אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה כו

תשובה כה

תשובה בענין קבר מזיק הרבים לא ידעתי מאין הרגלים לקרות בשביל אפושי בהילוך שיהיה נקרא בשביל זה מזיק הרבים. ובפ׳ במה מדליקין הוה דוכתא דאית ביה ספק טומאה ואית להו צערא לכהנים לאקופי ופרש״י שהיה אותו שוק מקום מעבר העיר לרבים שהכהנים לא היו יכולין ליכנס שם והיו צריכין להקיף דרך אחר ארוך ולאו בכל דהו קרי מצטער דא״כ מי שישב בביתו יפטר לילך לסוכתו דמצטער פטור מן הסוכה. ועוד דמדברי רש״י שם שפירש ד״ה איכא דידע דאתחזק טהרה ופרש״י בהאי שוקא מימיו שלא היה בה״ק גמור ולא ניתן לפנותו עכ"ל. משמע שאילו היה בה״ק גמור לא הוה שרי לפנותו וכמו שהבאתי. אלא שדברי רש״י מגומגמים כמה שכתבתי שהרי לא נזכר פינוי כלל. ואם סמך רש״י על המדרש כמו שכתבת גם אתה. א״כ קשה כיון שדן אותו לקבר הנמצא וקבר הנמצא מקומו טהור. אם כן למה ציין היכא דרפי. וגם מ״ש מעלתו שהנס שהיה המת צף למעלה הוה כפינוי. קשה גם לזה אחר שכבר החל הפינוי היה לו לפנותן לגמרי ודוחק לחלק שזה קשה למתים יותר. גם בש״ס דילן לא משמע טעמא דבלבול קשה למת דבפ׳ מי שמת אמר אי אתה רשאי לנוולו. משמע דמשום בלבול ליכא. וכמה מקומות יש שמלקטין העצמות וקוברין בקברות אבותם כדאיתא במס' שמחות ובמ״ק דף ח׳ מלקט אדם עצמות אביו מפני ששמחה הוא לו ומשמואל אין ראיה דהיה ע״י שמות הטומאה וגם תוך יב״ח. ועוד מה לו לרש"י לפרש כפשוטו מאחר שביקש לעשות תיקון חשש שמא כולו מקום טומאה והיה אפשר לחפש תיקון אחר ולא היה לו לטרוח בהמצאה ותחבולה זו על הספק. לכן נראה דקשיא ליה לרש"י במה הונח לו במה שהעיד לו הסבא כאן קיצץ בן זכאי תורמוסי תרומה. דשמא מ״מ קברו אח״כ מתים מאחר שבלא״ה היה מקום קברות. ותו קשיא שהיה לו לפנותו לגמרי ולא היה צריך לציין דהא לעולם קפדינן שלא להרבות טומאה בארץ ישראל כדאיתא במ״ק דף ה׳ ע״ב אין מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד ארץ ישראל. ותו קשיא איך האי סבא עצמו שהעיד על טהרת המקום חזר ואמר טיהר בן יוחאי בית הקברות דמסתמא לאו קטיל קני׳ באגמא הוה שנמנה עם ר׳ שמעון בן יוחאי והעיד עליו שהיה ת״ח. וגם לשון כאן קיצץ בן זכאי ה״ל למימר במקום הזה קיצץ. לכן נראה דכפי הלשון משמע שמהכרח ביקש לעשות תיקון. והנה בודאי אם אין המקום מוחזק בטהרה כלל י״ל שהיה קברות ממוקדם א"כ שמא באמת הוא מלא קברים ולא ימצא תיקון כי אסור לפנותן. אבל כיון שהעיד הסבא שהיה המקום שהראה להם בחזקת טהרה. שפיר פעל ועשה שם תחבולה לדעת מקום המתים. ואפילו יראה שאין שביל אשר אין שם מת. מ״מ הראה לו הסבא המקום ביחוד כאן קיצץ בן זכאי. וא״כ המקום ההוא ממ״נ יוכל לטהר. דאם יתאמת לו על ידי נסיונו אשר אין שם מת הרי טוב. ואם יראה שגם מקום ההוא נתמלא מתים אח״כ. מ״מ אחר שהסבא לא זכר שנעשה קברות קבוע. ירויח לכהנים שביל ע״י פינוי ממש. וכאשר עלתה בידו תחבולה זו. ונשאר לכהנים מקום שהיה קשה. היינו מקום שהראה לו הסבא שמכאן מודעא רבה שמקום ההוא טהור לא היה רשות לפנות מקום הפינוי שלא היה במקום שהראה לו הסבא מאחר שאין מעיד שלא היה קברות קבוע מימי קדם. ודוקא בזמן הסבא סמך שלא נעשה קברות קבוע אח"כ מאחר שאין אדם זוכר שנתחדש קברות מימות בן זכאי. לכן ערער הסבא אחר שנמנה. הגם שכבר הגיד שמקום ההוא היה בחזקת טהרה מידי ערעור לא יצא שמא אח״כ קברו במקום ההוא ורשב"י התיר בלא פינוי. אבל היטב חרה לו על שבתחילה הסכים לתחבולה זו וחשבה בבדיקה ושוב חזר בו. ומש"ס זו יש להביא ראיה גם כן שלא כדברי ה״ר ישעיה שאוסר העפר שנותנין ע״ג הקבר בהנאה דהוה תלוש ולבסוף חיברו דא״כ למה אמר הוה צערא לכהנים. הא לישראל נמי אסור. ואין לומר דהיו קברים בסלע כמ״ש בסימן שס״ד דהא קאמר במקום דהוה רפי ציייניה וסלע חזק לא הוה רפי. ומשמע דעל ישראל לא הוה איסורא כלל. דאם לא כן הוה ליה לתקוני טפי לישראל לפרושי מאיסורא דחיובא טפי. אלא ודאי כדברי הרא״ש והטור. על כל פנים מוכח דבית הקברות אין לפנות משום צערא דכהנים. וכן משמע מלשון הש״ס סנהדרין דף מ״ז ע״ב קבר המזיק הרבים מותר לפנותו. פינוהו מקומו טהור. ופרש״י שקבור בהילוך רבים ומטמאים באהלו. א״כ איך שייך על זה פינהו מקומו טהור. הא פשיטא שעיקר היזיקא דרבים הוא בשביל הטומאה. ואם יהיה מקומו טמא לא ניתן לפנותו כלל. ולא ה״ל למימר אלא קבר המזיק הרבים מפנין אותו מפני הטומאה. אלא ודאי מזיק הרבים היינו שרבים נכשלים בו. ואי אפשר לגדרו ולעשות ציון מכח הילוך רבים שסותרין אותו ואינו מתקיים. ועי״ז לא ניכר מקום טומאה וא״כ הוה ס״ד דמפנין אותו לאפרושי מאיסורא דאורייתא ומ״מ מקומו טמא מדרבנן כמו בקבר ידוע קמ״ל דטהור לגמרי דלא גזרו בו. ועוד נראה דאפילו ציון לא מהני במקום רבים דאפשר מ״מ על ידי שרבים נדחקים שם ובידיהם חפצים קרשים וקורות לפעמים מאהיל אף שלא במתכוין. לכן נקרא מזיק הרבים. אבל כשיוכלו למנוע בקלות בהקיפא יתירא לא מקרי מזיק הרבים. וראיה לזה ממה שפרש״י שמזיק רבים שמטמאים באהלו ואמאי לא פירש כפשוטו כיון דמיירי בקבר שאסור בהנאה. אם כן נכשלין רבים שדורסין עליו. אלא ודאי גם רבים נזהרין במה שיכולין להזהר באיסורי הנאה. רק בשביל מאהיל אי אפשר שלא יבא תקלה וא״כ במקום שלא הורגלו בו רבים ומובדל מעצמו במחיצה לא מקרי מזיק רבים כלל. ועוד דכיזן דאסור בהנאה לאחר פינוי. אם כן אכתי מזיק רבים הוא ודוחק לומר דפינהו הקבר עצמו ג״כ. ואולם מה שעלה בדעתך בישוב דברי הרמב״ם והקושי הנמצא בגירסתו וחשבת לתרץ ע״פ דברי הרמב״ם פ״ג מהלכות אבל דין י"ט שלא הביא דין נפש שעשאו לשם חי ורמא ביה מת שאסור ועלה בדעתך דבכענין זה נקרא מחובר כמו עפר שנותנין על הקבר לדעת הרא״ש והטור. והנה באת לתרץ הקשה בקשה ממנו כי זו דבר שלא עלה על הדעת להתיר קבר בנין ברמא ביה מת שלא ע״מ לפנותו. דהא בש״ס פרק נגמר הדין דף מ"ח פריך בפשיטו׳ אי דרמא ביה מאי איריא הוסיף אפי' לא הוסיף נמי ושם לא מיירי מאיסור הנאה דקלות ראש כדמוכח מהא דמקשינן אמ״ד דמחובר לא נאסר וכמו שהקשתי בזה על הכ״מ בתשובה הנ״ל אשר כתבתי זה יותר מעשרים שנה. וגם איך יעלה על הדעת להתיר בקבר בנין אם נתן בו מת שלא ע״מ לפנותו. הא לענין ע״ז תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי וכמו שפרש״י בסנהדרין שם ד״ה בקבר בנין. ואף שרש״י נקט בלשונו בית שעשאו לשם ע״ז. מ״מ הא קי״ל משתחוה לבית אסרו דלענין ע״ז הוה כתלוש כדאיתא בע״ז דף מ״ז ע״ב ובחולין דף י״ו. וא״כ מה בכך שעשאו לשם חי הא קי״ל מעשה מוציא מיד מחשבה ובטלה הזמנתו לשם חי וקנאו המת הקבור ונאסר ואפילו קבר מת בבית דירה שלו אם נתנו שלא לפנותו נאסר ג״כ. ובאמת נראה דגם מה דאיתא בגמרא בעשאו לשם חי ורמא ביה מת ופנייה דמותר. נראה דהיינו דוקא ברמא ביה מת ע״מ לפנותו ולא חזר ממחשבתו הראשונה שהיתה לשם החי. אבל אם נתן בו מת שישאר שם נראה דאפילו פינהו נמי אסור דהא מעשה מוציא מיד מחשבה כדאיתא בקידושין פרק האומר דקי״ל דיבור מבטל דיבור. ותו לא מהני הפינוי כמו בבנאו לשם מת. ומה שלא הביא הרמב״ם הדין ברמא ביה מת ולא פינהו שאסור. היינו משום דמילתא דפשיטא שאין המחשבה מועלת במקום מעשה. ופשיטא דלא אהני מחשבתו. וכבר הביא הרמב״ם בהלכה דלעיל מיניה דקבר הבנין אסור בהנאה. ולא חילק אפילו שעשאו מחיים במשמע. אלא שצריך לימוד כיון דתלוש ולבסוף חיברו אסור בקבר כדין תלוש. אם כן למה יהיה מותר העפר שע״ג קבר. ואין ספק שזה טעמו של ר׳ ישעיה שהביא הטור וצריך לתרץ לדעת הטור. וכן משמע מדברי רמב"ם שעפר הקבר אין אסור בהנאה משמע אפי' מה שחוזרין ונותנין על המת וכפשטא דש״ס ונראה דיש חילוק דעפר שע״ג קבר שבטל לגמרי לגבי קבר הוא שנאסר. אבל הבנין אינו בטל לקבר אף דכמחובר דמי לכמה דברים ותדע להך דהא משתחוה להר אינו אוסרו אף שלא ימלט שיהיה בו עפר נתלש ג״כ ולא חילקו בין שהשתחוה סתם להר כמו שהוא אפילו כוונתו על עפר הנזוז ג״כ ודוקא משתחוה להבית שהתלוש שבו דבר חשוב ואינו בטל לעפר. ועיין פרש״י ד״ה בקבר בנין שבנאו למעלה מן הקרקע כו׳ משמע אפי׳ קבר שבנאו בקרקע לאו תלוש הוא. ומטעם כדפרישית דבכה״ג בטל לגבי קרקע. אלא דאיכא למידק איך אמרינן בקבריה דרב דמחובר לקרקע ודייק מהרים הא איתא בפרק רבי ישמעאל דף נ״ד ע״ב כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אע״פ שאמרו השתחוה להר לא אסרו חפר בה בורות שיחין ומערות אסרו. וכן פסקו הפוסקים ובש"ע סימן קמ״ה ס״ז ואם כן קשה למה לא יאסר הקבר שנחפר בשביל המת דהא בע"ז כה״ג אסור בחפר בה בורות. א"כ איך מתירין עפר הקבר וצ״ל דכיון דמקיש קרא קבר לע"ז לענין התירא ובקבר סתמא כך הוא על ידי חפירה שרי במחובר ולא נאסר מכח החפירה. וצ"ע דא"כ נימא נמי איפכא כיון דקבר אינו נאסר על ידי חפירת בורות גם ע״ז לא תיאסר ע״י חפירת בורות:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה