אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה כה

תשובה כד

לכאורה יש להתיר הפינוי מג׳ טעמים. א׳ מצד שלע"ע לא נמצאו רק ב׳ וקי״ל קבר הנמצא מותר לפנותו. וכן מבואר במתני׳ שלהי נזיר ופי״ו דאהלות במצא שנים נוטלן ואת תבוסתן. ב׳ שאפשר לדונו כקבר מזיק הרבים מאחר שכבר החזיקו רבים במקום זה לבית הכנסת. ועתה צריכין למנוע מצד הטומאה. ומה גם כי יבדלו מבנין בית הכנסת אשר כבר התחילו בנינו ויגיע להם הפסד מאשר כבר הקדימו מעות להבונה ועושי המלאכה. ג׳ מצד שמרגלא בפומי דאינשי שנעשה זאת הקברות בשעת הדבר רחמנא ליצלן. ושנינו במס׳ אבל רבתי שבשעת הדבר אין חזקה לקברות. אך יש לפקפק בכל התירים הללו. בסתירת היתר ראשון. הנה רש"י פירש בסנהדרין קבר הנמצא שהוא קבר מחדש ויודע בעל השדה שלא נקבר מדעתו משמע דמסתמא אסור לפנותו. מיהו קשה דבקבר הידוע פרש״י כשידוע שנקבר שם מדעת בעלים. ואי סתמא נמי אסור מאי אירי' ידוע. אפילו אין ידוע נמי כל שלא נודע שנקבר שם בגזילה אסור לפנותו. וכבר הרגיש בזה הגאון מוה׳ דוד אופנהיים בתשובת חות יאיר סימן רס״ו ודחק בלשון רש"י. מיהו י״ל דודאי עיקר טעמא דרש״י הוא משום דפריך התם וליחוש דילמא מת מצוה הוא. ומשני מת מצוה קלא אית ליה. וס״ל לרש״י דזהו לא שייך רק בקבר חדש. אבל בקבר ישן עומד מזמן רב וכי לעולם לא יסוף זכרו וכ״כ ג״כ מהר"ד הנ"ל דזהו הוכחת רש״י. וא״כ יש להבין נוקמיה באיכא קברות בתוך התחום. ואיתא בירושלמי שאם יש בה״ק תוך התחום לא קנה מקומו וצ״ל דמשמע ליה בכל גווני שרי לפנותו. ולכן פריך שפיר ליחוש דמת מצוה הוא. ומשני דקלא אית ליה. ולכן ס״ל לרש"י דבקבר ישן שאין אדם זוכרו חוששין למת מצוה וא״כ ביש בה"ק ידוע בתוך התחום אפילו בישן מודה רש״י דשרי. ולכן בקבר ידוע שפיר פירש״י שיודע משום דבכל גווני איירי אפילו יש בה״ק תוך התחום דליכא למיחש למת מצוה וא״ש. וא״כ בנ״ד כיון שכבר כתבו האחרונים דבארצותינו לא שייך מת מצוה קונה מקומו כיון שאין הארץ שלנו לכ״ע שרי לפנות קבר הנמצא. עוד אפשר לומר בישוב פרש״י דנהי דס״ל דמספיקא אסור לפנותו משום שמא נקבר שם מדעת וקנה מקומו מ״מ בענין טומאת המקום בפינוהו שפרש״י שלכך מקומו טמא שגזרו טומאה על המקום שלא יפנוהו היינו בודאי. אבל בספיקא לא גזרו דשמא באמת לא נקבר רק באקראי. ונהי שהחזירו משום כבוד המת שלא לפנותו לכתחילה והיינו דאקשינן דילמא מת מצוה הוא ולכתחילה יש לחוש ואמאי מותר לפנותו. אבל מ״מ לא גזרו טומאה על המקום מספיקא. ולכן בקבר ידוע דמקומו טמא ג״כ צריך על כרחך להיות שידוע שנקבר שם מדעת וא״ש. מיהו קשה לפ״ז ליתני ד׳ קברים היינו קבר שאין ידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טהור. וי"ל דנקט ג׳ דינים בקברים לא בפינוי וכיון דודאי מספיקא לפרש״י אסור בהנאה דספיקא דאורייתא כפרש״י שם. וא״כ דין המקום כדין המקום בקבר מזיק הרבים דמקומו ג״כ טהור ומותר. ולכן לא תני רק ג׳ קברות וא״ש. מיהו קשיא טובא לפרש"י מתני׳ הנ״ל דהמוצא מת א׳ נוטלו ואת תבוסתו. ולפרש״י אמאי נוטלו הא אסור לפנותו כי אם בחדש שיודע שלא נקבר ברשותו ואם נקבר שלא ברשותו ואיירי ג״כ בקבר חדש אפילו ג׳ נמי. ובתשובת מהר״ד הנ"ל דחק מאד בדברי רש"י דאיירי בנקבר בגזילה ולא ס״ל כהך ברייתא דנקבר שלא ברשות אין לו שכונת קברות וזהו דוחק. ויותר היה לו לומר דאיירי במזיק הרבים ודוקא כשאינו אלא קבר א׳ שרי לפנותו במזיק הרבים. אבל לא כשיש שכונת קברות. מיהו גם זה דחוק. ובאמת לפמ״ש לעיל דטעמא דרש״י דיש לחוש למת מצוה. אפשר דאיירי ביש קברות תוך התחום כדפרישית לעיל. וגם בלא״ה לחד שינויא בב״ב דף ק"א מוקי לה בנפלי ובנפלי לא שייך לומר מת מצוה ולכן בא׳ שרי. ולשינויא קמא בב"ב אפשר דס״ל שגם מת מצוה מותר לפנותו. וכן הוא בירושלמי דנזיר. וחש לומר שמא מת מצוה הוא ואמר רב חסדא הדא אמרה מת מצוה מותר לפנותו. והמפרש שם תמה הא מת מצוה קנה מקומו ונדחק. ולי נראה לפרש דודאי התקנה היתה במת מצוה שיקברנו במקומו. שאילו יצטרך להביאו לבית הקברות אף הוא ימנע מפני הטורח וישאר מושלך ע״פ השדה בביזוי. ולכן אפילו רוצה להוליכו למקום קבורה אסרו חז"ל. שא״כ לעולם יוליכו למקום אחר. וא״כ לא ירצה בעל השדה להניח לקברו בשדהו כלל. ולכן התקנה היתה שיקבר במקומו. מיהו לאחר שנקבר מותר לפנותו לקבר אחר ששוב לא חששו שיוציאו ויניחנו מושלך בבזיון דלאו ברשיעי עסקינן. ובודאי כשיפנהו יקברנו במקום אחר. אבל ודאי לכתחילה קונה מקומו וקוברו במקומו וכעובדא דרבי עקיבא וא״כ א״ש שמותר לפנותו לקבר אחר. וסוגיא דסנהדרין ס״ל דמת מצוה אסור לפנותו ומתני׳ דנזיר איירי בנפלי וא״ש ולק״מ. עוד אפשר ליישב פרש״י דמ״ש בסנהדרין דאיירי בידוע לו שלא נקבר מדעתו היינו משום דבסתמא חיישינן שמא נקבר מדעת. ואף דמותר לפנותו היינו משום דמספיקא אין לאסור הפינוי שאינו אלא משום כבוד המת וספיקא דרבנן להקל וי״ל שמא נקבר שלא מדעת. אלא דרש״י הוכרח לומר דאיירי בקבר חדש. דאל״כ אמאי מותר בהנאה. הא הנאתו אסורה מדאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא. ולכן הוכרח רש״י לאוקמה בקבר חדש. אבל לפנותו מספיקא נמי שרי כמתני׳ דנזיר ולהכי א״ש מ״ש רש״י בקבר ידוע שידוע בבירור ולכן אסור לפנותו גם כן. משא״כ באין ידוע נהי דאסור בהנאה דהוה ספיקא דאורייתא מ"מ מותר לפנותו דהפינוי לא הוה אלא ספיקא דרבנן וא״כ א״ש מתני׳ דנזיר דשם לא איירי מאיסור הנאה דלא איירי מקבר בנין ולפנותו לא חיישינן מספיקא דפינוי אינו אלא מדרבנן. אלא דקשה הא דפריך וקבר הנמצא מותר לפנותו ניחוש דילמא מת מצוה הוא נימא דהוה ספיקא דרבנן לענין הפינוי וספיקא דרבנן להקל. ואי קשיא אאיסור הנאה ה"ל לאקשויי אמאי מותר בהנאה ונראה דכיון דאיירי בקבר חדש שלא נודע לבעליו שנקבר שם שום אדם יש לתלות יותר במת מצוה משנאמר שנקבר בגזילה בלי ידיעת בעל השדה או באקראי שמ״מ היה לו לבעל השדה לדעת. משא״כ בקבר ישן שלא היה לו לידע לא מחמרינן מספיקא דילמא מת מצוה הוא רק בקבר חדש שפיר י"ל דמת מצוה הוא שקונה מקומו ולכן לא נודע לבעל השדה משא״כ בקבר ישן אין להחמיר מספיקא דילמא מת מצוה הוא. עוד נ״ל דנהי דלא מחמרינן מספיקא שיהא אסור לפנותו. היינו דוקא משום דכיון ששדה זו מוחזקת בשלו לא קנה מקומו לאסור המקום שמונח עליו. וזהו דוקא בקבר קרקע עולם. משא״כ שם אף לאחר שפינוהו אסור בהנאה. לא היה להם להתיר הפינוי כיון שאין צריך למקומו. א״כ א״ש מתני׳ דנזיר דמסתמא במת אחד שרי לפנותו ולא אסרינן הפינוי מספיקא כיון שיכול ליהנות במקומו וא״ש ודו״ק. עוד אפשר דבנזיר יש ספק ג״כ שמא נכרי הוא וה״ל ס״ס שמא נכרי ואת״ל ישראל הוא שמא נקבר באקראי משא״כ הך דסנהדרין איירי בידוע של ישראל וא״ש. עוד אפשר לחלק דס״ל לרש״י דברואין שיש קבר חצוב ומונח בארון וכ״ש בקבר בנין לא תלינן שנקבר באקראי. דאין דרך לעשות קבר בנין על דעת אקראי לפנותו אח״כ ולכן אי לאו דברי לו שלא נקבר מדעתו אסור דלא תלינן באקראי בקבר בנין ואפילו בס״ד י״ל שניכר הקבר שנעשה במכוון למת ובאקראי אין דרך לקבור רק בלי ארון כדאיתא בטי״ד סימן שמ״ג דיש מקומות שנוהגין לקבור במהמורות עד שיתעכל הבשר ואח"כ קוברין בארון. א״כ י״ל דנקבר בארון לא תלינן באקראי וכ"ש די״ל דרש"י לא פירש כן רק למסקנא דאיירי בקבר בנין ואין דרך לבנות קבר משום אקראי. ולכן פרש״י שידוע לו שבגזילה נקבר ולא קנה מקומו. ובהכי ניחא דבתר דמשני בקבר בנין פריך וניחוש שמא מת מצוה. היינו משום דבל"ז אפשר דלא מחמרינן לתלות מספיקא במת מצוה ותלינן יותר שנקבר באקראי ע״ד לפנותו. משא״כ למאי דמסיק בקבר בנין ע״כ צ״ל טעמא משום דיודע שבגזילה נקבר פריך שפיר דיותר יש לחוש למת מצוה משניחוש לגזילה דאחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן. וא״כ ההוא דנזיר דאיירי במוצא מת בלא קבר בנין. שפיר י״ל דתלינן באקראי כמ״ש התוס׳ שם. ודברי רש״י מוכרחים וברורים ואין צורך לדחוק כלל. ולפ״ז בקבר הנמצא גם לפרש״י מותר לפנותו:

איברא דלא שייך כלל היתר זה בנ"ד כיון שסמוך לו ד׳ או ה׳ אמות יש קברות מיוחד. ואף שנעשה גדר סביב ידוע הוא שלא נעשה הגדר ע״פ דקדוק הדין והדת ע"פ בדיקה הראוי. א״כ אפילו בא׳ נקרא שכונת קברות. דאפי׳ בדק א׳ ומצא תוך ך' הוה שכונת קברות כמבואר במשנה שם. ומטעם זה נסתר גם כן יסוד היתר שנאמר כיון שנמצאו חסרי אבר אינם שכונת קברות כמבואר בנזיר שם וברמב״ם פ״ח מטומאת מת דהא נמי ליתא שלא נאמר זה רק לעשות שכונת קברות מתחילה ע״י כך. משא״כ בשכבר יש כאן שכונת קברות אפילו חסר נמי חיישינן שרגלים לדבר. וכן מבואר במס׳ אבל רבתי ובטוש״ע י״ד סימן שס״ג דאין מפנין העצמות מקבר לקבר. והרי מעצמות כבר חסרו כבד ולב ובני מעים. אלא ברור שלא נאמר זה רק בסתמא. אבל כשידוע שנקבר שמה שלא ע״ד לפנותו אין מפנין כלל אפילו חסר הרבה ממנו וזה ברור. וא״כ בנ"ד שכבר הוחזקה שכונת קברות בקברות מיוחד. א״כ גם אלו הנמצאים יש להם כמו דין הידועים. ואפילו לשיטת התוס׳ דס״ל בפשיטות בקבר הנמצא שמותר לפנותו. היינו משום דתלינן באקראי. משא״כ בנ״ד שדינן להו בתר הני מוחזקין. וגם לפי מ״ש התוס׳ בנזיר הטעם כיון שלא נודע הקבר לבני אדם נכון לומר שבאקראי נקבר. וזה לא שייך כאן כיון שכבר ידוע שנקברו כאן בני אדם רק שלא נתברר עד היכן הגיע מקום הקבורים. וכשימצאו יודע שגם אלו בכלל השכונת קברות הן אמת שקשה לי בדברי התוס׳ במ״ש כיון שלא נודע הקבר לבני אדם אמרינן דבאקראי נקבר. וקשה דהא איתא בשנים ידועין אינן נעשין שכונת קברות ומותר לפנותם. ואמאי הרי נודע לבני אדם. ואף שכתבו התוס׳ בב"ב דהתם ידוע. אין פירושו שידוע שלשם קבורה נקבר שם. רק שידוע שיש שם קבר מ״מ לא שייך הטעם מדלא נודע שכתבו התוס׳ וצ"ל דא׳ הנמצא מתיר גם הידועים. כיון דהא׳ הנמצא ודאי תלינן באקראי מדלא נודע ממנו אמרינן שגם אלו באקראי נקברו וע״ש בתוס׳ ד״ה אחד ודו״ק. ומה שלא כתבו התוס׳ במתני׳ שהטעם בפשיטות דמספיקא לא גזרו על הפינוי שהוא דרבנן י"ל דס״ל דמספיקא יש להחמיר בפינוי ויצא להם כאן מש״ס דסנהדרין דפריך וניחוש למת מצוה משמע דמספיקא יש להחמיר בפינוי ולכן צ״ל שרגלים לדבר מדלא נודע לבני אדם. וא"כ מוכח דאפי׳ היכא דאיכא ספיקא אסור לפנות אם לא שיש רגלים לדבר שנקבר באקראי. היתר הב׳ דקבר מזיק הרבים ג״כ אינו נראה לי. הגם שראיתי בתשובת ר״ד הנ"ל דפשיטא דבית הכנסת היה דינו כקבר מזיק הרבים אף שאפשר לחלק דהתם דוקא כשאין לרבים דרך אחר ואפילו יש להם דרך אחר מאן לינקט פיזרא וליתיב בשבילי דרכים למנוע מהלוך בדרך זה שכבר נתיחד לרבים דרך זה. משא״כ בבנין בית הכנסת שאפשר שיחדלו לבנות במקום זה. ואף אם לא נמצא מקום אחר מ״מ כיון שאפשר שימנעו כהנים מהלוך לבית הכנסת. אפשר משום הא לא מקרי מזיק הרבים. ואפי׳ תימא שיש לדמותו לגמרי לקבר מזיק הרבים. מ"מ קבר שמענו שמותר לפנותו שכונת קברות לא שמענו וס״ל דדומיא דקבר הנמצא קתני שהוא דוקא קבר יחידי. אבל ביה״ק שלם אפשר דלא מפנין משום הזיקא דרבים שלא יאהילו עליו. כיון שאפשר לציין המקום. וימנעו כף רגלם מלכת שמה. וראיתי שהרב מהר״ד ביקש להוכיח מדברי הכ״מ לדעת הרמב״ם דמפרש הכ״מ דאיירי בג׳ קברים ואפ״ה במזיק הרבים שרי לפנותו. דמ״ש הרמב״ם קבר הנמצא ס״ל להכ״מ דאיירי בג׳ קברים ואפ"ה במזיק הרבים שרי לפנותו. ואני אומר דהא ליתא דאדרבה לדעת הרמב״ם אין ראיה כלל במזיק הרבים שיהא מותר לפנותו היכא דבלא״ה היה אסור. וז״ל הרמב"ם פ״ח מטומאת מת דין ח׳ קבר הנמצא מותר לפנותו. פינוהו מקומו טמא ואסור בהנייה עד שיבדק. קבר הידוע אסור לפנותו. פינהו מקומו טהור ומותר בהנייה. קבר המזיק הרבים מותר לשנותו ומקומו טמא ואסור בהנאה עכ״ל. ופירש הכ״מ דאיירי בג׳ קברים והיינו משום שהוקשה לו להרב אמ"ש הרמב״ם שצריך בדיקה. וזה לא נאמר רק בג' קברים. דהרמב״ם מפרש כן מקומו טמא שצריך בדיקה וס״ל דאיירי בג' קברים. משא"כ בקבר ידוע לא חיישינן שיש יותר כיון שזה ידוע. ואם היו שם אחרים ג״כ היו ידועים. ולכן מקומו טהור וא"צ בדיקה. וא״כ לפ״ז מ״ש הרמב"ם בקבר מזיק הרבים מקומו טמא ע״כ צ"ל דאיירי בקבר הנמצא כיון דמקומו טמא וכיון דאיירי בקבר הנמצא אפילו אינו מזיק הרבים נמי שרי לפנותו. רק דבמזיק הרבים צריך לפנותו בהכרח שלא יזיק הרבים. א״כ י"ל דבידוע אף שמזיק הרבים אין מפנין אותו כיון שכבר קנה מקומו. ויש ראיה לזה כיון דלשיטת הרמב״ם ע"כ אין חילוק בין קבר הנמצא לקבר המזיק הרבים בשום אופן. רק דבקבר נמצא רשות לפנותו. ובמזיק הרבים חייב לפנותו. וא״כ הא גופא קשיא אברייתא דבעי לאשמעינן ג׳ קברים למה נקט במזיק הרבים בקבר נמצא. טפי ה״ל למימר מזיק הרבים בקבר ידוע שאעפ״כ צריך לפנותו ומקומו טהור כיון שידוע דהוי חילוק ברור בין קבר נמצא למזיק. שזה מקומו טמא. וזה מקומו טהור. והוה ג׳ קברים חלוקים בדיניהן לגמרי. אלא ודאי לדברי הכ״מ מוכח דבקבר ידוע אפילו מזיק הרבים אסור לפנותו. ואף שראיתי בכ"מ שכתב בקבר מזיק הרבים אפילו נקבר ברשות בעל השדה מותר לפנותו. לא ידעתי מנ״ל הא דכיון דמקומו טמא ע"כ איירי בקבר הנמצא דקבר ידוע מקומו טהור ומותר בהנאה כפירוש הכ״מ שם. ובאמת לפענ"ד א״א להלום דברי הכ"מ ברמב״ם כלל. דמלבד דקשה מ״ש דאיירי במצא ג׳ דא"כ ה"ל שכונת קברות. ואמאי מותר לפנותו. וראיתי את הלחץ אשר נלחץ מהר״ד הנ"ל לפרש דאיירי בבדק ופינה ובדק ופינה ובדק ואשכח. מלבד שלשון הרמב״ם דחוק לפרש כן אף גם לפי פירושו דמפרש כן ברייתא דפרק נגמר הדין. וא"כ אכתי תקשי ללישנא קמא דנזיר דלא האי מפני מקמי האי תקשי ליה ברייתא דקבר הנמצא. מיהו זה היה באפשר ליישב בע״א אלא שדברי הכ״מ תמוהין. דהנה מה שביקש לפרש מתחיל׳ איסור ההנייה מפני שאין נוהגין קלות ראש בקברים. תימא דלפ"ז מאי פריך בפרק נגמר הדין מהך ברייתא אשמואל דס״ל דשרי בהנאה. הא לא איירי כלל בהנאה רק שאין לנהוג קלות ראש. וזה נוהג באמת אף בקבר קרקע עולם. וגם לדבריו שמפרש בג' היכא אמר קבר הידוע אסור לפנותו ומקומו טהור. ע״כ איירי בג' דומיא דקבר הנמצא. וא"כ אמאי אין מקומו טמא הא איתא בשלהי נזיר להדיא דג' ידועים ה"ל שכונת קברו' וצריך בדיקה. ואי איירי שידוע שלא נקברו שם יותר פשיטא דמקומו טהור. ומ"ש הכ"מ עוד וז"ל ועי"ל דאסור בהנאה קאי אקבר בנין ובקבר הידוע פינוהו מותר בהנאה כיון שידוע שלא נקבר שם אלא הוא לבדו מסתמא ע"ד לפנותו נקבר. שאין לך מי שרוצה לקבור מתו לבדו בשדה אחת. וכיון דע"ד לפנותו נקבר הוה ליה כאילו לא היה שם קבר מעולם לענין זה עכ״ל. והם תימה גדולה אי נקבר ע״ד לפנותו אמאי אסור לפנותו. והרי בקבר הנמצא שאין ידוע כלל אם נקבר ע״ד לפנותו מותר לפנותו והיאך יעלה על הדעת בקבר ידוע שיהא אסור לפנותו כלפי לייא ואיך אפשר לומר שלענין איסור הנאה נאמר שמקומו טהור. כיון שנקבר ע״ד לפנותו הוה כלא היה שם קבר. ולענין הפינוי קנה מקומו ואסור לפנותו. דברים אלו מרפסן איגרי ועוד שהוא מפרש קבר הנמצא בג׳ וקבר ידוע בא׳ וקבר המזיק בג׳ ודאי אין תימה גדולה מזה ותמהני מאד על הרב מ׳ דוד ז״ל שעמד במקצת בדברי הכ"מ וביקש להעזר ממנו. ואיך לא חלי ולא מרגיש שאי אפשר להלום דברי הכ״מ כלל בזה. ועתה אומר הנלענ״ד ביישוב דברי הרמב"ם וגירסתו. ותחילה נאמר כפמ״ש הכ"מ דבמצא ג' איירי דבהכי א״ש בפשיטות שצריך בדיקה. ולא קשיא אמאי מותר לפנותו. וכמו שתמה ג״כ מהר״ד הנ״ל. ואני אומר שאין בגמרא דנזיר ראיה שנאמ' שכונת קברות לענין שיקנו מקומן ויהיה אסור לפנותן. הגם שפירשו רש״י ותוס׳ כן מ"מ שפיר יש לפרש לישנא דמתני׳ דודאי אף ג׳ מותר לפנותן דתלינן באקראי ומ"מ כיון שהוחזקו ג׳ החמירו להצריך בדיקה. ולא ראיתי בגמרא שום גילוי דבג׳ אסור לפנותן זולת מה שאמר רבה שם בדק ופינה בדק ופינה בדק ואשכח לא האי מפני לגבי הני תרי ולא הני תרי לגבי האי חד משמע שאסור לפנות ג׳. אבל גם זה אינו הכרח. דהא התוס׳ פירשו ולא הני תרי מפני היינו שא״צ לפנות וא״כ גם בזה י"ל שא"צ לפנות האחד לגבי השנים אף על פי שנמצאו יחד. וגם שם עיקר כוונתו לטהר המקום וקמ״ל דאין יכול לפנותו לענין שלא יהא שכונת קברות דכבר הוא שכונת קברות ובלא בדיקה סביבו טמא ולמה יפנה בחנם דלא איירי רק אם יכול לפנותו לטהר המקום. וכיון שאין לנו שום הכרח מגמרא דבג׳ אסור לפנותן. וגם ברמב"ם פ"ט לא נזכר שום דבר שיהא אסור לפנותן. משמע דלענין פינוי אין חילוק בין א' לג'. וכיון שכן נ״ל דודאי לשון הש״ס וירושלמי משמע דלא איירי בקבר יחידי מדנקט ג' קברות הם ובירושלמי ג׳ מיני קברות משמע דהאי קבר היינו קברות ונקרא על שם מין כמ"ש בירושלמי. דאל״כ ה״ל למימר ג׳ קברים הן שאז הוה משמע דקאי אקבר פרטי אלא איירי שפיר בשכונת קברות כדברי הכ״מ. והנה לא ניחא ליה להרמב״ם לפרש כפרש״י דקאי אמקומו שאסור בהנאה. דקשיא ליה לפי המסקנא דסנהדרין פ' נגמר הדין דקרקע עולם אינה נאסרת כי אם קבר בנין. וא״כ קשיא טובא היכי חשבו איסור הנאה על המקום. הלא די כשיפנה עציו ואבניו כמו שפינה גוף המת וקרקע עולם אינה נאסרת. גם לא משמע ליה לגזור טומאה על המקום כדי שלא יפנוהו כפרש"י שדחוק הוא. ולכן ס"ל דאיירי במצא קברות של בנין והיינו ג׳ שצריך עוד בדיקה כיון דה"ל שכונת קברות. ולכן אף שמפנה כל מה שמצא מ״מ יש לחוש שמא יש עוד שם קברי בנין האסורים בהנאה כיון דאתחזיק בתלתא ולכן סביבותיו טמא וגם אסור בהנאה עד שיבדק. ולכן דקדק הרמב"ם וכתב ואסור בהנאה עד שיבדק. ולפי מה שהבינו הראשונים האי עד שיבדק הל״ל בתר מקומו טמא ומה ענינו למ״ש הרמב״ם אסור בהנאה אלא ודאי כדפרישית דודאי גוף הקבר הנמצא כיון שצריך ליטול אותו ואת תבוסתו מסתמא נוטל ג״כ כל קבר הבנין. אלא שיש לחוש שמא יש עוד קבר בנין ולכן סביבותיו אסור בהנאה עד שיבדק אף שמותר לפנותו. והיינו משום דבפינוי שאינו אלא לכבוד המת לא החמירו בנמצא כיון שלא נודע שנקבר שם ברשות ואדעתא שלא לפנותו. אבל הטומאה ואיסור ההנייה שהוא חשש דאורייתא ולכן חששו לענין שצריך בדיקה כדאיתא בנזיר לענין טומאת המקום וכמו כן לענין איסור הנאה נמי צריך בדיקה. זהו המכוון בדברי ירושלמי ורמב"ם בקבר הנמצא וקבר ידוע היינו שהוחזק מקום זה בקברות אסור לפנותו כיון שידוע שהיה כאן קברות לא תלינן באקראי וכדומה דעיקר טעמא דתלינן באקראי הוא כמ״ש התוס׳ בנזיר מדלא נודע הקבר לבני אדם נכון לומר שבאקראי נקבר משא״כ בידוע לא אמרי' מסתמא נקבר באקראי פינוהו מקומו טהור. היינו משום כיון שכבר פינה הידועים אפי׳ ג׳ ויותר לא חיישינן תו לשמא יש עוד קברים בלתי ידועים דשכונת קברות לא הוה לענין שיצטרך בדיקה אלא במוצא ג׳ דאז אמרינן כיון דאותו מקום הוחזק בקברים שאין ידועים לנו ניחוש שמא יש עוד שם. משא״כ בידועים כיון שאילו ידועים לא ניחוש שמא יש עוד שאין ידועין דמסתמא אילו היו עוד שמה היו נודעים ג״כ. וכיון שאין חוששין לאחרים אמור מעתה בפינה הידועים הסביבו׳ מותר בהנאה וטהורים ג"כ שהרי לא חיישי׳ להבלתי נודע והידועים מסתמא פינה עם עציהן ואבניהן דלא גרע מתבוסה ולא איירי מאותו מקום דפשיט׳ שצריך לפנות הקבר בשלימות זהו ביאור קבר הידוע בדעת רמב״ם וקבר מזיק איירי ג״כ במצא מפנין אותו היינו דחיובא איכא לפנותו למען לא יכשלו בני אדם וכיון שלא נודע מקומו טמא ואסור בהנאה דחיישינן שמא ישנו עוד שמה קברי בנין כאלה הנמצאים והג׳ מדות הם בפינוי מותר היינו רשות ואסור וחיוב לפנותו. ודברי הרמב״ם נכונים וברורי' אין בהן נפתל ועיקש:

אלא שעמדה לנגדי סוגיא דנזיר דאיתא להדיא שם ולא אמרו שכונת קברות אלא לג' ידועים או לשלשה תחילה ומזה סתירה למה שפירשתי בקבר ידוע שהם ג׳ ואפ״ה לא הוו שכונת קברות שהרי מקומו טהור כפי מה שפירשתי. אמנם פקחתי עיני בדברי הרמב״ם פ״ט מט"מ דין ג׳ לא הביא כלל הך דשלשה ידועים עושה שכונת קברות וז"ל ולא אמרו אלא המוצא שלשה בתחילה הוא שצריך בדיקה עכ״ל משמע דלא גריס בש״ס רק ולא אמרו אלא המוצא ג׳ בתחילה והגי׳ לא אמרו ש״ק אלא לג׳ בתחילה. וראיתי בתוספתא דאהלות מוכח כן בהדיא וז״ל התוספתא מעשה ברבי ישבב שבדק ומצא שנים בתחילה וא׳ ידוע עשה להן תפוסה עשה להן שכונת קברות. וכשבא אצל ר׳ עקיבא א״ל כל מה שיגעת לריק יגעת אף אתה היית צריך לבדוק כל קברי ארץ ישראל הידועים ולא אמרו אלא המוצא שלש בתחילה ע״כ בתוספתא. ומדא"ל צא ובדוק כל קברי א״י משמע להדיא דאפי׳ ג׳ ידועין אינו עושה ש״ק. וטעמא דמלתא דבשלמא במוצא ג׳ בתחילה כיון שלא נודע כלל שיש כאן קברות. א״כ יש לחוש שמא יש עוד אף שאין ידוע. אבל בקברות ידוע לא חיישינן תו למה שאין ידוע דמסתמא ליכא טפי רק ממה שידוע כיון שלא נודע מקברים אחרים. ולכן אם נמצא קבר א׳ וב' שאין ידועין לא מקרי שכונה להצריך בדיקה. כיון דלא מחזקינן בקברים שאין ידועין ובשביל הידועין לא נעשו השאין ידועין מוחזקין כיון דבשביל הידועים לא מחזקינן ריעותא לשאין ידועין וזהו דברי ר״ע שא״כ יבדוק כל קברות הידועין וע״כ צ״ל כיון שלא נודעו יותר לא מחזקינן שיש יותר. וא״כ אף שמצא שנים לא דיינינן להו כש״ק כי אם כשנים נמצאים. וגם בגמרא לא גרסינן רק לשלשה בתחילה ואין ספק שכך היא גירסת הרמב״ם וכמו שהוכחתי ג״כ מן התוספתא וגרסא זו זכה וישרה נכוחה וברורה טעמה ונימוקה עמה. ואף שאין כן דעת רש״י ותוס' ע״פ גרסתם. מ״מ האמת יורה דרכו שגרסת הרמב״ם עיקר כמו שהוכחתי מן התוספתא וגם הטעם מרווח ונכון ולהתוס' צריך לדחוק טובא כיון דשלשה ידועין מקרי שכונה. למה בשנים ידועין ואחד בתחילה לא מקרי שכונה. אבל לדעת הרמב״ם הכל נכון וברור. דבשלמא כשנמצאו שלשה נעשה מקום זה מוחזק לקברים הבלתי ידועין וחיישינן שמא יש עוד בלתי ידועין וצריך בדיקה. משא"כ במצא ידועין לא מחזקינן בשביל הידועין שיהא מקום זה מוחזק עוד לקברים בלתי ידועים להצריכו בדיקה. ותמהני איך אשתמיטתי׳ להו לרש״י ותוס' תוספתא שהבאתי דברור דאפילו בשלשה ידועין אין כאן ש״ק וא״צ למחוק בש״ס רק הני ג׳ תיבות לשלשה ידועין או והגי׳ ולא אמרו ש״ק אלא לשלשה בתחילה וכמו שכתבו הרמב"ם גם כן. ואדרבה נראה דאפילו ר׳ ישבב לא מצריך בדיקה בשלשה ידועין רק דוקא כשיש אחד נמצא ג״כ דס״ל דזהו מקרי רגלים לדבר כיון שבלא״ה שקברות ידוע וגם יש קבר א׳ נמצא יש לחוש לשאין ידועין עוד. ור"ע ס״ל כיון דהידועין אין ריעותא לחוש לאין ידועין אין מצטרפין ג״כ והוה כנמצא בתחילה כנ״ל ברור ברמב"ם ותוספת׳ וגם לא הוה כהלכתא בלא טעמא לפמ"ש. וא"כ ממילא דא"ש מ"ש הרמב"ם בקבר ידוע היינו אפילו יש ג׳ כדפרישית מ״מ מקומו טהור דלא חיישינן לאחרים. ודברי הרמב״ם ברורים ומוכיחים משה אמת ותורתו אמת. ואולי מקום הניחו לי מן השמים להתגדר בזה. ובהכי ניחא מ״ש הרמב״ם בקבר מזיק הרבים מפנין אותו ומקומו טמא ואסור בהנאה. וקשה מה תועלת יש לרבים שלא יטמאו באהלו כיון שגם לאחר שיפנוהו ישאר מקומו טמא. ולפמ״ש לקמן דודאי לאחר שפינוהו נטהר מקום קבר זה. רק שסביבותיו צריך בדיקה כמבואר בפ״ט. וא״כ שפיר יש להם תועלת שלאחר שיפנוהו נטהר מקום הקבר ממש רק שסביבותיו טמאין עד שיבדוק. ושם אפשר שאין מזיק הרבים. ולשון מקומו טמא לפי׳ הרמב"ם הוא מתפרש כך שמקום שנמצא בו קבר הלז כולו טמא עד שיבדוק. ולא די כשיפנה הקבר לחוד שמקום הקבר ודאי קודם פינוי טמא. ולאחר הפינוי אין מקום לטומאה. שהרי כיון שנוטל המתים ותבוסתן הרי נבדק רק שכל סביבותיו צריך בדיקה ומקומו היינו מקום הקבר שהוא כ' אמה כשיעור שכתב הרמב"ם בפ״ט. וכדאי׳ בב״ב דף ק׳ המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר עושה תוכה של מערה כו׳ ועפ״ז הם הכ' אמה של בדיקה כמבואר בנזיר ובפט"ו דאהלו׳ ושפיר שייך לשון מקומו היינו דמקום קבר הוא ך׳ הרי הרווחנו הרבה בפירושו של הרמב״ם ז"ל וגרסת הירושלמי:

ומ"מ גם לפי דברינו אלה אין לנו ללמוד מן הרמב"ם היתר בקבר מזיק הרבים לפנותו היכא שבלא"ה היה אסור לפנותו כיון דהרמב״ם בקבר הנמצא איירי. מדמקומו טמא אין הוכחה ממנו לקבר ידוע וקצת מוכח איפכא מדלא נקטי בקבר ידוע וכדפרישית לעיל (ולשאר מפרשים) גם אין להוכיח רק קבר יחידי ולא שכונת קברות וכמ"ש לעיל:

גם בהיתר דבשעת דבר אין חזקה לקברות. לבי נוקפי ג"כ דאפשר שלא נאמר זה רק בדורות הראשונים שהיה דרכן לקבור בכוכין כל משפחה לעצמה ואמרינן מסתמא ע״ד לפנותו נקבר וקוברין אותו בקברות המיוחד לבני משפחתו ואפילו אינו קברות אבותיו כגון שהבן יש לו קברות מיוחד או דקמ״ל שאפילו נקבר ברשות בעל השדה יכול לפנותו ולומר שלא כיון רק להניחו שם לפי שעה. אבל בדורות האחרונים הדבר ידוע שאנשים שנקברו ודאי שלא ע״ד לפנותן נקברו כאשר הוכיח הסוף שגדרו גדר סביבו. ופשיטא אם הקהל קונין קברות מיוחד בשעת דבר ר״ל דאסור לפנותו ג"כ כיון שנקבר שם ע"ד שלא לפנותו. ועיין תשובת כנ״י הובא בש"ע קטנים שפסק גם בשעת הדבר איסור לפנות מי שאין לו אבות וא״כ אין ההיתר הלזה מספיק. באופן שבכל זה לא נחה רוחי להתיר הפינוי שלא לנגוע ח״ו בכבוד המתים לעשות עמהם דבר שלא כדת עד האיר ד׳ את עיני ומצאתי היתר חדש לא שערוהו הגאון מ׳ דוד אופנהיים ז"ל עם רוב אריכות דבריו ומצאתי תוספת' ברורה יש ללמוד ממנה כחא דהתירא ע"פ טעם וסברא. וז״ל התוספתא ב"ב ספ"ב מרחיקין כו׳ וכשם שמרחיקין מן אלו כך מרחיקין מבית הקברות קבר שהקיפתו העיר בין מד׳ רוחות בין מג׳ רוחות בין מב' רוחות זו כנגד זו רחוק מנ׳ אמה לכאן ונ׳ אמה לכאן אין מפנין אותו. פחות מכאן מפנין אותו. כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך והנביא. ר״ע אומר אף אלו מתפנין. אמרו לו והלא קבר בית דוד וקבר חולדה היו בירושלים ולא נגע בהן אדם מעולם. אמר להן משם ראיה. מחילה היתה להם והיתה מוציאה הטומאה לחוץ עכ"ל התוספתא ושנויה ברייתא זו גם באבל רבתי פי״ד אלא שבספרים שלנו כתובה בשיבוש. ואיתא נמי בירושלמי שלהי נזיר:

והנה עיני כל מעיין תראנה וגם תתמה דבפי"ג ממס' אבל רבתי מבואר דאין מפנין המת ולא העצמות לא מקבר בזוי לקבר מכובד כו׳ וא"כ היכי אמרו כאן שכל הקברות מתפנין. ואין לומר דהאי דכל הקברות מתפנין איירי בנקבר ע"ד לפנותו. דא״כ מאי מייתי ראיה מקברי דוד וקבר חולדה. הא שם ודאי לא נעשו ע״ד לפנותן. אלא דדברי התוספתא ברור מללו דאפי' קבר שלא נעשה לפנותו מתפנה. ואם כן התימה במקומו שהרי גם בתוספתא גופא במס׳ אהלות מבואר דקבר ידוע אסור לפנותו. ולא נחלק אדם בדבר זה מעולם:

אמנם דעת לנבון נקל ליישב סתירה זו בקל דדבר הלמד מענינו הוא והוא כיון דדין הקברות להרחיק מן העיר חמשים אמה כמבואר שם ולכן לא קנה מקומו כל שהוא תוך חמשים אמה ולכן מותר לפנותו. ואפשר דטעמא מאחר שאין דין הקברות להיות תוך נ' אמה ה״ל כקבר מזיק הרבים שמותר לפנותו. ולכן נמי בקבר שהקיפתו העיר שהוא תוך נ׳ אמה מפכין אותו אף שהקבר קדום משום דבמזיק הרבים לא שאני לן בין קדם הקבר לקדם העיר כמ״ש הטור י"ד סימן שס"ד ויהיה הטעם מה שיהיה כיון שעלה בידינו דבתוך נ׳ אמה של עיר אפילו קדם הקבר מפנין אותו. אם כן כ"ש בנ"ד שיכולין לפנותו כשהוא בתוך העיר ואין להתעקש ולומר דטעמא דמרחיקין הקברות משום ריחא כמ״ש הש״ך בי"ד ולא שייך זה במתים הקבורים זה ימים רבים שכבר כלה שארם ובשרם לא נשאר בלתי עצמות כעץ. חזר איסור הפינוי למקומו דאין זה אלא עיקש ופתלתול דהתוספתא סתמא קאמרה כל הקברות מתפנין. ועוד דמאי מייתי מקבר חולדה ובית דוד דילמא משום שלא איכפת להם. ולא היה ריח רע. אלא הדבר ברור שאין שום מת קונה מקומו תוך נ' אמה. וכל שלא קנה מקומו בשעת קבורה לעולם מותר לפנותו. ובזה א״ש הא דאין מפנין העצמות היינו בבית הקברות הנעשה הרחק מן העיר נ' אמה. אבל בית הקברות שלא נעשה בהרחק נ׳ אמה לעולם מותר לפנותו בלי פקפוק:

ואין לומר שזהו דוקא כשמפנין כל הקברים באופן שלא ישאר מאומה תוך קור העיר. אבל כשאין רוצין לפנות כולם גם אלו שרוצין לפנות יש בהם איסור כיון שמ״מ נשאר קברות תוך העיר. וכמו כן כשרוצין לפנותו לתוך העיר אסור לפנותו. דהא לאו סברא היא דמאחר שרשות לפנות כל הקברות ממילא שלא קנו מקומן כלל. ואף מקצתן יכולין לפנות שלא קנו מקומן תוך נ' אמה לעיר. הגם שדבר זה יש בו מהסברא בלי צורך ראיה יש גם כן להביא קצת ראיה מלשון התוספתא דחכמים מייתי ראיה דקבר נביא ומלך אין מתפנין מקברי דוד וחולדה. ואכתי מנ״ל קבר נביא דילמא דוקא קבר מלך שגדול כבודו למאד הוא שאין מפנין. אבל קבר נביא מפנין. ומה שלא פינו קבר חולדה. היינו בשביל שהיו מוכרחין להשאיר קבר דוד. וכיון שנשאר קברות תוך העיר. גם קבר חולדה לא היו יכולין לפנות. אלא ודאי אם היה הדין לפנות קבר נביא לא היה משגיחין במה שמוכרחין להשאיר קבר המלך. שהרי הנביא מצד עצמו אינו קונה מקומו. ולכן מוכרח דקבר הנביא גם כן אינו מתפנה. מיהו דוקא בקבר מלך ונביא שכבודם רב ועצום למאד. משא״כ בשאר קברים כשהן תוך נ׳ אמה לא קנו מקומן כלל ויכולין לפנותו לאיזה מקום שירצו לברור:

והנה ראה זה מצאתי להרמב״ם בפ״ז מהלכות בית הבחירה דין י״ג הנה הביא גם הוא אותה תוספתא וז״ל עשר קדושות כו׳ עיירות המוקפות חומה מקודשות כו׳ ואין קוברין בתוכן מת עד שירצו טובי העיר או כל אנשי העיר. רצו בני המדינה להוציא הקבר מן העיר מפנין אותו וכל הקברות מפנין חוץ מקבר נביא או מלך. קבר שהקיפתו העיר בין מד׳ רוחות בין מג׳ רוחות אם היתה בינו ובין העיר יותר מנ׳ אמה לכאן ונ׳ אמה לכאן אין מפנין אותו עד שירצו כולן. פחות מכאן מפנין אותו עכ״ל. והנה יוצא לנו פתח היתר גדול מדבריו ע״כ אבאר פרטי דבריו אחד לאחד תחילה יש לדקדק במ״ש שאין קוברין לתוכן מת עד שירצו. וקשה מאי אולמייהו דהנהו עיירות הא בכל דוכתי דינא הכי דמרחיקין הקברו׳ נ׳ אמה מן העיר ואפילו בחוצה לארץ. ונראה שהחילוק הוא דבשאר מקומות שרי לקבור באקראי ע״ד לפנותו אפילו בלי רצון אנשי העיר לפי שעה ובהנהו עיירות אסור גם לפי שעה מבלי רשיון מטובי העיר:

והנה יש מקום למעיין לטעות שכיון שהרמב״ם הביא הדין הלזה בהלכות בית הבחירה יש לומר מדלא הביאו בהלכות טומאת מת או בהלכות אבל דסבירא ליה שדין זה דוקא בעיירות מוקפות שמארץ ישראל שגדלה קדושתן. משא״כ בשאר מקומות. דהא ליתא שהרי ממקום שהוציא הרמב"ם דין זה בתוספתא וברייתא דאבל רבתי. לא הוזכר כלל מקדושת ארץ ישראל וסתמא קתני כל הקברות מתפנין. ואין לדחוק ולומר שסמך עצמו על מה שהביאו ראיה מקבר חולדה ובית דוד. דא"כ נימא ירושלים דוקא שקדושתה מרובה. אלא ברור שלא בא הרמב״ם להוציא התוספתא ממשמעה רק משום רבותא דקבר נביא ומלך אפילו בעיירות מוקפות אינו מתפנה. ומ״ש הרמב"ם בהלכות טומאת מת והלכות אבל דקבר ידוע אסור לפנותו. היינו כשנעשה כדין חמישים אמה רחוק מהעיר ולא כתב דין קבר שתוך העיר רק בירושלים שנמצאו כן כתבו וה״ה בשאר ארצות ותדע מדלא חשיב במתני׳ דכלים נמי הך מעלה מעיירות מוקפות שמפנין הקברות מתוכה משא״כ בשאר עיירות. אלא ודאי אין זה ענין למעלת ארץ ישראל ועיירות מוקפות דבכל דוכתא דינא הכי:

ועוד ראיה ברורה דהא פשיטא דהני עיירות מוקפות שיש להם מעלות המבוארות. היינו דוקא מוקפות מימות יהושע בן נון וכמ״ש הרב והר״ש. וא״כ הך קבר שהקיפתו העיר ודאי אין מוקף מימות יהושע בן נון וא״כ אמאי כתב הרמב״ם דבתוך חמשים אמה מפנין אותן וע״כ לומר דחיובא הוא דהא ביותר מנ׳ כתב עד שירצו כולן משמע דבתוך נ׳ אפי׳ בלי רצון כולם מפנין אותו. מיהו י״ל דהיינו כשמקצתן רוצים מפנין תוך חמשים ויותר מחמשים אפילו מקצתן רוצין לא מהני עד שיסכימו כולן. וכן מוכח ממ״ש הרמב״ם דברצו קוברין אף בעיר מוקפת חומה והיינו מרצון כולם. ולכן צ״ל דבתוך חמשים נמי ליכא חיובא רק דלא בעינן הסכמת כולם לפנותו. אבל אם רוצין לקיימו הרשות בידם. ובהכי ניחא כמה קהלות קדושו׳ שהקברות בתוך העיר שלא כדין המשנה דמרחיקין הקברות נ׳ אמה ולפ״ז ניחא שיצא להם כן מדברי הרמב״ם שברצו קוברין אפילו בעיר מוקפת חומה מותר לקבור מרצון כולם:

ובזה ניחא לי ג״כ התוספתא שהביאה ג"כ הרמב״ם במעלות ירושלים שאין מקיימין בתוכה קברות וקשיא לי מאי איריא ירושלים הלא בכל דוכתי דינא הכי דמרחיקין הקברות מן העיר חמשים אמה ולמאי דפרישית ניחא דרבותא דירושלים שאין מקיימין בה קברות אפילו מרצון כולם אין רשאין לקיים ובזה ניחא שהוכיח הרמב״ם פירושו מעיירות מוקפות נמי קוברין ברצון כולם. דאי להראב״ד שאפי׳ מרצון כולם אין קוברין בעיר מוקפת א״כ ודאי נראה שאפילו קברוהו מפנין אותו שהרי נקבר שלא כדין וא״כ תקשי מאי איריא ירושלים שאין מקיימין בה קברות הלא בכל עיר מוקפת הדין כן. אלא ודאי כדברי הרמב״ם דבשאר עיירות מוקפות קוברין מרצון כולם וה״ה שמקיימין. אבל בירושלים אפי׳ מרצון אנשי עיר אין קוברין ואין מקיימין. ובהכי ניחא מה שהביאו רבנן ראיה מקבר בית דוד וחולדה שלא נגע בהן אדם. ואכתי קשה מאי ראיה שאסור לפנות קבר מלך דילמא ברצון תליא מילתא ושם לא היה רצונם לפנותן. ולפ״ז ניחא דבירושלים אפילו מרצון עיר אין מקיימין. וא״כ מדלא שינוהו ש״מ דאיסורא איכא לפנות דאם היו יכולים לפנותן בירושלים חיובא נמי איכא לפנות רק שקבר נביא ומלך אין מתפנין. וכ"ש בשאר המקומות שאין קברים אלו מתפנין. איברא דתמיה לי מ״ש הרב ז״ל ביתר מנ' אמה אין מפנין אותו עד שירצו כולן וברצו כולם מפנין אותו ותמיה לי מנ"ל הא ומאין הוציא זאת שלא נזכר לא בתוספתא ולא במס׳ אבל רבתי ולא בירושלמי שיהא כח ברצון כולם לפנות וא״כ מנ״ל דברצון כולם מפנין אף כשהוא יותר מחמשים אמה שלא נזכר בשום מקום. וכיון דקיי״ל דאין מפנין העצמות מקבר לקבר מנ״ל להתיר ברצון כולם. ודוחק לומר שהיה לו גירסא אחרת. שהרי לא נזכר לא בתוספתא ולא בירושלמי ולא במס׳ אבל רבתי ובתלת הוה חזקה. וא״כ מנ״ל להתיר ביתר מחמשים אמה כיון שהוא מורחק כדין כיון דקיימא לן אין מפנין העצמות מקבר לקבר מנא לן להתיר ברצון כולם. ולכן אני אומר דהרמב״ם תנא תוספאה הוה וגמר גמרא מי כמוהו דעה מורה ברוח חכמה ודעת בינה וגבורה. כי הנה הוקשה לו להרב ז״ל אותה הקושיא עצמה שהקשינו לעיל היכי אמרה התוספתא שכל הקברות מתפנין והרי הלכה רווחת דאין מפנין העצמות מקבר לקבר. וגם דייק בלשון התוספתא שבקבר שהקיפתו נקט מפנין וכאן נקט כל הקברות מתפנין בלשון התפעל וגם דריש סמוכין דמשמע דאיירי אפילו ביתר מנ׳ אמה ולא ניחא ליה בתירוץ הנ"ל דטעמא מפני שהוא תוך נ׳ סמוך לעיר. וניחא ליה דהא דאין מפנין העצמות היינו ביחיד שאין יכול לפנות קבר לצרכו כיון שנעשה כדין. או אפי׳ רבים כל שאין מרצון כולם. והא דכל הקברות מתפנין היינו מרצון והסכמת כולם מחמת איזה תועלת שמגיע להם מכח פינוי הקברות וכל אנשי העיר בידם לפנות הקברות שכבודם גדול מכבוד המתים. והאי דאין מפנין העצמות היינו בשביל יחיד וכשאינו מרצון כולם. והיינו כשאין מזה תועלת לציבור. ונראה דלענין שאין תועלת לציבור לא מהני הסכמת׳ דהוה להו כאנשי עיר אחרת. כיון דלא שייכי בפינוי הלזה. הרי הם כאנשי עיר אחרת. ולכן נקט בתוספתא לשון מתפנין שאינו לשון הווה ובינוני. היינו משום שאין זה בכל עת ולכל אדם כי אם שיש אפשרות שיתפנה. והיינו מרצון ודעת כל אנשי העיר לאיזה תועלת נודע להם מזה. וסתמא דמילתא הכי הוא שאין דרך לפנות קברות כי אם מדעת ורצון אנשי עיר. והסכמת כל אנשי העיר מהני שפיר כמו שמצינו ג״כ במכירת בהכ״נ שגדול כחן של שבעה טובי העיר וכדומה. וא"ש מ״ש הרמב״ם ברצון כולם יכולין לפנות לעולם. ומ״ש הרמב״ם מפנין כל הקברות אדסמיך ליה קאי דאיירי ברצון אנשי העיר ע״ש. והנה אחר שעלה בדעתי חילוק הראשון בין שהוא תוך נ׳ אמה שלא קנה מקומו עיינתי בירושלמי ונלוה עליו פי׳ ק״ע וראיתי שמתעורר ג״כ בקושי׳ דאין מפנין ותירץ דאיירי כשהוא תוך העיר. והנה אף שהוא דין אמת לא נתן תבלין וטעם בסברא ולפמ״ש עדיפא מינה י״ל דאפילו תוך נ׳ אמה מפנין לפי מ״ש בתירוץ ראשון. ואפשר שאפילו נימא כדברי הרמב"ם דההיא דכל הקברות מתפנין איירי ברצון כולם. מ״מ אפשר שדין הראשון אמת כשהוא תוך חמשים אמה מפנין אפי' שלא מרצון כולם. וכמו שיש להוכיח מהך דקבר שהקיפתו העיר אף שקדם הקבר מ״מ מפנין אותו כיון שהוא בתוך חמשים אלא שאפשר לחלק דדוקא התם שלא הוקבר שמה כשהיה עיר וכשהקיפתו העיר י״ל אדעתא דהכי לא קברוהו שם. מה שאין כן כשהונח ונקבר מתחילה בתוך העיר ומ״מ מרצון כולם גם להרמב״ם מפנין וכמו שבררנו. הכלל העולה שבין לפי פירושי ובין לפמ״ש לדעת קברות שהוא תוך העיר מותר לפנותו מרצון כולם. וא״כ בנ״ד שכולם מצפים ועומדים מתי יבא לידם היתר גמור לפנות לקיים דבר מצוה דרבים כזו בפרט שאי אפשר לעשות. הרי יש לנו היתר ברור לפנות הקברים הנמצאים עכ״פ רק בדיקה צריך הנלע״ד כתבתי. הגם שלא פורש דבר זה גם הגאון מ׳ דוד טרח מאד לחפש היתר. ולענ״ד לא סלקא הך שמעתא אליבא דהילכתא והדברים ברורים כמ״ש ותו לא מידי בפרט הלזה:

בענין טומאת הכהנים לענין שיצטרך יש לעיין טובא בפרט על הבהמ"ד שעומד סמוך למקום שנמצאו המתים כי השני מתים הנמצאים היו בתוך חלל בית הכנסת בעזרת נשים וראינו שלא דקדקו בבנין העבר וגם כפי הנראה גדר מחיצת בית הקברות ג״כ לא נעשה בדקדוק. וא״כ צריך עיון להתיר הכהנים ללכת לבית המדרש בלי בדיקה. גם לספק באותן שנמצאו בתוך חלל בנין העבר בנכרים ג״כ הוא דבר רחוק. שרגלים לדבר כיון שהוא סמוך לבית הקברות הידוע בישראלים וגם נמצא חרס בגלגל עין גולגולת א׳. ומשנה מפורשת דאפילו בבדק ומצא אחד צריך בדיקה מפני שרגלים לדבר. ואין רגלים לדבר יותר מנ״ד איברא איכא לעיוני אם נימא דזהו שאמרו שכונת קברות הוה מטעם חזקה והוה כמו ודאי. וכמו שביקש ג"כ בעל חק יעקב בסימן תס״ז להביא ראיה ממשנה זו שלא כדעת מהרש״ל או דלא הוה מטעם חזקה. ואפשר דלא הוה אלא ספיקא. וא״כ הבה״מ נראה שהוא רשות הרבים. כמו שאמרו פרק קמא דפסחים דעזרה ר״ה היא. וכן פסק הרמב״ם ג״כ בפ״כ מאבות הטומאות. ומה שחששו בזה במשנה לשכונת קברות. היינו דוקא ברה״י אבל בר״ה אפשר שאין חוששין אפילו מצא שלשה שאין כאן רק רגלים לדבר שיש יותר. ואם נימא דספק טומאה בר״ה טהור אפי׳ איכא רגלים לדבר. י״ל גם שכונת קברות ליכא רק רגלים לדבר. ותחילה נברר אם ספק טומאה בר״ה טהור ברגלים לדבר. הנה ראיתי להגאון אב״ד מפוזנן כתב בפשיטות לפי דרכו כפי אשר הוגד לו מאומד שיש לספק בנכרים. כתב בפשיטות דספק טומאה בר״ה טהור אפי' ברגלים לדבר. שהרי אין רגלים לדבר יותר מסוטה ואפ״ה בר״ה טהור. ואני בעניותי יש לעיין בדבר ואדון בקרקע לפניו. כי הנה התוס׳ כתבו בכמה דוכתי דספק טומאה בר״ה אינו טהור רק מטעם חזקה. וכמו שאבאר וזה יצא ראשונה התוס׳ בסוטה פרק כשם דף כ״ח ע״ב הקשו ל״ל הילכתא מסוטה לטהר בר״ה תיפוק ליה בלא״ה מוקמינן אחזקת טהרה ואי ס״ל להתוס׳ דספק טומאה בר"ה טהור אפי׳ יש רגלים לדבר דאיתרע חזקה אין מקום לקושייתם. הן אמת שראיתי שמהרי״ט בכללי ס״ס הרגיש בזה ואתא עליה מדברי התוס׳ הקדום שכתבו דכשיש שרץ לפניו מקרי רגלים לדבר ובתחילה עלה ע״ד דהתוס׳ ס״ל דלא שייך ללמוד מסוטה רק דומיא דסוטה ונהי דסוטה מקרי רגלים לדבר. היינו דוקא ברה"י שהיא מקום סתירה. משא״כ בר״ה לא מקרי רגלים לדבר כלל. כיון דלא שייכא סתירה בר״ה. ומשמע להו להתוס׳ דע״כ אין ללמוד רק היכא דאיכא חזקה ולא אתרעי כלל כמו שהוכיחו מריש נדה. דטעמא משום חזקת טהרה היא. וא״כ שפיר הקשו כיון דבר"ה ע״כ לא מקרי רגלים לדבר לאורועי חזקה. וא״כ ל״ל הלכתא (ולכן בנדה הוכרחו לומר דשייך סתירה ג"כ בר״ה דליהוי גם בר״ה רגלים לדבר ע״ש בריש נדה בד״ה והלל) שהרי קושיית התוס׳ מן הש״ס ברור מללו דטעמא מכח חזקה ע"ז סובב קושייתם דאי טעמא מכח חזקה ל"ל הלכתא וא״ש דברי התוס׳. ובזה מיושב ג״כ קושית מהרש״א שם ע״א שהקשה בתוס' ד״ה מה איצטריך קרא למעוטי ספיקא. והקשה מהרש״א הא קמ״ל דלא מוקמינן לה בחזקת היתר. ולפמ״ש לק״מ דהתוס׳ ס״ל בפשיטות ברה״י איכא ריעותא דרגלים לדבר ואיתרע חזקה ולא איצטריך קרא לזה וא״ש:

אמנם בתר עיון נלע״ד מדברי התוס׳ שם ע״א ד״ה אינו כפי תירוצם שם למעיין יפה לא מקרי סוטה רגלים לדבר שנאמר שיש רגלים שנטמאה בסתירה זו דבשרץ לא שייך כן רק דצריך רגלים לדבר שהטומאה לפנינו ובשעת לידת הספק הריעותא לפנינו כמו בשרץ לפנינו שיש לפנינו דבר טמא לתלות בו משא״כ במקוה בשעת טבילה לא היה ריעותא במקוה ויש לומר שכבר היו טבולים בחזקת כשרות ואין כאן רק ריעותא לפנינו. וא״כ ס״ל להתוס׳ בפשיטות דריעותא זו אינה מוציאה מחזקת היתר שהרי אזלינן בתר חזקה ואח״כ אתילדא ריעותא כדאיתא בריש חולין. אבל לא שיהא הוכחה מסתירה שנבעלה. רק הסתירה וקינוי גורמין לעשות לבועל כשרץ וזהו ברור ונכון למעיין היטב בלשון התוס׳. וכיון דליכא רק ריעותא שפיר אזלינן בתר חזקה. וכמו שהוכיחו מריש נדה דהיינו טעמא דרבנן. ומה שהקשו התוס׳ לעיל איצטריך קרא למעוטי ספיק׳ היינו לס״ד דלא נחתו לסבר׳ זו ומשוו סוטה רגלים לדבר ממש וכמ״ש בריש נדה באמת גם מה שהקשה מהרש״א על התוס׳ ד״ה אינו במה שהביאו התוס׳ ראיה מר״ש דהא רבנן פליגי עליו ע״ש. והניח בצ״ע. ולענ״ד לק״מ דודאי לא פליגי בסברת רגלים לדבר רק דרבנן ס״ל כיון דעשאה התורה כודאי אין לחלק בין רגלים לדבר וכמו שהיא שיטת התוס׳ באמת בריש נדה ובחולין פ״ק. וכאן הקשו אקל וחומר דאיכא פירכא עליה ולא שייך למילף תו בק״ו ודו"ק. עכ״פ מוכח מדברי התוס׳ הללו דסוטה לא חשיב רגלים לדבר כלל ובר"ה אינו רק מטעם חזקה. וצ״ל לדברי התוס׳ אע״ג דר״ש ס״ל גם בליכא חזקה טהור בר״ה. דהא במקוה ליכא חזקה ואפ״ה מטהר בר"ה צ״ל דבהא גופא פליגי דר״ש ס״ל דתחילת טומאה דגמרינן הילכתא מסוטה ע"כ אתא להיכא דליכא חזקה לטהרה דבאיכא חזקה לא צריך הלכתא. ורבנן ס״ל דאפילו באיכא חזקה נמי צריך הלכתא ומטעם שתירצו התוס׳ בפ׳ כשם דמסברא לא היינו מחלקין בין רה״י לר״ה. ואח״כ מצאתי כן גם במשנה למלך סוף מקואות והנאני שכוונתי לדעתו. אכן בתר עיון נ"ל דהתוס׳ בסוטה מ״ש לכ"ע בעינן חזקה בר"ה לטהר אפילו לר״ש. והא דאמרינן דר״ש ס״ל ברה״ר טהור אפי׳ דליכא חזקה נלענ״ד לפרש בענין אחר פירוש דר״ש דגמר תחילת טומאה מסוף טומאה הוא בכונה אחרת שא״צ לדחוק כמו שדחקו התוס׳ עצמם בנדה ד״ה גמר. ותחילה אפרש דר״ש ורבנן פליגי בסברא בעלמא והיינו דלכ״ע אין ספק טומאה בר"ה טהור רק באיכא חזקה ובמקוה ודאי נהי לגבי אדם הוה ספק שקול שיש חזקת טומאה ולעומת זה חזקת מקוה. וגם ר״ש מודה דהאדם טמא מספק. רק כיון דהאדם אין טמא אלא מספק לא מטמינן לטהרות שעשה דיש לטהרות חזקת היתר אף ע״ג דהאדם נגע בודאי. ורבנן ס״ל דלא גמרינן סוף טומאה מתחילת טומאה. דבשלמא בתחילת טומאה אמרינן שלא היה טומאה מעולם משא"כ אדם שהיה עליו כבר דין טמא מספק ולכתחילה אסור לעסוק בטהרות אמרינן דהטהרות לא עדיפא מאדם דאתו מיניה. ור"ש ס״ל נהי דאדם טמא מספק ואין לו לעסוק בטהרות. וכמו כן הכלים שטבל נהי דטמאים מספק מ״מ ע״פ ספק אין מטמאין הטהרות והיינו סוף טומאה וס״ל כי היכי דלכתחילה מועיל חזקה דארם הכי נמי מועלת חזקת טהרות לבסוף אף שכבר דנו על האדם טומאה ובהכי ניחא שהוצרכו לומר דרבנן ס״ל דלא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה אע״ג דרבנן מטמאו משום תרתי לריעותא אפי׳ ברה״ר והמפרשים נדחקו למאוד ולמאי דפרישית א"ש דודאי אי הוה ס״ל דגם בסוף טומאה אזלינן בתר חזקה. לא היה להם לטמאות ודאי בר"ה אע״ג דאיכא תרתי לריעותא הא איכא נמי תרתי לטיבותא. חזקת כשרות דמקוה וחזקת טהרות. אבל השתא דלא גמרי סוף טומאה מתחילת טומאה דס״ל בסוף טומאה לא מוקמינן טהרות אחזקתן ממילא טמא ודאי משום תרתי לריעותא וא״כ לכ"ע אין ספק טומאה בר"ה טהור בלא חזקה כנ״ל נכון וברור בע״ה לדעת התוס׳ בסוטה ובהכי ניחא מה שהקשו התוס׳ בריש נדה למה טימאו מעת לעת אף בר״ה דספיקו טהור ולמאי דפרישית א״ש טובא דבעו חזקה דוקא ואשה יש לה ריעותא מגופא איתרע חזקתה כמפורש בש״ס שם. מיהו נראה בדבר שאין בו דעת לישאל אף לפי דברי התוס׳ בסוטה לא בעי חזקת היתר כדמוכח מתינוק שנמצא בצד העיסה דמטהר ר״מ מטעם סמוך מיעוטא להדי חזקה וטעמא דמילתא י"ל אי אמרינן בסוטה איתרע חזקתה ברה״י ואפ"ה דבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור ואפילו למאי שפירשתי בכוונת התוס׳ בסוטה דלא הוה סתירה ריעותא לאורועי חזקה מ״מ י״ל כיון דנפקא לן מהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא דספיקא אכול ומשכחת לה נמי בליכא חזקה כגון שנגע בחתיכה א׳ משתי חתיכות ונאבד א׳ דלא שייך חזקת היתר דחתיכה א׳ ודאי נטמאת ואיכא ריעות׳ ואף דמחייב אשם תלוי בכה״ג מ״מ בדבר שאין בו דעת לישאל טהור. והא דלא עביד בסוטה דף כ״ח צריכה בזו דלהכי צריך קרא. י"ל דאין ה"נ הומ״ל הכי וכה״ג כתבו התוס׳ בחולין דף ט׳ ע״ב סוף ד״ה התם. או י"ל דבדבר שאין בו דעת לישאל משמע לן אפי׳ ליכא חזקה כגון ההיא דרוב תינוקות מטפחים וכה״ג שחזקתו נגע רק לעומת חזקה זו יש חזקת היתר. אבל סוטה בר״ה איכא חזקה לטהר לגמרי. ולכן גם במע״ל שבנדה דבר שאין בו דעת לישאל טהור. ועיין תוס' ריש נדה ואין להאריך עכ״פ ס״ל להתוס׳ שם דאין ספק טומאה בר״ה רק באיכא חזקה וכפי׳ התוס׳ עוד בפ׳ שני נזירים מפורש שם דף נ״ז סוף עמוד. וכן משמע עוד כדברי בע״ז דף ל״ז ע״ב. אכן בתוספות ריש נדה ובפ״ק דחולין מבואר דס״ל דספק טומאה בר״ה טהור אפילו ליכא חזקה לטהר א"כ נראה דהך מילתא דיש רגלים לדבר לטמא היכא דאיכא חזקה לטהר נהי דרגלים לדבר מרע לחזקה מ״מ לא גרע מליכא חזקה כלל ומ״מ טהור בר"ה. דהא התוס׳ בחולין ובנדה מפרשי׳ בסוטה רגלים לדבר כפשוטו. והקשו מנ״ל לטמאות ברה"י בליכא רגלים לדבר. ותירצו כיון דהתורה טימאה בסוטה מטעם ודאי אין לחלק. ואם נימא דרגלים לדבר הוה כמו ודאי. א״כ תו ליכא ראיה מספק. אלא ודאי רגלים לדבר לא הוה אלא ריעותא לחזקה ולא גרע מליכא חזקה כלל ולא הוה אלא ספיקא:

והנה דעת הרמב"ם ידועה בכל ספיקות שהן מדבריהן ולפמ״ש מהרי״ט בכללי ס״ס שלמד כן מספק טומאה בר״ה. וא״כ כל איסורין שוין בזה רק דקי״ל מדרבנן ספיקא דאוריית׳ לחומרא וא״כ אפשר דאפילו בס׳ טומאה בר״ה היכא דליכא חזקה יש להחמיר מדרבנן כמו בכל איסורין. או אפשר דבטומאה לא החמירו כ״כ לאפושי טומאה כמו שצ״ל בתינוק שנמצא בצד עיסה דמטהר ר״מ מטעם סמוך מיעוטא להדי חזקה לענין דבר שאין בו דעת לישאל. ובהכי ניחא ממ״ש הרמב״ם בפ״ט מהלכות טומאת מת דין כ"ד ידוע שכל הטומאות כו׳ הן מדבריהם. והראב״ד השיג עליו דבכמה דוכתי אמרו ספיקא דאורייתא לחומרא. וביארו מהרי״ט ופר״ח בי״ד בכללי ס"ס אף דהראב"ד גופיה בסוף הלכות כלאים ס״ל כהרמב״ם בזה דהספיקות הם מדבריהם הוקשה לו מה שכתב הרמב״ם באותה שהטילה נפל לבור מטעם דרבנן דמ״מ ספיקא מיהו לחומרא מדרבנן כיון דספיקא דאורייתא היא. ולפמ"ש ניחא דס״ל להרמב״ם דבטומא' לא אמרו ספיקא דאורייתא להחמיר מדרבנן כדמוכח מתינוק שנמצא בצד עיסה לר"מ. וכן לשיטת התוס׳ ריש נדה כולה סוגיא בהכי רהיטא דבטומאה לא החמירו. ולדעת הראב״ד י"ל דנהי דמדאורייתא ספיקו להקל מ״מ מדרבנן החמירו אלא שלא הבנתי כאן דברי הראב"ד. דהא התם אית למקום חזקת היתר באין ידועה שהפילה. וביש חזקת היתר מוכח בכמה דוכתי דספק ברשות הרבים טהור הא בידוע שהיה שם נפל כתב הרמב״ם גופיה שטמא דין תורה ובאין ידוע ויש למקום חזקת היתר מוכח בכמה משניות דספק טומאה טהור לגמרי ביש חזקת היתר. ואי ס״ל להראב״ד דהבור רה"י הוא א״כ איך כתב הטעם משום ס״ס הא ברה״י לא מהני ס״ס ואי ס״ל כמ״ש התוס׳ בפסחים דף ט׳ דספק גררתו הוה ספק הרגיל דוקא מהני. אבל הך דאין ידוע אם הפילה לא מהני דספיקא דאורייתא הוא. א"כ טפי ה״ל להשיג דהוה ספק טומאה ברה״י וטמא אפילו מן התורה אפילו יש חזקת היתר וזה מוסכם לכ״ע. ובאמת שיש לעיין בגוף דברי הרמב״ם כיון שכתב דהמאהיל שם טמא דין תורה מטעם אין ספק מוציא מידי ודאי. א״כ אף באין ידוע הוה ס״ס ולא מהני דלכאורה לפמ"ש התוס׳ דהוה ספק הרגיל גם בספק גררתו נמי שריא מן התורה. דאי ספק גררתו לא מהני מן התורה. מה יתן ומה יוסיף ספק הראשון אם יהיה שם לדידן דקי"ל כרבנן דספק ביאה ברה״י נמי טמא ואפי׳ בכמה ספיקות ואין להאריך כאן. וא״כ אין הכרע מדברי הרמב״ם אי לא יסבור להחמיר בספק טומאה ברה״ר היכא דליכא חזקה להתירא אבל י״ל לשיטת הרמב״ם מן התורה ספק טומאה ברה״ר להקל אפילו ליכא חזקת היתר. וכן נראה לפי דעת הראב״ד בסוף כלאים ומדברי התוס׳ ספ״ה דטהרות משמע ג״כ דספק אינו טהור רק ביש חזקת היתר שהקשו אמתניתין דהתם דב׳ אומרים נטמא וב׳ אומרים שלא נטמא בר״ה ספיקו טהור. וכתבו בפרק ד׳ אחין משמע דלכ״ע מיהת תרי ותרי ספיקא דרבנן והתם פליגי אי אזלינן בתר חזקה ואי ס״ל להתוס׳ דספק בר״ה טהור אפילו ליכא חזקה. אם כן לא דמי כלל להאי דפרק ד׳ אחין. דבשלמא איסורין ספיקא דאוריית׳ לחומרא אלא ודאי ס״ל דגם בספק טומאה בר״ה לא מטהרינן רק משום חזקה דהתירא וקשי׳ להו שפיר דבפרק ד״א מוכח דמדרבנן לא אזלינן בתר חזקה ולדידיה י"ל ספק טומאה בר"ה דמיא לשאר איסורין. ואמת שמכאן קשה לי על הסוברים דספק טומאה בר״ה נמי לא טהור רק באיכא חזקה. א"כ תקשי לרבה ורב יוסף דס"ל תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אזלינן בתר חזקה. א״כ תקשי להו האי מתניתין דבתרי ותרי בר״ה טהור דקושיית הר״ש מעירובין מיושב במ״ש התוס' שם ד' ל"ו ריש עמוד כיון דהשתא ודאי טומאה היא ע״ש. אבל מ״ש קשה ומזה משמע דבר"ה אפילו ליכא חזקה מטהרינן וצ״ע. ואם כן הך דספק טומאה בר״ה בליכא חזקה תליא במחלוקת. ואם נימא דספק טומאה בר"ה היינו אפילו ליכא חזקה נראה דהך דג' הוה שכונת קברות נמי אינו בר"ה. דאין נראה לומר דהוה חזקה גמורה בתלת זימני אפילו במידי דאתא מעלמא שלא כדברי רש"י דהא לחד לישנא לא הוה שכונת קברות וא"צ בדיקה. ואם איתא דבג׳ הוה חזקה מה מועיל מה שפינה קודם לאורועי החזקה דאיתחזקא הכי. ואפילו למ״ש דהלכה למשה מסיני מ"מ לא מסתבר דיהיה הלכה להקל במה שהוא נגד חזקה דחזקה דאורייתא היא. אלא ודאי לאו חזקה היא דכל שיש ג׳ לפנינו הצריכו בדיקה. ולדעת רש״י ותוספות הלכה למשה מסיני. אבל כשאין ג׳ א"צ בדיקה. וכיון דלאו חזקה היא והקרקע יש לה חזקת היתר נהי דצריך בדיקה משום דרגלים לדבר יש לומר דדוקא ברה"י שכל ספיקות לא מהני. משא"כ בר״ה לא מחזקינן שיש יותר אפילו יש רגלים לדבר כיון דיש לאוקמה המקום בחזקת טהרה. ואפילו אי רגלים לדבר מרע לחזקה. מ״מ י"ל דלא גרע מליכא חזקה כלל ואפילו הכי טהור בר״ה. וגם לפמ״ש התוס׳ בנזיר ד׳ ס"ה ע"ב ד"ה בדק שאין צריך לבדוק רק לרוח אחת ובלא מצא מרוח אחת א״צ לבדוק משאר רוחות מוכח ג״כ דלא הוה לה חזקה. דאם איתא דהוה חזקה גמורה. א"כ יש לחוש שמא מערה שכנגדה ברוח השני היא. ובאמת ברשב״ם בב״ב משמע באמת שצריך בדיקה שיש לספק בהם. אבל מהתוס׳ נזיר מוכח כמ״ש. וא״כ י"ל דסגי כשיבדקו הצד שבבה״כ. וגם מדברי הרמב"ם פ״ט שכתב שצריך לבדוק מן האחרון כ' אמה משמע מזה שמצא אחרון הוא שבודק וא״צ לבדוק יותר וא״צ לבדוק לצד השני של הראשון. ש״מ דליכא חששא כ"כ ולא חיישינן כולי האי אף דבלא מצא מצד א׳ י״ל שהכוכין היו בצד השני ואפ״ה לא חיישינן. ובאמת לענ״ד נראה מ״ש הרמב״ם סוף הפרק דבר ידוע שכל אלו הטומאות שהן משום ספק הן מדבריהם קאי אכל הפרק דגם שכונת קברות היא מדבריהם. ולכן הקילו כמה קולות. וראיה ברורה ממה שאמרו בגמרא בבדק ופינה ולשוינהו שכונת קברות. ומשני עילא מצאו וטיהרו את א״י. ואם איתא שיש חששא מן התורה על המקום שיש לספק. היאך שייך עילא לטהר במה שהיא נגד דין תורה. ותקשי ליה על התוס׳ שכתבו שכל זה מן ההלכה דאיך שייך לומר עילא מצאו וטיהרו. וגם בכתובות דף ק׳ ע"ב פריך מריש לקיש דאמר עילא מצאו וטהרו אלמא מספיקא לא מחזקינן טומאה. ואם איתא שההיא דנזיר הילכתא בלא טעמא מאי פריך מינה לעלמא. ומכאן נלענ״ד ראיה ברורה דודאי מן התורה אין לחוש כלל דמספיקא לא מחזקינן טומאה רק חומרא דרבנן שהחמירו בשכונת קברות. ולכן הקילו כמה קולות. אבל מן התורה לא מחזקינן טומאה כלל אפילו בתלתא. ולכן סגי ג״כ בבדיקה מרוח א׳ כן נלע״ד ברור לדעת רמב״ם והש״ס מוכח כוותיה. וכיון שאינו אלא מדרבנן י״ל דלא גרע מספק טומאה בר״ה דברה״י טמא מן התורה ואפי׳ כמה ספיקות לא מהני ואפ״ה טהור בר״ה א״כ כ"ש בשכונת קברות דמן התורה אף ברה״י לא מחזקינן טומאה דבר״ה מיהא יש לטהר. מיהו יש לעיין אי נימא לטהר הבה״מ מטעם ספק טומאה בר״ה לפי שהוא מקום מיוחד לרבים. ואפילו בלילה נמי נראה דאין לחוש וכמ״ש התוס׳ בסוטה דף כ"ח ע"ב ד״ה רשות מהא דראוהו חי מבערב ע״ש. ואף שהתוס׳ הקשו מהא דהנאבד ביום ומצא בלילה. כבר נתיישב זה מתוך דברי הר״ש והרמב״ם שם במשנה ובחבורו. דהטעם דשכיחא טובא שיגעו בו אדם טמא ולא יראהו משא״כ ביום אבל היכא דהוה ר״ה גם בלילה הוה ר״ה. וכן מוכח להדיא מהרמב״ם פ״ח מאבות הטומאות דין ח׳. וכן מוכח גם מדברי ראב״ד שם. וכן משמע ג״כ בתוספתא וכ״ש בנ״ד שהבהמ״ד מיוחד גם בלילה לרבים דלענין טומאה תלת ה״ל רבים. ואפי׳ כהן יחידי שנשאר שם ג"כ לא חיישינן דבר״ה אפי׳ ליכא תלתא ה״ל כרבים. דאלו איכא תלתא אפי' ברה״י נמי מקרי ר״ה כדמוכח בפ׳ שני נזירים וכ"כ הר״ש בפרק ששי דטהרות מ"ו. מיהו יש לעיין בבתים הסמוכים שבהמ״ד מאהיל עליהם וחבורי אהלים שאפשר שהטומאה תבא מבהמ״ד לאהלים הסמוכ׳ והחדרים שהם רה״י יש לעיין אם טהורי׳ ג"כ כשנטהר הבהמ״ד מטעם קולת ספק טומאה בר״ה ואף דמקום הבהמ״ד טהור מטעם ספק טומאה בר״ה מ״מ יש לחוש דילמא לאהלים הסמוכים שהן רה״י אף שאין חשש שהטומאה תחת אותן אהלות יש לדון אם יש לחוש מפני החשש שיש על הבית המדרש ושנינו כיוצא בזה בפ״ו דטהרות גבי מסוכן ברה״י והוציאוהו בר"ה והחזירוהו לר״ה אף דברה״י מחזקינן לו למת. מ״מ בר״ה מחזקינן ליה לחי א״כ י״ל נמי בנ"ד כן אף דבר"ה מחזקינן שאין שם טומאה מ״מ ברה״י יש לחוש לספק. מיהו נראה לחלק. דבשלמא התם יש חשש על הטומאה גופה שהיא ברה״י משא״כ הכא שאין חשש רק מפני חשש הספק שיש בר״ה וכשאותו מקום טהור איך נטמא מקומו׳ הסמוכין וכן נראה בודאי דאל״כ אדם שנטמא בספק טומאה בר״ה טמא כשהוא ברה"י אלא ודאי אותו מקום שהוא ר״ה כטהור דיינינן ליה. עוד נראה לענ״ד דבזמן הזה לא שייך דינא דשכונת קברות ותחילה. דלכאורה עולה ע״ד המעיין בתחילה דהא דתנן מושכב כדרכו ומד׳ עד ח׳ כו׳ ואמרו שם וכל הני מ״ט לא דילמא נכרי הוא. ונראה לכאורה טעם הקולא משום דנכרים אין מטמאין באהל וכ"כ מרן בכ״מ פ"ט בהלכה ד׳ שכתב הרמב"ם דעכו״ם אין להם טומאת קברות מדאמרינן כל הני מ"ט לא דילמא נכרי הוא אבל בתר עיון נראה דליתא דא״כ מתניתין דקתני מושכב כדרכו וכו׳ דוקא כרבי שמעון ולא אישתמיט שום אמורא לפרש דמתניתין דוקא כר' שמעון אתיא והרי התוס׳ בפרק המקבל כתבו דההיא דר"ש לא איתמר בשום משנה ואם איתא ה״ל לפרושי דמתניתין דוקא כר״ש. והרי כמה פוסקים פסקו כרבנן. וכ״כ התוס׳ פ׳ המקבל וביבמות דף מ״א ואיך לא הביאו מהך מתני׳ דנזיר ופ״ט דאהלות דמוכח משנה כר' שמעון. וגם אין שום א׳ מהקדמונים שראינו שיביא ראיה מאותה משנה דהלכה כר״ש. ועוד דבב״ב דף ק"ב שקיל וטרי מתניתין מני אי ר"ש אי רבנן. ואם איתא הא בלא״ה ע״כ ר"ש היא דהא לא שמעינן שום תנא שיטהר קברי כותים רק ר״ש וסתמא דגמרא מוקי התם מתניתין כרבנן. ואיך עלה על הדעת דמתניתין כר"ש דוקא דמטהר קברי כותים. ולכן נלענ״ד ברור דאפילו כרבנן אתיא. והא דחיישינן לשכונת קברות דוקא מד׳ ועד ח׳ משום דודאי ליכא למיחש שיש עוד מתים מפני הג׳ מטעם חזקה. דהרי עינינו רואות שעתה אין קוברין שם. וע״כ צ״ל שפסקו מלקבור בזמן שלא נודע לנו. א״כ י״ל שפסקו מיד אחר ג׳ הנמצאים אחר שלא נודע לנו הזמן והסיבה רק בזמנים ההם שהיה דרכן לקבור בכוכין והיה גבול למקום קבר דאיתא בב״ב שהוא ך׳ על ך׳. א״כ אין ראיה ממה שפסקו מלקבור שדרך כל מערה להיות מיוחדת וכשכבר נתמלאה המערה לא שייך לקבור שם וי״ל שיש שם מקום קבר א׳ שהוא כשיעור האמור. וכן במצא א׳ לסוף ך' י״ל שתי מקומות של קבר יש ולכן דוקא בישראל שדרכן לקבור בכוכין וכל משפחה היה להם מקום קבר מיוחד וי״ל שלא היה שם מקום קבר. אבל נכרים גם בזמנים ההם לא היו קוברין במערות של כוכין רק באיזה אופן שיזדמן להם. ולכן אף שיש שם כמה נכרים לא מחזקינן שיש יותר דמהיכא תיתי להחזיק ביותר וי"ל שפיר שלא קברו יותר ונפסק הקברות אחר המתים הנמצאים. ואפילו אם קברי נכרים מטמאין לא חיישינן כיון שלא היה דרכן לייחד מקום קבר מיוחד וי״ל שפסקו מלקבור שם מאז. משא״כ בישראל שדרך הוא כן לקבור בכוכין ובמקום שהוא ך׳ על ך׳. ולכן אף שעתה אין קוברין שם מ״מ יש לחוש שמקום אחד עכ״פ יש שכן דרך ישראל ליחד כל מקום ומקום ומקומות מקומות יש. ולכן צריך דוקא מד׳ על ח׳ שזהו הוראה שהיה שם מקום קבר דבלא״ה לא חיישינן כלל לשכונת קברות. ומ״ש בכ"מ על הרמב״ם שכתב העכו״ם אין להם טומאת קברות שנלמד מההיא דנזיר דילמא נכרי הוא. תמהני מה ראה על ככה דאדרבה דברי הרמב״ם בפ' א׳ מטומאת אהל עיקרן נובע מההיא דאמר ר"ש קברי עכו״ם אין מטמאין באוהל. והיינו מי שמאהיל עליהם. ומשמע שעומד על הקבר. ומה צריך ראיה לזה יותר. ע״כ לענ״ד ברור דמתני׳ דנזיר אפי' למ״ד קברי נכרים מטמאין באהל:

וא״כ נראה שגם בזמן הזה שאין דרך לקבור במערות מיוחדות אפילו בישראל דינן כנכרים לענין שאין לחוש לשכונת קברות. כיון שעתה אין מוחזק בית הקברות במקום הזה. וכפי הנשמע בפי כל שהיה בעת הדבר ר״ל שלא נעשה רק לפי שעה. א״כ מסתמא מיד כשפסק הדבר חזרו לקבור בבה"ק המיוחד מאז ועד עתה. מהיכא תיתי להחזיק טומאה ולחוש ליותר. והוה כמו בנכרים דאמרינן שהתחילו לקבור שם ופסקו וכ"ש בנ״ד שיש לנו לתלות שפסק אז הדבר וחזרו לקברות הישן. ומטעם זה נלענ״ד ג״כ מה שאמרו במס' אבל רבתי בשעת מלחמה ודבר אין חזקה לקברות. והיינו מטעם דפרישית שאז לא היה דרכן ליחד מקומות רק לפי הצריך. א״כ אין ראיה ממה שנמצאו שם שיהיה יותר. גם יש לצדד להקל כיון שהקברות מצויין במחיצה מימים ושנים קדמוניו׳. אפשר שאין לצרוך כלל לעשות רגלים לדבר ממה שנמצא סמוך לקברות. ואף דראינו שמת א' נמצא ראשו חוץ לגדר מ״מ לא נימא מדלא דקדקו קצת לא דקדקו כלל בכמה אמות ואדרבה חזינן דבנו שם ביה״כ וביהמ״ד ברחוק ב׳ ג׳ אמות מן הקברו׳ ומהיכא תיתי לומר שטעו כ״כ וא״כ יש לומר דהני נמצאים יש להם דין נמצאים בתחילה. וא״כ יש קולא ג״כ מטעם מת שחסר. ואף שנמצא ארון א׳ לפנים מ״מ לא הוחזקו ג׳ ישראל. ויש לעשות גם זאת סניף לטעמים הקודמים ובפרט לפי שבררתי דעת הרמב״ם דקבר ידוע אינו עושה שכונה כלל ואפילו ג׳. גם יש להם סניף דעתו של הראב״ד שסובר דכהנים בזמן שכולם טמאי מתים אין מוזהרין על הטומאה אף שכמעט כל הפוסקים חולקים עליו. אין הכרח שחולקים עליו בבירור דאולי גם המה לחומרא נקטו וגם מפרש״י דנזיר משמע דמפרש כפירוש הראב״ד מכל הלין טעמי נלע״ד להלכה ולא למעשה מאחר שיש הפסד מרובה וסתירת בנין ביהמ״ד שיש לטהר מקום שהבית המדרש עומד עליו מבלי בדיקה. אך הבה״כ שעסוקין בבנין אין להקל בלי בדיקה לכל הפחות עד מקום שכינסו הבנין שעשו מחדש אחר השריפה דמקום שהיה בהכנ״ס הישן מאז. כיון שבאותו מקום לא נמצא ולא גרע מדרך הרבים שמפסיק שא״צ בדיקה יותר רק כיון שנמצאו תוך חלל הבנין שנעשה מחדש אותו המקום בספק עומד כ״ז נראה לענ״ד להלכה אבל לא למעשה ומיראי הוראה אני בנ״ד דאית בין דררא דאיסורא דאורייתא עד יבחנו דברי לפני א׳ מגדולי המורים שבדור:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה