משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה כז
שאלה ע"ד הנקבים הנמצאים בטחולים של עגלים כמוזכר בט״ז סימן מ"ג:
תשובה להיות כי מעודי לא תקעתי עצמי בדבר הלכה זו אשר היא מחלוקת בין האחרונים. שהט״ז הכשיר והרבה מאחרונים חולקים ומטריפים. ומעודי לא תקעתי עצמי לדבר הלכה זו. מאחר שהוא טריפות מפורש בגמרא. אך איתרמי מילתא פעם אחת בע״ש סמוך לשבת אשר כבר נתבשל הבשר מן העגל ההוא ועוד תערובות שונות וכלים מכלים שונים אשר נשתמשו בבשר העגל ואח"כ נמצא נקב בטחול בצד העב בדק שבו. ולא מלאני לבי להטריף ולאסור כל הכלים וחוששני מחטאת העדר כבוד שבת. ומצורף לזה הפסד מרובה. ולזאת אמרתי אלקים אינה לידי ופניתי לעיין בדבר. ומצאתי טעמים נכונים באשר הדין עם המכשירים. והנה טענות האוסרין א׳ מאן לימא לן שנברא כך. דילמא קרום מחמת מכה הוא. ולכן כתב ד״ז הגאון בפלתי דבעינן שיהיה הנקב מכוון במקום אחד בכל עגלים. ואני אומר כי קרום זה סופו לסתור משלש טעמים. אחד כי לא מצינו קרום מחמת מכה רק בושט שאינו אלא עור דק. ואף בזה יש שתי לשונות ברש"י דף מ"ג ע״ב אי חיישינן להבריא שניקב או שעלה קרום מחמת מכה. ואף אי חיישינן לקרום מחמת מכה. אפשר שאין חוששין רק בושט לענין בדיקת החיצון שאין לו בדיקה מבחוץ ולכן אין ניכר קרום מחמת מכה. אבל לא בפנימי שיש לו בדיקה. וכמו שנזכרה סברא זו בפלתי סימן ל״ג ס"ק י״א. ואף דמדברי הש"ך לא משמע הכי כמ״ש בפלתי שם מ״מ נ״ל ראיה מן הש״ס בחולין ד׳ י״א דבעי למילף דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה וכה״ג מרוצח והיכי אכלינן בישרא וקאמר התם דבדקינן ליה. ואיך אפשר לבדוק נימא שהיה נקב ועלה קרום מחמת מכה ואיך משכחת לה בדיקה באברים. אלא ודאי לא אמרינן סברא דקרום מחמת מכה רק בעור החיצון של ושט שאין לו בדיקה. וגם לא מצינו קרום כי אם בושט שעורו דק ועצמיות הושט אינו אלא קרום בעלמא. משא"כ בטחול שניחוש שעלה קרום וקרם עור בכל עובי הנקב זה רחוק מאד. שנית אם נימא דקרום מחמת מכה היא. איך יתכן כי דרך הקרום שלא יתרפא כי אם לאחדים לא שיעלה הקרום בפעם אחת. ועינינו הרואות שבכל הנקבים הנמצאים בעגלים בכולם קרם עור בכל עובי הטחול וכל הנקב בעוביה כולו הפך במראה עור החיצוני של טחול ולא ניכר בו שום שינוי. ואיך יתכן שכל העגלים לא נשחטו כי אם אחרי אשר נרפא הנקב מכל וכל. והשלישית מבשרינו נחזה בהיות כי הדבר ידוע שפנימיית הטחול אינו שוה לעור החיצון לא במראה ולא במשמוש שהעור החיצוני חלק והפנימי כבשר מרוסס. וגם במראה אינו דומה עין ראתה ותעידה. ואם יקרה לאדם נקב וחיבול בעור בשרו. דרך להקרם העור בתחיל' בחוץ ודרך הוא להקרם ולהתרפאות העור בתחילה בחוץ יחדיו ידובק העור ויהי לאחדים בטרם יתרפא מפנימיית החבלה. וא״כ גם בנדון זה אם קרום מחמת מכה הוא והיה נקב בטחול על ידי חולי ונרפא הנגע. אם כן יותר היה לו לעור להקרם יחדיו ידובק ויצמד ולא יראה נקב כלל. ואיך יתכן שבפנימיית עובי הנקב נקרם עור במקום בשר הטחול ובחוץ נשאר הנקב פתוח לרוחה. וממעמד שלשתן דבר ניכר ומוכיח בעליל שמתחילת ברייתו הוא ואין טענה ממ״ש הרשב״א בתשובה סימן שפ"ג בנקב שנמצא בדקין שנראה מעינינו שנברא כך ואסר הרשב״א. ולפמ״ש יש הבדל גדול בין עור הדקין שהוא עור בעלמא ובדוחק יש הכרה להבין שהוא מתחילת הבריאה רק ממהות הנקב ואומדן דעת בעלמא הוא. משא״כ בנדון דידן שפנימיית הטחול איננו עור כי אם בשר משונה במראה ובמישוש לא כן הדקין כנודע. וא״כ אדרבה צא ולמד מדברי הרשב״א שאילו היה ברור לו שנברא כך היה מתיר ויבואר אח"כ וגם מנקבי התנוך שבאוזן הנשים מבואר הוא. אם אין משימין נזם או חוט בנקב שבתנוך ישוב ויתחבר והיה לבשר אחד עד שברבות הימים בהיות החוט בפנים ומתנתק לפעמים שירופא בפנים וא״כ בנ"ד שלעגלים הנמצאי' נקוב אין דבר תחוב בו היה לו להתחבר בשר בבשר. אלא ודאי ברור שכן הוא בתולדה. גם אינו דומה תנוך האוזן שאינו אלא עור בעלמא לבשר הטחול פנימי. ואחר שביארנו שאין לספק בקרום של מכה ויש לסמוך שבודאי כך הוא מתחילת ברייתו. צריכין אנו לבאר עיקר הדין אם נברא נקוב כשר בכל נקובים או שיכשר בטחול דוקא. ומפשט לשון הרשב"א בתשובה שטרח לדחות דברי האומרים שהנקב מתחילת ברייתו משמע לו יונח שבאמת כן הנקב מתחילת ברייתו היה מכשיר. ובתשובת צמח צדק סימן ע״א ביקש לפרש דברי הרשב"א שהיה כן בבהמות שכבר חיו י"ב חודש ודאי אין נקב כזה מטריף. כיון דטריפה אינה חיה י״ב חודש. ולכן צריכין אנו לומר אם נמצא נקב כזה בבהמה גדולה שאינו מתולדתו ואין זה מספיק. דמ״מ כיון דס"ל להרשב״א דנקב מתחילת ברייתו נמי מטריף א״כ מה לי לטורח הלזה. הרי בודאי טריפה. גם שהיית י"ב חודש לא מהני. אלא נראה דהרשב״א בא לומר אפילו ימצא כן בהרבה בהמות לא נוכיח מזה דהכי רבותייהו. שאילו היה בנמצא כן להרבה בהמות. היינו אומרים הכי רביתייהו. אבל אחר שלא נראה כן בבהמות אין לומר הכי רביתייהו. וא״כ אין הרשב״א מכשיר בנברא נקוב רק כשמצוי הרבה. דאז אמרינן הכי רביתייהו. וכמו בגדיים וטלאים שאין להם חיתוך אונות. כנזכר בש"ע בהג״ה סימן ל"ח. אבל מצד עיקר הטריפות אין חילוק בין נברא נקוב לניקב אח״כ:
ומעתה דון מינה בענין הטחול שכבר העידו בימי הט"ז שדרך רוב עגלים שם כן י״ל הכי רביתייהו. ובעיקר הדין אם יש להטריף בנקב אם נברא נקוב נדבר קצת. הנה בנדה דף כ״ג ע״ב מצינו אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה ושטו אטום אמו טהורה. והיה אפשר לפרש אף לדידן דקי"ל טריפה אינה חיה מ״מ נברא נקוב כשר ולכן אמו טמאה. ולהכי נמי לא הביא הרמב״ם רק דושטו אטום. אבל בנקוב מסתמא אמו טמאה. ודברי הכ״מ שם אינם מבוררין. אלא דהתוס׳ כתבו דרבא ס״ל טריפה חיה. וכן הרשב״א נתן טעם אחר לזה. אלמא דפשיטא להו בנברא נקוב נמי הוה טריפה. ובזה נסתר מה שביקש לדייק בספר פרי תבואה מדברי הרשב"א שסובר לכך מנו נטולה וחסירה לשתים שלא נטעה לחלק בין נברא נקוב לניטל אח״כ. וא״כ בנקובה שאין נזכר חילוק נימא נברא נקוב באמת כשר וליתא וכמ״ש לקמן ובאמת אמרתי לפי לשון המשנה ששנה רבינו הקדוש ר"פ אלו טריפות נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ניקב קרום כו׳ ובודאי לא למגן שינה רבינו הקדוש בהני טריפות לשון נקובת ופסוקת בושט ובגרגרת ובאינך תני ניקב. ומש״ה יש לומר דבושט וגרגרת שגם נקוב ופסוק מתחילת ברייתו טריפה נקט נקובת שהוא לשון הוה. אבל באינך נקט ניקב שהוא במקרה. אבל נקוב מעיקרא מתחילת ברייתו כשר באינך והוא דקדוק נכון כפי הלשון:
אלא דקשה לפ"ז בריש חולין דף י״א דבעי למילף דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה דניחוש שמא ניקב קרום של מוח. וע״כ דהיה נקוב בתחילה דאל"כ הוה חזקה מבוררת. ומוכח דגם נברא נקוב טריפה וגם הרב בספר פרי תבואה ראיתי ג״כ שהרגיש בזה. ולפמ״ש מיושב קצת דמ״מ אינו מבורר שהיתה כשירה כיון דעכ״פ נקובת הושט טריפה אף שהיה מתחילת ברייתו אינו חזקה מבוררת אלא שזה דחוק. אך נ״ל בודאי אם נברא נקוב כשר. היינו דוקא כשלא נראה ריעותא בנקב שהוא בריא ואין שום ריעותא. אבל ודאי משכחת לה שנברא נקוב מכח איזה קלקול שאירע בריקום האברים בשעת יצירה שלא נתרקם כראוי ונשאר האבר ההוא דל וחלש זהו ודאי כמו ניקב אחר כך. אבל כשאין אנו רואין שום ריעותא אנו אומרין מסתמא כך תולדתו והטבע הבריאה שבזו הבעל חי הספיק שיתקיים אף בקרום נקוב וכדומה בכל נקובים ולא מחזקינן ריעותא והיינו מטעם דאזלינן בתר רובא לא חיישינן שנברא טריפה. וזהו דוקא לפי האמת משא״כ אי לא אזלינן בתר רובא ודאי יתכן שתהא נקובת הקרום מחמת קלקול שאירע ביצירה וריקום האברים ולכן טריפה נמי הוה. אלא דלפי האמת לא חיישינן לזה דאזלינן בתר רובא ולא נתלה בקלקול. אבל אי חיישינן למיעוט שפיר יש לחוש שגם בשעת יצירה הוא טריפה ואין שום ראיה. וראיתי בספר פרי תבואה בסימן ג׳ בשם הרב מקראשניק דמותיב ומפרק כלאחר יד ומפשט פשיטא ליה מהך דושטו אטום אין אמו טמאה לידה והוא שלא בדקדוק דאדרבה בגמרא מבואר איפכא והיה לו להביא מדברי התוס' ומפרשים שם. וגם מאי דפשיטא ליה בנטרפה מבטן הא פשיטא דאיכא כמה טריפות שגם בבריאה טרפות הן כמו יתרת וחסורת אונא או חסר ברגל שאין חילוק שגם בנברא חסורה טריפה. שהרי זה החילוק אשר חילק הרמב״ם בין נטולה לחסורה ואנן אניקב קאמרי׳ שאין להביא ראיה מבוררת להטריף וכאמור. אך מ"מ מאחר שאין לנו ראיה להכשיר מאן מפיס לחלק בכך. ומדעת הרמב״ם משמע דטריפה נברא נקוב שהרי הוכחתו לחלק בין נטולה לחסורה. ולכן ס״ל דנברא חסר כשר אם כן בנקובה שלא מצינו חילוק גם בנברא נקוב טריפה. ולכאורה מוכח מדברי התוס׳ והרא״ש ושאר מפרשים שכתבו לכך לא תני ניטל לב וקרקבן ודקין משום כיון דניקב טריפה כ״ש ניטל א"כ מוכח לכאורה דנברא נקוב נמי טריפה. דאל״כ אכתי ליתני אם חסרו הני אברים מעיקרא מתחילת ברייתן דאז ניקב כשר. אלא ודאי ניקב מתחילת ברייתו נמי טריפה. מיהו ג״ז יש לדחות די״ל לעולם נברא נקוב כשר ומ״מ בהני אברים שהנקב פוסל בהם ותלוי בהם חיות הבעל חי טובא. פשיטא לן בנחסרו לגמרי דטריפה. אבל נברא נקוב יתכן שלא יזיק נקב זה מאחר שבתחילה נברא כך לא נחזיק שהוא טריפה בבריאה ונאמר שטבע זה הבעל חי יספיק לו האבר אף בהיותו נקוב לא יפסל נקב זה. ואפילו תמצי לומר נברא נקוב טריפה. יתכן לומר הטעם דדוקא באבר שניטל פוסל בו אלמא שתלוי בו החיות. י"ל כיון שניקב תו לא יפעול פעולתו בבעל חי ההוא ודמיא לכלי שניקב דבטל תורת כלי מינה ונעדרה הפעולה שהיה הבעל חי צריך לזה האבר להכרח חיותו. אבל בטחול שאין הנטולה פוסלת בו ונקב הוא דפסיל בו כמ״ש רש"י הטעם משום דנקב כאיב לה טפי וגורם להבהמה מיתה. א״כ מסתברא בנברא נקוב לא שייך האי טעמא כלל:
ובתשובת צמח צדק סימן ע״א חילק בין אברים שיש להם חלל דאז נברא נקוב שם נקב עליו וטריפה. משא״כ בריאה וטחול שאין לאבר ההוא חלל. כל שנברא נקוב אין שם נקב עליו. כי אם לחסר יחשב וחסר כשר. אלא שדבר זה צריך ביאור שאינו מבאר כל הצורך ואבא אחריו ומלאתי את דבריו להוסיף ולגרוע כמו שאבאר. הנה הרמב״ם בהלכות שחיטה כתב וכן אם חסר מגוף הריאה הרי הוא כמו שחסר מנין האונות וטריפה. והקשו עליו המפרשים דבגמרא דף מ"ו ע״ב פריך למאן דאמר חסרון בפנים לא שמיה חיסרון ממתניתין דריאה שניקבה או שחסרה מאי חסרה אלימא בחוץ היינו ניקבה ונימא שחסר מגוף הריאה ונדחקו ליישב. ואני אבאר סברת הרמב״ם דלשיטתיה אזיל דסבירא ליה דאבר שאמרו אם ניטל טריפה חסר מתחילת ברייתו כשר. ודייק ליה מדמנה נטולה וחסורה בשנים ומה בין נטולה לחסורה. אלא ודאי נטולה היא ביד וחסורה מתחילת ברייתו. ואם כן דון מינה בנקב שלא מצינו חלוק ממילא בכלל ניקבה גם ניקבה מתחילת ברייתו היא. ומעתה נראה דהרמב״ם מפשיט פשיטא ליה שאם יש נקב מפולש בריאה מעבר לעבר אף שהקרום שלם ובתוך הנקב ג״כ הקרום שלם כמו שהוא מתחלת ברייתו אך שהנקב מפולש מעבר אל עבר ס״ל שגם זה אינו יוצא מכלל ניקבה הריאה הוא אף שהקרומות הם שלימים מכל צד. ומעתה יראה פירוש דברי הרמב״ם שכתב וכן אם חסר מגוף הריאה הוא כמו שחסר מנין האונות לא מיירי שחסר למעלה על גב הריאה כמו קמט. אלא בצד הריאה חסר ופגום יוצא בצדדי הריאה והעור נקרם מצד הריאה. ועפ"ז ס"ל להרמב"ם ז"ל שכיון שאילו היה בתולדה בשר הריאה סביב סביב רק שבאמצע היה נקוב הוה בכלל ניקבה הריאה. א״כ בשביל שחסר גם בצדו למלאות ההיקף והוא כמו חצי עגול אטו בשביל זה יוכשר יותר וא״כ החיסרון שבצד הריאה שחסר מגופה לא נפיק מכלל ניקבה הריאה. דאיך יתכן ביש היקף סביבו ובאמצע נקוב מעבר אל עבר יהיה טריפה ובשביל שנפחת מן העגול ויוצא פגום זה יהיה סיבה להכשירה הא לאו סברא היא כלל. נמצא לפ״ז ביש קמט על הריאה למעלה בעובי הריאה גם להרמב״ם כשר שאינו אלא חסרון בפנים רק בצד הריאה ס״ל להרמב״ם שהוא בכלל ניקב ממש ואין מקום לקושיא של המפרשים. ואין לתפוס על דברינו אלה ממ״ש הרמב״ם וכן אם יבשה הוה כחסר ויבשה הוא אפילו למעלה על פני שטח הריאה דודאי גם להרמב"ם הטריפות תליא בקרומות אלא דס״ל להרמב״ם כיון דמשמע ליה דנברא נקוב נמי טריפה ודאי לא בשביל חסרון הבשר דחיסרון בפנים לא שמיה חיסרון. אלא שאנו דנין לפי תמונת הריאה צריכים להיות הקרומין בשלימות. וכאן שנחסר מגוף הריאה חסרו נמי הקרומין שצריך להיות אילו היתה הריאה בתמונתה בשלימות. א"כ יש חיסרון בקרומי הריאה וזה מטריף. אך ביש גומא וקמט למעלה אין שום חיסרון בקרום רק בבשר ולכן הוא כשר. ומדמי ליה הרמב״ם לחסרון האונות שהוא ג״כ לפי שהוא חסר מתמונת הריאה לפי הצריך ואין לך ניקב גדול מזה שנחסרו הקרומות לגמרי. וא״כ ביבש בשר הריאה שהחסרון בקרום שפיר הוה כחסר אף שהוא על פני שטח הריאה סוף סוף החסרון בקרום. אבל חסרון בפנים לא שמיה חסרון כנ״ל נכון וברור בדעת הרמב״ם. והפוסקים החולקין נראה דס"ל אפילו תמצי לומר נברא נקוב טריפה הוא דוקא בושט ודקין ואברים שיש להם חלל דאנו אומרים שמאחר שהוא נקוב נתבטלה פעולתו בבעל חי כמו בדקין וושט שפועלת להעביר האוכל או יתר פעולות שצריכים הנקב הוא הטריפות וי״ל שגם נברא נקוב כבר נתבטלה פעולת האבר ההוא בבעל חי אבל בריאה מלבד מה שידוע תועלתה לרחף על הלב ולשאוב המשקין אף שלא נסמוך על סברות הללו לבד. מ״מ מצינו מבואר מפורש יוצא מפי חז"ל שטריפות הריאה תלוי בקרומים ולא בחסרון הבשר ולכן נאמר אף אם נברא נקוב מעבר אל עבר לא נאמר שיש חסרון בקרומי הריאה מאחר שהם בשלימות ואף אם נמצא הנקב אנו אומרין שאין נקב וחסרון בקרומי הריאה רק לפי שנחסר הבשר הריאה בפנים ולזאת אין גב הקרום למעלה ונקרם בפנים סביב הבשר נמצא שאין כאן שום נקב כלל בקרומות כי אם חסרון בבשר לבד וזה אינו מזיק וא״כ להנך פוסקים גם ביש פגם וחסרון בצד הריאה כשר שאינו אלא מכח חסרון בשר הריאה בפנים משא״כ בושט ומעים נקובים מתחילת ברייתן לא שייך לתלות הנקב בחסרון בפנים שאין טריפות תולה כי אם בעורן לבד. וכמו כן בלב וקרקבן שאין כאן ב׳ דברים חלוקים כמו בריאה שיש קרומות ובשר והטריפות תלוי בקרומות דוקא ולא בבשר. וא״כ כשיש נקב מעבר לעבר והקרומות שלימים מכל צד. אנו אומרים מאחר שאין גבול לגודל הריאה ואין איסור וטריפות בנחסר מקצת הריאה מן הצד מאחר שהקרומין בשלימות א"כ גם ביש בשר סביב סביב בעגול ובאמצעיתו נחסר לא נייחס אותו לנקב כי אם לחסרון. אבל בלב וקרקבן ושאר אברים שבעינן שניקב לחלל ממילא גם בנברא נקוב טריפה שסוף סוף נקוב הוא לחלל ולא שייך לתלות הנקב בחסרון שהטריפות תלוי במה שהוא נקוב לחלל יהיה באיזה אופן שיהיה שהרי ניקבה הריאה פירושה קרומי הריאה דלא איכפת לן בבשר כלל. ולפ"ז כ״ש בטחול שלא מצינו לו תמונה מיוחדת ואם נחסר מקצתו מתחילת ברייתו ודאי לא נחמיר בטחול טפי מריאה. וא״כ כ"ש לפ״ז נברא נקוב בטחול דכשר. ואפי׳ לדעת הרמב״ם שסובר בריאה דחסר טריפה ולפי מה שצדדנו יסבור שבריאה נברא נקוב טריפה מ״מ ודאי אין לדמות ריאה לטחול דריאה שהחיות תלוי בו יש לומר נברא נקוב שהאבר מקולקל ולכן יאסור. אבל בטחול שניטל כשר א״כ אין לומר שנברא נקוב טריפה דהא לא איכפת לן באבר כלל כי ניטל כשר אלמא שאפשר לחי לחיות מבלעדי הטחול א״כ ע״כ ניקב פסול משום שיש לה כאב יותר וכמו שפרש״י דף נ״ה ד"ה ה״ה שע"י הנקב הוא הולך ומוסיף מכאוב והחולי רב בגופה ע״כ וזה לא שייך בנברא נקוב שהרי כל הנבראים חסורי אבר אין מרגישין כאב וצער כלל. ולכן אף דבשאר איברים שטריפות תולה בהם יש להטריף בנברא נקוב וכמו שהוכחתי מדברי התוס׳ ורשב״א בושט נקוב. ובזו נסתר מ״ש בספר פרי תבואה לדייק מדברי הרשב"א שדחה דברי הרמב״ם שחילק בין נטולה לחסורה דמה שהוא בכלל נטולה כשר בנברא חסר מדמנו נטולה וחסורה לשתים ודחה הרשב״א שלכך מנאוהו בשתים שלא ליתן פתחון פה לבע״ד לחלוק בין נטולה לחסורה. וביקש לדייק דבנקובה שלא נאמר חילוק זה באמת נברא חסר כשר וליתא כמו שהוכחתי מדברי רשב״א גופיה בושט נקוב דפשיטא ליה דנקוב מתחילת ברייתו נמי טריפה. ועיקר דיוקו בדברי רשב"א לא קשיא כלל דדוקא בין נטולה וחסורה דפשטא דלישנא נטולה היא ביד וחסורה היא מתחילת ברייתו ולא ניטל ביד. ולהכי חשיב גם שניהם. אבל נקובה שניהם במשמע דבין מתחילת ברייתו ובין ניקב אח״כ בכלל נקובה היא. ואדרבה מדברי הרמב״ם שדייק דנברא חסר כשר מדחילק נטולה וחסורה בשתים א״כ בנקובה שאין גילוי לחלק גם בנברא נקוב טריפה. אלא דמ״מ בטחול שע״כ נקוב אינו טריפה אלא מפני צער וכאב ביותר. וזה לא שייך בנברא חסר ונקוב. וכבר כתב הרמב״ם שטחול לא נמנה בכלל הנקובים שיש שיעור לנקיבתו. וגדולה מזו מצינו מפורש בש״ס שם לחד תירוצא ניקב לחוד ונחתך לחוד שאפילו נחתך הטחול בסכין כשר לחד תירוצא אף דחיתוך הוה ממש נקוב היא וכמו שפרש״י בקושיא שאין חיתוך בלא נקב דכל נקב משום חיתוך הוא ע״כ. ואפ״ה ס״ל להתרצן דנחתך כשר טפי מניקב. ובעל העיטור פסק כהאי לישנא וכן דייק הרשב״א מפרש״י פ׳ בהמה המקשה ובודאי דבנחתך איכא כאב טפי מנברא נקוב. ונהי דנפסוק כהך לישנא דגם נחתך אסור מ״מ אחר שמצינו בטחול שאפי' נחתך יש סברא להכשיר. א״כ בנברא נקוב ליכא מ״ד דטריפה. ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה מה שנרשם בפרש״י ד״ה ה״ה דחמיר ניקב וכו'. ויש לתמוה דזה היה לו לפרש אמימרא דרב עוירא דניקב טריפה. ולמה המתין רש״י לפרש כן אתירוץ הש"ס ולכן היה נ״ל דצ"ל דברי רש״י אאיבעית אימא ניקב לחוד. וכן צ"ל ברש״י דחמיר ניקב מנחתך וניטל לגמרי. וכן משמע ממה שסיים רש"י שע"י הנקב. וכיון דפתח בניקב ונחתך למה סיים בניקב לחוד. אלא ודאי צ״ל כמ״ש. ולפענ״ד נראה דרש״י משמע ליה להך לישנא דנחתך לחוד ובס״ד החליט רש"י שכל נקב משום חיתוך הוא. ולכן נ״ל דרש״י מפרש להך תירוצא ע״כ ניקב אינו טריפה כי אם ביש קוץ תחוב או מחט שמאחר שיש מחט תחוב ודבר המכאיב כאיב לה טפי. אבל נקב מעצמו לא שייך כלל להחמיר בו טפי מנחתך. שגם חיתוך בכלל נקב הוא. וידים מוכיחות לזה מה שפרש״י שם ע״ב ד״ה ואי אשתייר בעובי דופניו ולא יצא המחט לחוץ. ותמהו עליו דהא הוה מחט בחלל הגוף וצ״ל שניקב לפנינו או שהוא תחוב בדופן ובטחול שניכר שלא בא ממקום אחר. אך התמיה קיימת מי הכניסו לרש״י בכך. ועיין בחדושי ליו״ד מה שכתבתי מ״מ לא ראיתי דבר מספיק שתתישב דעתי לפרש בדעת רש״י בזה. אכן לפי האמור ניחא דלפי מ״ש הרשב״א ס״ל לרש״י כהך לישנא דנחתך כשר וכל חתך נקב הוא וע״כ ניקב היינו ע״י קוץ ומחט שיש דבר מכאיב תחוב גרע טפי. וע״כ איירי במחט ודברי רש״י ברורים ומוכרחים לפ״ז. וכפי זה יש לנו הוכחה לפי דברינו כיון דחסרון בחוץ בטחול לא מצינו שיהיה טריפה ואפילו בריאה קיי״ל להכשיר רק שרמ״א מחמיר בכף כפופה וליכא מ״ד שנחמיר בטחול טפי מריאה וגם אין סברא כלל להחמיר. אם כן גם בנברא נקוב כשר דהיינו חסרון דמה שיש בשר סביבות הנקב לא מזיק שיהיה טריפה משום הכי. ובודאי סברא גדולה בטחול שחסר כשר. אפילו תמצי לומר בשאר אברים נברא נקוב טריפה. היינו באברים שתלוי בהם חיות וי״ל שע״י הנקב אובד פעולת האבר ונעדרה פעולתו בבעל חי ההיא. אבל בטחול שניטל כשר א״כ אינה אבר הכרחי לבעל חי. וע״כ הטעם משום כאב. וא"כ סברא גדולה היא דלא שייך בנברא נקוב וע״כ סברא זו הכרחית להך תירוצא דמכשיר בנחתך שהוא נקב גמור. גם יש עוד לצדד להקל מאחר שקצת פוסקים כתבו שטעם טריפות הטחול משום שסוף הכרס לינקב. ובסימן מ״א כתב הש״ך בסעיף קטן י״ד דכשאין טריפות מצד עצמו אפילו קרום מחמת מכה מהני. א״כ כאן כשאנו רואין עכ"פ כי נרפא הנקב והעלה קרום סביבו ובשר בריא אין להטריף כלל. ועוד נ״ל ראיה מהא דאמר בש״ס דף נ"ה ע״ב אמר רבי נחוניא כו׳ ולית הילכתא כרב עוירא והני מילי בקולשיה אבל בסומכיה טריפה. ואי אישתייר ביה כעובי דינר זהב כשרה. ויש לתמוה כיון דרב עוירא אמר סתמא ניקב משמע מפולש מעבר לעבר. א״כ כי אמר לית הילכתא כר״ע ובא להקל בקולשיה ומשמע הא דאמר אבל בסומכיה טריפה היינו שבזה הלכתא כרב עוירא. אבל לא שיחמיר יותר מרב עוירא א״כ משמע דבעי מפולש עכ״פ ולבסוף מסיק אי אשתייר כשרה משמע שבא להקל ואינו אלא להחמיר ארב עוירא דרב עוירא מצריך מפולש והכי ה״ל למימר אבל בסומכיה אפילו אינו מפולש אי לא אישתייר כעובי דינר זהב טריפה וגם יש לתמוה איך תהיה ההלכתא חולקת עם רב עוירא מהיפוך להיפוך דרב עוירא מצריך מפולש אפילו בסומכיה ובקולשיה מטריף כ״כ וההלכתא תהא להקל בקולשיה טפי מרב עוירא ולהחמיר בסומכיה ג״כ טפי מרב עוירא. ולכן נלענ״ד ברור דלרב עוירא הטריפות תליא בקרום העליון של הטחול כמו בריאה שתלוי בקרומות הריאה. כמו כן ס״ל לרב עוירא אם ניקב עור העליון של הטחול עד לבשרה טריפה. ולכן לרב עוירא אפילו נשתייר כל הבשר כיון שניקב עור לבדו נמי טריפה ואם כן קאמר שפיר בסומכיה טריפה ומשום דלרב עוירא הטריפות תלוי בעור הטחול לבדו קאמר שפיר ואי אשתייר כו׳ כשרה. וכן משמע דבלב נקט ניקב הלב לבית חללו וכתבו תוס׳ בשאר נקובים לא איצטריך למיתני לבית חללו שהם דקין ופשיטא שאין נקב חשוב בהם כלל. א״כ בטחול דנקט סתם נקב משמע אפי׳ אינו מפולש וקצת סמוכין לזה מלשון רש״י שכתב בזה הלשון ויש הגנה כנגדו כעובי דינר כשר. ולשון הגנה מורה שמגין על הנקב החיצוני ואי אמרינן דלרב עוירא אינו טריפה רק במפולש א״כ מה שאמר אי אשתייר לא בא אלא להחמיר דבלא נשאר כדינר זהב אף באינו מפולש טריפה ובאישתייר מיהת כשרה ומה צורך להגנה. הא נוכל לומר שלא היה התחלה לטריפות כלל מאחר שאינו מפולש. דהא לרב עוירא בעי דוקא מפולש ל״ל להגנה אלא ודאי לרב עוירא טריפה אף בלי מפולש רק שניקב עור הטחול עד לבשר כמו בריאה שניקבה וא״כ א״ש הכל דקאמר ואי אישתייר ג״כ להקל על דברי רב עוירא שהמעט הנשאר מגין. וכיון דלרב עוירא לא בעי מפולש א״כ פשיטא דלרב עוירא אם יש גומא בטחול והעור בפנים קיים פשיטא דכשר אף דניקב מתחילת ברייתו אינו אלא חסרון דאפילו בריאה גומא וקמט כשר. וכיון דלהך מ״ד ע״כ מה שאמר ניקב היינו דוקא שניקב עור הטחול דוקא ואין העור בשלימות. וכמו כן לדידן בלא אישתייר כדינר זהב ואינו מפולש בודאי אינו טריפה הה״ד במפולש כל שהעור בשלימות כל סביבות הנקב נמי אינו טריפה: