אור ברסלב

משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ

תשובה כג

תשובה כב

שאלה שו״ב אחד שהיה לו מחלוקת בעיר. ונשבע שלא ישחוט רק עם שוחט אחר ואחר כך התירוהו לו השבועה אם מותרת בדיעבד:

תשובה כבר ידעת שיש שני דעות בש״ע י״ד סימן רכ״ח סט״ו דאין מתירין נדר של איסור אפילו אינו אלא איסור דרבנן. ובדיעבד יש מתירין. והוקשה לך על הש"ך שם שכתב דקשה מל הש״ס מאי פריך למ"ד א״צ לפרט הנדר מהא דנודר ועובד יורד ומגרש דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה. וקשה הא לדבר איסור לא מהני התרה. וחילק הש״ך דשם אינו נודר על האיסור רק שהנדר תולה בדבר האיסור ובזו מותר בדיעבד. והקשה מעלתך מנ״ל להקשות דילמא מדירין אותו בגוף האיסור אהובי תלמידי לא על הש״ך תלונתך כי גם אף על פרש״י שפירש בגיטין דף ל״ה ע״ב שידור הנאה לגרשה משמע שאינו נודר שלא יהנה ממנה רק שתולה נדרו בדבר אם לא יגרשנה. ומה שלא פירש כפשוטו שידור הנאה ממנה. נראה דבכה"ג לא חייל הנדר וכמ״ש הר״ן בנדרים דף י״ח על מתני׳ דיש נדר בתוך נדר דלא משכחת לה רק בנזירות שיוכל לנהוג בכלות נזירות ראשון. אבל נדר על דבר אחד כיון שנאסר החפץ שוב לא יוכל לאסרו בנדר. וא"כ כאן כיון שאיסור חפצא עליו שאסור בגופה של הפסולה. א"כ לא שייך ביה נדר עוד. ואפי' לשיטת הרמב״ם פ״ג דנדרים דס"ל דנדר בתוך נדר חייב שתים. י״ל דוקא בנדר דהוה כנודר ב׳ קרבנות כמ״ש הלח״מ שם. אבל אם אמר בשר חזיר עלי בנדר. כיון דעיקר נדר קרבן הוא לא שייך בדבר וכבר נאסר החפץ עליו. כי האיסור לא ירצה לקרבן. ואפשר אפי׳ בכולל לא חייל. וקשה קצת לשון ש"ע שכתב אין מתירין נדר של איסור אפי' איסור דרבנן דמשמע דיכול לאסור עליו בנדר איסור שהוא מן התורה. ואפשר דר"ל מה שכבר אסר עליו בשבועה ונדר על שבועה שפיר חייל כיון דנדר חפצא וכמ״ש הר״ן בנדרים. ואף אם נאמר שנדר חל על דבר איסור ג"כ נראה ליישב ג״כ ומתיישב קושיי׳ התוס׳ שהקשו למה לא פריך ממתני׳ בפשיטו׳ עד שידירנה הנאה דילמא אזיל לגבי חכם. ונראה דבמתני׳ אפשר לומר שלא כדברי הש״ך שמדירין אותו שלא יהנה מאשתו פסולה והיינו האיסור בעצמו הנאת תשמישה עליו. ובזו לא מהני התרה. וכהך דעה דהיינו האיסור עצמו. אבל בברייתא דנקט נודר ועובד יורד ומגרש שהוא שפת יתר. אלא להורות נתן שצריך נדר שלא יבא לידי שהייה. רק שבהכרח איסור הנדר יגרש מיד. והיינו שיאסור כל הנאת עולם עליו כל זמן שלא יגרש. וכההיא דנדרים דף פ״ט ע"ב. וא"כ בהכרח מגרש מיד. ולא תקנו שידור הנאה ממנה דלא חמיר ליה כ״כ. שהרי בלאו הכי אסור בה מן התורה ולא דמי למה שכתב הרשב״א בתשובה בי״ד סימן ב׳ דמומר שנשבע (בתפילין) שבסכין יפה שחט אינו נאמן שחשוד בלא״ה אשבועת הר סיני דאפילו לא נימא כדברי הרשב״א יש לומר דהתם שפיר יש להאמינו כיון שאינו אוכל רק לתיאבון ומי יכריחו לישבע. לכן צריך לומר סברת הרשב״א. אבל הא פשיטא דאם נשבע ששחט יפה לאיזו הנאה פשיטא שאינו נאמן. וכאן נמי מה שידור הנאה במה שכבר נאסר אין בו נדר כ״כ. לכן פירש תנא דברייתא שידור נדר שיצטרך לגרש מיד. ואם כן תלוי נדרו בדבר שאינו אסור. ופריך שפיר והרי זה סיוע לדברי הש״ך. אלא דקשה לכאורה דהתוספות בערכין דף כ"ג כתבו דנודר שלא יהנה מאשתו פסולה. משמע שנודר הנאה מגופה. מיהו נראה בלא"ה קשה לכאורה שאין זה ענין לפירוט הנדר שיפרש אשתו פסולה דאין זו ענין לגוף הנדר כיון שא"צ לפרט הסיבה לפי שיטת התוס׳. לכן נראה דאיתא בנדרים דף ס״ג ע"ב באמר קונם אשתי נהנית לי. אין כוונתו רק לאישות. מיהו נראה דזה דוקא באשתו המותרת. אבל זו שבעמוד והוצא קאי. כשמדירין אותו ממנה. בכללה כל הנאות במשמע. כיון דבלא״ה הנאה זו אסורה עליו. ואם כן ממילא כשלא יפרט לחכם שאסורה לו רק קונם אשתי נהנית לי. לא אהני לרמאה ברמיותיה דאין משמע כלל שאר הנאות וא״כ אסור בשאר הנאות שנאסר כדי שיוציא רשעה מביתו ולא ישהנה אצלו להיות נכנס ויוצא ונתקל בה ולא יועיל לו ההיתר כלל וא״ש. מכל מקום דברי הש"ך דחוקים דזיל בתר טעמא. דלמה אין מתירין כדי שלא יחזיק באיסורו. וא״כ מה לי שנודר על גוף האיסור או דבר שתולה בו האיסור. ויותר נלענ״ד דטעמא דהסוברין שאין מופר אפילו בדיעבד טעמן דהתרת נדרים צריך ג׳ הדיוטות עכ״פ. ואיתא בסנהדרין דף כ"ו דאמר ריש לקיש בני אדם החשודין על השביעית מהו שיהיו כשרים לעבר השנה. ובתחילה אמר מידי דהוה אשלשה רועי בקר ורבנן אחושבנייהו סמוך. הדר אמר התם אימנוהו רבנן כו' הכא קשר רשעים וקשר רשעים אינו מן המנין. ופרש״י דבעינן ב״ד נמנין וזה אינו מנין. ועפ״ז י״ל ודאי אחר שנפסק הדין שצריך לפרט את הנדר. א"כ הב"ד עשו שלא כהוגן והוה קשר רשעים ולא הוו ב״ד. וא״כ לא קשיא קושיית הש"ך דודאי אילו היה הדין שא״צ לפרט הנדר והיה הב"ד מתירין אפילו נדר של איסור היה מותר. שהרי הב״ד לא פשעו בזה. אבל אחר שפרט הנדר ונזדקקו למילתא דאיסורא לאו ב״ד הוא וקשר רשעים אינו מן המנין. דהא הך דהתם בסנהדרין שנקראו חשודין על השביעית לפי סברת ריש לקיש בשביל שלימדו זכות. כ"ש במה שהם עצמם עשו שלא כהוגן ובטל מנין. לכן אין התרתן התרה. והוא נכון ליישב דעת אלו הפוסקים. וארווח לן עם מ"ש הרמב״ם בפ״ז מביאת מקדש בכהן שנושא נשים בעבירה. דמדרינן ליה ע״ד רבים. וכן פסק בא״ח סימן קכ"ח. ותמה בעל ברכת הזבח דהא אנן קיי״ל צריך לפרט את הנדר. וא"כ אין צריך ע"ד רבים כמפורש בגמרא. ונדחקו מאד בזה. עוד הקשה הב״ש באה״ע ס"ס צ״ו דבנודרת ליתומים לא נזכר ע״ד רבים. ובמג״א דחק. אך נראה דכבר ביאר הט״ז בי״ד סימן רכ״ח הך דצריך לפרט הנדר כולל שני דברים. אחד שיאמר הלשון שנדר. כמו באשה שצריכה לסיים בלשון הנדר אם נהניתי בכתובתי וככה עיכובא לומר כן בפני חכם המתיר. הב' שלא יחליף לשון הנדר כגון הא דאיתא בירושלמי שאמר נדרנא דלא מרויחנא א״ל וכי עבדין כדין אמר לו בקוביא אמר ברוך שבחר בדברי חכמים ומשנתם שאמרו צריך לפרט הנדר. ועפ״ז י״ל דבלא"ה הקשו התוס׳ בערכין דף כ״ג היכי קאמר דס״ל דיש לו הפרה. הא צריך לפרט הנדר. ונדחקו שא״צ לומר רק הלשון שנדר. ובכהן אומר שלא יהנה מאשתו פסולה. וכבר כתבתי שהוא דחוק. דאשתו פסולה אינו מתנאי הנדר רק שלא יהנה מאשתו. מה לי הכשירה או פסולה. לכן נראה דודאי בגמרא פליגי חד אמר א״צ לפרט משום דילמא גייז אלמא עדיף שלא לפרט. ואידך ס״ל צריך לפרט משום מילתא דאיסורא. והשתא קשה למסקנא דאיכא תקנתא להדיר ע״ד רבים ה״ל לומר א״צ לפרט משום דילמא גייז ולמילתא דאיסורא איכא תקנתא דע״ד רבים. וצ״ל דמ״מ יש לחוש שמא נודר מעצמו על דבר איסור כההיא דירושלמי שנדר שלא להרויח בקוביא. וכשתאמר א״צ לפרט יאמר סתם דלא מרווחנא. ועפ״ז יש לומר דודאי במודר הנאה מאשתו דאפשר שידור הנאה מחמת כעס ושנאה או סיבה אחרת שאינו נוגע לאיסור. א״כ שוב יצטרך החכם לשואלו. רק כשיאמר נדרתי הנאה יוכל להתיר לו דהריבוי דברים פעמים דגייז לדבוריה. אלא דיש לחוש שמא משום איסורא עשה. ולמסקנא דאיכא תקנתא להדירו ע"ד רבים. א״כ מסתמא הדירוהו עד״ר אם אשתו אסורה עליו. ומהיכא תיתי לחוש שנדר מעצמו ונשתנה דעתו. ואם כן אין דרך שהחכם ישאלהו שמא נדר מאשתו בשביל איסורא דלעולם א״צ לשואלו. וכמ״ש הש״ך בי"ד שם. רק כשהוא דבר תימה וחידוש בעיני החכם צריך לשואלו. וא״כ למסקנא דכשמדירין אותו מחמת איסור מדרינן ליה ברבים א"כ אין מדירין אותו רק עד״ר ואין להחכם לחוש שנדר מחמת איסורא דבההיא מדרינן ליה ברבים וא"צ לפרט יותר רק נדרתי מאשתי הנאה דאם אסורה עליו מוטל על הב״ד להדירו ע״ד רבים וא"כ למסקנא דמסיק דמדרינן ליה ע"ד רבים. א״כ בנדר הנאה מאשתו א״צ לפרט כלל למה נדר ואין החכם צריך לשואלו ע״ז ושפיר יכול להתיר לו. ועל דבר איסורא שנודר בעצמו סגי רק שלא יחליף לשון הנדר כדאיתא בירושלמי. וא״כ בהך דנושא נשים בעבירה שפיר כיון דאיכא תקנתא ע״ד רבים א״צ לשואלו כסתם מודר הנאה מאשתו דאי משום איסורא הוה מדרינן ליה ע״ד רבים ואין להחמיר לשואלו דא״כ פעמים דגייז לדיבורו ותקנתא דע"ד רבים עדיף. רק בס"ד דלא ידע מעד״ר בע״כ צריך לשואלו למה נדר דליכא תקנתא אחריתא והך חששא דמילתא דאיסורא עדיף מחששא דגייז ליה. אבל למסקנא דאיכא תקנתא דע״ד רבים א״צ לשואלו על הסיבה כלל. דבמילתא דאיסורא מדרינן ליה ע"ד רבים:

ועפ"ז מיושב שפיר קושית התוס׳ בערכין שהקשו הא צריך לפרט הנדר. ולפ״ז נראה דנהי דלמ״ד דיש לו הפרה ע״כ צ״ל בהך דנודר ועובד צריך לפרט הנדר י״ל היינו משום מלתא דאיסורא וא״כ סגי שיפרט לחכם שאינו מלתא דאיסורא ובהכי סגי דאם נחשד להחליף אין לדבר סוף ואין תועלת בתקנה אבל לחוש למקדיש נכסיו שהיא סיבה רחוקה אין לחכם לחוש כלל ואין דרך החכם לשואלו על ככה. והשתא א״ש דפסיק בכהן דמדרינן ליה ע״ד רבים. דכשאומר בפני החכם נדרתי הנאה מאשתי א״צ לשואלו כלל על דבר איסור דבדבר איסור אנן מדרינן ליה ע״ד רבים כדי שלא יצטרך לשאול. אבל באשה שעיקר תנאי הנדר אם נהנית מכתובתה היא בכלל צריך לפרט הלשון שנדרה א״כ לא יתיר לה החכם כלל. ובהכי ניחא מנהג העולם כשפורטין הנדר אין שואלין כלל על הסיבה דכל שנדר מעצמו אין צריך לשאול כלל על הסיבה דאי משום מלתא דאיסורא כגון שנדר שלא לשחק בקוביא סגי שלא יחליף לשון הנדר וכההיא דירושלמי דבודאי בשעה שנודר אז דעתו לקיימו ופירט האיסור בלשונו וא״כ בהא דשלא יחליף לשון הנדר נתקן חששא זו. ובנודר להתענות נמי א״צ לשאול דאם נדר להתענות על תנאי שלא יעשה איסור. הרי הוא בכלל תנאי הנדר וצריך לפרט שקיבל להתענות אם יעשה עבירה זו. והוא בכלל צריך לפרט מעצמו כההיא דנודרת והכל נכון. מ״מ בנ״ד לא בריר לדמות למלתא דאיסורא כיון שלא נפסל השוחט מחמת פסול שהרי נשאר על חזקתו בכפרים ואין נדר בשביל מצוה לתווך השלום דומה לנדר שחוק שהוא עבירה. והרי נשאלין על הקדשות וכל נדרים טובים שאדם עושה לעצמו אם קשה לו לעמוד בהם. ואם נתפוס דברי התוס' בערכין דנודר שלא יהנה מאשתו פסולה יש ליישב ג״כ לשון הרמב״ם והש"ע דודאי אשתו פסולה אין לו ענין לנדר. כמו שהקשיתי לעיל. אלא דבס״ד ע״כ צ"ל שצריך לומר הלשון אשתו פסולה אף שאינו תנאי הנדר. ולמסקנא י״ל לכ״ע א״צ לפרט רק מה שהוא תנאי הנדר. אבל לא שיפרש פסולה. ואם כן צריך להדיר ע״ד רבים וכאמור לפי דרכינו:

תוכן העניינים

משיבת נפש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה