אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה כד

תשובה כג

שאלה מקצת בני קהילה נתקשרו בקשר נגד המורה שנתקבל מפי רוב הקהל וגם נגד משועבדי הקהלה מקודם ונתקשרו בת״כ ויתבארו כמה ענינים מנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל וענין נדר ע״ד חבירו וע״ד רבים. כמבואר בתשובה כל פרטיים באריכות:

תשובה והנה מה שראוי להסתפק בהיתר קשר הלזה. ראוי לבאר אם לא נחשוב שהיא שבועה ע״ד חבירו ולא יהיה לה התרה מבלי דעת חבירו. ועוד אפשר לחושבו על דעת הרבים לפי המבואר בדברי הרב רמ״א בסימן רכ"ח סכ"א דארבעה שנשבעו יחד לעשות דבר אחד מקרי עד"ה. ואף דבעל דעת הרבים יש לו התרה לדבר מצוה וכאן בוודאי דבר מצוה הוא למעט במחלוקת. ולקבל עול תורה וכבודה. וגם לא תחזק ידי המתנגדים. כי יתכן שתתפרד החבילה לפתח חרצובות כידוע. מ״מ הרי כתב הרמ״א דאם מוחים אין להתיר. וכאן כפי הנראה לא ניחא להו להנשארים להפר קשרם. והנה תחילה נבאר אם יהיה מקום שתחול שבועתם מעיקרא. כי לכאורה אותן הפורשים מן הציבור הן נגד הרב המוסכם מרוב בנין ורוב מנין כאשר באו על החתום בכתב הרבנות. ואם כי יש מהם שנתפתו לקול מסית אשר הדיחם. וחזרו וחתמו על כתב המתנגדים. עדיין נשאר רוב מנין ורוב בנין כפי הנראה בבירור. וגם אותן שכבר חתמו לאו כל כמינהו לאהדורי כי לא נמחלה חתימתן מעולם. והן לענין המשועבדים משרתי הקהלה המוסכמים גם כן מאלופי קהל בפרט שגם עדיין רצון רוב הקהל שלא לדחות משרתי הקהלה. כי לא מצאו בהם עול. כי מה שעשו היה ברשות אלופי הקהל וקנאתם לכבוד התורה וקנאת ד׳ צבאות תעשה זאת. ואף כי גם בתחילה היו מוסכמים גם מאותן שנבדלין שפירשו מן הציבור רק עתה נהפך לבבם לנקום מהם תחת אשר קנאו לכבוד התורה כמצווה עליהם מאלופי הקהל. ועל זה אפשר לומר שאין בידם לחזור כלל. כי פועל נקנה באמירה בעלמא. וכבר נשתעבדו הבעלי בתים למשמשים שיהיו הם המשמשים. ומבלעדם לא ירים איש את ידו לשירות המיוחס להם. ואין רצוני להאריך בטענה הלזו. אך נתפוס הענין כאשר גם עתה המה מוסכמים מן הרוב. והנה מבואר בש״ע סימן רכ״ח סל״ג הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוה שבועת שוא וע״כ חל עליו תקנת הקהל. ואם אין נוהג כמותם נכשל בחרם תקנתם. א״כ ראינו שאין כח ביחידים לפרוש מן הציבור בשום אופן ושבועתם שבועת שוא. אלא שבט״ז כתב שם בפירוש וצריך לשאול על שבועתו ע״ש. ולא ידעתי איך פירש דברי הש"ע שתפס דהוה שבועת שוא דמשמע שאין צריך התרה כלל. ואמת שבתשובת הרמב"ן שהובאה בב"י כתב שצריך התרה אבל נראה דהב״י ס״ל דהרמב״ן חולק על מ״ש הב״י שם בשם סמ״ג שכתב בשם גאון וכתב וכן ראיתי בתשובת ר׳ יוסף ט״ע ובתשובת הגאונים ור"י ברבי יהודה ורש״י. וא"כ נראה שדעת רבינו ב"י שלא לחוש לדעת הרמב״ן כי כן דרכו של רבינו לקבוע הלכה ע״פ רוב הפוסקים וכ״ש הגאונים שדבריהם דברי קבלה. וכן נראה מדברי הש״ך שהריב״ש שמצריך שאלה הוא חולק על הך סברא דהוה שבועת שוא. והנה בט״ז פירש דברי הרמב״ן שטעמו דהוה כנשבע לבטל מצוה דרבנן שכתב בסימן רל״ט ס״ו דחלה השבועה. והוקשה לבעל ט״ז מתשובת רש״ל דמחשיב ליה שבועת שוא. ולכן ביקש לחלק בין היכא דהתקנה למיגדר מילתא דהעבירה הוא חיוב דאורייתא משא״כ במידי דממונא. והנה תחילה נאמר אף לפי דברי הט״ז שמדמה מידי דממונא למידי דרבנן הרי הודה דמידי דממונא הוי כמידי דרבנן. וא״כ יש לומר דכיון דמבואר בסימן רל״ט ס״ו דגם במילתא דרבנן אינו חל בקום ועשה. וכאן אפשר לדמותו לקום ועשה במה שיכבדו הכבוד המגיע לרב לאיש אחר. וגם כיון שלא ישתמשו במשרת הקהלה בע״כ צריכין לשמש אחר. שהרי לא עלה על דעתם להיות בלי השירות ההוא. וא"כ בא לעקור בקום ועשה. אלא שיש לדחות דדוקא התם שנשבע לאכול איסור דרבנן. אם כן עובר אדרבנן בידים. ולהכי אמרינן ליה להיות בשב ואל תעשה. דהא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. ובהכי ניחא מה דקשה להך דיעה דהא בשבועות דף כ"ד פריך בשלמא לריש לקיש משכחת לה בלאו והן. מוכח בהדיא דאיתא בהן בנשבע לאכול חצי שיעור שאסור מדרבנן אלמא לר״ל איתא בהן. ואיך כתבו דבקום ועשה אפילו אדרבנן לא חיילא השבועה. וא״כ ליתא בהן כשישבע שיאכל חצי שיעור. אלא נראה דטעמא דלא חלה משום שיש כח ביד חכמים לעקור דבר שהוא מן התורה. ואף דמן התורה חיובו חל. חכמים עקרוהו ממנו שאי אפשר לו לעבור על גזירתם ואין הדבר ברשותו שחכמים מנעוהו מעבור על דבריהם ואין לו רשות לעבור על גזירתם והוה כנשבע על דבר שלא יכול להשיגו. ואף שנשבע שבועתו נעקרת מפני חז״ל. משא״כ כשנשבע שלא יאכל שאינו עוקר כלל תקנת חכמים לא חשיב ליתיה בהן דכ״ז שאינו רוצה לעבור. לא מיעקרא תקנתא דרבנן כלל. וזה דומה לנשבע שלא יאכל היום. ואין שום דבר בביתו. ואי אפשר להשיגו שהוא במקום רחוק מישוב. דמ״מ לא מקרי ליתיה בהן דאין המניעה מצד עצמו. כמו כן י״ל אם האיסור דרבנן אין המניעה מצד האיסור רק מצד דאפקוהו רבנן מרשותו כשרוצה לאוכלו ואינן מניחין לאוכלו. משא״כ בנשבע שלא לאוכלו לא מקרי שבועת שוא שאינו עוקר אוקמה אדינא דאורייתא ולא חשיב ליתיה בהן רק באכילה שאיסורה מגופו ולא במה שאיסורו מצד איזה מניעה. ובזה מיושב מ״ש הש״ך בשם רלב"ח לחלק בין חצי שיעור לאיסור דרבנן. והוא לכאורה נגד הסוגיא דריש לקיש מוקי בחצי שיעור. אבל ברור לחלק כמו שכתבתי דודאי בשב ואל תעשה לא שייך כלל לומר שלא יחול על איסור דרבנן דמה לחכמים עמו בדבר הזה שאין תקנתם מתבטלת בו. ומהרלב״ח לא אמר דבריו רק בקום ועשה לעבור בפועל על דרבנן וברור. אלא דמ״מ י״ל דלא חלה שאין רשאי לעבור. ומ״מ צריך שאלה דלענין זה לא עקרו ועפ״ז נתיישב הא דאיתא בגמ׳ שבועות דף ג׳. ובכמה דוכתי בש״ס פלוגתא דרבי יוחנן ור״ל שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה. ר׳ יוחנן ור"ל. ר׳ יוחנן אמר אינו לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה. ור"ל אמר אינו לוקה משום דהוי התראת ספק. ויש לדייק מאי נ״מ בינייהו. ואי איכא נ״מ בעלמא ליפלגו בעלמא. כיון דבהא ליכא נ״מ. ולמה נקט ככר לינקט סתם שבועה שאוכל היום ועבר היום ולא אכל. אלא נראה דריש לקיש דוקא בככר זה שהוא מסתמא כשיעור. ובזה בכל אופן הוי התראת ספק דע״כ בככר דהתירא מיירי דבככר דאיסורא מושבע ועומד הוא. וא״כ בכל גווני הוה התראת ספק. משא״כ אי הוה נקיט בסתמא שבועה שאוכל היום. ועבר היום ולא אכל. דבזו משכחת לה התראת ודאי. והיינו בנשבע לאכול חצי שיעור נבילה לריש לקיש דאסור מדרבנן. וזה בודאי הוא עובר מאחר שיש כח ביד חכמים לעקרה בשב ואל תעשה. ומ״מ השבועה חל עלה לענין שאם לא ישאל ילקה באמת דהשבועה חלה רק דחכמים מונעין אותו מלקיימה וא״ש. וכן נראה לפרש כוונת המחבר שלא חלה השבועה בענין שיהיה מותר לו לעבור בפועל ואין מתירין לו לאכול ובאמת חייב על השבועה. ונסתלקה בזה קושיית הש״ך ולא הוצרך המחבר לבאר זאת שכבר ביארו בסימן רל״ח שחייב על השבועה בחצי שיעור ועיין בב״י תשובת הר״ן. וא"כ כ״ש די״ל בנ״ד שהשבועה לא חלה רק לענין זה שלא ישתמשו במשועבדים וזה שב ואל תעשה. ואף שמצווים אחר כך לאחר שיעשו להם השירות ההוא. הרי ע״ז לא נשבעו שלא ישתמשו באחרים שיעשה עבודה המוטלת על שמשי העיר ואם כן עכ״פ השבועה חל לענין זה שלא ישמשו להם המשועבדים שזהו שב ואל תעשה והיינו שלא ישמשו בשליחותם ורצונם. אבל אם השמשים מעצמן רוצים לעשות השירות ההוא מבלי מחיר. לא שייכא השבועה כלל. שזהו דבר שאין בידו ומאן ימחה לשמשים. ובודאי לא היתה הכוונה שלא ישמשו בשליחותם ורצונם והשבועה חלה על זה. ומ"מ מסיק בש״ך דמשמתינן ליה עד דמתשיל על נדריה. ואם כן נראה כיון דדין הפורשין מהציבור לנדותם. אם כן עכ״פ יש להתיר הת״כ. כ״ז כתבתי לפי דברי הט״ז שמחלק בין דבר שהוא למיגדר מילתא לדבר שהוא ממון. אבל באמת אין חילוק. וברור דפשט לשון רש״י והפוסקים שסתמו משמע על כל עניני הקהל דאל״כ היה להם לפרש. שהרי רוב תקנת הציבור הם בעניני מסים ועיסקי ממונות. וכמו שנראה מדברי הב״י והש״ך. ואעידה לי שני עדים נאמנים על זה. האחד הוא מוהרי"ק שורש ק"ס שכתב ועל דבר המעמיקים לסתור עצה עמוקה של אותו צדיק רגמ"ה שתיקנו להכריז בבהכ"נ כל מי שאבדה לו אבידה כו׳ או שיודיעו להו היודעים ממנה. והנה קמו אנשי מרמה ואמרו כי נמסר להם בסוד מי עדיף מה שהבטיח מאן דהו מאילו היה נשבע שלא לגלות. או מי גרע תקנת הגאון מתקנת הקהל. והלא השיב רש״י כו׳ ע״כ. ואם כדברי הטורי זהב דשם איירי למגדר מילתא דאיסורא. מאי מייתי ראיה על תקנת רגמ״ה שהיתה בענין ממון. אלא ודאי מוהרי״ק הבין גם כן דברי הגאונים כפשוטן. ואין חילוק בין למיגדר או בממון בכל גווני מצוה לשמוע לרבו. ועל פי זה גם מה שדחק בט״ז לפרש מ״ש רמ"א ואפילו נשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואחר כך נתנו עליו חרם חייב להגיד וגם א״צ התרה. דבלא״ה מושבע ועומד. וליתא כמבואר בהדיא בתשובת מוהרי״ק דשם איירי שנשבע שלא לגלות מן האבידה דמן התורה ליכא עדות גמורה רק במה שתיקן הגאון לגלות מי שיש לו ידיעה ממנה. בכדי שיוכל בעל האבידה לחזור ולרדוף להשיב אבידתו. (נ״ל שתקנת הגאון היתה בשביל אבידה שהיא יאוש מן התורה כמו ברוב נכרים. דאל״כ אייך שייך שתיקן להכריז הא דאורייתא היא. ועיין בח״מ סימן רנ"ט) אלא שצריך לפרש דברי רמ״א דמיירי שבשביל כך נשבע כדי שלא יוכל להטיל חרם עליו. שזו דומה למ"ש רש"י הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל אחר ששמע שהציבור ממשמשים לגזור גזירתם. וא״כ כוונת השבועה להפקיע עצמם מגזירתם. ובזה ניחא מ״ש רמ״א בסימן רל״ט סעיף ד׳ בנשבע שלא לגלות דבר שמציל חבירו מן ההפסד דיש להתירו דשם לא נשבע להפקיע תקנת הקהל שלא הכניסו עצמם הקהל בזה. ואין בו אלא משום גוף הענין שיש בו דררא דהשבת אבידה שהוא להציל חבירו מן ההפסד ובזו החמיר הרב רמ"א שצריך התרה. משא״כ כאן שבא להפקיע תקנת הקהל וחרם הקהל הוא תקנתם שתקנו לגזור חרם על דבר ההוא. והוא התחכם במרמה לעקרו. וע״ז אמר מהרי״ק דלא חל כלל. וזה ברור למעיין במוהרי"ק אלא שרמ״א קיצר בדבר. ובט״ז אגב חורפא לא עיין במוהרי״ק גופא. עכ״פ למדנו מדברי מוהרי״ק שמחשיב נשבע לבטל תקנת הקהל בכל גווני שבועת שוא ולא ס״ל חילוק הט״ז. והשני הוא מוהרא״י בת״ה סימן רפ״א והוא בט״ז סימן רי״ח בשם אחד מן הגדולים. שהורה בענין שעשו הקהל תקנה שלא למכור בשר ביותר מן הערך שקצבו להם. והיה לאחד בשר ששחט למכור ביוקר. והתיר לו משום דהויא בעיא דלא אפשיטא ואזלינן לקולא כיון שלא קבלו באלה רק בקנס בעלמא. ופירש בעל תה״ד וכתב ואף שיש לי קצת הרהור על ההיא הוראה. דבסמ״ג כתב הנשבע שלא יכנוס בתקנת הקהל. הוה שבועת שוא דתקנת הקהל הוה דאורייתא כו׳ עכ״ל. הרי להדיא דסובר אפילו בתקנה בעלמא הויא מן התורה. ואם כי בט״ז ישב בזה ההרהור של ת״ה. לפענ״ד עדיין לא יצא מדי הרהור של תה"ד. דאם איתא דמחלקין ה״ל לפרושי כיון דרוב עניני ציבור הם בעניני מסים ותקנות ממונות. ולכן לא ירד התה״ד לחילוקים הללו כלל. וגם נראה מן הש״ס דמ״ק דמפרש מנא לן דמנדינן ומחרמינן ותלשינן שיער. ומייתי לה התם מקרא דואריב עמם ואקללם. ואכתי מאי ראיה מהתם אי עשו כן בשביל עבירה בשביל נשים נכריות. מנ״ל לענין ממון ושאר ענינים דלא חמירי כולי האי. אלא ודאי אין חילוק בזה שכל מה שהציבור עושין כדין. אין היחיד רשאי להפקיע תקנתם. ובאמת לפענ״ד אם באנו לומר דלא פליגי הרמב"ן והריב״ש על הגאונים. כי מדברי הריב״ש משמע אדרבה איפכא דז״ל הריב"ש הביאו ב״י שאלת הסכימו הקהל לברור אנשים למנותם נאמנים על המס והחרימו עליהם. ובשעת החרם מסר אחד מהם מודעא שאינו נסכם באותה הסכמה ולא מקבל החרם. תשובה אין כל אדם רשאי לפטור עצמו מתקנת הציבור. וכמו שכל הקהלות משועבדים הם לב״ד הגדול או הנשיא. כך כל יחיד ויחיד משועבד לב״ד שבעירו כו׳. ולפיכך זה שהוציא עצמו מן ההסכמה לא עשה כלום ומ״מ אם אמת היה הדבר שנשבע קודם לכן על כך. היה אסור מחמת שבועתו ואין לו תקנה עד שישאל על שבועתו כו׳ עכ"ל. ומשמע דוקא בנשבע קודם לכן. אבל אם נשבע אחר שכבר הוכרז הוה שבועת שוא וא״צ התרה. אלא די"ל דהכא כבר היה חרם בדבר והוא מדאורייתא. ומ״מ יש לפרש דברי הריב״ש שנשבע קודם שנעשית ההסכמה. ומ"מ לא מקרי נשבע לבטל שלא נשבע רק שאין רצונו להיות נאמן ולא יצאתה מפיו לשקר. דאולי הציבור בעצמם ימלכו לבל יעבירוהו מדעתו אחר שכבר נשבע על כך. ולא יכריחוהו לעבור על דעתו. וא״כ עכ״פ לא מקרי לשוא בשעה שנשבע. וכהנה סיבות שונות שאפשר שישונה דעת הציבור להסכים על אחר והרויח בשבועתו לזרוזי נפשיה שלא ישתדל בעצמו להיות מנאמני הקהל כמו כל שבועות רשות. ולכן לא מקרי שבועת שוא. משא״כ בנשבע בזה הלשון שלא יכנס בתקנת הקהל. גם הריב״ש מודה דלא חיילא. שהרי כל מה שהוא תקנת הקהל מצוה הוא לעשותו תהיה מה שתהיה. וגם דברי הרמב״ן אפשר לפרש שנשבע על הדבר שחפצים הקהל לעשות ובזו אין לומר שלא תחול השבועה. שאולי לא יעשו הקהל אותה התקנה להעבירו על דעתו בע״כ. ואם לא השגיחו בשבועתו מחויב לבטל שבועתו. ומ״מ לא הוי שבועת שוא. ורש״י לא קאמר רק שנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל שזהו דבר עבירה והוא דאורייתא וא״כ לא מצינו חולק. וליישב ההרהור של תה״ד לפענ״ד ברור דבלאו הכי יש לתמוה מנ״ל להגאונים דתקנת הקהל דאורייתא. ואפילו היה אסמכתא בדבר. מ"מ מנ״ל דחמיר מחצי שיעור לפמ״ש. וכן דעת הרמב״ם דשבועה חיילא על חצי שיעור. וכבר נודע דדברי הגאונים הם דברי הקבלה. וא״כ צריך ליתן לב ליישב שלא יהיה דבריהם כחוקה בלי טעם ברור. אמנם לפענ"ד טעמן ברור ע"פ דברי הריב״ש שהבאתי לעיל דהיחידים משועבדים הם לציבור. וא״כ ממילא אין בידם לידור שלא לקבל התקנה. דהא אמרינן בפרק המדיר וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה. הרי הבעל שמשועבד למזונות אשתו אין יכול להדירה ואפילו במעשה ידיה אם אמרה קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר. וכמו כן היחידים בע״כ מחוייבים לכוף ראשים לרוב הציבור. וכמו שהאשה אין בידה לאסור עצמה על בעלה. כמו כן אין היחיד רשאי לפטור עצמו מן השיעבוד שמשועבד לציבור לעשות כרצונם. וא״כ שפיר מקרי שבועת שוא דנשבע על דבר שאינו בידו שהרי בע״כ כופין אותו ליכנס בתקנת הקהל. והרי זה דומה לעבד עברי שגופו קנה ונשבע שלא יעשה מלאכה לרבו דלא חיילא השבועה בודאי שהרי גופו נשתעבד לו. וכמו כן היחידים אל הציבור לענין זה נשתעבדו שצריכים להתנהג בתקנתם כפי הסכמת רובם כמ״ש מהר״י מינץ. ורמ"א בח״מ:

ומעתה ממילא מיושב ההרהור של תה״ד דודאי האי גדול כתב שפיר דאם נעשה בקנס בעלמא אזלינן לקולא אף שתקנו תקנה על זה. כיון דהוא בעיא דלא אפשיטא והוא מוחזק בעצמו אמרינן שלזה לא נשתעבד דמספיקא לא מפקינן ממונא ולא שייך כלל ספיקא דאוריית׳. כיון דתקנת הקהל מטעם שיעבוד גופו נגעו ביה. וא״כ היכא דמספקא לן אי נשתעבד לזה המוציא מחבירו עליו הראיה כמו בספק בכור דא״צ ליתן לכהן. ומ״מ אסור בגיזה ועבודה שהיא קדושה הבא מאליה. לכן באיכא חרם יש להחמיר כדברי תה"ד. משא״כ בליכא חרם. מיהו לפענ״ד אפשר דאפילו באיכא חרם כיון שיש ספק בתקנה והוא מוחזק בעצמו אפשר דלא חייל כלל. דכיון דפטור הוא מן הדין. גם החרם לא קאי ע"ז. ולכן א״ש דברי אחד מן הגדולים בפשיטות ואין כאן להאריך בזה. ויצא לנו מזה בנ״ד שנעשה בת״כ לעבור על תקנת הקהל שאינו חל כלל שהרי משועבדים היחידים לקהל. וגם לדברי הט״ז י״ל נהי דהחמיר להצריך התרה מ״מ לענין זה לא יחמיר. שבאם היא עד״ר שלא תועיל התרה. דהא בלא"ה י״א דבדיעבד מותר גם בנדר שעד״ר ובנידון זה די להחמיר לכתחילה. ועתה נבאר אם ת״כ הלזה מקרי נדר ע״ד חבירו אם אפשר להתירו. כי כבר כתב הרב רמ״א בסימן רכ״ח די"א דנדר שע״ד חבירו מתירין אותו לדבר מצוה. ובט״ז שם כתב תמיהני על הרב שהביא זה להלכה כסברא זאת מדברי התוס׳ והר״ן דנדרים לבקש למה התירו סנהדרין לצדקיהו לפי שצדקיהו מצטער כו'. מ״מ הרי אנו רואין שנענשו על זה וכ״כ הב״י שעכ"ז נענשו הוא והם מפני שהיה חילול השם בדבר עכ"ל. ותימה על תמיהתו דאדרבא דוקא גבי נבוכדנצר שהיה ההיתר חילול השם. אבל בעלמא בישראל כשמודיעין לו שהותר ע״פ הדין. אין כאן חילול השם. וסברא זו דחילול השם מבואר בב״י ג״כ. אלא שקשה דאם חששו לחילול השם. מנ״ל לגמרא למילף מצדקיהו דמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מצדקיהו דילמא בעלמא מתירין לו אף שלא בפניו. והא דבצדקיהו בעי בפניו היינו משום חילול השם. ולפי שראיתי מן הגדולים שלא ירדו לסוף דעת התוס׳ כי הריב"ש בתשובה קפ״ו הקשה עליהם וכתב ונ״ל סתירה לדברי התוס׳ דהא אין מצוה גדולה מגאולת ישראל. ואעפ"כ אמר לו הקב״ה למשה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין ובש״ך הביאו ג"כ. אמרתי להאריך קצת שדברי רבותינו בעלי התוס׳ נכונים וברורים. דע דאיתא בפרק ר״א דף ס״ה תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו. ופריך מנא הני מילי אמר רב נחמן דכתיב ויאמר ה׳ אל משה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין כו׳ ואין אלה אלא שבועה מאי מרדותיה אשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דאכל ארנבת חיה אמר ליה אשתבע לי דלא מגלית עילוי ולא תיפוק מילתא אשתבע ליה. לסוף הוה מצטער צדקיהו בגופיה אתשיל אשבועתיה ואמר שמע נבוכדנצר דהוין מבזין ליה. אמר להון חמיתון מאי עביד צדקיהו א״ל אתשיל אשבועתיה א״ל וכי מתשלין אשבועתא א״ל אין בפניו או אפילו שלא בפניו א״ל בפניו כו'. והנה דעת התוס׳ דלא תליא מילתא בטובה כלל שאין חילוק בין קיבל טובה מן השבועה או לא. רק משום הני טעמי דבירושלמי. חד אמר מפני החשד. וחד אמר מפני הבושה. והתוס׳ כתבו בהדיא שם דטעמא מפני החשד ודחו דברי ר״ח דמחלק בדבר שעשה לו טובה ע״י הנדר רק עיקר טעמא הוא מפני החשד ואין צריך דעת המשביע כלל. וכ"כ שם בתוס׳ בהדיא דלך והתר נדרך משמע דאפי׳ בע״כ דיתרו. וא״כ בצדקיהו היה ג״כ הטעם מפני החשד כשלא הודיעו לנבוכדצר שהרי היו יראים ממנו. ונראה מלשון התוס׳ שם שאף בדיעבד אינה מועלת ההתרה כמ״ש התוס׳. וא״ת מה היה בדעתו של צדקיהו מה היתה מועלת ההתרה שלא בפניו וסנהדרין למה התירו לו. ותירצו דצדקיהו היה מצטער ביותר. וחשיב דבר מצוה. ואין לתמוה על סברתם דמפני החשד נימא שלא תועיל ההתרה אף בדיעבד די״ל דכל שלא עשו כהוגן וכאשר ראוי לעשות בטל התרתן כלל. דאף שנתנה התורה רשות להתיר בכה״ג לא ניתן להם רשות כלל ועשו שלא כהוגן בהתרה מאחר שבתחילה היה ראוי להם להודיע לנבוכדנצר. אך לפי שהיה מצוה בהתרה והיה בלתי אפשר להודיע זאת לנבוכדנצר ע״כ התירו לו שלא בפניו. אלא דבלא דבר מצוה אין להם רשות להתיר שלא בפניו כיון דאיכא למיחש לחשדא דמה לנו לחוש לרצונו משא״כ לדבר מצוה אפילו יהיה באופן שאי אפשר להודיעו כגוונא דנבוכדנצר דחינן לחשדא ולא חיישי' ליה כיון דאי אפשר בענין אחר. אלא ששגו בזה שאין זה אלא בנודר לחבירו דאם יודע לו אח״כ יוכלו לומר שהיה לדבר מצוה והדין היה להתיר וליכא חילול השם. משא״כ בצדקיהו שאף אחר שיודע לו וישאל למה התירוהו לא יוכלו לומר שחשבו זאת דבר מצוה לבזותו וא״כ שלא כהוגן עשו ואין התרתן התרה. ולכן אמר הכתוב אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר. ומיושב קושית הראב״ד שהקשה הא בדיעבד מותר. ולפ״ז לק"מ דכיון דלא היה אפשר לומר לאותו רשע שהיה לדבר מצוה והיה להם לחוש לחילול השם אף בדיעבד אין התרתן התרה. והנה לפ״ז אין מקום לדברי הריב"ש איך אמר הקב״ה למשה לך והתר נדרך במדין דודאי לא ניחא ליה למרי עלמא להביא את משה רבינו בחשד אף לפי שעה בטרם שידע שמפי ד׳ היתה זאת. וגם הוא מידי דליכא לברורי. וא״כ יבא לידי חשד. שאף שיאמר להם אח״כ שמפי ד׳ יצא זאת. הא ליכא לברורי שהיה דבר מצוה. וגם השומעין לא יתירו לו שלא בפניו שהרי לא נודע להם שמפי ד׳ נאמר לו שילך למצרים ואם נימא דהקב"ה בעצמו היה מתיר לו. מ"מ יהיה ג״כ חילול השם בדבר שהרי אי אפשר לו לברר זאת. והוה ממש כעובדא דצדקיהו. משא״כ היכא שאי אפשר להודיעו לפי שעה יכולין להתיר לו. ולא חיישינן לחשדא דלפי שעה משום מצוה כיון דליכא חילול השם. דלבסוף יתברר שהיה לדבר מצוה. ועוד כשיודע לנידר שהותר על פי בית דין לא יתלה בוקי סריקי דאדרבה יש לומר שכדין עשו. ויצא לנו מזה שדעת התוספות הוא דבמודר על דעת חבירו אפילו עושה לו טובה מ״מ נשאלין לו אפילו בע״כ של חבירו. רק מפני החשד צריך להודיע לחבירו. וכן נראה מדברי התוס׳ בגיטין דף ל"ה ע"ב ד"ה וליחוש דליכא טעמא טפי מחשדא. ואם כן לפי זה אפילו לדבר הרשות יש להתירו לפי דעת התוספות. ולדבר מצוה מותר. והיינו היכא דאי אפשר להודיעו כגון שאינו בכאן לא חיישינן לחשדא. וכשיוודע לו יחקור אמיתת הדברים שהיה לדבר מצוה וליכא חילול השם. וכן נראה מפרש״י דנדרים שם דמפרש ליה במודר הנאה בפשיטות וזהו ודאי ניחא ליה שישאל עליה רק חשדא איכא ופשטא דש״ס משמע הכי. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ״ו משבועות דין ז׳ שכתב אין מתירין לו אלא בפניו. כדי שידע הנודר שהתיר לו נדרו. ולפיכך יהנה ממנו או יהנה לו עכ"ל. משמע דטעמו מפני החשד ולא משום טובה כלל. וא״כ כל שהודיעוהו סגי. וגם הרא״ש בפירושיו דחה דברי הרא״ם שפירש בפניו היינו דוקא מרצונו. אלא שבגיטין כתב דברי ר״ת. ובאמת שכן מוכח משמעתא דנודרת ליתומים שתוכל להתיר אף שלא מדעת היתומים והוה התרה בדיעבד עכ״פ. דהא הנדר היה ע״ד היתומים ואפ״ה אמרינן דאזלה לגבי חכם ושרי לה. הרי שתוכל להתיר אף שהנדר היה להנאת היתומים. ומה שדחה הר״ן דמה הנאה יש ליתומים באיסור פירותיה הוא דחוק דזיל בתר טעמא. דעיקר טעמא הוא כיון שנדר לטובתו בפניו אין להתירו שלא מרצונו. וכאן נמי ודאי אין היתומים חפיצים שתהא מותרת. שע"י שיקשה בעיניה להזהיר מן המין ההוא תצטרך להודות על מה שנתקבלה מכתובתה. ומה לי שהנדר עצמו הוא התועלת או הנמשך ממנו. וא״כ פשטא דשמעתין משמע דעכ״פ בדיעבד הוא מותר. וא״כ לדבר מצוה י״ל אפילו לכתחילה. ואפילו נימא כדברי הראב"ד שמיאן בזה וסובר דקרא משמע שמענשו על עיקר השבועה שלא הותרה כלל מדכתי' אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר. י״ל דהא בלא״ה כיון דקיי"ל צריך לפרט את הנדר. א״כ איך היה באפשר לו להשאיל על נדרו. מאחר שהיה אסור לו לגלות. ואם לא פרט הנדר קיי״ל דאינו מתיר. וצ"ל דבאמת צדקיהו פרט הנדר. אלא כיון דקיי״ל גם באכלה כולה נשאל עליה. א״כ החכם עוקר הנדר מעיקרו ולא עבר כלל. ולכך לפי שהיה מצטער ביותר פרט הנדר. ואף שבשעה שפרט עבר עליה מ״מ כיון שנשאל הותר לו למפרע. וא״כ י״ל דלהכי כתיב אלתי אשר בזה. אלא שדעת ר״ח דבנודר מחמת טובה שעשה לו אין להתיר כלל בלי דעתו ורצונו. והנה אמת שהדבר דחוק לייחס ולומר שצדקיה שהיה צדיק גמור והסנהדרין שעשו שלא כדין וכמ״ש מוהרי״ק בסימן נ״ב ולמען הצדיק צדיק אכתוב הנלע״ד בזה. והוא דודאי הסברא נותנת דמי שהוא נודר לחבירו איזה דבר מחמת טובה שעשה לו אין בדין שנזדקק לו להתיר לו. כיון שהוא פעל אתו טובה בעבור השבועה שנשבע לו אין בדין שנתיר לו. כי אין ראוי שישטה בחבירו ויראה כאוהב לו בשעת הנאתו. ואחר שעשה לו חבירו כמה טובות ופעולות טובות עבורו נתיר לו. דזהו ודאי איננו מחק היושר הראוי. אך אין זה רק בעושה עמו טובה שלא היה מחויב מפאת היושר האמיתי לעשותה. ונמצא שהטובות שעשה עמו עד שעת ההיתר ונהנה בהם המודר היה בעול גמור. שהרי כל מה שטרח להטיב עמו לא היה רק בעבור שבועתו שמילא לעשות רצונו. משא״כ בטובה שבלא״ה כפי היושר האמיתי ראוי לעשותה אף בלי שבועה ההיא. רק למען אשר הנודר עיקש ופתלתול ומכריחו לידור לעשות רצונו. וא״כ אין שום עול ואון במה שמתיר לו השבועה אח״כ שהרי אין זו טובה באמת שתתייחס בשביל השבועה שנאמר שעשה שלא כדין במה שנהנה ממנו עד עכשיו שבלא״ה היה ראוי להנותו כהנה וכהנה והנה כי כן הדבר בצדקיהו שהיה מסור ביד נבוכדנצר וע״כ השביעו לעשות רצונו שלא לגלות הדבר. ולפי האמת בודאי כל הטובות שהטיב עמו מעט המה בערך אשר היה ראוי להטיב עם איש צדיק כמותו רק שאילו לא היה עושה רצונו היה עושה עמו רעה. או מנעו ממה שראוי וישר להטיב עמו. א״כ עם עיקש תתפתל ושפיר היה יכול לישאל על נדרו שלא עשה עמו יותר מן היושר הראוי. ואף לא מה שהוא ראוי למלך ישראל ואיש צדיק כמותו. ואותו רשע היה כדי בזיון הנ"ל ויותר ויותר. וא״כ לפי האמת ודאי היו יכולין להתיר לו אפי׳ לכתחילה מאחר שלא הטיב עמו טובה יותר מן היושר הראוי. וגם נכון הדבר לבזות אותו רשע. ואין כאן בזיון השבועה רק לפי שאי אפשר לנבוכדנצר להשיב כזאת שהטובה היתה ראוי בלא״ה והוא כדאי היה לבזיון הזה ונמצא שעבר השבועה כפי כונת נבוכדנצר והמה ידעו שלא יכלו להשיב לו אמיתות התנצלותם. נמצא שאצל אותו רשע ועמו היה בגדר עובר שבועה וברית. ולכן לא מצאו סנהדרין תשובה לדבריהם כשישאלו בפניו ושלא בפניו והיה חילול השם בדבר. שכפי כונת אותו הרשע לא היה מועיל ההיתר כלל. זה נ״ל נכון וברור:

והנה כפי זה נראה דבשביל דבר מצוה ודאי מתירין שאין לנו לומר שנהנה ממנו עד עכשיו בטובה שהטעה והנאה את חבירו במה שהטיב לו ממנו שהרי לא לכבודו עושה זאת כי אם לכבוד אביו שבשמים והוא והמדיר חייבין בכבודו. ואף אם המדיר אינו רוצה במצוה ההיא אין משגיחין בו ואין לו להתרעם עליו מאחר שהמצוה הניעתו לדבר ההוא והוא על דעת חבירו נדר ולא כאשר ידבר שלא בדעת האמתי והיושר הראוי בלי למונעו מן המצוה ההיא. אלא שנראה שאם יש לו מחבירו טובה נמשכת יש להודיע לחבירו למען לא יתמיד לו חבירו עוד בההטבה ההיא אשר עשה אותה עד עתה לסיבת נדרו ואם חפץ התמדת הטובה אין לו להתירו שלא מרצונו וידיעתו כי אולי כאשר ידע ימנע ממנו אותה הטובה. ואם התיר שלא לדעתו הרשות ביד חבירו למנוע ממנו הטובה ההיא מאחר שלא היה מחויב בה והוא לא הטיב עמו רק על דעת השבועה ואם שאין לו להתרעם עליו למה שנהנה ממנו עד עכשיו מאחר שעושה כן לרצון קונו וכבודו מ״מ יש בידו למנוע טובו וראוי שלא יהנה עוד מן המדיר בטרם יתרצה אליו להוסיף לו הטובה ההיא שלא על דעת נדרו וא"כ לא קשיא כלל מיתרו שאמר לו הקב״ה שיתיר לו במדין דאפי' נימא שהיה רשות בידו להתיר בלי דעתו. מ״מ אחר שנתן לו בתו ע"ד שישבע לו. אם כן ימנענה ממנו אח״כ מאחר שביטל שבועתו. ואף שלא היה במזיד מ״מ י״ל שלא נתנה לו רק על דעת ההטבה שנשבע לו ולא זולת. וא״כ הדברים נכונים וברורים כדברי הרמ"א ואין מקום לסתירת הריב״ש דאף אם משה התיר לו כדין מ״מ אם חבירו מונע ממנו הטוב הוא איננו שלא כדין. וא״כ אילו התיר משה שלא מדעת יתרו יכול למנוע בתו ממנו. שע״ד כן נתנה לו (ואפשר שהיה קדושין בטעות אילו לא מחל לו תנאו. וי"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות זה י"ל בדרך דרוש ואין עסקינו כעת בזה). ובזה מיושב הלשון לך והתר נדרך במדין שמזה דייקו התוס׳ שיוכל להתיר אף שלא מרצונו. וקשה לדעת האומרים שאין יכול להתיר שלא מרצונו. ולפמ״ש לא קשה מידי דודאי שם יכול להתיר שלא מרצונו. כי בטל רצונו נגד רצונו יתברך. אלא שהוצרך להודיעו אם חפץ בזה. ואם לא יתרצה באמת ימנע טובתו ואולי חפצו למונעה מיד ממנו ונמצא שמה שכפי כונת יתרו עדיין לא עבר התנאי שהוא בטעות אולי יחפוץ להשיאנה לאחר כפי נהוגים אז מחמת עבירת התנאי וא״כ בדין הוא שיודיעו ולא יטעהו שלא כדת ולק״מ. ועפ״ז י"ל ליישב מאי דקשי׳ על דברי ר״ח שהביאו הפוסקים שהביא ראיה דאם נדר ע״ד חבירו שלא מחמת טובה יכול להתיר לו שלא בפניו מהא דאמר פרעה ליוסף שאמר לו אבי השביעני אתשיל אשבועתא וא״ל אתשיל נמי אדידך כדאיתא בסוטה דף ל״ו ע״ב ואיך אפשר ליוסף לשאול על שבועתו הא הוה ע״ד חבירו. אלא ודאי בנדר שלא מחמת טובה יכול לשאול. וקשיא ליה דנהי די״ל דיוסף לא היה בגדר מקבל טובה דבעינן קבלת הטובה מחמת השבועה כמ״ש הריב״ש הביאו האחרונים. והא יוסף ודאי היה בגדר מקבל טובה מפרעה יותר מצדקיהו מאותו רשע שהרי פרעה שמו למשנה ומושל בכל אשר לו. ואם כן יוסף היה יכול להשאיל על שבועת אביו ולא על שבועת פרעה. ולפי זה ניחא דכיון דהטובה היתה ראוי לו בלא"ה שכפי האמת יותר ממה שהטיב פרעה ליוסף. גדלה יותר טובת יוסף לפרעה שכלכלם בשבע וזנם ברעב וכמה אוצרות. וא״כ אם יגלה מה שמנעו פרעה לא יוכלו להתרעם עליו. שכל מה שנהנה מפרעה היה כדין שאף מבלעדי פרעה אילו נודע להם חכמת יוסף היו מסכימין לכל הכבוד והגדולה שהיה לו. וא״כ אין מקום לתלונת פרעה שהרי לא בחנם הטיב לו. וא״כ לא נהנה רק מחכמתו ותבונתו אשר חלק לו ה׳ ואין זו ההטבה מחמת השבועה כי ההטבה היא ראוי מחמת הפעולה ומזה נ״ל ראיה למ״ש בפועל שנשבע לבעה״ב דלא נקרא נשבע ע״ד חבירו דאף שבעה״ב משלם לו מ״מ אין הטבה ההיא מחמת השבועה. וגם שבועת צדקיהו לפי האמת לא היתה ההטבה בעבור השבועה רק כפי טפשות רשעות ורעות אותו רשע. אלא שלא יוכלו לגלות לו זאת שכפי רשעתו היה ראוי להורגו מיד. ועוד נ״ל ליישב דיוסף אמר אתשיל אשבועתא דידך שאף שהיא ע״ד חבירו מ״מ מצוה הוא לקיים דברי המת ואם ישאל ויעבירוהו ממלוכה ואין בכל ארץ מצרים מכיר בלה״ק וא״כ ליוסף יאות המלוכה וימליכו את יוסף וא״כ יקוים מצות אביו. וא״כ גם מזה ראיה דלדבר מצוה מתירין הנדר. ומה שהקשתי לעיל הלא צריך לפרט את הנדר י״ל דהא יש לדקדק דנבוכדנצר אמר אשתבע לי דלא מגלית ותיפוק מילתא והוא אריכות דברים למותר. וגם למה מייתי בש״ס זאת. אלא מזה יש התנצלות לצדקיהו שלא היתה כוונתו של אותו רשע שלא יגלה לשום אדם רק שלא יתפרסם ובמגלה לאחר שלא יפרסם אין בכלל שבועה זו. וא״כ יכול היה לגלות בסוד לאחד מן הסנהדרין או להשביעו בשבועה עד״ר שלא יגלה בטרם יתיר לו. וכבר כתבו דדי כשיפרוט לאחד מן המתירין וא״כ א״ש שלא היה צריך לגלות ולא עבר כלל ולק״מ כל זה י״ל להצדיק הצדיק דמעיקרא כמו שאמרו חז״ל שהיה צדיק גמור והמקום ידון אותו לזכות. אלא דביוסף קשה לכאורה איך אפשר לו להשאיל על שבועתו שנשבע שלא לגלות הא צריך לפרט הנדר. וכן שמעתי מקשין בילדותי כד הוינא טליא. ואולם לפמ״ש ניחא דהא דצריך לפרט י״ל אם אינו מתיר לדבר מצוה משא״כ אם הוא מתיר שבועתו לדבר מצוה ואי אפשר בפירוט מתירין לו בלא פירוט. וכאן חשיב לדבר מצוה שע״י שיעבירו את פרעה ממלוכה וימליכו את יוסף יקיים מצות אביו כאשר דבר מלך שילטון מי יאמר לו מה תעשה ואתי שפיר. והנה כפי דברינו אפשר לצדד באיש ואשה שנשבעו לישא זה את זה לא מקרי ע״ד חבירו שאין שייך עליו תרעומות למה שנהנה בהטבה עד עתה שאם חזר הרי לא נהנה כלל בהטבה ההיא אלא שאין כח בידי לחלוק על רבותינו מהראשונים וגם האחרונים שנמשכו אחריהם. ונראה ליישב אף כפי הסברא הנ״ל דודאי גם בזה יש לה להתרעם עליו שנשבעו שישאו זא״ז ואולי בשביל זה הפסידה זיווג אחר שהיה מזדמן לה. וגם כתבו דהקנסות הם הבושת א״כ בייש אותה בחנם כשישאל על שבועתו וזה יותר תרעומות מן התרעומות של ההטבה ויפה כתבו רבותינו בזה. וא״כ נראה ברור בנ״ד שהת״כ אף אם הוא ע״ד חבירו אפילו נימא דנקרא קבלת טובה בהפקת רצונו לנקום נקמתו מ״מ כיון שהדין נותן שיתחרט וישאל על שבועתו אין לו להתרעם עליו כלל שאם חבירו עושה שלא כהוגן אין לו מקום להתלונן עליו אחר שבא בברית להטות אחרי רבים והדין נותן להתיר לו כי לא עליו תלונתו כי אם על עצמו שעשה שלא כהוגן מתחלה לנקום ולנטור שלא כדת ולא משגחינן ביה כלל. ואפילו למ״ד דבע״ד חבירו אפילו לדבר מצוה אין מתירין. היינו משום שלא היה כוונת חבירו להעבירו על המצוה שעדיין בשעה שהדירו לא היה הדבר ההוא ואין חבירו מחויב להכניסו למצוה זאת דלאו עליה דידיה רמיא ואילו כוונתו להתיר לעצמו בדבר מצוה היה לו להמנע מלהנות משל חבירו מאחר שחבירו לא ההנהו רק בשביל קיום השבועה. ואם כן אין ב״ד נזקקין לו להתיר לו כי יש לחבירו תערומת עליו בדין על ההנאתו אשר ההנהו משא״כ בזה שכפי החרטה לא ההנהו כלל כי אדרבא הכשילו וגדול המחטיא את האדם כו׳ פשיטא שאין לחוש לדעת חבירו כלל. ועוד מאן לימא דהא חשובה הנאה מה שמסכימים שניהם על ענין אחד שאין להם הנאה כשיעשה זולתו זולת הנקימה. ואם נשבע שלא לעשות דבר וביקש מחבירו שגם הוא ימנע לעשותו מאחר שבמניעת עשיית הדבר אינו טובה לו בעצם שהרי הוא בלא״ה ברשות עצמו כשלא ירצה להסתפק במשרת הקהילה. בכי הא לא מקרי טובה כלל. ואינו דומה לשבועת יתרו ונבוכדנצר. וא"כ אינה כלל ע״ד חבירו. ואפילו לדעת האומרים שאם נשבע להטיב לחבירו אפילו מעצמו אין מתירין לו. היינו משום דמה להם לב״ד להזדקק להפסיד לחבירו במה שאינו מצוה. משא"כ בזה שראוי הוא להזדקק מאחר שהוא דבר מצוה לא משגחינן בהטבת חבירו. וכן מבואר בהדיא בתשובת הריב״ש ליישב מה שהקשו מגבעונים דר"י יליף מיניה דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה. והקשו הא בלא"ה איך יתירו דבר שהוא לטובת הגבעונים. ותירץ הריב״ש לפי שהם עשו שלא כהוגן ואמרו מארץ רחוקה באו ע״ש בס״ס קפ״ו והיינו כמ״ש כיון שעשו שלא כהוגן היה הב"ד יכול להזדקק להם להתירן ואדרבה יש ללמוד מדברי הריב״ש וסברתו דלא אמרינן ע"ד חבירו אין מתירין לו רק כשאינו עושה שלא כהוגן וא״כ בנ״ד שחביריו עשו שלא כהוגן אין משגיחין בדעתם כלל. וכמו שאבאר עוד. ואם כי גם הוא עשה שלא כהוגן. מ״מ הרי הוא מתחרט ע״ז ואין לך דבר שעומד בפני התשובה וכאשר צווח הנביא. וא״כ זה שניחם כהוגן עושה וחבירו שעומד במרדו עדיין העון בידו במה שלא עשה כהוגן בתחילה. וכן נראה מתשוב׳ מהר״ם פדואה סימן ע׳ שכתב וז״ל ועוד נראה לחלק ולומר שדוקא במה שמתרצה האיש לקחת האשה מקרי עשה לו טובה. אבל לא בזה שנתרצית האשה לא מקרי עשה לו טובה. משמע בהדיא דהפקת הרצון לא מקרי טובה אף שהוא בשבועה כנראה מפשט דברי מהר״ם. ואע״פ שיש מקום לדחוק דמהר״ם לא קאמר רק כשהיה רצון בלי שבועה ואיכא תרתי חדא דמה שנתרצית לא מחשב טובה ליה. ואף שהוא חפץ בה מ״מ הרי בידה לחזור. אבל אם נשבעה ע״ז י״ל בצירוף נקרא טובה. ובזה מיושב מה שהשיג מוהרי״ק על חבר שבדורו שא"כ מה היתה טובת משה שנשא בת יתרו. ולפ״ז א״ש דלא אמרינן דלא מקרי טובה רק ברצון לבד לא מקרי טובה. אבל במה שהיא מוכרחת לישא אותו שפיר נקרא טובה אחר שחפץ בה ואין בידה לחזור. ואם כן ביתרו שכבר נתן לו בתו שפיר מקרי טובה שאחר שנשאה שוב אין בידה לחזור. מ״מ פשט דברי מהר״ם משמע אפילו בשבועה לא מקרי טובה לאיש. וכן נראה שהבין בש״ך סקנ"ה שכתב שדעת מהרי״ק אינה כן. וכן נראה דעת הרב ואם יסבור שהשבועה נקראת טובה א״כ הרי רמ״א מיירי בהדיא בנשבעה וא"כ בודאי הוה טובה בזה שהפיקה רצונו ונשבע על מה שהוא חפץ. אלא ודאי אף אם הוא חפץ דבר שאינה טובה לו אף שהשביעו ע״ז לא מקרי ע"ד חבירו. וכן נראה מלשון תשובת מהר״ם שהביאה מוהרי״ק ומהרמ"פ שם וז"ל הכי נמי עשה לה טובה שנתרצה לישאנה וקיבל גם הוא בחרם לקחתה עכ״ל. ולא כתב בפשיטות שנתרצה לקבל בחרם לקחתה. אלא ודאי רצוי דקבלת חרם לא מקרי טובה ותרתי בעינן שיתרצה לישאנה שהיא הטובה בעצמה ושיקבל בחרם שיהיה טובה לפי האמת דרצוי לבד לא נקרא טובה שהרי בידו להפקיע ולחזור מן הרצון וא״כ אינה טובה בהחלט. וגם השבועה לחוד להפקת רצון ג״כ לא מקרי טובה. ועתה נדבר לפי מה שהוגד לי שנדר לפלוני לפי שראהו עצב ואמר לו אני נותן לך ת״כ יהיה אצלי ברית מילה גם הוא ישתמש בו וזהו ודאי נדר לתועלת חבירו מקרי. גם יש לדונו למקבל טובה לפי שנתרצה אצלו לשירות הוא וגם הוא נתחייב בו בתקיעת כפו. איברא כמה תשובות בדבר. חדא שכבר כתבתי לפי המקור שהוא מן הגמרא וכפי מה שבררנו לעיל י״ל הא דאין ההתרה התרה היינו בענין שאין הנשבע חוזר ומבקש הוא שיתמידו לו בטובה והלאה כשבועת משה ליתרו וצדקיהו לנבוכדנצר. ובזה מיושב בפשיטות דעת ר"ח שהביא ראיה מפרעה דא"ל איתשיל אשבועתא א״ל אתשיל נמי אדידך. והקשינו לעיל מזה לדעת ר"ח. ולפ״ז לק"מ דכיון שיוסף לא ביקש יותר שיתמיד בטובה כי למען כבוד אביו. כל טובתו כאין נחשבו. ואם לא יסכים על רצונו היה מתירא פרעה פן לא יחוש עוד לטובתו להבא. או אפשר שאז לא היה ביד פרעה להרע לו ולא היה צריך לטובתו א״כ שפיר היה יכול להשאיל עליו אף שלא מדעת פרעה. ואם כן הדברים נכוחים למבין. והראיה מפרעה גם היא נכונה היא. אלא שבטלתי דעתי נגד הגדולים החולקים על סברא זו כנראה ממ״ש בשנים שנשבעו שישאו זא״ז וצריך ליישב הך דפרעה כמ״ש לעיל. עכ״פ אין לנו שום ראיה מן הגמרא על זה. ובנ״ד יש לחלק כאן מכמה טעמים. חדא דזה עשה שלא כהוגן במה שנתן ת״כ להשיג גבול המשועבדים הממונים מפי רוב הציבור והרי זה לעקור תקנת הקהל בקום ועשה שאף לדעת הט״ז שידמה תקנת הקהל למצוה דרבנן. וא״כ נשבע לבטל תקנת הקהל בקום ועשה ובקום ועשה אפילו בדרבנן לא חיילא וכמ"ש בזה לעיל שזה עיקר כמ״ש בתה״ד דתקנת הקהל מן התורה היא וישבנו ההרהור של תה״ד. וגם ישבנו שאין חולק עליו ואין להרהר יותר על הוראת הגאונים וכיון דשבועתו לא חלה. גם שבועת השני ניתרת דלא מקרי עשה לו טובה. ועוד י״ל דזהו לא מקרי עשה לו טובה שהרי עיקר הטובה היא במה שנתרצה לשמש אצלם לעתי הצורך ובאמת ברצון לב״ד כמ״ש רמ״פ אילו לא היה נשבע שלא יסתפק בשמשי העיר לא היה צריך לשירות ההוא כלל ולא היה לו שום טובה בריצוי השירות. וא״כ כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרא והיה כלא היה מעולם א״כ אגלאי מלתא למפרע שלא היה שום טובה בזה השירות ואינו דומה לשנים שנשבעו לישא זא״ז שאף שאחד מהם מתחרט לאיזה טעם שיהיה עכ״ז נשארה טובת האשה שראוי לקרותה טובה מצד עצמה למה שנתרצית היא לו. ואם לא יפר שבועתו שנשבע לה עדיין נשארת הטובה כאשר היתה באמנה אתו. ואף שמתחרט ע״ז לא מהני דסוף סוף האשה עשתה לו טובה. ואם כי מצא זיווג אחר טוב מן הראשון. עכ״פ בשעת שבועה היתה טובה לו בעצם. ובשעת שבועה היה הטובה לשניהם. משא"כ בנ״ד אם יתיר לו הראשונה אגלאי מלתא שגם בשעת השבועה לא היה בה תועלת כלל. וא״כ הרי זה דומה למ״ש הריב״ש בתשובה כשנתגלה עתה שלא היה טובה למודר לא מקרי טובה הכי נמי י״ל כשלא הגיע טובה למדיר. ועוד בה שלישיה כי לפי מ"ש בש"ך בשם ב״י בשם הרשב״ץ בפועל שנשבע לבעה״ב שיכול לישאל שלא מרצון בעה״ב דלא מקרי עשה לו טובה והב״י השיג עליו דבעה״ב עשה לו טובה שמשתכר במלאכתו. והש״ך ישב דבריו דבעינן טובה בעבור השבועה. וא״כ בנ"ד אילו רצה פלוני להשאיל על שבועתו היה רשות בידו לחזור בו ולישאל על שבועתו. א״כ י״ל שגם השני יכול לחזור ואינו דומה לשנים שנשבעו דמקרי טובה דעיקר טובה הוא רצון השידוך רק שהרצון מצד עצמו אינו טובה שבידו לחזור. ואם נשבע על זה כיון שאין יכול לחזור ולהשאיל על שבועתו ולהפקיע ממנו הרצון שפיר הוה קבלת טובה בשיקול. משא"כ כאן אף שנשבע לו פלוני ע״ז י״ל דלא מקרי קבלת טובה שהרי יכול לחזור ולהשאיל על שבועתו. וחילוק נכון הוא למבין ועל ארבעה אשיבנה בטעם רביעי כי מהרי״ק בסימן נ״ב הביא בשם ר״ת ור״י שכתבו דלא אמרינן הכי במודר הנאה מחבירו שאין מתירין לו אלא בפניו רק כשחבירו מכריחו לכך. דאל״כ איך אמר בגבעונים שיוכלו לשאל על שבועתם הא נדרו ע״ד חבירו. ותירץ כיון שלא הכריחו ישראל לדור אלא מרצונם נדרו. ונראה שזה תירוץ אחר בשם ר"ת דהא הריב״ש בתשובה סימן קפ״ז מביא ראיה מזה דבלא קיבל טובה ממנו יכול לישאל שלא מדעתו. ולכאורה תמוה דמבואר בהדיא בכתוב שביקשו הגבעונים ואמרו שיכרתו להם ברית. וע״כ צ"ל דאף שבקשו על כריתת ברית כיון שלא בקשו השבועה בפירוש לא מקרי ע״ד חבירו. וא״כ בנ״ד כפי המדובר למעלה לא ביקש פלוני השבועה ממנו רק מצד עצמו נדר לו י״ל לכ״ע לא מקרי ע״ד חבירו כיון שלא ביקש ממנו השבועה. דלא דמי לשבועת צדקיהו ויתרו שהשביעם על כך. גם ברא״ש דגיטין דף ל״ה נראה שר״ת עשה מזה שני תירוצים שלתירוץ הראשון בדיעבד מותר. ולכן חיישינן דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה כיון דבדיעבד שרי. ולתירוץ השני צריך לומר דגם היתומים לא מחשב טובה במה שב״ד מדירין אותה ונותנין לה כתובתה. מזה ראיה דסבר כמ״ש לעיל דעיקר טעמא דאין מתירין לו אלא בפניו משום שאינו בדין שיקבל הטובה בשביל השבועה ואחר כך ישחוק בו וא״כ עשה לחבירו שלא כדין. ולכן באלמנה דמורי התירא שבדין נטלה כתובתה וא״כ אינה טובה באמת. דבלא״ה יש לה ליטול כתובתה. וא״כ כ"ש בנ"ד שמצוה היא להתיר נדרו ואין מקום להתירם עליו דאדרבה מעיקרא עביד שלא כדין:

הנה נא הואלנו לבאר כיד ד׳ הטובה עלינו שלא לחוש לדעת חבירו. ועתה נבאר אם נוכל לחשוב הת״כ הלז ע״ד הרבים מאחר שהיו שם כמה אנשים ונתנו ת״כ לתבירו. י״ל שת״כ שנתן לחבירו נתן לו ע"ד כולם. והיא סברת מהרי״ק ברמ״א סעיף כ״א הג״ה דד׳ שנשבעו יחד הוה ע״ד רבים והיא בשורש קפ״א סעיף ג׳. אך המעיין שם יראה שלא החליט הדבר וז״ל ועוד חוששני לזה משום נדר שעד״ר דפשיטא דאין לו הפרה כי אם לדבר מצוה. שהרי כל אחד ואחד מארבעתן ע״ד חבירו נשבע כי כשהסכימו כולם לישבע איש אל אחיו. וכל אחד נעשה כעושה טובה לחבירו אלא שמעט אני חוכך בזה ממ״ש הרמב״ן בחרמי הקהל. ותמה על עצמך אפילו הלכו אצל חכם הרי נהגו עכשיו להחרים ולהשביע ע"ד המקום וע״ד הקהל וה״ל ע״ד הרבים כנלענ״ד. ולפי סברא הנ״ל כו׳ תיפוק ליה כל מה שמחרימין הקהל לצורך הקהל ותיקונו וכל אחד מהם מסכים לחבירו וצייתי לו ונכנס בחרם דחשיב ע״ד הרבים דכל אחד מהם ע״ד חבירו קיבל עליו השבועה. ותירץ דלרוחא דמילתא נקט ע"ש. הרי שלא החליט הדבר דאדרבה הרמב״ן משמע דחולק:

וראיתי בתשו׳ רמ״א סי׳ פ״ג שכתב לדחות ראיית מהרי״ק שהרמב״ן לא ס"ל הך דרבים שנשבעו יחד הוה מסתמא ע״דר. ומה שהוצרך הרמב״ן להקשות על חרמי ציבור מפני שמתנין ע״ד המקום וע״ד הקהל איך מתירין הא הוה עד״ר. והקשה למהרי״ק תיפוק ליה בלאו הכי שבועות הקהל ע״ד רבים ותירץ משל לדייג כו'. וכתב רמ״א כי בנפשו דיבר הדברים האלה כי הקושיא מעיקרא אינה כי מה שהוצרך לתלות בדעת רבים הוא משום דהרמב״ן רצה להקשות שאפילו כל הנודרים נתחרטו אין להם היתר כמ״ש שם שאפילו כל הנודרים הלכו אצל חכם כו׳ ולכן הוצרך לתלות הקושיא במ״ש ע״ד המקום וע״ד רבים כו׳ דאותן רבים הם אחרים שאינם בכלל הנשבעין ולכן לא מהני חרטות המתקנים והנשבעין מאחר שתלו שבועתן באחרים ובדעת המקום. אבל אין להקשות ממה שהם נשבעין להדדי דהא אפילו נשבעו כולם ע״ד אחרים מ״מ אם מתחרטים כולם יש להם התרה כמ״ש התוספות פרק השולח דף ל״ה ד״ה אבל נשאת ע״כ דבריו. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו חדא שדעת הרמב״ן אינה כדעת התוס׳ שסובר דעד״ר אפי׳ פירט אותם ומסכימים בהתרה מ״מ אין לו התרה וכמ״ש בב״י בשם תשובת הרמב״ם ח״א סימן ל״ו. וכתב בשם הרמב״ן במשפט החרם שאין דברי האומרים שיכולין להתיר מדעתם נכונים. וכן ראיתי במשפט החרם שבתשובות להרמב״ן סימן רפ"ח. ואף שהתשובות עצמן הם מיוחסות לרמב״ן ואינם לו משפט החרם הוא שלו כנודע למי שמכיר בקריצותיו ורמיזת לשונו הנעים. נמצא שהרמב״ן גופיה אינו סובר כן. ואף דבש״ך יורה דעה סימן רכ"ח ס״ק כתב דאם מתחרטים מטעם א׳ יש לו התרה. אין לומר שנתכוין רמ״א לכך דר״ל אף אם יתחרטו כולם מטעם אחד דמשום סברת מהרי״ק היה מועיל וע״ד רבים אינו מועיל חדא שדבר זה חדש הוא ואיך יסמוך רמ״א על זה והרמב״ן שלכך אינו מקשה בפשיטות וה״ל לפרושי דלא נטעי לומר דדוקא משום שאמרו ע״ד הקהל. אבל בלאו הכי לא יהיה נקרא עד״ר. ומטעם זה ג״כ אין דברי רמ״א נכונים. ולא עוד אלא שדעת הרמב״ן שם נראה דאין להם התרה בשום ענין שהרי לא זכר שום חילוק בזה וז״ל וכן פי׳ ר״ת בתשובה והוסיף דדוקא גבי מקרי דרדקי שע״ד הודר וע״ד הותר לפי שיצא הפסדם בשכרם באותו דבר עצמו אבל משום מצוה אחרת אין לו הפרה דמנא לן שכך היה דעתם משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו. וא״ת יהיו נשאלין אילו למיסר שוינהו עלי׳ שליח ולא למשרייה ליה הלכך אין חרטתם חרטה להתיר לו עכ״ל. ודבריו צריכים ביאור ופירוש כי קיצר בלשונו הצח כמנהגו. ולא רבים יחכמו להבין דבריו הקדושים. ונ״ל ביאורן של דברים דסברת ר״ת דאין להם התרה רק כשנדרו בשביל אותו דבר עצמו כמו במקרי דרדקי דפשע בינוקי והדירוהו ע״ד רבים ואהדריה משום דלא אישתכח דדייק כוותיה ובזו לבד מתירין. וטעם הדבר שכשאמר ע״ד רבים מסתמא דעת רבים אז שיודר בתנאי שימצא אחר כמוהו דהכי הוא ע״ד רבים שמסתמא רבים מסכימים להעבירו משום דפשע אבל בתנאי שימצא אחר כמוהו וכ"כ הר"ן בגיטין פרק השולח דהוי כעין נדרי טעות. אבל דבר מצוה אחרת לא דלא קים לן דמשעה ראשונה היו מתחרטין משום מצוה זו. משא״כ במקרי דרדקי קים לן דמשעה ראשונה לא היו משגיחין בפשיעתו להדירו אם לא שעלה ע"ד דימצאו אחר כמותו ומ״ש ואם תאמר יהיו נשאלין אילו ר״ל ישאלום אם מתחרטים מעיקרא שאילו ידעו שיסתעף מזה ביטול מצוה לא היו מסכימין בנדרו וכשיאמרו שלא היו מסכימין יתירו לו ליתא דלמיסר שוינהו שלוחים ולא למשרי׳ ליה. ועיין בב"י בשם הרשב"א דגיטין פרק השולח. ונראה שגם הרשב״א נתכוין לכך דהוה כאילו הודר ע״ד שהוא ניחא לרבים בהדרתו שכלום עשו אלא בשביל התינוקות וכשיש ביטול לא היתה דעת הרבים מסכמת כלל להדירו. אבל מעולם לא עלה ע״ד ר"ת שיצטרכו הרבים שלא נדו להשאל על התרתן. וגם הסמ"ג שכתב בשם ר״י שלכך ע״ד רבים אין לו התרה מפני שאין חכם מתיר אלא ע״י חרטה כו׳ ועד״ר אין לו התרה מפני שאין חרטתן שוה אבל לדבר מצוה כולם מסכימים ונתחרטו בדעת אחד עכ"ל. ודברים אלו משוללי הבנה וטעם דמעולם לא שמענו שחרטת איש אחר תועיל להתיר נדרו של זה. אבל ברור דכונתו דזה שנודר ע"ד רבים תלה נדרו בדעת אחרים ואין ניתר ע״פ חרטתו דלאו בדידיה תליא מילתא שמסר נדרו לדעת הרבים ובטלה דעתו נגד הרבים. מיהו לדבר מצוה סתמא כפירושו שבודאי ניחא לרבים שלא ישאר בנדרו. נמצא שלא תלה כי אם בדבר שיסכים עליו דעת רבים בהחלט. משא״כ בבא דבר מצוה א״כ דעת רבים מסתמא שיותר נדרו והוה כאילו אמר ע״ד רבים כ"ז שבסתמא יהיה דעתם שישאר בנדרו. אבל כשתבא סיבה שניחא להם שיתיר נדרו יתירנו משא״כ לדבר הרשות כיון דאין לומר בסתמא דעתם שיתירנו לא תועיל חרטתם להתיר נדרו כמו שאינה מועלת חרטתו דמעולם לא מצינו חרטת זולתו תתיר נדרו ואין לנו לומר שכך דעתו אם יתחרטו כולם יותר לו דהא ליתא כיון שאין לומר מן הסתם מתחרטין כמו לדבר מצוה רק מטעמים שונים שאין סתמן כפירושן. א״כ בשעה שנדר על דעתם לא היה עומד להתיר לדבר זה מן הסתם כמו לדבר מצוה. שגם בשעה שנדר על דעתם היה דעתם גם אז מסכמת שאם יהיה לדבר מצוה שיותר. א״כ מעיקרא אדעתא דהכי נדר אבל שלא לדבר מצוה אינו בכלל נדרו מתחילתו שהרי לא עלה על דעתו שיסכימו בהתרה מפני חרטה שיתחרטו שאין עומדין להתחרט בסתמא רק לאיזה סיבה. ולכן לא מהני חרטתן אף אם נתחרטו מטעם אחד אינו מועיל חרטת הרבים להתיר נדרו כיון דבסתמא אין דבר זה עומד לרבים להתחרט והחרטה אינה אלא מקרית כנ"ל ברור. ולפמ״ש בכונת רשב״א נסתלקה תלונת ב״י מעליו:

ומעתה מה שביקש הש״ך ללמוד דאם מתחרטים מטעם א׳ מתירין לכ״ע ליתא ואינו מיחוור כלל דממה נפשך אם נאמר שתלה בדעת רבים כל זמן שירצו אין שום טעם לחלק בין מתחרטין מטעם א׳ או מטעמים שונים. אבל האמת הברור כדפרישית. ועיין בר״ן בנדרים דף ע״ג ע"ב במ"ש בכל הנודרת ע״ד בעלה נודרת. ואחר שבררנו ת״ל דלהך דיעה שאינו מועיל דעת רבים להתרה שלא לדבר מצוה. אם כן אין מקום לדברי רמ"א במ״ש שדעת הרמב״ן שעם הסכמת הרבים יכולין להתיר וליתא. ותו חזינא תיוהא בדברי רמ״א בזה שהשיב לקיים דברי מהרי"ק דלא הועיל כלום בתירוצו. שהרי ברמב״ן לא נזכר כלל ע״ד רבים כי אם ע״ד הקהל. וע״ז קשיא ליה למהרי״ק אפילו לא אמר על דעת הקהל מסתמא ניחא להו. וא״כ מה הועיל רמ״א בתירוצו שע״ד רבים אינו מועיל הסכמתן דהא לא אמרו אלא ע״ד הקהל וסתמא נמי ע״ד הקהל נדרו שע״ז תמך מהרי"ק יסודתו ובאמת ברמ״א שם נזכר ע"ד רבים וליתא שהרי ברמב״ן לא נזכר כלל ע״ד רבים כי אם על דעת הקהל וזה למהרי״ק אפילו בסתמא כיון שכל הקהל מקבלים הוה על דעתן. ואי הוה ס״ל להרמב״ן דמתירין בהסכמתן היה צריך גם כן הסכמת כל הקהל וזה יועיל אפילו אמר על דעת הקהל לפי דברי רמ״א. אבל כבר בררנו שאין דעת הרמב״ן כן וליתא לדברי הרמ״א בתשובה זו. גם על מהרי״ק יש לתמוה איך עלה בדעתו שיודה הרמב״ן לסברתו דחרמי הקהל חשיבי על דעת רבים. הרי הביא תשובת הרי״ף וז"ל וכן מצינו בתשובה לרבינו הגדול שאמר וקהל דמחרים על דבר ונתחרטו כי ילך אצל חכם ויתיר להם החרם עכ״ל. וה״ז מפורש היפך דברי מהרי״ק לפי ההנחה שהניח שסתמא הוא ע״ד רבים ואיך יתיר להם החכם. וכבר הבאתי כמה ראשונים שחולקין על מהרי״ק. ולכן נ״ל דליתנייהו לדברי מהרי"ק בזה. ותירוצו של מוהרי״ק דחוק הוא. גם דברי מוהרי״ק קשים דלמה לו הסברא שהוא ע"ד רבים תיפוק לי׳ שהוא ע״ד חבירו כיון שכל אחד הוא בגדר מקבל טובה לפי דברי מהרי״ק וע״ד חבירו ס"ל לכמה פוסקים דאפילו לדבר מצוה אין מתירין כמ״ש מהרי״ק בסימן נ"ב ובעד"ר לכ״ע מתירין לדבר מצוה. גם קשה איפכא כיון דהוא עד"ר ל״ל טעמא דטובה הא עד"ר אפילו בלי טובה חשיב עד"ר. וי״ל לזה דודאי בפירש בהדיא עד"ר א״צ לטובה אבל כאן שנשבע סתם מהיכא תיתי נאמר שנשבע ע״ד חבירו. ולכן נתן מוהרי״ק טעם דמאחר שניחא ליה שחבירו ישבע על דעתו ג״כ שפיר חשיב עד״ר. וכוונת מוהרי״ק עד״ר שקיבל טובה מהם. ומ"מ לדבר מצוה י"ל דס״ל דמתירין כדברי התוס׳. ונ״ל ראיה לסברת מוהרי"ק דודאי ל״ל דאם נשבע לשלשה בדבר שהוא טובה לשלשתן יחשב ע״ד רבים. דא"כ שבועת הגבעונים היתה ע״ד רבים שהרי נשבעו לדעתם וטובתם. אע״כ כל שאין לנשבעין טובה מזו השבועה י"ל שלא נשבעו על דעתם כלל. וא״כ יש להוכיח מדברי מוהרי״ק גופיה דדוקא בהגיע להם טובה בעצם מן השבועה שז"ל מוהרי"ק וכל אחד נעשה כעושה טובה לחבירו כדפירש לעיל וכונתו כפי המבואר בתשובתו שעשו שותפות שכל א' יהנה מחבירו כשיצליח במעשה הרפואה כמבואר למעיין בו. וקשה למה לי לטורח הלזה תיפוק ליה בלא״ה כיון שהסכימו כולם על ענין אחד ועשו שבועה ביניהם וכל אחד היה חפצו ורצונו שישבע לו חבירו נימא שזה בעצמו הוא הטובה. אלא ודאי נראה ברור לדעת מוהרי"ק דאם הסכימו על ענין אחד אף שהוסכם לכולם לא מקרי עד״ר. מאחר שהסכימו שכל אחר מהם ישבע ע"ד. אלא ודאי משום הכי לא איריא שנשבע ע״ד הרבים חבריו. דמאן לימא שכיון לישבע בשבועתו ע"ד חבירו שמא לא נתכוין רק ע״ד עצמו. וגם אם חבירו נשבע גם כן ע״ד עצמו יש לומר דלא איכפת ליה כלל בזה שישבע חבירו על דעתו דוקא כיון שלא ידענו לו מזה תועלת ברור. ואף אם בקשו כל אחד השבועה מאן לימא לן שביקש לאסור את חבירו שלא ימצא היתר לשבועתו כיון שאינו מוכח מגוף הענין תועלת השוה לכל נפש. מאן לימא שהיה הענין גם כן חזק ורשום אצלו על דעת שביקש להאסר בכבלי ברזל בכדי שיאסר גם חבירו עמו. לכן באם נמשך לו טובה בעצם שאנו יודעין שבודאי היה חפץ בטובה ושתתקיים בלי ספק היה עושה מה שבכחו לעשות. אם כן ודאי נדר על דעתו. ועוד דבלא היה טובה לכולם יש לומר דילמא יש מהם שלא עשו השבועה כי אם לאהבת המשביעים ולא בשביל שישבעו גם המה ואף שדיברו בפועל נלך ונשבע ארבעתינו זה לזה על ענין שאין ידוע תועלת לכל אחד בו אינו מוכח שעשה כן לטובת עצמו שאפשר שלא עשאו רק לאהבת חבירו. וכל שאינו מגיע לו טובה מן השבועה ההיא אין לנו לומר שנשבע ע"ד חבירו דוקא דעיקר טעמא דנשבע ע״ד חבירו שלא בשביל הטובה שעשה לו יש לו התרה היינו משום דכיון דאין לו טובה מזה מה לו לישבע דוקא ע״ד חבירו ולקשר עצמו בקשר של קיימא דוקא. ולכן בעינן טובה דוקא שידענו בודאי שהיה חפץ בשבועה לטובת עצמו דלא שייך לומר שיעשה שותפות לטובת חבירו דוקא ולא לטובת עצמו דאין דרך לשתף עצמו בעסק מו״מ ומלאכה כי אם לתועלת עצמו. א"כ ברור לנו שכל מה שבידו לעשות לחזק הענין הוא עושה. משא״כ בענין שאינו בעצם הטובה ודרך לעשות לאהבת איש או קנאתו באיש ההוא לא יחוייב שיתחכם לעשות דוקא קשר של קיימא. שהרי בלתי אפשר לידע מה בלבו של האיש ועד היכן אהבתו ושנאתו מגעת. ואף אם האהבה או השנאה גדולה בלב. אחר שאין לנו ראיה ברורה ע"ז אין זה רק דברים שבלב שאינם דברים. ואף אם שמענו כי היה אהבה עזה או השנאה. הלא בן אדם ינחם בכל שעה ורגע ישתנה דעתו. וכל שאין לנו הוכחה ע״ז בבירור לא הוה ע״ד חבירו. וא״כ בנ״ד שלא היה שום תועלת בשבועה רק להנקם בשביל כבוד אחד מהם שלא שרתו אותו משועבדי הקהל אינו בכלל ע״ד חבירו ולא ע"ד רבים כמו שבארנו דברי מוהרי"ק גופיה. ועוד דבאין בחבירו ההוא טובה בעצם למה יקשור עצמו שלא יוכל להתיר דהא בלא"ה אין נדרים ניתרין אלא ע"י פתח או חרטה וא״כ אף הוא אינו נודר רק אם ישאר בדעתו באהבתו ושנאתו כאשר הוא עתה ולא כשיניענו ענין שיתחרט אח״כ עליה ואין לומר דניחא ליה שאם השני ימצא פתח והוא לא יתחרט כדי שלא יוכל חבירו גם הוא להשאיל אע״פ שמתחרט די"ל דאדרבה שלא עשו כן רק כל אחד לאהבת הקשר והחיבור. וכשעלה ע"ד חבירו להתחרט אף שהוא לא יתחרט מ״מ י״ל דלא איכפת ליה בהתרת חבירו שהרי סוף סוף הרי נהפך לבב חבירו לאהבה ובלא״ה שוב אין הקשר חזק כ״כ משא״כ בטובה שהוא במדיר י״ל שמכניס גם את חרטתו בספק כדי שלא ישאל חבירו כשיתחרט שיפסיד הטובה המגעת לו. וגם עיקר סברתו של מוהרי״ק לפענ״ד אינה מוסכמת מגדולי הראשונים שהריב״ש בתשובה סי׳ קע״ח כתב וז״ל נשאל על ציבור שהסכימו על ענין שלא יטעון אחד מהן חטה כו׳ והסכימו והחרימו באלה ובשבועה. והשיב ע״ז דלענין החרם י״ל ולילך אחר המנהג וז"ל אבל השבועה שקבלו עליהם כמ״ש בשאלה צריכים הם לשאלת חכם ונשאלין אפילו לחצאין שהרי הם כיחידים וכ״כ הראב״ד בתשובה שציבור שעשו תקנה יקבלו אותה בחרם ובשבועה שהחרם יכולין הקהל להתירו מאליהן בלא פתח ובלא שאלת חכם. אבל השבועה צריכים הם לשאלת חכם ונשאלין אפילו לחצאין כו'. וכ"כ הרמב״ן וכו' עכ"ל. ומבואר בריב״ש בסוף שההסכמה הזאת היתה לתועלת מחמת שהיו הציבור בסכנה כמבואר למעיין בו. הרי בהדיא דריב״ש וראב״ד ורמב"ן ס״ל בפשיטות דזה לא מקרי ע"ד רבים. וכן מבואר עוד בריב״ש בסימן תפ״א וז"ל עוד שאלת אם השנים עשר אנשים אשר קיימו כל התיקונים בכח האלה והשבועה מתחרטים משבועתם כו'. וכתב ובנדון זה אם לא אמרו ע״ד רבים ומבואר היא שהוא כשאר השבועות כו׳ ואפילו שכל אחד נשבע בפני רבים כו׳ ואפילו אם נשבעו ע״ד רבים כו' עכ״ל הרי דפשיטא ליה דשבועת הקהל אינה ע"ד רבים כלל אבל שהוסכם אצלם שכולם ישבעו. ולדברי מוהרי״ק כל שבועת הקהל היא ע״ד רבים. ובש"ע סימן רכ״ח ס״ל כתב בציבור שהסכימו על ענין אחד ונשבעו כל איש מהם עליה ואח״כ רצו להתיר אין להם תקנה עד שיתחרטו כולם וימצאו פתח לשבועתם. וכתב רמ״א שם ועיין לעיל כתבתי דיש מי שחולק וס״ל דזה מקרי נשבע עד״ר ובש"ך הביא שם בשם ט״ז דציבור שאני דכל מעשה ציבור היה כאילו התנו כולם. והא ליתא דסברא זו לא נאמרה רק אם נימא דאין צריכין התרה כלל וכמבואר בריב״ש סי׳ קע״ה ולסברא זו אין צריכין שאלה לחכם כלל. אבל אם נימא דצריכים שאלה לחכם ממילא שהוא כדין הנדרים ובעד״ר אין לו הפרה ולכן ס״ל להרשב״א דאפילו עד״ר מתירין הם עצמם אפילו לדבר הרשות. אבל לסברא דבעי התרה אי הוה עד"ר לא מהני התרה ולדברי מהרי"ק כל חרמי הקהל הם עד״ר כמבואר בדבריו בהדיא שלא מצא לו מקום לדחות להסיר דברי הרמב״ן מעליו אם לא במה שדחוק כי הרמב״ן עדיפא מיניה נקיט. וכיון דבררנו דהראב״ד והרמב"ן והריב״ש פשיטא להו דליתא להך סברא א״כ אין לחוש לספיקא של מוהרי״ק שאינו מוצא מידי ודאי של גדולי הראשונים ובודאי גם מוהרי״ק אילו הוה חזי להו היה מבטל דעתו נגד דעתם. ואפילו בעד״ר מ״מ יש מקום להתיר כיון דדבר מצוה היא למעט במחלוקת. ואף שידענו שהנשארים בלתי מסכימים בהתרה הנה הרב״י כתב ואיכא למיבעי היכא דקיימי הני רבים וצווחי דלא ניחא להו בהתרה זו אע"פ שהוא לדבר מצוה והיה נ״ל דאפילו הכי מתירין לו דהא ודאי חזקה על כל איש מישראל דניחא ליה במצוה והני דאמרי לא ניחא להו יצרם תוקפם כמ״ש הרמב"ם דאל״כ לא הוה שרי להתיר בלתי ידיעת הרבים דהוי לן למיחש שמא לא יסכימו וההתרה בטילה והנדר קיים. אלא שהריב״ש בתשובה כתב על אחד שנשבע ע"ד הקהל גדולים וקטנים והיה בהתרתו דבר מצוה שאם יש מוחין בהתרתו אין מתירין לו שהרי הוא אומר שע״ד כל הקהל הוא נשבע כו׳ עכ״ל ומזה הוכיח הרב"י דס״ל דאם מוחין אין מתירין לו. ועפ״ז כתב הרב רמ"א בש״ע סימן כ״א דאם הרבים מוחין אין להתיר לו. ואני אומר כיון שכבר הגיד הרב״י דעתו שוב אין חוזר ומגיד. אלא שביטל דעתו מפני תשובת הריב״ש. ובאמת נראה ראיית רבינו הב״י ברורה. דאל"כ למה לא ניחוש שימחו הרבים. והרי מצינו אפילו באומר קונם עיני באישן היום אם אישן למחר שאמרינן דאל ישן היום שמא ישן למחר ואם במילתא דתליא בדידיה חוששין דבתנאה לא מזדהיר איך לא ניחוש בדבר התלוי בדעת אחרים. וה״ל לחלק ע״ד מי נדר ומי ומי הם האנשים כפי חזקתו שיסכימו לדבר מצוה. כי אין לך דור שאין בו צדיקים ורשעים. ואיך לא ניחוש לזה המיחוש כי קרוב הוא. ובאמת מדברי הריב״ש אין ראיה כלל דמסתמא נשבע בדבר שהיה תועלת להקהל דמסתמא הם מוחים בעבור איזה תועלת שמגיע להם ע״פ שבועתו דלאו בשופטני עסקינן וכמנהג סדום. אלא ודאי דמיירי שהשבועה היתה לתועלת והריב״ש לשיטתיה ס״ל דבנשבע לתועלת חבירו אין מתירין לו אפילו לדבר מצוה ולכן יכולין למחות. ותדע דהא מדברי הריב״ש נראה דאפילו שנים מוחין או אחד אין מתירין עד שיסכימו כולם. וא״כ ל"ל משום דהוה עד"ר שהרי לא נשאר מהם רבים כלל ואדרבה נראה לי ראיה מדברי הריב"ש גופיה בסימן שצ״ה וז"ל ומ״ש בשאלה הנודר בעד״ר לכל הפחות צריך שיפרוט את הרבים וכו' ומ״מ אף לדעת ר״ת בנידון זה כיון דעד"ר האמור בגמרא ר"ל כשמזכירין אף עד"ר המוזכר בשטר ר״ל שהזכירן בשעת שבועתו וכו'. ומה שלא חשו העדים לפורטן בשטר לפי שאין ידיעתן בשטר מעלה ומוריד. שהרי לדבר הרשות אין לו התרה אפילו בהסכמתן ולדבר מצוה מתירין אפילו בלא הסכמתן עכ"ל. ואי ס״ל להריב״ש דהרבים יכולים למחות א״כ היו מועילין בפורטן לענין שאם ימחו הרבים לא תועיל ההתרה אפילו לדבר מצוה. אלא ודאי ס״ל דהתרה מהני ואפילו אם ימחו אין משגיחין במחאתן. וכן נראה מדברי הרב בסימן תפ״א שירד לחלק אם היתה השבועה עד״ר אין מתירין אלא לדבר מצוה. ואמאי לא פירש אם נשבע ע״ד הקהל כיון שהיו מקצתן מוחין. אלא ודאי לא מהני מחאתן כלל. וכן נראה מדברי הפוסקים שסוברים דבעד"ר אפילו רבים מסכימים אין להתיר לדבר הרשות והביאו הרב רמ״א. וקשה לדבריהם מנ״ל להתיר לדבר מצוה מן הסתם הא אין לזה שורש בגמרא זולת מה שאמרו ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא ואהדריה רבינא ומנ״ל להתיר בסתם הא י"ל שם היה עם דעת הרבים. דבשלמא אי אמרינן דעם ד״ר מתירין אפילו שלא לדבר מצוה ע״כ מיירי בסתם דעם ד״ר אפילו שלא לדבר מצוה מתירין משא״כ לפי שיטת האומרים דלדבר הרשות אפי׳ עם ד"ר לא מתירין. א"כ י"ל דגמרא מיירי עם ד"ר שהסכימו בפירוש אלא ודאי פשיטא להו דכל היכא דמתירין עם ד״ר לדבר מצוה אפילו בלא דעתם כלל נמי יש להתיר דאין דעתם מעכבת כלל בדבר מצוה דאיהו עד״ר נדר והמעכבים בדבר מצוה לאו בני דעת נינהו דדעת שוטים אינו כלום לעכב בדבר מצוה. דודאי כפי דעת האמיתי היו מסכימים לדבר מצוה אלא שיצרם תוקפם כמ״ש הריב״ש. ולא בדעת ידברו. ולכן אין תשובה ע״ז ממה שנמצא בפוסקים דמסתמא מסכימים היינו משום שכן היא ראוי להיות מן הסתם ואם הוא מוחה בטלה דעתו. וכן נראה מתשובת מוהרי״ק שהבאתי לעיל שכתב דהוה עד״ר ואין לו התרה אלא לדבר מצוה ואמאי לא כתב עדיפא מיניה דאפילו לדבר מצוה אין מתירין לו כיון דהוא נדר עד״ר ומסתמא חביריו לא ביקשו שיתירו לו כנראה בתשובה שם. אלא ודאי לדבר מצוה לא משגחינן במחאתן כלל. וכן משמע נמי ממ"ש הריב״ש בתשובה שיש חולקים על ר״ת וס"ל דעד״ר היינו דוקא בסתם שאין להתיר לו שלא ידענו על מי נדר ושמא אין אותן רבים נסכמים ע״ש שהובא בב״י. וקשה לפ״ז איך נתיר לדבר מצוה הא אין לך דור שאין בו צדיקים ורשעים ושמא יש בעולם מי שלא ירצה בהתרה. אלא ודאי לא משגחינן בדעת זה כלום אלא די״ל סתמא אין כוונתו על רשעים. איברא דאיכא למימר ודאי דברי הב״י נכונים דאפי׳ מיחו לא מהני אך לא מטעם דהרב״י אלא די״ל דלהכי לדבר מצוה יש לו התרה משום דבתחילה מסתמא לא נדר ע"ד שלא יסכימו לדבר מצוה. ואילו היה ידע מעיקרא שלא יסכימו לדבר מצוה לא היה נודר על דעתם כלל. ולכן אין מועיל מחאתן אלא דזהו דוקא בדבר שנולדה המצוה אח״כ ולא נתגלה עדיין בשעה שנדר ענין מצוה בכי הא איכא למימר דלא מצו למחויי. משא״כ היכא דתלה נדרו בדבר שהיה מצוה שימנע ממנו ואעפ״כ ביקשו הרבים להפיק מזימתם ונדרו כ״א עד"ר י״ל דלא מהני אף לדבר מצוה אם מוחים שהרי מתחילה נדרו ע״ד כן. אלא דבאמת אין סברא לחלק כלל. שהרי כל נדר אין ניתר אם לא בפתח או בחרטה וכל פתח הוא שע״ד כן לא נדר ואפ״ה לא מהני עד"ר הפתח והחרטה וא"כ לדבר מצוה למה תועיל. אע״כ דלא תליא רק בדעת רבים כלל. וא"כ אין לחלק בין מצוה שנולדה אח״כ או שהיתה מעיקרא. ומ״ש בשם מהר״ם פדואה המעיין יראה כי לא כתב כן רק לסניף בעלמא ששם לא היה רק לדבר מצוה כלל. ואף לטעם ראשון י״ל דה״ק שהם מוחין ולפי מחאתן לא היה דבר מצוה כלל. ואף אם להמון נחשוב למצוה להיות בקהל זה. ובלא״ה נמי נראה לי כיון דת״כ אין לו שורש בראשונים ובש״ס אין רמז מזה רק ר״ת הוא שחידש זאת מדעתו והרשב״א בתשובה הובא בב״י י״ד סימן רל״ט שאין זה שבועה כלל. ואף שאין לנו לחלוק על ר״ת והבאים אחריו קיבלו דבריו מ״מ י״ל הבו דלא להוסיף עלה וכבר כתב מוהרי״ו בתשובה שכתב אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דדוקא כשתקע כפו לזה שנשבע לו. אבל אם תקע כפו לזה שיעשה דבר לאחר לאו דומיא דברור הוא ע״ש הובא בש״ך ח״מ. וא״כ בנ״ד אם נימא שהת״כ אינו חל כי אם לזה שנתן לו כפו וא״כ לא דמי כלל לעד"ר שהרי לא נתחייב בת״כ בשבועה כי אם לזה ולא דמי לשבועה שנשבע לשלשתן והשבועה קיימת לשלשתן י״ל דמקרי עד"ר משא"כ בנידון זה השבועה לא שייכא לנשארים כי אם לזה. ועוד אני אומר כי אפשר שגם לר״ת בדבר שיש בו נדנוד עבירה לא מהני ת"כ דלא מקרי כריתת ברית רק בדבר שמותר לו לעשות ומותר לעשות זאת לחבירו לאהבתו וע״ז קאי הכריתת ברית. משא״כ בדבר עבירה או בדבר שאין ראוי לעשותו לא מקרי כריתת ברית. וראיה לזה דלפי מה שנראה מתשובת ר״י שבמרדכי בפ״ג דשבועות דביקש לומר דת"כ אין לו התרה משום דהוה כברית. וא״כ תימה מאי ראיה מייתי ר"י מגבעונים דנדר שהודר ברבים אין לו התרה. דילמא התם טעמא משום הברית וא״ת דדייק מלישנא דקרא כי נשבעו להם נשיאי העדה משמע דתליא בשבועה אקרא גופיה תקשי למה תליא בשבועה. הא הברית חמור הוא מן השבועה. דלא מהני ביה התרה. אלא ודאי בהא פשיטא ליה כיון שעשו שלא כהוגן הופר הברית ממילא. רק השבועה ס״ל דמ״מ כיון שנשבע להם ולא התנו היתה חלה. וא״כ נראה בת"כ שנעשה לעשות דבר שלא כהוגן איננו כלום. באופן שבנ״ד פשיטא ופשיטא דיש לו התרה עכ״פ והמחמיר בזה הוא כסיל בחושך הולך. ובאמת לפענ״ד צ״ע בלא״ה אם נדר עד״ר מועיל בדבר שהוא נדנוד עבירה אפילו ידענו שרבים חפצים בעבירה כי הר"ן בפרק השולח הביא דעת הראב״ד דלא מהני נדר עד״ר כי אם בהדירו לדבר מצוה אלא שכתב שחזר בו מהך דפרק הלוקין דאונס שגירש מוקמינן בהדירה עד"ר אע״ג דהוא דבר עבירה. ובאמת לפענ״ד מהא לא איריא ויתישבו ג״כ דברי הרב הרמ״א שהביא בסימן רכ״ח די״א בנדר שהודר עד״ר בדיעבד אם התירוהו מותר. והש״ך הקשה עליו דמסוגיא דפרק השולח מוכח דאפילו בדיעבד לא מהני ההתרה דהא מסקינן גבי כהן הנושא נשים בעבירה דמדרינן ליה עד"ר וכן באלמנה. ונראה לפענ"ד דלק״מ ומתחילה נבאר מה שהתחבט בזה מוהרי״ק בשורש נ״ב בהא דנדר עד״ר אין לו התרה רק לדבר מצוה א״כ נימא בכל נדרים כיון דקי״ל דהנודר כאילו בנה במה. א״כ כל התרת נדרים דבר מצוה הוא ויש לו התרה. ותירץ מוהרי״ק דעיקר טעמא שמא יעבור על נדרו ואילו ידעינן דלא יעבור לא היה בו דבר עבירה. ועוד תירץ דבעינן מצוה מפורסמת ודחה בעצמו דבריו. דבגמרא משמע דוקא דבר הרשות ואמת שכן מבואר גם בתשובת המיימוני לספר הפלאה כדברי מהרי״ק. אך באמת לפענ״ד אינו מספיק דהא אדרבא קיי״ל דהמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן א״כ מצוה לאתשיל עליה. ובגיטין פרק השולח אמרו מעשה בא׳ שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשך והתירו לו שיחזירנה. ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא נגזור משום דרבי נתן דאמר המקיים כאילו הקריב עליו קרבן. הרי דשם כבר קיים נדרו ואפ״ה אמרינן דהוא שלא כדין וראוי לקונסו וא״כ לא עלתה ארוכה לקושית מוהרי״ק והנלענ״ד בזה עפמ״ש הרמב״ם בהלכות נדרים בסופו. ובש״ע סימן ר"ג דכל הנודר כדי לכוין דיעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח וכו' ע״ש ויצא לנו מדברי הרב דודאי כיון דכתיבא בתורה נדרים ודאי יש בהם מציאות דבר מצוה בצד מה והיינו לכוון דיעותיו ולתקן מעשיו. ולפי האמת הוא דבר המסור ללב כמו שאחז״ל נדרים סייג לפרישות. ולכן בסתם נדרים שהם עד״ר אין נזקקין להתירן ולא נחשוב אותם מן היותו לדבר מצוה כיון שיתכן שיהיה בהם בשביל כדי גדר שהוא סייג לפרישות ולכן בנדרים שהם עד״ר בעינן דוקא מצוה ברורה שבודאי ניחא להו לרבים בהתרה. משא״כ בסתם נדר שאפשר שהוא מן הנדרים הראויים שהם סייג לפרישות והדבר מסור ללב הנודר כפי כוונתו לשמים א״כ אין להרבים בסתם להזדקק להסכים בהתרתו ולזה לא חילקו חכמינו ז"ל ואמרו בכל גווני כל שעצם הנדר הוא דבר הרשות אין להתירו כיון שיתכן שהנדר היה מן הראוי ולא פלוג רבנן בין נדר לנדר ולכן לא שוויוה דבר מצוה מצד עצם הנדר שאין ראוי להרגיל בהם מאחר שיתכן בהם פעמים לתועלת ופרישות. ולכן אין לו התרה דמה להרבים להסכים בהתירו מאחר שאינו מצוה מבוררת ומצד עצם הנדר אין הכרח שהוא שלא כהוגן. ולכן י״ל שפיר באיכא מצוה כל דהו בלאו הכי באופן שאין להסתפק כלל שיש מצוה בהתרתו כגון לעשות שלום. אפילו אם היה אפשר שיתפייסו בלא״ה כל הנדר הוא מניעת השלום ודאי ראוי להתיר כן נ״ל ברור. ומעתה אני אומר בתחילה כי באמת דברי האומרים שבדיעבד יש לו התרה המה נכונים כיון דבאמת לדבר מצוה יש לו התרה ואפילו בסתמא ג״כ ראוי להתיר מצד עצם הנדר שהוא כאילו בנה במה רק שלא ביקשו חז"ל להכניס עצמם לפלות בין נדר לנדר כל שאינו דבר מצוה זולת עצם הנדר וא״כ אפשר שדעת הרבים אינה מוסכמת דמה להם להסכים בדבר שאפשר שראוי הוא לעמוד בנדרו מ״מ אם כבר התירוהו י"ל שפיר בדיעבד דהוה התרה כיון דכבר התירוהו ממילא דבר מצוה היא שיסכימו בהתרתן כדי שלא יכשל שהוא סובר שהוא מותר וא״כ יכשל בזה רק לכתחילה אין להזדקק בזה להתיר לו דאין ברירה להתיר. אבל ודאי דעת רבים מוסכמת שיותר נדרו כדי שלא יכשל באיסור נדרים. וא״כ י״ל דוקא בדבר שאין מגיע שום מכשול מן ההתרה כשלא יסכימו. וא"כ אף שבתחילה אין להתיר לו מסתמא דעת הרבים להסכים בדיעבד. משא"כ בכהן כיון דעפ״ז יקיים אשתו באיסור ודאי מסתמא לא ניחא להו בהתרה. וכמו כן באלמנה שע״י ההיתר תגזול היתומים בהא ודאי לא מהני בדיעבד ההתרה דודאי לא יסכימו בזה הרבים. ורמ"א לא מיירי שם רק בנודר מעצמו על דעת הרבים. ומעתה אני אומר כי בודאי מסתברא כדעת הראב"ד דבדבר שהוא דבר הרשות מה להם לרבים לנדרו ומה הפסד יש להם אם יקימנו או יפירנו. ומה שהקשה מאונס שגירש לענ״ד לק״מ דהא בהא תליא דודאי בס"ד דאפילו לדבר מצוה אין לו התרה לא תליא בהסכמת הרבים כלל. רק דנדר שעד"ר אלים הנדר בעצם ואפשר שהוא כמו תרומה ביד כהן. וגם כאן שמסר נדרו לרבים תו אי אפשר בשאלה ולכן אפי׳ לדבר עבירה מהני. משא״כ לפי האמת דלדבר מצוה יש לו התרה וע״כ שתלוי בדעת הרבים כפי מה שיסכימו וא״כ ממילא בדבר שאינו דבר מצוה הסכמתן לא מעלה ולא מורדת דלא שייכי בנדר כלל. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה ר״ת אמאי לא התירו שבועת הגבעונים לדבר מצוה. ולפ"ז לק״מ דודאי לענין נדר שהודר ברבים אפילו לדבר מצוה אין לו התרה שהוא מצד תוקף ועוצם הנדר ולא תליא בדעתם כלל משא״כ בע״ד רבים כיון דתליא בדעתם ממילא לדבר מצוה יש לו התרה. ולכן שפיר למד ר׳ יהודה מגבעונים דנדר שהודר ברבים אין לו התרה. וכיון דלא תליא בדעתם לא מהני דבר מצוה כלל. וא"כ לק"מ על סברת הראב״ד. אלא דלישנא דגמרא דקאמר הני מילי לדבר הרשות משמע לכאורה שלא כדעת הראב״ד וכפמ״ש נכון דודאי בדבר שהוא מצוה ניחא להו לרבים שיעמוד בנדרו ובזכות אליביה להכריע כל העולם לזכות. ולכן אין לרבים להכנס בהתרת דבר הרשות דלפעמים הנדר נכון וראוי. משא״כ לדבר מצוה יש לו התרה דודאי ניחא להו ואי לא ניחא להו לאו בני דעת נינהו ודעת שוטים אינו כלום. ואם כן נראה בדבר שהוא נדנוד עבירה אין דעת הרבים משתתפת עמו כלל. אף אם רצונם בעבירה אין להם שייכות בנדרו. ודוקא בסתם נדר שאפשר שהוא היושר הראוי וכפי המדה הנכונה ראוי שיפליא מה להם בזריזות איש ישראל אשר יגדור גדר לנפשו לכוון דיעותיו. ולכן אין נזקקין להתירו. משא״כ בדבר שהוא כהוגן ודאי יש לו התרה אף בלא דעתם כן נ״ל ברור:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה