אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה כט

תשובה כח

ב״ה יום ג׳ ד׳ תשרי תקפ"א

השוכן רומה. יטיב לו התתימה. ה״ה ניהו ידידי הרב המאה״ג החריף ובקי כמוה' יצחק נ"י הגיעתני שאלתו שאלת חכם בדבר הבהמות שמקיזין להם מן הצוואר אשר כעת נודע לו מן הרב החדש שנתחדשו גזרותיו לאסור הבהמו׳. ואמת הוא כי הרב הוא תלמידי אשר טפחתי ורביתי כנודע. אך כבר אמרו חז״ל אם הדבר ברור לך כאחותך שאסורה לך אמרהו. משמע שאפילו לאיסור אין לאסור בלא דבר ברור. וכבר עלה בדעתי לצדד בהתירא דודאי הרופא נזהר שלא ישחית ויחבל שלא לצורך כאשר ידוע כי רופאים אומנים זהירים בכך. ואף אם יתחוב הגיד מעבר אל עבר ג"כ סיבה להפסד ורבוי דם. מעתה היה אפשר לומר דנהי דמוכח מן הש"ס שאין לעשות ספק ספיקא שמא לא נגע הנקב בושט כלל ואת״ל נגע שמא לא ניקב רק עור אחד. דא״כ קשיא הך דאווזא דממסמס קועי׳ דמא דחיישינן לנקיבת הושט. הא יש ג״כ ספק ספיקא שמא לא ניקב רק העור ואת״ל שגם הושט שמא לא ניקב רק החיצון. וע״כ כה״ג לאו ספק ספיקא הוא דהכל ספק אחד שמא בא הנקובה לפנים. וכמו כן במחט בחלל הגוף שניקב לחלל לא חשיב ס״ס שמא לא נגע כלל באברים שהנקובה פוסלת בהם ואת״ל נגע שמא לא ניקב מעבר לעבר דהכל אחד. אלא דיש לחלק כשבא הדבר במקרה אין גבול לנקובה לומר עד פה תבא ולא תוסיף. אבל אם נזהר ויכוון לכך שלא יפסיד יותר מן הצורך ושתאמר שמא מ״מ במקרה אירע הדבר. שפיר אפשר לומר דהוה ס״ס בכה"ג שמא לא בא המקרה כלל שיגע בושט. ואת״ל שקרה המקרה שמא לא ניקב עד תכליתו. והרי כל רופאים נזהרים רק להקיז בקלות אשר כמעט נוגע לפי חדידת הכלי. ורואה אני דברי מע״ל שאם בענין הסרוס נזהרין אף דלא משמע להו לאינשי שיקרה הפסד על ידי הפכות המעים כ״ש באומן שנזהר שאף הגיד לא יופסד יותר מן הצורך. ובודאי לא מרע אומנתיה כדברי מע"ל. וכ"כ האחרונים בריש סימן מ"ג ליישב פרש״י במחט בחלל הגוף בתחבו בפנינו ופגע בטחול ולא נגע באברים. ובש"ך ס״ס ך״א בתפס הקנה ואמר ברי לי שלא נגעתי בושט כשר. וכאן מסתמא נזהר שלא יקוב רק הגיד. והרי הרמ״א בסימן נו״ן כ׳ בספק שקול להתיר בהפסד מרובה. ואף דרמ״א מחלק בין נולדה הריעותא מחיים כבר צווחו עליו מכל מקום בכאן אפשר שאין ריעותא כלל שהרי נזהר שלא להקיז רק הגיד. והא דמטרפינן בחתך העור מן הבהמה כמ״ש רמ״א ס״ס כ"ג דיש לחוש לנקובת הושט. היינו משום דתחבו שלא במתכוין ליזהר שלא יגע בושט. אבל אם נתכוין ליזהר לא גרע מתפס הקנה לבדו ואמר ברי לי שלא נגעתי בושט. וכאן אף שאין לסמוך על הברי של עכו"ם מ״מ אם נימא להתיר בספק שקול. היה אפשר לדון ולהתיר למאן דמתיר בספק שקול. ובפרט דיש לומר דכאן שכיח טפי להתירא ליזהר שלא ישחית יותר מן הצורך ואי איכא למיתלי להיתירא טפי לכ״ע שרי. ולהיות שנעלם ממני אופן ההקזה. אם הוא בדרך קרובה שינקב הושט או לא. ולכן לא יכולתי להשיב דבר ברור. וראוי להיות מתון בהוראה. ושלחתי אחר קצב ומנקר שידוע לו תכונת הגידים וגם דיבר עם האומן ואמר בפירוש שכבר הקיז לאלפים ולא פגע ולא נגע לושט כלל. כי אף אם יקוב כל הגיד עדיין לא יפגע בושט כפי מקומן של הגידין. וכאן הוא אומן יהודי ודרכן של אומן לכרוך הצואר עד שיהיה הגידין בולטין היטב ואז מקיז בגיד ולא פגע ולא נגע לושט כלל. וכל הקצבים כאחד עונים ואומרים שאין חשש כלל לושט כאשר הגיד לי זה שהוא בחזקת נאמן ע״כ אין להאריך יותר בזה ואל תחושו למנינכם ולדעתי גם במקומו יוכל לחקור שכן הוא. ולא היה צריך לדידי. ובקשתי ממע״ל להחזיר לי התשובה כי אין לי העתק לפי נחוצת המוכ"ז אשר עכבתיו. עד אחקור על האמת. ואם יש בה מעט חידוש מ״מ אין ראוי לדחותו מכרך התשובות למען יעמוד למשמרת. ובכן יתענג על רוב שלום עד בלי די. לטוב יפקד ויזכר מחי חי. ידידו אריה ליב: הציר ביקש שאכתוב לו שהוכרח להתעכב בשביל חקירות הנ״ל ע״כ רוצה שיוסיפו לו על הקצוב. גם הרופא דפה אמר שאין מקיזין רק תחת האוזן. וגם מפרש״י בכורות ל״ג משמע שהקזה תחת האוזן או ניב שפתו עכ״פ אין לחוש על הושט כלל. והוספתי עוד לשלוח האומנות הישראלי אשר בדידיה בעצמו מרא דעובדא ואמר כפי תכונת מעשה האומנות כורך בצוואר עד שהגיד בולט ערך עובי אצבעים וחידוד הכלי כך הוא קטן עד שאפילו למחצית עובי הגיד אינו מגיע. כי אז הגיד בולט הרבה למעלה ומכוון לכוון על הגיד ממש. שכך היא טיב האומנות ולא יגיע לושט כלל. ובזו תנוח דעתו:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה