהיה לה היתר שהרי הוחזקה כמה פעמים להיות מותרת גם אחרי רואה. וזהו הטעם דמקילין בספק דרוסה אף שגם הושט בכלל הספק ואף שנולד הריעותא מחיים אף דבחייה עומדת בחזקת איסור. לא איכפת לן הך חזקת איסור שהרי סמי׳ בידן להתירו ולא מקרי איתחזק איסורא כי אם בנולד בספק המתיר האיסור שכבר הוחזק. ותדע לך דאמרי׳ בפרק כל היד ד׳ י״ו ע״ב אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה וס״ד אפי׳ בודאי ראתה אימור טבלה. ומסיק דדוקא בספק ראתה דה״ל תרי ספיקי שמא לא ראתה ושמא טבלה. ואמאי הא כיון שראתה איך יחשב ימי וסתה שמא לא פסקה מלראות וא״א לה לטבול. אלא ודאי גם בזה מחשב ימי וסתה לפי מה שהיתה רגילה לראות עד שפסק מעיינה. ש״מ דבסתמא מחזקינן לה שפוסקת מלראו׳ בזמן שהיתה רגילה לפסוק. אמור מעתה באשה שיש לה מכה אחר עבור הימים שהיתה ראויה להיו׳ רואה בהם בחזקת מעין פתוח ואח״כ רואית ויש לתלות במכה לא מקרי איתחזק כלל באיסורא שהרי מסתמא חושבין שראוי לה לפסוק בזמן שהיתה רגילה לפסוק. וא״כ נכונו דברי הרמ"א שאחר עבור ימי וסתה שרגילה לראות תולין במכה ואף שבודאי ראתה והיתה טמאה גמורה. חדא דלא מקרי אתחזק איסורא וכ״ש למאי דפרשינן דאיכא לאוקמה בחזקה דמעיקרא ולרובא נשי דעלמא שאינם עלולים לראות עד שלא יוכלו להטהר שהרי זהו דבר בלתי שכיח כלל כפי הטבע. ואם צריכה הפסק טהרה נבאר לקמן. ד׳. חלוקה שניה של הרמ״א אם אין לה וסת ואינה יודעת אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין מיקל רמ״א מטעם ספק ספיקא ספק בא מן הצדדין את״ל מן המקור שמא מן המכה. (וכבר נתקשינו למעלה בזה למה יש לנו לתלות בצדדין) והטעם דמיקל גם באין לה וסת דנהי דלא הוה לה וסת מ״מ דרכה לראות ולפסוק באופן שהיתה יכולה להטהר ועתה אירע לה מקרה זו שבלתי אפשרי לה שתטהר ויש לנו במה לתלות לא מפקינן לה מחזקת שאר נשים כדפרישית. אלא דביודעת שבא מן המקור לא סמך רמ״א להקל לתלות במכה מאחר שאין ידוע בודאי שמוציאה דם. אף שהרשב״א סובר שיש לתלות במכה. ה׳. ונראה לי דאין לתלות בזה דכבר כתבתי לעיל דממ״נ אם המכה במקור מהיכא תיתי להסתפק בצדדין. ואם המכה בצדדין או שאין ידועה מ״מ לאו ס״ס הוא כלל דאין כאן רק ספק שמא בא מן המכה דזולת מכה אין קולא. ולענ״ד אף לשיטת הרשב״א אין קולא בזה כיון שאין לה וסת אא״כ כשהיא רואה דמי וסתה מכרת שהיא מן המקור ולכן על זאת הראיה שמסופקת תלינן להקל מאחר שרואית גם כן מה שיודעת שבא ודאי מן המקור תלינן בזה שהוא מן המכה. ולכן אפשר לומר דשפיר חשיב ס״ס דיש להסתפק בצדדין כיון שרגילה לראות דמי וסתה שאין ספק אצלה שבא מן המקור ואלו באין בשינוי שפיר יש לחוש לצדדין שלכך חלוקה ההרגשה ממה שרואה בזמן בוא ראייתה אף שהיא בלי וסת. וכבר היה אפשר לי לומר הטעם דנהי דאמרינן בגמרא אימור הרגשת מי רגלים היא או הרגשת שמש זה אינו רק בנמצא במקרה. משא״כ ברגילה למצוא דם בלי הרגשה וכי נימא תמיד הרגשת מי רגלים הוא או שמש. וכמ"כ כאן כיון דבשעת ראיית וסתה מרגשת שהדם מן המקור ובשעת ראייתה מחמת מכה אינה מרגשת אפשר דלא תלינן תו בהרגשת מכה וכי לעולם לא תרגיש בדם זה שמסופקת עליה אם הוא מן המקור ושפיר ה"ל תרי ספיקי שמא מן המכה או שמא מן המקור אתא בלי הרגש׳ דאינה טמא׳ אלא מדרבנן. ובכה״ג שפיר ה״ל ס"ס אלא דרמ"א חשיב בלא״ה ס״ס כיון דחזקת דמי המקור בהרגשה באין שאז יודעת שדם מן המקור ועכשיו מסופקת שפיר יש לתלות בצדדין ובזה נתיישב לי דעת המרדכי שפי׳ ברואה מחמת תשמיש ביש לה וסת תלינן שדם טהור הוא. והקשו עליו מכמה סוגיות ולפמ״ש א"ש דלא קאמר המרדכי רק ברואה מחמת תשמיש דע"כ איירי באינה מרגשת שבא מן המקור כמ"ש מהרא״י דאי מרגשת שבא מן המקור לא שייך בדיקת שפופרת וא"כ כיון דרואה בלי הרגשה אף די"ל הרגשת שמש הוא וכי לעולם נימא הרגשת שמש הוא. וכמו שכתב החכם השואל בתשובת מהרא"י הך סברא ולכן ביש לה וסת תלינן להקל שהרי ראתה בלי הרגשה שהוא דרבנן וגם וסתות דרבנן עכ"פ ותלינן להקל וא״ת לפ"ז אמאי לא מייתי סייעתא לשמואל בריש פרק הרואה כתם דסובר דבלי הרגשה אינה טמאה מהך ברייתא דאם יש לה וסת תולה בוסתה לפי פירושי בדברי המרדכי י״ל דשמואל לשיטתיה דס״ל וסתות דאוריית׳ ושפיר יש לתלות בוסתה אפילו אי ליכא טעמא דהרגשה. עוד י״ל דאפילו אי נימא דבלי הרגשה טמאה ג״כ מן התורה מ״מ כיון דדרך דם לבא בהרגשה וזו הוחזקה לראות שלשה פעמים בלי הרגשה וכי לעולם נימא הרגשת שמש הוא. ולכן יש מקום לתלות בצדדין. משא״כ במצאה דם במקרה ודאי תלינן בהרגשת שמש דחזקת דם בא בהרגשה וכבר כתב רמ״א גופיה הך חילוק בין נמצא במקרה ובין שרגילה לראות דם במי רגלים והיינו ע"כ בפעם אחד לא תלינן במכה רק ברגילה לראות. והיינו החילוק שכתבתי שהרגילות עד מוכיח על המכה והוא צודק מאד עם מה שכתבנו משום דמחזקינן אותה בחזקתה הראשונה וכרוב נשים שאין שכיח אשה שלא תוכל להטהר ממקור דמיה. ולכן מ״ש רמ״א לתלות בדם צדדין איירי שבדם זה אינה מרגשת שבא מן המקור ובראיית וסתה מרגשת אבל אם לעולם אין לה הרגשה יתירה כי אם כמו עתה בראיית הדם שמסופקת בו אין להקל שהרי הרגשה זו שיש לה בשעת ראיית וסתה יש לה גם עתה ואם כן אין לתלות בצדדין כלל דחזקת דם מן המקור אתא. וגם אין לנו לומר שלעולם היא רואה בלי הרגשה גם בעת וסתה שזהו נגד החוש אלא תלינן הרגשה במידי אחרינא שאין האשה מבחנת בה כגון הרגשת מכה וכדומה. וכיון דלעולם אינה מבחנת בין דם לדם מאין בא אם מן המקור או מן הצדדין וע"כ בשעה שדרכה לראות וסתה ודאי מן המקור אף שאינה יודעת. אם כן גם עתה מאחר שאין לה וסת יש לתלות במקור ולא היקל רמ"א רק באם בשעת וסתה יודעת שבא מן המקור ובזו אינה יודעת שיש חילוק בעצם הראיה ולא מטעם ראיה בלי הרגשה כי אם מצד עצם הראיה שמוחלקת מראיות נדתה ודאי. ה׳. חלוקה שלישית של רמ״א ביודעת שבא מן המקור ויודעת שהמכה מוציאה דם בזו תלינן במכה אפילו אין לה וסת לדעת הרמ״א מאחר שהמכ׳ ברור לנו שמוציאה דם אף שגם המקור מוציא דם מ״מ כיון שאין למקור זמן ידוע להוציא דם והמכה בודאי מוציאה דם. ולפמ״ש לעיל עיקר הטעם שהרי המקור דרך שיפסוק מלהוציא דם וזו אינה פוסקת י"ל דבודאי דם מכה הוא שהרי ידוע שהמכה דרכה להוציא דם בכל עת והמקור אינו מוציא דם אלא לפרקים לכן תלינן טפי במכה. ו'. ולכן אפילו נטמאה בתחילה בודאי מנדות יכולה להטהר שהרי דמי המקור עשויין לפסוק כפמ״ש לעיל. ולכן תלינן מה שאינה פוסקת הוא בשביל המכה הידועה שמוציאה דם. ז׳. אלא שצל"ע מה שכתב רמ״א דגם באין לה וסת מטהרה הרמ״א וצ״ע מנא לן הא דבשלמא ביש לה וסת יש מקום לתלות להקל כיון דהמכה מוציאה דם ואנו יכולין לטמאותה שלא בשעת וסתה מחמת חזקה דאורח בזמנו בא שפיר אנו יודעין קביעת זמן שאז תטמא. משא״כ באין לה וסת והיתה רואה פעמים לכך וכך ופעמים לכך וכך ימים ודרך משל אם לכל היותר היתה רואה מארבעים לארבעים ולפעמים מקדמת או מאחרת מ"מ הדבר תמוה איך נסמוך על מה שקודם שלשים יום שאינו נדות שהרי היה דרכה לראות לפעמים קודם ושמא ראתה. ואין לומר דמחזקינן לה בחזקת טהרה שלא ראתה עד ל׳ יום דלאחר ל׳ נימא איפכא שראתה לכ״ה או לכ׳ וכבר יש לה להטהר לאחר ל' ואפילו בס״ס כה״ג דהוה תרתי דסתרי כתבו התוס׳ לגבי המפלת תשב לזכר ולנקיבה ולנדה דלא תלינן בס״ס כיון שסתרי אהדדי ע״ש. והביאוהו האחרונים בכללותיהם לס״ס ומה שמצינו לחוש לעונה בינונית היינו מאחר שעד עכשיו לא ראתה יש לחוש שתראה בעונה בינונית דדרכה של אשה לראות עכ״פ אחת לשלשים יום. אבל כאן שאנו מסופקין בראייתה אם היא נדה או מן המכה והרי ברור לנו זמן שהאשה זו דרכה לראו׳ עכ"פ מבלי קביעו׳ ברור דיש לחוש שמא מקדם היה כבר נדות וגם חזקת היתר לא שייך כלל שהרי ברור לנו אחר עבור הימים שמקדם היתה רגילה לראות בודאי מסתמא ראתה. אלא שאין הזמן ידוע לנו בבירור. א״כ איך נכריע משכלנו באשה שראתה פעמים בכ׳ ופעמים בכ״ה וכדומה ולפעמים בל׳ וכשנולדה בה מכה נחליט שלא ראתה בשום פעם כי אם מל׳ לל' הגע עצמך אם יבא אליהו ויעיד על אשה שאין לה וסת שזו רגילה לראות פעמים מחמת מכה פעמים מחמת וסתה. ולא נודע זמן קבוע שהיא ראתה בטרם נולדה המכה פעמים לכ׳ או כ"ה או ל׳ וכדומה. וכי נשפוט משכלנו שמסתמא אינה רואה עד ל׳ יום כי אם מחמת מכה ואח"כ מחמת נדותה בשלמא ביש לה וסת קבוע שהיתה רגילה לראות בזמן מיוחד שפיר יש לתלות לומר שבאותו זמן מסתמא תשוב ותראה דלמה נימא שתשנה ראייתה. והרי התוס׳ והגמ״יי באשה שיש לה וסת מיירי דבהכי איירי גם בגמרא ומנ״ל לרמ״א להקל באין לה וסת בעונה ל׳ יום דלא מצינו שיועיל לקולא שנחזיקה שעד ל׳ לא ראתה שהרי מקודם היתה רגילה לראות קודם ל׳. ח׳. ומה"ט נ"ל גם ביש לה וסת דוקא אם היא ביום ידוע בבירור משא"כ אם לפעמי׳ מקדמת או מאחרת איזה ימים נמצא שאף שיש לה וסת קבוע שאינה רואה עכ״פ בפחות מל׳ לל׳ וכה״ג כיון דלפעמים רואה בל״א או בל"ב נמצא דבפעם הראשון שנולד בה המכה תחוש כשיגיע ל׳ יום מראייתה שמקדם ול״א ול״ב חוששת ג"כ שמא עתה הגיע זמן ראייתה דלענין זה הוה ליה כוסת שאינו קבוע וא״כ כשתשוב ותראה בל״ב מזמן הראיה ראשונה אחר שכבר היתה בה המכה צריכה לחוש שמא התחילה ראייתה בל"ב וצריכה לחוש ל״ג ול״ד. וכשתחזור ותראה תצטרך לחוש לכולן שהרי קים לן שבימים אלו ראתה אלא שלא נודע לנו איזה יום ואתה צריך לחוש לכולם דיש לומר שראייתה התחילה בל״ד ומה שראתה קודם היא מחמת מכה וכמו כן איפכא כל שהוא ל׳ מראיה הראשונה ונמצאת מקולקלת למנינה. ע״כ פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה מ"ש בתשובת מהרי"ל הובאה בש״ך לקמן סימן קצ״א שכתב אף אם אין וסתה קבועה כגון שפחתה או הותירה ב׳ או ג׳ ימים או שבוע כו׳ רק שיהיה לה עונה קבוע שרגילה להמתין כ״כ ימים מסוף ראיה עכ״ל ובתחילה כתב באין לה וסת יש להחמיר דאל״כ וכי לעולם לא תהא טמאה ומה הועיל ביש לה וסת כזו שאמר הרב שהרי תהיה מקולקלת למנינה שלא תדע אימת היה סוף ראיה ואימת תחילת ראיה שהרי היא תולה במכה. ט' והנלע״ד בזה דמיירי שיש לה הפרש ידוע אימת שרואה דמי וסתה הטבעיית וכמו שהביא שם בשם האגור שחוששת בפי כרסה וכדומה או שמרגשת מכח שפע הדם שאז פתח נדותה אלא שנולדה לה סיבה זו שרואית אחר מי רגלים ולא קאמר מהרי"ל אלא דלא מקילינן רק ביש לה וסת. דאז נוכל לסמוך על זה בטרם שיגיע וסתה לטהר הדמים מחמת דתלינן במכה עד שעת וסתה משא״כ באין לה וסת אף שהיתה רגילה לראות באופן שלא ספק לה שהוא דמי נדותה. מ״מ יש לחוש שמא תראה מבלי שתוכל להבחין שהוא דמי נדותה ותטהר שלא כדין. ויתכן יותר ע״פ מה שפירשתי בתשובה שכתבתי זה כמשלש שנים דיש שני מיני הרגשות הרגשת צער בעלמא דסגי לטמאותה מן התורה והרגשת פתיחת המקור והרגשת צער מחלפא בהרגשת עד ושמש ומי רגלים משא״כ הרגשת פתיחת המקור לא מיחלף לה אלא דיש נשים שאין להם הרגשת פתיחת המקור והארכתי להוכיח כן ע״ש. ואם כן יש לומר שרגילה לראות בפתיחת המקור ועתה שנתחדשה לה סיבה זו ודאי אי הוה דם נדה הוה מקרי נמי הרגשה דלא גרע מהרגשת צער. ומ"מ בשעת וסתה יש לטמאה דיש לחוש שמא ראיה זו דם נדות אף שאינה מרגשת פתיחת המקור דלא יחויב שתרגיש דוקא פתיחת המקור. ולכן חיישינן לה באין לה וסת ובשעת וסתה משא״כ ביש לה עונה קבועה כיון שרגילה לראות בפתיחת המקור כל זמן שלא הרגישה בפתיחת המקור אין לנו לומר שנשתנה טבע הראיה אצלה ואמרינן מסתמא כשיהיה וסתה תרגיש בפתיחת המקור. ואם כבר עבר זמן שלפי אומד רגילות ראייתה ודאי ראתה ולא הרגישה פתיחת המקור אין לטהרה באמת אם לא בוסת קבוע ביומה. דאם לא כן הרי היא מקולקלת למנינה בראיות האחרו׳ והוה לה כאין לה וסת. י׳. ועפ״ז יתבארו גם דברי רמ״א דמיירי ג״כ כדפרישית לעיל שידוע לה עידן ראייתה על פי פתיחת המקור שהיא נדה ודאית רק ע״ז הדם שאנו מסופקין שמא דם מכה הוא ותלינן להקל מאחר שהמכה ידועה שמוציאה דם וראייתה ידוע לה ע״פ שינוי שמרגשת או ע״פ פתיחת המקור ולכן מיקל ג״כ בעונה בינונית כי עד עונה בינונית למה נימא שעתה ראתה בשינוי ממה שהיתה רגילה לראות אך בעונה בינונית או שהגיע שעת וסתה חיישינן שמא עכשיו היא שראתה אף בלי פתיחת המקור דאל״כ וכי לעולם לא תהא טמאה דאף שהיתה רגילה לראות בשינוי אין לנו לסמוך שתמשך הראיה ע״פ שינוי זה ושעת וסתה היא לראיה שמשנית הראיה. ואם כבר עבר זמן שכפי האומד בודאי ראתה ואין ידוע לנו אימת באמת הוה מקולקלת למנינה שהרי אנו יודעין שראתה בלי הרגשה ואין אנו יודעין אימתי ואז בעינן וסת קבועה ביומה דוקא כדפרישי׳. וכבר פירשתי לעיל גם דברי הרשב״א דמיירי בשידועה לה וסת׳ שרואית ובזו הרשב״א לא חייש שלא תטמא לעול' דמסתמא גם אח״כ תרגיש כיון שהיתה רגילה עד עתה וע״ז אין הוכחה דהפוסקים פליגי על הרשב״א דאפשר דכל הפוסקים מודים לו. אלא דמדברי מהרי"ל נראה כדפרישי׳ ולכן יש להחמיר גם בזה. י״א. והרשב״א שמיקל גם בשעת וסת׳ היינו כדפרישי' בסמוך אלא דלפ״ז נראה שצריך לפרוש ג״כ סמוך לוסתה שמא תראה כדרכה בראיית נדות. ומ״ש הרשב״א למה אנו מקילין בשעת וסתה כוונתו דדם מכה שרואה בשעת וסת' והרי בשעת וסתה בעיא בדיק׳ וכאן אפשר שהוא דם נדות באמת. וע״ז תי׳ דהא דבעי' בדיק׳ אף שלא הרגישה היינו מדרבנן וכאן דלא אפשר בבדיקה והיא מוחזקת שיודעת בזמן נדותה שרואית נדות ודאי אמאי מקילינן. וע״ז תירץ כיון דוסתות דרבנן וכדי שלא תאסרנה לעולם אנו מקילין אלא דיש שאלה בלשון הרשב״א במ״ש שאם כן אתה אוסרה לבעלה לעולם ומאי קאמר הא הוקשה לו שתחוש לימי הוסת ואם כן יהיה הדין שבשעת וסתה נחזיקה לטמאה ובעבור וסתה תשוב ותטהר עצמה דבדם שאחר וסתה לא איכפת לן דתלינן במכה וא״כ לא תאסר לעולם. ואין לומר דס״ל להרשב"א דכשתטמאנה פעם אחת לא תוכל להטהר מחמת שלא תוכל להפסיק בטהרה. דהא הוכחתי מדברי הרשב"א דמטמא בעת שתראה כדרך ראייתה או בפתיחת המקור. וא״כ איך תשוב ותטהר. וע״כ דלא איכפת לן בזה. ולכן י״ל מ״ש הרשב״א שאתה אוסרה לעולם היינו אף אם בודאי לא ראתה דכיון דוסתות דרבנן ובשלמא בעלמא אפשר בבדיקה וכשתבדוק ולא תמצא לא תאסור אבל זו שתאסרנה בשביל הדם שלפנינו מן המכה א״כ לעולם תחוש לה מאחר שאי אפשר בבדיקה. אמנם למאי דפירשתי א"ש דכיון דאם לא יהיה לה וסת ליום קבוע ימשך שתאסר לעולם וכדפרישית בדברי מהרי״ל שאם באתה לחוש ליום הוסת לראיה וא״כ כיון דשכיח קידום ואיחור בוסת ימים אחדים ואם תתחיל לחשוב מזמן הוסת תהא מקולקלת למנינה ואם כן תחשוב שראתה אז ימשך מזה איסור עולם ולכן סמכו חז״ל שכיון שרגילה לראות נדות בידיעה ברורה לא חיישינן שישתנה דרכה מאשר היה לה עד עתה. ולכן נ״ל דגם להרשב״א אם עברה העונה שהיתה רגילה לראות ולא הרגישה בשום ראיה כי אם כמו שמרגשת מחמת מכה גם להרשב״א טמאה שלא בשעת וסתה דמסתמא ראתה ואישתני וסתה שאינה מרגשת פתיחת המקור או ההרגשה שהיה לה אלא דלהרשב"א לא חיישינן לכך כל זמן שלא נודע לנו ועל זה לא מצינו חולק אלא שמ״מ נ״ל להחמיר כדפרישית בסוף אות יו״ד. י״ב. מיהו למאי דפרישי' לעיל דלא תלינן במכה רק בעבר זמן שברור לנו כפי הטבע שהיה לה לפסוק ולהטהר כפי רגילותה ורגילות נשים זולתה. ואם כבר עברו עליה שלש עונות והוחזקה להרגיש אחר המכה שנולדה בה ולהבחין בין הרגשת ראיית וסתה אפשר להקל בכל גווני אף בשעת וסתה וכדברי הרשב"א. י״ג. כבר בארנו לעיל דלא שייך חזקת טומאה לענין זה שנאמר שלא פסקה עדיין לראות. ואמרתי לברר עוד אם כבר ספרה מקצת הימים נראה דיש לה חזקת טהרה. וראיתי להגאון בנ״ב שכתב שדבר זה תלוי בפלוגתא דרש״י ותוס׳ זבחים דף כ״ט דרש״י פירש שם על דברי ר' עקיבא שאמר שמצינו בזב וזבה ושומרת יום שהם בחזקת טהרה ואם ראו סתרו ופירש״י שספרו מקצת הימים. והתוס׳ הקשו דאין זה חזקת טהרה ולכן פירשו דאיירי בשביעי שלהם ע״ש. ונוראות נפלאתי על הרב שבודאי מדברי רש״י מוכח דהיא בחזקת טהרה אבל בתוספות אינו מוכח ההיפוך ובמעט התבוננות יובן שכוונת התוס' כפשוטם שהרי בגמרא מייתי זאת על פיגול דל״ל דאיירי באוכל חוץ לזמנו א"כ אחר שהוכשר כו׳ וע״ז מייתי מזב וזבה ואם כן צריך שיהיה הנדון דומה לראייה שאחר ההכשר יבא הפסול ואם כן צריך דמיון שהן בחזקת טהרה שיהיו טהורים גמורים כמו בפיגול שהזבח כשר ואח״כ מתחדש לו פסול ועל זה תמהו התוס׳ דאין זה חזקת טהרה היינו לפי דמיון הפיגול שיהיה כשר מעיקר׳ וע״ז פירשו התוס׳ דאיירי בשביעי שהיא טהורה לגמרי ואם נגעה בטהרות לא נטמאו. משא״כ לענין שנחזיקה שלא תראה עוד לכ״ע י״ל דהוה חזקת טהרה שפסקו דמי המקור. י״ד. וגדולה מזו שנינו משנה שלימה בפרק תינוקות נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טהורה. ובין השמשות לא הפרישה. ואחר הימים בדקה ומצאה טמאה הרי היא בחזקת טהרה ופירש״י בימים שבנתיים וטהרותיה שנגעה בהם ביום ח׳ אחר טבילתה טהורות. הרי בהדיא דמיד שבדקה ומצאה טהורה היא בחזקת טהרה אף שבדקה אח"כ ומצאה טמאה. וא״כ יש להפליא איך קרי לה בחזקת טומאה בספרה מקצת נקיים וא"כ ביכולה להפסיק בטהרה ודאי הרי היא בחזקת טהרה. ט"ו. ואם בדקה ומצאה טמאה ולאחר זמן בדקה ומצאה טהורה ששנינו הרי היא בחזקת טמאה ומפרש בגמר׳ בשלמא ספק זבה אמרינן אלא זבה ודאי נמי הרי בדקה ומצאה טהור׳ הרי דלא מחזקינן לה בודאי רואה אפי׳ לא בדקה עצמה כלל אחרי שנמצאת טמאה ואם נימא דמוקמינן לה בחזקת רואה הוה ליה למימר דהוי׳ זבה ודאי דמוקמינן לה אחזקתה וכמו שהקשו התוס׳ בכתובות בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דה"ל למימר בחטאת קאי אלא ע"כ דלא הוה אלא ספיקא כיון שכבר הוחזק מעין פתוח ולא נודע שפסק מעיינה חיישינן שמא עדיין לא פסק ובבדקה ומצאה טמאה פליגי רב ולוי דרב ס״ל זבה ודאי והיינו מטעמא דאמרינן דלא פסק מעיינה. שאילו פסק מעיינה לא היתה רואה בקירוב כ״כ אחר ימים מועטים. ועתה נבא לחתוך דינה של האשה העלובה. הנה בנדון דידן יש כמה הוכחות שיש לה מכה. א'. מפאת הכאב עצמו שכואב לה מאד. ואף הח״צ דס״ל כאב אינו כמכה ואמר צא ולמד ממכה של חלל דמחללין עליו השבת. ואם כן יש חילוק בין מיחוש לכאב עצום כזה עד שכמעט לא יכלה לילך גם בשינים מפלגינן בגמרא בין חושש לכאיב ליה טובא כדאיתא בע"ז דף כ״ח והכי קיי"ל הרי מוכח בהדיא שיש חילוק. ב׳. דברי הט״ז בסי׳ קפ"ז שאם בשעה שמרגשת כאב רואה דם יש ראיה שהדם מן המכה הרי שהט״ז כ"כ בפשיטות וכ״ש בנ״ד שאינו פוסק כאיבה עד אחר עבור ימים שרואית בהם. ובאמת לא מצינו ג״כ בראשונים שיהיו נגד זה שיאמרו שכאב אינו כמכה. וכן משמע באגור שהביא ב״י ס״ס קצ״א בשם רבינו שלמה וגם מלשון התה"ד נ"ל ג״כ להוכיח דכאב כמכה שכתב ע״ד טהרת אשתך שיש לך הוכחה שיש לה מכה אך שאין ידוע אם מוציאה דם ודאי חד עד לא מהני דבעינן שתהיה המכה מוציאה דם כו׳ ע״ש. וא"כ בנ"ד שבשום זמן אינה מוציאה רק במקום אחד כו׳ וכ״ש אם מרגשת בשעת בדיקה כשנוגעת בצד המקום ההוא שהוא כואב לה קצת כו׳ שיש הוכחה שמן המכה הוא בא עכ"ל וע״כ לא ידע בבירור שיש לה מכה דאם ידע מאי קאמר שיש לך הוכחה א"ו ע״י הכאב קאמר. ומהג״מ אין ראיה כ״כ דשם לא כאיב לה רק בשעת תשמיש דוקא. ואם אית׳ דיש לה מכה גם בזולת התשמיש היתה מרגשת דהכאב לא היה במקום שהשמש דש כי אם בפנים במקום שאין השמש מגיע והאשה לא הרגישה רק בשעת תשמיש יש לתלות בראייה שמחמת תשמיש. עוד י״ל דהג"מ לשיטתו אזיל דס"ל דבעינן שידוע שהמכה מוציאה דם. ואם כן אפילו תימא שכאב כמכה מ״מ לא יחוייב שתהיה מכה מוציאה דם. וע"ז כתב נראה קצת כי חולי ומכה יש לה היינו שמוציאה דם וע״ז אין ראיה ברורה מן הכאב. ג׳. שכאן ידים מוכיחות שהוא מצד משמוש האברים פנימיים ותחיבת העץ שקורין שפאן שהרגישה אז כאב עצום. ואם אמרו בשפופרת אפגורי מפגרא ומוציאה דם כ״ש בזה. ד׳. מצד תערובות המוגלא וכנזכר בדברי האחרונים. ה׳. מצד שנוי שבדמה מדמי וסתות הטבעיים הן בעצם והן במקרה במקרה ר״ל שמרגשת דמי וסתה באופן שאינה מסופקת כלל כדרך נשים וזה בא בשינוי בכאב עצום ומצד עצם שאין מראיתו כמראית דמי וסתה בעצמות הדם מכל הלין טעמי נלענ״ד להתיר אשה זו בפרט שסופרת ד׳ ה' נקיים והרי היא בחזקת טהרה כדפרישית לעיל באריכות ואף שכתב המחבר שאין להקל בלי בדיקה בראשון ובשביעי. בשעת הדחק יש לסמוך על הדיעה ראשונה. ועוד דאפשר ע"כ לא פליגי רק בלא בדקה רק יום ראשון לבד. ולכן בעינן נמי שביעי. משא"כ בספרה ד׳ ימים שהוא רוב נקיים. אפשר דעדיף טפי מתחילתן וסופן. וגם דבר זה צריך ביאור רחב אם הוא מן התורה או מדרבנן ואין כאן מקומו. כי לענ"ד א"צ כ״כ לכאן ובפרט בנשי דידן דספק זבות לבד הן כן נלע״ד. ובתנאי שיסכים עמי אחד מגדולי הדור: עמדתי על דברי המשיב בדרך העברה. ולא מצאתי שם שום ראיה להקל אפילו באיסור כל דהו. כ״ש באיסור כרת. ולא אשיב על כל הפרטים. כי אם במה שנוגע לדינא ולנדון מה שפתח בתשובה תחילה למה לא נתיר גם בדם זהו עצמה קושית הח״צ. וביאור דבריו דאם נקל במכה אפילו אם אינו ברור לנו שמוציאה דם. א"כ כאן דהוה נמי ספק אם יכולה להגלע היה לנו להקל. אלא ודאי כיון שאינו ברור שמוציאה דם לא מקילינן. וגם בכתמים דוקא אם יכולה להגלע ולהוציא דם. משא״כ כאן שאין שום ידיעה אם מוציאה דם. וגם מ״ש דהוה ס״ס אינו כלום שאין כאן רק ספק א׳ אם מוציאה דם. שאל״כ תאמר אלף ספיקות שמא לא הוציאה דם או מוגלא וכדומה מראה אחרת ואין כאן רק ס׳ אחד אם מוציאה דם. וגם הדמיון מהוגלד אינו עולה יפה אלא שאין לי להאריך. ומ״ש להוכיח מדלא תמהו התלמידים מיד כששאל שמא מכה היתה ביך אין זה כלום שהרי הכל היה במעמד אחד והיא השיבה לו שחיתה. והחל לשואלה בהדרגה כדרך כל מורה. וכבר האריכו כל האחרונים לדחות ראית הח״צ וגם בתשובה דחיתי ראייתו בטוב. מ״ש לדחות מ״ש הח״צ הלא חזקת דם מן המקור ותירץ דבלא״ה י״ל ספק מן הצדדין. והוא תימה גדולה הס מלהזכיר איך נתלה בצדדין שהרי חזקת דם מן המקור ונמצא על שלה אותיום חייב בקרבן ואין לתלות בצדדין רק ביש מכה וא״כ קשיא להו בא״י אם מוציאה דם למה נתלה להקל כיון שהמקור ידוע שמוציא דם וחזקתו להוציא דם למה נתלה במכה שא״י שאין ספק מוציא מידי ודאי. מ״ש ליישב דברי רמ״א דהספק שמא מן המקור מועיל גם בבדקה עצמה ויודעת שהוא מן המקור בשעת וסתה מ״מ טמאה לא דק דעיקר היתר הספק השני את״ל מן המקור שמא מן המכה היא וכשנחליט שמן המכה הוא גם בשעת וסתה טהורה רק דבשעת וסתה אין אנו יודעין אם מן המכה הוא. וגם העיקר כאשר ביארתי בתשובתי שאם היינו יכולין לתלות בצדדין בלי מכה לא היה מקום לקושית הש״ך כלל דהרי כל ס״ס כך הם ספק על ספק לא על ואת״ל על שמא לא דרס. וגם בנמצא נקב באברים פנימים כמו בקורקבן אמרינן שמא נעשה ע"י חולי וא״כ לא ניקבו אברים פנימים ואת"ל ע״י קוץ ויש לחוש לאברים פנימיים שמא לא ניקבו. וכאן נמי י״ל שמא מן הצדדין ואין ממקום טמא כלל ואת״ל ממקום טמא שמא מן המכה. ועיקר קושית הש"ך משום דבלי מכה אין לתלות בצדדין כלל וא״כ כשתאמר מן הצדדין ע״כ לומר שמא המכה מן הצדדין וא״כ ליכא ס״ס כלל שאין כאן רק ספק א' שמא מן המכה ומה לי שעומדת בצדדין או במקור דבלא מכה לא מקרי ספק כלל מן הצדדין כמ״ש הש״ך בכללי ס״ס דהיכא דאיכא למיתלי לאיסורא טפי לא מקרי ספיקא. וכן שיטת רוב גדולי ראשונים וכמ״ש בתשובתי בארוכה. ומ״ש אי מקור מקומו טמא איתחזק טומאת ערב. ואי טהור ליכא טומאת ערב הוא שיבוש. שהרי כל משמש טמא קרי. גם מ״ש דמקרי איתחזק איסורא ליתא ואין להאריך. מ״ש בדם יבש דאיירי בשעת וסתה שאז אין לתלות במכה לא דק. דטעמא משום דא״כ לעולם לא תהא טמאה. וזה לא שייך כאן. שהרי תטמא כשתראה כדרך ראיה. ואם יאמר שחדל לה אורח כנשים ואינה רואה רק כדברים האלה י"ל בפשיטות דלהכי לא תלינן במכה דרגלים לדבר מדפסקו דמי וסתה ואינה רואה רק דברים כאלו. וגם אם נאמר דהרשב״א מיקל אפילו בשעת וסתה. א״כ אין תירוצו כלום לרשב״א. ואני ביארתי בתשובתי בארוכה דגם הרשב״א מודה בשעת וסתה ומה שנתחדש לו דלהרשב״א הבדיקה לחומרא ופירש כן דעת רמ״א ולדבריו אם נאבדו קודם הבדיקה יתיר ואני אומר ישתקע הדבר ולא נאמר ואיך לא ראה דברי הש״ע שם ביש עמהם דם כל דהו טמאה. ולמה לא נתלה במכה מכח גוף הדברים ואטו משו׳ דלא ידע לפרוקי הקושיא ניקל באיסור כרת הלא לאלקים פתרונים ישוב קושיא זו באחרונים ובתשובתי. מ״ש ליישב הט"ז בשם ש״ד י״ל למ״ד וסתות דרבנן ע״כ כונתו שמביא ראיה מן הברייתא דאפי׳ אי וסתות דרבנן מ״מ תולה בוסתה ואפילו ניתן לו דוחק זה אין זה כלום דאפילו אי וסתות דרבנן יש חילוק לוסת דברייתא דוקא וסת נקט ולא בין עונה לעונה. וא״כ יטול מה שחידש. גם מ״ש ליישב דברי רמ״א אינו כלום. כי כל מעיין בצדק ישפוט שדברי הש״ך הם אמת. וגם הסמ״ק לא קאמר רק כשבודקת עצמה ומצאה דם בבדיקה ואין עיניה שם לדעת מאין בא הדם. וגם למה נקט הגמ״יי כתמים ולא נקט רבותא דאפילו בבדיקה טהורה. כיון שיש לתלות בצדדין א״ו כדברי הש״ך והוא פשוט. ומה בצע להאריך במילי דכדי. גם מ״ש להקל כיון שאינו שוה לדם ראיה ומביא ראיה מהא דדם מכתה משונה אין תולין להקל. והוא תמהון לבב דמייתי ראיה להקל מדמחמירין דאם דם מכתה משונה אין תולין במכה כיון שיש ריעותא יש לחוש שדם המקור אף שמשונה ג״כ מדם המקור משום דדמים הללו שבאים במקרה משונים מווסתות הטבעיים. וגם י״ל שדרך המקור להוציא כמה מיני דמים. משא״כ במכה לא שכיח שיהיה חלוקים בדמים. וגם לא תלינן להקל בלי הוכחה ברורה. וכיון שיש ריעותא בדבר שתולין בו. לא תלינן להקל. אבל להיפוך דנדין מזה שהוא משונה לומר שדם מכה הוא ודאי אינו. כיון שאין אנו יודעין כלל שמכתה מוציאה דם. ומדרואין דם משונה שזה הדם הבא מכח אונס וסיבת רפיון האם יתכן שיהיו משונה מדמי וסתות הטבעיים. מ״ש בסוף דבריו להוכיח דאשה בחזקת טהרה. ג״כ טעה טעות גדול ולא הבין דברי הגאון בעל נודע ביהודא ואם שאפשר שלא היה למראה עיניו. וכי לזו הוצרכנו להוכיח שאשה בחזקת טהרה עומדת. הלא מבואר כן בריש נדה וכל הפוסקים. וגם לשמאי אינו אלא חומרא דרבנן לטהרות. אבל דברי בעל נודע ביהודה אמורים באשה שכבר הוחזקה בטומאה מכח וסתה הטבעיית. ואין יכולה לטהר עצמה בזו ס״ל דעדיין בחזקת טומאה היא. ודברי התוס׳ ריש גיטין הלא המה מובאים ג״כ בספר נ״ב ואינם ענין לכאן דנהי דאינה מוחזקת להיות רואה תמיד מ״מ עכשיו שהרי דם לפנינו לא נתלה להקל לומר שדם זה ממקום אחר הוא. וא״כ בכל דבריו אין ממש להקל אפילו כל דהו. כ"ז ראיתי בהשקפה ראשונה. כי מה בצע להאריך בדברים הבלתי נוגעין לדינא. ע״כ לא שמתי עיוני בדבריו רק עיון כל דהו בהעברה בעלמא כי די בזה:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה