משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה ל
תשובה הנה מה שיש לעיין ולהפך בצדדי כחא דהתירא דהאי איתתא. הנה הא׳ הוא היות המראה בשעת צאתו מן הרחם הוא כמין ליחה היוצאה מהחוטם וזהו ודאי נכלל במראה לבן ואינו נוטה לאדמומית בשום צד. אך אחרי שהיותו בחוץ נראה בתוכו קו אדום. הנה מצאנו ראינו כי הגאון ח״ץ בתשובה מ״ו כתב בפשיטות שאין לנו לילך רק אחר מראית אותה שעה שיצא מן הגוף. אכן מדברי הט"ז שטרח לדחות דברי הב"ח שסובר שלא יורה המורה בכתם ירוק בהיותו לח. כי רגילות שימצא אחר התיבשו בקצוותיו מראה אודם. והשיג עליו שא״צ להמתין. וגם הש״ך כתב שאין נוהגין כן. וממוצא דבריהם אתה למד שאם נודע שהאדים אח״כ מודים לדברי הב"ח שאף שבצאתו מרחם לא היה בו מראה אדמומית. מ"מ טמא כיון שנשתנה ונעשה בו מראה אדמומית. ולהיות הנושא חמור מאד ואיסור כרת ח״ו. ולכן נחזי אנן מה שיש לדון בדבר עפ״י ראיות המכריעות כי ראיות ח״צ בלתי מוכרחות כלל מן הש"ס רק עפ״י דמיון. אך מה שהביא ראיה מפרק יש מותרות דפריך דנעשה מתים כחיים. ומשני דאין זה דרכי נועם ע"ש. והכי נמי אם נימא דאם נתאדם אח״כ טמא. א״כ משכחת לה שהמורה יטהר ותשמש ונמצא אח״כ בן הנדה ע״ש. הנה אם היתה הראיה הלזו ברורה. יותר היה כדאי בה להכריע כדברי הב"ח להמתין עד שיתיבש. כי ראיות הט"ז לחלוק על דברי הב"ח אינה מכרעת. דמה שהביא מההיא דרבי ראה דם בלילה אין ראיה כ״כ. די״ל דלחומרא ראה שמא ישתנה אחר כך או דקים להו שיש מראות שאין משתנים. וא״כ אין להקל באיסור כרת מכח ראיה זו. די״ל באמת שצריך להמתין. ועוד דעיקר הטעם שא״צ להמתין הוא ודאי ע״כ טעמא בעי איך נקל באיסור כרת שלא להמתין אולי ימצא אח״כ מראה אדום. ע"כ מוכרח לומר דלא חיישינן להכי ואזלינן בתר רובא. שאין דרך דם להשתנות וא״כ אין לחוש כלל לכך. ואם יאמר גם בשביל זה אין דרכי נועם. הנה ישאל באשה שנטבע בעלה במים שאין להם סוף. דמן התורה אזלינן בתר רובא ושריא לאנסובי ואתרמי שניצול ובא והרי הולד ממזר והיא תצא מבעלה. אלא ודאי כיון דאין לחוש לכך סמכינן ארובא דמסתמא היה האמת כן שמת ואי מתרמי שניצול מה עלינו לעשות ולא אמרו שאינו דרכי נועם רק התם לענין מיתה כי הכל למיתה עומדין ואין לספק רק שמא תמות האשה או בעלה קודם והרי אפשר שימות הזרע שהיה לבעלה הראשון והרי האשה לעולם אגודה וצריכה חליצה מדאגה זו. וא״כ יותר היה לה לחלוץ מיד ולכן מסתבר' דלגמרי פטרה תורה. גם י״ל דסברא דדרכי נועם אינה אלא לסתור ק״ו שהוא נגד הסברא ואין הלמד דומה למלמד. וכמו כן מה שאמרו בפ׳ כל שעה גבי מרור. ובפרק לולב הגזול גבי הדס דרכיה דרכי נועם. היינו משום דלא מסתבר שנעמוד כפירושא דקרא הך מילתא ומוקמינן לפירושא דקרא אמסתבר. אבל לא שנעמוד יסוד על זה ועל כיוצא בזה נאמר אין למדין הלכה מפי מדרש. וגדולה מזו מצאנו פרק התינוקות דף ס״ו ע״ב דמייתי דברי ר"ש אחר תטהר אחר מעשה תטהר. אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן. שמא תבא לידי ספק. משמע דמן התורה שרי. וא״כ אין זו דרכי נועם שאם תראה אח״כ תסתור. אלא ודאי הא ליתא ואין בראיה זו דרכי נועם. ובוודאי גם הח״צ לא סמך על ראיה זו. רק שנראה לו כן בלא"ה מכח סברא שאין לילך אחר מראה שבשעת צאתו מגוף האשה ונראה לענ״ד להביא ראיה לזה מן הש״ס בנדה דף כ"ב דאיתא התם בעי ריב״ח מרבי אלעזר הרואה דם יבש מהו מי אמרינן כי יזוב זוב דמה דמידב דייב או דילמא אורחא דמילתא נקט ואהדר ליה תניתוה המפלת כמין קליפות כמין שערה כו' אם נימוחו טמאה ופריך אי הכי כי לא נימוחו נמי וכו'. וקשה מאי פריך דילמא הכי פשיט ליה כי יזוב ודאי בעינן דמידב דייב והא דבנימוחו טמאה היינו משום דנהי דמיעט רחמנא דם דלא מידב דייב לא עדיף האי מיעוטא מדם ירוק ולבן דודאי מיעטיה קרא ואפ״ה אתה אומר שאם נתהפך לאודם טמאה דמ"מ דם מקרי. והכא נמי י״ל דודאי קרא לא קפיד רק אדם דדייב וכיון דנימוחו אח״כ שפיר מקרי דם דדייב. אלא ודאי לא תליא רק כפי מה שהוא בצאתו מן גוף האשה. וא"כ בנ״ד נמי שכיון שבעת צאתו יש לו מראה טהורה. אין משגיחין במה שנעשה אח״כ. עוד נ"ל ראיה ברורה יותר מהא דאיתא בפ׳ בנות כותים דף ל״ב ע״ב קרא ל״ל למעוטי איש מאודם. ופרש"י ואע״ג דקרא לאו באודם מיירי כו' וה״ק אשה טמאה בדבר האמור בה כו' ואין איש טמא בדבר האמור באשה. ובתר הכי מסיק דגבי איש נמי כתב קרא למעוטי אשה מלובן ע"ש. ומשמע ודאי דטומאת איש ואשה הם הפכיים ומה שהוא טמא בזה טהור בזה. והנה פשוט שאם יצא מן האיש לובן אף שאח"כ נתהפך לאודם. כיון שבשעת צאתו היה לובן ודאי טמא. וכן מצינו באשה דודאי אם בשעת צאתו היה בו מראה דם אף שאח״כ נתהפך למראה טהורה מ״מ ה״ז נדה גמורה. וכן מבואר ס"פ כל היד דמייתי ברייתא אל יאמר חכם אילו היה לח היה טמא. משמע ודאי דאם האמת כן בודאי טמא. וכן משמע שם עובדא דרבי וזה פשוט. וכיון דאיש טמא בלובן אף שנתאדם אח״כ. ממילא שהאשה היא הפכיית בטומאה שבאשה טהור. ובזה יש ליישב קושית התוס׳ שהקשו ל״ל למעט אשה מלובן הא ממעטינן ליה מדמיה דד׳ דמים טמאים ותו לא. ולמאי דפרישית י״ל דקרא קמ״ל דאף שמאדים אח״כ מ״מ טהור באשה כיון דבאיש כה״ג טמא. ממילא באשה טהור דלא ראי זה כראי זה והוי ס״ד כיון שמאדים אח״כ הוי בכלל דמיה קמ״ל דליתא וא״ש. ואין להביא ראיה מדלא תירצו התוס' וגם הר״ן דהקשו קושיא זו ולא תירצו דלא ס"ל כמ"ש די״ל דס"ל דבלא״ה פשיטא להו דלא אזלינן רק כפי מה שהמראה הוא בשעת צאתו מגוף האשה. עכ״פ הוכחנו בראיות נכונות כדברי הח"צ. ועוד עשיתי סמוכין לזה מסוגיא שבס"פ כל היד דף ך׳ ע״ב דמייתי התם עובדא ברבי דראה דם בלילה וטימא. ראה ביום וטיהר. המתין שעה א' וחזר וטימא. אמר אוי לי שמא טעיתי ופריך שמא טעה ודאי טעה. דתניא לא יאמר אילו היה לח היה ודאי טמא. אלא אין לו לדיין כו'. ומשני מעיקרא אחזקי׳ בטמא. כיון דחזא לצפרא דאישתני אמר ודאי טהור הוא ובלילה הוא דלא אתחזי שפיר. כיון דחזא דהדר אישתני. אמר האי טמא הוא. ואפכוחי הוא דמפכח. ופרש״י דקס״ד דמאליו חזר בו ולא חזר וראהו כו' ושני ליה דלא מספק טמאו רק מטעם ודאי ע״ש. והא דאמר לא יאמר כשהיה לח היה טמא ה״מ היכא דלא אחזי כשהוא לח ולא אידמי ליה כטמא ע״ש. וקשה טובא למה נייד מס"ד דלא חזר וראהו רק דמעיקרא אחזקי׳ בטמא ותו לא תקשי מההוא דלא יאמר דהתם בלא חזייה כשהוא לח וכפרש"י. וכיון דחזא לצפרא דאישתני אמר ודאי טהור הוה ובלילה לא אתחזי שפיר ול״ל תו למימר דהדר אישתני הא י״ל שמעצמו חזר בו ולא דמי להא דאם היה לח. דהכא כבר אתחזי ליה כטמא. וראיתי שהמהרש״א הרגיש ג״כ בכזה ולא נתיישב לפי תירוצו מה שהקשתי. וגם לישנא דש״ס דאמר ודאי טהור הוה שהוא לשון עבר ובטמא נקט טמא הוא לשון בינוני. וגם לפרש"י דהדר אישתני היינו שהלבין יותר הל״ל דאישתני טפי. ועוד יש לדקדק מאי ס״ד דמקשה דפריך מברייתא לא יאמר כשהיה. דילמא היינו היכא דלא חזיה מעיקרא כלל. וליישב כ״ז נלענ״ד דודאי לא סגי ליה בהך דמעיקרא אחזקיה בטמא רק כי ראה ביום אמר בלילה דלא מתחזי שפיר ואח״כ חזר בו מעצמו כיון דמעיקרא אחזקיה בטמא דא״כ אכתי קשה אמאי חזר וטימא בודאי הא יש לספק דילמא בלילה הוא דלא מתחזי שפיר. ואי משום דמאתמול אחזקיה בטמא היה לו להמתין גם היום עד הלילה. ואם יראה לו בלילה שהוא טהור יטמא. דודאי כיון דמעיקרא טמא הוה בלילה ועכשיו בלילה ג״כ טהור בודאי נשתנה. וא״כ אתמול שהיה לח היה טמא ואם גם היום בלילה יראה לו טמא ודאי טהור הוא. דחזינן דלילה גורמת וע"כ שאף אם בלילה יראה לו ג״כ טמא יטמא די״ל אתמול בלילה כשהיה לח היה טמא. וא״כ קשה מהא דלא יאמר כשהיה לח ול״ל משום דמעיקרא אחזקיה דהא חזינן דלילה גורמת וליתא לחזקה דמעיקרא. ולכן צ״ל דחזא דהדר אישתני. ואין הכונה כפרש״י שנשתנה ללבנונית יותר. דא"כ אכתי קשה כיון דחזינן דאי לא הוה אחזקי׳ מעיקרא בטמא לא איכפת לן במה דאישתני. א״כ אכתי קשה ימתין עד הלילה ואם גם מראה זו ידמה לו לטמא יוכל לטהר דליתא לחזקה דאתמול שהרי גם היום שנשתנה יותר נראה בלילה כטמא. אלא הכי פירושו דהדר אישתני למראה טמא. ולכן שפיר טימא כיון דאתמול אחזקיה בטמא ואפכוחי מפכח היינו משום שמהפך מראיתן אין להבחין בלילה כיון שכבר נראה לו גם ביום שהוא טמא. ובזה הלשון מדוקדק דקאמר בטהור לשון טהור הוה היינו משום דתולין בלילה שגרמה וא״כ גם בלילה אי הוה מתחזי שפיר היה טהור. ובטמא נקט לשון הוא להורות שגם עכשיו מראיתו טמאה. וא"כ בלילה ודאי לא טעי כלל. רק שבאמת מתהפך ובשעת צאתו מגוף טמא היה מסתמא ג״כ ולא טעי כלל וא״ש הכל. וא״ת אכתי קשה ל״ל לשנויי מעיקרא אחזקיה בטמא לישני בפשיטות דהא דלא יאמר חכם היינו כשלא ראה בו שינוי אמרינן מסתמא מעיקרא לא נשתנה כלל. משא״כ בחזא דאישתני חיישינן י"ל דדייק לישנא כשהיה לח היה ודאי טמא והיכא פסיקא ליה למיתני לשון ודאי א״ו איירי שרואה גם עכשיו נשתנה שבשעה שהיה לפניו היה טהור ונתהפך בו מראה טמא. וא״כ כיון שדם זה משתנה יחשוב שכשהיה לח היה ודאי טמא קמ״ל דלא וכן צ״ל לפרש״י ג״כ. ומזה ג״כ ראיה לפירוש שכתבתי דלפרש"י שאשתני למעליותא היה לו להמתין עד הלילה. והיה רואה אם חזקה דאתמול היתה באמת או בטעות א״ו כמ״ש דעכשיו אישתני לגריעותא וכדפרישי׳ וא״כ מוכח דאף דעכשיו נשתנה למראה טמא כיון שראה פעם אחת והחזיקו בחזקת טהרה אף שנשתנה למראה טמא לא חיישינן כלל וא״כ מוכח בהדיא שלא כדברי הב"ח. ובאמת מדברי הב״ח נראה שלא אמר כן רק בירוק שנזכר בו ליקוי בגמרא וס״ל דבזה מודו חכמים לעקביה דיש ראיה שלקה כיון שמתאדם אח״כ משא״כ בלבן. וכן נראה מדברי ח״צ. ובזה מודה הב״ח דלא אזלינן רק בתר צאתו מגוף. וכבר כתבו התוספות דירוק היינו כאתרוג בזו מטמא עקביה. משא״כ בשאר מראות. גם הב״ח מודה דלא אזלינן רק בתר צאתו מן הגוף וא״כ ליתא לראיית הט״ז די"ל דרבי ראה שאר מראות. אלא שגם זה אין לו שורש להמציא לקותא שלא נזכר בגמרא ופוסקים אחר שבררנו שעיקר הדין למיזל במראה בתר צאתו מן הגוף. ומ״מ נ״ל קצת סמך לדברי הב״ח ממה שהקשו התוס׳ ור״ן דף כ׳ ע״ב לר״מ דאמר ר׳ יוחנן דר״מ ירד לשיטת ר״ע דמטמא בירוק ותמהו התוס׳ ומפרשים דהא ר״מ אמר גבי כותים מטמאים משכב תחתון כעליון דרואות דם אדום ומשלימות לדם ירוק ע״ש. ותירצו די״ל מדרבנן וקשה מהיכא תיתי לטמאות מדרבנן וא״כ גם בשאר מראות טהורות יטמא מדרבנן ול״ל דהיינו משום גזירה דלא ליחלף באדום. דאם כן קשה על כל הפוסקים איך טיהרו הירוק אף בזמן הזה שאין בקיאין במראות. הרי אפילו בזמן הש"ס שהיה בקיאין במראות ואפ"ה ס״ל לר׳ יוחנן דלא גזרינן משום אדום. אף דבשאר מראות לא גזרו כלל. וא״כ כ״ש בזמן הזה שאין בקיאין בשום מראה שיש לחוש לחלופי. ולפ״ז א״ש די"ל הא דמטמא מדרבנן היינו משום דבירוק יש לחוש דמילקי הוא דלקי ואפשר דר״מ לשיטתיה דחייש למיעוטא ולהכי מטמא מדרבנן דילמא לקי. וא״כ ודאי כותיות שמשלימות עליו ודאי יש לחוש דרובא לא לקי וא״ש. וא״כ שפיר י״ל סברת הב״ח דהיכא דחזינן דנעשה אדום אמרינן דלקי. אלא דמהפוסקים שלא חילקו כלל בין ירוק לשאר מראות לא משמע כדברי הב״ח. וא"כ כפי זה בנ״ד שהוא כמראה ליחה יוצאה מחוטם שהוא לבן ואפילו נוטה לירוק בירוק ככרתי לא מטמא עקביא. א״כ י״ל שגם הב״ח יודה לטהר בזה וכמו שבררנו. ואחר שיש לנו יסוד זה אף כי לגודל חומר הנושא זחלתי ואירא לסמוך על דעתי בזה. מ״מ נוכל לחפש ולבקש לצרף שאר צדדים שבזה עד שתהיה מותרת בלי פקפוק וגם נ"מ רבתי לדינא על כל אשר תקראנה אותן כאלה מקרה בלתי טהור. וראוי לחפש ולחקור בשבע חקירות בכחא דהיתרא בכח יפה ע״פ הש"ס וראשונים ז״ל. הנה התבאר בשאלה שרואה בלי הרגשה רק שמוצאת כתמים אלו כשבודקת עצמה אף שלא בעומק וידוע ספקן של אחרונים במצאה דם בבדיקה בלי הרגשה אם טמאה מן התורה דאמרינן הרגשת עד היא. ועיקר המחלוקת נובע מהא דפרק הרואה כתם דאמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה ומצאה עליה דם טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש ופריך עליה טובא מאשה שעושה צרכיה ה״ד אי דארגישה כו׳ ומשני לעולם בארגישה וכן משני בכולהו ומתבאר די״ל הרגשת מי רגלים והרגשת עד והרגשת שמש ובכולהו משני לעולם דארגשה ואימור הרגשת מי רגלים הוא. ויש לפרש בזה שני פירושים או דאיירי שהרגישה באמת ואצלה היתה ההרגשה עד שחשבה שפירסה נידה. אלא דמ״מ י"ל מטעי קטעית וסברה על הרגשת מ״ר וכדומה שהוא הרגשת נדות. ואם נפרש כן י״ל דודאי בהא לא טעית שידמה לה על הרגשת נדות שהם הרגשת מ״ר וכדומה דודאי לעולם הרגשת נדות משונה מהרגשת מ"ר וכשלא עלה בלבה הרגשת נדות ודאי לא בא הדם בהרגשה רק שלפעמים כשמי רגלים יוצאים בשינוי דומים להרגשת נדות. וכמו כן בהרגשת עד ושמש י"ל דהרגשת עד ושמש לא אמרינן אלא להקל דאף שסבורה הרגשת נדות הוא מ"מ היא טועה בין הרגשת מ״ר ועד ושמש להרגשת נדות. אבל כל שלא היה אצלה הרגשה משונה שדומה לנדות אין לחוש להרגשת מ"ר ועד ושמש. זהו פי׳ א'. ויש לפרש פירוש שני דהא דקאמר לעולם דארגישה הכונה דבאמת איירי בלא ארגשה הרגשת נדות ואעפ״כ בשביל שהיא אומרת שלא ארגשה מהרגשת נדות אין לטהרה די״ל לפי האמת ארגשה. ומה שאינה יודעת מהרגשה היינו דאימור הרגשת מ"ר ועד ושמש הוא ולפירוש הזה יוצא לנו חומרא דכל שמוצאת ע"י בדיקה מקרי בא בהרגשה. וכבר האריכו בדבר זה גאוני אחרוני זמנינו. ובראשם הגאון בעל שב יעקב ואמת כי כפי פשיטות הלשון מורה כפירוש הראשון. ובראשית העיון עלה ברוחי להביא ראיה לפירוש השני לחומרא דמבואר בגמרא דשאלו מהא דנמצא על שלה אותיום טמאים וחייבין בקרבן לאח״ז פטורין ופריך היכי דמי אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורין. ואי דלא ארגשה אמאי אותיום טמאים. ומשני אימור הרגשת עד הוא והנה צריך להבין אמאי חייבין קרבן באמת דילמא אתא בלי הרגשה באמת והרגשת שמש הוה אפילו לפי׳ הראשון דאיירי בארגשה אכתי דילמא באמת הרגשת שמש הוה וצ״ל לפירוש הראשון כיון דהוה הרגשה ודם ג״כ לפנינו אמרינן ודאי מסתמא הדם בא בהרגשה יותר ממה שנאמר שבא בלי הרגשה. וזה חזקה ברורה שמביאין אפילו קרבן עליה. וא״כ לפירוש הראשון קשה גם לאחר זמן אמאי פטורין שהרי כשתמצי לומר שבא לאחר התשמיש ע״כ אתה מוכרח לומר שבא שלא בהרגשה והרי מוכרח ממאי דמחייבינן קרבן באותיום דלא תלינן שבא בלי הרגשה. וא"כ י"ל ג״כ אותה חזקה שבא בשעת תשמיש שכיון שלא הרגישה אח״כ ודאי מעיקרא בא בהרגשה. וצ״ל שגם אח"ז היה הרגשה א״כ י״ל שבא ג״כ בהרגשה של אחר זמן. וא״כ קשה אמאי מפליג בין אותיום לאח״ז הרי אפילו לאח״ז משכחת חיוב חטאת כגון שמצאה לאח״ז בלי הרגשה דאיכא חזקה דמעיקרא אתי בהרגשה. אלא ודאי כפירוש השני הוא. וי״ל דלעולם שלא היה הרגשה כלל. ואפילו בלי הרגשה כלל נמי חייבין קרבן באותיום דחזקת דם בא בהרגשה. וכמ״ש הרמב״ם פ"ט מאיסורי ביאה דחזקת דם בא בהרגשה דאמרינן דהרגישה אלא דסברה הרגשת שמש הוא ולאח״ז יש לספק ג״כ בהרגשת עד וא״כ לא נודע מאיזה הרגשה או מהרגשת שמש או הרגשת עד וא״ש וא״כ פירוש השני מוכרח. איברא בתר עיון הא ליתא דגם בזה לא תעלה ארוכה לקושיא זו מאי חילוק בין אותיום לאחר זמן. דהא לעיל דף י״ד ע״ב מפורש איזה שיעור וסת משל לשמש ועד עומדין בצד המשקוף נכנס שמש יצא עד הוי וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה ובודאי בקינוח בעלמא לא שייך לומר הרגשת עד. וכן מורה ג״כ לשון הרמב״ם שכתב ומצאה דם בפנים בפרוזדור אבל ברחוק הרבה מן המקור לא שייך לטעות וכ״כ בספר כו"פ ובספר סדרי טהרה. וכ״ש הכא דאיירי רק בקינוח בעלמא ולא שייך הרגשת עד וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי לאח״ז טמאין מספק ופטורין מקרבן יתחייבו בקרבן מכח הך חזקה גופה דאמרינן תוך שיעור וסת ודאי בהרגשה אתי גם לאח"ז נימא הכי. וא״כ גם לפירוש השני קשה כיון דע״כ הא דחייבין קרבן באותיום היינו משום דאיכא למיתלי בהרגשת עד אמרינן מסתמא בהרגשה אתא וא״כ גם אח"ז נימא דודאי תוך זמן הוה ובהרגשה אתי׳ דאז י״ל הרגשת שמש משא"כ לאח״ז מוכרח לומר שבא בלי הרגשה וזהו נגד החזקה. וע״כ צ״ל דבאמת איירי שהרגישה ג"כ לאחר זמן. ובזה יתכן ליישב דברי תה״ד שהוכיח מסוגיא זו דאשה שהרגישה ולא בדקה מיד טמאה אף שלא מצאה והוכיחו כן מן הסוגיא דהרגשה דאורייתא מדפריך אי דארגשה לאח״ז אמאי פטורין ובד״מ תמה עליו דשם איירי שנמצא דם ואז שפיר אמרינן דבשעת הרגשה מסתמא אז בא משא״כ כשאין דם לפנינו וכפ״ז דברי תה"ד מוכרחים דהא גם לשינויא דש״ס ע״כ לומר שגם לאח״ז הרגישה עוד דאל״כ היה לה ליטמא בודאי שחזקת דם בא בהרגשה וע״כ לומר שגם אח״ז היה הרגשה. וא"כ מאי פריך אי דארגשה לאח״ז אמאי פטורין הא י״ל משום הכי פטורין דלאח"ז היה ג"כ הרגשה וי״ל שבא בהרגשה שניה שהיא לאחר שפירש. אלא ע״כ כיון דאיכא הרגשה מסתמא כשהרגישה היה דם ג״כ ועתה בהרגישה שנית הוסיפה לראות וא״כ ע״כ דמכח הרגשה לחוד פריך שהרי ממה שדם לפנינו אין ראיה די"ל דבהרגשה שניה אתיא ושפיר הוכיח בתה״ד דהרגשה דאורייתא וא״ש. מיהו אכתי קשה דאי אפשר לומר כן לפי האמת אי איירי בהרגישה שנית א״כ אותיום נמי אמאי חייבין קרבן כיון דהרגישה שנית ועל הרגשה ראשונה י״ל הרגשת שמש הוא אע"כ איירי בלי הרגשה שנית וא״כ אמאי לאח״ז פטורין הא י״ל דבהרגשה אתיא וקשה לכל הפירושים:
וי״ל לזה דשיעור אותיום הוא השיעור הפחות שהדם שוהה לבא מן המקור עד בית החיצון מקום שמקנחת וא״כ בשיעור אותיום ודאי הוה דם בשעת תשמיש משא״כ לאח״ז י״ל שבא אח״כ מהרגשה שניה וא״ש. אך קשה לי על דעת תה"ד מהא דאיתא התם דף ס׳ ע״ב אמתני׳ דשלש נשים פלוגתא דבר פדא ור' אושעיא דבר פדא אמר כל שבעלה בחטאת טהרותיה טמאות. בעלה באשם תלוי טהרותיה תליות. בעלה פטור טהרותיה טהורות. ור״א ס״ל אפילו בעלה בחטאת טהרותיה טהורות. דבשלמא התם י״ל שמש עכבי׳. אבל הכא מאן עכביה. וקשה ממה נפשך אי איירי בלי הרגשה אמאי בעלה בחטאת טהרותיה טמאות. הא בשעה שעסקה בטהרות לא הוה הרגשה. ואז ליכא למיתלי בהרגשת שמש ולא בהרגשת עד. דהא אחר פרישתה מן הטהרות הוא שבדקה וא״כ אמאי הטהרות טמאות בודאי אפילו לשרוף ואפילו נימא דהתם טמא אפילו בלי הרגשה דקיי״ל מקור מקומו טמא מ"מ אינו טמא בפנים דבית הסתרים הוא כי בצאתו לחוץ אח״כ כיון דלא הוה הרגשה אמאי איכא טומאה ודאית שאפילו היה דם י״ל שהיה עדיין בבית הסתרים במקום דלא מטמא במגע וכ״ש לדעת הרמב״ם שסובר דחזקת דם בא בהרגשה. א״כ י"ל יותר דבבדיקה דהשתא אתיא לא שבא מעיקרא בלי הרגשה. מיהו לפי מ״ש דדוקא בבדיקה פנימיית איירי הרמב״ם ושם איירי בקינוח. א״כ אין זה מוכרח. אע״כ איירי בהרגישה בשעת עסקה בטהרות ואח״כ בדקה ואפ"ה חזינן דאם בעלה פטור טהרותיה טהורות. ולדברי תה״ד אמאי טהרותיה טהורות הא משעת הרגשה יש לחוש דהרגשה דאוריית׳ לפי דבריו. ודוחק לומר דאיירי דהרגישה הרגשת מי רגלים איברא דבלאו הכי קשה אי מיירי בהרגישה כמו שהוכחתי ואפ"ה אם בעלה באשם תלוי טהרותיה תלויות. אלמא אע״ג דארגשה וגם דם לפנינו י״ל השתא אתא. ובריש הרואה מקשינן אדשמואל אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורין. ולכאורה היה נ"ל דעיקר הקושיא לעיל אהא דמסיק בפרק כל היד דוסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה. משמע שבבדיקה לא משכחת לה חיוב חטאת משום דהבדיקה הוא יותר משיעור אותיום. וא״כ במתני׳ לאח"ז בכל גווני פטורין וע״ז פריך לאח"ז אמאי פטורין והיינו בהכניסה העד מיד רק שבדקה בחורין ובסדקין. ובזה קשה לן אמאי פטורין ולא דמי לדבר פדא דהתם י״ל אי איתא דהוי דם מעיקרא הוה אתי. משא״כ הכא י״ל עד עכביה כדאמרינן התם אשמש. ולפ"ז א״ש נמי דמשני אימור הרגשת שמש הוא. וכבר הקשתי לשאול אמאי אח״ז פטורין הא מוכרח לומר דאתי בלי הרגשה וחזקה לדם שבא בהרגשה ולפ"ז א״ש דכיון דבהתחילה לבדוק אח״ז בלא״ה לא קשיא אמאי פטורין די"ל דמעיקרא הוה אתי רק הקושיא אמאי לא משכחת שיעור חטאת בבדיקה. וע״ז משני שפיר דאיירי בלא הרגשה רק הרגשת שמש הוא עולה להרגשה ומ״מ לאח״ז פטורין דאם בדקה ממש י״ל דאתיא ע״י בדיקה והרגשת עד ותו לא קשיא מה שהקשיתי לעיל דבקינוח לא שייך הרגשת עד דאקינוח בלאו הכי לא קשיא מידי דבקינוח י״ל מדלא נפיק מיד השתא אתא. רק עיקר הקושיא אבדיקה ואבדיקה משני שפיר שיש לספק בין הרגשת שמש להרגשת עד. וזהו ראיה לפירוש השני דבכל דוכתי י״ל הרגשת עד אף שאינו משונה דאילו לפירוש הראשון דבשעת שמש הוה הרגשה. א״כ אם אח״כ בבדיקה לא הרגישה תתחייב חטאת. ומכל מקום מוכרח שלא כדברי תה״ד דהא שם איירי בהרגישה ואפ"ה אם בעלה פטור טהרותיה טהורות. עוד נ״ל לפמ״ש התוס׳ בדף ג׳ דבשוכבת אפרקיד לא שייך לומר מעיקרא הוה אתא. ויש להבין לפ״ז לכאורה ל״ל למימר לר׳ אושעיא בשלמא התם י״ל שמש עכביה אבל הכא מאן עכביה. הא בלא״ה יש לומר דמסתמא איירי בשוכבת אפרקיד ושפיר י״ל דמעיקרא הוה ונשאר בפנים וצ״ל דבעי למימר בכל גווני משמע דבנמצא לאח"ז פטורין אפילו אינה שוכבת אפרקיד דסתמא קתני. אבל ודאי איירי מתני׳ אפי׳ שוכבת אפרקיד ואפ״ה לאח״ז פטורין וא״כ י״ל דהקושי׳ אי דארגשה לאח״ז אמאי פטורין. היינו משום דל״ל דמשום הכי פטורין דאין דרך הדם להשתהות בפנים דהא איירי מסתמא בשוכבת אפרקיד ובהא שפיר דרך להשתהות. משא״כ לקמן דאיירי בעסוקה בטהרות ולא איירי בשוכבת שפיר י״ל מעיקרא הוה אתא. וא״ת לפ״ז מנ״ל דסבר לה כבר פדא דילמא גם כרב אושעיא אתי ומתני׳ איירי בשוכבת אפרקיד י״ל דלא משמע לאוקמה הכי מתני׳ דוקא. ולפי"ז י״ל גם לעיל איירי בהרגשה ממש וכפירוש הראשון ומאי דמשני הרגשת שמש היא. היינו דבאמת הרגישה רק שטעתה ולאח"ז דפטורין היינו בהרגישה ג״כ אח״ז ובאם לא הרגישה לאח"ז יש חילוק בין שוכבת אפרקיד די״ל מעיקרא הוה באמת איכא חיוב חטאת רק היכא דאיכא למימר דמעיקרא הוה אתא פטורין. אך קשה לפ״ז דבדף י״ב בעי אשה מהו שתבדוק עצמה תוך שיעור וסת לחייב בעלה חטאת ופריך מי משכחת בדיקה תוך שיעור וסת ומאי קושיא הא שפיר משכחת אפילו בבדיקה היינו כשלא תרגיש בבדיקה ובשעת התשמיש ע״כ כבר הרגישה דאל״כ לא שייך חיוב חטאת וא״כ שפיר מתחייב חטאת דחוקה שבא בהרגשה אע״כ אפילו בלא הרגישה אח״כ נמי פטורין מקרבן. ולכן נ״ל דודאי בס״ד דאיירי בארגשה וליכא למיתלי הרגשה במידי אחרינא שפיר פריך לאח״ז אמאי פטורין ולמאי דמשני דיש לתלות הרגשה בטעות שפיר י״ל אותיום טמאין דכיון דהוה הרגשה מסתמא אז הוה הדם בהרגשה דחזקת דם בא בהרגשה משנאמר דבא בלי הרגשה. אבל לאח״ז יש נגד חזקת הרגשה חזקה דהשתא היא דחזאי וכיון דאיכא נמי חזקה דהשתא שפיר פטורין מן הקרבן משא״כ בס״ד דליכא למיתלי הרגשה במילתא אחריתא וגם דם לפנינו ואיירי נמי בשוכבת אפרקיד דל״ל מעיקרא הוה אתי פריך שפיר אמאי פטורין:
ראיתי בספר סדרי טהרה הביא בשם בנו ראיה דהיכא דלא הרגישה בשעת תשמיש וראתה נמי אמרינן הרגשת שמש מגמרא הנ״ל דבעי מהו שתבדוק ומסתמא איירי אפילו לא הרגישה דבהרגישה לא שייך לומר לבו נוקפו ופורש דיפרוש ויפרוש וש"מ דאפילו בהא חייב חטאת. ולי נראה דהא דאמרינן א״כ לבו נוקפו ופורש אין הכונה בשביל בדיקה שלאחר ביאה דמה דהוה הוה. רק אם נימא דתבדוק כדי לחייב בעלה חטאת. א״כ הרי צריכה להכין לה עד בידה שהרי בדיקה זו היא תכופה למאד ואפי׳ לענין אשם תלוי נמי שיעורא זוטא הוא וכיון שתכין לה לבדוק אחר תשמיש לסיבת חשש שמא תרגיש בשעת תשמיש לבו נוקפו ופורש וא״ש ולק״מ ועיין עוד מ״ש לקמן דבלא״ה לק״מ. והנה דעת הרמב״ם בפ״ט מאיסורי ביאה שכתב ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור כו׳ וה״ז בחזקת שבא בהרגשה וממנו למדו האחרונים דס״ל להרמב״ם דהרגשת עד הוא הרגשה גמורה וחזקה שבא בהרגשה. וקשה לי לדבריהם דהא הרמב״ם גופיה כתב גבי רואה דם במי רגלים אע״פ שהרגיש גופה ונזדעזע׳ ה״ז טהורה וכתב הה״מ שזהו אוקימתא בגמרא שם הרי להדיא דפירשו כפירוש הראשון דארגשה היינו הרגשה ממש דאם סבר דבסתמא נמי תלינן בהרגשת מ״ר הרי שפיר יכול לפרש כפירוש השני. וגם על הגמרא גופיה קשה ל״ל לאוקמא בהכי דארגשה ממש כיון דא"ש בלא״ה ולא סגי בלא הרגשת מ״ר עכ״פ ולרמב״ם א״צ יותר דסמכינן על חזקתו שבא בהרגשה. אלא ודאי אם פירוש הראשון הוא אמת מוכח דבעינן הרגשה ממש. וא״כ מנ״ל דבהרגשת עד אמרינן מסתמא. לכן עלה ברוחי לפרש מ״ש הרמב״ם חזקתו שבא בהרגשה אינו ודאי ממש רק ספיקא דאורייתא חשיב ליה. ומצינו כה״ג במתני׳ דפ״ק דכתובות ה"ז בחזקת בעולה עד שלא תתארס אף שאינו ודאי. וגם בב״ב דף ה׳ בחזקת שנתן. ולא בא לומר אלא שזהו ספיקא דאורייתא ואין מקילין בו כמו שמקילין בכתמים. ואף שלדעת הרמב״ם כל ספיקא דאורייתא רק מדרבנן להחמיר מ״מ כתמים קילי טובא שאין בהם חשש של תורה כלל. וא"כ בש״ס נצרך לאוקמא בארגשה משום דמסיק לעיל בפרק כל היד דלר״מ טמאה נדה. ולכן צריך לאוקמה בהרגשה דמשום הרגשת מ״ר לחוד ספיקא מיהו הוה מיהו השתא דאיכא הרגשה וגם דם לפנינו לא תלינן בטעות והוה טומאה ודאי. וגם הרמב״ן בהלכותיו העתיק דבריו ומוכח עכ"פ דלא הוי טומאה ודאי. אך קשה דבהלכות שגגות הביא מתניתין דנמצא על שלה אותיום חייבין קרבן בסתמא. ואי ס״ל דספיקא הוא ה״ל להביא דאיירי בארגשה דוקא. ועוד קשה לי אם נימא דבלא הרגישה יש כאן טומאת ספק בהרגשת שמש. א״כ למה נקט במתני׳ נמצא לאחר זמן טמאין מספק לפלוג באותיום גופיה דבלא הרגישה טמאין מספק. ועוד דבפ״ד דין י"ז וי״ט כתב בקינחה עצמה טמאה נדה וקשה הא ליכא הרגשה וה״ל לבאר דאיירי בהרגישה. ולכן צ״ל דס״ל להרמב"ם דבאיכא הרגשת שמש טמאה מדאורייתא וכמו כן בהרגשת עד ומ״ש בפ״ד קינחה וכבר כתבו האחרונים דבקינוח לא שייך הרגשת עד י״ל דשם איירי לאחר תשמיש ולכך טמאה נדה די״ל בשעת תשמיש הוה והרגשת שמש הוא. אלא אכתי קשה דהא כבר הוכחתי לעיל מן הש״ס דבראתה לאחר שיעור וסת אמרינן דטמאה מספק ולא אמרינן שתטמא בודאי מטעם חזקת דם בהרגשה דיש לומר השתא דחזאי. וא״כ קשה טובא אמאי כתב בקינחה עצמה בעד שאינו בדוק טמאה נדה הא ממה נפשך אי אתי דם בתר תשמיש הרי בא בלא הרגשה וע"כ דהוה בשעת תשמיש וא״כ אינה טמאה ודאי דיש נגד חזקת דם חזקה דהשתא והוא מוכרח דהא אח״ז פטורין מן הקרבן וכמו שכתבתי לעיל. ולכן נ״ל דמ״ש הרמב״ם טמאה נדה אינו מפרש מה שנאמר בגמרא טמאה נדה שיהיה טמאה ודאית דמאין הרגלים לומר טומאה ודאית בעד שאינו בדוק. אלא דהרמב״ם לשיטתיה שפסק בפ״ו משאר אבות הטומאות דהיכא שיש ספיקא דאוריית׳ שורפין תרומה וקדשים. והכא נמי הוי ספיקא דאורייתא ושורפין תו״ק. משא״כ היכא דטמאה משום כתם שאין שורפין תו״ק. וראיה לזה שהרי בפרק כל היד מסקינן לר״מ גבי מי רגלים טמאה נדה. ובפ' האשה ס״ל לרבי יוחנן באיש ואשה לר״מ טהורה משום דהו״ל ס״ס ספק מן האיש ואת״ל מן האשה דילמא אינו דם נדות ואי ס״ל טמאה ודאי מאי ס״ס הוא ובפרט דהך ספק מן האיש ספק גרוע הוא דהא בנמצא על עד שלו חייבין קרבן ולא חיישינן שמא מן האיש הוא. אע״כ מסתמא חזקת דמים מן האשה רק דסברא דמן האיש אינו אלא לצרף בספק שמא אינו דם נדה ואי הוה ס"ל דטמאה נדה ודאית מה יועיל צירוף ספק מן האיש. אלא ודאי הא דאמר טמאה נדה היינו מספק ובזה אפשר ליישב הסתירה בזה ואין להאריך. והנה לפ״ז י״ל דשם הטומאה ג״כ בספק דאיירי אחר תשמיש כדפרישית וי״ל הרגשת שמש הוה. ומ״מ ממה שכתב הרמב״ם בהלכות שגגות משמע דאמרינן בשביל הרגשת שמש טומאה ודאית. וקשה טובא דלענין מ״ר הביא אוקימתא דש"ס דאיירי בהרגשה ושם לא הביאה דהא בש״ס מוקי גם הך בהרגשה ואפשר לומר דודאי לדידן בלא״ה לא צריך לאוקמה בארגשה דבלא״ה חזקת דם בא בהרגשה. רק משום דסתמא דמתני׳ ר״מ ור"מ חייש למיעוטא והיכא דאיכא חזקה בהדי מיעוטא חייש אפילו מדאורייתא וא״כ סמוך מיעוטא דרואה בלי הרגשה לחזקת טהרה ולא הוי מתחייב חטאת ולכן צריך לאוקמה בארגשה ממש ולתלות בהרגשת שמש הוה מיעוטא דלא שכיח. מיהו לאח״ז איכא למימר השתא אתא. וכיון דאיכא נמי חזקה דהשתא פטורין מקרבן וא״ש ויבואר עוד להלן בס״ד. וראיתי לבעל ספר ס״ט בסימן ק״צ דף ל״ו ביקש להוכיח מדברי התוספות כפירוש הראשון דאיירי בהרגשה ממש ממה שהקשו וא״ת אמאי לא נקט הרגשת מ״ר כדלעיל והל״ל כו' אע״פ שלא הטילה ואי ס"ל להתוס׳ כפירוש השני באמת לא ארגשה וא״כ קשה נמי איך שמואל מטהרה הא יש לחוש להרגשת מ"ר ובמ״ר לא מפלגו בין זמן מרובה לזמן מועט א״ו דהתוס׳ ס״ל דבעי הרגשה ממש. ולענ״ד מהא לא איריא די״ל דעיקר קושית התוס׳ על המקשה דפריך אי דארגשה כו׳ והא כבר ידע מהרגשת מ״ר ומאי קשיא ליה לאח״ז אמאי פטורה. וגם המתרץ הו״ל לתרץ כן ולישאר בסברת המקשה דאיירי בארגשה ואימר הרגשת מ״ר הוא אף שלא הטילה וא״צ לחדש הרגשת שמש ושמואל איירי ודאי בלא הוה לה שום הרגשה. (אך מ״מ נ״ל כן מדעת התוס׳ דהא יש להבין מאי קשיא להו מדלעיל אם אמרו להחמיר בטומאת מעת לעת חיישינן להרגשת מ״ר אע״פ שלא הטילה יאמרו כאן להקל ולחייב חטאת אף בלא הרגישה רק הרגשה שיש לתלותה במ״ר דילמא ס״ל דלא אמרינן כן אף בלא הטילה רק לחומרא. אבל כאן דיתחייב חטאת לא אמרינן וי״ל הרגשת מ״ר בלא הטילה לא דמי כ״כ להרגשת נדות ומנ״ל להקשות. ועוד אמאי לא הקשו כן אהרגשת עד ומהרש״א הרגיש ג״כ בזה. אלא נראה דאהרגשת עד לא קשיא ליה דודאי ניחא ליה לשנויי הרגשת עד דהאי הרגשה עדיפא מהרגשת מ״ר שלא הטילה). וא״כ י״ל דמשמע ליה משוך טמא ודאי בשביל הרגשת מ״ר שלא הטילה י״ל דלאו הרגשה מעליא היא והרגשת נדות הוה הרגשה טפי דהא קשה אמאי לא הקשו כן על עד המובא בש״ס קודם ולפירוש הראשון א״ש די"ל ודאי הרגשת עד ושמש אינן דומין להרגשת נדות רק כשהם משונים וכמ״ש לעיל וכמו כן הרגשת מי רגלים נמי כשבאים בשינוי דוקא יש לטעות בהרגשת נדות. וא"כ לעיל נמי דאמרינן כסבורה הרגשת מ״ר היא היינו שסבורה שמ״ר באים בשינוי ואינה תולה בנדות והכא נמי הרגשת שמש נמי אינו אלא בהרגשה משונה. רק דלפעמים הרגשת שמש ג״כ משונה. וא״כ על עד לא קשיא להו דנימא משום הכי עגול טהור דהרגשת מ״ר היה אע״פ שלא הטילה די״ל דלא מסתבר להקל ולתלות בהרגשת מ״ר שבאו בשינוי ולטהרה. ונהי דלעיל אמרינן כסבורה הרגשת מ״ר הוא דלפעמים באים בשינוי אף שלא הטילה מ״מ להקל לא משמע להש״ס סברא זו. משא״כ על הרגשת שמש הקשו שפיר דהא הקושיא לאחר זמן אמאי פטורין וע״ז י״ל להקל חיישינן דילמא הרגשת מ״ר היא. אבל אם נימא כפירוש השני דלחומרא אמרינן הרגשת שמש היא א״כ גם על עד הוה מצי לאקשויי דמשום הכי מחמרינן משום הרגשת מ"ר וא״ש. גם ברש״י פירש הרגשת עד שציערתה העד ע״כ משמע דמפרש ארגשה ממש דאילו לפירוש השני כל בדיקה הרגשה מיקרי. והנה מפרש"י נראה דהרגשה אינה הרגשת פתיחת המקור רק הרגשת צער. וכן נראה מדברי הרמב״ם הנ"ל שהרגשה היא מה שהרגיש גופה ונזדעזעה והיינו שהיא מצטערת בשעת יציאת הדם ממנה. וכן משמע בדף ג׳ גבי ישינה אגב צערא מתערה מידי דהוה אהרגשת מ״ר. ולפ״ז עלה בדעתי לפרש מ״ש הרמב״ם בפ״ט ומצאה דם לפנים היינו משום דכיון שהכניסה כ״כ העד לפנים לא סגי בלי שתצטער. צא ולמד כמה כרכורים כרכר הב״י בסימן קצ"ו בענין הבדיקה על הפוסקי׳ שהצריכו לבדיקה שתהיה עד מקום שהשמש דש שקשה לאשה ע״ש. וכפי זה י"ל הא דשקיל וטרי הש״ס בעד אי דארגשה היינו שהרגישה צער כעין הרגשת נדות עגול אמאי טהורה. ואי דלא ארגשה היינו שלא היה לה שום צער. ומשני דארגשה היינו שהיה לה צער והרגשת הגוף רק די״ל הרגשת עד היינו דבצער כעין הרגשת עד נמי מקרי הרגשה. ומ״ש רש״י שציערתה העד היינו שבדקה בעומק בחורין וסדקין והא לא סגי בלי צערא. ולפ״ז בהרגשת שמש נמי י״ל דוקא כשבא בשינוי והיה לה צער מזה ולאח״ז מ״מ פטורין די״ל הרגשת שמש הוה. אבל בסתם תשמיש שאין לה שום צער לא מיחלף כלל בהרגשת נדות. ובזה ארווח לן מה שהקשו התוס׳ בדף ג׳ על פרש״י שפירש אשה מרגשת דמדלא הרגישה אמרינן השתא חזאי ואף דגם עכשיו אין לה הרגשה י״ל דהרגשת עד היא. והקשו התוס׳ דא״כ בשימשה אתמול נמי נימא הרגשת שמש הוא ולמאי דפרישית א״ש דודאי בדיקת עד לא סגי בלי צערא בפרט בבדיקה של טהרות דלכ״ע צריך חורין וסדקין י״ל שפיר הרגשת עד. משא״כ בשמשה ולא היה לה שום הרגשה לא תלינן בהרגשת שמש כדמוקמינן בפ׳ הרואה דוקא בארגשה וגם בעד דנקט ארגשה היינו שהכניסה העד בעומק דלא סגי בלי הרגשת צער. משא״כ הרגשת מי רגלים ושמש ודאי כשבאין בלי שום שינוי אינם הרגשה דליכא צער. משא״כ בבדיקה פסיקא ליה דודאי איכא צערא כשבודקת בעומק ולכן אין חוששת להרגשת מ״ר ושמש לב״ש דכל שלא באו בשינוי אין לחוש. אלא דב״ה חששו דילמא ארגשה ולאו אדעתה משום דסבורה הרגשת מ״ר היא. ולהכי לא חיישי בית שמאי שהיה שינוי ותלתה במ״ר ושמש ואם מרגשת באמת שינוי במ״ר ושמש מסתמא בודקת מיד אבל הרגשת עד פסיקא ליה דודאי הוא בצער וא"ש. ומשמע לי דאפילו אם מרגשת שתשמיש או הרגשת מ״ר בשינוי קצת אינה צריכה לבדוק כיון שיש לה במה לתלות לא מחזקינן ריעותא לומר שהרגשת נדות היא. כיון דגם מ״ר ושמש בא לפעמים בשינוי. ובזה ניחא לי מ״ש לעיל בשם ס׳ ס״ט שהקשה אמאי דבעי אשה מהו שתבדוק אי לא אמרינן בסתם הרגשת שמש הוא איך משכחת לה שיעור חטאת עיין מה שכתבתי לעיל בזה. ולפי זה ניחא דודאי אפי׳ הרגישה צער בתשמיש אינה מחוייבת לבדוק. אלא דביש הרגשת צער וגם יש דם שפיר אמרינן דחזקתו בא בהרגשה אבל בסתמא בשביל הרגשה כזו אינה מחוייבת לבדוק ומסיק דאינה צריכה לבדוק שלא יהא לבו נוקפו. ובהכי ניחא דקשה לי איך משכחת לה חיוב חטאת הא בשבועות מסקינן דבשלא בשעת וסתה אנוס הוא ואם כן התם ודאי איירי שלא בשעת וסתה דלא איירי בסמוך לוסתה דאיכא איסורא ואי מיירי בהתירא הוה אנוס כדמוכח מסוגיא דשבועות דלא משכחת לאוקמה רק בסמוך לוסתה וא״כ היכי שייך חיוב חטאת דהא התם ודאי איירי בהתירא מדאמרי׳ שלא יהא לבו נוקפו. ואי בסמוך לוסתה יפרוש ויפרוש וע״כ איירי שלא בשעת וסתה ואם כן היכי שייך חיוב חטאת הא אנוס הוא. ולפי זה א״ש דיש לומר דאיירי שאמרה שמרגשת צער ונהי דאינו מחויב לנעוץ צפרניו דשכיח נמי הרגשת שמש בצער מכל מקום אי בדקה ומצאה חייב מיהת חטאת אפרישה ולא מקרי אנוס שיפטר על ידו מקרבן וא״ש ומזה ראיה דודאי איירי בהרגשה והיינו משום דלא משכחת לה חיוב חטאת בלי הרגשה וא״ש ודו״ק. וא״ת לפי זה קשה הא דפריך בשבועות דף י״ח דבעי לאוקמא מתני׳ דנמצא על שלה חייב חטאת אפרישה ופריך והא נמצא קתני ולפי מ״ש מאי קושיא נימא דאיירי באמרה שהרגישה הרגשת צער ובשביל זה אינו מחויב לפרוש דיכול לתלות בהרגשת שמש כל שאין דם לפנינו ושפיר שייך נמצא י״ל דודאי אי אמרי׳ אפי׳ בסמוך לוסתה אנוס הוא והיינו מאי דדחי שלא בשעת וסתה ע״כ ס״ל גם בשעת וסתה כיון דמן התורה אינו מוזהר לפרוש מקרי אנוס וא״כ כ״ש בהרגשת צער שמותר אפי׳ מדרבנן כ״ש דמקרי אנוס. מיהו לפי האמת דוקא שלא בשעת וסתה דאנוס גמור הוא אבל כל שאמרה לו שהרגישה קצת צער אף דאין מחוייב להמתין עד שימות האבר מכל מקום אי משכחה דם לא מקרי אנוס וא״כ התם ע״כ איירי בהרגישה ממש למאי דס״ד דבשעת וסתה נמי אנוס הוא גם אפרישה לא שייך חיובא. ועל פי הדברים האלה אפשר ליישב ג״כ דברי התה״ד שסובר באשה שהרגישה שנפתח מקורה אפי׳ לא מצאה אח"כ כלום טמאה דהרגשה דאורייתא. והקשה עליו הגאון בעל שב יעקב מהא דלעיל דף י״ו דס״ל לשמואל באשה שיש לה וסת ולא בדקה בשעת וסתה דטמאה משום וסתות דאורייתא. וקשה ממ״נ אי לא ארגשה אינה טמאה מן התורה וע״כ בארגשה ובארגשה בלא״ה אפילו למאן דאמר וסתות דרבנן טמאה דהרגשה דאוריית' וד״ז הגאון בכו״פ תי׳ דאפי׳ לא ארגשה כיון דאיכא חזקה דבא בזמנו אף דעיקר הדם מדרבנן טמאה ע״ש. ולא נראה לענ״ד דהא ודאי מוכח מהא דנמצא על שלה דחייבין קרבן ולא תלינן בהרגשת שמש וע״כ דחזקת דמים באים בהרגשה וא"כ בלא ארגשה לא מסתבר לומר וסתות דאורייתא דמסתמא היא מוחזקת לפי מה שרגילה לראות בהרגשה ומהיכא תיתי נימא שראתה בלי הרגשה. וגם אני הקשיתי עליו לעיל מהא דבעלה בחטאת. ועל פי זה נראה דיש לחלק דודאי יש שני מיני הרגשות הרגשה שנזדעזעה גופה כמ״ש הרמב״ם. והרגשת פתיחת המקור. וס״ל להתה״ד לחלק דהא דאמרינן אימור הרגשת מ״ר הוא היינו דוקא הרגשת הזדעזעות הגוף. אבל הרגשת פתיחת המקור לא שייך לתלות במ״ר. אבל הרגשת צער שפיר יש לתלות במי רגלים ואינה דאוריית׳ דיש לתלות במ"ר. והא דפריך בפ׳ הרואה אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורין ולא אמרינן דילמא הרגשת מ״ר היה. י״ל לשיטת התה״ד דס״ל הרגשת שמש שייך אפילו בלי שום הרגשה וכפירוש השני וא"כ עדיפא מיניה משני דלא סגי בלי הרגשה דהרגשת שמש עולה לה. וא״כ י״ל שם לא איירי בהרגשה שנפתח מקורה וראיה לתה״ד כיון דחזינן דאי ליכא למיתלי הרגשה במידי אחרינא קשיא לן דתהא טמאה ודאי אפי׳ לאחר זמן וס״ל ממילא בהרגשת פתיחת המקור דליכא למיתלי במ״ר שאין מ״ר באים מן המקור וכמ"כ הרגשת עד ושמש נמי לא מיחלף בפתיח׳ המקור והרגשה דפתיחת המקור מן התורה דבהרגשה זו אין לתלות בשום דבר. וא״כ שפיר מצי איירי שמואל בהרגישה. מיהו לאו הרגשת פתיחת פי המקור רק הרגשת צער וזה יש לתלות במ״ר אע״פ שלא הטילה וכמו כן האי דכל שבעלה בחטאת איירי ג״כ בהרגשת צער הגוף ואפשר דלמסקנא דמסיק הרגשת עד ומ״ר ושמש אפשר דלאו דוקא אלו ה״ה בכל מאורעי יש לתלות אם לא הרגישה שנפתח מקורה. ובהכי ניחא לי עוד דמייתי התם פלוגתא ברואה דם מחמת מכה אם יש לה וסת חוששת לוסתה ובעי למימר דס״ל וסתות דאוריית׳ וקשה ג״כ ממ"נ אי ליכא הרגשה לא שייך וסתות דאוריית׳ ואי איכא הרגשה בלא״ה הרגשה דאוריית׳. ולפמ״ש א״ש דשם יש הרגשת צער מחמת מכה ואם כן אין להבחין וא״ש נמי האי דכל שבעלה בחטאת. ומצאתי ראיה לזה בפסקי מהרא״י סי׳ מ״ז הובאה ביתה יוסף ס״ס קפ״ז שכתב ומ״ש הואיל ותמיד רואה בלי הרגשה אין סברא לומר לעולם הרגשת עד הוא אין נראה דרואה מחמת תשמיש נמי אינה מרגשת דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמאה אלא דאמרינן הרגשת שמש היא כו׳ עכ"ל. הרי בהדיא דס״ל דהרגשה דסתימת החדר לא מיחלפא לה בהרגשת שמש. דהא כתב בפשיטו׳ דפשיטא דטמאה ואמאי פשיט' ליה הא י״ל שהיא טועה בין פתיחת החדר להרגשת שמש. אלא ודאי הא לא מיחלף לה כלל. ואם כן ה״ה דבהרגשת עד ושמש נמי לא תלינן בהרגשה שנפתח מקורה וכדפרישי׳ רק דמהרא״י למד מדאמרינן אי דארגשה וס״ד דלא נתלי הרגשה במידי אחרינא ומש״ה קשיא לי׳ לאח״ז אמאי פטורין ומזה למד דבהרגשה שנפתח המקור דליכא למיתלי בשום דבר ודאי טמאה. וזהו שאמרו בשבועות היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי היינו בהרגשה שנפתח מקורה. איברא דמ״מ תליא בפלוגתא דהראב״ד והרז״ה דלדעת הראב״ד דס"ל רוב דמים שבאשה טמאים שפיר י״ל דבהרגיש׳ ולא מצאה כלום יש לחוש אבל לשיטת הרז״ה אכתי אפילו ראתה מידי ספיקא לא נפיק שמא דם טהור היה ואין להאריך בזה. העולה מתוך מ״ש שיש ב׳ מיני הרגשה הא׳ היא הרגשה בעלמא והוא שאמר שמואל אין האשה מטמאה עד שתרגיש היינו הרגשה כל דהו הרגשת הגוף ולא צריך הרגשת פתיחת המקור כלל דהא בבשרה לא איירי במקור דהא ילפינן מינה שמטמאה בפנים כבחוץ ובהרגשה זו יש לטעות גם כן בהרגשת עד ומ״ר ושמש ולפמ״ש בעינן שתרגיש צער מהם. והרגשה השניה היא פתיחת המקור ובזו אינה טועה בין עד ושמש ומ״ר למקור שאין מגיעין עד שם. וארווח לן בזה מה שנתחבטו האחרונים במצאה כתם סמוך לתשמיש אמאי מקילין ביה הא י״ל הרגשת שמש הוה וכמו כן בסמוך למ״ר ובודאי דמתני׳ בפ׳ הרואה דתנן תולה בכל דבר משמע ודאי איירי אפי׳ שמשה קודם או שהטילה מ״ר ואינו עולה על הדעת כלל לומר דמתני׳ איירי דוקא בלא שמשה ולא הטילה מ״ר דכל כה״ג ה״ל לפרושי וא״צ ראיה לזה דפשיטא דמתני׳ איירי בכל גווני וא״כ אמאי תולה הא יש חשש דאורייתא דילמא הרגשת שמש הוה או מ״ר. אך לפמ״ש א״ש טובא דהא בלא דשמואל נמי פשיטא לן דכתמים דרבנן אף דבלא ארגשה הוה ס"ד דהוא מן התורה והיינו ע״כ משום דכיון דלא ארגשה רגלים לדבר דמעלמא אתי וא״כ י״ל דשמואל לא חייש רק דבלי שום הרגשה טהורה מן התורה מיהו בהרגשה כל דהו דדמי להרגשת עד ושמש נמי טמאה מן התורה דמ״מ הרגשה מיהא הוה וא״כ י״ל ודאי בנמצא על שלה וכמו כן בנמצא על עד או במ״ר דודאי מגופה אתא אין לטהר מטעמא דשמואל כיון דבא דם בפנים ואפילו אתא בהרגשה כל דהו נמי טמאה ולא תלינן דאתא בלי שום הרגשה דחזקה שבא בהרגשה ואף דלא הוה הרגשה דפתיחת המקור מ״מ כיון שיש דם לפנינו חזקה שבא עכ״פ בהרגשה כל דהו ותו לא שייך לטהרה מחמת שראתה בלי הרגשה ולומר דאתא בלי שום הרגשה לא תלינן כלל. משא״כ בכתמים דאין ודאי שבא מגופה אמרינן כיון דדרך שיבא הדם בהרגשה של פתיחת המקור שפיר תלינן טפי דמעלמא אתי ביש לה לתלות והרגשה דפתיחת המקור לא מיחלפא בשמש ומ״ר כלל כדפרישית. ובהכי ניחא לן ג״כ דברי מרן הב״י שפירש בסימן ק״צ שכתב גבי בדקה בעד גם גבי דם ונמצא על העד דלהכי בעגול טהור כיון שלא הרגישה רגלים לדבר דמעלמא אתי ע״ש והוא תמוה לכאורה דבפ׳ הרואה מוקמינן לה בדארגשה וכן ראיתי ג"כ בספר ס״ט בתשובת בנו שכתב שאביו הרגיש בזה. מיהו לפירוש השני שכתבתי לא קשיא די״ל כיון דלאו הרגשה ממש הוה אכן לפמ״ש א"ש טובא דעיקר הטעם שתולין בכתמים להקל אף בשמשה היינו משום דלא הרגישה פתיחת המקור וא״כ יפה כתב רבינו ב״י ג״כ כיון שלא הרגישה פתיחת המקור רגלים לדבר דמעלמא אתא וא״ש ולק״מ. מיהו לפמ״ש לעיל דגבי הרגשת עד ומ״ר ושמש בעינן דוקא שיבאו בשינוי והיינו שתרגיש צער מה כפשטא דש״ס א״כ אין לנו ראיה שנתלה בכתמים להקל בהרגישה הרגשת צער מן המשנה דסתמא נקט תולה בכל דבר די״ל דשפיר איירי אפילו הטילה מ״ר ושמשה והיינו שלא בהרגשת צער אבל בהיה לה הרגשה אפשר שאין תולין דע״ז אין ראיה מדנקט סתמא וקצת ראיה דבזה אין תולין מדפריך בסוף אשמואל ממתני׳ דהרואה כתם אע״פ שלא הרגישה ואמאי לא מוקי בארגשה. אלא ע״כ דקשיא סיפא דתנן תולה בכל דבר והיינו דוקא בלא הרגישה משא״כ בהרגישה אין לתלות דיש חששא דאורייתא וגם לא שייך כ״כ רגלים לדבר דמעלמא אתי כיון דהוי מיהת הרגשה ומתני׳ דתולה היינו דוקא בלא ארגשה מיהו יש לדמות דודאי התם ניחא ליה לאוקמא שפיר בארגשה כיון דלא נחית לבאר בפרטות ולא אתי לפלוגי בדינה הרגשה משא״כ אמתני׳ דמפלגא טובא בדיני כתמים אם איתא דבלא ארגשה טהורה הו״ל לפרושי וכן מורה פשט לשון הש״ס דקאמר טמאה אע״ג דלא הרגישה וכמו כן האי דעל בשרה דנחית לפלוגי טובא בדיני כתמים ה״ל לפרושי דאיירי בהרגישה דוקא ולהכי לא פריש בש״ס אי דארגשה כדמפרש אאינך. והנה מזה נלענ״ד להביא ראיה דדוקא באיכא הרגשה ממש הוא דטמאה מדאורייתא לשמואל אבל בשביל הרגשת מ״ר לחוד אינה טמאה מן התורה דאל״כ קשה מאי פריך מכתמים דטמאה אע״פ שלא הרגישה הא בריש נדה דף ג׳ דמפרש טעמא דשמאי משום דאשה מרגשת בעצמה והלל כסבורה הרגשת מ״ר הוא ופריך לימא תנן כתמים דלא כשמאי ומשני מודה שמאי בכתמים מ"ט כו׳ ומדפרכינן דתנן סתמא דלא כשמאי משמע דלהלל א"ש והיינו משום דגם בכתמים יש לטמאות בשביל הרגשת מ״ר ואמרינן ג"כ כסבורה הרגשת מ״ר הוא. וכיון דמוכח דס״ל להש״ס בפשיטות דבכתמים נמי יש לחוש שסבורה הרגשת מ״ר הוא וא"כ מאי קשיא אשמואל הא באיכא הרגשת מ״ר לשמואל נמי הרגשה מקריא אלא ודאי הרגשת מ״ר בלי שינוי לא הוה הרגשה לשמואל רק כשמי רגלים באים בשינוי והיינו שנזדעזעה גופה יש לתלות במ"ר שבאו בשינוי ולכן בלא שמואל ניחא ליה די"ל שפיר הרגשת מ״ר היה משא״כ לשמואל בעי הרגשה ממש ובזו לא משמע דתלינן כיון דאיירי בזמן מועט כמ״ש התוס׳ וכיון דבמ״ר בעינן שיבאו בצער ובלא״ה לא הוה הרגשה ודאי ה״ה בעד ושמש בעינן הרגשה ממש וכפשטא דש״ס בארגשה דוקא דומיא דהרגשה דמ״ר דהוא דוקא כדפרישית. איברא לפרש״י שפי׳ בכתמים הקושיא אלמפרע ועיין במהרש״א שביאר כוונתו דאלהבא לא קשה דאם אמרו ב״ש שלא להחמיר במע״ל דחששא דרבנן בעלמא הוא. מ״מ כאן י״ל דלא סמכינן אסברא דמרגשת ע״ש וא״כ א״ש דבלא דשמואל ודאי משמע לן דנהי דאיירי בזמן מועט שאין רגיל לשהות על בשרה מ״מ א״ש דהשתא טמאה אפילו בלי הרגשה ובטומאה דמע"ל שייך הרגשת מ״ר כמ״ש התוס׳ לעיל. משא״כ לשמואל כיון דהשתא לא שייך לטמאותה לחולין דהא לא ארגשה. וא״כ גם בקדשים אין לומר טומאת מע״ל דליכא שום טומאה להבא. ולא אמרו טומאת מע"ל בקדשים רק היכא דאיכא בחולין טומאה מכאן ולהבא וא"ש ולק״מ:
מיהו לפירוש התוס' שפירשו דהקושיא דגם להבא לא יטמאו כתמים לשמאי מוכח כמ״ש דבלאו דשמואל ניחא לן דכתמים טמאין די״ל דמגופה אתא והא דלא ארגשה היינו משום דכסבורה הרגשת מ״ר הוא. אע"ג דמתני' איירי בזמן מועט מ"מ שמא היה לה הרגשת מ״ר בלי שנוי גם בזמן מועט חיישינן. משא״כ לשמואל דבעי הרגשה ממש פריך שפיר. מיהו מ״מ זהו דחוק בכוונת התוס׳. ולכן י״ל דהא גופא קשיא לן לשמואל דבלא שמואל י"ל דלהכי כתמים טמאין דיש לחוש גם בזמן מועט להרגשת מ"ר אפי׳ אמרה שלא הרגישה י״ל ארגשה ולאו אדעתה מכל מקום לשמואל דס"ל בבדקה קרקע עולם טהורה ולא חייש דארגשה ולאו אדעתה א״כ פריך שפיר אמאי רואה כתם טמא ולפ״ז אין ראיה דבעינן דוקא הרגשה. והנה כפמ״ש לחלק בין הרגשות דביש הרגשת צער סגי לענין שטמאה התורה אפשר דלכ״ע בעינן הרגשת צער והרגשה שמכנסת העד בעומק הפרוזדור לא סגי בלי צער וא״כ בתשמיש אם לא הרגישה צער לכ"ע ליכא הרגשה דאורייתא יש לעשות שלום בין הפוסקים דהג"מ כתבו דאף לאחר תשמיש לא הוה הרגשה לטמאות מן התורה והרשב"א שכתב בבדיקה הרגשת עד היינו משום דס״ל בדיקה בעי שתכנס בעומק למקום ששמש דש ולא סגי בלא הרגשת צער כל דהו אבל בליכא שום הרגשה לא חיישינן כלל לדם שבא בהרגשה רק שלשון הרמב״ם בפ״ד קינחה עצמה עומד לנגדי וגם סתימת לשונו בהלכות שגגות ומ״מ דברי הרמב״ם צ״ע ואין להחליט מהם הן ולאו ורפיא בידי. עכ"פ עלה בידינו בבירור שאף שמצאה לאחר תשמיש או מ״ר אפ״ה מקילין בו אם יש במה לתלות דמסתמא נמי לא חיישינן להרגשת שמש דדרך להרגיש פתיחת המקור. וארווח לן בהא דברי המרדכי שכתב בפירוש ואם יש לה וסת הנאמר ברואה מחמת תשמיש שאם יש לה וסת קבוע תולין שהדם שרואה דם צדדין הוא מחמת מיעוך תשמיש. והקשה עליו ד״ז הגאון זצ״ל בכו״פ ממה ששנינו אע"פ שאמרו דיה שעתה משמשת בשני עדים. וקשה ל״ל עדים הא במצאה ג״כ טהור שלא בשעת וסתה ולפמ"ש ניחא דכבר כתבתי דבתה״ד מפרש הא דרואה מחמת תשמיש היינו שלא הרגישה שנפתח מקורה דבהרגישה שנפתח מקורה פשיטא דטמאה והנה דבריו צריכין ביאור מאי קאמר פשיטא דטמאה אטו מאן קאמר דטהורה וצ״ל דקשיא ליה הא דנקט אם יש לה מכה תולה במכתה ואם הרגישה שנפתח מקורה אמאי תולה במכה. וקשה הא שפיר י״ל דודאי מן המכה בא ומה שנדמה לה שנפתח מקורה היינו הרגשת שמש. אלא ודאי ס״ל דהרגשת שמש לא מיחלף בפתיחת המקור וכדפרישי׳ בשני מיני הרגשות. וא״כ י״ל הא דתלינן בצדדין היינו משום שדרך לראות בהרגשת פתיחת המקור וגם היא שלא בשעת וסתה והיא יש לה וסת קבוע לכן תלינן בצדדין וא"כ התם שפיר צריכה בדיקה לפני תשמיש היינו שמא תרגיש פתיחת המקור ובשתראה שלא בשעת וסתה מטמאה מע"ל ולכן צריכה לבדוק דמחמת תשמיש עלולה לראות כדאמרי' שמא מחמת חימוד ראתה מיהו בלא הרגישה פתיחת המקור לא חיישינן דאין דרך לראות כי אם בהרגשת פתיחת המקור (ואם נאמר שראתה בלי הרגשת פתיחת המקור הרי יש לנו לומר שראתה בלי הרגשה כלל ואינה טמאה מן התורה רק מדרבנן ושפיר תלינן בצדדין כיון דהוא שלא בשעת וסתה משא״כ לענין טהרות אפי׳ ראתה בלי הרגשה מטמאה עכ״פ טהרות דקיי"ל מקור מקומו טמא ולכן לא תלינן בצדדין מאחר שאפי' בא מן המקור שלא בהרגשה טמאה עכ״פ טומאת ערב) מיהו באשה שוסתה לראו׳ בלי הרגשת פתיחת המקור רק בהרגשה בעלמא ודאי לא תלינן בצדדין משום הא דשלא בשעת וסתה לחוד. והמרדכי מיירי דוקא שיש לה וסת קבוע לראות בהרגשת פתיחת המקור. אבל אשה שוסתה לראות בלי הרגשת פתיחת המקור שפיר י״ל אף שלא בשעת וסתה אינה טהורה בראתה בשעת תשמיש ואשה כזו ודאי צריכה בדיקה לאחר תשמיש ואגבי נשים אלו שדרכם לראות בלי הרגשת פתיחת המקור תקנו כן בכל נשים שמא תרגיש פתיחת המקור. והבדיק׳ הוא לתועלת. שאם תראה אח״כ שלא בשעת וסתה יהי' כפקידה מה שבדקה לאחר תשמיש שאם תוסיף לראות בלי שעת וסתה מטמאה מעת לעת דהרי אתרע חזקה דאורח בזמנו בא ולכן תקנו בה בדיקה וא״ש. ומיושב נמי מה שהקשו עליו מנמצא על שלה דבס״ד איירי שלא בשעת וסתה. ולמ״ש א״ש די"ל באין דרכה לראות ע״י פתיחת המקור דוקא. מיהו אכתי קשה אשה כזו לא תתלה בכתמים לאחר ששמשה עיין מ״ש לעיל. ולכן י״ל על דברי המרדכי בע״א. ובזה נתישבו לי דברי התוספות בשבועות דף י״ח שהקשו אמאי דמוקי התם שלא בשעת וסתה ואפרישה ופריך והא נמצא קתני והקשו התוספות טפי ה"ל לאקשויי לאח"ז אמאי פטרינן כיון דאמרה לו נטמאתי. והקשה ד״ז הגאון הא י"ל דלא קאמרה בהדיא נטמאתי רק שהרגישה ע״ש. ולפמ״ש א״ש דבלא״ה קשה לדברי הסמ"ק והר"ן שנתנו טעם דלכך מותרת לבעל שני ברואה מחמת תשמיש היינו משום ס״ס שמא מצדדין ואת״ל מן המקור שמא אין אצבעות שוות. וקשה א"כ אמאי בנמצא על שלה אותיום חייבין קרבן הא י״ל דמצדדין קאתי. בשלמא לדעת המרדכי דס״ל באשה שיש לה וסת תלינן בצדדין לא קשיא מהא דמוקי התם שלא בשעת וסתה די״ל דאיירי באשה שאין לה וסת או עונה בינונית וכמ״ש בכו״פ. אבל הר״ן וסמ"ג וסמ״ק דלא מפלגי כלל בהא לענין רואה מחמת תשמיש א"כ קשה טובא איך מוקמינן שלא בשעת וסתה. בשלמא הא דמוקמינן סמוך לוסתה לא קשיא שנתלה בצדדין די״ל דע״כ לא תלינן בצדדין אלא היכא דליכא רגלים לדבר ואפילו באשה שאין לה וסת לא מקרי רגלים לדבר שהרי אין אסורה לשמש. משא״כ סמוך לוסתה דחזקה דאורח בזמנו בא לא תלינן בצדדין. ומה שלא חילקו בין רואה דם מחמת תשמיש בין סמוך לוסתה היינו משום דבסמוך לוסתה בלא״ה לא נעשית מוחזקת לראות מחמת תשמיש. אבל הא דמוקמינן שלא בשעת וסתה ודאי קשה טובא אמאי חייב חטאת שמא דם צדדין. אלא נראה דלמאן דמוקי שלא בשעת וסתה איירי בארגשה פתיחת המקור והא דתלינן בדם צדדין היינו בלא ארגשה פתיחת המקור וכמ״ש בשם תה״ד וכיון דלא ארגשה פתיחת המקור יש רגלים לתלות בדם צדדין. משא״כ התם איירי שהרגישה שנפתח מקורה ובזו שוב ליכא למיתלי בדם צדדין. ובזה מיושבים ג״כ דברי מרדכי וא״צ לדברי הכו״פ וא״כ גם התוס׳ יפה הקשו דא״כ לאח״ז אמאי פטורין כיון דע״כ איירי בהרגשת פתיחת המקור ובהרגשת סתימת המקור ליכא למיתלי בשמש. וא״כ גם לאח״ז יהיה חייבין קרבן. וכקושית הש"ס פרק הרואה ואף דמשני הרגשת שמש היינו הרגשה שאינה פתיחת המקור וכדפרישית ודו"ק. איברא דקשה לכאורה ממ״ש התוס׳ נדה דף י״ו בד״ה ומר סבר גבי רואה דם מחמת מכה דאיירי דוקא במרגשת שדם זה מן המכה ואפ״ה אם זמן וסתה הוא אי וסתות דאורייתא חיישינן דאם לא כן טמאה לכ״ע דאטו לא תטמא לעולם והרי מקודם היה לה וסת. וגם במרדכי ורמ״א סימן קפ"ז כ״כ שבשעת וסתה אין תולין במכתה. ולמאי דפרישית הא י״ל שפיר שלעולם לא תטמא כ"ז שלא תרגיש פתיחת המקור. וכשתרגיש פתיחת המקור ודאי תהא טמאה דהא זהו עיקר דרך הראיה כמ״ש. אך נ״ל דודאי במכה שבמקור אין להבחין כיון שבאמת הדם בא מן המקור אין להבחין בין פתיחת המקור. ולכן יש לחוש שלא תטמא לעולם. ובזה ניחא לי הא דתניא בברייתא דף ס"ו גבי רואה מחמת תשמיש דאם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה ובסוף תני בברייתא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא. הנה ברישא לא נקט שממנה דם יוצא ובמכה במקור בעינן שממנה דם יוצא ולמאי דפרישית א"ש טובא דודאי ברישא כיון שיש רגלים לדבר שראתה בלי הרגשה יש לספק בדם צדדין כמ״ש רמ״א ואין הדם בא מן המקור כלל כיון דאפי' לא היה לה מכה היה ג״כ רגלים לדבר כיון דלא הרגישה פתיחת המקור והיכא דאיכא נמי מכה באמת שפיר תלינן להקל שיש לנו לתלות במכה משנאמר ראתה בלי הרגשה רק ע״י הרגשת שמש דדרך להרגיש ממש שלא כהרגשת שמש וכמו שהוכחתי ממה דמקילין בכתמים אף בשמשה. ובהכי ניחא מה שתמה הש״ך על רמ״א מאי ס״ס הוא דמה לי מצדדין מה לי ממכה שבמקור. וראיתי לכמה אחרונים שתפסו על הש״ך דכיון דקי״ל מקור מקומו טמא שפיר הוה הפרש בין הספיקות דאילו בא ממקור טמא עכ"פ טומאת ערב ושפיר הוה הפרש בין הספיקות ולא מקרי שם א' ויצא להם לפ״ז במכה שבצדדין אין שייך ס״ס דבין כך ובין כך הדם טהור והוה שם א'. ואני בעניותי לא נראה לי סברא זו כלל שטומאת המקור יסבב הטהרה באשה וכי דין ס״ס הוא מכלל החוקים שנאמר ששמא גרים במה שיש על דם המקור שם טומאה זהו יגרום הטהרה. ולמ״ד מקור מקומו טהור תהיה האשה טמאה כלפי לייא. ועיקר טעמא דס״ס שיהיה ראוי לתלות בשני צדדין להתיר ואפילו בחד ספיקא אם איכא למיתלי להתירא טפי תלינן כמבואר בי״ד ובפר״ח סימן ך״ט עמ״ש בחדושי לי"ד סימן נון וטעמו של רמ״א נמי הוא כיון דאפילו לא היה לה מכה היה עכ"פ ספק שמא מצדדין הוא והיינו כדפרישית. כיון שאינה מרגשת פתיחת המקור רגלים יותר לתלות בצדדין רק לפי שאין דרך צדדין להוציא דם יותר יש לתלות במקור ובהצטרף עוד שיש לתלות במכה מוכחא מילתא להתירא טפי. ומה שהקשו משם אונס חד כבר ביארתי במקום אחר דלא אמרינן כן רק כשהספיקות סותרות זא״ז. ולפמ"ש כ״ש במכה שאינה במקור מאחר שאפילו באשה שאין לה מכה הוה ספק השקול מטעם רגלים לדבר שאינה מרגשת. וכשיש היתר נוסף שיש לתלות במכה ה״ל רובא להתירא. וזהו דוקא במכה שאינה במקור. משא"כ במכה שבמקור ויודעת שבא מן המקור צריכה לדעת שמכתה מוציאה דם. מיהו באין ידוע לה שבא מן המקור בכל גווני תולה להקל י ולהכי נקט ברישא סתמא באותו מקום הן במקור הן שלא במקור דאפילו במקור יש ס"ס כמ״ש רמ״א כיון שאין יודעת שהדם בא מן המקור יש לצרף שמא מצדדין אתא. וסימנין לזה הוא לשון הברייתא שאמרה ואם יש לה מכה תולה במכתה. ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה. והנה עין כל רואה ישתומם על המראה מדוע הפרידה הברייתא בין הדבקים שמאחר שדין אם יש לה וסת אין לו ענין לאם יש לה מכה למה תני האם יש לה וסת בין אם יש לה מכה ובין אם דם מכתה משונה. ואם בא לשנות התליות בהדדי היה לו להקדים ולשנות ואם יש לה וסת ואח״כ אם יש לה מכה ואם דם מכתה כו׳ ולמה עשה פירוד בין הדבקים. אכן למאי דפרישית א״ש טובא דכבר כתבתי הא דתולין במכה היינו משום דבלא״ה יש ספק שמא מצדדין הוא וכמ״ש סה״ת וסמ״ג וא״כ אפילו ימי נדות א״צ להמתין ומטהרין הדם לגמרי ומותרת לבעלה מטעם די"ל דם צדדין או דם מכה הוא והטעם דאף בלי מכה מידי ספיקא לא נפיק שמא דם צדדין הוא. וכבר הוכחתי דבסמוך לוסתה לא תלינן בדם צדדין דאז עלולה לראות. וא״כ כיון דאזיל ליה הספק שמא דם צדדין הוא. ממילא לא תלינן להקל במכה שאין ידועה אם מוציאה דם. ואם כן ביש לה וסת לא מהני לה מה שיש לה מכה לטהר הדם בשמשה סמוך לוסתה רק דמ״מ לא אתחזקה לראות מחמת תשמיש עכ״פ אין המכה מצילתה מדין נדות רק שמותרת לשמש אח״כ. וא״כ ההיא דאם יש לה וסת קאי אמכה דאם יש לה וסת אינו תולה במכתה לטהר הדם כיון שאין ידוע שמכתה מוציאה דם רק בוסתה הוא שתולה וצריכה להמתין עד שתטהר מטומאתה. וא״כ הך דינא דאם יש לה וסת קנה שם מקומו הראוי לו ולשון הברייתא נכון וברור. ומ״מ דעת הרשב״א בתה״א שסובר ברואה דם מחמת מכה שאפילו בשעת וסתה טהורה. דאשה בחזקת טהורה עומדת ותלינן להקל שאני אומר דם זה מן המכה הוא. משמע דס״ל דאפילו אינה יודעת שדם זה הוא מן המכה אפ״ה תלינן להקל ולכאורה תמוה דמה יענה במ״ש התוס׳ ושאר פוסקים דא"כ אשה זו לא תטמא לעולם והרי מקודם היה לה וסת. אלא נראה ברור דס"ל להרשב״א דודאי האי הרגשה של פתיחת המקור מרגשת אפילו יש לה מכה שם. מ״מ משכחת לה כשתרגיש פתיחת המקור. ומ״מ קשיא ליה כיון דבשעת וסתה בעי בדיקה אע״פ שלא הרגישה פתיחת המקור וכאן הרי דם לפניך ותירץ דוסתות דרבנן והיכא דלא אפשר לא אפשר. וא״כ נראה דלכ״ע צריך לפרוש ג"כ סמוך לוסתה שמא תראה בהרגשה גמורה שלא יסופק לה כלל שבודאי תהא נדה כן נלענ"ד ברור לדעת הרשב״א. אמנם קשיא לי טובא על סה״ת והגמיי׳ וסיעתם ורמ״א שהעתיק דבריהם שכיון שהם מפרשים הא דרואה דם מחמת מכה הוא במרגשת שדם זה מן המכה וכמ״ש התוספות דהא מבואר בש״ס דאי וסתות דרבנן אפילו בשעת וסתה טהורה. וע״כ הם מפרשים כפי' התוס׳ דאיירי במרגשת שדם זה מן המכה וא״כ מנ"ל להקל כלל אפילו במכה שמוציאה דם שלא בשעת וסתה כל שאין יודעת שדם זה מן המכה שהרי זהו לא נזכר בש״ס לפי סברתם דבש״ס איירי שמרגשת שדם זה מן המכה. ולהכי לא שייך שלא תטמא לעולם. שהרי כשלא תהיה מרגשת שהדם מן המכה תטמא וזהו הטעם אי וסתות דרבנן אפילו תוך ימי נדתה טהורה. ולהכי הוכרחו התוס' לאוקמה ביודעת שדם זה מן המכה. ונראה לענ״ד דודאי מהך ברייתא ליכא למילף שום התירא באין יודעת שדם זה מן המכה. וכמו שפירשו התוס׳ אלא שלמדו כן מהאי דרואה מחמת תשמיש דאיתא התם ואם יש לה מכה תולה במכתה ושם ל״ל דאיירי ודאי שדם זה יוצא מן המכה דא״כ פשיטא ומשמע להו דאפי׳ נקיים אין צריכה שתולין שטהור׳ לגמרי היא וא״כ שפיר הוכיחו שאפי׳ אין יודעת שהדם מן המכה נמי טהורה. ועפ״ז יתפרש גם כן היטב האי דאם יש לה וסת שכתבתי לעיל שהוא בלתי מסודר. ולפי זה א״ש דקמ״ל האי דינא גופא אפילו במכה מוציאה דם כל שאין יודעת שדם זה מן המכה אין תולה במכה לענין שלא תצטרך להמתין ימי נדות רק בוסתה תולה ולא נעשה רואה מחמת תשמיש. ומ״מ אסורה לבעלה עד שתטהר והיינו ממש כדברי ס״הת. איברא דאכתי קשיא מנא ליה להקל בשודאי בא מן המקור הא שם קאי ארואה מחמת תשמיש ובזה כתבו דשריא לאנסובי לאחר מטעם ס״ס שיש ספק מצדדין ואת״ל מן המקור שמא אין אצבעות שוות וא״כ הא י״ל הא דתולה במכה היינו נמי מטעם ס״ס שמא מצדדין ואת״ל ממקור שמא מן המכה משא״כ בודאי אתא מן המקור דילמא אפילו מכתה מוציאה דם אינה תולה בה. ולכן נראה דהם מפרשים הא דאם יש לה מכה בא״מ היינו אפילו אין ידוע שמכתה מוציאה דם מדלא מפרש כדמפרש בתר הכי שממנה הדם יוצא וע״כ הטעם משום ס״ס שמא מצדדין ואת״ל ממקור דילמא ממכה ואף דלאו ס״ס ממש הוא דמה לי צדדין מה לי מכה והרי גם בצדדין המוצאין דם אינה אלא מחמת לקותא רק דיש לתלות להתירא טפי אף דלאו ס"ס ממש הוא. וגם מצינו ס״ס לאיסור בזה שמא אין באשה זו שום דבר המוציא דם זולת המקור שנודע שמוציא דם ואת״ל שיש באשה דבר מוציא דם זולת המקור שמא דם זה הבא עתה מן המקור ואף דהכל הולך למקום אחד שמא הוא מן המקור מכל מקום הוה נמי שני צדדין להחמיר כמו להקל אלא ע״כ כשיש באשה זו דבר המוציא דם בודאי לא תלינן במקור ואמרינן ודאי דם זה מן המכה וא״כ כ״ש במכה מוציאה דם אף שאין יודעת שדם זה מן המכה יש לתלות יותר להיתר מאם לא נודע שיש בה דבר מוציא דם וא״ש. ועפ״ז נתבררו ונתלבנו פסקי הרמ״א שהוכיח שפיר מדברי הפוסקים דביש לה מכה אם אין ידוע שבא מן המקור אפילו באין לה וסת טהורה מטעם ס״ס דע״כ מפרשים הא דאם יש לה מכה אף שאין ידוע שמוציאה דם דאם איירי בידוע שמוציאה דם מנא לן להקל היכא דודאי בא מן המקור דילמא בודאי בא מן המקור בעינן שתדע שדם זה מן המכה וכמו שהוכרח לפרש ההיא דפרק כל היד ברייתא דרבי ורשב״א. וגם מוכח דאפי׳ באין לה וסת טהורה דהא הך ברייתא באין לה וסת איירי מדתנא בתר הכי ואם יש לה וסת תולה בוסתה. ומה שהקשה בתשובת ח״צ דאפילו בכתמים הקלים שנינו אם יש לה מכה ויכולה להגלע ולהוציא דם וגם ע״ז אמר רבי עקיבא לתלמידיו שהיו מסתכלין זה בזה שלא אמרו חכמים בכתמים להקל כו׳ כמבואר במשנה פרק הרואה כתם ואין כאן קושיא כל עיקר דז״ל המשנה מעשה באשה אחת שבאת לפני ר״ע ואמרה ראיתי כתם אמר לה שמא מכה היתה בך אמרה הן וחיתה א״ל שמא יכולה היא להגלע ולהוציא דם אמרה לו הן וטהרה ושם י״ל דאיירי שהמכה נרפאת וכמו שהיא עתה אינה ראויה להוציא דם כלל אלא שאם מתגלעת אפשר שתוציא דם והאשה לא אמרה כלל שידעה שנתגלעה ומ״מ בכתמים תלינן דשמא נתגלעה ולאו אדעתה משא״כ בראיה גמורה וידוע שהמכה אין ראויה להוציא כי אם אחר התגלעה ואינה יודעת אם נתגלעה ודאי לא תלינן להקל. משא״כ ביש לה מכה בפנים אמרינן מסתמא מכתה מוציאה דם כיון שיש לה מכה בפנים ולא נודע שנרפאת. אבל התם הרי נודע לאשה שנרפאת המכה ומכה זו כמאן דליתא ואפשר שהיה המכה בחוץ בגופה וידעה בבירור שחיתה כדמשמע הלשון שידעה בבירור שחיתה ובפנים אין עיניה בין מכתה לידע אם מוציאה דם מרוב התנועה וגם אם חיתה לגמרי רק ע״י אומדנות וגם במה תתגלע בפנים. אלא ודאי מכה חיצונית היתה ולא היתה ראויה להוציא דם כלל רק שתלה להקל אם אפשר לה להתגלע אף דלא ידעה כלל מהתגלעה ובדאורייתא ודאי אין מקילין. גם י״ל דעיקר טעמו של רשב״א דמוקמינן לה בחזקת טהרה. וא״כ למאן דחייש למיעוטא כיון דרובא וחזקה רובא עדיף וחיישינן למיעוטא גם חזקת טהרתה לא אהני לה. ולכן אי הוה כתמים דאורייתא לא הוה מיקל כיון דאפילו רובא לא מהני ובעינן ידים מוכיחות מכה המוציאה דם. ולכן התם ר״ע לשיטתיה דחייש למיעוטא בעינן שידוע שהמכה מוציאה דם וא״ש אלא שא״צ לזה דשפיר י״ל כדפרישית. ועתה נבא לנדון דידן הנה האשה הזאת שמוצאת כתמים אלו אף שאינה בודקת בעומק ובאינה בודקת בעומק לא שייך הרגשת עד. ועוד אפילו תימא הרגשת עד לא מסתבר דבשום פעם אינה מרגשת רק כשמכנסת העד יוצא הדם בהרגשה זהו נגד המושכל. והנה אמת שבפסקי מהרא״י שם דחה סברא זו מטעם דברואה מחמת תשמיש ע״כ לא איירי שמרגשת פתיחת המקור דאם כן פשיטא דטמאה ועל כן אפילו אינה מרגשת חשבו הפוסקים הרגשת שמש ספיקא דאורייתא. והנה נוראות נפלאתי על דברי הרב בעל תרומת הדשן איך דחה דברי השואל שהם דברי חכמה דודאי נגד הסברא שכיונה דוקא בעת יציאת הדם מן הרחם וכשאינה בודקת אינה מרגשת כלום ומכוונת כולי האי זהו דבר רחוק ואינה דומה לרואה מחמת תשמיש דתלינן דתשמיש גורם לה הראיה. ומצאתי שבס׳ ס״ט הביא בשם בעל שב יעקב שהרגיש גם כן בזה על תה״ד ע״ש דף ל״ח ע״ב. ואפשר דהתה״ד משמע ליה דלא אמרינן דתשמיש גורם הראיה דאם איתא דנימא דתשמיש גורם הראיה היכי סמכינן אבדיקת שפופרת ואם אינה מוצאת כלום אמרינן דנתרפאה הא ודאי לא דמי שפופרת לתשמיש אע״כ דגם השפופרת גורם הראי' כמו התשמיש ואם כן י״ל דס״ל שגם הבדיקה גורמת הראיה דס״ל דהבדיקה צ״ל עד מקום שהשמש דש וי״ל דהבדיקה גורמת הראיה ומ״מ בלא״ה צריך ביאור מאי דמשמע דרואה דם מחמת תשמיש איירי בלא הרגשה. ומלשונו נראה דליכא הרגשה אחרינא רק פתיחת המקור ומ״מ צריך ביאור דילמא הא דחשבו הפוסקים לספיקא דאורייתא היינו במרגשת פתיחת המקור והא דאם יש לה מכה תולה במכתה היינו במכה שבמקור אמרינן שדם מכה הוא ומחמת מכה נפתח המקור או דטועה בין הרגשת שמש להרגשת פתיחת המקור כיון דמפשט לשונו משמע דליכא הרגשה אחרינא א״כ ע"כ צ״ל דהרגשת שמש דומה לפתיחת המקור וא״כ מנ״ל דאינה מרגשת פתיחת המקור רק דאמרינן נמי איפכא שטעתה בין פתיחת המקור להרגשת שמש וא״כ אדרבה התם דמרגשת פתיחת המקור שפיר הוה ספיקא דאורייתא. ונראה דכוונתו לפוסקים שכתבו דלכך מותרת לבעל שני שמא מצדדין הוא. וקשיא לי ג״כ קושיא הנ״ל איך בנמצא על שלה אותיום חייבת קרבן וע״כ צ״ל כדפרישית לעיל דשם איירי בהרגישה פתיחת המקור. וא״כ ברואה דם מחמת תשמיש ע״כ באינה מרגשת פתיחת המקור איירי וא״ש. ומ״מ צ״ע דיותר מסתבר שבא בלי הרגשה דלא מסתבר שלעולם כיוונה כשמרגשת פתיחת המקור תכניס העד ואפשר דמיירי שלעולם בבדיקת העד מוציאה דם ולא זולת וחשיב לה כמו רואה מחמת העד ומדמי ליה לשפופרת. ואם כן בנ"ד שכמה פעמים שמכנסת העד ואינה מוצאת כלום אין העד גורם הראיה כלל ומסתבר דאתי בלי הרגשה ובפרט שגם בלי עומק מוצאת. אך יש לעיין אם זהו דבר מוסכם דבלי הרגשה אינה טמאה מן התורה דמפרש״י נראה לכאורה שחולק דרש״י פירש בדף נ"ח רב אשי אמר שמואל דאמר כר' נחמיה כו׳ הילכך כל הני תיובתא לאו קושיא נינהו דשמואל לא איירי בהרגשה כלל עכ"ל. משמע מדבריו לשינוי' דרב אשי לא איירי שמואל בהרגשה ולא נתחדש בהרגשה כלום. והנה דברי רש״י תמוהים דשמואל אמר בהדיא עד שתרגיש. וכבר עלה בדעתי דרש"י מפרש דהרגשה מברר שהדם מגופה ובלא הרגשה תלינן דלא אתי מגופה. וכן מצאתי שביקש לפרש גם כן בספר ס״ט דף מ״ה ע״ב והאריך ולא נהירא לי כלל דשמואל אמר בדקה קרקע עולם משמע ודאי אפילו בדקה בבירור בלי שום ספק שנוכל לומר דלאו אדעתה ואפילו בזמן מועט. וגם מאי צריך קרא לזה דהוא מילתא דתליא בסברא. וגם כוונת השואל במהר״ם לובלין לדעתי לא כיון לזה שהביא ממנו בעל ס״ט ואין להאריך בדברים אלו. ומה שנ"ל בכוונת רש״י הוא זה ונבאר גם כן דרש״י פירש בהא דמודה שמואל שטמאה מדרבנן דילמא ארגשה ולאו אדעתה ולכאורה תמוה ל"ל לפרושי הכי הו"ל לפרושי בפשיטות דשמואל לא אמר דטהורה רק מדאורייתא אבל מדרבנן אפי׳ בלי הרגשה טמאה כמ״ש התוס׳. ונראה דמשמע ליה לרש״י דלעיל מקשינן בבשרה מיבעי ליה ולא בשפיר ולא בחתיכה ומשני תרתי ש״מ ופירש הר״ן דבשפיר נמי טעמא משום דהרגשת שפיר הוא. וכיון דבחתיכה ושפיר ליכא מ״ד שטמאה מדרבנן וא״כ בלי הרגשה נמי אינה טמאה אפילו מדרבנן. והנה סבירא ליה לרש"י דיש להבין בכל הני תיובתא דמותבינן אשמואל. ויש להבין הא משנה שלימה שר"ע אמר דכתמים דרבנן דנאמר אשה כו׳ דם זובה מבשרה ולא כתם. הרי אמר ר״ע להך דרשא ודוחק לומר דלכך כתמים דרבנן משום דלאו מגופה אתי דא"כ קרא ל״ל. אלא ודאי בלא דשמואל דרשינן מקרא דדוקא כשרואה הדם בבשרה שהוא מקום המיוחד למעבר דמי הנדות ולא צריך שתרגיש יציאת הדם דכל שמוצאת הדם בפנים הנה הוא במקום המיוחד למעבר הנדות וטמאה מן התורה. וכמו כן בבדקה בעד והוציאה דם אף שלא הרגישה כלום טמאה מן התורה שהרי נמצא במקום הראוי לדמי נדות. וכמו כן בדם הבא עם מי רגלים ג״כ עבר במעבר המיוחד לדמי הנדות וידוע שדם הבא עם מי רגלים ודאי דם מגופה ובמקום דמי נדו'. וא״כ מצד ביאת הדם עצמה ההוכחה שמגופה בא משא״כ בכתם שנמצא על בשרה הנה לא נמצא הדם במקום שמיוחד להמצא שם נדות ואפילו בבדקה קרקע עולם שבודאי הדם בא מגופה מכל מקום אין דנין על הדם רק מצד שמצאה דם על הקרקע והנה אין הקרקע מיוחד לדמי הנדות ואין שם דרכו לבא וגזירת הכתוב שימצא הדם במקום מיוחד לדמי הנדות לא שימצא במקום שאינו מיוחד לנדות דוקא. מיהו ודאי בהרגישה אף שנפל לארץ נמי טמאה דכיון שהרגישה הוה כאילו כבר מצאה. אלא בלא הרגישה יש חילוק אם נמצא בבשרה היינו באותו מקום המיוחד לזיבת הדם. וכמו כן במ״ר שהרי מעבר הנדות ג"כ במקום מעבר המ״ר הוה כאילו מצאתו בגופה שהרי אין דרך שיהיה שם דם אחר זולת דם גופה. משא"כ בנמצא בקרקע או על בשרה בחוץ כיון שאין הוכחה מפאת ביאת הדם עצמו שבא מגופה שהרי כמו כן אפשר שיושם שם דם אחר ואין שם מעבר הנדות. בזה גזירת הכתוב דטהורה אף אילו אתי אליהו ואמר דמגופה אתי כל שלא נמצא בגופה ואין הוכחה מביאתו שבא מגופה רק מצד הבדיקה שבדקה גופה בחוץ או הקרקע בזה אינה טמאה מן התורה רק דכתמים דרבנן. וזהו גם כן כוונת דברי שמואל עד שתרגיש בבשרה לאו הרגשת עצם דמי הנדות רק שצריכה שתדע שהדם בא מבשרה וצריך שיבא באופן שלא יסופק במקום מציאתו אם הוא מקום הראוי לנדות. משא״כ קרקע אינו מיוחד לדם נדתה אף שיודעת שבא מגופה מצד הבדיקה מכל מקום במקום מציאת הדם אינו מיוחד לדם הנדות. מיהו בדבר המקבל טומאה גזרו רבנן דדמי לבשרה משא״כ דבר שאין מקבל טומאה שאין דומה לבשרה לא גזרו כלל. ואם כן לא קשיין כלל קושיא הנ״ל והכל נכון וברור. ודלא כבעל סדרי טהרה. וגם בספר נודע ביהודה ראיתי ג״כ שדרכו בדרך דחוק ורחוק ולא נהירא כלל והאמת יורה דרכו. והנה לי לישועה ג"כ מה שהביא החכם בעל ס"ט לסייע לפי דרכו מפרש״י דף ס״ב שפירש הנח לכתמים דרבנן דמדאורייתא עד שתראה בבשרה. הנה יתפרש ממש ע״ד שפירשתי דבעינן שתראה בבשרה היינו שתרגיש יציאת הדם בבשרה ולא כבעל ס״ט שדחק ג״כ בזה. ובהכי ניחא דהא יש לתמוה מדוע לא בחר רש״י לפרש כפירו׳ התוס׳ שהוא פשוט. דכיון דמדאורייתא בעינן הרגשה לכך לא גזרו בדבר שאין מקבל טומאה. ומה עול מצא רש"י בפירוש זה עד שרחק ממנו. אך לפמ״ש א״ש דסבירא ליה לרש״י דמה טעם יש לחלק בין דבר מקבל טומאה לאינו מקבל טומאה לענין כתמים ול״ל כמ״ש התוס׳ דכיון דמה שנמצא עליו מיטמא גם האשה טמאה. דהא בדף כ״ב שם מבואר דגם לענין טומאת הבגד נמי כתמי׳ דרבנן. וא״כ מה חילוק יש בין דבר המקבל טומאה לבלתי מקבל טומאה. אלא ע״כ דס״ל כיון שמצאה הדם במקום שאינו מיוחד לו לא הוה כדם נדות כלל. וכי היכי דטהרה התורה האשה מחמת שלא נמצא בגופה יש לו דין כאילו אתי מעלמא לגמרי שאף הבגד אינו טמא רק מדרבנן ולכן לא גזרו רק בדבר המקבל טומאה שדומה לבשרה. משא״כ דבר שאינו מקבל טומאה ודברי רש״י ברורים. ומה שהביא עוד דברי רש"י שבדף נ"ב גבי ב׳ ימים וחלוק א׳ דמביאה קרבן ואינו נאכל דשמא לאו מגופה הוא משמע דאילו הוא מגופה היתה מביאה קרבן ונאכל אף דלא ארגשה. והנה הרמב״ן והר"ן פירשו באמת דאינה מביאה קרבן כלל מאחר דלא ארגשה. ובאמת שלכאור׳ תמוהין דברי הרמב״ם בפ"ט דין י"ד שפסק ג״כ דהוה ספק זבה ומשמע דמביאה קרבן ואינו נאכל שכן מבואר מדבריו ספ"ו דכ״מ שאמר ה"ז ספק זבה מביאה קרבן ואינו נאכל. וכ״כ גם בהלכו' מחוסרי כפרה. והרי הרמב״ם ס״ל בהדיא דבעינן הרגשה כמבואר בדבריו רפ"ט. אך נראה דהא בלא"ה מבואר בש״ס דף ס״ח בנדה שלא הפרישה בטהרה ואחר ימים בדקה ומצאה טמאה הוה זבה ודאי לרב ובמצאה טהורה ספק זבה וע״כ צ״ל אע״ג דבעינן הרגשה כל שלא פסקה בטהרה אמרינן מסתמא ראתה וארגשה ולאו אדעתה וכן פסק הרמב״ם במצאה טהורה ה"ז ספק זבה דכל שלא פסקה בטהרה מחזקינן לה בחזקת רואה ומסתמא ארגשה וא״כ ה״נ י״ל דאיירי שלא הפסיקה בטהרה וא"כ אפילו לא היתה מוצאת הכתם כלל נמי היתה ספק זבה וס"ד כיון דאיכא נמי הכתם תביא קרבן שיהיה נאכל וא"כ א״ש גם דברי רש״י שכתב דילמא לאו מגופה דאם איתא דבא מגופה הא קמן דגם בב' לא פסק מעיינה ואף דעכשיו בדקה ומצאה טהורה מ״מ כיון שע"כ עדיין ראתה בשלישי הוה כבדקה ומצאה טמאה. דכל שלא פסק מעיינה היא בחזקת רואה כל שעה ואמרינן ודאי ארגשה דהא הוה זבה ודאי. אבל השתא דאמרינן דילמא לאו מגופה אתי הוה כבדקה ומצאה טהורה דאינה רק ספק זבה. ובזה יש ליישב ג״כ מ״ש הרמב"ם בראתה כתם ואח"כ ראתה ב׳ ימים הוה ג״כ ספק זבה. והוא תמוה שהרי פסק דבעינן הרגשה ומן התורה כתמה טהור לגמרי. ולפ״ז י"ל דהרמב״ם איירי אחר ימי נדות שכבר ראתה ולא פסק מעיינה וביום שהפרישה בטהרה מצאה כתם וגם אחר כך היה לה שני ימים זיבות דנהי דפסקה בטהרה מ״מ אילו היה הכתם בא מגופה מה שפסקה בטהרה כמאן דליתא דמי שהרי ראתה אח״כ ונהי דגזירת הכתוב הוא שאינה טמאה בלי הרגשה מ״מ כל שלא פסק מעיינה היא בחזקת רואה כל שעה שהרי לכך בבדקה אחר ימים ומצאה טמאה אם לא הפרישה בטהרה ה״ז זבה ודאי וא״כ בכתם הוה ספיקא ולכן פסק דהויא ספק זבה והדברים ברורים לדעת הרמב״ם ורש״י. אך הרמב״ן והר"ן נראה שסוברין גם במה שאמר רב ספק זבה אינה אלא להצריכה ז׳ נקיים אבל לא לענין קרבן שיש חשש חולין בעזרה וא"כ י״ל דאינו אלא חומרא בעלמא ובזה ניחא דקשיא לי הא אם נמצאת טהורה אח"כ הוה ספק ספיקא שמא לא ראתה כלל ואת״ל ראתה שמא לא היה ב׳ רצופין ואין לומר דהכא הוה אתחזק איסורא ולסייע מזה למי שאומר דבאתחזק איסורא לא מהני ס״ס דהא ליתא דלא אתחזק שתראה לעולם. וגם לענין זיבה לא אתחזקה. ואין לומר דהכל שם א׳ דהא ליתא דאם לא ראתה כלל אם טבלה בשביעי טהורה ואם ראתה אח״כ צריכה טבילה אחרת. אלא ודאי לא איירי רק לבעלה לחומרא שתצטרך ז' נקיים והוה כמו בדבר שיש לו מתירין דמחמירין בס״ס. ואף דרש״י פירש בדף י״ד בבדקה בעד שאינו בדוק וטחתו בירכה הוי תרי ספיקי לקולא וכן פסק בש״ע סימן ק״צ סל"ז וגם קיי״ל בכתמים דתולין בכל דבר ובדשיל״מ קיי״ל אפי׳ בדרבנן ספיקו להחמיר י"ל דלא דמי דהתם היא בחזקת טהרה ולא החמירו לטמאותה. משא״כ הכא שטמאה בלא״ה מחמרינן שלכתחיל׳ לא תטבול עד שתטהר בבירור גמור. ואם יהיה תירוץ זה מוכרח מיושב מה שהקשו התוס׳ בב״ק דף י״א גבי שיליא וא״ש נמי הא דתשב לזכר ולנקיבה ולנדה ע"ש. וא״כ הכלל שהוציאו האחרונים מדברי התוספות בתרי קולי דסתרי אהדדי אינו מוכרח ואין להאריך בזה. מ״מ דברי הרמב״ם קשים טובא אמאי תביא קרבן והוא חולין בעזרה דהא איכא תרי ספיקי וכדפרישית. ואפשר דס״ל להרמב״ם חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא עיין פ״י מהלכות שחיטה. וא"כ אין לחוש אם החמירו חכמים לקדשים שתביא חטאת העוף הבא על הספק שאינו נאכל. עוד י״ל דלשיטתיה אזיל דס"ל ספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא. וכתב מהרי״ט הא דחטאת העוף הבא על הספק היינו להכשיר בקדשים ואיסור מהכא לא ילפינן. וא״כ י״ל דכיון דהחמירה תורה בספיקא לענין קדשים אף דספיקא דאורייתא מן התורה להקל ה״ה בתרי ספיקי מחמרינן שלא תאכל קדשים וכיוצא בזה כתבו התוס' בב״ב דף נ״ד לענין ספק טומאה ברשות היחיד. וא"כ א״ש דברי הרמב״ם דלבעלה ס״ל כמ"ש לדעת הרמב״ן והר״ן. ולענין קדשים אפילו בכמה ספיקות צריכה קרבן ולק״מ ודו״ק. אמנם עדיין לא נחה דעתי בזה שאמרו בלא הפרישה בטהרה ומצאה טמאה ס״ל דהוי זבה ודאי ומשמע דמביאה קרבן ונאכל והוא תמוה כיון דבלא הרגשה אינה נעשית זבה אטו בשביל שי״ל ארגשה ולאו אדעתה נחזיקה לזבה ודאי ולאכול קרבנה שמליקת חולין נבילה היא. ובודאי דוחק גדול לומר דרב פליג אשמואל שלא מצינו בגמרא רמז לזה וגם ללוי מפרש הטעם אימור פסקה ביני ביני משמע דאי לא פסקה אין מקום לספק כלל דודאי זבה היא אף דלא הרגישה. והנראה לענ״ד בזה ותחילה נעיר מה שיש להעיר הערה גדולה בהא דאם בדקה ומצאה טמאה הוי זבה ודאי והיינו כשלא הפרישה בטהרה. אבל אם פסקה לראות ואחר זמן בדקה ומצאה טמאה הרי זו בחזקת טהרה כמבואר במשנה דף ס״ח ויש להעיר אפילו לא הפרישה בטהרה אטו נימא דכל שעה עד שבדקה לא הפסיקה מלראות דזהו נגד הסברא והשכל. ובודאי שהיה זמן שהיתה בלתי רואה. וא״כ אילו היתה בודקת אז היתה מוצאת עצמה טהורה וא״כ אמאי תהיה טמאה. וצריך לומר לזה דכל זמן שלא הפסיקה בטהרה אכתי לא פסק מעיינה ועדיין מוחזקת במעיין פתוח. ואי אפשר שתבדוק מבלי שתמצא מראה טמא על העד בהכרח ואף שאינה רואה כל שעה מ״מ לא שכיח שימצא העד נקי בבדיקה. ולכן אם בודקת ומוצאת טהורה הוא ראיה שנסתם מעיינה ויהיה הסברא באיזה אופן שתהיה מוכרח עכ״פ דבדיקת העד ומצאה טהורה הוא לראיה ולמופת על סתימת מעיינה. וכן משמע לשון הש״ס ללוי דאמרינן אימר פסקה ביני וביני. משמע לרב לא אמרינן דפסקה או דכל זמן שמעיין פתוח הבדיקה גורמת ג״כ שיוציא מקצת דם ממעיינה עיין ש״ס נדה דף י״ח. ומעתה אני אומר דדברי שמואל שאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה היינו משום דבעינן דבשעה שהמעיין נפתח צריכה להיות מרגשת. אבל כשכבר המעיין פתוח אף מה שרואה בלי הרגשה טמאה מן התורה כיון שבא ממעיין פתוח וכבר היה לה הרגשה בשעת פתיחת המעיין וכל שלא נסתם מעיינה כל ראיות שרואית ממעיין פתוח אף שבאין בלי הרגשה מ״מ טמאה מן התורה ואפשר דבמעיין פתוח דרך ג״כ לראות בלי הרגשה. והא דשמואל חדושא הוא והבו דלא לוסיף וי״ל דהרגשה ראשונה עולה לכל זמן שהמעיין פתוח. וזהו הטעם בהפרישה בטהרה שכבר פסק מעיינה ונסתם לא חיישינן שחזר ונפתח ולכן היא בחזקת טהרה משא״כ בלא הפרישה בטהרה ומצאה טמאה אמרינן מסתמא לא פסק מעיינה דמהיכא תיתי לומר שנסתם וחזר ונפתח ולהכי הוי׳ לרב זבה ודאי ואף דראתה בלי הרגשה כיון שהמעיין פתוח לא בעינן הרגשה דכל מה שרואה ממעיין פתוח הוה כולו מחמת ראיה ראשונה ולכן א"צ הרגשה מחדש בכל עת שיצא הדם ממנה וא״כ א״ש דברי רב דבמעיין פתוח לא בעינן הרגשה חדשה. וגם האי דכל כה״ג מביאה קרבן ונאכל א״ש טובא וכדפרישית לעיל דאיירי שלא הפרישה בטהרה וכשראתה ממעיין פתוח אף בלי הרגשה טמאה מן התורה דלא בעינן הרגשה רק בשעת פתיחת המעיין. והא דאינו נאכל היינו משום דילמא לאו מגופה הוה האי כתם וא״צ לדחוק בדברי הרמב״ן והר״ן והדברים ברורים ואמתיים לענ״ד ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו דבזה א״ש הסוגיא. אבל לומר שיהיה מחלוקת על דברי שמואל מאן ספין למימר הכי. ועל החולקין אנו מצטערין ומהיכא תיתי לדחות דברי שמואל מהלכה. ועלה בידינו מזה דכשראתה ראיה ראשונה בהרגשה כל שלא בדקה והפרישה בטהרה כל ראיות שרואה הויין ממעיין פתוח והרי היא כאילו ראתה בהרגשה. אבל אם כבר נסתם מעיינה והפרישה בטהרה צריכה הרגשה מחדש בין לנדות בין לזיבות. והראיה הברורה ממה שהיא זבה ודאי וגם ממאי דאמר כל כה"ג מביאה קרבן ונאכל ותו לא מידי. ומה שעלה עוד בדעת הרב בעל ס״ט לומר דגם התוס׳ ס"ל דלית הלכתא כשמואל ונסתייע מלשונות התוס׳ דבדף ו׳ כתבו דלכך אינה מונה מיום מציאת הכתם משום דאימור לאו מגופה משמע דס״ל דאי ודאי אתי מגופה הוה דאורייתא אין זה כלום דעדיפא להתוס׳ לומר טעם הפשוט שזהו הטעם לטהר כתמים אף זולת דברי שמואל ואדשמואל מקשינן טובא ואיך יחליטו התוס׳ שיהיה דברי שמואל מוכרחים ממשנה או ברייתא וכ"ש לפי מה שבארתי לעיל דלא בעינן הרגשת פתיחת המקור א״כ אפילו היה לה הרגשת צער בנתיים נמי אינן אלא דרבנן די"ל הרגשת מ"ר הוה וכמו שבררתי לעיל אבל אי אתי מגופה בזמן ארוך יש בו דררא דאורייתא דשמא ארגשה ולאו אדעתה ולא דמי לדם תבוסה שאין בו דררא דאורייתא כלל משא״כ הכא אפשר דהרגשת מ"ר והמעיין יבין מעצמו שאין בכל סייעותיו ממש לדחות הלכה פסוקה שנאמרה בש״ס מבלי חולק רק שעמד לנגדי ההיא דבדקה ומצאה טמאה הנ״ל וכבר נתבאר על נכון. וגם מה שביקש לדייק דהרא״ש לא ס"ל מדלא הביא הך דבדקה קרקע עולם. לא נהירא דאדרבא מוכח איפכא דלעיל בפרק האשה הביא ראיה דהלכתא כרבי נחמיה מדאוקים רב אשי מילתא דשמואל כרבי נחמיה ואם איתא דלית הלכתא כשמואל מאי ראיה מדאוקי רב אשי מילתא דשמואל כרבי נחמיה הא לית הלכתא כשמואל ואף דלית הלכתא כרבי נחמיה לית לן בה. אלא ודאי ס״ל דודאי הלכתא כשמואל וזה שלא הביא דברי שמואל היינו שסמך עצמו על לשון המשנה שהביא דברי ר״ע דם ולא כתם וכיון שכן דעת הרמב״ם והרמב״ן והרשב״א במ״ה כתב ובהרגשה אתי גבי עד ש״מ דס״ל ג״כ כשמואל והר״ן וכן הגמיי׳ בשם מהר״ם ולא מצינו חולק בביאור ודאי הכי נקטינן רק שמדברי רש"י נראה במוצאת בפנים טמאה מן התורה ויחיד הוא נגד כל הני פוסקין. אמנם בהא איכא לספוקי אם הדם שרואה בלי הרגשה תוך ז׳ נקיים אם הוא עולה או לא. וכבר פקח עיניו אף על זה הרב החכם בעל סדרי טהרה והוא בדף נ״ט בסימן קנ״ד ולדעת הרמב״ם ור"ח דדם קושי עולה פשיטא שגם זה עולה כי איכא למיבעי׳ להחולקים על הרמב״ם ור"ח בדם קושי. והחולקים על רמב״ם הנה הראב"ד כתב בפ״א מאיסורי ביאה דין י׳ על דברי הרמב״ם זה שיבוש שדם קושי אינו סותר ואינו עולה עכ״ל. וקשה לי ממ״ש הרא״ש פ' בנות כותים בשם הראב"ד דפולטת אינו סותרת לבעלה והביא ראיה מדם קושי שאינו גורם ואינו סותר ואי ס״ל בדם קושי אינו עולה אותו א״כ שפיר יכול לפרש בש״ז שסותרת יומה כמו שפירש הרא״ש באמת ויש ליישב דלשון סותר משמע ליה כל הז' ולא ניחא ליה לפרש כפירוש הרא״ש דסתירת יום א' לא מקרי סתירה אלא דס"ל דדם קושי אינו עולה כיון שדם מקור הוא לא עדיף מדם טוהר של יולדת אבל קרי שפיר מקרי נקיים כיון שאינו דם וא״ש. ומפרש״י שהביא הרא״ש שם מבואר דס״ל כשיטת הרמב"ם דפירש דקרי סותר כיון שגורם טומאה יום א׳ הילכך סותר יום א׳ עכ"ל. מבואר דס"ל דדוקא בקרי שגורם טומאה יום א׳ אינו עולה וא״כ דם קושי שאפילו יום א' אינו גורם טומאה שפיר עולה. וגם הרא״ש הביא דברי רש״י בסתם משמע שאינו חולק עליו. ולא ידעתי למה תפס לו בעל סדרי טהרה עיקר נוסחתינו בפרש"י דדברי הרא"ש שהיה סמוך לרש"י בזמן ובמעלה וישרה בעיניו זאת הנוסחא ודאי נאמנים דבריו וכן צ"ל לדעת הרמב״ם שפוסק דקושי עולה אף דפסק בפולטת סותרת אף לבעלה וגם דברי רש״י בנוסחתינו אפשר לפרשם דלא כתב כן לפי האמת דלמאי דקיי"ל כרבא דלידה אינה סותרת ועולה וא"כ צ״ל דקרא דדותה תטמא דמרבי יולדת בזוב שצריכה לישב שבעה נקיים ומסיק דנקיים מדם. וא״כ גבי לידה נמי ימים שאין רואה בהם עולין. רק הימים שרואה בהם אינם עולין וא״כ צריך קרא דדותה תטמא לזה ואי לאו קרא ה״א דימי לידה אף שרואה בהן עולים וא"כ בלידה דוקא דגלי רחמנא הוא דאין עולין משא״כ בקושי דלא גלי רחמנא עולין נמי. ודוחק לומר דילפינן מלידה דלידה שאני דביומי וטבילה תלי רחמנא. וא"כ י"ל דדם קושי ודאי עולה ולהכי שפיר הוכיח הרמב״ם לפי שיטתו דדם קושי עולה וא״כ י"ל למסקנא גם רש"י מודה מדאצטריך קרא גבי לידה ש״מ דדם קושי עולה וגם נראה שהוכיח מכח סברא נוסחת הרא"ש בדברי רש״י עיקר דהא כיון דרש״י לא הוקשה לו רק מקרי. בודאי יותר נכון לתרץ כמ״ש הרא״ש דקרי גורם טומאה יום א והוא חילוק נכון וא״כ יותר נאמנה מאד נוסחת הרא״ש ברש״י. וגם פשטא דש"ס נ"ל כדעת הרמב״ם דמייתי אביי ראיה מדותה תטמא לרבות יולדת בזוב שצריכה לישב ז׳ נקיים מאי לאו נקיים מלידה ומשני לא מדם וקשה מאי ס"ד דאביי עד שיאמר מנא אמינא לה והיכא רמיזא בקרא נקיים מלידה דילמא כפשטא נקיים מדם ולשון נקיים אינו רמז ללידה. אלא נראה דאביי ס״ל דהא בהא תליא דאם איתא דימי לידה שאין רואה בהן עולין אם כן גם ברואה בהן יעלו כמו בדם קושי שעולה ג״כ אע"כ עיקר הקפידא על הלידה. ורבא דחי דנקיים מדם היינו דגזירת הכתוב דהדם שרואה בשעת לידתה לא יעלה לה. אבל בדם קושי גם רבא מודה שעולה. מיהו איכא למידחי דפשיטא ליה לאביי בלאו הכא דימים שרואה אינם עולין דנקיים מדם בעינן ורבא דחי דגם ע״ז צריך קרא. מיהו מ״מ כיון דמקרא ילפינן הכי א"כ בקושי דליכא קרא שפיר י״ל שעולה. והנה קצת פוסקים והתו׳ מכללן ס״ל דדם טוהר סותר נמי ולדידהו ע״כ מוכרח החילוק בין דם קושי לדם טוהר דביומי וטבילה תלי רחמנא וכמ״ש התוס׳ דף ל״ז ואם כן אין לנו שום ראיה שקושי יסתור אפילו אותו יום רק משכבת זרע ובזו כבר צדק חילוקו של רש״י כפי גירסת הרא״ש שגורם טומאה יום א׳ לכך סותר יום א׳. משא״כ קושי שאינו גורם שום טומאה. וגם לישנא דגמרא נקטינן קושי אינו סותר. ובדף ל״ב גבי בעי רמי ב״ח פולטת ש״ז מהו שתסתור בזיבה ופירשוה שתסתור יום א׳ דודאי כל ז' אינה סותרת ומינה משמע היכא דנקט אינו סותר משמע שאפילו אותו יום עולה ואע״ג דגם בלידה נקט אינה סותרת ואינה עולה. שם שייך שפיר הלשון אינה סותרת שהכוונה שם על הימים שהימים אינן סותרין. ובזה שפיר יצדק הלשון דימי הלידה אינן סותרין המנין וגם אינם עולין למנין אף שלא ראתה בהן משא"כ בקושי שהכוונה על הדם וכמו כן בפולטת גם יום א׳ מקרי סתירה שהדם והזרע סותרין אותו יום. ואם כן כיון דנקט בקושי אינו סותר משמע שאפילו אותו יום אינו סותר ועולה גם כן. וכן נ״ל להוכיח ג״כ מדברי התוספות דף ל״ו ריש ע״ב שכתבו לאידך תירוצא דגם ללוי דשני מעיינות הם יש לטמא הדם דמן המקור קאתי וא״כ קשה מאי פריך בריש ד׳ ל"ו ללוי דאמר ב' מעיינות הם ל״ל שבעה במשהו סגי ומשני צריכה שתפסוק משהו שיעלו לה לז׳ נקיים. וא״כ מוכח דאע"ג דדם טמא הוא מ״מ כיון דבזמן ימי טוהר טיהרה התורה אותו המעיין שפיר עולה לשבעה נקיים אע"פ שרואה דם שאילו ראתה מאותו מעיין שלא בימי טוהר טמאה ואפ"ה עולה וכ״ש דם קושי. העולה מזה שדעת הרמב"ם ור״ח והתוס׳ וכן נראה מפרש"י והרא״ש שהביא פירושו ונוסחתו שדם קושי עולה ולא מצינו חולק בביאור כי אם הראב״ד ורמב״ן ומהר״ן אין הכרע דאדרבה הביא דעת האומר שאינו עולה בשם איכא מ"ד והביא דברי הרמב״ם בסוף ונתן טעם לדבריו. וגם מדברי ה״ר יונה מוכח דס״ל ג״כ דאינו עולה שנתן טעם דלכך גבי קושי הוי נדה ליומא שלא יאמרו שעולה מוכח דס״ל ג"כ דאינו עולה. ומיהו בדם הרואה בלי הרגשה אפשר דאף להני פוסקים עולה. וכן משמע מדברי הר״ן שפי׳ הא דאמרינן בריש הרואה דשמואל דייק מבבשרה עד שתרגיש בבשרה ופריך הא מיבעי ליה בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ומשני תרתי ש"מ ופירש הר״ן דגם בשפיר וחתיכה הטעם משום דלא מקרי הרגשת דם. וא״כ כיון דודאי בשפיר וחתיכה גם לענין נקיים ודאי עולה א״כ האי דם דאתי בלא הרגשה לא גרע דמחד קרא אתי והטעם שיש לחלק בין זה לדם קושי משום דקושי אינו טהור רק בימי זיבה אבל בימי נדה לא אם כן שפיר יש שם טומאה על הדם. משא״כ דם הבא בלי הרגשה לעולם טהור הוא ואין עליו שם טומאה. ולמ"ד מקור מקומו טהור הוא טהור לגמרי. ואפילו למ"ד טמא לא עדיף ממכה במקור שדמה טמא למ״ד מקור מקומו טמא. אבל לא מקרי דם נדות כלל כיון שמצד עצמו טהור הוא לגמרי ולא דמי לדם קושי דרואה מקרי כיון דבימי נדות נדה ע״כ מקרי רואה וסתרה. אבל הדם הבא בלי הרגשה ע"כ מדין ראיה נתמעט לגמרי דאם איתא דמקרי רואה אמאי אינה טמאה. אע״כ דלא מקרי רואה כלל. וכיון דלא מקרי רואה אפילו יומה אינה סותרת. ואפילו אם לא נפרש כפירוש הר״ן מכל מקום כיון דאמרינן בבשרה תרתי שמעינן מיניה משמע שדין אחד לדם הבא בלי הרגשה לדם שפיר וכיון דהתם גם לענין נקיים אינה סותרת אפי׳ יומה ה״ה בלי הרגשה ודוחק לומר דגם דם שפיר סותר. ועוד דאם תאמר שלענין נקיים לא סגי לן בקרא דממעט מטומאה ובעינן נקיים לגמרי. אם כן נימא דגם דם לבן וירוק אינו נקי מקרי דהא בדף י"ט פריך בגמרא מנ"ל דאיכא דם טהור באשה דילמא כל דם דאתי מינה טמא הוא. ומסיק מקרא דבין דם לדם ש״מ דאיכא דם טהור וא"כ מנ"ל אכתי דדם לבן וירוק עולה לנקיים. אע״כ כיון דמיעטיה קרא מטומאת נדה ליכא שום טומאה עליו והוה כדם מכה שבמקור ואם כן שפיר מקרי נקיים. ועוד נראה לי ראיה דבדף ס"ח ע״ב דפליגי ר"א ור׳ יהושע בזב וזבה שבדקו עצמן יום ראשון וז׳ ושאר הימים לא בדקו דר״א ס״ל הרי הן בחזקת טהרה ור׳ יהושע ס"ל דאין להם אלא ראשון ושביעי. ופריך ליה ר״א לר"י לדבריך אתה מונה בסירוגין והתורה אמרה ואחר תטהר שלא תהא טומא׳ מפסקת ביניהן. ואם איתא דראיה שהיא בלי הרגשה אינה סותרת ואינה עולה מאי קשיא ליה דילמא ר״י ודאי לא חייש דילמא ראתה בהרגשה שהרי לא הרגישה רק דחייש לדם הבא בלי הרגשה. ולענין שלא יעלה הוה ספיקא דאורייתא וחייש שלא יעלו לה מספר הימים שבנתיים. משא״כ לסתור אף הימים שמנתה דאפי׳ אי ודאי ראתה אינה סותרת רק מדבריה׳ כמו כתם וא"כ לא חיישינן שראתה לענין זה דלענין שתסתור לא הוה רק ספיקא דרבנן. והנה מצאתי לבעל ס״ט שעמד לבקש ראיה מגמרא זו בחילוף מ"ש והיינו ממאי דמסיק אי חיישינן דילמא חזאי בספק אתי לאחלופי בודאי וביקש להעמיס הפירוש כמו שכתבתי שהוקשה לו קושיית מהר"ם לובלין דממה נפשך אי חזאי בספק סתרה גם כן ולכן ביקש לומר דבאמת כך הכוונה דבלי הרגשה באמת אינו סותרת ואינו עולה רק מדרבנן סתרה כמו כתם ולכן יש לחוש לחלופי בודאי ראתה בלי הרגשה אף דהוא מדרבנן גזרינן גזירה לגזירה באיסור חמור ע"ש. ואני אימר דהא ליתא שלפי דבריו שמדמה דם הבא בלי הרגשה לדם קושי והא דדם קושי לא סתר מסיק דוקא לרבנן לעיל ד׳ ל״ז דלר״א דס״ל דאף דבר שאינו גורם סותר גם דם קושי סותר וא"כ לר״א גם דם הבא בלי הרגשה כשתמצי לומר שאינו עולה מסתר נמי סתר וא"כ אכתי לר"א ה״ל למימר בפשיטו׳ דלשיטתיה אזיל דס״ל גם דבר שאינו גורם סותר א"כ אפילו תחוש שראתה בלי הרגשה מ"מ סותרת היא ואדרבה יותר מוכח כמ"ש דמאי קשיא ליה אליבא דרבי יהושע הא שפיר י״ל דלא חייש רק לדאורייתא אבל לדרבנן לא חיישינן מספיקא אלא ודאי מן התורה גם הדם הבא בלי הרגשה עולה ומדרבנן מסתר נמי וא"כ שפיר קשיא ליה שמונה לחצאין. ומה שתירץ מהר"ם לובלין וז״ל וי״ל בדוחק דגם ר"י מודה דמדאורייתא מוקמינן להו בחזקת טהרה ולא חיישינן דילמא חזי רק מדרבנן עכ"ל. ובספר ס״ט הקשה עליו דא״כ יהיה גזירת חכמים כמלתא בלא טעמא דאם גזרו שלא יעלו אותן הימים שלא בדקה ולא אזלינן בתר חזקת טהרה ה״ל למיגזר שתסתור ג״כ ולא ידענא מאי קאמר שהרי גם בנזיר שהלך סככות ופרעות אף דאי הוה אוהל אמרה תורה והימים הראשונים יפלו וזה אינו סותר אלא יומו והוה כמו כן מילתא בלא טעמא. אלא ודאי אין זה אלא מעלה בעלמא כדי שיזהר היטב. ולרבי יהושע ג״כ הטעם שגזרו שלא יעלה לה כדי שתזהר בבדיקה והבדיקה הוא מכח חשש שמא תראה וכדי שתתן לב אם תרגיש וס״ל לר"א אי הוה לן למיחש דילמא חזאי והיינו חששא דרבנן בעלמא עד שלזה נחמיר שלא יעלו לה הימים שבנתים והיינו טעות המגיע מזה כיון שאמרו שאינו עולה ויהיו סוברין הטעם שמא ראתה בנתים ואין הטעם משום קנס ואתי לאחלופי בודאי. ואני תמה על בעל ס״ט איך ניחא ליה כפירושו דתינח זבה שיוכל לומר כפירושו שבלא הרגשה אינה סותרת שלפניו אכתי מה יאמר בזב שמטמא אף בלי הרגשה. והרי רבי יהושע אמר דבריו בין בזב בין בזבה ואדרבה מכאן יותר מוכח דדם הבא בלי הרגשה עולה ג״כ והוא דר"א הקשה לרבי יהושע מואחר תטהר אם כן איך תמנה בסירוגין שאם באתה לחוש שראתה היה לה לסתור שלפניו ג״כ וכמו כן בזב. ואף דטעמא דרבי יהושע אינו רק מדרבנן. מ״מ הוא מילתא בלא טעמא דאם אינו עולה תסתור ג״כ. וע״ז הביא רבי יהושע שני דמיונות בזב שראה קרי מצינו סתירה ליומא. ושפיר תיקנו חכמים שיהיה לו דין הזב בימים שבנתים דקנסוהו חכמים יען שעבר על גזירת חכמים ולא בדק ועשאוהו כראה קרי בנתים. וכיון שמצינו כיוצא בזה שפיר עבדו תקנתא שיזהר בבדיקה שתיקנו לו חכמים אלא שאין דמיון זה מספיק לשנגזור בנדה ג"כ שיהיה כמילתא בלא טעמא. שלא מצינו רק היכא דמשכחת לה סתירה ליומא בזב גופיה. ולכן הביא הדמיון מנזיר שהלך סככות ופרעות שכיון שהוא דרבנן לא עבדו רק מעלה שלא יעלה לו אותו יום. והכי נמי בבדיקה שבימים שבנתים שג״כ אינה רק דרבנן אינה סותרת ואינה עולה ג"כ. והא דלא מייתי מדם קושי לשיטת הפוסקים שסותר ואינו עולה ולשיטת הרמב״ם מדם טוהר שג״כ אינו עולה נראה דבעי לאתויי אפילו לדברי ר״א שסובר שדבר שאינו גורם נמי סותר וס״ל לרבי יהושע שגם בזה אין כאן אלא חשש דרבנן דמן התורה לא חיישינן שמא ראתה ואפילו ראתה בלי הרגשה מן התורה נקי מקרי שפיר וזהו אפילו לר' אליעזר שאינו סותר כלום ועולה הוא וה״ל כנקי ור״א ס״ל התם אוהל מדרבנן ידוע שמכח קנס הוא. אבל בזו שאין הימים שלא בדקה עולין לה לא יחשבו שהוא מטעם קנס שתזהר רק מטעם שיש לחוש שמא חזאי ויאמרו שגם בודאי חזאי אינה סותרת וזה ברור ופשוט בלשון הש"ס למעיין היטב בלי שום דוחק. ועוד נ"ל ראיה מדברי הרא״ש והראב"ד והרשב״א והרז"ה שהראב״ד ביקש להביא ראיה דאין הלכה כרבי נחמיה דכתם הנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה טהור מההיא איתתא דאשכחא דמא במשתיתא ואמרי' תזיל ותיתי ואי נימא דבימי נקיים אם ראתה בלי הרגשה ג"כ מן התורה סותרת אותו יום א"כ מאי קשיא להו הא בלא״ה יש להבין שמואל דס״ל בקרקע עולם הכתמים טהורין ומסיק דס״ל כרבי נחמיה וקשה מנ״ל דס"ל לרבי נחמיה בודאי אתי מגופה דמיקל בדבר שאינו מקבל טומאה דילמא אינו מיקל רק היכא די״ל דמעלמא אתי וע״כ צ״ל דס״ל דכל הבא בלי הרגשה בכלל כתמים הוא כיון שאינו טמא מן התורה. ואם איתא דרבי נחמיה לא קאמר בודאי ראתה דם בימי נקיים א״כ י"ל דהא דמוקי לרבי נחמיה בדבר שאין מקבל טומאה היינו משום שאפילו אם ודאי ראתה ג״כ אינה טמאה מן התורה משא"כ בימי נקיים כיון דבודאי ראתה בלי הרגשה סותרת יומה. א״כ גם בדבר שאין מקבל טומאה לא מקילינן דע״כ רבי נחמיה לא איירי רק בימים שאינן נקיים. וא״כ מאי קשיא להו ממשתיתא נימא דאיירי בנקיים. אלא ודאי הא ליתא דדם הבא בלי הרגשה גם לנקיים עולה וכן משמע מהפוסקים שלא חילקו כלל בדשמואל דבימי הנקיים אף בדבר שאינו מקבל טומאה טמאה. ועוד נ״ל להביא ראיה מן הירושלמי פ׳ המפלת דפליגי רבי אלעזר ורבי יוסי ב״ח במפלת דם יבש דר״א אמר טמאה ור״י ב״ח אמר טהורה. ופריך לר״א ממתני׳ דהמפלת כמין חתיכה דאם לא נימוחו טהורה ומשני משו׳ בריה ופריך עלה ועפר משום בריה וכו׳ ע״ש. מוכח מן הירושלמי דטעמא דר״י ב״ח משום דס"ל דדם יבש אינה טמאה אפי׳ אי לא הוה בריה. ונראה דס״ל דזוב דמה היינו דמידב דייב כדאמר נמי בש״ס דידן אלא דר״א פשיט ליה בש״ס דידן כיון דנימוחו טמאה ש"מ דלא בעי מידב דייב. ור"י ב״ח ס״ל בירושלמי דכיון שדם זה נימוח שפיר מקרי מידב דייב כיון שאינו נקרש אלא לשעתו. ואפשר דגם בש״ס דילן לא קיבל ריב״ח מר״א רק דבש"ס דידן לא חייש לדברי ריב״ח דאיתותב בירושלמי ומסיק שם דדברי ריב״ח לית ליה קיום ממעשה דר"א ב״ר צדוק שחכמים שאלו לרופאים ואמרו מכה יש לה במעיה טעמא דאיכא מכה אבל ליכא מכה טמאה. ואם נימא שאפילו דם שהיא טהורה בה לגמרי אינה עולה לנקיים א״כ מאי מותיב אדריב״ח דילמא הא דמטהר ריב״ח היינו משום דזוב דמה כתיב דמידב דייב. אבל האי עובדא דבעינן מכה היא לטהרה אפילו בימי הנקיים. דאי לא מכה לא מקרי נקיים כמו ברואה בלי הרגשה דלא מקרי נקיים דבעי' נקיים מדם של אותו מעיין ומה לי מה שנתמעט מבבשרה או מזוב דמה. אלא ודאי כל דם שאינה מטמא לאשה נקי מקרי וכדפרישית. ולפמ״ש ארווח לן מה שהקשה הרא״ש בתשובה לרשב״א שהקשה כיון דלא נימוח מה צורך למכה וזהו באמת קושית הירושלמי ולכן מסיק דלית לה קיום. וא״כ תימא על הרז״ה והרא״ש שפסקו לטהר בכל דם יבש הא איתותב ריב״ח בירושלמי. ולפ״ז א״ש דודאי טעמו של הרז"ה הוא משום דכל דם יבש אינה אלא בריה דבלא״ה אין טעם לטהר דהא מבואר בש״ס דלא אמרינן דמידב דייב וכ"כ להדיא בתה״א לרשב״א בטעמו של רז"ה והוא פשוט. וא״כ י״ל בודאי אם הטעם משום בריה אין מקום לקושית הירושלמי דכיון דחכמים נסתפקו בזה אם אפשר לדם נדות להשתנות לצורות הללו או כדמותן לענין שלא ימוח תוך מע״ל. ועל זה הוא ששאלו לרופאים ושפטו הרופאים שדמי המקור אי אפשר שיתיבשו לגמרי ומזה שפטו שאשה זו ודאי יש לה מכה במעיה אף שלא הרגישה שום רמז מכה לא שפטו כן הרופאים רק בשביל שברור להם ע"פ חכמת הרפואה שאי אפשר לדם להשתנות ולהתיבש ובהכרח שבא מסיבות אחרות בלתי נודעות. ולזה תלו הקליפין במכה והשערות בשומא. מיהו בנימוח ודאי דם נדות הוא ואין ראיה מזה שנקרש לשעה וא״כ הועילו הרופאים טובא לקבוע על פיהם הלכה לדורות שכל דם יבש אינו מן המקור ותלינן שבא מן המכה או מאיזה צד שלא נודע לנו. ולזה אע״ג דבמעשה לא מצינו רק קליפין ושערות הוסיף במשנה עפר ויבחושין והיינו משום שסמכו חכמים על דברי הרופאים שאין זה דמי נדות כל שיבש לגמרי שאין דם נדות מתייבש כל כך. ולכן ס״ל לש״ס דידן דכל דם יבש אינו אלא בריה ולק״מ מההוא עובדא כדפרישית. אבל לרבי יוסי ב״ח דס"ל דבאמת דם הוא ומ״מ התורה טיהרתו א״כ אין צורך לרופאין כלל וזה נ״ל נכון וברור ליישב דברי רז״ה ורא״ש ואף דלפי זה לא משכחינן בירושלמי במאי פליגי רבי אלעזר וריב״ח דסוף סוף היא טהורה יש לומר דלא פליגי רק בפירושי דקרא דלא בעינן מידב דייב ואם כן הא דבלא נימוחו טהורה היינו משום בריה מה שאין כן לריב"ח אמרינן מידב דייב ואפשר דלריב״ח הא דנימוחו טמאה היינו משום דחיישינן שמא כשיצא לבית החיצון היה מידב דייב וכשנשתהה קצת נקרש. ואינה טמאה רק באם נימוחו בשעה מועטת. מה שאין כן לר״א צריך הבחנה בנימוחו לדעת אם הוא בריה צריך שריה זמן מרובה יותר. ואף דבש״ס מספקא לן אי בעי מעת לעת מכל מקום לר"א בעינן על כל פנים יום או לילה כיון שצריך לברר שהוא בריה. או אפשר דמשכחת לפעמים דם יבש אלא דלא שכיח כלל ולכן תלינן במכה ובריה בעלמא. מה שאין כן אי הוה קים לן דדם יבש הוא טמאה לרבי אלעזר ולריב״ח טהורה היא. ועם מ"ש מיושב נמי מאי דהוה קשיא לי על דברי הרשב״א שסובר שאינה צריכה לדעת אם מכתה מוציאה דם דמסתמא אמרינן דמוציאה דם. ואם כן קשה מה שפסקו הפוסקים והוא מירושלמי דאם יש עליהם דם כל שהו טמאה הא כיון דמפלת קליפין ויש לה מכה נימא שגם הדם דם מכה הוא. ואח״כ ראיתי קושיא זו בשם הגאון שב יעקב ולפמ"ש א״ש די״ל דודאי במכה מוציאה דם אי אפשר שלא תרגיש כאב וצער מה ואשה זו לא הרגישה כלום. ולכן לא תלינן שהמכה היתה מוציאה דם. או י״ל שהרופאים לא אמרו כן בדרך בירור שיש לה מכה רק שאין זה דם נדות שאינו משתנה בצורות אלו ותלו בדדמי במכה. אבל לא היה להם בירור ע״ז ועיקר השאלה היתה אם הוא דם נדות ואפשר שיהיה בריה זולת המכה כמו עפר ויבחושין וא״ש. עכ״פ עלה בידינו שדם הבא בלי הרגשה שטהור לגמרי הוא ואפילו לנקיים עולה ומה שהביא לו מדברי הרמב״ן שכתב בראתה שני ימים וחלוקא שיש לומר כיון שהיתה צריכה שימור וכשראתה כתם לא עלה לה לשימור ונעשית זבה גדולה ואף שכתב שאין זה נכון היינו שלא נעשית ע"י דם הבא בלי הרגשה זבה גדולה אבל אינו עולה לנקיים ע״ש ואין שעת הדחק ראיה שאם היה אפשר לפרש כן היה מפרש כן אבל אחר שאי אפשר לפרש כן י"ל כן ע"פ הדוחק מכח קושיא. אבל אחר שבטל עיקר הפירוש הדרינן לסברתן דאפילו לנקיים עולה ומאי דבעי הרמב״ן נקיים מדמי אותו מעיין היינו בדם הבא דרך ראיה כמו דם קושי שבאמת אינו טהור רק בימי זוב. אבל בדם הרואה בלי הרגשה שאינו דרך ראיה כלל וכיון דלאו רואה הוא שפיר ה״ל נקיים. עי״ל דהרמב״ן לא כתב כן רק בלא היה לה הפסק טהרה וכיון שמעיינה עדיין פתוח לא עלתה לה שימור. אלא דס״ל דגם דם שרואה בלי הרגשה אף שהוא ממעיין פתוח אינו מטמא וכבר בררנו לעיל שהדם שרואה ממעיין פתוח מטמא אף בלי הרגשה כמו שהוכחנו לעיל. וא״כ אין שום ראיה מהרמב"ן לענין הנדרש ממ״ש בהפסיקה בטהרה וראתה בלי הרגשה שפיר הו״ל נקיים וכן משמע לי ג״כ מפסקי מהרא״י סימן מ״ד שכתב ע״ז טהרת אשתך ואיירי שם בהיה לה וסת קבוע וביקש השואל לצדד מטעם שבא בלי הרגשה ולא אמרינן לעולם הרגשת עד. ואי דם הבא בלי הרגשה אינו עולה מן התורה היה לו לכתוב שאכתי אינו מועיל לענין הנקיים. ומפשט התשובה משמע שלא יכלה להטהר כלל. וכיון שהיה לה וסת הרי ראתה ג"כ וא״כ מה צד היתר יש ממה שרואה בלי הרגשה לענין הנקיים אלא ודאי כדפרישית שדם הבא בלי הרגשה שפיר עולה לנקיים: