משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה כח
שאלה מעשה אירע בפרה שהיה לה מכה נגד החלל ובועה גדולה בולטת מהעור וכעת נפתחה המכה ויוצא דם ממנה ואי אפשר לידע בבירור אם הגיע הנקב לחלל או המכה בין עור לבשר. וגם לא נודע אם מחמת חולי או נגיחת בהמה ובעל הפרה הוא איש מסכן ומתפרנס מחלבה. ואם נצוה לשוחטה יש הפסד העני בעל הפרה שמקופחת פרנסתו:
תשובה כבר ראה מע"ל מ"ש בש"ע סימן נ"א דהמחבר מתיר בספק ע״י חולי או ע״י קוץ ובש״ך הביא דברי רש״ל שצריך בדיקה והב"ח השיג עליו מהא דמכשירין בספק נעשה ע״י מחט או ע"י קוץ. וכתב הש"ך נהי דכשר מ״מ בדיקה בעי ומחיים כאן אי אפשר לבדוק. ובאמת י"ל דגם הש"ך אינו מחמיר רק באפשר בקל לבדוק. אבל אם אי אפשר לבדוק בקל י"ל דהש"ך מודה דאל״כ קשה אמאי לא זכר בש״ע בסימן מ״ט בקורקבן שצריך בדיקה דאף דאין אנו בקיאין בבדיקה מ״מ אם איתא דבעי בדיקה מדינא איך ניקל עי״ז שאין אנו בקיאין מ״מ נבדוק מה דבידן. אלא ודאי א״צ בדיקה רק לכתחילה במקום הנקב והיינו כמ״ש הש״ך בכללי ס״ס אות ל״ה דהיכא דיש לבדוק בקל בודקין כשאין הפסד בדבר. וא״כ בנ״ד מודה הש״ך שא״צ לבדוק אפילו לכתחילה. ואף דהט״ז מחמיר בזה מקושיא שהוקשה לו מסימן ל״ג כבר כתבתי בחדושי ליו"ד דלק״מ ואין רצוני להאריך בכאן. כי נראה דגם הט״ז לא אמר רק בניקב לחלל בודאי אבל אם ספק אם ניקב לחלל לא יחמיר ואף דבכה״ג לא הוה ספק ספיקא שהרי כל הספק הוא אם ניקבו המעים דאם נחשוב זה לס״ס אפילו הגיע לחלל נמי נאמר שמא לא הגיע הקוץ לאיברים שנפסלים בנקיבה ואת״ל הגיע שמא לא עשה נקב מפולש. אלא ודאי כה״ג חדא ספיקא הוא. מ״מ נראה דבלא ידענו שהתחיל מעשה המטריף כלל לכ״ע אין חוששין דהא ברא״ש פרק א״ט והובא בב״י סימן נ״א שכתב בקופא לגיו לכאורה משמע אי משתכח כה״ג מחט בירך וקופא לצד חלל הבהמה טריפה דהא הקופא אי אפשר לה לנקוב ואיך נאמר שבא מחוץ ונקבה הקופא כל עובי הירך ועברה עד סמוך לחלל הגוף. מיהו חומרא גדולה היא זו וכו׳ ובבישרא בין קופא לבר בין קופא לגיו כשירה וכן נהוג עלמא לפי שהבהמה מתחככת בכתלים עכ״ל בקצרה. ומשמע מדבריו דדוקא בשביל שהקופא אי אפשר לה לנקוב שנסתפק. אבל שאר קוץ ומחט אפילו בלא סברא דמתחככת היה מתיר. וקשה הא אכתי מידי ספיקא לא נפקא דמכל מקום שמא באה מבפנים ואף די"ל דהרא"ש לשיטתיה אזיל דפסק בריש פרק א״ט דגם בישב לה קוץ בושט אין חוששין שהבריא מ"מ גם לפי האמת לטעמו של הרא"ש דתלינן בחיכוך וכן פסק בש"ע ומוסכם מהאחרונים. אכתי קשה וכי חיכוך הוא כודאי גמור בפרט שקצת רחוק הוא שינקוב ע״י חיכוך בקופא עד קרוב לחלל וניחוש שבא מבפנים והוא ודאי טריפה שע״כ יצא דרך אברים פנימיים שרובן נקיבתן במשהו אע״כ כל שלא הגיע לחלל לא מקרי ריעותא כלל. מיהו יש לדחות זה דמ״מ גם זה רחוק שע״י אברים הפנימיים יצאה הקופא לחוץ ונכנס לירך כיון שאינו נקוב לחלל רק בעובי הירך ותולין יותר בחיכוך. מ״מ הרשב״א בחדושיו פרק א״ט והובא בט״ז סימן נ״ז סכ״א דאפילו נמצא צפורן בגב הבהמה ולא נודע אם ארי נכנס מותר מס"ס שמא לא נכנס ואם תמצא לומר נכנס שמא צפורן זה לא מן הארי בא אלא מן הכותל. וכתב בט"ז דלאו ס״ס הוא כלל שהרי הו״ל ספק א׳ שמא בא מן הכותל. רק משום דהולכין אחר רוב בהמות דרוב בהמות כשירות הם. וקשה א״כ מיחלפא שיטתיה דהט"ז שהרי בקורקבן שניקב מצד א׳ מחמיר אפילו בס״ס גמור רק שאינו מתהפך וכ"ש בהך דארי דלאו ס״ס הוא כלל. לכן נראה דס״ל להט״ז דכיון דעיקר טריפו׳ תליא באברים הפנימיים וגם בדרוסה בעינן האדים בשר כנגד בני מעיים. לכן ס"ל להט"ז דכל זמן שלא הגיע הריעותא לחלל הגוף לא מקרי ריעותא כלל שעיקר הטריפות תולה באברים הפנימיים וא״כ י"ל דגם הט״ז מודה בלא הגיע לחלל שפיר סמכינן אס״ס שמא ע״י חולי. ואפשר היה לומר דהא דמטרפינן בקוץ עד שתינקב לחלל היינו דוקא בודאי ולא בספיקא אף שאינו ס״ס גמור מ״מ לא חמיר כל כך לחוש שניקב אברים שנטרפים במשהו. ואיכא למתלי טפי להתירא מאחר דאפילו ניקב בבירור לחלל אינו מחוייב שינקוב אברים הפנימיים בהכרח. וניחא לי בזה מה שהקשו על הרי״ף ורמב״ם שסוברים בדרוסת נץ עד שתינקב לחלל מטעם דריסה והקשה ל״ל מטעם דריסה הא בלא״ה בקוץ ג״כ חיישינן לנקיבת אברים פנימיים ולפ״ז י״ל ודאי משום נקיבה לא חיישינן אלא בודאי ניקב לחלל כיון דגם בניקב לחלל לא מיטרפא רק מטעם ספיקא. אבל משום דרוסה אמרינן בניקב לחלל הוה ודאי דרוסה. ואי מספקא מילתא נמי אסורה גם איכא ב׳ צדדין שמא דרס ושמא ניקב. מיהו הפוסקים לא תירצו כן. מ״מ בנ״ד דאיכא למימר ע״י חולי הוא או ע"י חיכוך באבן או בעץ שאינו מגיע לחלל כלל. דבאמת זה שכיח טפי. ומה שחוכך לאיסור לתלות בנגיחה יפה כ׳ מע״ל דבנגיחה רחוק שיגיע לחלל לינקב אברים פנימיים. וכבר כתבתי זה כעשרים שנה תשובה להרב מפלונסק.והשגתי על תשובת בית יעקב וכעת איננה נמצאת אתי. גם תשובת בי"ע אינה בידי ואין הדבר נחוץ כ"כ לנ״ד שהרי אין דברי האחרונים עומדים מפני הש״ע בספק אם נעשה ע״י חולי ולא חייש לנגיחה דמסתמא גם בזמן הש״ע היה דרך הנגיחות דאי לא אכשר דרא כ״ש בעירא. וע״כ יודו דמספיקא לא נתלה בנגיחה. גם מבואר בסימן מ״א דכגרעין שעורה אינו נוקב כ״ש קרן פרה ודרך נגיחה שהבהמה משתמטת. גם מה שחוכך דמקרי אתחזק מאיסור לאיסור. כבר כתבתי בתשובות דהא לא מקרי אתחזק כלל ואפילו בושט שנקובתו נבילה מפורש בש״ס פרק א״ט דף מ"ג גבי ישב לה קוץ דלא מקרי אתחזק ואפילו לשתי חתיכות לא דמי. ובארתי הסברא בחדושי להלכות טריפות ואין כאן מקום להאריך כי דברי מע״ל נחוץ לתשובה. ואין לחלק דכאן עדיין הבהמה בחייה דאין לחלק בכך. וראיה דבש״ס פרק א"ט דף מ״ג דאמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא. ופריך מ״ש מספק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ומאי קושיא הא בדרוסה הריעותא מחיים אע"כ אין לחלק בכך. ומ״ש בש"ע סימן ל"ג ס״ח בעוף שצריך לבדוק מקום המלוכלך י״ל דוקא בעור הצואר שעורו דק וניקב בקל. ואפשר דדווקא בעוף שעורו רך או אפשר דמיירי שניקב העור כולו רק הספק על הושט. אלא דיש לעיין אם היום או מחר ירצה בעל הפרה לשחוט הפרה ואז נבדוק מאחר שהיא לפנינו. ואם ימצא נקב כל הכלים אסורים למפרע. מיהו נראה דליכא למיחש להכי ותדע דלדעת קצת פוסקים בנמצא סירכא בריאה החלב אסור למפרע כל יב"ח. א"כ חלב לא נאכל שהרי הריאה צריכה בדיקה. אלא ודאי משום הא לא איריא דאנן מחזיקינן לה בהתירא. ואפי' באשת איש החמורה אמרו עדים בצד אסתן ותאסר אף שאם יבאו העדים היא אשת איש גמורה. מ"מ לא חיישינן במידי דליתיה קמן. ומ"מ טוב ליעצו למכרה לנכרי אם ירצה לשחטה תוך יב״ח ואם ישהנה יב״ח יכול לשוחטה ואפילו לכתחילה א״צ בדיקה כלל: