משיבת נפש חלק ב· רבי אריה לייב צינץ
תשובה כב
שאלה באשה שנתקשתה לילד בע״ש וגמר הלידה היתה בתחילת ליל שבת אם מלין אותו בשבת:
תשובה אלקי׳ ראיתי עולים מן האר״ש במראו״ת אלקים אפי רברביא ה״ה הגאון מהרא״ה בסוף תשובת דרכי נועם אשר דעתו שאם כבר הוציא הוולד ראשו לבית החיצון שהיא מקום שטמאה בדם נמצא אם יצא לשם כבר הוה כילוד. והגאונים חכמי זמנו מהר״ם חביב ומהר״י הלוי חלקו עליו וקראו עליו מלא רועים בחריפותם ובקיאותם להוכיח דאין חושבין ימי לידה רק משיצא לאויר העולם. הגם כי מן הראוי שלא אכניס ראשי בין הרים גדולים כאלה. אך בהיות שאחר החיבור דרכי נועם שהוא בערך קי״ב שנה עדיין המנהג במקומו למולו בשבת ואין פוצה פה ומצפצף. והנה מי שהוטל עליו עול ההוראה ואליו ידרושו לדעת מה יעשה ישראל החיוב עליו להכניס עצמו בעול העיון בהיות כי קשה לשנות המנהג. ואם יורה המורה כסומא בארובה לסמוך על המנהג. מי הוא אשר לא יחרד לבו ויתר לבבו להורות קולא ביום שבת המקודש באיסור סקילה ובמקום איסורא מי שבקינן להו וכמו כן לדחות המצוה מזמנה ג"כ קשה הדבר למאד. ואילו היה רק זו בלבד החרשתי. אך באמת אם ניחוש שיצא לבית החיצון א״כ אין אתנו יודע עד מה. ואפילו נולד ביום השבת אם קשתה מערב שבת לא פלטינן מהך חששא ומי יציב גבולות הרחם לומר שעד פה יבא הוולד שיהיה ניתן שבת לדחות אצלו בפרט בדורות האחרונים שנעדר הבקיאות. ולדחות דברי הגאון מהרא״ה בגילא דחיטתא ג״כ קשה בהיות כי יסודתו בהררי קודש בסוגיא דפרק יצא דופן כמבואר שם בפרש״י ותוס׳. והנה הגאונים הנ״ל האריכו מאד עד שילאה המעיין לעמוד על תוכן הדברים. ולזאת אמרתי אלקטה באמרים עד אחר אשר אמצא דבר מתיישב על הלב בסברות מתקבלות. והנה תחילה נבאר בפרטות הראיות אשר מורות באצבע דאין למנות ימי לידה כי אם אחר שיצא ראש הולד לאויר העולם. ואחר שיתברר בזה בראיות ברורות נשוב ידינו לבאר הסוגיא פרק יוצא דופן שלא יקשה על הראיות המקבילות המורות בהיפך. וזה החלי בעזר צורי וגואלי. והוא יתברך יצילנו משגיאות. ויורינו מתורתו נפלאות:
הנה ראיה אחת דבפרק המפלת דף כ״ח המפלת כו׳ יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו ואיזו רוב ראשו משיצא פדחתו ע״כ. והנה מי שיש לו שכל ישר ופשוט בודאי לא יבין דברי המשנה כי אם שיצא לאויר העולם דאם נימא דהיינו חוץ לפרוזדור איך נקט סתמא ואף אם נימא דמילתא דפשיטא הוא דיציאה זו הוא למקום שטמא בנדות וכמו שבנדות מטמאה בבית החיצון כן הוא לטומאת לידה כדברי הגאון מהרא״ה הרי עדיין לא ביאר התנא כלל הך דכל הנשים מטמאות בבית החיצון עד ר״פ יוצא דופן דף מ"ם כל הנשים מטמאות בבית החיצון שנא׳ דם יהיה זובה בבשרה ולא נתבאר בשום מקום שתקיש טומאת לידה לטומאת נדה אף שיהיה באפשר כן כדברי מהרא״ה מ״מ איך יעלה על הדעת לומר שהתנא סמך עצמו ללמוד יציאה זו מיציאה דכוותיה בדם נדה ותלי תניא בדלא תניא לומר שיציאה זו שוה להך דיוצא דופן שעדיין לא שנאה רבי כי בחד מסכתא יש סדר למשנה. וגם הגאון מהרא״ה בלי ספק שלא היה מכניס עצמו לדוחק זה. לולא שהיה הסוגיא דפ׳ יוצא דופן כנגדו כהר גבוה. ובע״ה יתבאר לקמן כי ההרים ימושו. והדין עם הגאונים החולקים למנינם לא יחושו:
ועוד שם דף כ״ט ואיזהו רוב ראשו כו' ויש אומרים משיראו קרני ראשו משמע שניתן לראות והיינו אחר יציאתו מבית הסתרים במקום שעין שולטת לא בפנים בבי׳ החיצון קרוב לבין השינים אשר לא תשורהו עין. ועוד מדאמרינן יצא מחותך או מסורס משיצא רובו וכפי הנראה שאין בית החיצון ארוך כ״כ כמו רוב בן קיימא וע״כ יציאה זו היינו לאויר העולם אם לא שתאמר ע"י שיצא לבית החיצון כל שיעור אורך רובו מצטרף מה שהוא בבית החיצון עם המקצת שיצא לאויר עד שנצטרף לרובו וכל זה אינו במשמע:
ועוד יש להוכיח כן מבכורות דף מ״ו אמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים. תנן הבא אחר נפלים שיצא ראשו חי ובן ט׳ שיצא ראשו מת קתני מיהא ראשו מאי ראשו רובו כו׳ ואיידי דבעי למיתני סיפא בן ט׳ שיצא ראשו מת כו׳ הא ראשו חי הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוה. תנא רישא נמי ראשו ומאי קמ״ל דכיון דמפיק לרישיה ה״ל לידה תנינא הוציא ראשו אע״פ שהחזירו הרי זה כילוד וכי תימא אשמעינן בהמה וקא משמע לן באדם דאדם מבהמה לא יליף דלית לה פרוזדור ובהמה מאדם לא יליף משום דחשיב פרצוף פניפ דידיה הא נמי תנינא יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ופרש״י בהמה לית לה פרוזדור אין רחם שלה בין ירכותיה וכ״כ התוס׳. והנה לא פירשו שם ג״כ דאדם אית ליה פרוזדור היינו לפנים בעומק הגוף ונפרש הוציא ראשו כהך דפ׳ יוצא דופן שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור בבית החיצון שא״כ תאמר דגם פרק יש בכור יהיה הפירוש הוציא ראשו לתוך בית החיצון והא ליתא דלענין בכורה ודאי בעינן שיצא לאויר העולם דיכיר כתיב וכמ״ש מהרא״ה גופיה וכיון דהוציא ראשו דבכור ע״כ לאויר העולם מעתה אין מקום לחלק בין אדם לבהמה אם לא כפרש״י דהירכים מכסים אותו ואינו בגלוי. וא״כ מפשטא דמתני׳ אחר שיודה מהרא"ה דיצא ראשו דבכור היינו לאויר העולם א״כ בודאי קשה לשמוע ולומר דיצא ראשו דפ׳ המפלת מתפרש שלא כיצא ראשו דבכור ולתנא בשניהם שפה אחת ודבדים אחדים זה לא יקבלו השכל הישר. ועוד תימא לפ״ז מאי קשיא ליה הא נמי תנינא יצא ראשו הרי הוא כילוד שאמר שכבר הצריכום לומר שניהם דלהכי לא שמעינן אדם מבהמה משום דלית לה פרוזדור והיינו עובי הירכים וע״כ ס״ד כיון דעובי ירכים מכסין אותו לענין בכור לא מקרי לידה אף דפשיטא לן לענין טומאת לידה שהוא כילוד אף שעדיין בבית החיצון בעומק הגוף ובית הסתרים וא"כ מאי פריך תנינא הא אפילו כשהוא חוץ לגוף האשה לא שמעינן מהתם כיון דאיכא עובי ירכים. ולענין טומאת לידה פשיטא שלא יצילו עובי ירכים והיינו עיקר רבותא בבכור דוקא. וכבר ראיתי להגאון מהרי״ה דמקהי אקהייתא מהך דיש בכור בדף ח' ע״ב אלא שלא ביאר תוכן הדברים ועיקר התמיה. ולכן השיב עליו הגאון מהרא״ה בדף כ"ה ע״א וכתב ואני תמיה בזה שכבר היתה תשובתו סדורה כו׳ ותורף דבריו דילפינן לבכור מדין לידה כי היכי דסגי בלידה בהוצאת הראש לבית החיצון. הכי נמי בבכור יציאה לאויר העולם והא ודאי ליתא לפמ״ש שהרי עיקר הרבותא דלא נטעי דגם באויר העולם בין עובי הירכים לא מקרי הכרה וע״ז לא פריך כלום:
ומה שדייק עוד הגאון מהרי״ה מדברי התוס׳ בכורות שכתבו דפרוזדור דבכורות אינו כפרוזדור דפ' יוצא דופן דשם פרוזדור הוא בית החיצון ובפ׳ יוצא דופן אמר דחוץ לפרוזרור היינו בית החיצון ומהרא״ה דחק שם בזה ולא ידענא מאי קשיא ליה הא תלוי בשני תירוצים שכתבו התוס׳ פרק יוצא דופן דף מ״ב ד״ה שהוציא שהקשו שם הא אמרינן נמצא דם בפרוזדור ספיקו טמא ותירצו בשיצא לחוץ. אי נמי יש לחלק בין דם נדה ללידה (כנ״ל שצ״ל) מבואר דלאידך תירוצא בדם נדה שבפרוזדור היינו בית החיצון ועכ״פ יש מקצת פרוזדור העובר גם בבית החיצון ואם כן אין תמיה על התוס׳ ועיקר דברי התוס׳ יתבארו לקמן באריכות בס״ד מכל זה משמע דלא נחשב הולד כילוד כי אם עד שיצא לאויר העולם:
ותו איתא התם אמר ר״ש בן לקיש פדחת פוטרת בכ״מ חוץ חן הנחלה מ״ט יכיר אמר רחמנ׳ ור׳ יוחנן אמר אפי׳ לנחלה בכל מקום לאתויי מאי לאתויי הא דת״ר גיורת שיצא פדחת ולדה בהיותה כותית ונתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וטהרה כו׳ והנה לדברי מהרא״ה פדחת דלידה היינו כשיצא לבית החיצון אף שלא יצא לאויר העולם כלל א״כ היכי קאמר חוץ מן הנחלה ומשמע דפדחת לא מהני בנחלה עד דאיכא פרצוף פנים והא אפילו פרצוף פנים לא מהני היכא דהוא דומיא דפדחת דטומאת לידה והיינו בבית החיצון והכי הוה ליה למימר פדחת פוטרת בכל מקום בבית החיצון חוץ מן הנחלה דאפי׳ יצא לחוץ אינו פוטר. ועוד דרבי יוחנן אמר אפי׳ לנחלה משמע דשוה לגמרי ולדברי מהר״א צריך לדחוק דהא כדאיתא והא כדאיתא ואינו במשמע ומכאן קשה על פירש הר"ר אלחנן שהביא הגאון מהרי״ה שמפרש וז״ל והר״ר אלחנן אמר דיש ליישב פרוזדור דהכא ודהתם חדא הוא וה״פ אי תנא בהמה משיצא ראשו הוה כילוד ה״א משום דלית לה פרוזדור וכשיצא ראשו לחוץ יצא לאויר העולם ואינו עוד בתוך כותלי בית הרחם. אבל אשה דאית לה פרוזדור פי׳ ומיד כשיצא ראשו חוץ לפרוזדור אמרינן דהוה כילוד אע״פ שעודנו בבית החיצון של אשה ולא יצא לגמרי זה לא הייתי יודע דהוה כילוד דלא הוה יליף אדם מבהמה דנבהמה חשבינן לה כילוד כשיצא לאויר העולם ובאשה הוה כילוד מקודם לכן עכ"ל מבואר מדבריו דס״ל דלענין בכור נמי סגי בשיצא ראשו לבית החיצון ובזה דברי הגאון מהרא״ה נכונים שאין לדחוק ולמיעל פילא בקופא דמחטא. וזהו ודאי כדברי מהרא״ה אלא דלענ״ד איכא פירכא על פירושו דא״כ איך אמר ר״ל פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה כיון דפירש יצא ראשו היינו לבית החיצון גם במשנה ואם כן איך מצא ידיו ורגליו לפרש במשנה דיצא ראשו דהיינו לבית החיצון הא לאו בר הכרה הוא כלל כשהוא בפנים. ועוד דמשמע גם לרבי יוחנן טעמא דע״י פדחת שפיר מקרי הכרה ומאי הכרה שייך כשהוא בבית הסתרים ולא תשורהו עין:
ועוד עיקר פירושו תמוה דמפרש משום דאדם אית ליה פרוזדור ולכן מיד כשיצא חוץ לפרוזדור מקרי ילוד והוא תימא דמידי פרוזדור קא גרים למיחשב לידה כשיצא מן הפרוזדור. ובהמה שאין לה פרוזדור לא יחשב לידה אלא כשיצא לאויר העולם דמידי פרוזדור כתיב באורייתא. דאף אם נימא שחוץ לפרוזדור מיד מקרי בית החיצון. והא גם לדברי מהרא״ה מה שחשוב לידה בבית החיצון היינו משום דאתקוש לנדה דכתיב בבשרה וטומאת לידה ונדה שוין הם. ואם כן אפי׳ לא היה פרוזדור לאשה אטו משום הכי לא היה מטמא בפנים כבחוץ. והכי הוה ליה למימר אי תנא בהמה ה״א דוקא ביצא לחוץ דומיא דבהמה. משא״כ באדם דאף בלא יצא לחוץ. ועוד איך נילף בהמה מאדם הא אי נילף מאדם נימא נמי בבהמה אף קודם שיצא לאויר הוה כילוד דומיא דאשה. ואף דלית לה פרוזדור מ״מ כיון דבעית למילף בהמה מאדם נמצא גבול אחר לבהמה. ולעולם לא נבעי יציאה לאויר ממש. ותו איכא לתמוה דנהי דנקבל דברי מהרא"ה במה שמקיש טומאת לידה לטומאת זיבה שמטמאה בפנים כבחוץ. מ״מ מאין הרגלים לומר בבכור שנאמר בו יכיר שיהיה פנימי כחיצון כאילו יצא לאויר. והרי בפרק יוצא דופן דשקיל וטרי עד היכן בית החיצון ואמר עד בין השינים ואין זכר לפרוזדור כלל בפרט בבכור דתליא בהכרה אין שום טעם לומר שהוא ילוד כשהוא בפנים כבחוץ. וכמה טרח הרב מהר"א ליישב סברתו ביולדת. אבל בבכור אין לה מקום כלל מאחר שאינו מבואר בש״ס שום ילפותא כזה ואדרבה מוכח דהכרה בעינן אין מקום לומר כלל דסגי כשיצא לבית החיצון שהוא בעומק הגוף. ומה שדחקו להר״ר אלחנן להשוות להדדי הפרוזדור שנאמר בבכורות להפרוזדור שאיתא בפרק יוצא דופן משום הא לא איריא כי לפענ״ד הגם שאינני כדאי לדבר נגד רבותינו רש״י ובעלי התוספות אשר מבלעדם היינו כעורי לב מגששים באפילה. מ״מ לענ״ד יש לפרש ברייתא והוא ע״פ מה שפרש״י פרק רבי עקיבא דפרוזדור הוא בשר כותלי בית הרחם בולט מן השינים ולחוץ. ובית הרחם הוה מן השינים ולפנים וברמב״ם פ״ה מאיסורי ביאה מבואר דפרוזדור זה מתקבץ הרבה בשעת העיבור שלא יפול העובר. ובשעת לידה מתרחב הרבה. נמצא לפ״ז לפעמים גם כשיצא ראשו לחוץ כל עוד שלא נתרחב הפרוזדור עד שיעבור הולד עם עובי גופו שעב מן הראש הפרוזדור מעכב הלידה. ולפי טעמו של הרמב״ם מה שיש לאשה פרוזדור ולבהמה אינו נראה שהוא מפלאי היצירה. שהאשה הולכת זקופה צריך הפרוזדור לעכב העובר שלא יפול. משא"כ בהמה שמהלכת רבוצה אין צריך לה פרוזדור. וא״כ יש לפרש ברווחא דאשה יש לה פרוזדור נמצא שאפשר לולד להתעכב הרבה אחר שיצא ראשו לאויר העולם שהפרוזדור מעכבו שהיא ספוגיי ודרכו להתקבץ עד שיגיע עת לדתה שיתרחב כראוי. משא״כ בבהמה אחר שיצא ראשו אין לה פרוזדור לעכב הרבה כמו באשה. ופירוש זה נכון וברור. א״כ אחר המחילה מקדושת רוממות תורתו של רבינו אלחנן אין לפירושו על מה לסמוך. וכל הפוסקים חולקים עליו בבכור כמבואר ברמב״ם ובח״מ הלכות נחלות ואין לחוש לדבריו כלל לערער על ידו לבטל המנהג שאין לפירושו קיום כלל לפענ״ד. ומי שירצה למשכן נפשו לפרש בו פירושים זרים שיסכים להלכה בבכור יהיה לו אשר לו. אבל אנו אין דרכינו להכניס בדברים רחוקים שאין קרובים לאמת. ולכן לא אאריך בזה. ולפמ"ש אין מקום לקושיית התוספות מה הפרוזדור יכול לעכב הלידה אחר שכבר יצא ראשו. ולפמ״ש ניחא דקמ״ל דלא נימא לכך ביצא ראשו הוה כילוד בשביל שאין עיכוב נמצא בפנימיות הגוף. וכן חקרתי מרופא אומן בזה שעיקר הלידה הוא הוצאת הראש ואם כן א״ש הכל ברווחא:
ובאמת נראין הדברים שכן הם. הגם שבער אנכי ולא אדע בחכמת הטבע. אולי אזכה להיות מיראי ה׳ ויגלה סוד ה׳ ליראיו. כי ממקום שבא הגאון מהרא״ה לערער על המנהג מהך דפרק יוצא דופן דף מ״ב ע״ב דקאמר בלידה יבשתא מאי מטמא בפנים כבחוץ איכא כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור ומשם בא מהרא״ה לפי פירושו דחוץ לפרוזדור היינו בה״ח שמבואר במשנה וקשה טובא אם כן הוא מאי קאמר כגון משמע שמוקי במציאות דבר מה דבהכי איירי. והוא תמוה דהא לעולם אי אפשר לולד לעבור דרך פה הרחם לאויר העולם אם לא דרך בית החיצון ומשמע דלא מוקי אלא במציאות דבר מקרה שקרה והכי הל״ל מאי מטמאה בפנים בבית החיצון או משהוציא ראשו חוץ לפרוזדור ואין לומר דבעי למימר שהוציא ראשו ונתעכב הרבה דהא פשיטא שאם יאמר משהוציא ראשו משמע מיד בהוצאת הראש הוה כילוד אפילו שהה כמה ימים. וכמו שפרש״י בבכורות שם ד"ה הא. אלא נראה שעיקרן של דברים כך הם. כי הפרוזדור מתרחב הרבה בשעת הלידה כמ״ש הרמב״ם וכשתבא הלידה בקלות מתרחב כשיעור שיצא הולד כולו. אבל קושי הלידה היא בשביל שלא נתרחב הפרוזדור הרבה רק לאט לאט והטבע דוחה הולד עד שהוציא ראשו ודחקו במעבר הפרוזדור ולפי שהכתפיים עבים ורחבים מן הראש כשלא נתרחב הרבה מעכבו הפרוזדור ונשארו הכתפיים הרחבים מן הראש בתוך הפרוזדור. וכן מצינו ביבמות פרק הערל ד׳ ע״א דמוקי מילת בניו בשעת אכילה ולא בשעת עשיה כשהוציא ראשו חוץ לפרוזדור ושהה שמנה ימים בטרם צאתו מרחם אמו לגמרי הרי דהוצאת ראשו חוץ לפרוזדור מורה על קושי הלידה ועצירת הרחם. והנה הצואר שהוא דק אין לו עיכוב מן הפרוזדור ושוטף ועובר בעובי בית החיצון לעבור דרך פה הרחם. רק הפרוזדור מעכבו שלא יצא כולו. נמצא שלפ"ז כבר חלף ועבר הראש עם הצואר ונדחקים לצאת חוצה לולא שהפרוזדור שעדיין אינו פתוח לרוחה שיצאו הכתפיים הרחבים דרך הפרוזדור נמצא שרוב ראשו בפנים רק למיחשב כילוד הוא משתצא פדחתו. וקים להו לחז״ל שכשעבר ראשו דרך הפרוזדור כבר אפשר שתצא פדחתו לענין שכבר הוא חשיב כילוד והא גופא קמ״ל בברייתא דלא תימא דמתני׳ דפרק המפלת דקאמר משתצא פדחתו אין בו נ״מ רק כשלא נשתהה ביציאתו וקמ״ל שמיד כשיצא פדחתו חשוב כילוד ונ״מ אם נולד בין השמשות כהרף עין שאין כאן רק שהייה מועטת בין ראשו לגופו קמ״ל הכא שמטמא בפנים אף שנשאר עדיין הגוף בפנים זמן רב נמי כילוד הוא חשוב אף שרובו בפנים. וזה הטעם הוא עצמו דמפליג בין בהמה לאדם. לפי שבאדם שכיח הרבה עיכוב הלידה. ולכן ס״ד דלא סגי בהוצאת הראש כפי הפירוש שאמרנו והוא נכון וברור. ומייתי כדרב אושעיא דס״ל גם כן אפילו נתעכב הרבה חשיב הראש לידה דמשום הכי גזר שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור. וכיון דסגי בהוצאת פדחת ליחשב כילוד לפעמים שהלידה מתעכבת ואין החיה מרגשת שיצא כבר פדחתו ולכן גזרו עליו טומאה. וכן הך דרבא דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור כיון דשמעיה דצויץ מסתמא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור באופן שכבר נתקרב ראשו דרך פה הרחם עד שיצאה פדחתו כבר:
ולפ״ז מיושב תמיהת התוס׳ מדאמר דנקט חוץ לפרוזדור הא גם בפרוזדור הדם טמא. ולפמ״ש לק״מ דודאי גם הפרוזדור עובר במקצת מבית החיצון והכא כשיצא ראשו חוץ לפרוזדור כבר יצא ראשו במקצת כפי שיעור שמקרי לידה ולכן מטמאה בהיות הגוף בפנים ולק״מ. ובהכי ניחא בההיא דאתא לקמיה דרבא דאמר מהו למימהל בשבתא א״ל שרי בתר דנפיק כו׳ אמר אימא לי גופא דעובדא היכי הוה א״ל שמעית ולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא כו׳ א״ל ההיא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה כו׳ וכל מילה שלא בזמנה אינה דוחה השבת. וקשה אמאי לא א״ל שימולו ביום וי״ו כיון דיצא ראשו חוץ לפרוזדור הוה כילוד. ולפ״ז י״ל דכיון דצעק ודאי שיצא ראשו במקצת ומ״מ אפשר שלא יצא רוב ראשו ולכן הוה ספק ואינו דוחה את השבת. מיהו ברי"ף איתא דמעיק בין השמשות והוה ליה ספק ואינו דוחה את השבת. משמע דאם מעיק ביום ה׳ מלין אותו ביום וי״ו שזהו סימן מובהק שיצא ראשו. והרי"ף נתן טעם דכל זמן שהוא במעי אמו פיו סתום וטיבורו פתוח. וכיון דבפרק המפלת דף ל׳ אמרינן כ״ז שהוא במעי אמו כו׳ יצא לאויר העולם נפתח הסתום כו׳ משמע דהרי"ף מוקי לה בהכי שיצא לאויר א״כ משמע דעכ"פ יציאה לחוץ לרחם בעינן ולא בבית החיצון. גם בלשון הרמב״ם בפ"א ממילה דין ט״ו שכתב הוציא ראשו חוץ למעי אמו אע״פ שלא יצא כולו אלא בשבת. ולא נקט כלל פרוזדור. וגם מדנקט שלא יצא כולו ולא קאמר רבותא טפי אע״פ שיצא כולו בלילה. משמע שמקצתו נפיק ביום. וכן נראה סתימת כל הפוסקים. דאילו לדברי מהרא״ה היה להם לבאר באיזה קישוי יש לחוש להוצאת ראשו חוץ לפרוזדור. וכדברי מהרא"ה שכל שמתקשית הרבה הוא בשביל שכבר יצא ראשו חוץ לפרוזדור. והא ודאי ליתא דאיך לא יחושו הרי״ף והרמב״ם ושאר הפוסקים לבאר במילתא דשכיחי וגבול הקושי ובאיסור שבת החמורה. אמנם כן דברי מהרא״ה נאמנו מאד בפירוש רש״י שם בפרק יוצא דופן דף מ"ב ע"ב ד״ה כגון כו׳ ואוליד וקאמר (וצ״ל ואולד קאמר) וכן הוא במהרא״ה שם. דאע״ג דאכתי ראשו בפנים הוא דהיינו בבית החיצון הוה כילוד עכ"ל. ובדברי רש"י אין דרך לנטות ממ"ש מהרא״ה דבראשו בבית החיצון הוה כילוד ואינו סובל שום פירוש אחר לכל הישר הולך. מיהו מה דמקשה מהרא"ה בדף כ״ב מאי בעי רש״י בזה פשוט הוא דקאי משום דבאוקימתא קמייתא דמוקי ביולדת שירדה לטבול ויצא ממנה דם בירידתה טמאה בעלייתה טהורה. א״כ מוקי דקאי על הדם ולזה אמר דאהך אוקימתא אולד קאי שמטמאה בפנים כבחוץ. ומ״מ שפתי רש״י ברור מללו דכשעדיין ראשו בפנים מטמאה לידה וה״ה למילה. אלא דאפשר דס״ל לרש"י שאין בית החיצון שהוא בין השינים גדול כל כך עד שלא יראה קצת מן הראש חוצה אם הוא בן קיימא. בפרט בשעת לידה שמתרחב בית הרחם. וסיוע לזה מצאתי מלשון רש״י יבמות דף ע"א כיון שהוציא וכבר עברו שבעה ימים ומההיא שעתא הוה ליה ולד דקיי"ל במס' נדה יצא ראשו הרי הוא כילוד והשתא בין עשיה לאכילה יצא הגוף דה״ל זמן מילה עכ״ל. ומדשם לא הביא רש״י הך דבית החיצון וכתב יצא הגוף משמע שהראש כבר יצא ממש לאויר שיהיה זמן מילה ע״י יציאת הגוף לבדו. או דרש״י ס״ל דהסוגיא דבכורות חלוקה עם הך סוגיא דמחשיב ליה ילוד בבית החיצון. ומשמע ליה לרש״י דשם מיירי שהוציא חוץ לפרוזדור לאויר העולם. דאם איתא דעדיין הוא בפנים מאי פריך מהא דכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום. ומאי קושיא נימא דשם יצא לגמרי. וכמו שהקשה הגאון מהר״מ חביב. ומה שהשיג עליו הגאון מהרא"ה בדף ג׳ שאינו קרוי מעים רק בית רחמה של אשה שהוא החדר ולפי דבריו אפילו הפרוזדור אינו בכלל בני מעים. ולא נהירא דהא רש״י פירש שם בפרק יוצא דופן ד״ה דצויץ שמעתי הילד צועק בתוך בני מעים והרי שם חוץ לפרוזדור ואפ"ה קרי ליה רש״י בני מעים. וכן תרגום בפרשת בלק את האשה אל קבתה למעהא. וכן מוכח מלשון הרמב״ם שכתב הוציא ראשו חוץ למעים בין השמשות. ואם איתא דמעים היינו החדר. הא אפילו הפרוזדור לא מקרי בני מעים. אלא ודאי כל אותו המקום בכלל בני מעים הוא. ועוד דרש״י פירש בפרק ד׳ מיתות דף נ״ז ע״ב ד״ה אף דבן נח נהרג על העוברין ובישראל עד שיצא לאויר העולם. והתם קאמר שופך דם האדם באדם זה עובר שבמעי אמו. וכיון דבישראל אפילו נפיק ממעי אמו כל זמן שהוא בפנים בבית החיצון אינו נהרג עליו וכמו שפרש״י. א״כ למה נקט עובר שבמעי אשה משמע דבאינו במעיה לא צריך קרא. והא אפילו אינו במעיה נמי צריך קרא בבן נח דהא בישראל בכה״ג פטור ואי רבותא קמ״ל דאפילו כשהוא בתוך החדר בן נח חייב. ה״ל למימר זה עובר אפי' במעי אשה. אלא פשוט שבמעי אמו קאי על היותו בפנים. ומה שהביא מהרא"ה משם ראיה דמאי קושיא נוקמה שכבר יצא לאויר העולם ראשו לגמרי ויכול לינק. אני אומר ולטעמיה מי ניחא דהא מ״מ נוכל לאוקמה שיצא ראשו לאויר העולם אף דהוה כילוד ביצא ראשו לבית החיצון לדברי מהרא"ה מ״מ נוקמה בהכי. ואם יאמר שאי אפשר לו להתקיים שבעה ימים בהוצאת ראשו לאויר העולם. אף אנן נימא דאף דיתכן שיצא פדחתו ויתקיים שבעה ימים. מ״מ שיהיה הוצאת הראש כולו עד שיוכל לינק זה אינו באפשר להתקיים לו. מיהו איכא למימר בלאו הכי אפילו יהיה אפשר לו לינק או להחיותו ע״י שיתנו לתוך פיו דבש וחלב כרוכים בסמרטוט שימצוץ אותם כמו שהמנהג כעת מ״מ כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא. וקים להו לחז״ל שבמעי אמו אינו מוציא ריעי. וכל שהוא יונק אי אפשר לו להתקיים כ״כ זמן בלא הוצאת ריעי. ועפ״ז יש לפרש מה דמשני אבע״א הנ״מ היכא דלא מעוי ופרש"י צועק. אבל היכא דמעוי מחייא חיי שאין לו שום ביאור. והרב מהרא"ה ביקש לפרש בדרך דחוק ורחוק שמכניסין לו סילון במעי אמו. ולא נהירא. גם פירש הגאון מהרי״ה שע״י הצעקה נפתח הטיבור ויוכל לחיות ממזון אמו השיג עליו מהרא"ה בדף כט ע״ב ע״ש ואין להאריך. רק במה שדחק מהרא"ה שם לומר דג׳ גבולים יש במעי אמו הוא בתוך החדר ומן החדר והלאה חוץ לפרוזדור עד לאויר העולם לפעמים פיו פתוח פעמים סתום ולאויר העולם ודאי פתוח ומ״מ א״י להרחיב פיו כל זמן שלא יצא לאויר העולם כיון שהוא במקום צר ומשני היכא שצעק נפתח פיו הרבה ויכולין להחיותו ע״י סילון כשיטת פירושו. ולא נהירא כלל האי פירושא שהוא דחוק ורחוק למאד ולא יאבה השכל לקבלו. וגם מאי פריך מהך דכל זמן שהוא במעי אמו הרי כבר יצא ממעי אמו כיון שיצא חוץ לפרוזדור. ואם מקשה מסברא למה מביא כלל הך דכל זמן כו' וכל דבריו בזה אינן אלא דברי נביאות. גם מ״ש דרב שרביא אתא לאשמעינן אע״ג דלא חזר והכניס ראשו דאילו חזר והכניס ראשו פשיטא שיכול להתקיים דרך העורקים לא נהירא ג״כ. דא״כ למה דחק רב שרביא הרי לא בא אלא ליישב לשון הברייתא ולוקמה בחזר. אך י״ל דודאי כיון שיצא ראשו שפיר יכולין להחיותו ע"י הנקה. אלא שאין לו מקום להוציא ריעי בבית הרחם. והיכא דמעוי שיש כח לזה יכול לחיות בלא הוצאת ריעי ע״י שחוזר ומקיא. שעל ידי המעוי יש לו ערעור להקיא מה שיונק ושפיר יכול להתקיים שבעה ימים אף בלא הוצאת ריעי. אבל כיון שהוא בפנים פשיטא להש״ס שאינו מוציא רעי כדאמרינן פרק המפלת ואינו מוציא ריעי שמא יהרוג את אמו וכ״ש בהיות ראשו למטה ומרגלותיו למעלה שאפשר שא״א לו להוציא ריעי כלל. וכ״ש כפי דברינו שהפרוזדור מתקבץ ומתכויץ כשיש קושי ושיהוי בלידה. דפשיטא להו שאינו מוציא ריעי:
עוד עלה בדעתי לפרש דקאי אמאי דמשני דזנתיה אשתא. ופריך אשתא דמאן אי אשתא דידיה שבעה בעי אמתוני. אלא דזנתיה אשתא דאמיה. הרי חזינן דאף שאינו ניזון ממה שאמו אוכלת מ״מ אפשר לו להיות ניזון מחום אמו. כיון שגופו בפנים. וא״כ יתכן לפרש היכא דמעוי וצועק הרבה מתחמם ע״י הצעקה. עד שאפשר לו להיות ניזון מחום עצמו. ומ״מ א״צ להמתין שבעה דלא אחזתו חמה. ופירוש הראשון מסתבר טפי. וא״כ דברי מהר״מ חביב מבוררים דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא לאויר העולם ממש. וכן כפי דברינו בהוציא ראשו חוץ לפרוזדור אפשר לו לצאת עד הכתפיים דרחבים מן הראש יתכן לפעמים ג״כ שיוכל להוציא ראשו ויתקיים ע״י מציצת דברים נאותים למאכלו. והתוס׳ שם ד״ה איבעית אימא הני מילי היכא דלא מעורה. פי׳ שהטיבור אינו מעורה לאמו. אבל מעורה מחייא חיי ממה שאמו אוכלת עכ"ל. וגם מזה יש להוכיח דחוץ לפרוזדור דקאמר התם הוא לאויר העולם לגמרי דאם איתא כדברי מהרא"ה דחוץ לפרוזדור הוא במעי אמו בבית החיצון ולא הוציא ראשו לחוץ כלל. ולדבריו צ״ל דהא דפריך מהך דיצא לאויר העולם ס״ד דגם בשיצא חוץ לפרוזדור נמי חשיב כיצא לאויר העולם. וכל זמן שהוא במעי אמו יש לפרש שהוא במקומו ולא נעקר מן מקום רביתיה לבית החיצון. אבל בבית החיצון הוה כאילו כבר יצא לאויר העולם. וזה נכון יותר מכל דחוקים ודברים רחוקים שכתב מהרא״ה. וא״כ התרצן שחידש לו שאין הדבר כן רק אם מעורה בטיבורו יכול לחיות. ואם איתא כדברי מהרא"ה דחוץ לפרוזדור הוא בפנימיות הרחם שאינו רואה פני האויר כלל. וא״כ למה נייד מדברי המקשן לגמרי שהרי נוכל לפרש כיון שיצא לאויר העולם כפשוטו ולא בפנימיות הרחם. וכיון דהוא בפנימיות הרחם פשיטא שהוא מעורה ומובלע ברחם ולא הוה ליה למימר אלא היכא דעדיין לא יצא לאויר מחייא חיי. ודוחק לומר דעיקר תלוי במעורה בטיבור ואפילו הוא בבית החיצון ולא ראה פני אויר אם טיבורו חתוך אינו יכול לחיות דהא מילתא דפשיטא היא שאינו ניזון אלא מטיבורו. ולכל היותר לא הוה ליה למימר אלא כיון דעדיין לא יצא טיבורו מעורה וחיי. אלא ודאי גם חוץ לפרוזדור הוה לאויר העולם. וא״כ לכל מילי חשיב כילוד. ובהא דחדית לן אע״ג דיצא לאויר עולם וחשיב כילוד לכל מילי. מ״מ כיון דאכתי מעורה בפנים בטיבורו שפיר חיי וזה ברור. ובאמת לא ידעתי מה קול החרדה אשר החריד עלינו הרב מהרא"ה שאע״פ שדברי רש״י מורים כדבריו מ״מ אחר שמצינו כמה עיקולים גדולי׳ כקורת בית הבד אשר כמה סוגיות מנגדות ומשמען דבעינן שיצא לאויר העולם. וכמו שקראו מלא רועים הגאונים מהרי״ה ומהר״מ חביב והמנהג הידוע ומפורסם ואין שום פוסק שערער על המנהג ששמענו מימות עולם. ואיך שתקו הראשונים לבאר גבול הקושי אשר יש לחוש בו להוצאת ראשו בבית החיצון. וגם הרמב"ם לא הביא כלל הך אוקימתא דפ׳ יוצא דופן באיסורי ביאה. ומשמע שסמך על זה שכתב בהוציא ראשו הרי הוא כילוד. ובדברי רש״י עצמו נמצא התנגדות לזה וכמ״ש מפרש״י דיבמות דף ע״א וכשנאמר דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא לאויר העולם יתוקן הכל ולא נשאר אלא דקדוק קטן דמאי קמ״ל בברייתא בהוציא ראשו חוץ לפרוזדור הא מתני' היא יצא ראשו הרי זה כילוד. וכבר כתבתי ליישב לפי הפירוש שכתבתי. ובפשיטות י״ל ג״כ דקמ״ל אף שנתעכבה הלידה הוה כילוד. וממתני׳ לא שמעינן רק שאם נולד כדרכו הוה כילוד וי״ל שלא שהה הרבה יותר מן מנהג הטבעי. ובשביל דקדוק קלוש אין להרעיש עולמות. וגם מפרש״י פ׳ בהמה המקשה דף ע״ב ד״ה גזירה שמא יוציא כו׳. פרש״י דאי אמרת חיה שפשטה ידה למעי אשה ונגעה בעובר מת טהורה. פעמים שהולד מוציא ראשו חוץ לפרוזדור והרי הוא כילוד ומטמא וכסבורה חיה שעדיין הוא במעיה ואתי לטהרה. אבל ברועה שהושיט ידו למעי בהמה דקתני מתני׳ דטהור ליכא למיגזר הכי מפני שרחם שלה גלוי דכי מפיק חזי ליה עכ״ל. ואי ס״ל דחוץ לפרוזדור היינו בבית החיצון א״כ יוכל לחלק בפשיטות דבבהמה יצא לחוץ ובאדם הוא עדיין בפנים. וכבר עמד ע״ז הרב מהרי״ה. ומה שביקש מהרא״ה בדף כ״ג ליישב זה אינו מתקבל על הלב כלל. וגם מדכתב רש״י שעדיין הוא במעיה. ומדברי רש״י גופיה פ׳ יוצא דופן ד׳ מ"ב ד"ה דצויץ שמעתי הולד צועק במעיה. הרי שגם בית החיצון כינה רש״י בשם מעים. שהרי זה הוציא ראשו חוץ לפרוזדור ואפ"ה קרי ליה רש״י מעיה. וא״כ ממילא מ"ש רש״י פ׳ בהמה המקשה שהיא במעיה אפילו על בית החיצון קאי ואם כן דברי רש״י סותרים. ולכן י״ל אף לפרש״י פ׳ י״ד לא הוה כילוד לא סגי שלא יצא מקצת ראשו לחוץ. וס״ל לרש״י פ׳ יוצא דופן דבהוצאת הראש חוץ לפרוזדור כבר נראה מקצת ראשו בחוץ. ומ״ש אע״ג דראשו בפנים היינו רוב ראשו אבל קצתו נראה כשכבר הוציא ראשו חוץ לפרוזדור. ובזה לא יסתרו דברי רש"י עכ״פ בלא הוציא אפילו מקצת ראשו גם לרש״י לא הוה כילוד:
ובזה נתבטל ג״כ הראיה שהביא מדברי הרשב״א וש״ע שכתבו לענין ימי טוהר שמונין משיצא ראשו חוץ לפרוזדור. ובהכי ארווח לן מ״ש התוספות פ׳ יוצא דופן ד״ה וכדרב אושעיא תימא אמאי נקט ראשו אפילו ידו נמי דתו לאו טומאה בלועה היא. ותמה מהרש״א דכיון דפרש״י דחוץ לפרוזדור הוה בבית החיצון אם כן דוקא בהוציא ראשו דהוה כילוד. משא״כ בידו לא מיטמאה דטומאה בלועה היא. ולפמ״ש ניחא דפשיטא להו להתוספות דע״כ בהוציא ראשו חוץ לפרוזדור מקצת הראש כבר הוא גלוי ולאו טומאה בלועה היא. דאי מקרי טומאה בלועה נהי דבהוציא ראשו הוה כילוד. מ״מ למה יטמא הא טומאה בלועה היא וע״כ מיירי דהוציא ראשו בענין שאינה טומאה בלועה. והנה מהרש״א כתב דמה שכתבו התוס׳ דלאו טומאה בלועה היא. הוא לפי שיטתם בפ' בהמה המקשה ובפ׳ יש בכור דפרוזדור דשמעתין היינו בית החיצון דהשתא יצא ראשו היינו יצא ראשו חוץ לבית החיצון דתו לא הוה טומאה בלועה. וה״ק בשמעתין כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור דבהכי מיירי דמטמא בפנים כבחוץ דהולד מטמא בפנים דהיינו בבית החיצון אף אם לא יצא אלא ראשו וכולו בפנים בבית החיצון מיהו מ״ש התוס׳ בסמוך בד״ה כגון שהוציא כו׳. וי״ל דהתם ספיקו טמא כשיצא לחוץ אי אפשר להולמו אלא לפי שיטת רש״י עכ״ל מהרש״א ובס׳ סדרי טהרה תמה על מהרש״א בסימן קצ״ד מספרו דאיך יסתרו התוספות דבריהם ולכן כתב לתרץ בענין אחר. ולקמן יתבאר סתירת תירוצו. ונראה דמהרש״א ס״ל דתליא בשני תירוצים שכתבו בד״ה כגון שהוציא וז״ל התוס׳ שם אבל בפרוזדור עצמו טהורה וא״ת הא אמר לעיל דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא. וי״ל התם ספיקו טמא כשיצא לחוץ. ועוד יש לחלק בין דם נדה לדם לידה עכ״ל. וס״ל למהרש״א דודאי להך שינויא דמחלקין התוספות ע״כ פירוש חוץ לפרוזדור כשיצא לחוץ לגמרי. דאין לומר דהתוס׳ ס״ל דחוץ לפרוזדור היינו בית החיצון. דכיון דכל הנשים מטמאות בבית החיצון וס״ל להתוס׳ דדם הנמצא בפרוזדור טמא. ע״כ דהפרוזדור היינו בית החיצון דלמעלה מבית החיצון אינו מטמאה בפנים. וא״כ ע״כ חוץ לפרוזדור הוא לגמרי בחוץ. דליכא למימר דחוץ לפרוזדור נמי הוא בפנים ויש עוד גבול בפנים והפרוזדור בכלל בית החיצון. דא"כ תמה על עצמך מנ"ל לומר שהולד מטמא בפנים כבחוץ מ״ש בכל טומאות דלא מטמאי עד שתצא טומאתן לחוץ. וכמה כרכורים צווחו על מהרא״ה למה תטמא יולדת בפנים כשעדיין לא הוציא ראשו. ולא מצא הרב מהרא״ה מענה אחר כל הטורח והדוחקים שסבבוהו ואלצוהו מכל צד. רק עיקר טעמו דיולדת וטומאת נדה סקרן הכתוב בסקירה אחת שנאמר כימי נדת דותה תטמא. ואמת שדברים אילו ניתנו לומר. ואין מזיחין אותו בזה אבל לומר שבבית החיצון לא תטמא ע״כ לא דמי לנדה. וא״כ מאין הרגלים שתטמא בפנים מה שאין כן בכל הטומאות. אלא ודאי להך תירוצא הפרוזדור היינו כללות בית החיצון וחוץ לפרוזדור הוא לאויר העולם. ועל תירוץ זה סמכו עליו ג״כ פרק יש בכור שכתבו דפרוזדור היינו בית החיצון לפי שנראה להם עיקר תירוץ זה. וא״כ אין תימא על מהרש״א שיאמר שהתוס׳ נתכונו לתירוץ זה להקשות לפי התירוץ השני וס״ל דפרוזדור היינו בית החיצון:
ובאמת הא גופא קשיא להך תירוצא דחוץ לפרוזדור היינו בית החיצון מ״מ למה יטמא במת דבשלמא לענין טומאת לידה י״ל דדמי לנדה כמ״ש מהרא"ה. אבל לענין טומאת מת אם הוא בבית הסתרים למה תטמא וצ״ל דחיה מסיטה הולד והוה טומאת משא. ואכתי קשה לאביי דס״ל אותו מקום בלוע הוא למה יטמא. ודוחק לומר דרבי אושעיא דלא כאביי. ותו קשיא דהא לפמ״ש התוס׳ שם בפרק יוצא דופן דף מ״ב ע״א ד״ה אמאי לרבא שפיר מצינו לאוקמה טומאה דיולדת כאוקמיתא קמייתא שיצא הדם לחוץ. וכיון דבית הסתרים הוא שפיר מטמא הדם אף שנעקר ממנה ואינה משום ראיה מ״מ מטמא במשא. א״כ כל התירוץ שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור לאביי הוצרך. ואי תימא דחוץ לפרוזדור היינו בבית החיצון. ע״כ רבי אושעיא הוא דלא כאביי דלאביי בהוציא ראשו חוץ לפרוזדור בבית החיצון לא מטמאה דבלועה היא לדידיה. אע״כ חוץ לפרוזדור היינו לגמרי בחוץ. ואע״ג דכתב מהרש״א שם דאפשר שגם לרבא משני דמשמע ליה מטמאה בפנים אפילו במגע. לא נהירא דמהיכא משמע ליה דפשיטא דהדם שהוא באותו מקום מקרי משא לגבי האשה. וכן פרש״י שם ד״ה ואי אמרת בית הסתרים כו׳ במשא מיהת מטמאה וטמאה אשה זו שהרי נושאה את הנבילה עכ״ל. וכיון דהסוגיא אזלא לאביי איך מייתי בסתמא דרבי אושעיא שהוא דלא כאביי. אלא ודאי הך דרבי אושעיא אפילו כאביי אתיא. וא״כ קשה לאביי דאותו מקום בלוע הוא. וטומאה בלועה אינה מטמאה ולמה החיה טמאה. ועוד לפמ״ש התוס׳ בפרק בהמה המקשה ד״ה גזירה גם לרבי עקיבא דמטמא בנוגע בעובר במעי אמו אינו מטמא אלא בהוציא ידו עכ״פ כדמשמע מלשון הש״ס דטומאה זו מדבריהם לכ"ע משום דאף דר׳ עקיבא מרבה עובר במעי אמו. מ״מ לא מסתבר שטומאת בית הסתרים או טומאה בלועה דתטמא. דאפי׳ נבילה דכתיבה או טבעת טמאה אינה מטמאה בבית הסתרים או בלוע. דל"ל דר״ע מרבה אפילו בבית הסתרים. דא״כ האשה נמי תהא טמאה. ואף דמדברי רש״י נראה שהטעם דאשה טהורה משום דמגע בית הסתרים הוא התוס׳ לא ס״ל כן דא״כ גם החיה לא נטמאת. שהרי גם היא נגעה בבית הסתרים. ומה לי שנגעה בבית הסתרים שלה או שנגעה בידה במקום בית הסתרים כדמשמע בפרק יוצא דופן מפלוגתא דאביי ורבא בתחבה לה נבלה באותו מקום דלא מטמאה במגע. ועוד דגבי האשה ה״ל טומאת משא כמ״ש לעיל. וא״כ תקשי לרבא דס״ל אותו מקום בית הסתרים היא אמאי טהורה עד שיצא הולד. ודברי רש״י צ״ע. עכ״פ התוס׳ ס״ל שלא נתרבתה אצל ר׳ עקיבא עובר שיטמא בלוע רק דהוה כמו שאר טומאות. ולא פליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אלא אי בעינן שיהיה כילוד. ולרבי ישמעאל אפילו הוא במקום גלוי כל זמן שאינו חשוב כילוד אינו מטמא. אבל בית הסתרים או בלוע לכ״ע אינו מטמא. וא״כ תקשי לאביי דס״ל אותו מקום בלוע הוא אמאי טמאה בהוציא ראשו חוץ לפרוזדור. אלא ודאי הדבר ברור וגלוי דחוץ לפרוזדור הוה מקום גלוי ואינו בבית הסתרים כלל יהיה הפירוש איך שיהיה:
ובאמת קרוב לשמוע שהתוס׳ תפסו תירוץ השני לעיקר וס״ל דחוץ לפרוזדור היינו בחוץ לגמרי. וגם קשה לי לתירוץ ראשון ולפרש״י דחוץ לפרוזדור היינו בית החיצון ממש א״כ כי פליגי ר״ל ורבי יוחנן עד היכן בית החיצון. למה לא נתן רבי יוחנן סימן חוץ לפרוזדור היינו בית החיצון. ולמה נקט בין השינים. ואי משום דבעי לסיים המקום בין השינים כיון דפרוזדור הוה השינים עצמם לפי פרש״י פ׳ רבי עקיבא ה״ל למימר עכ״פ חוץ לפרוזדור והפרוזדור הוא השינים. ועוד שהרמב״ם בפ״ה מאיסורי ביאה שכתב בדין ב׳ דבין השינים הוא מקום שמגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה. ובדין ד׳ כתב ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שבפנים אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות ע״כ. נמצא שלפ״ז מקצת מן בית החיצון הוא כפרוזדור עצמו. וא״כ אם איתא דטומאת לידה שוה לנדה אמאי קאמר חוץ לפרוזדור דאפילו קצת מן הראש בתוך הפרוזדור במקום שמגיע אליו האבר נמי כילוד הוא. ומכל זה נראה דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור כבר הוא לאויר העולם. או משום דלשון פרוזדור הושאל לפעמים על כל בית החיצון עד לחוץ. דהא גדולה מזו כתבו התוס׳ דאפילו לעובי הירכים הושאל שם פרוזדור או מטעמא דפרישית לעיל דאם יצא חוץ לפרוזדור כבר הולד נעתק עד הכתפיים לחוץ ויש הוצאת ראשו שהוא פדחתו על כל פנים או משום דכמו שהפרוזדור שמשלו חכמים באשה כינוהו לשם פרוזדור מפני שהוא בית שער לרחם. כמו כן אם מדובר ביציאת הולד לאויר העולם מקרי בית החיצון בשם פרוזדור. לפי שהוא בית שער אשר יצא נכחו לאויר העולם. ואי משום האי דיוקא קלושא דקשה על הברייתא פ׳ יוצא דופן מאי קמ״ל דמטמא בפנים כבחוץ הא מתני' הוא יצא ראשו הרי הוא כילוד מלבד מ״ש לעיל יש לי לומר עוד דהא בלא״ה יש להבין דאמרינן יצא ראשו הרי הוא כילוד אע״פ שרובו בפנים. וכן ביצא רובו במסורס הרי הוא כילוד אע״פ שראשו בפנים וצריך להבין ממה נפשך אי ראשו עדיף אמאי מהני יציאת הרוב למיחשב כילוד. ואי רובו עדיף אמאי מהני יציאת הראש כשרובו בפנים. ואם שקולים הם נטיל אותן לחומרא כדין הספיקות ולכן נראה דכיון דיצא ראשו לחוץ לאויר העולם כבר עבר גם כן ממקצת גופו בבית החיצון ובית החיצון לענין לידה נחשב כמו בחוץ כדברי מהרא״ה. נמצא שכבר יצא ראשו וגם מקצת גופיה בבית החיצון ואיכא ראש ומקצת הגוף עדיף מן הנשאר בפנים לגמרי. וכמו כן ביצא רובו כבר יש גם מן המיעוט שבמיעוט הנשאר בפנים יש ממנו חלק בבית החיצון ואיכא רובא דמינכר ועדיף טפי מן הראש עם מיעוטו שנשאר בפנים. ויהיה איך שיהיה נוכל לומר דהא דחשיב כילוד ביצא ראשו היינו בשביל צירוף מה שכבר ישנו מגופו גם בבית החיצון. וא״כ א״ש דברי הברייתא דטובא קמ״ל דיצא ראשו נמי אינו חשוב ילוד אלא בשביל המקצת שכבר הוא בבית החיצון ושפיר קאמר דמטמא בפנים כבחוץ. ולדינא ליכא נפקא מינה כלל. ולכן לא הביאוהו הרי״ף והרמב״ם. וא״ת לפ״ז גם בבהמה אמרינן יצא ראשו הרי הוא כילוד. ובהמה לית לה פרוזדור. דאיכא למימר אדרבה מטונך דמכאן ראיה דאין לומר דבולד חוץ לפרוזדור הוה בפנים בבית החיצון חשיב כילוד דא״כ גם בבהמה נימא אפילו הוא בפנים קרוב ליציאתו כמו דומיא דבית החיצון של אשה נחשבהו כילוד. ואי משום דלית להו פרוזדור מידי פרוזדור כתיב באורייתא. ואי כדברי מהרא"ה דטעמא משום דלידה איתקש לנדה הוה בית החיצון כלחוץ. כבר ביארנו ביטול דבריו מן הצריכותא דבכורות מהא דפריך תנינא יצא ראשו הרי הוא כילוד. אלא ודאי בהא שפיר גמרינן בהמה מאדם. דאדרבה בבהמה ביציאת ראשו אין כאן עיכוב מן הפרוזדור. וכיון דבאדם מצטרף מה שהוא קרוב לחוץ לא מפלגינן בין אדם לבהמה:
וגם מדברי הרמב״ם סוף הלכות טומאת מת. כתב האשה שילדה ולד מת אפילו נפל קטן כמו שביארנו. הרי היא טמאה טומאת שבעה. מת עוברה בתוך מעיה ופשטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה. והאשה טהורה עד שיצא הולד וטומאת החיה מדבריהם גזירה שמא תגע בו משיצא לפרוזדור. אבל מן התורה אין מגע בית הסתרים מגע הואיל והוא בתוך המעים הנוגע בו טהור עכ״ל. ומ״ש הרמב״ם לפרוזדור צ״ע. דהא בגמרא אמרינן דתגע בו חוץ לפרוזדור. ומהרא״ה בדף וי״ו ע״ד דחק בזה. ואם באנו לומר דשביק הרמב״ם לשון הש״ס יותר יש לנו לומר שכיון לפרוזדור דפרק יש בכור שהוא עובי הירכים כפרש״י ותוס׳. אבל אין זה דרכו של הרמב"ם ולכן צריך להגיה חוץ לפרוזדור או מהפרוזדור ומדכתב אין מגע בית הסתרים מטמא וכיון דבית החיצון עכ״פ בכלל בית הסתרים הוא. א״כ ממילא משמע דיצא לחוץ. היינו במקום שאינו בית הסתרים. גם מבואר מלשונו דכל בית הסתרים מקרי מעים. מדסיים הואיל והוא בתוך המעים. וא"כ ממילא גם בהלכות מילה לענין שבת שכתב הואיל ויצא מתוך המעים הוא לחוץ לגמרי וכאמור (ועיין לקמן ישוב לשון הרמב״ם מ״ש לשונו בחכמה לפרוזדור) וכן משמע בהדיא בפ"א מטומאת מת דין ג׳ דכל בית הסתרים מקרי מעים באשה. הן אמת כי קשה טובא בלשון הרמב״ם אמאי לא תהא האשה טמאה מדין טומאת משא. וגם מהרא״ה הרגיש בזה. וביקש לומר דמ״ש הרמב״ם בית הסתרים כוונתו שטומאה בלועה היא ועל היות העובר בחדר. ועוד ביקש להמציא דאם הטומאה בבית הסתרים האדם הנוגע בידיו טמא. אף שנגע בבית הסתר וביקש חשבונות רבים. ונמשך לו לפי שיטתו שסובר דיציאת הולד לבית החיצון הוה כילוד. והוא פירש חוץ לפרוזדור. ומלבד שאין לזה שורש קשה עליו מן הש״ס דפריך אי הכי האשה נמי נגזור בה שמא יצא חוץ לפרוזדור. ומשני אשה מרגשת ולדבריו לא פריך הש״ס מידי. הא לגבי אשה אפילו נפיק לבית החיצון מ״מ האשה היא נוגעת בבית הסתרים והוה מגע בית הסתרים ולמה תטמא האשה אם לא שתהא הקושיא מכח טומאת משא. ובזה נסתר מ״ש בספר ס״ט ליישב קושיית מהרש״א שכתבתי לעיל על התוס׳ שהקשו אפילו הוציא ידו נמי תטמא דתו לא הוה טומאה בלועה. ותמה מהרש״א דכיון דלא הוה כילוד בהוציא ידו אמאי תטמא במגע כיון דבית הסתרים הוא. וכתב בספר סדרי טהרה ליישב וז״ל ולא ידענא מאי קשיא ליה. והביא הך דפרק בהמה המקשה אמר רבה כשם שטומאה בלועה כו׳ ומשני כי קאמר רבא כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה דלא מטמאה טמאה לטהורה כו' ופרש״י דאי ממתני׳ דקתני וכו' ה״א לאו משום בלועה היא. אלא משום דמגע בה״ס לאו מגע הוא לענין טומאה. אבל טבעת בטבעת לאו בה״ס שייך למימר בהו אע״פ שנטמנו באדם הרי הם כמונחים בתיבה ונטמאו אשמעינן רבה דטעמא דמתני׳ משום בלוע הוא ואפילו חברתה לא מטמא עכ״ל. מבואר מדבריו דלא שייך בית הסתרים אלא באדם שאין מקבל טומאה אם נגע טומאה בבה״ס שלו או להיפך שנגע בה״ס שלו בטהרות אין הטהרות מקבלים טומאה מבית הסתרים של האדם כו׳. וא״כ עוברה וחיה דכשתי טבעות דמו מטמאי זה לזה ע״כ. וקשה לדבריו מאי פריך אי הכי אשה נמי הא האשה אפילו יוציא ראשו חוץ לפרוזדור הרי היא נוגעת בטומאה בבה״ס שלה ואינה מטמאה במגע וע״כ הקושיא היא מכח משא. ואם כן בלאו הכי לא קשיא קושיית מהרש״א הא עדיין הוא בבית החיצון דיש לומר שגם החיה משום טומאת משא נגעה בה שמסיטתו וא״כ יטול מה שחידש:
ובאמת עיקר הדמיון אינו עולה יפה דנאמר שאם נגע טהור בבה״ס של טמא דיהא טמא. המעיין בסוגיא דנדה דף מ״ג בפרש״י שם דמפיק נגיעה דבה״ס מוידיו לא שטף משמע ודאי דבעינן שיגע בגלוי של זב ולא בבה״ס. וכדמשמע מהך דקנה בקומטו של זב והסיט בו הטהור דטהור וכיון דאם הסיט במקום סתר לא נטמא בהסיטו הכי נמי אם נגע הטהור במקום סתר בטומאה אינו טמא. ולא דמי לשתי טבעות דבבית הסתרים דהוה כאילו מונחים בתיבה דשם לא נגע הטבעת במקום סתר שבו שאין לטבעת מקום סתר. ודם בידיו משכחת להו שטמונות בתיבה. ולא אמרינן הכי אלא אם הטומאה הוא במקום סתר בעצם כמו טהור הנוגע בקומטו של זב י״ל דמגע בה"ס לא מטמא כיון שלא נגע במקום גלוי. וכן משמע מדלא אמרינן נ״מ בין אביי לרבא באותו מקום אי בלוע הוא או בית הסתרים הוא ואמאי לא קאמר נ״מ אם אדם נגע שם והיא טמאה אי בלוע הוא לא מטמא ואי בית הסתרים הוא נטמא הטהור הנוגע. אלא ודאי גם נוגע בבה״ס לא מטמא. וטבעת בטבעת לא נגע בבה״ס של הטבעת כי אם הטבעת הוא מונח בבה״ס והא דמדמינן עובר וחיה לשתי טבעות ופרש״י ש״מ דאשה טהורה משום מגע בה״ס ולא משום בלוע. וכבר פירשו התוס׳ דאשה עצמה טהורה מטעם בלועה. והחיה טמאה משום דכשתי טבעות דמי ע״ש היינו ע״כ דשם מדמינן העובר כאילו מעלמא אתא. ואפשר דרבה לשיטתיה דס"ל עובר לאו ירך אמו דהכי ס״ל לרבי יוחנן ביבמות דף ע״ח ומשמע דרבה תלמידיה דרבי יוחנן כרבי יוחנן ס״ל עמ״ש התוס׳ שם ד"ה חזיתיה וא"כ לא נגע במקום סתר שבעובר רק שהעובר מונח במקום סתר. ואפשר דלמסקנא לא קאי הכי:
ונשוב לדברי הרמב״ם שנתן טעם דמגע בה״ס הא במשא מטמא. והנלע״ד בזה דאדרבה הרמב"ם הוכיח דבריו במישור מן הש״ס דמתני׳ תנן והאשה טהורה עד שיצא הולד ומשמע ודאי שיצא לאויר העולם. וקשיא ליה הך קושיא גופיה אמאי טהורה עד שיצא לאויר הא בית הסתרים מטמא במשא וא״כ מיד כי נפיק לבית החיצון נטמאה האשה מדין טומאת משא והיא קושיא עצומה. ובשלמא לרבי ישמעאל י״ל דגזירת הכתוב הוא שאינו מטמא עד שיהיה כילוד. אבל ר״ע דמרבה עובר במעי אשה וכיון דלא טומאה בלועה היא איך תהא האשה טהורה וצ״ע. ולכן ס״ל להרמב״ם דהא דמפלגינן בין טומאה בלועה לבה״ס אמרינן בפרק יוצא דופן דף מ״ב ע״ב שם דנפקא מיניה אם תחבה לה חברתה כזית נבילה באותו מקום וקשה אמאי לא קאמר בפשיטות נ״מ בעובר שהוציא ראשו לבה״ח. וכן הקשה הרב מהרא״ה שם כיון דאכתי מרחשן שפוותיה בדינא דר׳ אושעיא והוא נדחק לפי דרכו. אבל ברור דהא דאמרינן דבמשא מיהא מטמאה ובטומאה בלועה אינה מטמא אפילו במשא היינו משום דבלועה חשבינן כמאן דליתא משא״כ בבית הסתרים לא אלים לבטולי טומאה שכבר נחתא כמו שתחבה לה נבילה באותו מקום דלא אלים בית הסתרים לבטולי משא נבילה. משא״כ בעובר שמעולם לא היה שם טומאה עליו כיון שהיה מובלע בבטן אמו. ולכן גם בצאתו לבית הסתרים לא נחתא ליה טומאה ואפילו בבה״ס נדון כבלוע דלא אלים בה"ס לאחותיה ליה טומאה כיון דמעיקרא בלוע הוה גם בה"ס לא מחית ליה טומאה ואינה מטמאה אפילו במשא עד שיצא לחוץ אפילו לרבי עקיבא. אלא דלר״ע דלא בעינן שיהיה כילוד מטמאה אפילו הוציא ידו דלאו כילוד הוא. ולרבי ישמעאל בעינן שיהיה כילוד ואי לאו הכי לא מטמא אף אם הוציא ידו וכדברי התוס׳ שם. אבל כשהוא בבה״ס לכ״ע לא מטמא אפילו במשא דלא נחתא ליה טומאה כלל כל זמן שלא יצא. ובזה ניחא דברי רש״י שפירש דחיה טמאה דדמי לטבעת והאשה טהורה משום דבה"ס הוא. והתוס' תמהו הא טומאת משא הוא. ולפמ״ש ניחא דהכא דין בליעה יש לה לענין האשה להך ס״ד. מיהו למסקנא לא קאי הכי. אלא דגם לענין משא חשיב כמו בלוע גם לענין החיה:
והן הן דברי רבינו הגדול הרמב״ם ז״ל שהאשה טהורה משום דטומאת הסתרים הוא והוא מוכרח למאי דקיימא לן כר"ע. וגם קיי״ל אותו מקום בה״ס הוא. מוכח דאפילו במשא לא מטמא דעד שיצא הולד ודאי לאויר העולם ממש. ואחרי הודיענו ה׳ את כל זאת הדבר מבואר וגלוי וברור כשמש דחוץ לפרוזדור דרבי אושעיא היינו בחוץ לגמרי בעובי הירכיים ולא בפנים בבית הסתרים:
וניחא בזה נמי מה שהקשו התוס׳ בפרק יוצא דופן דף מ״ב ד״ה אמאי טומאה בלועה היא. והקשו לרבא דס״ל אותו מקום בה״ס הוא ונדחקו דמיירי שנעקר הדם ולא יצא לבית החיצון וכתבו ומיהו עשאוהו כנבלת עוף טהור. ולפמ״ש ניחא דאפילו יצא לבית החיצון כיון דמעיקרא בלוע היתה גם בנפיק לבה"ס לא נפיק מכלל בלועה דמעיקרא. וגם לרבא לא מטמא במשא. ונבלת עוף טהור שמטמא בבית הבליעה גם לרבא י״ל דדין בלועה יש לו כיון דמעיקרא לא הוה שם טומאה עליו ולא פליגי אביי ורבא אלא במקום נבלת עוף טהור בתחב לו כזית נבילה בבית הבליעה. אבל לענין טומאת נבלת עוף דלית לה טומאה מעיקרא גם לרבא דין בלועה יש עליו וזה נכון וברור. שוב התבוננתי וראיתי דמעיקרא דדינו של מהרא״ה מופרך אף שדברי רש״י מורין כוותיה מ״מ אחר בקשת המחילה מרוממת קדושת מאור עינינו רש״י ז"ל אם נקחם כפשוטן כפי פירושו של מהרא"ה שכוונתו שמטמא בבית החיצון. לפע"ד אין לפירוש הלזה על מה לסמוך וניחא לן למרן לדחות הפירוש שלא לערער ח״ו על עם קדוש ומנהג קדום שיהיה ח"ו בגדר מחללי שבת בפרהסיא. והנה עיקר הרגלים שיש לזה הפירוש לפרושי חוץ לפרוזדור הוא בבית החיצון מקום שמטמאה בנדה. ולא נפרש לגמרי בחיצונית הרחם לעובי הירכיים דמלשון פרוזדור אין הכרח שיהיה דוקא למעלה מבית החיצון. שהרי רש״י ותוס׳ גופייהו פירשו פרוזדור לעובי הירכיים בפרק יש בכור. וא"כ מלשון פרוזדור אין שום הכרח. ועיקר מה שדחקו לפרש הך דפרק יוצא דופן חוץ לפרוזדור על בית החיצון. משום דאם נפרש בחוץ קשיא הא מתני׳ היא ולמה ליה לאתויי דרבי אושעיא ורבא וזהו עיקר הכח שיש לזה הפירוש. ועל זה אני אומר דבעל כרחך צ״ל שאין זה שום הכרח. דהא כבר כתבתי לעיל בפתח התשובה שהמשנה בפרק המפלת דף כ"ח שאמרה יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. פשט המשנה ודאי משמע יצא לאויר העולם. ומהרא"ה כפי שיטתו על כרחך מוכרח לפרש שיצא רוב ראשו לבית החיצון ובודאי יפלא איך סתם התנא דבריו במקום דאיכא למיטעי ואין למהרא״ה שום התנצלות על זה אלא בדוחק שיאמר מהרא"ה שלתנא וחכמי הש״ס דבר פשוט דטומאת היולדת וטומאת הנדה בגדר אחד הם. וסמכו חכמי הש״ס שלא עשו שום פירוש לדברי התנא בהיות שמלתא דפשיטא אצלם שיולדת שוה לנדה לטמא בפנים כבחוץ. גם בספר סדרי טהרה דף ס״ד ע״ב כתב ג״כ דפשטא דסוגיא משמע כפרש״י דאם לא כן למה הביא דרבי אושעיא ולא הביא מכמה משניות דיצא ראשו הרי הוא כילוד. וכן היה נ״ל ג״כ בהשקפה ראשונה בזה. אבל באמת בתר עיון הא ליתא דמי שמפרש חוץ לפרוזדור הוא בבית החיצון מוכרח גם הוא לפרש למ״ש במשנה יצא ראשו היינו לבית החיצון ושהוא מילתא דפשיטא מאחר שלא נאמר שם פירוש על המשנה דיצא ראשו. ואם כן תקשי ולטעמיך מי ניחא אכתי מאי קמ״ל הברייתא שיולדת מטמא בפנים שהרי לתנא דמתני׳ ג"כ דבר פשוט עד שלא הוצרך לבאר כלל יציאה זו מה טיבה. אלא ודאי הדבר ברור ומוכרח כדפרישית דהוצאת ראשו חוץ לפרוזדור מורה על עיכוב הלידה וקמ״ל אע"ג דנתעכב בפנים מ״מ הוה כילוד והוא מוכרח ואין דרך לנטות ימין ושמאל. ולא נעשה ח״ו שבת כחול. כי כשל עוזר ונפל עזור. ועטרת קדושת המנהג ליושנו חזר:
ולשלימות מלאכת שמים. לאלומי פיסקא שלא יהיו עוד התלמידין מהנדזין בדבר אבאר הדבר כשמש בצהרים. ונבאר עוד המשנה תמן תנינן באהלות בפ״ז משנה ד׳ האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית הראשון טמא בספק והשני בודאי. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שניטלת באגפים אבל אם היתה מהלכת הראשון טהור שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך אין לנפלים פה"ק עד שיעגילו ראש כפיקה ומייתי לה בבכורות דף כ״ב בפרש״י שם. ונבאר תחילה פירוש רבי׳ שמשון שהוא כפרש״י בבכורות. ולמהרא״ה בזה דברים שאין מחוורין. כאשר אבאר בע״ה. הנה רבינו שמשון מפרש כפרש״י דבכורות דמשנפתח הקבר הולד מטמא אע״פ שלא יצא לחוץ. והנה מהרא״ה כתב בדף ו׳ אע״ג דקי"ל כרבי ישמעאל דקאמר פרק בהמה המקשה וכל אשר יגע על פני השדה להוציא עובר שבמעי אמו שאינו מטמא היינו דוקא כשלא נפתח הקבר שהוא אותן תלתולי בשר שסוגרין ע״פ החדר בתחילת העיבור שלא יפיל ולא יוזק. אבל אם נפתח הקבר ה״ל הך טומאה גלויה. ואמנם היינו דוקא בנפל גדול שהעגיל ראשו כיון שהוא גדול נפתח הקבר בשיעור טפח להוציא הטומאה אבל בנפל קטן כו׳ לא יש בפתיחה שיעור טפח להוציא טומאה לבית. ומתוך דברי רש״י מוכח דהוה מטעם אוהל אע״ג דלא נעתק העובר מן החדר הפנימי ולא מש ממקומו דטומאה בוקעת משמע אע״ג דקיימא בדוכתא שפיר בוקעת ויוצאה מכיון דהוה פתיחה דיש בה טפח עכ"ל מהרא"ה. ולא ידעתי מאי דפשיטא ליה דמתני׳ כרבי ישמעאל היפך דברי רבינו שמשון. דרבינו שמשון כתב במשנה ה׳ דר״מ סבירא ליה כר׳ ישמעאל דאינו מטמא עד שיצא לאויר העולם אע״פ שנפתח הקבר. וא״כ איפכא מסתברא דמתני׳ כרבי עקיבא הוא דס״ל דעובר במעי אשה מטמא. וגם לא ידעתי למה הוצרך לדברי רש״י דטומאת אוהל פשיטא כיון דתנן הבית טמא פשיטא דדין טומאת אהל היא. אלא דיש לדקדק דכיון דר״ע ס"ל דעובר במעי אמו מטמא אמאי תנן במשנה ה׳ יצא הראשון מת והשני חי טהור. ופירש הר״ש דבעודו במעי אמו לא נטמא אע״פ שנפתח הקבר שאין דרך טומאה ליכנס. ועוד דטהרה בלועה אינה מטמאה. וקשה כיון דטומאת העובר בוקעת ועולה כשנפתח הקבר לטמא כל הבית. א"כ אמאי לא נטמא החי ואין ענין למ״ש אין דרך טומאה ליכנס דמיירי כשאין הטומאה בוקעת לאוהל כמו בביב שהוא קמור ספ״ג ובמגדל פ״ד מ"ב. אבל כאן אם הטומאה בוקעת לאוהל למה לא יטמא העובר שבצידו. וגם צריך טעם לרבי עקיבא דמרבה עובר במעי אמו למה בלא נפתח הקבר אינו מטמא. והנראה בזה משום דרבי עקיבא דריש הכי מהנוגע במת בנפש האדם איזו מת שבנפש אדם זה עובר כדאיתא בפרק בהמה המקשה וס״ל דדוקא בנפתח הקבר בר מגע הוא. מה שאין כן בלא נפתח הקבר. ולכאורה היה נראה דס״ל לרבי עקיבא בנפתח הקבר חשיב כטומאה גלויה ע״פ השדה. וכמו שנראה ג״כ מדברי מהרא״ה. וא״כ נימא לר״ע בנפתח הקבר חשיב כילוד אף לענין טומאת לידה ומילה ונפתח הקבר היינו הוציא ראשו חוץ לפרוזדור בפנים אלא דהא ליתא דהא מהרא״ה גופיה מודה דנפתח הקבר לאו היינו הוציא ראשו חוץ לפרוזדור כמבואר בדבריו דנפתח הקבר משמע אפילו לא זז ממקומו ואף דאינו נראה לי כן שהרי פתיחת הקבר הוא מפני דחיקת העובר לצאת חוץ. מ״מ משמע דלאו היינו הוציא ראשו מחוץ לפרוזדור ואפילו לבית החיצון לא משמע שנכנס ראשו כשנפתח הקבר ע״כ אי אפשר לומר בשום פנים אפילו לידה כדברי מהרא״ה דיצא ראשו חוץ לפרוזדור היינו לבית החיצון פתיחת הקבר מקמי הכי הוה. ואפילו לדברי מהרא״ה שדחק לפרש שיצא רוב ראשו היינו חוץ לפרוזדור מ״מ אי אפשר לומר שהוא כפתיחת הקבר דאל״כ הוי ליה למימר נפתח הקבר. וגם לפי מאי דאמרינן פרק מפנין דף קכ״ט מאימתי פתיחת הקבר משמע ודאי משהדם שותת וכה״ג שעדיין העובר לא הוציא ראשו כלל. ולכן מודה מהרא"ה דפה״ק מקמי הוצאת הראש הוא. ואם כן קשה לדברי מהרא״ה גופיה איך הוא סובר דחשיב כטומאה גלויה ע״פ השדה כיון דאף שנפתח הקבר לאו כילוד הוא. ועוד תמיה עליו הרי כתבו התוס׳ בפרק בהמה המקשה ד' ע״א ובפרק יוצא דופן ד׳ מ״ב ע״ב דאפילו הוציא ידו אליבא דרבי ישמעאל לאו כילוד הוא ואינו מטמא אפילו בנגיעה. ואם כן איך אמר דאפילו משנפתח הקבר מטמא אפילו לרבי ישמעאל. וא״כ נראה דלא דק מהרא״ה בזה ולא חש לקמחיה במח״כ. והדבר ברור כדברי ר״ש דלר״ע דוקא בנפתח הקבר מטמא. אבל בלא נפתח גם לרבי עקיבא אינו מטמא ומכל מקום גם לרבי עקיבא בנפתח הקבר אף שלענין טומאה מטמא מ״מ לא הוה כילוד בפה״ק עד שיצא ראשו או רובו. וכן מוכח מתוך המשנה גופיה שם בס״פ דדוקא ביצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. אבל מעיקרא לאו נפש הוא. וכן בכל דוכתי בעינן הוצאת ראשו ולא פתיחת הקבר ולא נסתפק אדם בזה מעולם שמחשב בפתיחת הקבר כילוד לשום מילתא. ולא כתבנו זאת כי אם להעמיד הלכה על בוריו שלא יטעו התלמידים. ולפי זה צריך לומר מה שאין העובר הפנימי טמא אף שהוא עמו במדור אחת והבית טמא שטומאה בוקעת ועולה לחוץ צריך לומר דס״ל לרבי עקיבא דלא חדית לן רחמנא רק שהעובר מטמא אף שהוא טומאה בלועה אבל לטהרה בלועה לא שמעינן ולכן אין העובר השני מתטמא כל זמן שהוא בלוע. ובזה ניחא שאין צריך לדחוק כמו שדחק מהרא"ה שהקשה על הר״ש למה נקט לטעמא שאין העובר השני טמא משום דטהרה בלועה אינה מטמאה ולמה לא כתב שטומאה בלועה ג״כ אינה מטמאה ולא דק גם בזו שהרי העובר מטמא כל הבית משנפתח הקבר אף שהוא בלועה ואיך לא יטמא הולד שבצידו וע״כ הטעם משום דטהרה בלועה אינה מיטמאה. וא״כ מהא גופיה נמי מוכח דלא חשיב כגלויה וכילוד דאל״כ גם השני יהא טמא אלא ודאי אכתי מקרי בלועה ומכל מקום גלי קרא דמטמא אף שהוא בלועה ומ״מ לעובר השני שהוא גם כן בלועה טהרה בלועה לא מיטמאה:
ואחר שמבואר במשנה דאהלות דבפתיחת הקבר לחוד מטמא אפילו באוהל הוקשה להם מתני׳ דפרק בהמה המקשה דף ע״א דתנן דהאשה טהורה עד שיצא הולד הא בפתיחת הקבר לחוד מטמא אפילו באוהל. לכן הוכרחו לאוקמה בנפל שלא העגיל ראשו כפיקה דאין לו פתה״ק. אלא דקשיא ליה כיון דר׳ עקיבא ס״ל עובר במעי אשה טמא הוא א״כ נהי די״ל בלא נפתח הקבר אינו מטמא דיש לומר דלאו בר מגע היא מכל מקום קשה אף בנפל שלא העגיל ראש כפיקה מכל מקום אמאי אינו מטמא עד שיצא חוץ לפרוזדור והיינו בחוץ לעובי הירכים הא מיד כשנכנס לבית הסתרים באופן שאפשר ליגע בו למה לא יטמא דכיון דיצא ראשו לבית החיצון לא גרע מפתיחת הקבר בנפל שהעגיל ראשו כפיקה ולא זז ממקומו א״כ ראוי שיהיה הנפל הזה שכבר נעתק ממקומו אף שלא נפתח הרחם מ״מ כיון שכבר נעתק ובא לבית החיצון או אפילו לפנים ממנו כל שאפשר ליגע בו אמאי לא יטמא דהא לרבי עקיבא עובר במעי אמו טמא ולמה האשה טהורה עד שיצא הולד. ואין לומר דאם לא נפתח הקבר ליכא פותח טפח דאכתי ליטמא במגע. ועוד הא קיי״ל כב״ה פי״א דאהלות דאדם חלל הוא ומביא את הטומאה וא״כ אפילו לא נפתח הקבר הוה פותח טפח. וליישב זה צ״ל דס"ל לרבי עקיבא כיון דמדינא העובר טומאה בלועה היא אלא דגלי קרא דמטמא מהנוגע בנפש האדם דהוא מת שבנפש ולא מרבינן מיניה רק בנפתח הקבר שנתרחב בה״ר קצת ואינו בלוע כ״כ. אבל אם לא נפתח הקבר לא מרבינן כלל. ולכן אף בנפל שלא העגיל שכבר נעתק ראשו לבית הסתרים מ״מ כיון דליכא פתיחת הקבר אין עליו טומאה עד שיצא לאויר העולם דכל שעדיין לא חלה הטומאה גם בה״ס כדין בלוע הוא כל זמן שלא חלה עליו הטומאה כדפרישית לעיל. ולכן ס"ל לרבי עקיבא דדוקא היכא דאיכא פתיחת הקבר מטמאה אפילו בפנים. אבל בנפל דליכא פתיחת הקבר אינו מטמא בפנים. ואף דגם באיכא פה״ק חשוב העובר בלוע לענין שאין העובר חי מתטמא מן המת כדפרישית ממשנה דיצא הראשון מת והשני חי מ״מ גם לענין המת לטמא באוהל או במגע נמי לא מרבינן רק בנפתח הקבר ולא זולת. ולכן בנפל שלא העגיל ראשו שאין לו פה״ק אינו מטמא בפנים אפילו לר׳ עקיבא. וההפרש שבין רבי ישמעאל לרבי עקיבא הוא דלרבי ישמעאל אפילו הוציא ידו לאויר העולם אינו מטמא עד שיהיה כילוד. ולרבי עקיבא כיון דהוציא ידו לאויר העולם דתו לא בלוע הוא ולא בה״ס מטמא אף דלא חשיב כילוד. וזה מתבאר גם כן מדברי התוס׳ פרק בהמה המקשה דף ע״ב ע״א ד״ה גזירה. ולפ״ז רבי ישמעאל ורבי עקיבא פליגי בתרתי פליגי בעובר שהעגיל ראשו דלר״ע בנפתח הקבר לחוד די ולרבי ישמעאל לא מטמא עד שיצא לאויר העולם. ובנפל שלא העגיל ראשו נמי פליגי דלרבי ישמעאל לא מטמא עד שיהא כילוד. ולר״ע בפנים אפי׳ בבה״ס לא מטמא. אבל אם לא הוציא אלא ידו. לרבי ישמעאל אינו מטמא דלאו כילוד הוא. ולרבי עקיבא מטמא:
וכתב עוד הר״ש דכיון דפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא בנפתח הקבר ולרבי ישמעאל ור״מ במשנה שאחר זה אינו מטמא עד שיצא לאויר העולם מצינו לאוקמה הך דפרק בהמה המקשה כרבי ישמעאל ור״מ ואפילו בנפל שהעגיל מיירי. אלא דקשה לי מהא דאמרינן בפרק בהמה המקשה דף ע״ב לא תימא אליבא דרבי עקיבא דאמר עובר במעי אשה טמא הוא משמע דכרבי עקיבא אתיא מתני׳ בפשיטות טפי ואיך אפשר לאוקמה בהעגיל דהא בהעגיל לר״ע אשה נמי טמאה משנפתח הקבר. ובגמרא משמע דכרבי עקיבא אתיא בפשיטות. וכן קשה על התוס׳ שם דף ע״א שכתבו אי נמי סבר לה כתנא דתוספתא דאמר אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם עכ״ל דהא משמע דכר״ע אתיא בפשיטות ורבי עקיבא ס״ל עובר במעי אשה טמא ואפילו נפתח הקבר לחוד. וא״כ ע״כ בלא העגיל איירי. ודוחק לומר דהכי קאמר לא תימא אליבא דרבי עקיבא דאמר עובר במעי אשה טמא ובלא העגיל מיירי אלא אפילו לרבי ישמעאל נמי טמא ובהעגיל מיירי וצ״ע. גם קשה קצת בלשון התוס׳ למה נקט תנא דתוספתא ולא נקטו רבי ישמעאל גופיה דסבירא ליה עובר במעי אשה אינו מטמא וצ״ל דלהתוס׳ לא פסיקא להו דאפשר דרבי ישמעאל ור״ע לא פליגי אלא בלא העגיל וליכא פתיחת הקבר אבל באיכא פה״ק אפשר לומר דגם רבי ישמעאל מודה דמטמא ולהכי נקטו מילתא דפסיקא דתנא דתוספת׳ ס״ל בהדיא דלא מטמא עד שיצא לאויר העולם. וממילא למסקנא לא משוינן דאיכא שלשה מחלוקות. אלא אמרינן דרבי ישמעאל ס״ל ג״כ דאינו מטמא עד שיצא לאויר העולם ואפי׳ העגיל. אלא דאכתי איכא למידק דבבכורות דף כ״ב איתא שלש פיקות הם של בהמה כשל ערב ופרש״י דאם העגיל כפיקה של ערב תו לא הוה בלועה. וקשה הא רבי עקיבא לא מרבה עובר רק מדכתיב בנפש האדם. וא״כ בבהמה מנא לן לטמאות אפילו העגיל כל זמן שלא יצא לאויר העולם. כיון דקרא לא כתיב אלא באדם. וכבר הוכחתי דגם באדם מקרי בלועה עכ״פ לענין זה שאין ולד השני מיטמא אפילו נפתח הקבר ויצא הולד ראשון מת מ״מ לענין זה מקרי טהרה בלועה. וא״כ מנ״ל לטמא בבהמה בהעגיל. ואפשר דלהך מילתא יליף בהמה מאדם. וכיון דלרבי עקיבא באדם יליף דמטמא בפה״ק כדמשמע נמי בפרק יש בכור דעביד צריכותא בין אדם לבהמה. משמע דמסברא ילפי מהדדי. ואף דפיקה דבהמה גדולה יותר. אפשר דבבהמה לא הוה פתיחת הקבר בבציר מהכי. אבל להכי ילפי מהדדי דגם בבהמה כי איכא פתיחת הקבר אהני לטמויה במגע כמו באדם:
עוד אפשר לומר דגם מסברא הוה מטמינן בנפתח הקבר ולא צריך קרא לרבי עקיבא רק משום דכתיב על פני השדה ולהכי צריך קרא דבמת בנפש אדם. אבל בבהמה דלא כתיב ע״פ השדה מסברא נמי מטמינן מפתיחת הקבר אלא דלא מסתבר כן כיון דמ״מ חשיב טהרה בלועה. ובשאר טומאות לא מהני פתיחת הקבר. ולכן צ״ל כמ״ש. ומה שהקשה הר״ש דרבי מאיר אמר בבכורות דף כ״ב כפיקה של שתי. משמע דגם ר' מאיר מטמא בפה״ק והניח בקושיא. אפשר ליישב דר״מ אמר כן לנפקא מינה למאי דקיי״ל אין פתיחת הקבר בלא דם. וא״כ נ״מ אם העגיל כפיקה של שתי ודאי אי אפשר בלא דם והוה יולדת בזוב היכא דליכא קושי כגון ששפתה בנתים כדאיתא בנדה דף ל״ו ועמ״ש לקמן בזה:
ולרבינו הגדול הרמב"ם בזה דברים נכונים עד מאד. רק שהבאים אחריו לא ירדו לסוף דעתו. שהרב בעל תוספות יום טוב והרב מהרא"ה גמגמו בו. ובמחילת כבודם דברי הרמב״ם מיושרים וברורים לפי פירושו במשנה. ולזאת אמרתי לבארם. וז"ל הרמב״ם פרק כ״ה מטומאת מת דין ח׳ האשה שמת עוברה בתוך מעיה אם נעשית ראש הנפל כפיקה של שתי. כיון שנפתח הרחם עד שנראה הראש הרי הבית טמא מפני העובר אע״פ שעדיין לא יצא. ט׳ האשה שמקשה לילד ויצאה מבית לבית והפילה נפל בבית שני הבית הראשון טמא בספק שמא כשהיתה בו יצא ראשו של נפל הזה בד״א כשלא היה ראש הנפל כפיקה של שתי. אבל אם העגיל ראש הנפל כפיקה הבית הראשון טהור שאילו נפתח רחמה שם לא היתה יכולה להלך על רגליה. לפיכך אם היתה ניטלת באגפיים והוציאוה מבית לבית. הבית הראשון טמא בספק אף על פי שהעגיל ראש הנפל כפיקה של שתי ע״כ. והנה הרב בעל תוי״ט ביקש לומר דהרמב״ם ס״ל שני הפירושים. ולא נראה. ובודאי קשה כיון דסבירא ליה להרמב״ם דמשנפתח הקבר לבד טמא הבית בהעגיל ראש כפיקה. א״כ מנא ליה לפרש דלנפל שלא העגיל לעולם הבית טמא אע״פ שלא נפתח הקבר. דשפיר יכול לפרש כדברי הר"ש לגמרי. ותו קשה כיון דס״ל להרמב״ם בלא העגיל טמא הבית מחשש שמא יצא ראשו וא״כ גם בנפתח הקבר למה כתב שטמא הבית אע״פ שלא יצא הא כיון דנפתח הקבר יש לטמאות ג״כ מטעם שמא יצא לחוץ. ועוד קשה דבדין י״ב כתב האשה שילדה ולד מת אפילו נפל קטן כמו שביארנו הרי זו טמאה טומאת שבעה. מת העובר בתוך מעיה ופשטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה וטומאת החיה מדבריהם כו׳ משמע בהדיא דס״ל דהאשה טהורה אפילו בנפל גדול שכבר העגיל. ואילו לפירוש הר״ש בנפתח הרחם גם האשה טמאה. ועוד דבדין י״א כתב מי שילדה ב׳ ילדים אחד חי ואחד מת אם המת יצא ראשון החי טהור שהרי לא נגע בו משיצא לאויר העולם ואם החי יצא ראשון הרי הוא טמא שאי אפשר שלא יגע בו המת משיצא לאויר העולם. וקשה טובא ל"ל טעמא דנגע בו תיפוק ליה דבלא״ה החי טמא שהרי עבר במקום שסוף טומאה לצאת. ומהרא״ה ביקש חשבונות רבים ודחוקים שונים. אמנם כן הדבר ברור לפי דברי הרמב״ם בפירוש המשנה בירורן של דברים הם כך דודאי קשה טובא לשיטת התוס׳ לאוקמה מתני׳ דבהמה המקשה בנפל קטן שלא העגיל דוקא. וכמו כן קשה מה שהקשתי לדעת הר״ש אם איתא דבנפתח הקבר אע״פ שלא יצא מיטמא א״כ גם בנפל שלא העגיל עכ"פ משנעתק לבית החיצון ודאי עדיף טובא מנפתח הקבר. ולמה לא יטמא. ולכן הדבר ברור כפי מה שנראה ג״כ מדברי הרמב״ם בפירוש המשנה דודאי גם בנפתח הקבר מ״מ לא נפיק מדין בלוע כדמוכח הסוגיא דבהמה המקשה דלא מפליג כלל ופריך בפשיטות חיה אמאי טמאה ולא מפליג בין העגיל ללא העגיל והכי ה״ל לאקשויי במאי עסקינן אי בהעגיל אשה אמאי טהורה. ואי בלא העגיל חיה אמאי טמאה. ולכן הדבר ברור דפתיחת הקבר לא אהני לאפוקי מדין בלועה. אלא דבנפתח הקבר חיישינן שמא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור והיינו לאויר העולם שהוא כילוד. וכמו שנראה גם כן מדברי הרמב"ם בפי׳ המשנה דטעמא משום שמא יצא ראשו לחוץ וס״ל כשנפתח הקבר גזרו טומאה על הבית שמא כבר יצא ראשו לחוץ. אבל ודאי קודם שיצא ראשו מקרי בלועה. ובלא נפתח אין לגזור כלל שמא יצא ראשו. אך בנפל שלא העגיל אפילו בלא פתיחת הקבר יש לחוש שמא הוציא ראשו כיון שהוא קטן הכמות. וס״ל להרמב״ם דודאי הך סיפא דאין לנפלים פה״ק דקדק כתוספות יו״ט דה״ל למימר ואין לנפלים כיון דקאי אסיפא. אבל לפמ״ש הדבר ברור דקאי נמי אעיקר דינא דאין לנפלים פה״ק לא לענין זה שאם היתה מהלכת שלא לחוש לפה״ק. ואף גם לענין שאם לא נפתח הקבר לא ניחוש שמא יצא הולד דבנפל אפילו לא נפתח חיישינן ומה״ט נמי מהלכת חיישינן והיכא דנפתח הקבר אפילו ודאי לא יצא נמי הבית טמא ומטעמא דאפרש בס״ד. דהנה לפי המסקנא דפ' המקשה החיה טמאה דגזרינן שמא יצא ראשו חוץ לפרוזדור. א״כ מה״ט גופא הבית טמא ג״כ דגזרינן שמא יצא ראשו חוץ לפרוזדור והיינו לאויר העולם. ולפי דקדוק לשון הרמב״ם נראה דבנפל שלא העגיל ראשו אם בודאי לא יצא אין הבית טמא רק מספק שמא יצא ראשו לאויר העולם ובנפל שהעגיל אפילו ידעינן דלא יצא ראשו גזרינן שמא יצא ראשו חוץ לפרוזדור כיון דכבר היה ראוי לצאת משעת פה״ק איכא למיגזר ביה. אבל בנפל דליכא ביה פה״ק לא שייך למגזר ביה ואוקמיה אדינא. רק היכא דיש לספק שמא יצא לחוץ אבל היכא דודאי לא יצא לחוץ לא גזרינן בנפל שלא העגיל מאחר דאכתי ליכא שום ריעותא לא שייך למיגזר אטו הוציא ראשו כיון דלית ביה פה״ק ממילא לא שייך למיגזר ביה רק היכא דאיכא לספוקי שמא באמת הוציא ראשו לאויר העולם. ולהכי נקיט אין לנפלים בדין פרטיי דקמ״ל דלעולם אין הנפל מטמא עד שיצא לאויר העולם ואין הבית טמא רק היכא דיש לספק לפי ענין הקישוי שהוציא ראשו לאויר העולם. דבשאר פה"ק גזרו כשנפתח לבד אפילו בודאי לא יצא לאויר העולם. משא״כ בנפלים אין דין פה״ק בשום אופן. ולכן אמר בבא באפי נפשה דבנפלים לא חיישינן לפה״ק כלל לא להקל ולא להחמיר. רק אם נראה לפי ענין הקישוי לחוש בו שמא יצא לאויר העולם יש לטמא הבית. ולפ״ז הך דפרק בהמה המקשה הוא בנפל שהעגיל כבר וסתמא עובר בודאי הוא גדול קצת. ולכן נקט עובר סתמא. וכן מדוייק הלשון ברמב״ם שבתחילה כ' אשה שילדה אפילו ולד קטן הרי היא טמאה טומאת שבעה. מת עוברה בתוך מעיה כו׳ והוא המשנה דפרק בהמה המקשה דהתם קרי ליה עובר ופשטה החיה דסתמא העובר כבר העגיל ראשו כבר ושייך ביה פתיחת הקבר. ולהכי גזרו על החיה אפילו לא הוציא וה״ה על הבית אחר שנפתח הקבר אפילו לא הוציא וא״ת לפ״ז למה לא מקשינן אהך קושיא דפרק בהמה המקשה חיה אמאי טמאה. תקשי ליה מתני׳ למה בנפתח הקבר טמאה אפילו לא הוציא הא לדברינו ברמב״ם גם בנפתח הקבר הוה טומאה בלועה דהא לאו קושיא היא דאמתני׳ הוה מצינן למימר דבנפתח הקבר נמי אין הבית טמאה אלא מספק שמא יצא. וכן נראה מפירוש המשנה לרמב״ם באמת שכתב לפי שנאמר אולי נפתח הרחם שם ויצא הולד מת ושם לא דקדק לפרש כפי המסקנא דפרק בהמה המקשה כמו שדרך רש״י בכמה מקומות לפרש המשנה כפי הס״ד. אבל בחיבור דבריו מזוקקים ומדויקים לפי המסקנא בפרק בהמה המקשה דמטעם דהחיה טמאה גם הבית הראשון טמא מפתח הקבר אע״ג דטומאה בלועה היא. ולכן מפרש גם כן המשנה דבנפתח הקבר אפילו לא יצא טמאה דק״ו מחיה דאם בחיה גזרו שמא יוציא אף דהחיה י״ל דמרגשת במשמושי ידיה כ״ש בבית. ולפ״ז הך משנה ה׳ דיצא ראשון מת כו׳ פשיטא ליה דאין מטמא רק עד שיצא לאויר העולם. אלא דרבנן ס״ל דבראשון מת והשני חי מסתמא נגע בו. ור״מ ס״ל דאין זה הכרח די"ל מ"מ לא נגע בו. אבל במעי אמו אינו מטמא כלל כל זמן שלא יצא לאויר העולם:
ובהכי ניחא מה שכתב הר״ש דרבי מאיר גופיה ס״ל כפיקה של שתי. אלמא גם לר״מ מטמא בפתיחת הקבר. ולא תירץ כלום על זה. ומפני קושיא זאת ביקש לדחוק ולפרש פירוש אחר דחוק מאד בהחזירוה לבית ראשון. אבל לדברי הרמב״ם ניחא בפשיטות דגם רבי מאיר מודה בנפתח הקבר דגזרינן שמא יצא ראשו מחוץ לפרוזדור. ופלוגתייהו דר״מ ורבנן אם הולד החי מתטמא. ואין לו ענין לזה שנחלקו ר״מ ורבנן בוולדות דבעינן לכ״ע שיצא לאויר העולם ולק״מ וברור. ועפ״ז מיושב ג״כ מה שהביא הר״ש התוספתא והוא בתוספתא דידן ספ״ח אמר ר׳ יוסי אני אמרתי דבר אחד והם אמרו דבר אחד. אני אומר להם שדרך הטומאה דרכה לצאת ואין דרכה ליכנס. והם אמרו לי אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם ע״כ. ודחק הר״ש דרבי יוסי היינו חכמים דמתניתין. אבל נראה לפרש דרבי יוסי הוא דעת שלישית ולר"מ קאי דנהי דרבי מאיר ס״ל דלא חיישינן שנגעו זה בזה. ומכל מקום יהא הולד החי טמא כיון שיצא ראשון ועבר במקום שסוף טומאה לצאת. או לרבנן דמתני׳ מיטמא משום סוף טומאה לצאת ג"כ אף בלא נגיעה. וע"ז השיבו לו אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם. ולא מטמינן בסוף טומאה לצאת אלא במידי דמקבל טומאה. אבל הולד כל זמן שהוא בפנים אין לו טומאה. ולכן אף משום סוף טומאה לצאת אין לחוש. ולכן אי אין לחוש למגע משיצא לאויר העולם גם משום סוף טומאה לצאת אין לחוש. ובהכי ניחא נמי מ״ש הרמב״ם בהלכות שאר אבות הטומאה פ״ב דין ה׳ משנה דבהמה המקשה לילד ופשט הרועה את ידו דטהור. ולא חילק בין אם העגיל כפיקה או לא משום דבבהמה דליכא למיגזר שמא יוציא ראשו דהא מיגלי כמ"ש רש״י שם בפרק בהמה המקשה דף ע"ב ולכן לעולם הרועה טהור אפילו העגיל כפיקה:
אלא דאיכא למידק דבבכורות דף כ״ב אמרינן בבהמה כשל ערב. משמע שגם בבהמה עכ"פ כשהעגיל כשל ערב מטמא לרועה אע״ג דהוא בפנים. וי״ל דהרמב״ם מפרש דנ״מ אם העגיל כ״כ ונפתח כפיקה של ערב עד שנראה הולד והלך הרועה אפשר דטמא מספק כיון דלא חזא אם הוציא ראשו מעיקרא אפשר שהוציא ראשו והחזירו וצ״ע. ועוד נלענ"ד דנ"מ לענין בכור דהא שמואל ס"ל בפרק יש בכור דף מ"ו ע״ב דאין הראש פוטר בנפלים ואיתותב שמואל. וא״כ י״ל דנהי דלא קי"ל כשמואל י״ל דדוקא בהך דומיא דהתם בן ח׳ דמסתמא כבר העגיל ראשו כפיקה אבל אם הפילה נפל שלא העגיל ראשו כפיקה. כיון דלא נפתח הקבר. אין הראש פוטר עד שיצא רובו. אבל לענין טומאה אין נ״מ בבהמה דלעולם אינה מטמאה עד שיוציא ראשו דלא תיהוי טומאה בלועה. וע״ז יש ליישב תמיהת הר"ש לפי שיטתו דרבי מאיר ס״ל דאין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם והכל נכון וברור בס״ד לפי דעת הרמב״ם. וגם פירוש התוספתא מרווח למאד וא״צ לדחוק כלל כמ״ש הר״ש. וגם בפירוש הרע״ב יש כאן עירוב פירושים שאין עולים לסגנון אחד וכמ״ש בתיו״ט. וגם הרב בתי״ט ומהרא״ה לא ירדו לסוף דעת הרמב״ם. גם בפירוש המיוחס להגאון מהר״א ווילנא הנקרא אליה רבא גם כן יש בזה דברים שאינם נכונים שביקש לפרש בשני שפירין נפתח לכל אחד הקבר בפני עצמו. ולא נהירא דהא אפילו בקושי לחודיה חשבינן לפתיחת הקבר. וגם מסברא פתיחת הקבר הוא פתיחת הרחם ואין לכ״א פתיחה בפני עצמו. וגם מ״ש פה״ק הוה יצא לאויר העולם. כבר כתבתי דליתא אפילו לדברי הר״ש דלענין טומאת לידה ושאר מילי בעינן יציאת הראש ממש. ובודאי לא הבין מהר״ם שהדפיס זאת דעת הגאון. אבל העיקר כדפרישית בדעת הרמב״ם. ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בזה. ובהכי ניחא לפי הפירוש שכתבתי לעיל שניכר לאמיתה של תורה באמת הפרוזדור הוא בפנים רק בהוציא ראשו חוץ לפרוזדור כבר נראית פדחתו בחוץ והיה קשה לי כפמ״ש התוס׳ והר״ש דהך דפרק בהמה המקשה איירי בלא העגיל ראשו כפיקה ובנפל קטן כזה אפשר שאפילו הוציא ראשו אינו אלא בבית החיצון. אבל לפמ״ש באמת שם איירי בעובר גמור וגדול. שכבר יש לחוש בו בהוצאתו חוץ לפרוזדור שתהא פדחתו יוצאת לאויר העולם וא״ש:
ואכתי פש גבן לברורי כמאן פסוק הרמב״ם בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא דלכאורה פסק כרבי עקיבא דעובר במעי אשה טמא מדכתב דמן התורה אין מגע החיה מגע כיון שהוא בית הסתרים. ואילו לרבי ישמעאל תיפוק ליה בלאו הכי כיון שאינו כילוד אינו מטמא ואפילו הוציא ידו לחוץ ששוב אינו בה״ס מ״מ לא מטמא. אלא ודאי פסק כרבי עקיבא ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק בהמה המקשה טעמיה דרבי עקיבא משום דכתיב הנוגע במת בנפש האדם איזו מת שבנפשו של אדם זו עובר. ורבי ישמעאל מיבעי ליה הך קרא לרביעית דם מן המת ורבי עקיבא לטעמיה דאמר אף רביעית דם משני מתים טמא. ואם כן הרמב״ם שפסק כרבנן דאין רביעית דם מטמא אלא ממת אחד וכמ״ש בפ״ד מהלכות נזירות דין ב׳ ובפ״ד מהלכות טומאת מת. וא״כ הרמב״ם כמזכי שטרא לבי תרי. וליישב זה נראה דהרמב״ם ס"ל דבלא״ה יש להבין דר׳ ישמעאל דריש מעל פני השדה להוציא עובר במעי אמו. ורבי עקיבא ס״ל לרבות גולל ודופק ופריך ור״ע עובר במעי אשה טמא מדאורייתא מנ״ל. וקשה הא לרבי ישמעאל נמי הוה מטמא עובר במעי אשה. אלא דאיכא קרא דעל פני השדה. וא"כ רבי עקיבא דמצריך האי קרא לגולל ודופק מהיכא תיתי לטהר. ולכן נראה דס״ל דבתרתי פליגי דפליגי בעובר במעי אשה ממש שהוא בלוע. ופליגי נמי אפי' הוציא ידו כל זמן דלא הוה כילוד. ומסברא בבלוע ודאי ליכא לטמוייה. וכן אם יצא קצת ממנו אף על פי שאינו כילוד יש לטמאות. וא״כ רבי ישמעאל דממעט עובר אפילו הוציא ידו פריך שפיר מנ"ל. ולרבי עקיבא הקושיא אע״ג דלא דריש ע״פ השדה מ״מ כשהוא במעי אשה ממש מנ"ל דמטמא. ולהכי משני רבי אושעיא שם דרבי עקיבא ס"ל דקרא אתי להכי משום דכתיב הנוגע במת בנפש. והשתא קשיא ליה להרמב״ם היכי אמר רבא התם פומבדיתא ידעי טעמא דהא מילתא דלא תימא אליבא דרבי עקיבא היכי מצי אתיא כרבי עקיבא הא במתני׳ תנן דהאשה טהורה ולרבי עקיבא האשה נמי טמאה וע״כ גם רבי עקיבא לא פליג אלא בהוציא ידו כמ״ש התוספות שם. וא״כ ע״כ הך שינויא היינו אליבא דרבי עקיבא בענין זה דלא דריש להוציא עובר ואזלינן בתר סברא לטהר בבליעה ולטמא באינה בלועה. או דהך מ״ד פליג על רבי אושעיא דמפרש דרבי עקיבא טעמיה מקרא דהא ודאי בהוציא ידו מסברא טמא כיון דלאו בלועה היא. ומה שפירש״י דמפשטא דקרא נפקא אפילו מרבה גולל ודופק הוא תמוה דא״כ ל״ל למימר לרבי ישמעאל גולל ודופק הלכתא גמירי לה נימא דגם הוא מרבה גולל ודופק ומ״מ מפשטא דקרא ממעט עובר אלא ודאי כדפרישית דרבי ישמעאל ממעט אפילו הוציא ידו. ורבי עקיבא ס"ל לרבות גולל ודופק. ועובר במעי אשה טמא מן התורה אפילו בלוע הכי ס"ל לר׳ אושעי׳. והא דפריך בש״ס ורבי עקיבא עובר במעי אשה טמא מדאורייתא מנ״ל ולא משני דס"ל כן מסברא י״ל דודאי אין זו קושיא של סתם גמרא רק רבי אושעיא ס״ל מסברא שזה טעמו של רבי עקיבא וכמ״ש התוס׳ ר"פ אלו מציאות ד״ה וכמה דר' יצחק גופיה מפרש ליה. והכא נמי כאן ר׳ אושעיא גופא מפרש ע״כ טעמא דר׳ עקיבא לשיטתיה איכא קרא לטמויה אפילו לעובר במעי אמו. והיינו בנפתח הקבר. ואנן לא קי״ל כוותיה בהא ופסקי הרמב״ם ברורים ונכונים משה אמת ותורתו אמת. ועיין לקמן יתבאר קצת שינוי ממ״ש כאן לפי מה שמוכרח בשיטת הרמב״ם: